אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה › פרק ב

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק ב

פרק א

א) אך יש להקשות על דברינו מדברי התוס' שם דף כ"ב ד"ה מר זוטרא גבי אמימר ורב אשי אכלי ומר זוטרא לא אכיל שכתבו דליכא למימר דמשו"ה אכלו אמימר ורב אשי מפני שסמכו שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלא קי"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש יעו"ש בתוס' וא"כ משמע מתוס' שם דדוקא משום דקי"ל כאביי לכן לא היו יכולין לסמוך על זה דלכי מתודע ליה למרי בר איסק יהא ניחא ליה, אבל לרבא דס"ל דהוי יאוש משמע דשפיר יש לסמוך על זה כיון דלכי מתודע הוה ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, ותקשה על דברינו הנ"ל שאמרנו דבמתנה גם רבא מודה דלא אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה כיון דבעינן דעת ואין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב.

ב) ונראה שיש חילוק בין היכא שצריך שהקונה יקנה את החפץ בקנין גמור ויהא החפץ שלו לגמרי שיכול לקדש בו את האשה כההיא דפרזומא דקידושין, או שצריך שיהא שלו לענין לצאת בו ידי חובתו כמו חובת אתרוג וכדומה, ובין היכא שאין אנו צריכין שיהא שלו לגמרי רק אנו דנין אם יש בו איסור דלא תגזול אתרוג, דהיכא דבעינן שיהא החפץ שלו לגמרי כגון היכא שרוצה אח"כ לקדש בו את האשה או לצאת בו יד"ח בודאי אינו נקרא שלו רק היכא שהנותן נתן לו במתנה גמורה או שמכר לו במכירה גמורה, ואינו נקראת מתנה או מכירה גמורה רק היכא שהיה בפירוש דעתו של המוכר או הנותן ליתן או למכור, אבל היכא שאין אנו צריכין שיהא שלו לגמרי רק אנו דנין אם יש בו איסור דלא תגזול או לא, בזה יוכל היות שאין צריכין דעתו של הנותן שיתן בפירוש רק אדרבה בעינן שבעל החפץ יקפיד על חפציו שלא יקחנו אחר שם איכא איסורא דלא תגזול אבל אם בעל החפץ אינו חושב לא מחשבת הקפידא ולא מחשבת הנתינה, נהי שאין אחר יכול לזכות בו שיהא שלו לגמרי שיכול לקדש בו אשה ולצאת בו ידי חובת אתרוג מ"מ יכול אחר ליקח אותו ולאכלו וליהנות ממנו ואינו עובר בלא תגזול כיון שאין הבעלים מקפידין עליו והוי דבר שאינו מקפיד, והוי כמו גזל עכו"ם שכתב המ"א באו"ח סימן תרל"ז בשם ס' יראים דאפילו למאן דס"ל גזל עכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם ועיין בזה בדברי הנו"ב חלק אה"ע מהדורא תנינא סימן ע"ז ד"ה ומה שנסתפקתם שכתב ג"כ לחלק בין מתנה לדבר שאינו מקפיד ע"ש ועיין בזה בדברי הנו״ב מהדורא קמא חלק אה"ע סימן נ"ט, וס"ל להתוס' דהרשאת בעל החפץ לסלק את קפידתו שיהא החפץ נקרא דבר שאינו מקפיד עליו והלוקחו לא יעבור בלא תגזול תליא במחלוקת דאביי ורבא, דלאביי דס"ל דיאוש לא מקרי רק כשמחשב בפירוש מחשבת היאוש אבל כשאינו מחשב לא מחשבת היאוש ולא מחשבת הקפידא ל"ה יאוש, א"כ כאן לענין דבר שאינו מקפיד לא מקרי דבר שאינו מקפיד רק כשחושב בפירוש שאינו מקפיד אבל כשאינו חושב כלל לא מחשבת הקפידא ולא מחשבת שאינו מקפיד לא הוי דבר שאינו מקפיד, אבל רבא דס"ל לענין יאוש דלא בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש אלא כיון שלא חשב לא מחשבת היאוש ולא מחשבת הקפידא הוי נמי יאוש א"כ כאן נמי לענין דבר שאינו מקפיד לא בעינן לרבא שיחשוב בפירוש במחשבתו שאינו מקפיד רק כיון שלא חשב שהוא מקפיד מיקרי ג"כ דבר שאינו מקפיד, הלכך ניחא דהתוס' בקידושין בסוגיא דפרזומא דאיירי לענין קידושין דבעינן שיהא החפץ שלו בקנין גמור ובעינן שיתן לו במתנה גמורה וחלוטה בדעתו ולא מהני סילוק ההקפדה לכן כתבו התוס' דאפילו לרבא נמי צריך לאוקמא דשוויה שליח כנ"ל, אבל בב"מ בסוגיא דאמימר ומר זוטרא דלא איירי התם לענין קנין שיהא שלו רק לענין לסלק את האיסור דלא תגזול שאין צריך שם רק לסלק את קפידתו שהחפץ יהא נקרא דבר שאינו מקפיד עליו כתבו התוס' שפיר דאליבא דרבא היו יכולים אמימר ורב אשי לאכול דכיון שאין אנו צריכים דעתו בפירוש, דאע"ג דהשתא שלא ידע מרי בר איסק בודאי הוא מקפיד מ"מ כיון שקפידתו בטעות הוא הרי הטעות מסלק ועוקר את ההקפדה ועושה אותו כאלו אינו משו"ה שרי לאכול לכן הוצרכו התוס' לומר דמשום שהלכה כאביי לכן לא היו יכולין לאכול.

ג) ומכאן שמעינן דבר חדש דאע"ג דלענין הפקר קי"ל דלא הוי הפקר עד שיפקיר לכל העולם מ"מ לענין דבר שאינו מקפיד אינו כן דאפילו אינו מקפיד רק לאנשים פרטיים ולכל שאר העולם הוא מקפיד מ"מ מקרי דבר שאינו מקפיד ואותן האנשים שאינו מקפיד להם הם מותרים ליקח את החפץ לעצמם ואין בהם משום גזל שהרי בעובדא דמרי בר איסק אינו משמע שלא הקפיד לכל העולם רק לחכמים לבד לא הקפיד וכן משמע הלשון דאמר אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אלמא דדוקא לרבנן לא הקפיד אבל לשאר כל אדם בודאי הקפיד כי מרי בר איסק בודאי לא הפקיר כל פירותיו ליתן רשות לכל אדם לאכול רק לחכמים כאמימר ומר זוטרח ורב אשי ודומיהם עליהם לא הקפיד מרי בר איסק אם יאכלו מפירותיו ואפילו הכי שריא לאכול אי לאו טעמא דקי"ל כאביי או טעמא דמחמת כיסופא הוא דעבד, והטעם בזה דדוקא בדין הפקר דבעינן שיצא החפץ לגמרי מרשות המפקיר והזוכה יזכה בו בקנין גמור לכן בעינן שיפקיר לעניים ולעשירים כשמטה, אבל בדבר שאינו מקפיד שאין לו להזוכה קנין גמור רק שיש לו רשות לאכלו או ליהנות ממנו לכן לא בעינן דוקא שלא יקפיד כל העולם רק כיון שאינו מקפיד לאנשים ידועים מקרי דבר שאינו מקפיד ואינו עובר בלא תגזול.

ד) ויש להקשות על זה מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בפרק אלו מציאות ד' ל' שקנה העצים מההוא גברא והפקירו וחזר ההוא גברא וזכה בהן עד שאמר ליה לכולי עלמא אפקרינהו ולך לא אפקרינהו, ופריך הגמ' ומי הוי הפקר כי האי גונא והתנן ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמטה ומשני אלא ר' ישמעאל בר' יוסי לכולי עלמא אפקרינהו ובמילתא הוא דאוקמיה וכתבו שם התוס' דמשום הכי הפקיר כדי שלא יכשלו בני אדם באיסור לאו דלא תגזול, ואם נימא כדברינו דבדבר שאינו מקפיד ליכא איסור דלא תגזול וגם לא בעינן שיסלק קפידתו מכל העולם, א"כ היה לו לר' ישמעאל בר' יוסי שלא להפקיר כלל רק היה לו לומר שאינו מקפיד לכל העולם רק להאיש הזה הוא מקפיד ובזה היה מתקן הכל כי העולם לא היו נכשלים באיסור לא תגזול יען שהוא דבר שאינו מקפיד וגם היה מתקן שהאיש הזה לא יכול לוקח את העצים יען כי לדידיה הוא מקפיד ואז לא היה צריך לאוקמיה במילתא בעלמא שאין האמת כן שאמר ליה לכולי עלמא אפקרינהו ולך לא אפקרינהו, וכדאמרינן דבמילתא בעלמא הוא דאוקמיה.

ה) ונראה דמה שכתבו התוס' דמשו"ה הפקיר כדי שלא יכשלו בני אדם באיסור לא תגזול, אין הכונה דוקא שחשש שלא יעברו בלאו דלא תגזול אלא הכונה הוא שלא יכשלו בני אדם בלקיחת העצים בכל הדברים הנגררים אחר הלאו דלא תגזול כי הם יטעו ויסברו כי כדין לקחו והעצים הם שלהם לכל דבר ובאמת אין העצים שלהם ועוברים בלאו דלא תגזול, ואם כן אם ר' ישמעאל בר' יוסי לא יקפיד לכל העולם נהי דכל העולם לא יעברו בלאו דלא תגזול מ"מ כיון שלא הפקיר את העצים והזוכה בו אין לו קנין גמור אכתי יש לחוש שמא יקחנו איש אחר ויקדש בו את האשה כי הוא יטעה ויאמר שכדין לקח בהיתר גמור ושלו הוא ואין בו איסור לא תגזול, ובאמת יש בו איסורא דלא תגזול ולאו דידיה הוא ואינה מקודשת או נפקא מינה לענין כמה דברים כיוצא בזה דבעינן שלו והלוקח יטעה שהעצים שלו הם ובאמת אינם שלו.

ו) ולענין כשהפקיר לעניים ולא לעשירים דקי"ל דלא הוי הפקר משום דבעינן שיפקיר לכל צ"ע אם העניים רשאים ליקח או לא מי אמרינן כיון שלא הפקיר כדין לאו כלום הוא ואפילו עניים אינם רשאים ליקח אותו או דילמא עניים שרו לליקחו דלא גרע מדבר שאינו מקפיד וכיון דלעניים לא קפיד רשאין העניים ליקח ונהי שהעניים אינן יכולין לזכות בו שיהא שלהם כיון שההפקר היה שלא כדין ולאו הפקר הוא מ"מ יכולים העניים ליקח החפצים לעצמם ואין בהם איסור לא תגזול כדין דבר שאינו מפקיד או יוכל היות דזה גרע מדבר שאינו מקפיד דעלמא כיון דנחית אדעתא דהפקר וההפקר לאו כלום הוא א"כ הוי כאלו לא הפקיר כלל לשום אדם ויש בזה איסור דלא תגזול, וקרוב לזה כתבו התוס' בקידושין ד' כ"ג ד"ה מהו שיעשה שליח לענין עבד דכשלא אמר לו לך וקבל גט בעדי פשיטא לן דמהני מדין זכיה אבל כיון שהעבד אמר לשליח לך וקבל גט בעדי מיגרע גרע ולא יועיל כיון שהוא מטעם שליחות ולא מטעם זכיה, א"כ כאן נמי כיון שאמר מדין הפקר ולא מדין דבר שאינו מקפיד אינו מועיל כלום ויש בזה איסור לא תגזול.

ז) ומדברי הנו"ב בחלק אה"ע סימן נ"ט משמע בהדיא דבהאי גונא יש בו איסור לא תגזול כיון שלא הפקיר לכל העולם ע"ש אך אין דבריו מוכרחים כי הוא הביא ראי' לדבריו מהך מילתא דר' ישמעאל בר' יוסי כיון שהגמ' מקשה עליו ומי הוי הפקר כהאי גונא והתנן וכו' וב"ה אומרים עד שיפקיר לעניים ולעשירים כשמיטה והתוס' כתבו שעשה כן כדי שלא יכשלו בני אדם באיסור לא תגזול א"כ מוכח מזה דכשהפקיר בהפקר כזה לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר כלל ואיכא איסור לא תגזול, אך לפי מה שכתבנו לעיל אין ראי' מהגמ' שיש איסור לא תגזול כי ר' ישמעאל בר' יוסי חשש שלא יכשלו אחרים על ידו בשום איסור שבעולם והיינו שחשש אולי ימצאם אחר ויקדש בו את האשה וכמו שכתבנו בזה לעיל לכן מסתברא דאין העניים עוברים בלאו דלא תגזול דיש בכלל מאתים מנה ואין זה דומה לההיא דקידושין כ"ג דהתם זכיה ושליחות תרי מילי נינהו יעו"ש בר"ן ובשאר מפרשים אבל כאן כיון שהפקיר לעניים מכ"ש שאינו מקפיד לכן אין בהם איסור לא תגזול וגם אינן קונין קנין גמור כיון שלא הפקיר כדין

*) א) ול"נ די"ל דר"י בר' יוסי חשש שלא יכשלו בני אדם באיסור לא תגזול ממש והיינו את כי הוא לא יקפיד ובחייו מותר לכל אדם ליהנות מן העצים אבל היה ירא אם לא יפקיר ואם העצים ישארו ברשותו שמא לאחר מיתתו יורשיו יקפידו על הנאת העצים הנ"ל ואם יקחם או יהנה בהם אחר. יעבור על לאו דלא תגזול וע"כ עליו היה להפקורוס בהפקר גמור שיצאו מרשותו. המסדר א. שללעזינגער.

ח) וקרוב לדברינו כתב הש"ך בחו"מ סימן שנ"ח דפליג על דברי התוס' הנ"ל וס"ל דאמימר ורב אשי שאכלו הוא מפני שסמכו שיתרצה שרי בר איסק ובזה אפילו אביי מודה ואינו דומה ליאוש שבע"כ הוא מתיאש כי באמת הוא מקפיד אבל כאן כיון שידוע שיתרצה א"כ מסתמא אינו מקפיד על זה וסיים הש"ך וז"ל ואע"ג דהש"ס שם מדמי תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן עכ"ל, פירוש אבל לענין דבר שאינו מקפיד לא בעינן דעת בפירוש רק בעינן שיסלק קפידתו ותו לא, ויוכל היות דלענין מתנה היכא דבעינן שיהא שלו ממש מודה גם הש"ך לדברי התוס' דקידושין בסוגיא דפרזומא דלא אמרינן איגלאי מילתא מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה דכיון דבעינן דעתו בפירוש אינו מועיל מה שיהא ניחא ליה אם ידע כיון שאין הטעות יכול לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב ודמיא לתרומה וטומאה, רק בדבר שאינו מקפיד יען שאין אנו צריכין דעת בפירוש לסלק איסור לא תגזול רק לסלק קפידתו בעינן ותו לא לכן מועיל הניחותא דאמרינן כיון דלכי יתודע ניחא ליה מהשתא נמי הוי ריצוי.

ט) ודע דלענין דבר שאינו מקפיד אע"ג דאמרינן שאינו פועל רק לסלק מעליו את האיסור דלא תגזול אבל אין הזוכה יכול לזכות בו בקנין גמור שיהא שלו לגמרי היינו דוקא במקום שאין שייך לומר שע"י זה שאינו מקפיד נעשה החפץ הפקר גמור כגון בההיא עובדא דמרי בר איסק שאין שם דעת בפירוש שאין מקפיד כיון שאינו יודע שאמימר ורב אשי באו לבוסתינא, ואפילו אם היה שם דעת בפירוש שאינו מקפיד לכל החכמים מ"מ אין דינו כהפקר גמור יען כי הפקר בעינן שיפקיר לכל העולם כשמיטה וכאן לא הפקיר כרמו לכל העולם, אבל אם בעל החפץ יודע מהחפץ שלו וחושב בפירוש שאינו מקפיד לכל העולם כולו הוי זה הפקר גמור וכל מי שזוכה בו הרי הוא שלו וזוכה בו בקנין גמור ויכול לקדש בו את האשה כיון שחשב בפירוש שאינו מקפיד לכל העולם אין לך הפקר גדול מזה, לכן כתבו הרמב"ם ומרן המחבר בשו"ע אה"ע סימן כ"ח סע' י"ז הנכנס לבית חבירו וכו' ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק עכ"ל וכתב שם הב"ש ס"ק מ"ה דשמא מ"מ מקפיד וכ"כ ב"ח וט"ז עכ"ל אלמא דאי הוה ידעינן בבירור דלא קפיד היתה מקודשת בודאי, אע"ג שאין כאן הפקר בבירור אלא דבר שאינו מקפידא והטעם הוא כיון דלא קפיד על כל העולם וחשב בפירוש שאינו מקפיד לכן דינו כהפקר גמור והזוכה בו הוי שלו והאשה מקודשת שפיר כיון ששייך בו קנין גמור ועיין נו"ב מהדו"ק סימן נ"ט שכתב ג"כ דהרמב"ם והשו"ע איירו שאינו מקפיד לשום אגם שבעולם התם יש לו זכיה גמורה לקדש בו את האשה אבל אם הוא מקפיד לשום אדם שבעולם כגון לשונאו או לעכו"ם *) לא הוי הפקר משום שאינו כשמיטה ע"ש.

י) והנו"ב מהדורא תנינא סימן ע"ז כתב שם בד"ה ומה שנסתפקתם וז"ל והנה בגליון שו"ע שלי בחו"מ סימן שנ"ט סע' א' שכתב המחבר ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי וכתבתי דאף דשרי ליטלו ואין בו משום גזל דמסתמא אין בעה"ב מקפיד אבל מ"מ לא זכה הנוטלו להיות חשוב שלו דכל זמן שלא הפקירו בעליו בפירוש אי אפשר לזכות בו וכמ"ש המג"א סימן תרל"ז ס"ק ג' בשם ספר יראים דאפילו למ"ד גזל כותי שרי מ"מ לא מקרי לכם ע"ש עכ"ל.

והנה בחו"מ איירי שם שאינו מקפיד לשום אדם וגם חשב מתחלה מחשבתו שאינו מקפיד דהרי איירי בדבר דליכא מאן דקפיד ביה ואפילו הכי כתב הנו"ב שאין אדם יכול לזכות בו להיות שלו לקדש בו את האשה ולדבריו יקשה מדברי הרמב"ם ומרן המחבר שהבאנו דס"ל דהאשה מקודשת שפיר בדבר שאינו מקפיד ע"ש מה שדחק לתרץ, ולדברינו ניחא הכל כמו שכתבנו דכיון שהוא חושב בפירוש במחשבתו שאינו מקפיד וגם אינו מקפיד לכל העולם לכן הוי כהפקר גמור וכל מי שזוכה בו קונה בקנין גמור.

יא) ע"ש עוד בדברי הנו"ב שכתב דאפילו בדבר שאינו מקפיד ואין הקונה אותו יכול לקנות בו קנין גמור, מ"מ אם הזוכה בו נתן לאדם אחר אותו האחר קנה אותו החפץ דכמו דמהני שינוי רשות אחר יאוש לקנות קנין גמור כן מועיל שינוי רשות בדבר שאינו מקפיד שיקנה קנין גמור, ואם לא ידע שלקחה הוי יאוש שלא מדעת ותליא בפלוגתא דאביי ורבא לשיטת התוס' ולשיטת הש"ך סימן שנ"ח אף אביי מודה דמהני ע"ש בדברי הנו"ב, אך מדברי התוס' קידושין דף נ"ב בסוגיא דפרזומא לא משמע כן דא"כ כיון דהתם אליבא דרבא קיימינן דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש למה היה להו להתוס' לאוקמיה דאיירי

*) ע"ש בנו"ב הימן נ"ט שהביא מחלוקת דר"י ור"ל בזה בירושלמי פ"ו דפאה בהפקיר לישראל ולא לעכו"ם אי הוי הפקר או לא דר' יוחנן ס"ל דהוה הפקר ור"ל ס"ל דלא הוה הפקר, ובזה אמרתי ליישב דברי הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ה דהנה מרן המחבר פסק שם לענין מכירת שטרות דכיון דבעינן כתיבה ומסירה לפיכך הזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיר שטרו אינו זוכה על ידו מלוה הכתובה בו לפי דבעינן כתיבה ומסירה וכאן לא היו כתיבה ומסירה לפי שהשטר היה של הפקר, והקשה הש"ך ל"ל האי טעמא תיפוק ליה דבלאו הכי לא קני השטר שהפקיר דהא הלוה שחייב בשטר זה קודם בו ומיד שהפקיר השטר זכה הלוה במה שבידו כדמוכח בש"ס (ב"ק פרק הפרה דף מ"ט) לענין משכונו של ישראל ביד גר דכין דמת הגר פקע ליה שיעבודיה, וא"כ אפילו לא היה צריך כתיבה ומסירה ג"כ אין הלוה זוכה בו, ותירץ הש"ך דמיירי שהלוה הוא עכו"מ, והקשו האחרונים ומאי איכפת לן שהלוה הוא עכו"מ וכי עכו"מ אינו יכול לזכות מהפקר וכן הוא בהדיא בגיטין ד' מ"ז דאיתא שם אילימא דישראל ולקטינהו עכו"מ אלא א"כ הפקיר הא מיפקרי וקיימי ע"ש אלמא שגם הטכו"ם קונה מהפקר, א"כ מה הועיל הש"ך בתירוץ שתירץ דאיירי בעכו"ם, ונראה דלכאורא יש לתרץ דאיירי שפירש המלוה ואמר שהלוה לא יזכה בו לכן צריך לטעמא לומר דמשו"ה לא יכול שום אדם לזכות בו משום דליכא כתיבה ומסירה, אבל אין לומר הטעם משום שהלוה קודם וזכה בה כיון דלדידיה לא הפקיר, אבל זה אי אפשר דהא קי"ל דבעינן שיפקיר לכל כבית הלל, לכן קאמר הש"ך דאיירי שהלוה הוא עכו"ם דאליבא דר"י בירושלמי הוה הפקר דהלכה כר' יוחנן לגבי דריש לקיש לכן מצי איירי שפיר שהפקיר לכל העולם חוץ מהלוה כיון דהלוה הוא עכו"מ הוה הפקר ואף שזהו דוחק לפרש כן בדברי הש"ך דקי"ל אמורא צריך לפרש דבריו מכ"ש פוסק אחרון בודאי לא היה לו לסתום דבריו והיה לו להש"ך לפרש דאיירי שפירש שהלוה לא יזכה בכל זאת אף אם לא יהא כן כונתו של הש"ך אך תירוץ מספיק ונכון הוא זה ליישב את דברי מרן המחבר ולהצילו מן הקושיא החמורה אשר הש"ך הקשה עליו. אך באמת אי אפשר בשום אופן להעמיס דברי בדברי הש"ך שהרי הש"ך סיים שם בדבריו דכשהמלוה היה גר ומת הגר בלא יורשים והלוה עכו"ם הוא לא זכה הלוה העכו"ם מן ההפקר ע"י מיתת הגר והתם לא שייך לתרץ ולומר כמו שכתבנו דאיירי שפירש הגר ואמר קודם מיתתו שהלוה העכו"ם לא יזכה בו דכיון שההפקר ממילא בא ולא ע"י שום דבור בודאי נעשה הפקר לכל כשמת הגר אלמא דסברת הש"ך הוא בפשיטות שהעכו"ם אינו יכול לזכות מן ההפקר א"כ אי אפשר להעמיס דברינו בדברי הש"ך וצ"ע מהגמ' דגיטין הנ"ל דמוכח שם שהעכו"ם גם כן יכול לזכות מן ההפקר, ואולי כמו דאמרינן שם בגיטין דף מ"ז לענין לקט שכחה ופאה דאדעתיה דישראל אפקריה ואדעתא דעכו"ם לא אפקריה כן אמרינן לענין ירושת הגר דאע"ג דאפקרינהו רחמנא לנכסי הגר שמת מ"מ לא אפקרינהו רחמנא רק אדעתא דישראל שיהא בכחו לזכות אבל אדעתא דעכו"ם לא אפקרינהו רחמנא לכן אין בכחו לזכות בנכסי הגר, ואולי בכל עניני הפקר אמרינן כן דאדעתא דישראל אפקריה אדעתא דעכו"ם לא אפקריה, כמו דאמרינן בגיטין שם לענין לקט שכחה ופאה שהרי שכחה הוא ממילא בלא דעת כלל דאפקרה רחמנא שלא ישוב ויקחה ודמיא לנכסי הגר דממילא, ופאה היא מדעת בעלים כמו כל שאר הפקר דעלמא כן ובשניהם אמרינן בגיטין שם דף מ"ז לענין לקט שכחה ופאה דאדעתא דישראל אפקריה אדעתא דעכו"ם לא אפקריה, אלמא כי הן ההפקר שהתורה הפקירה והן ההפקר שאדם מפקיר מדעתו אמרינן בהם שלא הפקירם אדעתא דעכו"ם רק אדעתא דישראל ומועיל ההפקר אליבא דר"י בירושלמי שהבאנו לעיל דס"ל דהפקר לעכו"ם ולא לישראל הוה הפקר, ומעתה יש להעמיס תירוצנו בדברי הש"ך כי אפילו בגר ג"כ אין הלוה יכול לזכות בו מפני שלא הפקיר אדעתא דעכו"ם וכיון שהלוה הוא עכו"ם משו"ה אינו יכול לזכות בו, ומתורץ ג"כ מה שהקשינו דהש"ך היה לו לפרש דבריו דאיירי שפירש ואמר שהלוה העכו"ם לא יזכה בו, כיון דמסתמא אמרינן ג"כ דאדעתא שיזכה בו עכו"ם לא הפקיר פ"כ אין צורך לפרש מידי. דוקא דשוייה שליח והלא מטעם דבר שאינו מקפיד אית לנו לומר שתהא מקודשת כמו שכתב הנו"ב בנידון דידיה לתרץ את דברי הרמב"ם דמשו"ה ס"ל שהנוטל דבר שאינו מקפיד ומקדשה היא מקודשת משום דכיון שהוא נתן לה את החפץ לכן קנתה בשינוי רשות א"כ בההיא דפרזומא איכא ג"כ למימר הכי דמשו"ה היא מקודשת אי לאו טעמא דמשום כיסופא הוא דאמר משום דהוי שינוי רשות דמועיל בתר יאוש כיון דאליבא דרבא קיימינן אלא מוכח דבדבר שאינו מקפיד אינו מועיל שינוי רשות לקנותן קנין גמור דדוקא יאוש מועיל שם שינוי רשות דהרי איכא למ"ד דיאוש לחוד קני ואפילו למ"ד דיאוש לחוד לא קני מ"מ בהדי שינוי רשות קני, אבל דבר שאינו מקפיד כיון שהראשון לא קנה כלל משום שלא יצא החפץ מרשות בעליו א"כ כמו שהראשון לא קנה כך גם השני לא קנה כלל דכיון דסילוק קפידתו דהאי לא מהני כלל לנתק את החפץ מרשות בעל החפץ כשם שאינו מועיל אצל הראשון כך אינו מועיל אצל השני כי מה לי ראשון ומה לי שני.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה