משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר · פרק ח
א) והנה באמת צריך ביאור מפני מה אין כופין על מדת סדום בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, והלא הוי זה נהנה וזה לא חסר דקי"ל בכל מקום כופין על מדת סדום, עיין חו"מ סימן שי"ח דכופין את השוכר ליתן דמים לענין השוכר רחיים מחבירו שיטחן להמשכיר עשרים סאה בכל חדש ואח"כ העשיר המשכיר וקנה רחים לעצמו אם יש לו לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים כופין להשוכר שיתן להמשכיר דמי טחינת החטים משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר והוא בגמ' דכתובות דף קי"ג וכן כתב הרמ"א סימן קנ"ג סעיף ח' דכופין על מדת סדום לענין צנור שאם אין קפידה יכול להטות את הצנור לרוח אחרת ולשנותו ולקצרו משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר, וכן הוא בחו"מ סימן קנ"ד סעיף ג' לענין שבאו לעשות בבת אחת פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון שאם האחד אינו חסר אם יטה הצדה אזי כופין אותו משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר, כן כתב מרן המחבר שם סימן קנ"ד סעיף ג' ובסמ"ע שם ס"ק כ"ט דכופין את בעל החלונות שיגביה את חלונותיו ויניח לחבירו לסמוך כותלו סמוך לכותלו אם לא חסר כלום משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר והוא בגמ' דב"ב דף ז' וכן כתב מרן המחבר שם סימן קנ"ד סעי' ט"ז דלדעת הרא"ש יש רשות לכל אדם לפתוח חלונותיו לרשות חבירו כשאינו מזיקו עכשיו אע"פ שהוא מזיקו לאחר זמן משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר, ואפילו לדעת החולקים על הרא"ש וס"ל שאינו רשאי לפתוח הוא משום דס"ל דהוי זה נהנה וזה חסר דהא בעי למיקם בהדיה בדינא ודייני אבל כשזה לא חסר כלום כולי עלמא מודים דכופין על מדת סדום משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר ומ"ש דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוי נמי זה נהנה וזה לא חסר ואפילו הכי אין כופין על מדת סדום.
ב) והנה התוס' בב"ק דף כ' ד"ה הא איתהנית כתבו וז"ל אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (דף י"ב) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מיצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחלה מלדור בביתו עכ"ל ודברי התוס' תמוהים דאכתי תקשה מ"ש כאן שיכול למונעו לכתחלה מלדור בביתו ואין כופין על מדת סדום ומ"ש דבשאר דוכתי כופין על מדת סדום ואין יכול למונעו לכתחלה והרמ"א בסימן שס"ג סעיף ו' כתב וז"ל ודוקא שכבר דר בו אבל לא יוכל לכופו לכתחלה שיניחנו לדור בו אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה לא חסר ה"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות אבל בכי האי גונא דאיבעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכול אלא שאינו רוצה אין כופין אותו לעשות בחנם עכ"ל. ג) ועיין בפ"ת שם סימן שס"ג שכתב וז"ל משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו יכול זה לכופו אף לכתחלה ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ק"ע סע' א' בד"ה כולם בשם תשובת נו"ב תניינא סימן נ"ד שכתב דפשוט שזה רק להרמב"ם בר"ס קע"ד אבל לדעת הרא"ש וכו' ע"ש גם בתשובת בית אפרים חלק חו"מ סימן מ"ט כתב וז"ל צ"ע על הרמ"א בסימן שס"ג שכתב טעמא כיון דהוי מצי לארווחי אלא דלא בעי והוא מדברי המרדכי אבל מדברי הפוסקים לא משמע כן אלא דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא לא מצי לכופו לכתחלה עיין בנימוק"י ב"ק בשם הרא"ה וכן מוכח להדיא מדברי התוס' ב"ב ד' י"ב ע"ב בשם הריצב"א והר' ישעיה הובא בש"מ ב"ק ד' כ' שתירצו דהא דאיצטריך קרא בבכור דפלגינן ליה אמצרא משום דבעלמא אין כופין על מדת סדום אם הוא מוחה ומונע ע"ש עכ"ל הפ"ת.
ד) והנימוק"י בב"ק בפ' כיצד הרגל על הסוגיא דשם ד' כ' כתב וז"ל מאי הוי עלה כתב הר"א ז"ל אע"ג דקי"ל בעלמא דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום הני מילי בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל אלא שיכול לכופו ממדת הדין שלא לעשותו וכגון השונה כנגד חלונו של חבירו והלה מעכב עליו שלא לסתום אורה שלו והלה רוצה לעשות לו חלונות במקום אחר שלא יפסיד מן האורה כלל כגון זה אמרינן כופין אבל להשתמש בשלו כלל לא אמרו שאם אי אתה אימר כן אין לך אדם שלא יכוף את חבירו על כרחו ע"כ וכן דעת הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל דכהאי גונא לא אמרינן כופין על מדת סדום עכ"ל הנימוק"י.
ה) ונראה לבאר דברי התוס' שהבאנו לעיל אות ב' דזה כולי עלמא מודים דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא בהנאות בעלמא כמו שכתב הנימוק"י הנ"ל אבל אין כופין לאדם שימכור או יתן חפץ שלו לחבירו, אפילו אם יש לו חפץ לראובן שאין לו שום צורך בו ואפי' דבר שאינו מקפיד עליו כלל ואם בא שמעון ואכלו יפטר מלשלם לראובן כמו שכתב הרמב"ם בכל זאת היינו דוקא בדיעבד שכבר אכלו שמעון, אבל לכתחלה בודאי אין כופין לכולי עלמא שיתן חפציו לאחרים אע"ג שאין הבעלים צריכין להם כלל, והתוס' ס"ל דדירת הבית מקרי ג"כ חפץ בעין דכיון שהקרקע ברשות בעליה עומדת ובשל חברו משתמש הוי כמו שנוטל ממנו חפץ בעין וכמו שאין כופין לראובן שיתן חפציו לשמעון אע"ג שאין צריך להם כך אין כופין לראובן שיניח את שמעון לדור בביתו לכתחלה דזהו הוי נמי כמו חפץ בעין וכמו שכתב הנימוק"י הנ"ל (אף שאין זה לשונו אבל זהו כונתו) לכן לא הקשו התוס' מ"ש כאן דבחצר דלא קיימא לאגרא אין כופין ובכתובות דקי"ג בסוגיא דטחינא ורחיא כופין כדאיתא בחו"מ סימן שי"ח שהבאנו לעיל או מ"ש דב"ב ד' ז' דכופין כדאיתא בחו"מ סימן קנ"ד סע' ג' שהבאנו לעיל או בשאר סוגיות הש"ס דמשמע שכופין על מדת סדום וכאן בחצר דלא קיימא לאגרא אין כופין, זה לא קשיא להו לתוס' משום דפשיטא להו שיש לחלק בין חפץ בעין לשאר הנאות דעלמא וכיון דדירת הבית נחשבה כמו חפץ בעין לכן אין כופין אבל בשאר הנאות כגון בההיא דכתובות ד' קי"ג וב"ב ד' ז' ובשאר דוכתי כופין על מדת סדום.
ו) לכן לא הקשו התוס' בב"ק הנ"ל רק מב"ב ד' י"ב דאיירי שם ג"כ לענין חפץ בעין דאיירי התם לענין שני אחים או שני שותפים שיש להם שתי שדות בשותפות ושותף א' מהם יש לו שדה שהיא סמוכה להשדות המשותפות וביקש שיתנו לו חלקו שתהא סמוכה לשדה שלו, ואיכא למ"ד דכופין על מדת סדום ומחויב השותף השני לוותר חלקו שיש לו בהשדה הסמוכה הזאת וליתן לחבירו, לכן שפיר הקשו התוס' מ״ש דבחצר דלא קיימא לאגרא אין כופין שיתן חפץ בעין לחבירו ומ"ש דב"ב ד' י"ב דכופין את השותף שיתן חלקו לחבירו, והלא אידי ואידי חפץ בעין הוא.
ז) לכן תירצו התוס' וז"ל שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחלה מלדור בביתו עכ"ל פירוש שאינו דומה החפץ בעין שיש לו לראובן בחצרו להחפץ בעין שיש לו להשותף בשתי השדות, דכאן כיון שהחצר והבית הם של ראובן לבד ויש לו לראובן קנין גמור בחצרו ובביתו ולשמעון הדר בו אין שום כח וזכות בחצרו של ראובן, ויש לו רשות למנוע מתחלה לכל אדם מלדור בביתו ובחצרו לכן אי אפשר לכוף את ראובן שיניח את שמעון לדור בביתו שהרי אם נכוף אותו הרי אנו מוציאין מראובן החפץ בעין שיש לו בקנין גמור שיכול למנוע לכל מי שירצה מלדור בביתו, ואנו נותנים אותו לשמעון שאין לו זכות בו, ובאופן כזה קי"ל דאין כופין לשום אדם שיתן החפץ בעין שלו לחבירו, משא"כ בשותפין שיש להם שתי שדות בשותפות נוכל שפיר לכוף לאחד מן השותפין שיסלק את כחו וזכותו משדה אחת ויתנה לחבירו שהשדה הזאת סמוכה למצר שלו, דכיון שאין השדה שלו לגמרי רק הם בשותפות, ומתחלה קודם שעלה הגורל שהשדה הזאת היא שלו אין בכחו למנוע את חבירו מלהשתמש בשדה זו המשותפת לשניהם רק אחר שיעלה הגורל שהשדה היא שלו לגמרי אז תהיה שלו בקנין גמור ולא מקודם לזה לכן אם אנו כופין לראובן שיתן את הזכות משדה זאת לשמעון לא מקרי הפקעה והוצאה חפץ בעין ע"י כפיה כיון שגם קודם לזה לא היה לראובן קנין גמור למנוע את שמעון מן השדה ולשמעון היה קנין קצת שראובן לא היה יכול למונעו לכן לא מקרי זה הוצאת דבר הבעין מראובן לשמעון לכן ס"ל להאי מ"ד דכופין על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מיצרא, וזה דוקא אליבא דרבה דס"ל כופין על מדת סדום בשני אחים או שותפים שהרי אליבא דרבה הקשו התוס' בב"ק קושיתם ותירצו תירוצם, אבל אליבא דרב יוסף דפליג עליה דרבה שם בב"ב ד' י"ב וס"ל שאין כופין משום דאמרי אחי מעלינן ליה עלויא כנכסי דבי בר מריון ע"ש בתוס' שהוא מהאי טעמא שכתבנו שאין כופין על מדת סדום רק בהנאה בעלמא אבל לכוף אדם שימכור אי יתן חפציו דבעין אין אנו כופין, א"ל דס"ל לרב יוסף דאע"ג שאין זה הפקעה גמורה שהרי אין לו לראובן כח למנוע את שמעון ולשמעון יש לו מחצית השדות האלה מ"מ ס"ל לרב יוסף דמקרי הפקעה ואין כופין לראובן שימכור זכותו לשמעון דלענין דבר הבעין אין כופין על מדת סדום למכור או ליתן.
ח) ודע שנחלקו הפוסקים בההיא דרבה ורב יוסף הנ"ל הלכה כדברי מי דעת הרא"ש שם בב"ב ד' י"ב והובא בטור וב"י שהלכה כרב יוסף שאין כופין כהאי גונא וכן הוא הגירסא בגמ' שלפנינו והלכתא כרב יוסף אך הרמב"ם פסק שכופין ליתן לו אחד מיצרא וכתב בב"י סימן קע״ד שגירסת הרמב"ם לא היה והלכתא כרב יוסף לכן פסק כרבה שכופין אם שתי השדות שוות, ומרן בשו"ע פסק ג"כ כהרמב"ם שכופין, אך הרמ"א שם סע' א' הביא דעת הרא"ש והטור שאין כופין וכן הביא שם דעת המרדכי דהוי ספיקא דדינא וכל דאלים גבר.
ט) ודוקא בהאי גונא דאחים או שותפים הוא דנחלקו אם כופין או לא אבל אם יש לו לראובן שדה אחת בין שתי שדותיו של שמעון ורצה שמעון שראובן יחליפו על שדהו בזה מודים כולי עלמא שאין כופין את ראובן להחליף שדהו כדי שיהיו שדותיו של שמעון סמוכות יחד על מצר אחד דכלל הוא בידינו שאין כופין על מדת סדום למכור או להחליף או ליתן, ודוקא בפלוגתא דרבה ורב יוסף שאין זה הפקעה גמורה מפני שיש לשני השותפים חלק בשתי השדות וכמו שכתבנו לעיל התם ס"ל לרבה דכופין משא"כ כשאינן שותפין כלל אין כופין אותם להחליף.