משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק ג
א) והנה הרמב"ם בפ"ד מה' תרומות ה"ג כתב וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה עכ"ל הרמב"ם וכן פסק מרן בשו"ע יו"ד סימן של"א סע' ל"א ועיין בדברי המפרשים ראשונים ואחרונים מה שהאריכו בביאור דברי הרמב"ם האלה כי דבריו סותרים את דברי הגמ' ב"מ (ד' כב) דמוקי לה דאיירי דשוייה שליח דוקא אבל אי לא שוייה שליח אין תרומתו תרומה אע"ג שנמצאו יפות מהן, ומדברי הרמב"ם משמע דאע"ג דלא שווייה שליח מ"מ הוי תרומתו תרומה, והוא תמוה, ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל שאין בכח הטעות אלא לבטל מעשה ומחשבה היינו לעשות ממעשה ומחשבה כאילו לא עשה וחישב אבל אין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה חישב, וכיון דבתרומה בעינן דניתו בפירוש כמו דאמרינן שם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם הרי בעינן שהמשלח יחשוב בפירוש שהוא עושה שליח לתרום, וכיון דכאן לא היה דעת המשלח בשעת הפרשה שהרי לא ידע שהוא תורם א"כ אמאי מועיל בתרומה כיון דבעינן דעתו בפירוש וכאן לא היה דעתו בפירוש, ונהי כי אלו היה יודע המשלח שהשליח תורם משלו היה חושב בפירוש מחשבת הניחותא, מ"מ כיון דעכ"פ עכשיו אין המשלח יודע שהוא תורם משלו ואינו חושב מחשבת הניחותא אית לנו לומר שלא יועיל שהרי אין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב, עיין במפרשים שהאריכו בביאור דברי הרמב"ם האלה.
ב) ונראה דהפרשת התרומה אינו דומה להקדש או למקח ומתנה, דקי"ל שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו משום דכתיב איש כי יקדיש את ביתו קודש ואמרינן מה ביתו שלו אף כל שלו וכן לענין מקח ומתנה אין אדם יכול למכור או ליתן דבר שאינו שלו ואפילו אם היה לראובן איזה חפץ אשר אינו מקפיד על שמעון אם יאכל את החפץ הזה, ואם שמעון אכלו לא היה מחויב לשלם לראובן כלום כיון שאינו מקפיד עליו מ"מ עדיין אין לו לשמעון רשות להקדיש את החפץ הזה או ליתנו במתנה או למכור אותו לאחר כיון שאין החפץ שלו כמו שכתבנו לעיל לענין הדברים שאין האדם מקפיד עליהם כן הדין לענין הקדש ומתנה ומקח וממכר אבל לענין הפרשת תרומה נראה שאין הדבר כן אלא אם יש לו לראובן כרי של תבואה שאינו מקפיד על שמעון שיאכלנו יש לו רשות לשמעון לפרוש תרומה מן הכרי הזה, לכן קי"ל ביו"ד סימן של"א ס"מ הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהם אוכלין. אבל לא על השאר, ולא משמע שם שנצטרך שהבן והשכיר יעשו מתחלה קנין במה שלפניהם לאכול ואח"כ יפרשו את תרומתן וגם לא משמע שנצטרך שליחות בפירוש לתרום, אלא משמע שאפילו בלא קנין כלל ובלא שליחות בפירוש ג"כ יכולים להפריש על מה שהם אוכלים, וטעמא דהאי מילתא כיון דבתרומה אינו נותן לכהן דבר חדש שהרי התורה זכתה לו לכהן בתבואות ישראל, וא"כ לכאורה היה מהראוי שלא נצטרך כלל דעת בעל הבית לתרום תבואתו כיון שאינו תורם משלו כלום רק משל הכהנים הם, ובכל זאת אמרה תורה שאין רשות לאחרים לתרום שלא ברשות בעל הבית מפני כמה טעמים א) דנהי שיש להכהן חלק בתבואת בעל הבית מ"מ עדיין אינו מבורר מה שייך לכהן ומה שייך לבעליו והבירור הזה אין כח באיש נכרי לברר רק ביד בעל התבואה, ב) דנהי שיש לכהן חלק בתבואת בעל הבית מ"מ עדיין אינו מבורר כמה מהם שייך לכהן וכמה לבעליו דקי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי ועין יפה אחד מארבעים ויכול אדם לעשות כל תבואתו תרומה ובלבד שישייר כל שהוא, וא"כ מי יוכל לברר הבירור הזה אם בעין יפה או בעין רעה רק לבעליו נתנה התורה רשות לתרום ולברר ולפחות ולהוסיף כרצונו ואין רשות ביד איש נכרי לעשות זאת, ג) דנהי שיש לכהן חלק בתבואת בעל הבית מ"מ אין רשות ביד אדם לתרום ולעשות את המצוה שלא מדעת בעליו כדאמרינן בנדרים ד' ל"ו מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדה וכיון דמשום השלשה טעמים האלה אין רשות לאדם לתרום מכריו של חבירו שמעינן ממילא דבמקום דלא שייכי הני טעמי יכול כל אדם לתרום את כריו של חבירו, וא"כ כשיש לו לראובן כרי תבואה אשר אינו מקפיד על שמעון אם יאכלנה לגמרי בודאי לא שייכי כל הני טעמי שאין שום נפקא מינה לראובן איזו מהם יבורר לחלקו של כהן וכמה מהם יבורר לכהן כיון דלא איכפת ליה מכריו אם יאכלנה השני או לא, וכן לא איכפת ליה לראובן אם יקיים מצות הפרשה או לא כיון שלא איכפת ליה כלל מכריו מה תהא עליה ויכול שמעון לאוכלה או לשורפה ואינו מקפיד עליו הרי לא יקיים ראובן את מצות הפרשה ולא איכפת ליה כן יכול שמעון לתרום את תבואת ראובן כיון שראובן אינו מקפיד עליו, לכן יכולין הבן והשכיר והעבד והאשה לתרום על מה שהם אוכלים דכיון שאינו מקפיד על אכילתם אינו מקפיד גם על הפרשתם ויכולין לתרום ולא מטעם שליחות הוא דבשליחות בעינן דעת בפירוש וכאן ליכא דעת בפירוש דהרי איירי ג"כ שבעל הבית אינו שם ואינו יודע ואינו חושב מאומה מזה ואפילו הכי יכולים להפריש והוא מטעמא דאמרן דבתרומה לא בעינן שיהא שלו ממש רק כי גם בדבר שאינו מקפיד יכולין להפריש תרומה כיון שאינו דבר חדש כמו בהקדש ומקח ומתנה, רק שהוא מברר חלקו של כהן לכן יכול להפריש אפילו של אחרים שלא בשליחותם אם אין בעל הבית מקפיד על תבואתם.
ג) וכן מדויק לשון התוספתא דתרומות הובא בב"מ ד' כ"ב כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה הרי חזינן בהדיא כמו שכתבנו דבתורם תרומה אין צריך שיהא שלו כמו בהקדש רק בעינן שיחולק ממנו איסור דלא תגזול וכמו שכתבנו לעיל דבדבר שאינו מקפיד מסתלק איסור דלא תגזול, אלמא דבתורה של חבירו ואין חבירו מקפיד על תבואתו הוי תרומתו תרומה אע"פ שאינו שלו דאי אמרינן דבתורם של חבירו אע"ג דהוי דבר שאינו מקפיד מ"מ לא הוי תרומתו תרומה מאי זה דקאמר אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה והלא בדבר שאינו מקפיד אינו חושש משום גזל ואפילו הכי אין תרומתו תרומה, אלא ודאי כדאמרן דבתורם של חבירו שאינו מקפיד עליו תרומתו תרומה, וס"ל להגמ' דאמירת כלך אצל יפות זהו הוכחה גמורה שנתקרבה דעתו של בעל הבית אל התורם ואינו מקפיד עליו מאומה לכן הוי דבר שאינו מקפיד בעליו אצל זה לכן תרומתו תרומה כדין כל דבר שאין הבעלים מקפידין שיש רשות לכל אדם להפריש לזה סיימה הגמרא ומניין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, הרי אנו רואין דאמירת כלך אצל יפות לא הוי הוכחה לשליחות היינו שעשאו שליח להתורם רק דהוי הוכחה שאין כאן איסור לא תגזול והוא משום דהוי דבר שאינו מקפיד כמו שכתבנו כי בדבר שאינו מקפיד ליכא איסורא דלא תגזול.
ד) וכן מדויק לשון הרמב"ם פ"ד מה' תרומות הל' ג' וז"ל אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד עכ"ל הרמב"ם, הרי אנו רואים דלאו משום שליחות אתינן עלה כמו שפירשו המפרשים דטעמא של הרמב"ם הוא מטעם שליחות דכיון דמצוה היא אנן סהדי שעשאו שליח דאי כדבריהם היה לו להרמב"ם לומר דמשו"ה תרומתן תרומה משום דהוי שלוחו כשנמצא יפות מהן ואמאי קאמר הרמב"ם ״שהרי אינו מקפיד״ אלא ודאי כדאמרן דמשו"ה תרומתו תרומה כשנמצאו יפות מהן משום דהוי דבר שאינו מקפיד ובדבר שאין בעל הבית מקפיד יש רשות לכל אדם לתרום ואם הוא מקפיד נגד כל העולם רק נגד אדם אחד אינו מקפיד אין רשות לכל אדם לתרום רק אותו האיש אשר אין בעל הבית מקפיד נגדו הוא לבדו יכול לתרום ולא איש אחר, ולקמן בסמוך יבורר עוד בס"ד הדבר הזה כי בהפרשת תרומות ומעשרות יכולין שלשה לתרום הראשון) הבעל הבית משום דהוי שלו, השני) שלוחו משום דמרבינן מאתם גם אתם דשלוחו של אדם כמותו, השלישי) האיש אשר אין בכל הבית מקפיד נגדו הוא יכול גם כן להפריש תרומות ומעשרות של בעל הבית אע"ג שאין התבואה שלו וגם אינו שלוחו מ"מ יכול להפריש משום שאין בעל הבית מקפיד נגדו.
ה) והנה לעיל כתבנו שהתוס' והש"ך סימן שנ"ח חולקים אהדדי דשיטת התוס' הוא בב"מ ד' כ"ב דאמימר ורב אשי שאכלו מהאי דאייתי אריסא דמרי בר איסק לא היה משום שסמכו שיתרצה מרי בר איסק לזה דכיון דקי"ל כאביי דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה לא היה להם לאכול אלמא דסברת התוס' הוא דלענין דבר שאינו מקפיד לסלק איסורא דלא תגזול בעינן נמי שיחשוב בהדיא שאינו מקפיד אז מסולק איסורא דלא תגזול לאביי, אבל אם לא חשב בפירוש שאינו מקפיד אף שלא חשב ג"כ מחשבת הקפידה אינו מועיל לאביי לסלק איסורא דלא תגזול כמו שכתבנו בזה לעיל והא דאמימר ורב אשי אכלי הוא משום דאריסא מדנפשוה קא יהיב, ודעת הש"ך בסימן שנ"ח הוא דלענין דבר שאינו מקפיד מודה גם אביי דשרי לאכול אם ידע בבירור שאם יתודע הדבר לבעליו ויתרצה בנתינת חבירו אע"ג דהשתא לא ידע מ"מ שרי לאכול ואינו דומה ליאוש שלא מדעת יעו"ש בש"ך, אלמא דסברת הש"ך הוא דלענין דבר שאינו מקפיד אין אנו צריכין שיחשוב בפירוש שאינו מקפיד רק כיון שמסלק קפידתו מקרי דבר שאינו מקפיד ואפילו אביי מודה לזה.
ונראה דהרמב"ם ס"ל לאביי דסבר יאוש שלא מדעת ל״ה יאוש ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ס"ל דגם לענין דבר שאינו מקפיד לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד מעיקרא נמי לא קפיד א"כ איכא איסורא דלא תגזול לכן אסור לשום אדם לאכול על סמך זה שאם יתודע לבעליו יהא ניחא ליה וכן אסור לשום אדם להפריש תרומה מכריו של חבירו אע"ג דקי"ל דבדבר שאין הבעלים מקפידין עליהם יש רשות גם לאחרים להפריש תרומתו של חבירו מ"מ ס"ל לאביי דכיון שעכשיו לא ידע מזה ואינו חושב בפירוש שאינו מקפיד לכן לא הוי דבר שאינו מקפיד ואין תרומתו תרומה, ואע"ג שאם היה יודע שחבירו מפריש תרומה מכריו היה חושב בפירוש שאינו מקפיד עליו מ"מ כיון שעכשיו אינו יודע מזה ואינו חושב מאומה מזה לכן אין בכח הטעות לעשות כאלו חשב בפירוש שאינו מקפיד כמו שכתבנו לעיל שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב, לכן מקשה הגמ' שפיר עליה דאביי מהא דתניא שאם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה וכשאינו חושש משום גזל דהיינו שאינו מקפיד אז תרומתו תרומה כמו שכתבנו כמה פעמים דאיסורא דלא תגזול בקפידא תליא מילתא, וכשאמר לו הולך אצל יפות ונמצאו יפות מהם תרומתו תרומה משום דאז מקרי שאין הבעלים מקפידין עליו ואמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע וא"כ לאביי הוי דבר המקפיד כיון שלא חשב בפירוש שאינו מקפיד תרגמא רבא אליביה דאביי דשוייה שליח פירוש ולא אתינן עלה שיהא תרומתו תרומה מטעם דבר שאינו מקפיד רק מטעם שליחות דקי"ל שלוחו של אדם כמותו, ופריך על זה ותסברא והא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכן כתב מרן הב"י וכן כתב הגר"א ז"ל שגירסת הרמב"ם היה ותסברא ולא כמו שכתבו התוס' דלא גרסינן ותסברא, והרמב"ם גריס לה ופירושו הוא והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם וכיון שכן אפילו לא נמצאו יפות מהם אמאי אין תרומתו תרומה כיון דשוייה שליח לתרום ומשני הגמ' דאיירי דשוייה שליח ואמר ליה זיל תרום ולא אמר ליה תרום מהני וסתמיה דבעל הבית כי תרים מבינונית הוא תרם ואזל איהו ותרם מיפות, לכן דוקא אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואם לא אין תרומתו תרומה וכל זה הוא לתירוץ רבא אליבא דאביי דס"ל דדבר שאינו מקפיד לא הוי רק אם ידע בשעת הפרשה או בשעת נתינה לכן אייתי הגמ' תיכף בסמוך עובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתניה דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי ומר זוטרא לא אכיל וכו' וס"ל להרמב"ם דטעמא שאכלו אמימר ומר זוטרא הוא משום שסמכו שיתרצה מרי בר איסק, כשיתודע לו כמו שכתב הש"ך ודלא כמו שכתבו התוס' נמצא דאמימר ורב אשי פליגי על אביי בדבר שאינו מקפיד דלאביי לא אמרי לן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולאמימר ורב אשי אמרינן מדהשתא אינו קפיד מעיקרא נמי מקרי דבר שאינו מקפיד משים דס"ל דלא בעינן שיחשוב בפירוש שאינו מקפיד אלא כיון שלא חשב מחשבת הקפידא מקרי דבר שאינו מקפיד.
ז) נמצא כי לפי דברי אמימר ורב אשי אין אנו צריכין לאוקמיה דשוייה שליח אלא איירי דלא שוייה שליח ואפילו הכי תרומתו תרומה כשנמצאו יפות מהם משום דהוי דבר שאינו מקפיד ואין כאן חשש גזל וכשאינו חושש משום גזל שפיר הוי תרומתו תרומה בלא שום שליחות כלל, וס"ל להרמב"ם דמשום זה מייתי הגמ' האי עובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי להודיענו שאע"פ דקי"ל הלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואביי ס"ל דגם לענין דבר שאינו מקפיד נמי אמרינן כן דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא נתיאש מעיקרא נמי הוי יאוש ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד מעיקרא נמי לא קפיד, מ"מ לענין הלכה לא קי"ל כאביי רק לענין יאוש התם הוא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, אבל לענין דבר שאינו מקפיד לא קי"ל כאביי בזה רק קי"ל כאמימר ורב אשי דאמרינן שפיר איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד מעיקרא נמי לא קפיד לכן שרי לאכול על סמך שיתרצו בעליו כשידעו כמו שאכלו אמימר ורב אשי כמו שכתב הש"ך ז"ל וכן יש רשות גם לאדם אחר להפריש תרומה מתבואתו של חבירו על סמך שיתרצה כשיתודע לו משום דהוי דבר שאינו מקפיד ואינו צריך שיעשהו שליח.
ה) נמצא שהרמב"ם בחדא ס"ל כדברי התוס' והש"ך ובחדא פליג עלייהו, שהרי התוס' ס"ל דבין אביי ובין אמימר ורב אשי ס"ל דלא אמרינן לענין דבר שאינו מקפיד מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, והש"ך ס"ל דבין אביי ובין אמימר ורב אשי ס"ל דאמרינן לענין דבר שאינו מקפיד מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, אבל הרמב"ם ס"ל אליבא דאביי כסברת התוס' דלא אמרינן איגלאי מילתא מדהשתא לא קפיד וניחא ליה מעיקרא נמי לא קפיד וניחא ליה, אבל בסברת אמימר ורב אשי ס"ל להרמב"ם כסברת הש"ך דלענין דבר שאינו מקפיד אמרינן שפיר איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד וניחא ליה מעיקרא נמי קפיד וניחא ליה ופליגי אמימר ורב אשי על אביי בדבר שאינו מקפיד וס"ל להרמב"ם דהלכה כאמימר ורב אשי, לכן פסק הרמב"ם דאפילו לא עשאו שליח לתרום נמי הוי תרומתו תרומה משום דבדבר שאינו מקפיד יש רשות לכל אדם להפריש תרומה מתבואתו של חבירו כמו שכתבנו לעיל.
ט) ובדברינו ניחא עוד ויש ליישב עוד קושיא בסוגיא דגיטין ונדרים דהנה בנדרים דף ל"ו אמרינן לענין מודר הנאה דאע"ג שאסור להפריש תרומותיו ע״י שליחות היינו אם יעשהו שליח בפירוש אינו רשאי לפרוש תרומתו משום דמהני ליה במה שעושה שליחותו מ"מ רשאי לומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ולענין גיטין כתבו התוס' בגיטין דף ס"ו ד"ה כל השומע קולו בתירוץ השני דלענין גיטין אינו מועיל האי לישנא כל הרוצה לכתוב גט לאשתי יבוא ויכתוב וכן כתב הב"ש באה"ע סימן קמ"א סעיף י"ט בשם המרדכי ובשם הר"ן בשם הרמב"ן, ולכאורא הדבר תמוה מאי שנא גיטין מתרומה כיון דאידי ואידי שליחות בעינן מ"ש דלענין גיטין אינו מועיל האי לישנא ולענין תרומה מועיל והלא איכא לאקשויי אם זה הוא לישנא דשליחות מה שאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום א"כ אמאי אינו מועיל לענין גיטין ואם אין זה לשון שליחות כיון שלא יחדם בפירוש כמו"ש התוס' שם א"כ אמאי מועיל לענין תרומה אלא ודאי כדאמרן דבדבר שאינו מקפיד אין צריך שליחות וכיון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הרי גלה דעתיה שאינו מקפיד כלום לכן יכולין הכל להפריש משא"כ בגיטין כיון דבעינן שליחות לכן אינו מועיל אם יאמר כל הרוצה לכתוב גט יבא ויכתוב כיון דבעינן שליחות בגיטין ואין זה לשון שליחות.