משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר · פרק ג
א) ויש לדקדק על דברינו דלעיל שכתבנו דטעמא דשחרוריתא דאשייתא דאמרינן דאע"ג דלא חסרו אלא מעט מ"מ מחויב הוא לשלם הכל הוא משום דהוה כאלו מיחה בו בפירוש שלא ידור בביתו, דהנה הסמ"ע בחו"מ סימן שס"ג ס"ק י"ד כתב בפשיטות דמשאמר לו צא מן הבית מחויב הדר בו לשלם אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אע"ג דהוי זה לא נהנה וזה לא חסר מ"מ מחויב הוא לשלם לו משום שמיחה בו בפירוש, וכן כתב הב"ח כדברי הסמ"ע ע"ש ואלו לענין שחרוריתא דאשייתא כתב הרמ"א שם ומרן המחבר שם דדוקא כשנהנה הדר בו הוא דחייב כגון בגברא דעביד למיגר דוקא חייב אבל בגברא דלא עביד למיגר פטור כיון שלא נהנה, אך מביא הרמ"א שם ויש חולקין היינו היכא דאיכא שחרוריתא דאשייתא מחויב לשלם לו אפילו היכא דלא נהנה כגון בגברא דלא עביד למיגר ומ"מ משמע דס"ל למרן המחבר ורמ"א דהעיקר הוא להלכה שאינו חייב בכל רק היכא שנהנה כגון בגברא דעביד למיגר שהרי הביאו הדעה הראשונה בסתם ושניה בשם ויש חולקין, ועכ"פ תקשה מ"ש היכא שמיחה בפירוש שלא שמענו שום מחלוקת וכו"ע ס"ל דחייב לשלם אפילו בגברא דלא עביד למיגר שלא נהנה ומ"ש בשחרוריתא דאשייתא דאתינן עלה ג"כ מטעם מחאה ואפילו הכי יש מחלוקת בזה ויש דס"ל שאינו חייב בכל רק בגברא דעביד למיגר שנהנה אבל בגברא דלא עביד למיגר לא כיון דאידי ואידי מדין מחאה אתינן עלה מ"ש זה מזה.
ב) ואין לומר דלא דמי למיחה בפירוש דהתם מקפיד עליו שלא ידור בביתו לכן מחויב הוא לשלם לו אפילו כשלא נהנה משא"כ כאן שאינו מקפיד על דירתו רק שמקפיד על הפסד כותליו וזה לבד אינו מפקיר לכן קילא טפי ואינו מחויב לשלם רק כשנהנה, אך זה אינו דא"כ אף כשנהנה מדירתו ג"כ יפטור כיון שאינו מקפיד על דירתו של חבירו רק מקפיד על הפסד כותליו א"כ דיו שישלם לו שכר שחרורית כותליו ולא יותר כיון דדירת ביתו כבר הפקיר ככל אדם שיש לו בית דלא עביד להשכירה דחשבינן ליה שהפקיר לדירת ביתו ומ"ש היכא דנהנה או לא, וממה נפשך אי חשבינן ליה כמוחה על דירת ביתו כיון שיש לו הפסד שחרוריתא דאשייתא ונחשב כאלו אמר לו אל תכנס לביתי או צא מן הבית א"כ אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר נמי יתחייב בכל כמו שכתבו הסמ"ע והב"ח לענין מוחה בפירוש, ואם לא חשבינן ליה כמוחה על דירת ביתו רק נחשב כאלו מוחה ואמר אל תגרמו לי הפסד משחרוריתא דאשייתא וכיון שמשלם לו שכר שחרוריתא דאשייתא דיו ויפטור מלשלם לו הכל אפילו כשנהנה נמי וצ"ע.
ג) ולולי דברי הכמ"ע והב"ח הייתי אומר דבמוחה בפירוש מודים כו"ע שאינו חייב לשלם לו שכרו רק כשנהנה היינו כשהוא גברא דעביד למיגר אבל כשלא נהנה מדירתו כגון בגברא דלא עביד למיגר מודים כו"ע שאינו מחויב לשלם לו שכר, ואפי' היש חולקין שמביאם רמ"א דס"ל דבהיזק שחרוריתא דאשייתא מחויב לשלם כל שכרו אפילו בגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא מ"מ במוחה בפירוש ובמקום שאין שום הפסד כלל לבעל החצר דהיינו בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חייב לשלם רק בגברא דעביד למיגר אבל בגברא דלא עביד למיגר ובחצר דלא קיימא לאגרא פטור, דהנה התוס' שם בב"ק ד' כ' ד"ה זה לא נהנה וזה לא חסר הוא כתבו דאפילו בחצר דקיימא לאגרא אם הוא גברא דלא עביד למיגר דהוי זה לא נהנה וזה חסר הוא פטור כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו נעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ופטור ע"ש בתוס' ולפי דבריהם אפילו בזה נהנה וזה חסר ג"כ אינו משלם לפי חסרונו דאינה אלא גרמא בעלמא רק כפי הנאתו משלם רק מה שזה חסר מועיל להודיענו שלא הפקיר דירתו כי אלמלי היה חצר דלא קיימא לאגרא היה פטור משום דאפקריה לדירתו אבל חצר דקיימא לאגרא לא הפקיר לדירתו כיון שחסריה ממונא אבל הדר אינו מחויב לשלם לו כפי חסרונו משום שאינה אלא גרמא בעלמא רק כפי הנאתו משלם, וכל זה הוא לשיטת התוס' אבל הרי"ף ושאר פוסקים פליגי על התוס' וס"ל דזה לא נהנה וזה חסר כגון גברא דלא עביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא חייב וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן שס"ג והטעם בזה כתבו דלא מקרי גרמא בעלמא משום שאכל חסרונו של חבירו עיין טור וב"י והרא"ש שם, א"כ לא שייך זה הטעם רק בחצר דקיימא לאגרא דחסריה ממונא שייך לומר שאכל חסרונו של חבירו, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אין שום טעם לחייבו אפילו כשמוחה בעל החצר בהדר שיצא מן החצר, דאי משום הנאתו בעית לחייבו הרי לא נהנה מידי כיון שהוא גברא דלא עביד למיגר ואי משום חסרונו שהפסיד את חבירו בעית לחיובי' הרי לא חסריה מידי ולא שייך לומר שאכל חסרונו של חבירו אלא מוכרחין אנו לומר דהפוסקים המחייבין את הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ומיחה בו בע"ה איירי בגברא דעביד למיגר דמחייבינן ליה משום הנאתו כשמיחה בו בע"ה שלא ידור בבית.
ד) ועוד כיון דלפי דברי התוס' בודאי פטור בגברא דלא עביד למיגר אפילו כשמיחה בו דהרי כתבו דאפילו גירש מביתו ואין לך מחאה גדולה מזו עיין רמ"א סימן שס"ג ס"ו שמוכח מדבריו שגירש מביתו משכחת בלא מחאה ע"ש, ומדברי הרי"ף ושאר פוסקים לא שמענו שיחלקו על דברי התוס' רק בחצר דקיימא לאגרא אבל בחצר דלא קיימא לאגרא לא שמענו שיחלוק מי על דברי התוס' מנא לן לעשות מחלוקות חדשות ולומר דהרי"ף וסייעתו חולקים על התוס' אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא אלא ודאי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר מודים כולי עלמא שהוא פטור מלשם שכרו אפילו כשמיחה בו בפירוש שלא יכנס לביתו או שיצא מן הבית ולא שייך כאן לומר שאכל חסרונו של חבירו דהרי לא חסריה מידי כיון שהחצר לא קיימא לאגרא.
ה) אך בשחרוריתא דאשייתא שפיר יש מקום לומר כדברי החולקין שהביא הרמ"א דאפילו בגברא דלא עביד למיגר ג"כ מחויב לשלם כל שכרו דהרי כאן שייך ג"כ קצת לומר דאכל חסרונו של חבירו דהרי חסריה שחרוריתא דאשייתא ונהי דשחרוריתא דאשייתא אינם שוים אלא מעט מכל מקום כיון שהוא אכל הרבה מחסרון מעט שלו מחויב לשלם לו כל מה שאכל היינו שדר בו וכמו שכתבנו לעיל שהנהנה מאה זוז מחפץ של חבירו שאינו שוה אלא פרוטה אחת מחויב לשלם לו מאה זוז אי לא קדמה משיכת הגזלה להנאתו שהרי משל חבירו אכל ונהנה, א"כ כאן נמי כיון שזה אכל הרבה מחסרון המעט של חבירו מחויב לשלם לו כל מה שאכל משל חבירו, וכל זה הוא ההיפך ממה שמשמע מדברי הסמ"ע והב"ח דמדבריהם משמע דאפילו למאן דס"ל בשחרוריתא דאשייתא דבעינן שהדר יהנה מהבית היינו שיהא גברא דעביד למיגר מ"מ במוחה בפירוש חייב אפילו בגברא דלא עביד למיגר, ולדברינו הוא איפכא דאפילו למאן דס"ל בשחרוריתא דאשייתא דחייב אפילו בגברא דלא עביד למיגר היינו משום שאכל חסרונו של חבירו מ"מ במוחה בפירוש בענין שאין בו משום שחרוריתא דאשייתא בעינן שיהא גברא דעביד למיגר, דאי בגברא דלא עביד למיגר פטור דהא אי אתה יכול לחייביה לא משום הנאתו ולא משום דחסריה ממונא וכדלעיל.
ו) ולפי מה שכתבנו נתבאר דלא שייך האי דינא דשחרוריתא דאשייתא רק באופן כזה דאיירי הגמ' שהבית ודירתו שייכים לבעל הבית ושלו הם או כההיא דתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דהפירות הם של בעל הפירות ולא של הנהנה אבל בנידון שהחפץ הוא של הנהנה ומגיע הפסד לחבירו בהנאתו של בעל החפץ בהאי חפץ בודאי לא שייך לחייבו על כל הנאתו משום ההפסד מעט כיון דמדידיה קמיתהני דהא מדינא הנהנה פטור מטעם דבעל החפץ מפקיר את הנאת החפץ לכל אדם כדאמרינן לעיל כיון שאין מגיע לו הפסד מהנאתו של פלוני הנהנה מנכסיו רק במקום שמגיע לו קצת הפסד שוב אינו מפקיר את ההנאה וא"כ הי' נהנה מחפץ של אחר שלא ברצונו ולכן חייב לשלם את כל הנאתו לפלוני בעל החפץ וזה שייך דוקא אם נהנה בחפצו של אחר לא כן אם ראובן נהנה בחפץ של עצמו ומגיע מזה הפסד לשמעון בודאי אינו משלם בעד כל ההנאה לשמעון כיון שהחפץ שלו הוא.
ז) וכתבתי זאת יען שראיתי בט"ב מהדורא תנינא סימן כ"ד שנשאל בענין כי ראובן חיבר פירוש על סדר נזיקין וקדשים והלך אצל שמעון המדפיס ונתפשר עמו בסך ידוע בעד כל דף ודף שידפיס לו אלו השני סדרים עם פירש"י ותוס' ופירושו של המחבר למטה, ואחר שגמר המדפיס את מלאכת המחבר הסיר מלמטה את הפירוש החדש של המחבר והדפיס לעצמו שני הסדרים הנ"ל ע"ש בט"ב שהאריך ובסוף מסיק שהמדפיס מחויב לשלם להמחבר חלקו, שהרי גם בדר במצר חבירו שלא מדעתו אפילו לא קיימא לאגרא מ"מ אם חסרו מעט כגון בשחרוריתא דאשייתא מחויב לשלם לו כל השכר כפי שנהנה, וגם כאן מחסרו הרבה כי אלמלא לא היה שמעון מדפיס הספרים שלו הוו שכיחו וקפצי זביני על ספרו של ראובן ועכשיו ששמעון מדפיסם יהיו הספרים בזול, וכיון שמחסרו מעט מחויב לשלם לו כל שכרו כפי חלקו כמו בשחרוריתא דאשייתא ע"ש בנו"ב, ונראה לי דאין זה שום שייכות לההיא דשחרוריתא דאשייתא דכיון שהמדפיס עשה וגמר את מלאכת המחבר שוב אין לו להמחבר שום שייכות אל האותיות של המדפיס ואם יש לו להמדפיס אותיות רבות אינו מחויב לעולם לסתור את האותיות שסידר וכיון שהמדפיס משלו נהנה ולא משל המחבר לכן אין נידון זה שום שייכות לההיא דשחרוריתא דאשייתא דאמרינן דכיון שהפסידו מעט מחויב לשלם לו כל שכרו דדוקא התם שהבית הוא של בעל הבית ואפילו אי לא קיימא לאגרא מ"מ דירתו וביתו שלו הם רק כיון דלא קיימא לאגרא ולא חסריה מידי לכן אמרינן שהפקיר דירת ביתו אבל אם בעל הבית מיחה בפירוש שלא יכנסו לביתו או דאיכא הפסד קצת דהוי נמי כאלו מיחה בפירוש ולא הפקיר לכן מחויב לשלם כל שכרו שנהנה אבל בנידון הנו״ב שהמדפיס משלו נהנה ולא משל המחבר אמאי ישלם לו כל שכרו.
ח) ולפענ"ד נראה בכל הדין כולו דלא כהנוב"י דלא זו בלבד שכל שכרו אינו מחויב לשלם לו אלא ההפסד הזה אשר מפסידו דלא קפצו זביני על ספרו גם ההפסד הזה אינו מחויב לשלם לו שאין זה אלא גרמא ומניעת הריוח בלבד ואין בזה דין ממון כלל