אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר › פרק ה

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר · פרק ה

פרק ד

א) כתבו התוס' שם ד' כ' ד"ה טעמא דניקף וכו' וז"ל וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי דעתיה אלא בחנם עכ"ל התוס' ושם דף כ"א איתא בגמ' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה הכי קאמר נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא עכ"ל הגמ', ופירש"י תרתי בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוי ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון ומתרץ הגמ' הא דקיימא לאגרא מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר ע"ש בגמ' וזהו לכאורא תימא לדברי התוס' שכתבו דהיכא דגלי דעתיה מחויב לשלם אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא א"כ מאי מקשה הגמ' תרתי הלא כיון ששכר את הבית מראובן הרי גלי דעתיה דניחא ליה בשכר משו"ה צריך לשלם, וכתבו המפרשים (עיין טור וב"י) דדוקא היכא דגלי דעתיה לשלם להבעלים התם הוא דמחויב לשלם אבל בשוכר בית מראובן כיון שנמצא טעות בשכירותו הוי כמו שלא שכר כלל והרי חזר דינו לדין זה נהנה וזה לא חסר דעלמא. עיין בטור סימן שס"ג ובב"י שם ועיין חו"מ סימן שס"ג סע' ח' וסע' ט' ובהמ"ע שם ס"ק כ"ב והדבר צריך ביאור מ"ש היכא דגלי דעתיה להבעלים עצמם דחייב ומ"ש היכא דגלי דעתיה לאיש אחר שהוא פטור, ועוד צריך ביאור אמאי יועיל גילוי דעתו של הדר בו כיון שהטעם דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור משום הפקר הוא דאמרינן שבעל החצר הפקיר דירת חצרו, א"כ איך נחייב את הדר בו משום גילוי דעתו כיון שבעל החצר כבר הפקירו ודירת חצרו לאו דידיה היא אמאי יועיל לחייב את הדר בו משום גילוי דעתו.

ב) ונראה דשני מיני גילוי דעת ישנן בדברי התוס' בב"ק שהבאנו לעיל בסמוך חדא משום התחייבות וחדא משום שליחות, האי דמשום התחייבות אינו חייב רק כפי הסכום שגלה דעתו ולא יותר, אבל הגילוי דעת שהוא מטעם שליחות מחויב הוא לשלם יותר ממה שראינו שגלה דעתו, ועתה אפרש דברי' דמדברי התוס' שכתבו בסיום דבריהם ולא דמי לד בחצר חבירו דלא גלי דעתיה אלא בחנם, מוכח דאם היה מגלה דעתו שרוצה לדור בשכר היה מחויב לשלם שכר חצרו והטעם הוא משום התחייבות, והיינו דאע"ג שבעל החצר כבר הפקיר לדירת חצרו ואינו מקפיד על שום אדם שידור בחצרו, מ"מ כיון שהוא גלה דעתו שרוצה לשלם שכרו הרי התחייב ונשתעבד לשלם לו לבעל החצר ואע"ג שלא עשה שום קנין חליפין או כסף מ"מ בההיא הנאה דקמשתמש בביתא דחבריה גמר ומשעבד נפשו וכ"כ הנימוק"י ומביאם ב"י שם בחו"מ שם סעיף ו' דמשום שיעבוד והתחייבות נגעו בה וכיון דמשום התחייבות אתינן עלה לכן אינו מחויב לשלם רק כפי הסכום שגלה דעתו להתחייב עצמו ולא יותר, ואולי הוא גם משום קנין שכירות היינו כיון שגילה דעתו לשלם שכר בעד החצר ועל אופן זה נכנס בחצר של חבירו יש לו להדר בו קנין שכירות בחצרו של חבירו אע"ג דלא קיימא לאגרא מ"מ זכות הוא לו לכן נתחייב ונשתעבד הדר בו לשלם שכירות חצרו זהו הגילוי דעת דמהני מדין התחייבות שאמרנו שמחויב לשלם כסכום שגלה דעתו ולא יותר.

ג) ויש עוד מין גלוי דעת מוזכר בדברי התוס' הנ"ל שהוא מדין שליחות, דהיינו מה שכתבו התוס' בראש דבריהם, וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה עכ"ל והאי גילוי דעת אשר גילה הניקף את דעתו ליכא למימר שהוא מטעם התחייבות שהרי לא נתרצה הניקף לשלם לו למקיף מאומה ולא דמי לדר בחצר חבירו ונחית אדעתא דאגרא דהתם רוצה לשלם שכרו משא"כ כאן שאין הניקף רוצה לשלם מאומה למקיף ועדיין עומד הניקף וצווח שאין רצונו לשלם להמקיף מאומה, רק הגילוי דעת דניקף הוא מדין שליחות היינו דכיון שאנו רואין עכשיו שגילה הניקף דעתו כי רצונו עכשיו בהקיפו של זה הוי כאלו אמר לו הניקף למקיף מתחלה עשה גדר כזה ואני אשלם לך חלקי דבהאי גונא ודאי מחויב הניקף לשלם חלקו להמקיף שהרי על פיו עשה והוציא הוצאות, לכן אע"ג שלא אמר הניקף מאומה להמקיף מתחלה רק אח"כ גילה הנוקף דעתו דניחא ליה במה שהקיף חבירו הוי הגילוי דעת של אח"כ כמו האמירה מתחלה וכיוצא בזה איתא בגמ' ב"מ דף ק"א דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, בשרה העשויה ליטע שמין אותו וידו על העליונה היינו כיורד ברשות ובשדה שאינה עשויה ליטע שמין אותו וידו על התחתונה, ומייתי שם עובדא באחד שנטע שדה שאינה עשויה ליטע של חבירו ואתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שלם ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה אמר ליה גלית אדעתך דניחא לך זיל שלם ליה וידו על העליונה עכ"ל הגמ' הרי אנו רואין שהגילוי דעת מה דחזינן השתא דניחא ליה הוי כאלו עשאו שליח מתחלה ליטע ולגדור לכן שמין אותו כיורד ברשות, א"כ כאן נמי במה שעמד ניקף וגדר את הרביעית גלה דעתו שנתרצה במה שגדר חבריה והוי כאלו עשאו שליח מתחלה לגדור לכן מחויב לשלם הכל והוא יותר ממה שגלה דעתו שהגילוי דעת לא הוי רק ברוח הרביעית וגם לא גלה דעתו לשלם מאומה והוא מחויב לשלם כל שכרו בכל ד' רוחות שגדר חבירו, ובדר בחצר חבירו שלא מדעתו שם לא שייך הגילוי דעת של שליחות דליכא למימר דנעשה שלוחו בבנין ביתו או חצרו שהרי אין הדר בו קונה חלק בביתו ובחצרו רק הגילוי דעת דהתם הוא מדין התחייבות כמו שכתבנו לעיל.

ד) לכן ניחא דבשוכר בית מראובן אינו מטלה שכר לשמעון אם נמצא הבית של שמעון אע"ג דהשוכר גלה דעתו דניחא ליה לשלם שכרו והתחייב את עצמו לשלם לראובן מ"מ אינו מחויב לשלם לשמעון מידי שהרי אליו לא התחייב עצמו לשלם מאומה, ולראובן פשיטא שאין לו מה לשלם כלום כיון שאין הבית של ראובן והקנין והתחייבות אשר עשה הדר בו עם ראובן כבר נתבטל כיון שאין לו בית לראובן ולשמעון לא התחייב עצמו מאומה לכן הוא פטור מלשלם כמו בדר בחצר חבירו דעלמא היכא דלא גלי דעתיה כלל.

ה) אכן נראה דבעמד ניקף וגדר את הרביעית דמגלגלין עליו את הכל אם הניקף טעה וסבר כי ראובן היה המקיף משלש רוחותיו ונמצא כי שמעון גדר משלש רוחותיו אע"ג שגלה הניקף דעתו לאיש דעלמא היינו ראובן שדעתו לשלם לו, ולראובן הא אינו מחויב לשלם מ"מ נראה דמהני הגילוי דעת הזה ומחייב הניקף לשלם לשמעון המקיף דכיון שהגילוי דעת דמקיף וניקף לאו מדין קנין והתחייבות אתינן עלה רק, מדין שליחות היינו דאמרינן דכיון דגלה דעתו עכשיו דניחא ליה במה שגדר חבריה הוי כאלו אמר לו מתחלה לך וגדור ואני אשלם לך חלקי וכאן כשנמצא הגדר של שמעון לא שייך לומר שנתבטל הגילוי דעת שהרי הגילוי דעת לא יוכל להתבטל לעולם דדוקא קנין והתחייבות ושיעבוד זהו נתבטל כשחייב עצמו לראובן ונמצא בטל הרי נתבטל הקנין אבל הגילוי דעת לעולם עומד וקיים ואף עכשיו שנמצא הגדר ששמעון גדרו מג' רוחותיו והגילוי דעת היה בשעה שסבר שראובן גדרו מ"מ הרי הגילוי דעת קיים שהרי אנו רואים דניחא ליה שיהא שדהו גדורה מארבע רוחותיו או בשדה שאינה עשויה ליטע ובא שמעון ונטעה ובעל השדה סבר וטעה כי ראובן נטעה מ"מ אם ראובן גלה דעתו דניחא ליה במה שנטעה מחויב לשלם לו כיורד ברשות דהגילוי דעת לעולם עומד וקיים דניחא ליה שתהא שדהו נטועה וזה לא יתבטל לעולם דדוקא הקנין והתחייבות נתבטלו ע"י טעות אבל גילוי דעת אין לה בטלה עולמית. ו) ומכל מה שביארנו נתבאר לך דלא שייך לומר שהגילוי דעת יועיל רק אם ראובן משתמש בשל שמעון כגון בדר בחצר חבירו שלא מדעתו וראובן שדר בבית גלה דעתו דניחא ליה לשלם מחויב ראובן לשלם שהרי נתחייב גופו לשלם וגם קנין לא מחסרה כאן כמו שכתבנו לעיל דכיון דקמשתמש בביתא דחבריה ונהנה ממנו הוי כמו כסף או חליפין כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס דבההיא הנאה הוי כמו כסף או חליפין או כמו שכתבנו לעיל שהדר בבית יש לו קנין שכירות בביתו של חבירו היכא דנחית בה אדעתא דאגרא, אבל אם ראובן דר בבית שלו אדעתא לשלם אגרא לשמעון לא מהני גילוי דמתא דראובן דאכתי מיחסרא קנין שיתחייב ראובן לשמעון דכאן לא שייך לומר בההיא הנאה או שכירות כיון דראובן דר בבית שלו.

ז) וכן הגילוי דעת השני דהוי מטעם שליחות כמו במקיף וניקף ג"כ לא שייך אלא כשראובן הניקף משתמש בהגדר שגדר שמעון המקיף אז אמרינן כיון דגלי הניקף דעתו דניחא ליה במה שגדר חבריה משו"ה מחויב לשלם לו אבל אם ראובן משתמש בגדר שגדר הוא בעצמו ממעותיו אין שייך לחייבו ליתן לאחרים ממעותיו כי למי יתן והוא פשוט מאוד.

ח) ולא הוצרכתי לכתוב זאת רק יען שראיתי בט"ב מהדורא תנינא חלק חו"מ סימן כ"ד לענין נידון המדפיס והמחבר שהבאנו לעיל רצה הנ"ב לחייב את המדפיס לשלם חלקו להמחבר במה שידפיס אח"כ מטעם גילוי דעת היינו לפי שהמדפיס מוציא אח"כ הוצאות בנייר ושאר הוצאות הרי גילה דעתו דניחא ליה בסידור האותיות שסידר המחבר, ולפי מה שכתבנו לא שייך כאן שום אחת משתי מיני גילוי דעת אשר כתבנו לעיל, דכיון שלאחר שהמדפיס עשה את מלאכת המחבר שוב אין לו להמחבר שום זכות וקנין בהאותיות של המדפיס ואם ירצה המדפיס לא יסתור אותיותיו לעולם והם של המדפיס א"כ לא שייך כאן שום גילוי דעת לחייב את המדפיס, דהגילוי דעת אשר מטעם התחייבות לא שייך כאן לא מיבעיא בנידון דהט"ב שהמדפיס לא נחת אדעתא דאגרא היינו לשלם להמחבר כי הרי אנו רואין שלא רצה לשלם לו מאומה א"כ בודאי לא שייך גילוי דעת מטעם התחייבות שהרי המדפיס לא התחייב עצמו במאומה, אלא אפילו אם המדפיס נחית אדעתא לשלם להמחבר מ"מ אינו מחויב לשלם דהרי מחסרא קנין לחייב עצמו והא למה זה דומה לראובן שדר בביתו אדעתא לשלם לשמעון את שכרו שאינו מחויב לשלם לו מאומה כמו שכתבנו לעיל.

ט) וכן הגילוי דעת אשר מטעם שליחות כמו במקיף וניקף לא שייך כאן כיון שהמדפיס בשלו קמשתמש ואין להמחבר חלק בהאותיות לאחר שעשה וגמר מלאכתו לא מהני גילוי דעת לחייבו כי למי ישלם כיון שמשתמש ונהנה משלו ולא משל חבירו, כמו אם הניקף היה מקיף משלו ממעותיו למי ישלם אם גלה דעתו כיון דבשלו משתמש וכן הוא דין המדפיס דבשלו קמשתמש ואין בזה דין גילוי דעת

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה