אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר › פרק י

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר · פרק י

פרק ט

א) אמרינן בפ' האומנין ד' ע"ט השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך וכו' יעו"ש בגמ' דאסיק דהיכא דאמר לו ספינה סתם ויין זה אין בעל היין יכול להכריח את בעל הספינה להוליך לו יין אחר כיון שלא שיעבד עצמו רק ליין זה לכן מחויב בעל היין לשלם לבעל הספינה את כל שכרו אפי' חצי הדרך שלא הלך וכתבו הרא"ש והטור והה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א דבעלמא היכא שלא נטבעו היין והספינה יש רשות ביד בעל היין לשנות מיין זה ליין אחר כיון שאין לו הפסד כופין על מדת סדום, רק כאן כיון שנטבע היין ואם יקפיד בעל הספינה שיתן לו דוקא היין הזה שהתנה עמו יש לו ריוח בהקפדה כיון שאין בעל היין יכול להביא היין ויפטר בעל הספינה לכן יכול להקפיד ואין זה מדת סדום, משא"כ בעלמא כשאין לו לבעל הספינה ריוח בהקפדה אינו יכול להקפיד יעו"ש בחו"מ סימן שי"א ובסמ"ע ובש"ך ובקצוה"ח שם דלא כהרמ"ה דס"ל דמי ששוכר חמור או ספינה למשא ידועה אינו יכול לדחותו למשא אחרת אפילו אינה כבדה ממנה וכתב הקצוה"ח שם וז"ל וקשיא מהא דאמרינן פ' האומנין ד' ע"ז האי מאן דאוגיר אגירא לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו אי נמי דכותה מפקיד להו דקשה מינה לא מפקיד להו ונותן להם שכרם משלם והתם נמי ריוח יש להו כיון דליתא לעבידתא דאוגיר להו, ואמאי כופין אותו לדכוותה כיון דמצא קפידא לנוח וכו' לכן לפענ"ד עיקר כדברי הש"ך דכתב דתרתי בעינן, דכיון שנטבע ספינתו ואין היין הזה לפניו הוא דיכול להקפיד דיכול לומר הואיל ונטבע ספינתו למה לו להשתדל ספינה אחרת כיון שאין לך יין זה אבל אם הספינה לא נטבעה רק היין יכול לטען עליו יין אחר אע"פ שאמר יין זה, ומשו"ה ניחא בהאי דאוגיר אגירי כיון שהפועל קיים אע"פ דשלים עבידתא שהתנה יכול להטיל מלאכה עליו כיון דהיא נמי דכוותה עכ"ל הקצוה"ח. היוצא מזה שהשוכר חמור או ספינה או פועל למשא ידועה או למלאכה ידועה ורוצה בעל המשא לשנות במשא אחרת יש לו רשות לשנות וכופין על מדת סדום כיון שאין לו ריוח בהקפדה, ואפילו אם נטבע המשא או נשרפה מ"מ אינו יכול לעכבו להחליפה במשא אחרת רק היכא שנטבעה גם הספינה אז יכול להקפיד ולומר לו שיביא לו דוקא המשא הידועה שהתנה עמו ואמר לו ״זה" והדבר צריך ביאור איזה חילוק יש בין שנטבעו הספינה והיין או לא נטבע רק היין לבד ממה נפשך אם תיבת ״זה״ דאמר לאו דוקא הוא ונשתעבד גם ליין אחר א"כ אם אפילו נטבע הספינה והיין ויש לו לבעל הספינה ריוח בהקפדה, מ"מ אמאי יכול להקפיד ולומר לי תן לי יין ״זה״ כיון דתיבת ״זה״, לאו דוקא הוא והוי כאומר יין סתם שמחויב להוליך בעבורו כל יין שירצה, ואם תיבת ״זה״, הוא דוקא ולא נשתעבד ליין אחר רק ליין זה בלבד א"כ בודאי אינו מחויב להוליך יין אחר אפילו לא נטבע כלל רק משים טעמא דכופין על מדת סדום כיון שאין לו ריוח בהקפדה אבל בלאו טעמא דכופין על מדת סדום בודאי אינו מחויב להוליך יין אחר כיון שלא נשתעבד רק ליין זה, וכיון דמשום כפיית מדת סדום אתינן עליה לכופו, א"כ בודאי לא שייך מדת סדום רק במקום שאין לו שום ריוח אם יקפיד ואין לו שום הפסד אם לא יקפיד, אבל במקום שיש לו לאדם ריוח אם יקפיד ויש לו הפסד אם לא יקפיד בודאי אין זה מדת סדום רק מדת כל אדם לפקח על הריוח ולהקפיד על ההפסד וא"כ בנדון של הש"ך אמאי צריך שיטבע גם ספינתו ואז לא נכוף אותו אמאי לא סגי לן במה שנטבע היין לבד והלא יש לו לבעל הספינה ריוח בהקפדתו שלא יצטרך להוליך יינו של חבירו וכיון שיש לו ריוח בהקפדה הלא אין קפידתו מדת סדום ולמה נכוף אותו, וכן בההיא דשלים עבידתיה בפלגא דיומא אמאי כופין את הפועל לעשות מלאכה אחרת כיון שיש לו ריוח בהקפדתו ואין מדתו מדת סדום רק מדת כל אדם ולמה נכוף אותו.

ב) הנה התוס' בפ' האומנין ד' ע"ט ד"ה אלא בספינה הקשו מ"ש דבספינה סתם ויין זה מחויב ליתן לו שכר של כל הדרך אף מחצי הדרך שלא הלך והלא כיון שאירעו אונס הא אמרינן לעיל ד' ע"ז היכא דהשוכר אונס דאתא מיטרא דאין צריך להשקותה דהוי פסידא דפועלים ומשמע לעיל דכל אונס שאירע לבעל הבית שלא היה לו לידע יותר מן הפועלים הוי פסידא דפועלים ותירץ ריב"ן וז"ל דלעיל שהפועלים לא אבד כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום, אבל הכא שמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו עכ"ל התוס' הרי אנו רואין שגם התוס' חילקו בין היכא שנאבדה גם הספינה או לא, אך גם דברי התוס' צריכין ביאור איזה חילוק יש בזה דכשהפועלים נתבטלו ממלאכתן ולא אבדו כלום הוי פסידא דפועלים וכשאבדו גם ספינתם הוי פסידא דבעל הבית.

ג) זה ידוע דקי"ל בכל מקום דאומדנא דמוכח מבטל את הקנין כמו תנאי גמור כדאיתא בכתובות ד' מ"ז וד' צ"ז ובשאר דוכתי בש"ס ופוסקים, והנה התוס' כתובות דף מ"ז הקשו על הכלל הזה דאמרינן דאומדנא דמוכח מבטל את הקנין וז"ל ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה וי"ל וכו' ע"ש והיוצא מתירוץ התוס' דשם הוא, דבמקח וממכר דאיכא נמי דעת מוכר לומר דאדעתא דהכי לא מכר לו שיחזור בו הלוקח ממקחו כשתמות הבהמה וא"כ איכא אומדנא לנגד אומדנא לכן נשאר הדבר כאלו לא היה שם שום אומדנא כלל דכשם שיש אומדנא ללוקח לומר אדעתא דהכי לא קנה כך יש אומדנא למוכר לומר אדעתא דהכי לא מכר א"כ הוי כאלו אין שם שום אומדנא כלל ולא נתבטל הקנין, ולכאורא יש להקשות על זה מהא דאמרינן בפ' האומנין דף ע"ז האי מאן דאוגיר אגירי לדוולא ואתא מיטרא או פסק נהרא בפלגא דיומא הוי פסידא דפועלים, והתם איכא ג"כ אומדנא לנגד אומדנא שהרי לבעל השוכר יש אומדנא דמוכח לבטל את הקנין וההתחייבות אשר נתחייב לשלם להפועלים ע"י התחלת מלאכתן או ע"י הליכתן כי אלמלא היה יודע שיופסק נהרא או יבוא מטר לא התחייב את עצמו לשלם לפועלו בחנם וגם להפועלים יש אומדנא דמוכח כי אלמלי ידעו שיבוא מיטרא או נהרא לא היו משכירין עצמן לבעל הבית השוכרן ואית לן לומר שנעמיד אומדנא לנגד אומדנא וישאר הדבר כאלו לא היה שם שום אומדנא כלל לבטל את הקנין וההתחייבות אשר הבעל הבית השוכר התחייב עצמו נגד פועליו ואמאי פטרינן ליה לבעל הבית השוכר היה לן לחייבו, ונראה דדוקא לבעל הבית איכא אומדנא דמוכח לבטל את הקנין של התחלת המלאכה מפני שמפסיד מעות מביתו לכן אמרינן אנן סהדי שאין אדם משליך מעותיו לאיבוד ואלמלי היה יודע שיבוא מיטרא או נהרא לא היה מחייב את עצמו בהתחלת מלאכת פועליו, אבל לענין הפועלים אין כאן אומדנא דמוכח לומר כי אלמלי היו יודעים שיבוא מטר או יופסק נהרא לא היו משכירין עצמן דכיון שאינם מפסידים ממון מביתם רק מניעת הריוח לבד הוא דאיכא לכן לא הוי אומדנא דמוכח ואין כאן אומדנא לנגד אומדנא רק אומדנא חד הוא דאיכא לבעל הבית לבטל את חיובו שנתחייב לשלם לפועליו ע"י התחלת מלאכתם לכן נפטר בעל הבית השוכר מלשלם לפועליו היכא דאתא מיטרא או פסיק נהרא, משא"כ בספינה כיון דבעל הספינה הפסיד ספינתו לכן יש אומדנא לנגד אומדנא כי אילו היה בעל הספינה יודע שיארע אונס בספינתו ולא ישלם לו שכרו משלם לא היה משכיר ספינתו כיון שיש לו הפסד, וכיון דאיכא אומדנא לנגד אומדנא נשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא היינו שבעל הבית השוכר מחויב לשלם שכר כל הספינה אפילו מחצי הדרך שלא הלך כיון שיש ביד בעל הספינה לקיים תנאו שהרי אמר ספינה סתם, אבל כשאין ביד בעל הספינה לקיים תנאו כגון שאמר ספינה זו אזי אין בעל היין מחויב לשלם לו שכרו דנהי שהדבר נשאר כמו שהיה שנתחייב השוכר לשלם שכרו, מ"מ אומר לו לבעל הספינה קיים תנאך וקבל זוזי, לכן שפיר חילקו התוס' הנ"ל בפ' האומנין שיש חילוק בין אתא מיטרא ופסק נהרא דהוי פסידא דפועלים ולענין ספינה הוי פסידא דבעל הבית משום דבספינה הפסיד ספינתו והפועלים לא הפסידו ממון רק שנתבטלו ממלאכתם והוא דהפועלים כיון שלא הפסידו ממון אין כאן אומדנא לפועלים רק לבעל הבית השוכר איכא אומדנא ונפטר מחיובו אבל בספינה דאיכא הפסד ממון ואיכא אומדנא לנגד אומדנא לכן נשאר הדבר כמו שהיה שנתחייב השוכר במשיכת הספינה לשלם את השכירות. ד) ובזה ניחא דברי הש"ך והע"ש והקצוה"ח שכתבו דדוקא היכא שנטבעו היין והספינה אינו מחויב להוליך יין אחר כשאמר יין זה וספינה סתם אבל אם לא נטבע רק היין לבד מחויב להוליך לו יין אחר אף שיש לו לבעל הספינה ריוח בהקפדתו והקשינו לעיל מה בין זה לזה, ובדברינו דהשתא ניחא דשלשה חילוקים יש בזה, א) היכא שלא נטבע לא היין ולא הספינה ורוצה בעל היין ליתן לו יין אחר הדין עמו ואין בעל הספינה יכול לעכב עליו דאע"ג שאמר לו יין זה ולא שיעבד את ספינתו ליין אחר והיה מהראוי שיעכב בידו מ"מ אינו יכול לעכב בידו דהרי קי"ל כופין על מדת סדום וכיון שאין לבעל הספינה שום ריוח בהקפדתו לכן כופין אותו על מדת סדום שיקבל יין אחר, ב) היכא שנטבע היין ולא נטבע הספינה ושם הדין ג"כ שבעל הספינה מחויב להוליך יין אחר ולאו מטעם כפיית מדת סדום אתינן עליה, שהרי כיון שיש לו לבעל הספינה ריוח בהקפדה לא שייך מדת סדום וכיון שהוא לא התחייב עצמו רק ליין זה ולא ליין אחר והיין הזה נטבע הרי יש לו ריוח בהקפדה ולא שייך מדת סדום אלא הטעם שהוא מחויב להוליך יין אחר משום דלבעל היין איכא אומדנא דמוכח שלא התחייב את עצמו לשלם שכר הספינה רק כשיוליך את יינו ואלו היה יודע בעל היין שיטבע יינו אזי לא היה מחייב את עצמו לשלם שכר הספינה, אך לבעל הספינה אין כאן אומדנא לומר אלו היה יודע שיטבע יינו לא היה משכיר ספינתו דכיון דספינתו לא נטבעה ואין לו הפסד ממון רק ביטול מלאכה לבד לא הוי אומדנא והוי כמו אתא מיטרא או פסק נהרא דלהפועלים אין אומדנא ולהשוכר יש אומדנא לבטל את חיובו לכן נפטר בעל היין מלשלם שכרו אם לא יוליך יינו דקי"ל אומדנא דמוכח מבטל את הקנין והחיוב, ג) היכא שנטבע היין והספינה התם. פטור בעל הספינה מלהוליך יינו כיון שאמר יין זה שאין לנו שום טעם לכופו להוליך יין אחר דאי משום כפיית מדת סדום, הרי קי"ל דבכל מקום שיש לו ריוח בהקפדה אין כופין על מדת סדום וכאן יש לו לבעל הספינה ריוח בהקפדה שלא יצטרך להוליך יין אחר, ואי משום אומדנא דמוכח שיש לו לבעל היין לבטל את חיובו כי אילו היה יודע שיטבע יינו לא היה מחייב עצמו לבעל הספינה, גם משום זה אי אפשר לפוטרו דכיון שבעל הספינה הפסיד ספינתו ואיכא אומדנא דמוכח גם לבעל הספינה ואיכא אומדנא לנגד אומדנא לכן נשאר הדבר כמו שהיה ומחויב בעל היין לשלם לבעל הספינה את כל שכרו והוא אינו מחויב להוליך את היין כלל כיון שבעל הספינה יכול לקיים תנאו שהרי אמר ספינה סתם אבל אי הוה אמר ספינה זו אינו מחויב לשלם לו שכר ספינתו דמצי אמר ליה בעל היין קיים תנאך וקבל זוזי

א' וכן בההיא דאוגיר אגירא ושלים עבידתיה בפלגא דיומא מחויב הפועל לעשות מלאכה אחרת אע"ג שיש לו ריוח בהקפדה, מ"מ כיון דלבעל הבית השוכר איכא אומדנא דמוכח לבטל חיובו ולהפועל ליכא אומדנא דמוכח לכן הוי כמו יין זה ונטבע היין לבד או היכא דאתא מיטרא או נהרא שבעל הבית פטור מלשלם לו משום דאומדנא דמוכח מבטל חיובו.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה