משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק ל
משנה א
כלי זכוכית פשוטיהן טהורין:
פי' הרב הך מתני' תני לה לעיל בפרק ב ואיידי וכו' עכ"ל וכ"כ הר"ש ויש לפרש דהכא הדר תני לה דממשנה יתירה אשמועינין דפשוטיהן טהורין לגמרי אפילו מדרבנן דאי ממשניות דלעיל משמע דאין טהורין אלא מדאורייתא וטמאין מדרבנן דומיא דכלי עץ וכלי עור דתני בהדי'. והא דכלי זכוכית טהורין אפי' מדרבנן. משום דכל עיקר טומאתן לא גזרו בהו אלא משום דדמו לכלי חרס שברייתן מן החול כמ"ש הרב רפרק ב וכלי חרס גופייהו פשוטיהן טהורין אף מדרבנן כדפי' בפרק ב מ"ג וכדמוכח רפכ"ז והא דאמר בגמ' פ"ק דשבת דט"ו דפשוטיהן טהורין משום דעביד היכרא דלידעו דטומאתן מדרבנן היינו לפום סברא דכלי זכוכית דמו לכלי מתכת. אבל למאי דמסיק רב אשי דלעולם לכ"ח דמו פשיטא דבלא"ה פשוטיהן טהורין:
ודע דלמאי דבעי למי' דדמו לכלי מתכת פריך התם אלא מעתה יחזרו לטומאה ישנה ומשני טומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן. ובטומאה דרבנן לא גזרו רבנן טומאה ישנה. לפ"ז הי' נראה דטומאת משקין דגזרו רבנן שיטמאו כלים לא גזרו בכלי זכוכית כדאמר לענין טומאה ישנה דבדרבנן לא גזרו רבנן. דאפי' אי משום דדמו לכ"ח גזרו בהן טומאה סוף סוף כל טומאתן אינה אלא מדרבנן ולא שייך גזירת משקין בהו. אלא שלא מצאתי חילוק זה בשום מקום לענין טומאת משקין. ולכאורה נראה דגזירת טומאת משקין שייך אפי' בכלים שעיקר טומאתן מדרבנן דהא פשוטי כלי עץ שאין ראויין למדרס מיטמאין במשקין כדמוכח לעיל פכ"ה בשולחן וכ"כ הרמב"ם בהדיא פכ"ח מה"כ. וצ"ל שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי וה"ה הכא דבטומאה ישנה לא גזור ובמשקין גזור. אלא דאפשר דמפשוטי כלי עץ לאו ראי' היא דהתם איכא במינו טומאה דאורייתא והיינו במקבלין אבל בכלי זכוכית ליכא במינו וכה"ג איתא בש"ס בשבת דפ"ד ע"ב לחלק בזה. ומיהו אי נימא דשייך מדרס בכלי זכוכית איכא במינו טומאה דאורייתא ויש בזה מחלוקת שהרמב"ם כ' שיש מדרס בכלי זכוכית והר"ש בס"פ כ' שיש גורסין טמא וי"ג טהור ולק' נכתוב מזה בס"ד ומקבליהן טמאין:
בין מתוכו ובין מגבו ודווקא במגע אבל לא באויר כ"כ הרמב"ם והראב"ד ז"ל. ונ"ל הטעם דאע"ג דלשינוייא דרב אשי דלגמרי הוו ככלי חרס יש לנו לו' דאף באויר מטמו והא דלא חשוב להו לעיל רפרק ב בהדי כ"ח וכלי נתר משום דכלי זכוכית מטמו נמי מגבן הואיל ונראה תוכו כברו וכמ"ש התוס' מ"מ הואיל ולשינוייא קמא דדמו לכלי מתכת ע"כ לא מיטמו באויר. וכדמוכח מדברי התוס' ד"ה אלא מעתה וכמ"ש מהרש"א שם תפסינין סברא זו כשינוייא קמא דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וכ"נ מלשון הרמב"ם בחבורו שאעפ"י שכתב שנראה תוכן כברן הזכיר ג"כ שדומין ככלי מתכת ואין מטמאין אלא במגע. אלא דקשיא לי דלפי דברי התוס' דסברא זו דשוינהו ככלי מתכת מהני להציל מטומאת אויר. א"כ ה"ה נמי דמהני דיהא להן טהרה במקוה. ומעיקרא דמסיק התם דאין להן טהרה במקוה ומתני' דאלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית בפ"ט דמקוואות מ"ה היינו בניקבו והטיף לתוכן אבר כל זה היא מקמי דמשני דשוינהו ככלי מתכת אבל מדשני דככלי מתכת נינהו שפיר אתי' מתני' דמקוואות כמשמעה וכלי זכוכית יש להן טהרה במקוה. וא"כ אמאי פסק הרמב"ם שאין להן טהרה במקוה. דכי היכי דלענין טומאת אויר תופס סברת שינוייא קמא להקל לענין טבילה נמי הו"ל לתפוס להקל. ולא עוד אלא שכתב אח"כ דפשוטי כלי זכוכית מיטמאין במדרס מדבריהם והם דברים סותרין זא"ז דהא דבר שאין לו טהרה במקוה אין ראוי למדרס כמ"ש הרב ספכ"ד דמקיש משכבו לו. ומה"ט אמרי' אין מדרס בכ"ח אפי' מד"ס, וע' בהר"ש ס"פ:
נשברו טהרו. בכ"ח לעיל בפרק ב לא תני האי לישנא נשברו טהרו אלא שבירתן היא טהרתן. ודקדק הרב שם דמשום שאין להם טהרה בטבילה אלא בשבירה תני לשון זה שבירתן היא טהרתן וכ"כ הרא"ש שם וא"כ הכא דקתני נשברו טהרו משמע קצת דיש להן טהרה בטבילה וכמש"ל:
חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה:
לעיל בפרק ב פי' הרב דקמ"ל שאין חוזרין לטומאה ישנה ושם כתבנו מה שנ"ל מזה. ומיהו בכאן א"ש דסד"א דדמו לכלי מתכת כיון שיש להם תקנה אחר שבירתן לחזור ולעשות מהן כלים ויחזרו לטומאה ישנה כדאמר בפ"ק דשבת קמ"ל:
הטבלה והאסקוטלא:
השתא מפרש הא דאמרן פשוטיהן טהורים היינו אפי' עשויין בצורת כלי כמו הטבלא ואסקוטלא כיון שאין מקבלין טהורין. ואם יש להן לזבז טמאין היינו מקבליהן טמאין. ושולי קערה ואסקוטלא דטהורין. היינו נשברו טהרו דאמרן. קרטסן או שפן טמאין. היינו חזר ועשה מהן כלים דלעיל:
שהתקינן לתשמיש:
משמע דאפי' אינו מקפיד על מקום השבר שמזיק ודעתו להשתמש בו לא מהני. ולעיל ברפט"ז דתנן גמר שלא לשוף טמאה משמע מפי' הר"ש והרב דמהני ושם פי':
שפן בשופין:
מ"ש הרב תרגום הצריפין שופינא: פי' לעיל פי"ד מ"ה:
משנה ב
תרווד שהוא נותנו על השולחן אם מקבל וכו' נראה שהלשון מסורס והכוונה אם מקבל כ"ש כשהוא נותנו על השולחן טמא. והיינו שהתרווד עיקר תשמישו לקבל בשעה שאדם אוחזו בידו ונוטל בו המאכל או המשקה ונותנו לתוך פיו או מן הקדירה לקערה. אבל כשמניחו מידו על השולחן אינו עשוי לתשמיש ולא לקבל וס"ל לר"ע כיון דדרך תשמישו בכך חשוב כלי קבול אעפ"י שבפני עצמו אינו מקבל אלא ע"י יד האדם וריב"נ ס"ל כיון דבלא סיוע יד האדם אינו בר קיבול לא חשוב כלי קבול ונראה דריב"נ וראב"צ אמרו דבר אחד דבפרק ב מ"ו אשכחן נמי לראב"צ דפליג כה"ג בטיטרוס:
משנה ג
כוס שנפגם רובו טהור נפגם בו שלש ברובו טהור. משמע דלא זו אף זו קתני דרישא איירי שנפגם רובו במקום אחד וסיפא אמר דאפילו בשלשה מקומות כשהם ברובו וכן פי' הראב"ד ולפ"ז צ"ע האי רוב אי רוב גובהה קאמר או רוב היקיפה. ונראה דת"ק ודאי רוב היקפה קאמר. דאיהו לא איכפת לי' אם מפזר רוב מים והיינו שנפגם רוב הקיפו אעפ"י שאינו מפזר רוב המים משום שמקום הפגם מסרט את הידים או את פיו בשעה ששותה ור"ש סבר ברוב גובהו שאז הוא מפזר רוב המים. והשתא י"ל דרישא כוס שנפגם רובו טהור אתאן לכ"ע שכך קבלו סתם נפגם רובו טהור. ופליגי בפירושה דת"ק סבר נפגם שלש וכו' דרוב הקיפו נמי טהור ור"ש סבר רוב מים אמרו והיינו רוב גובהה. וא"ש השתא לישנא דר"ש אם מפזר רוב מים טהור. דאיפכא הו"ל למי' אם אינו מפזר רוב טמא דהא בהא הוא דפליג וכדפי' הרב. ולמאי דפי' ניחא דאתי לפרושי זה שאמרו כוס שנפגם רובו היינו שמפזר רובו. ונראה דת"ק מודה דברוב גובהו ודאי טהור אלא דברוב הקיפו פליגי דלת"ק אפי' רוב הקיפו טהור ולר"ש טמא:
ניקב עד השתא מיירי בנפגם בדפנות והכא בניקב בשוליו:
בין בבעץ ובין בזפת טהור:
ואע"ג דבכ"ח אמרי' לעיל בפ"ג מ"ג דמהני לי' סתימה. הכא בזכוכית שהם חלקים לא מהני שמחליק ונופל וה"נ מוכח ספ"ג גבי משפך. ור"י סבר דבבעץ הוי סתימה מעליא ומהני אפי' בכלי זכוכית. ומ"ש הרב דלר"י הלך אחר המעמיד וחשוב ככלי מתכת. אינו מוכרח מכאן די"ל דמטמא לי' מתורת כלי זכוכית אלא דמסוגיא דשבת דט"ו מוכח הכי דאי חשוב סתימה הולכין אחר המעמיד וכ"כ התוס' שם לפי פי' רבנו שמואל. ומיהו כתבו שם עוד פי' אחר דלא מסתבר, דפליגי אי חשוב סתימה או לא אלא דלכ"ע חשוב סתימה ות"ק מטהר מטומאה דאורייתא מדין כלי מתכת דלא אזיל אחר המעמיד ומ"מ טמא מדרבנן כשאר כלי זכוכית ור"י סבר הלך אחר המעמיד וטמא מדאורייתא. אבל לישנא דמתני' מוכח כפי' הראשון דקתני בעץ דומיא דזפת דטהור לגמרי. ונראה שגם התוס' לא כתבו פי' זה אלא בברייתא דהתם שלא הוזכר זפת:
משנה ד
צלוחית קטנה שניטל פיה טמאה:
מפני שאין מכניסין היד לתוכה אלא יוצק ממנה. אבל גדולה שניטל פיה טהורה שהוא מכניס ידו לתוכה וחובלת את היד וכן צלוחית של פלייטון אעפ"י שהיא קטנה אם ניטלת פיה טהורה מפני שחובלת באצבעו בשעה שמוציא הבושם מתוכה. כ"ז מלשון הרמב"ם בחבורו פי"ב מה"כ. וצריך טעם בשל פלייטון אמאי טהורה נהי דלא חזייא לפלייטון חזיא לדברים אחרים דאמרי' שניטל פיה טמאה. ונראה דשל פלייטון היא קטנה ביותר ואינה מחזקת אלא כמה טיפין כאותן שהם מצויין גם עתה ואינה ראוי' לדבר אחר:
והאפרכס. כ' הרמב"ם שאינו כלי קבול וכ"כ הרב בפרק ב דביצה מ"ט. והטעם שזה שמקבלת החטים שנותנין לתוכה אינו קרוי מקבל כיון שחוזרין ונופלין ויורדין לריחים. ועוד דלא דמי לשק שעשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו והחטים אין מיטלטלין ע"י האפרכסות וכמ"ש רש"י בפ' במה אשה דס"ו גבי קב הקיטע:
א"ר יוסי אשריך כלים:
נראה דר' יוסי לא אמר זה על המשניות הללו שסדרן רבנו הקדוש שהרי ר' יוסי הי' קודם לדורו של רבי אלא כל התנאים היו בידם משניות סדורות מרבותיהם ומשניות של ר' יוסי ג"כ הי' סיום מס' כלים באפרכסת. ויש לפרש דאפילו לא נסתיימה באפרכסת אמר כן על הפרק הזה האחרון ממס' כלים שמדבר מדיני כלי זכוכית שאין להן טומאה מן התורה לגמרי משא"כ בשאר כלים. ועל הפרק הזה כולו אמר יציאתו בטהרה:
כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך באלים. אשר חלק מחכמתו לעבדו במסכת כלים. ועוד אל אלהי עיני מיחלות. להאיר עיני ולבי במס' אהלות. ועל המוגמר אברך את האברך מוה' משה אהרן וואונדער שיחיה. נכד המנוח החסיד המפורסים בענותנותו ובצדקתו מוה' מרדכי בר"נ שפרינגער זצ"ל. שיגע וסייע במצוה זו להוציא לאור עולם החיבור הטהור הזה. ויען שזכה את הרבים זכות הרבים יתלה בו. וזכות תורתו של המחבר זצ"ל שיגע בה. יהי' לו לצנה ולמגן. להצילו מכל צרה ויגון. ויזכה לבלות ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים. ויחיה חיי נחת למען יוכל לעבוד להשי"ת בלי צער ועמל באמת ובתמים. ויזכה למלאות פני תבל בבנים וב"ב עוסקים בתורה וביראת השם כל הימים:
כ"ד המוציא לאור אמר המו"ל. הרב המופלג בתורה ויראה החכם ושלם סופר מהיר מוה"ר ליב לאזער נ"י מפה"ק הי' בעוזרי ותומכי בהדפסת הס' לכן הצגתי בשמו דבר יקר ונחמד מה שחידש במסכת כלים. אמר ר' יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה אוזן מלין תבחן להתבונן עומק מאמר התנא אשר לא הלכה הוא אומר כ"א שיחת קודש של ת"ח העומדים ברום עולם ומשמיעים דברי אלקים חיים באמרות טהורות המבוארים ומאירים כספירים נגד כל עין ולב. אף גם ירזמון בנועם מליהם וצקת חן שפתותיהם דברים הצפונים בעוז חביון. וצריכין לימוד.
יפלא מה ראה התנא על ככה להחבירה במלין אל הכלים לספר שבחם לאשרם. ולמה פתח וסיים לשון יחיד. אשריך ויצאת. וכלים לשון רבים. והרב מברטנורא נשמר מזה ומפרש אשריך כלים. מסכת כלים. אולם הא גופא קשה. מה זה התעורר ר"י על מס' כלים על אשר מתחלת בטומאה ומסיימת בטהרה יותר מעל מסכתות אחרות אשר תחלינה בחומרא ותכלינה בקולא. כמו חיוב ופטור חסור ומותר פסול וכשר. מדוע לא ישים מדברתו גם עליהם לאשרם. והגאון החסיד ר"א מווילנא זצק"ל עמד על האושר והשבח הזה בספרו אלי' רבא. ועוד הלא ר' יוסי הי' קודם לדורו של רבי שסידר את המשניות וכבר הקשה בזה הס' כריתות וגם המחבר זצ"ל התעורר בזה לעיל בסיום המס'. ואני השפל וקט הערך כרחש הרוחש תחת כפות רגלי הכפירים שואגים בהררי נמרים אהגה אצפצף ואימא בה מלתא. ואולי אולי רק זעיר שם שמץ דבר אמת ימצא בה אברך ד' אשר יעצני ואהללנו בתודה.
וזה גלוי וידוע שכל הטומאות חלים על המתים יותר הרבה מעל החיים. כי האדם החי כל עוד לא נטמא בדברים המטמאים אותו עומד בטהרתו. ולאחר שנטמא אם טבל וטהר כתורה וכמשפט חוזר לטהרתו כבתחילה. וכשמת חל עליו טומאת מת מיד בכזית. יתרה עליו הבהמה וחיה ועוף בטהרה שבחייהם אינם מקבלים טומאה כלל ובמותם חל עליהם טומאת נבלה בכזית. יתר עליהם השרץ בטומאה. שבחיו טהור הוא ובמותו כשהוא לח טומאתו בכעדשה. יתר עליהם כל שבים בטהרה שגם בחייהם גם במותם טהורים חוץ מן כלב המים (עפי"ז משנה יג מס' זו) והאברין מכולם אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת והנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן הן מן החי הן מן המת (עי' אהלות פרק א מ"ז) ועצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא (ע' עדיות פ"ו מ"ג) וכל הדינים הנ"ל כ"א במקומם. ואמנם כן תורת ד' תמימה דרכי' דרכי נועם עשוים בישר משפטי' צדקו יחדיו. שכל דבר שהוא בחיים חיתו ונדרש לקיום העולם. גזרה עליו חכמתו י"ת שלא תשליטנו ותשתרר עליו הטומאה לבל יהי' נתעב ונאלח:
אכן בעת סר מר המות ונשמתו חלק אלקי ממנו תפרד וחיתו לממיתים. הן אז מצאה הטומאה קן לה ואחוזה בתוכו. וכן שאר בעלי חיים אחרי בלותם ואבדן קיומם. אז תקרב ותאחז בהם הטומאה לאחוזה כי טהרה זו מה למו אחרי מותם. אולם הכלים האלה הן הם היו להפך ודתיהם שונות מכל אלה. שכל זמן שלא בא עליהם כליון חרץ לכלותם עדי אובד כעצב נבזה נפוץ ובטרם יקרב עליהם האבדן לבל יצלחו עוד לכל מלאכה. וכל זמן שלא ימח שם כלי מעליהם. וישאר בהם רק תואר או צורה או חלק או חיבור או שם עדן לא סרה מהם קבלת הטומאה. כי אף גם לאחר שנשברו אם ישתמשו עוד למלאכתם הראשונה טמאים הם (עפרק ב מ"ב ופי"ג מ"ב) ואם נשברו ונשאר עליהם שם כלי טמאים (עפ"ג מ"ג) ואם יש עליהם רק צורת כלי טמאים (עפט"ו מ"ב) ואם נתחלקו לשנים אפי' בשוה טמא החלק הגדול בתנור שא"א לצמצם (עפ"ה מ"ז ופי"ב מ"ו תויו"ט שם) ומכ"ש לשלשה ואחד גדול כשנים ואפי' לשני חלקים שוים בצומצם. אם כל חלק משמש לכלי בפ"ע טמאים (עפט"ז מ"א) ואם רק נתחבר לטמא טמא (עפי"ח מ"ז) ואם בגד ג' על ג' שפירש מבגד גדול שהוא טמא מדרס ואפי' חוט א' שפי' ממנו טמא מגע מדרס (עפכ"ז מ"י) וכלי מתכות שנשב' שבור' המטהרת אותו אם התיכם ועש' מהם כלים חדשים חזרו לטומאתם הישנה (עפי"א מ"א) אך ורק לאחר שכלו ונתרצו לגמרי ואין גם אחד מהתנאים הנ"ל בהם אז גזר עליהם המשפט ויאמר תטהרו. אבל הטהרה הזאת מה זו עושה אם לא צלחו עוד לכל מלאכה למי ומי יטהרו ומה יעשה בהם. והם היו להפך מכל היצורים שבכלם שלטה הטהרה בחייהם ובקיומם. חוץ מן האדם ובהגיע העת אשר אין חפץ בהם. תקרב הטומאה. ועל הכלים תשתרר הטומאה גם השתרר עדי אבדן וקלקלתן לגמרי ועומדים להזרק לאשפה. אז פרחה מהם הטומאה. (עפכ"ז משנה יא לענין בגד) ע"כ בא ר"י במתק לשונו לאמת ולהצדיק עליהם את הדין להאיר עינים כי ישר משפטיהם כי כן גזרה חכמתו ית' וכן עלה הרצון לפניו. לפי שהטענה עצמה של הכלים למה יגרע חלקם שכל זמן שהם שלימים חיים וקימים רבה כמו רבה עליהם קבלת הטומאה. ואף גם שכל עוד שיזכרו בשם כלי או חלק או שמוש או צורה או חיבור עוד עלולים הם לכל קבלת הטומאה ולאחר שלא יפקדו ולא יזכרו עוד בשמם ולא בתמונה אז נטהרו לא לעזר ולא להועיל. הטענה הזאת עצמה היא הנותנת ומצדקת עליהם את הדין בכלל ובפרט. ופתח ואמר אשריך הדין והשם של כלים כי בך וממך משפטיך כאור יוצא ואותיות שמך את משפט צדקך יענו ויגידו והן הם עדיך שהדין דין אמת ונאמן עליך הדיין. שנכנסת בטומאה. כמו כנוס כל היהודים. עת כנוס אבנים. כונס כנד. לשון אסיפה וקיבוץ. כלומר שנקבצת ונאספת ונתחברת מאותיות הסמוכות יחד. בהא"ב זו אצל זו כזה י' כ' ל' ס' ונקרא בם שמך. אבל לא חוברו יחדיו בשמך בסדר המסודרין בהא"ב זו אחר זו כנ"ל רק הוקדמו האות כ' ואות ל' קודם לאות י' ואחריהן האות ס' וחוברו יחדיו בשמך כזה כלים. וכל הכלים מכלים שונים הנמצאים בכל הארץ ותבל ומלואה אשר לכל כלי וכלי שם עצם בפני עצמו עליו מעין מלאכתו ותשמישו ועבודתו המיוחד לו. כוללם יחד ולכולם כאחד קרא בשם התואר הזה כלים והנה זה השם בכינוס וסידור ומוקדם ואיחור האותיו' הנ"ל. הלא הוא כמורה באצבע לאות ומופת ורמז מפורש מזוקק שבעתים ללמד על הכלל כלו היינו על קבלת טומאת הכלים כשהם שלימים ותמימים. ועל כל פרטי הדינים החרוצים עליהם במס' זו המובאים לעיל. היינו שיהי' להטומאה אחוזה בהם ותמשול עליהם ולא תמוש כל זמן שיהי' בהם אחד מהתנאים הנ"ל היינו השתמשות ושם וצורה וחלק וחיבור והתכה לחדשם. כי שם כלים כשהוא שלם בכל האותיות עולה בגמטריא טמאי"ם לשון רבים ולשון יחיד נטמ"א ולכל חלק אשר תחלק השם כלים. עוד ישאר ויקרא על כל חלק שם טומאה. היינו אם תחלק תיבת כלים לשני חלקים כזה כל-ים כל חציו טמא טמא יקרא כי כל גימטריא טמא. גם גם ים גימטריא טמא. ואם תחלק תיבת כלים לחלק אחד גדול וחלק אחד קטן היינו חלק הגדול שלשה אותיות וחלק הקטן שתי אותיות. הלא על חלק הגדול שם שלם כשמו ממש כלי עליו ועולה בגימטריא יטמ"א צא וחשוב. וזה שאמר ר"י אשריך הדין לשון יחיד. בשם הזה של כלים כי משפטיך הלא חרוץ באותיותיך אשר בם נקרא שמך. לחוק ולא יעבור הן בהיותך בשלימותיך הן במחלקותיך. תאחז טומאתך בשוליך ולא תרף. עד תפרדנה כל האותיות משמך אשה מעל אחותה כל אות ואות לבדהן בלי שום חיבור וכינוס ודיבוק זל"ז ויחלק שם של כלים שלא ישאר שום צירוף של השם. אז פרחה הטומאה כי אין מחזיק עוד בידה שום גימטריא של כח הטומאה. וזה ויצאת בטהרה כלומר כשיצא ממך כל הכינוס והחיבור והצירוף של האותיות של השם הזה תאתה עליך הטהרה כי אין לטומאה עוד שום אחוזה ולא מקום לחול. וכן הדין בפועל אם נשברו הכלים לגמרי עד שלא ישאר עליהם שום סימן טומאה היינו השתמשות ושם וצורה וחלק וחיבור והתכה אז לא ישאר שום כח ושום אחוזה להטומאה לשלוט בהם. כי נראה בעליל כי חוק חקוק בכף המשפט והדין של הכלים שטומאתם תלויה בהוייתם וטהרתן בהפסדם. וע"ז אמרו שבירתן היא טהרתן. וגזרה היא מלפניו י"ת וכן דבר המלך מלכו של עולם ודתו. דוגמת זה מצינו במדרש בחוקת פרה אדומה בפתח דבריהם מי יתן טהור מטמא כו' מי עשה מי צוה מי גזר לא יחידו של עולם. כל העוסקין בשריפתה מתחילה ועד סוף מטמאה היא גופא מטהרת. הרי שכל זמן שהיא עוד בהוייתה בשעת שריפה מטמאת ולאחר שנעשה אפר אף שמטמא את הנושא מ"מ מטהרת טמא נפש:
ומסיימים אמר הקב"ה חקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
עוד יתפרש ויצאת בטהרה. כי תיבת ויצאת משמש בשני פנים. א' הוצאה והסרה וסילוק הדבר כמו ויצא מן המקום. ב' התפשטות והרחבת הדבר כמו והי' תוצאותיו. ויצא לך שם. ואמר ר"י בעומק דבריו הקדושים ויצאת בשני הפנים הנ"ל. כלומר ויצאת אם תתפשט ותרחיב ותמלא כל אות ואות של תיבת כלים במלואה כזה. כ"ף למ"ד יו"ד מ"ם עולה בגמטריא ר"ע"ד ותיבת טהורי"ם בגימטר' ע"ר נמצא עולה תיבת כלי"ם יותר מן תיבת טהורי"ם ארבעה. אזי ויצאת היינו טול והוציא וסליק את הארבעה האותיות שהם בתיבת כלים כלומר שלא ישאר עוד השם של כלים עליהם ולא שום תנאי מתנאי הטומאה הנ"ל יהי' עולה בגמטריא טהורים שאין עוד שום אחיזה להטומאה בהם כנ"ל ודוק. וראה זה מצאתי און לי וסמך לעומק דברי ר"י אלה ורמזיו מדברי ר' יוסי עצמו שדרכו הי' להשתמש בגמטריאות פסחים פ"ט מ"ב איזהו דרך רחוקה כו' אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה' לומר כו', ע' ברטנורא לפיכך נקוד על ה' של רחוקה ז"ל אני שמעתי לדרוש רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה עכ"ל היינו גמטריא של אות ה' (ובמלואה כזה ה"א נטריקון ה' אמות).
וכן מצינו הלכה פסוקה נפקא לן בכל תורה כולה סתם נזירות שלשים יום ומקור מוצאו רק מן גמטריא דתנן מס' נזיר דף ה' סתם נזירות ל' יום מנה"מ א"ר מתנא א"ק קדוש יהיה יהי' בגמטריא תלתן הוו ומשנה מפורשת באבות פ"ג משנה יח א"ר אליעזר בן חסמא כו' תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה עי' תוי"ט ד"ה גמטריאות שם באריכות שמביא כמה דברים הלימודים מן גמטריאות. וביותר משתמשים בזה בעלי חכמת אלקות מלאים הרבה מאוד בכל ספריהם ע' תיו"ט שם ד"ה פרפראות בסוף דבריו.
אלה הדברים אשר חנן ד' חונן הדעת אותי. ואמרתי מי יתן בספר ויוחקין מלי לקיים מלי דספר חסידים סי' תק"ל שחייב כ"א לכתוב לזכרון בספר הדבר תורה שחידש וע' בפירוש אזולאי זצק"ל שם דחשוב כקרבן. הק' יהודה בן דוד בן אהרן הלוי זצ"ל הורוויץ הנקרא ליב לאזער פ"ק פרעמישלא:
סוף הספר