משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק א
א) איתא בקידושין דף נ"ב ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשכרא אתא מריה וכו' אמר ליה אמאי לא תיתב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא אמר לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד דמצוה היא וניחא ליה אבל הכא מחמת כיסופא הוא דעבד עכ"ל הגמרא בקיצור לשון קצת, וכתבו התוס' וז"ל התם בב"מ (דף כ"ב) מוקי לה דשוייה שליח וכו' וא"כ צריך לומר גבי פרומא דשוייה שליח דאי לאו הכי מאי מייתי עכ"ל התוס' פירוש דבריהם דמשמע גבי פרומא דשיכרא דמשו"ה אינה מקודשת משום דליכא מצוה, הא אם היה מצוה גבי פרומא כמו גבי תרומה היתה מקודשת, והלא גבי תרומה איכא נמי מצוה ואפילו הכי אין תרומתו תרומה אם לא עשאו שליח, א"כ צ"ל גבי פרומא דאיירי ג"כ דשוייה שליח, והיינו דאיירי שבעל השכרא נתן לו רשות לקדש משלו ולא אמר לו שיקדש מבינונית או מעדית או מזבורית וסתמא דבעל הבית כונתו על הבינונית והלך הוא וקדשה מן היפות לכן אם גם כאן היה מצוה כמו בתרומה היתה מקודשת רק משום דליכא מצוה ומשום כיסיפא הוא דאמר לכן אינה מקודשת ועיין במהרש"א מ"ש בזה, אך המעיין בגמ' דב"מ ד' כ"ב יראה דדברי התוס' תמוהים דז"ל הגמ' שם ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה וכו' הרי שבא בעל הבית ומצאו (כשהוא כבר תרם) ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה וכו' אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע תרגמא רבא אליביה דאביי דשוייה שליח הכי נמי מסתברא דאי ס"ד דלא שוייה שליח מי הוי תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם עכ"ל הגמ' א"כ מוכח שאין אנו צריכין לאוקמיה דשוייה שליח אלא או לאביי בכל מקום משום דס"ל להאי כללא בכל מקום דלא אמרינן איגלאי מילתא מדהשתא ניחא מעיקרא נמי ניחא ליה או לרבא בתרומה משום גזרת הכתוב דאתם גם אתם צריך לאוקמיה דשוייה שליח ומסתמא שליחות דכל התורה דילפינן ג"כ מתרומה צריך ג"כ לאוקמיה דשוייה שליח משום גזרת הכתוב דאתם גם אתם דכתיב בתרומה, אבל בכל התורה ואליבא דרבא דס"ל דאמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה אין צריך לאוקמיה דשוייה שליח כיון דליכא גזרת הכתוב דאתם גם אתם, א"כ כיון דאיירי במתנה דהשליח לעצמו קידש בפרומא דבע"ה והכא אליבא דרבא קיימינן כדגרסינן אתא לקמיה דרבא א"כ שפיר איכא למימר הכא דאיירי דלא שוייה שליח ואפילו הכי צריך רבא לומר טעמא דאינה מקודשת משום דליכא מצוה אבל אם היה מצוה היתה מקודשת שפיר אפילו אי לא שוייה שליח ואע"ג דגבי תרומה איכא מצוה ואינה מקודשת אם לא עשה שליח שאני תרומה דגזירת הכתוב הוא דכתיב אתם גם אתם אבל גבי מקח ומתנה שפיר אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה דזהו סברת רבא בכל מקום עיין בהגהות הרש"ש שם במס' קידושין שהרגיש קצת בזה.
ב) והנה דברי רבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש צריכין ביאור והלא כיון שראובן לא ידע שנפל ממנו החפץ הזה ולא עשה שום דבר או דבור או מחשבה אשר יגרום לו שיצא החפץ מרשותו א"כ תימה במאי יצא החפץ מרשותו כיון שאינו יודע כלל שנאבד ממנו ולא הפקירו ולא נתייאש ממנו ולא מכרו ולא נתנו לשום אדם א"כ החפץ הרי הוא שלו כמו שהיה, ומאי סברא היא זו לומר כיון דלכי ידע דנפיל מיניה מתייאש מיניה מהשתא נמי הוי יאוש א"כ אם ראובן יש לו חפץ ואלו היה יודע ששמעון רוצה ליתן בעדו מאה זוז היה מוכר לו וכי יעלה על הדעת לומר דהוי מכירה מהשתא והלא הדבר אינו כן דכיון דעכ"פ לא ידע ראובן ששמעון רוצה לקנותו בדמים עקרים ולא מכרו לשמעון א"כ לא יצא עדיין החפץ מרשותו של ראובן והחפץ עדיין הוא שלו כמו שהיה א"כ כאן נמי תימה במאי יצא החפץ מרשות ראובן כיון שלא ידע דנפיל מינה ולא נתייאש הימנו ולא הפקירו.
ג) ויותר יש לתמוה על דברי התוס' שם בב"מ דף כ"ב ד"ה דלאו בני מחילה נינהו מאי, שכתבו לענין יתומים קטנים וז"ל בשלמא לרבא כיון דלכי גדלי מיאשו השתא נמי מקרי יאוש וזה בודאי תימה דבשלמא גבי גדולים איכא למימר וליישב קצת כיון שאם היו יודעים שנפל היו מתיאשים מקרי יאוש מהשתא אבל גבי קטן כיון דאפילו אם היה מתיאש בפירוש ג"כ לאו כלום הוא כיון שאין דעתו כלום איך יועיל האומדנא במקום שאינן יודעים שנפל לומר כיון דלכי גדלי מיאשי מהשתא נמי הוי יאוש והלא האומדנא לא עדיפא מאלו נתייאש הקטן בפירוש שאינו מועיל כלום.
ד) ונראה דאביי ורבא פליגי בפירושא דיאוש, דהנה בגמ' דף כ"ג אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לחסרון כיס מייאש לה מינה א"כ משמע מכאן דיאוש מיקרי דוקא אם חשב או אמר בפירוש שהוא מתיאש ממנו אבל אם לא חשב לא מחשבת היאוש ולא מחשבת הקפידא לא מקרי יאוש כיון שלא נתייאש בפירוש, ולקמן דף כ"ז איתא במשנה מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים חייב להכריז, אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז ופירש"י למעוטי מידי דידעינן ביה דמייאש עכ"ל, והיינו דכיון שנתייאשו הבעלים מקרי שאין לה תובעים ואינו חייב להכריז, וכיון דיאוש ילפינן משמלה דבעינן תובעים דוקא א"כ שמעינן מינה דדוקא בחפץ שיש מחשבת התביעה והקפידא זהו מקרי שלא נתיאשו הבעלים ממנו וחייב להכריז כמו שמלה וכמו כל החפצים שיש לו לאדם שהוא מקפיד עליהם ששום אדם לא יטלם לעצמו זהו מקרי שלא נתייאש מריה מיניה חייב להכריז אבל אי ליכא לא מחשבת היאוש ולא מחשבת הקפידא והתביעה זהו מקרי יאוש.
ה) הנה זה ידוע שהטעות יש בכחו לבטל את המעשה והענין ולעשותו כאלו אינו אבל אין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאלו נעשה המעשה או כאלו חשב המחשבה, דרך משל קנין בטעות חוזר הרי אנו רואים כי הטעות מבטל את הקנין ועושהו כאלו אינו, אבל אין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאילו עשה וחישב, כגון אם אדם עומד אצל בהמה של הפקר ורצה לילך למשוך אותה כדי לקנותה ואחר כך לא משכה מחמת טעות שטעה כי הבהמה אינה ש הפקר, בודאי לא קנה אותה ולא אמרינן כיון דמניעת משיכתו מחמת טעות היה כי אלו היה יודע שהיא של הפקר היה מושכה השתא שלא משכה נמי יקנה זהו בודאי לא אמרינן וכיון דבין כך ובין כך לא משך אין בכח הטעות לעשות מענין בלתי מעשה כאלו עשה, וגדולה מזו אמרינן ביבמות ד' נ"ב דהעודר בנכסי הגר וכסבור שהיא שלו לא קנה אע"ג דעשה מעשה החזקה ולא מחסרא ליה רק כונה לקנין ומה שלא נתכוין לקנותה בטעות היה יען כסבור שהיא שלו ואעפ"כ לא קנה אותה, יען שאין בכח הטעות לעשות את החזקה והעדירה מבלתי מחשבת הכונה לקנין כאלו נתכוין לקנותה.
ו) והנה כשנאבד חפץ מראובן ואינ' יודע שנפל ממנו א"כ יש יש על החפץ מחשבת התביעה והקפידא כיון שלא ידע דנפיל מיניה הרי דעת בעליו עליו וקפידתו כמו על כל החפצים שיש לו, וכל זה הוא בטעות כי אלו ידע שנפל מיניה היה מסלק את מחשבת הקפידה והתביעה שהוא חושב עכשיו ועוד היה חושב בפירוש מחשבת היאוש כיון שהחפץ הוא דבר שאין בו סימן ועומד להתייאש הימנו, אך יען כי אין בכח הטעות רק לבטל דבר ולעשות ממעשה ומחשבה כאלו לא עשה וחשב, לכן מחשבת הקפידא והתביעה שהוא מקפיד על חפיציו הרי נתבטל שהטעות מבטלו ועושהו כאלו אינו כי אלו היה יודע שהחפץ נאבד ממנו היה מסלק את מחשבת הקפידה והתביעה אך אין בכח הטעות לעשות כאלו חשב בפירוש מחשבת היאוש, יען שאין בכח הטעות לעשות את הדבר שאין בו מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב.
ז) והשתא תליא בזה דרבא ס"ל דפירושא דיאוש הוא שיסלק מהחפץ את מחשבת הקפידא והתביעה אע"ג שלא חשב בפירוש מחשבת היאוש מ"מ הוי יאוש, לכן בהאי מילתא שנאבד החפץ ממנו ולא ידע דנפל מיניה, אף שחשב מחשבת הקפידא והתביעה מ"מ הוי כמו שלא חשב מחשבת הקפידא והתביעה כיון שבטעות היה דאם היה יודע שנפל מיניה היה מיאש, ואע"ג שאין בכח הטעות לעשות כאלו חשב בהדיא מחשבת היאוש כמו שכתבנו לעיל שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב מ"מ ס"ל לרבא דהוי יאוש כיון דלרבא לא בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש רק כיון שלא חשב מחשבת הקפידא מקרי ג"כ יאוש.
ואביי ס"ל דפירושא דיאוש הוא דבעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש ולא סגי ליה במה שאינו מחשב מחשבת הקפידא והתביעה, לכן בהאי מילתא נמי שנפל החפץ ממנו ולא ידע שנפל מיניה, אע"פ כי אלו ידע שנפל מיניה היה מחשב בפירוש מחשבת היאוש ומה שאינו מחשב מחשבת היאוש בטעות הוא מ"מ כיון דעכ"פ אינו מחשב מחשבת היאוש אינו מקרי שחשב מחשבת היאוש שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב לכן ס"ל לאביי דלא הוי יאוש, והגמ' ס"ל דלאו דוקא ביאוש פליגי אביי ורבא אלא גם בתרומה ובהכשר זרעים נמי פליגי בהאי סברא הנ"ל אי בעינן דעתו בפירוש או לא, עד שהגמ' מתרץ שאני תרומה דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם לכן גם רבא מודה דבעינן שיחשוב בפירוש מחשבת השליחות משום הכי צריך לאוקמיה דשוייה שליח בפירוש דאי לא שוייה שליח בפירוש אע"ג דאלו ידע דתרם היה חושב בהדיא מחשבת השליחות וניחותא מ"מ כיון דעכ"פ השתא לא חשב מחשבת השליחות לכן אין תרומתו תרומה כי אין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב, וכן בהכשר זרעים דכתיב בהדיא יתן ובעינן יותן דומיא דיתן היינו שיהא לו דעת בפירוש לכן אפילו רבא מודה דהיכא שירד הטל ולא ידע לא הוכשרו הזרעים אע"ג דאלו ידע שירד הטל היה ניחא ליה מ"מ כיון דבעינן דעתו בפירוש מגזרת הכתוב ואין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב לא הוכשרו הזרעים.
ח) ולפי זה צריך לומר דהא דאמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לחסרון כיס קא מייאש לה מינה אין פירושו דבעינן דוקא שיאמר בפירוש שהוא מייאש דהרי כבר כתבנו דרבא ס"ל דלא בעינן שיאמר או שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש אלא רבא איירי בדבר שיש בו סימן דסתמא עומד שלא להתיאש ומ"מ אם אמר ווי לחסרון כיס הוי יאוש, וכן כתב הרמב"ם פי"ד מהל' גזילה ואבידה הל' ג' וז"ל וכל דבר שיש בו סימן כגון שמלה ובהמה הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו וכו' אלא אם כן ידע שנתיאשו הבעלים כגון ששמע אומרים ווי לחסרון כים וכיוצא בדברים אלו שמראין שנתיאשו הרי אותה האבידה של מוצאה עכ"ל הרמב"ם שם, אלמא דרב זביד משמיה דרבא איירי בדבר שיש בו סימן וכדי שנדע שנתיאשו הבעלים לכן צריך שיאמר בפירוש ווי לחסרון כיס אבל בעלמא ס"ל לרבא דפירושא הוא דיאוש הוא דבעינן שהבעלים לא יחשבו מחשבת הקפידה והתביעה לכן ס"ל לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש כמו שהארכנו בזה.
ט) ובזה מתורצים דברי התוס' דקידושין שהבאנו לעיל שכתבו דלרבא צריך לאוקמא ההיא דפרומא דשוייה שליח אע"ג דהתם איירי במקח וממכר ומסוגיא דב"מ לא שמעט שיהא צריך לאוקמיה דשוייה שליח רק בתרומה אליבא דאביי ואפילו אליבא דרבא ג"כ צריך לאוקמיה דשוייה שליח משום גזירת הכתוב דאתם גם אתם כמו שפירשנו לעיל, מ"מ ס"ל להתוס' שגם במקח וממכר דוקא היכא שעשה שליח מועיל, והטעם הוא כיון דבמקח ומתנה בעינן ג"כ שיחשוב בפירוש מחשבת המתנה והמכר כמו דבעינן דעת בפירוש בשליחות, לכן אפילו לרבא צריכין לאוקמא דשוייה שליח משום דאין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב כמו בתרומה.
י) ובזה מתורץ ג"כ קושיתנו שהקשינו על התוס' שכתבו דגבי יתמי מועיל היאוש שלהם אליבא דרבא אע"ג שאינן בני דעת, והטעם הוא דאע"ג שאין דעתם כלום מ"מ היאוש שלהם מועיל לרבא כיון דס"ל דלא בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היחוש לכן מועיל אפילו ביתמי דלא מיגרע היאוש בזה כיון דס"ל לרבא דלא בעינן דעת ביאוש רק כיון שלא חשב מחשבת הקפידא והתביעה הוי יאוש לרבא.