משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר · פרק ט
א) ונראה דאפילו לדברי הרמ"א בסימן שס"ג סע' ו' שכתב בשם המרדכי דמשו"ה אין כופין בחצר דלא קיימא לאגרא משום דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכול אלא שאינו רוצה לכן אין כופין אותו לעשות בחנם, א"כ לכאורא משמע דסבירא ליה דאפילו ליתן דבר הבעין נמי כפינן היכא שאינו יכול ליהנות ולהרויח, שהרי דירת הבית מקרי דבר דבעין כמו שכתבנו לעיל בשם התוס' ואפילו הכי כתב הטעם דמשו"ה אין כופין את בעל הבית שיניח את אחרים שידורו בביתו משום דאי בעי בעל הבית ליהנות ולהרויח היה יכול, א"כ משמע דבמקום דלא שייך האי טעמא כופין על מדת סדום שיתן את שלו לאחרים.
ב) מ"מ נראה שאי אפשר בשום אופן להעלות על הדעת לומר כן שיכופו לבני שיתנו או שימכרו את שלהם ולא שמענו ולא ראינו בשום מקום שנאמר כופין על מדת סדום בהאי גונא אלא נראה דס"ל להמרדכי ולהרמ"א דדירת הבית לא מקרי חפץ בעין לענין זה, דהרי יש אומרים דבאמת כופין על מדת סדום בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר, ובדבר הבעין כו"ע מודים שאין כופין על מדת סדום למכור או ליתן או להחליף וכיון דס"ל דלא הוי דבר בעין לכן צריכין לומר דמשו"ה אין כופין משום דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול
ג) ואולי גם התוס' ס"ל באמת דדירת הבית לא מקרי דבר בעין והא דמשמע מדבריהם דדירת הבית מקרי דבר בעין, משום דהתוס' אזלי אליבא דמ"ד דזה נהנה וזה לא חסר חייב משום דמצי למימר הא איתהנית לכן אליבא דידיה ס"ל להתוס' דדירת הבית מקרי דבר בעין שהרי מחויב לשלם, אבל לדידן דקי"ל שהוא פטור מלשלם יוכל היות דדירת הבית לא מקרי דבר בעין כלל לענין זה ושפיר יש לנו לכופו על מד סדום שיניח את חבירו בביתו אי לאו טעמא שכתבו המרדכי והרמ"א דמשום הכי אין כופין משום דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול ליהנות ולהרויח.
ד) והנימוק"י בשם הרמ"ה שכתב הטעם דמשו"ה אין כופין על מדת סדום משום דלהשתמש בשל חברו לא אמרינן כופין משמע דלא ס"ל ג"כ כהא דהרמ"א ודעת המרדכי שהטעם שאין כופין משום דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול, בכל זאת אפשר דגם הוא לא אמר אלא אליבא דמה דס"ל להגמ' עכשיו דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ודירת הבית הוי דבר בעין, אבל לפי האמת דקי"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר יוכל היות דדירת הבית לא מקרי דבר בעין לכן צריכין לומר הטעם דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול, וכן כתבנו לעיל דהרמ"ה לפי האמת סובר דכופין על מדת סדום גם בחצר דלא קיימא לאגרא ודברי הרמ"ה שכתב כאן דאין כופין הוא אליבא דמ"ד שצריך להעלות לו שכר אך אנן לא קי"ל כהרמ"ה בזה רק קי"ל בחצר דלא קיימא לאגרא שאין כופין, ובב"ב ד' קמ"ז משמע דדירת הבית מקרי דבר שאינו בעין שאין קנין חל עליה ע"ש לענין האומר ידור פלוני בביתי לא אמר כלום אפילו כשהוא שכיב מרע ע"ש ואע"פ שאין ראי' גמורה משם לענין כפית דזה נהנה וזה לא חסר שהרי כשאמר יאכל פלוני פירות דקל זה ג"כ לא מהני לענין קנין ולענין כפיה מסתמא אין כופין מ"מ זכר לדבר יש דדירה מקרי דבר שאינו בעין.
ה) היוצא מכל מה שכתבנו דבדבר הבעין אין כופין על מדת סדום למכור או ליתן או להחליף ובזה כולי עלמא מודים, ולענין שדות השותפין אם יש לשותף אחד שדה אחת אצל השדות המשותפות ורוצה שיתנו לו חלקו סמוך לשדהו בזה נחלקו רבה ורב יוסף והרמב"ם והרא"ש ומרן המחבר והרמ"א, דרבה ודכוותיה פוסקים הרמב"ם ומרן המחבר ז"ל וסבירא להן שכופין את שותפו שיתן לו אחד מיצרא ורב יוסף ס"ל שאין כופין וכן פסק הרא"ש, אבל אם יש לו לראובן שדה אחת בין שתי שדותיו של שמעון אין כופין לראובן שיחליף שדהו עם שמעון כדי שיהא לשמעון שתי שדות סמוכות זו לזו דקי"ל שאין כופין למכור ולהחליף ולענין דירת הבית קי"ל ג"כ דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא אין כופין את בעל החצר שיניח את אחרים שידורו בביתו והטעם שאין כופין מדברי התוס' והנימוק"י משמע משום דדירת הבית הוי כמו דבר שבעין שאין כופין, אך מדברי הרמ"א והמרדכי משמע דדירת הבית לא הוי כמו דבר בעין, והטעם שאין כופין הוא משום דאי בעי ליהנות ולהרויח בה היה יכול לכן אין כופין, ואפשר להעמיס בדברי התוס' והנימוק"י כדברי הרמ"א והמרדכי, ויוכל היות כי לענין דינא אין שום חילוק בין טעם הרמ"א והמרדכי שכתבו דמשו"ה אין כופין משום דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול לבין טעם התוס' והנימוק"י משום דהוי דבר בעין דלעולם בחצרו וביתו יש שני הטעמים האלה דאי בעי ליהנות ולהרויח הוי מצי וגם הוי דבר בעין, ואם יצויר חצר או בית שלא יהא רשות לבעליו להשכירו וליהנות ולהרויח יוכל היות דלא מקרי תו דבר בעין לענין הבעלים כיון שאין להם רשות להשכיר וליהנות ולהרויח.
ו) ולפי דברינו נדחו דברי הנו"ב מהדו"ת סימן כ"ד שהבאנו לעיל פרק ח' סימן ג' בשם הפ"ת שכתב שאין דברי הרמ"א אמורים רק לשיטת הרמב"ם בסימן קע"ד אבל לדברי הרא"ש דס"ל באחין ושותפין שאין כופין על מדת סדום א"כ אפילו היכא דאי בעי ליהנות ולהרויח לא היה יכול ג"כ אין כופין, ולפי דברינו נדחו דברי הנו"ב דז דוקא באחין ושותפין יען שיש לו להשותף השני קנין גמור בגוף השדה לכו אין לכופו למכור ולהחליף דבדבר הבעין אין כופין על מדת סדום אבל בנידון הרמ"א שאין שם רק דירת הבית ואין שם דבר בעין כלל שהרי הבית נשאר ביד בעליו לכן צריך לטעמא שכתב הרמ"א דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול ואפילו הרא"ש נ"כ יודה לדברי הרמ"א, וגם יתר דברי הפ"ת שהביא בשם ספר בית אפרים שהקשה על הרמ"א מדברי התוס' והנימוק"י ג"כ לא קשה מידי, דיוכל היות שגם הם ס"ל כטעם המרדכי והרמ"א כמו שכתבנו לעיל ואם אפילו אינם סוברין כהמרדכי מ"מ נקט הרמ"א טעמו של המרדכי משום דלענין דינא אין שום נ"מ ביניהם ונקט הרמ"א טעמו של המרדכי שדבריו מפורשים בטעמם משא"כ דברי התוס' והנימוק"י שדבריהם סתומים ואפשר להעמיס בדבריהם גם טעמים אחרים לכן לא הביאם הרמ"א מאחר שאין נפקותא לענין דינא
ו) ובזה מיושב עוד דהנה קי"ל בסימן שט"ז דהמשכיר בית לחברו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר יכול להשכיר אם אין בני ביתו מרובין וכן כתב מרן המחבר בסוף סימן שט"ז לענין ספינה שאם פרקה בחצי הדרך ומצא השוכר מי שישכור אותה עד המקום שפסק יכול להשכירה לאחר ואין לו עליו אלא תרעומות וכן כתבו הפוסקים בסימן שי"א לענין יין זה שיוכל להחליף ביין אחר עיין לקמן מ"ש בזה ואלו לענין הבעלים המשכירם או את החמור או את הבית כתבו הש"ך בסימן שי"א ס"ק י"א והקצוה"ח שם והמל"מ פ"ה מה שכירות הל' ג' שבעל הספינה ובעל החמור אינן יכולין להחליפו בספינה אחרת או בחמור אחר כשאמר חמור זה או ספינה זו, והדבר צריך ביאור מ"ש דהשוכר יכול לשטת ממשא למשא ומאדם לאדם דאע"ג שהשכירו ליין זה או לאדם זה מ"מ יכיל השוכר להשכיר לאדם אחר אם אין בני ביתו מרובין או להחליף ליין אחר ומ"ש שהמשכיר אינו יכול לשטת מספינה או מחמור לחמור או מבית לבית.
ח) ובדברינו ניחא דבכל מקום קי"ל כופין מל מדת סדום, אך בדבר הבעין אין כופין לאדם שימכור או יתן או יחליף את שלו וכיון שיש לו להשוכר קנין שכירות בספינתו של חברו או בחמורו הוי כאלו יש לו חפץ בעין ואין כופין לאדם שיחליף חפציו בחפץ אחר, משא"כ ביין ובמשא שאין קנין לבעל הספינה בהיין ובהמשא ואין קנין להמשכיר בהאדם השוכר לכן כופין אותו על מדת סדום שיוליך משא אחרת או יניח לדור לאחרים אם אין ב"ב מרובין ועיין בקצוה"ח בזה, ועיין בפ"ת שכתב שהגאון רעק"א חולק על זה ואינו מצוי אצלי כעת לעיין בו.