משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק ז
א) כל מה שאמרנו עד עכשיו אליבא דאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דס"ל דלענין יאוש בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש וכיון שלא ידע דנפל מיניה אינו חושב בפירוש מחשבת היאוש, ואין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב, לכן נהי כי אלו היה יודע שנפל מיניה היה חושב בפירוש מחשבת היאוש אך כיון שאינו יודע דנפל מיניה ואינו חושב מחשבת היאוש לכן לא הוי יאוש אליביה דאביי, כל זה לא שייך רק ליתן טעם שלא יהא יאוש תיכף שבא החפץ ליד המוצא טרם שנתיאשו הבעלים בפירוש, אבל עדיין צריך טעם אמאי לא יועיל היאוש אליבא דאביי אח"כ דהיינו אחרי ששמעו הבעלים וידעו שנאבד החפץ מידם ונתיאשו הבעלים בפירוש אמאי ס"ל לאביי שגם היאוש של אח"כ אינו מועיל, והלא כיון שנתיאשו הבעלים יש לנו לומר שיועיל היאוש שלהם אע"ג שבא ליד המוצא קודם יאוש, וכן הוא בב"ק דף ס"ו מוצא אבדה לאו כיון דמיאש מריה מיניה מקמי דתיתי לידיה קני ליה עכ"ל אלמא דדוקא כשנתיאשו הבעלים קודם שבא ליד המוצא קני אבל היאוש של אח"כ אינו מועיל כלום וכן כתבו כל המפרשים עיין בדבריהם והדבר צריך ביאור כמו שכתבנו אמאי לא יועיל היאוש של אח"כ.
ב) והנה בגמ' דב"מ שם דף כ"ב איתא לענין פלוגתא דאביי ורבא ח"ל בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה עכ"ל א"כ אותו הטעם דאמרינן אליבא דכולי עלמא דמשו"ה אינו מועיל היאוש בדבר שיש בו סימן מה שנתיאשו הבעלים אחר שבא ליד המוצא משום דמעיקרא באיסורא אתא לידיה זה הטעם שייך אליבא דאביי אפילו בדבר שאין בו סימן דכיון דס"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ לדידיה הוי דבר שאין בו סימן באיסורא אתא לידיה כמו אליבא דרבא בדבר שיש בו סימן, וכן פירשו המפרשים דבין בדבר שיש בו סימן ובין בדבר שאין בו סימן כיון שבא ליד המוצא קודם יאוש מחויב להחזיר אע"ג שנתיאשו הבעלים אח"כ משום דמעיקרא באיסורא אתא לידיה.
ג) אך נחלקו המפרשים בפירושא דהאי מילתא דבאיסורא אתא לידיה דבודאי הדבר צריך ביאור וכי איזה איסור עשה בזה במה שהגביה את האבידה, והלא מוזהר ועומד הוא מן התורה בלאו דלא תוכל להתעלם ובמצות השב תשיבם לאחיך ואיך אפשר לומר שהגבהת המציאה יהא קרוי דבר איסור עד שנאמר באיסורא אתא לידיה, לכן פירשו התוס' בב"ק דף ס"ו ד"ה הכא נמי וכו' דמשו"ה לא מהני היאוש אחר שבא ליד המוצא משום שכבר נתחייב בהשבה ע"ש בתוס'. ונראה לי להסביר את דברי התוס' הנ"ל דהנה כשהאדם גוזל משל חבירו או כשאדם מוצא מציאה קודם יאוש בעלים יש כאן שני דברים, האחד מה שקנינם של הבעלים אגוד וקשור בהחפץ שלהם שהרי אפילו אחר שגזל ראובן את חפצו של שמעון או אחר שמצא ראובן חפצו של שמעון עדיין החפץ של שמעון הוא ולא יצא החפץ מרשות שמעון כיון שלא נתייאשו הבעלים ממנו הרי החפץ הוא שלהם כמו שהיה מקודם הא חדא, והשני שהגזלן או המוצא את האבידה רמיא עליהם מצות השבה כדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל ובאבידה נאמר השב תשיבם לאחיך, והנה הקנין שיש להבעלים בהחפץ שלהם לא שייך רק כל זמן שהחפץ הוא בעין והוא קודם יאוש אז שייך לומר שהקנין של הבעלים הוא קשור ואגוד בהחפץ שלהם אבל אם אין החפץ בעין רק שנשרף או שהבעלים נתייאשו ממנו לא שייך עוד לומר שהקנין של הבעלים קשור ואגוד בהחפץ שלהם כיון שהחפץ נשרף תו אין שום קשר ואגודה ביניהם לבין החפץ שלהם או כשנתייאשו הבעלים ג"כ היאוש מנתק וכורת את הקשר והאגודה שהיה בין הבעלים להחפץ שלהם ותו אין החפץ אגוד וקשור בבעליו כיון שנתייאשו הבעלים מהם, אך מצות השבה שהיה מוטל על הגזלן ועל המוצא את המציאה זה נשאר לעולם אקרקפתא דגברי ואפילו אם החפץ נשרף ונאבד מ"מ מחויב במצות השבה לשלם דמים וכן אפילו לאחר יאוש ג"כ אין היאוש מועיל רק לנתק את הקנין שהיה לשמעון בחפציו אבל אין היאוש מועיל לפטור את ראובן מלקיים מצות השבה שהרי מצות השבה היא ככל המצוות כסוכה ולולב ותפלין וכיוצא בהם ולא שמענו מעולם שיהא כח ביד היאוש לפטור את האדם מאיזה מצוה מן המצוות דבודאי אין בכח היאוש לפטור את האדם מן המצוה רק לנתק קנין שיש לו לאדם בחפציו זהו כח היאוש ולא לפטור ממצוה לכן כיון שבא החפץ ליד המוצא קודם שידעו הבעלים שנאבד החפץ מהם וכבר נתחייב בהשבה אליבא דאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, לכן אע"ג שאחר כך נתודע להבעלים שנאבד החפץ מהם ונתייאשו הבעלים מ"מ אין בכחו של היאוש לפטור את המוצא ממצות השבה כמו שכתבנו שאין בכח היאוש לפטור שום אדם מאיזה מצוה מן המצות רק לנתק את קנין האדם מחפציו זה לבד יש בכח היאוש ולא יותר.
ד) ולכן חידשו שם התוס' בב"ק דף ס"ו חידוש גדול דאפילו לאביי דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, מ"מ אם אח"כ נתודע להבעלים שאבדו ונתייאשו ביאוש גמור נהי שאין היאוש מועיל לענין זה שלא יצטרך להשיב כלל ויפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ מועיל היאוש לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים ואינו מחויב להחזיר גוף החפץ הואיל שנתייאשו הבעלים מהם אחר שבא החפץ ליד המוצא אותו
ה) והנה נחלקו הפוסקים לענין יאוש בחוב אי מועיל או עיין בשו"ע סימן צ"ח סעיף א' שכתב המחבר בפשיטות וז"ל ואפילו שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי ואמר וויי לחסרון כיס אינו יאוש עכ"ל והרמ"א סימן רס"ב סעיף ה' כתב דלא הוה יאוש בחוב משום דלא גמר ומייאש ומשמע אבל אי מייאש באמת הוי יאוש ועיין בסימן קס"ג ברמ"א ובט"ז ובקצוה"ח שהאריכו בזה ועיין תומים סימן ס"ה ס"ק י"ג ובשאר מפרשים בזה, ונראה דלפי דברי התוס' האלה בב"ק דף ס"ו שהבאנו לעול אין שום ספק שאין יאוש מועיל בחוב ואפילו ידענו שנתייאש בודאי דכיון שלפי דבריהם אין היאוש מועיל רק לנתק את קנין חפץ האדם ממנו ולא יותר ואין היאוש מועיל לפטור את האדם מלקיים את המצוה שהיה מחויב מקודם היאוש א"כ לענין פריעת החוב נמי כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין על זה ומכין אותו עד שתצא נפשו כמו באומרים לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה שמכין אותו עד שתצא נפשו כדאיתא בכתובות דף פ"ו א"כ בודאי אין היאוש מועיל לפוטרו ממצות פריעת החוב כמו שאין היאוש מועיל לפוטרו ממצות השבה דמ"ש האי מצוה מהאי מצוה אך לשיטת החולקים על התוס' יתבאר בל"נ בס"ד.