משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר · פרק ד
א) ויש להקשות על דברינו דהנה הנ"י בפרק כיצד הרגל כתב בשם הרמ"ה וז"ל דמכאן שמענו דהא דאין צריך להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא לאו דוקא בגדול דבר מחילה הוא אלא אפילו ביתומים דלאו בני מחילה אמרינן הכי, דהא הכא לא היה חייב בעל האפדנא אלא משום דקרמונאי הוי יתבי התם הא לאו הכי דיינינן ליה כחצר דלא קיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה לא חסר אינו תלוי במחילה דאפילו בגברא קפדנא דידעינן ודאי דלא מחיל לא היו מעלין לו שכר וה"ה גבי יתמי דשייך טעמא דזה נהנה וזה לא חסר עכ"ל הנימוק"י שם, ולכאורא נסתר בזה כל דברינו דלעיל שכתבנו שהטעם דזה נהנה וזה לא חסר פטור הוא משום שמפקיר לדירת ביתו או שאינו מקפיד, ולכן מחויב לשלם כשמיחה או בדאיכא שחרוריתא דאשייתא דהוי כמו שמיחה, שהרי הנימוק"י בשם הרמ"ה כתב בהדיא דזה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים קטנים דלאו בני דעה נינהו ולאו בני מחילה והפקר הם, ועוד שהרי כתב בהדיא דאפילו אי ידעינן ודאי דלא מחיל אין צריך להעלות שכר בזה נהנה וזה לא חסר אלמא שאין הטעם משום מחילתו והפקרו של בעל החצר וזה דלא כמו שהארכנו עד כה.
ב) ונראה דהרמ"ה ס"ל כשיטת האומרים דהא דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור הוא מטעם דכיון שהוא לא חסר כלום כופין על מדת סדום ואין כאן דין ממון ואין צריך למחילתו ולהפקירו של בעל החצר, ולדבריהם אפילו אם בעל החצר מיחה בפירוש בהדר בחצירו שיצא או לא יכנס מ"מ הוא פטור מלשלם כיון שאין דין ממון במקום שאינו חסר כלום וכופין על מדת סדום ומקרי דירת ביתו אינו שלו כיון שב"ד כופין אותו ומוציאין מידו א"כ הוי אינו שלו ואין צריך למחילתו או להפקירו וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה בריש פ' כיצד הרגל דבחצר דלא קיימא לאגרא כיון דלא חסר כלום לכן כופין על מדת סדום שיניח את אחרים שידורו בחצרו לכן שפיר כתב הרמ"ה דזה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים קטנים כיון שאין צריך למחילתם ולהפקרם.
ג) אבל דברינו סובב הולך ע"פ שיטת רוב הפוסקים דקי"ל כוותייהו דס"ל דהיכא שבעל החצר מוחה בפירוש שלא יכנסו בחצרו מחויב לשלם לו ומכ"ש שאין כופין את בעל החצר לכתחלה שיניח את אחרים שידורו בחצר, אלמא דדירות החצר שייכים לבעל החצר ושלו הם ויש דין ממון בזה נהנה וזה לא חסר ולדבריהם צריך לומר דהא דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור הוא מדין מחילה או הפקר או דבר שאינו מקפיד, והיינו דכיון שלא חסר כלום אנן סהדי שהפקיר לדירת ביתו וחצרו, ולפי זה יוכל היות דביתומים קטנים זה נהנה וזה לא חסר חייב כיון דדירת הבית שלהם היא ולאו בני דעה נינהו ולא בני הפקר ומחילה הם לכן מחויב הדר בביתם או בחצרם לשלם להם אפילו בזה נהנה וזה לא חסר, וההוא עובדא דמייתי התם בב"ק (ד' כ"א) בההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי ומסקינן דמשו"ה חייב לשלם משום דהוה זה נהנה וזה חסר ומשמע אבל זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים איכא למימר דאיירי ביתומים גדולים דבני מחילה והפקר נינהו אבל ביתומים קטנים חייב לשלם אפילו בזה נהנה וזה לא חסר, ומה שמשמע שם ד"ה מאי הוה עלה בנימוק"י בשם הרמ"ה שאין כופין על מדת, סדום בזה נהנה וזה לא חסר נראה דאזיל לפרש דברי האומרים דזה נהנה וזה לא חסר חייב, שהרי שם תיכף בד"ה אמר רב כהנא כתב הנימוק"י והכי קי"ל דאין צריך להעלות לו שכר דזה נהנה וזה לא חסר כופין אותו עכ"ל אלמא דס"ל להנימוק"י דכופין למאן דס"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור.
ד) ודע דשיטת הרמ"ה הוא (הובא בנימוק"י שם) דהיכא דאיכא שחרוריתא דאשייתא אינו מחויב לשלם לו כל שכרו רק שכר שחרוריתא דאשייתא ויוכל היות דלשיטתו אזיל משום דס"ל דבחצר דלא קיימא לאגרא כיון דלא חסריה מידי כופין על מדת סדום שיניח את אחרים בחצרו ונמצא דדירת חצר לאו של בעל החצר הם ואפילו היכא שמוחה בפירוש ג"כ אין מחויב לשלם לו, לכן אפילו היכא דאיכא שחרוריתא דאשייתא והוי כמו שמוחה בפירוש מ"מ פטור מלשלם לו כמו שביארנו לעיל כמה פעמים דפסידא דשחרוריתא דאשייתא הוי כמו שמיחה בפירוש לכן כיון דמיחה בפירוש פטור לשיטת הרמ"ה כן הוא בדאיכא שחרוריתא דאשייתא, דדוקא לדידן דס"ל דזה נהנה וזה לא חסר פטור מטעם מחילה והפקר והיכא שמיחה בפירוש חייב לכן היכא דאיכא שחרוריתא דאשייתא נמי חייב דהוי כאלו מיחה בפירוש משא"כ לשיטת הרמ"ה.
ה) ויש מקום לקיים דברי הרמ"ה שכתב דזה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים קטנים ודבריו נכונים אפילו לדידן, אך לא מטעמיה, דלדברי הרמ"ה מועיל ביתומים קטנים משום דלאו מטעם מחילה והפקר אתינן עלה ולדידן יש לומר דמהני ביתומים קטנים משום דזכות הוא להם משום ושאיה יוכת שער או משום דביתא מיתבא יתיב או משום דניחא להו דלא נסתרי עבדיהם ובמידי דזכות זכין אפילו לקטן בן יום אחד כדאיתא בחו"מ סימן רמ"ג ס"ב י"ח דזכין לקטן אפילו בן יום אחד כיון דזכות הוא לו, ובזה ניחא דברי מרן הב"י שפסק בסימן שס"ג דזה נהנה וזה לא חסר חייב כשמיחה ובכל זאת פסק בב"י שם כהרמ"ה דזה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו א"כ צריך לומר כמו שכתבתי שהוא מטעם זכות וזכין להם שלא בפניהם ומזה יש ראי' דאפילו זכין מאדם נמי אמרינן ולאו דוקא זכין לאדם.