אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק כט

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק כט

פרק כח

משנה א

גומי הסדין: כל הפרק בידות איירי עד כמה היא שיעור היד של כל כלי לטומאה ולהזאה ומ"ש הרב שאם נגע שרץ. ה"ה לכל הטומאות ודנקט שרץ משום דקרא דמרבי ידות בשרץ כתיב וטמאים יהיו לכם כמ"ש הרב לעיל פ"ה מ"ב. שש אצבעות של אפקרסין עשר:

וכתב הרב דיתר מכשיעור אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה ע"כ. ולעיל בפ"ה מ"ב כתב דאמרי' בת"כ יכול שאני מרבה יתר מכשיעור ת"ל טמאים הם ע"כ. ומשמע ודאי דיתר מכשיעור אפי' רצה לקיים טהור דהא קרא לא מפליג והא דתנן בס"פ יתר מכן אם רצה לקיים טמא היינו מדרבנן ולטומאה ולא להזאה. ודווקא התם ביד מגריפה אם רצה לקיים טמא מדרבנן. אבל בכל השיעורים של שאר כלים דכולי' פרקין אפי' רצה לקיים טהור מדלא תני לי' אלא התם דטמא מכלל דבכולהו טהור. ואע"ג דבכמה דוכתי מוכח דכל חיבור אפי' שאין בו צורך הוי חבור מדרבנן כדפי' בפי"ט ובכמה דוכתי י"ל דהיינו בשני כלים המחוברין זה לזה דהואיל ותרווייהו חזו לקבולי טומאה אם נגעה טומאה בעצמו גזרו חכמים במחוברין שיטמא בטומאת חבירו אבל ידות שאינם כלים כמו נימין וכה"ג דבאפי נפשייהו לא חזו לטומאה. כשאין בהן צורך לכלי לא גזרו בהו אפי' מדרבנן וכן משמע מדקתני במתני' דלק' יתר מכאן חבור לטומאה ולא להזאה. ובכולי פרקין לא תני הכי ומשמע דבכולהו אפי' לטומאה לא הוה חבור וכמ"ש הרב במתני' דהכא. והיינו כדפי' דבמתני' דלק' איירי בכלים המחוברין זה לזה דגזרו בהו מדרבנן ביתר מכשיעור. אבל בכולי' פרקין דידות בעלמא נינהו לא גזרו אלא שצריך ליישב דאי בכל הני דפרקין אפי' רצה לקיים טהור אמאי צריך למיתני לה בהדיא לק' במ"ג גבי חוט של בנאים יתר מכן רצה לקיים טהור הא בכולהו נמי טהור ומ"ש דתני לה התם טפי. ושמא חוט של בנאים סד"א מסברא דטמא דאיכא נמי בנינים גבוהים מאוד כמו תחתיים שניים ושלישים וצריך לחוט גדול וארוך הרבה להכי תני לה התם דאפ"ה טהור ומיהו בתוספתא ס"פ גבי יד מגריפה והביאה הר"ש שם איתא בהדיא דנומי הסדין והסודר והפליון והמעפורת יתר משיעורן אם רצה לקיים טמא. ולא ידעתי אי ס"ל לתנא דתוספתא דה"ה נמי בכל הידות הדין כן או דווקא בהני דחשיב ומ"מ הרמב"ם בחבורו לא כתב דין זה דתוספתא גבי נומי הסדין וכו' דרצה לקיים טמא ולא העתיק אלא לשון המשנה בכולם. ועוד כתבנו מזה בפ"ו מ"ג (ולשון הרמב"ם בחבורו פכ"א יתר על השיעורים האלו הנוגע בו טהור אעפ"י שהבגד טמא ואין צ"ל שאם נגעה טומאה ביתר שהבגד טהור ע"כ כתב לשון אין צ"ל בהא משום דיד להוציא מסתבר טפי מלהכניס דהכי אמר בר"פ העור והרוטב השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעי' ופי' זה בריש עוקצין):

משנה ב

יתר מכאן חבור לטומאה:

והרב כתב אינו חבור לא לטומאה וכו' נ"ל שמלת לא צ"ל אלא ואות א' נמחק בט"ס:

חבור לטומאה ולא להזאה:

פשטא דמתני' משמע דמיירי אפי' בלא רצה לקיים. דאי ברצה לקיים הו"ל למיתני בהדיא כדתני במ"ג ובס"פ. ומיהו בעתיד לקוצצו אין נראה דהוה חבור כלל דהא בפט"ו דאהלות מ"ח ובפ"י דמקוואות מ"ה פליגי בה ת"ק ור"י וקיי"ל כת"ק דלא הוי חבור כלל. וצ"ל דהתם בעתיד לגוד היינו שאמר בהדיא שרצה לגוד והכא בסתם דלא גלי דעתי' אם רצה לקיים או לגוד, ולמאי דפי' במתני' דלעיל דיש חילוק בין כלים המחוברין זה לזה ובין ידות המחוברין. י"ל דהכא אפי' עתיד לגוד הוי חיבור לטומאה ופלוגתא דת"ק ור"י התם בידות וכן משמע קצת בתוספתא דס"פ שהביא הר"ש דפליגי תנאי התם בעתיד לגוד דלר"מ ור"י הוי חיבור לטומאה ור' יוסי פליג נמי התם בלישני' דהכא דאף לא לטומאה והתם בידות ור' יהודה לטעמי' כדפליג במס' אהלות ובמקוואות ומתני' דהכא בכלים מודה ת"ק לר' יהודה. ור' יוסי אפילו בכלים פליג. ובהכי ניחא הא דתנן בפי"ב דפרה מ"ט הסלים שבקנתל והמטה כו' ושלל הכובסין ובגד שתפור בכלאים חבור לטומאה ואין חבור להזאה ולא פליג התם ר' יוסי. משום דהתם שיש בחיבורן צורך לשעה שהרי חברן בידים מודה ר"י דהוה חבור לטומאה אבל הכא אין לו צורך אפי' לשעה שהרי הוא לא חברן ועתיד לקוצצן. אבל אי רצה לקיים לא הוה פליג ר"י דרצה לקיים הוה כמו צריך אי לחיבור:

משנה ג

חוט המשקולת:

ובספי"ג קורא לה מטוטלת:

והני שנים עשר ושל חרשין שמנה עשר הם טפחים כ"כ הרמב"ם בחבורו ולישנא דמתני' הכי משמע דאלו אמות הם לשון נקבה והו"ל למיתני שתים עשרה ושמנה עשרה שכך לשון המקרא קערות כסף שתים עשרה מזרקי כסף שנים עשר וגו'. וקצת קשה מ"ש גבי חוט המשקולת ושל חרשים דתני השיעור בטפחים ובשל בנאים תני באמה. וברישא נמי הו"ל למיתני משקולת שתי אמות ושל חרשין שלש דהא כל אמות שאמרו חכמים היא בת ששה טפחים כדלעיל פי"ז מ"ט:

אם רצה לקיים טהור:

בר"פ כתבנו דה"ה בכולהו שיעורי דפירקין טהורים ביתר אפי' רצה לקיים בר מיד מגריפה דס"פ. והא דתני לה הכא משום דס"ד דשל בנאים יהא טמא שיש כמה בנינים גבוהים הרבה וצריכין לחוט ארוך הרבה וכמו של סיידים וציירין קמ"ל. ונראה דהחילוק בין של בנאים לסיידין וציירין דהעופרת של בנאים הוא כבד הרבה יותר משל סיידין וציירין ולכך אין נוח להן בחוט ארוך שמכביד על הנושאו:

טהור:

הכא לא שייך למיתני אינו חבור כמו במתני' דלעיל דהתם כל חד הוה כלי באפי' נפשי' ומקבל טומאה אלא שאינו חבור לחברו וכשנטמא זה לא נטמא זה. והכא החוט באפי' נפשי' לא מקבל טומאה ובמקום דלא הוה חבור טהור לגמרי:

משנה ד

יד הקרדום מאחריו:

פי' הרב מה שיוצא לאחר ידו ולק' גבי לפניו מפרש מה שבין ידו לברזל קרוי לפניו וכ"כ הר"ש. ואיני יכול לכוון פי' זה כיון דכולו יד אחד הוא האיך שייך בו שני שיעורים מלפניו ומלאחריו. הרי כשבא לחתוך ממנו ולקצרו ע"כ מאחריו חותך ומלפניו א"א אא"כ נוטל כל היד מן הברזל וא"כ לא שייך טהרה ביתר מכשיעור אלא מלאחריו ולפניו לא שייך יתר וא"כ למאי תני שיעור דלפניו. ונראה פי' הרמב"ם ז"ל דמאחריו היינו היוצא מן הנקב ולחוץ למעלה מן הלהב. ומלפניו היוצא למטה מקום אחיזת היד וכ"כ הרא"ש שתי ידות יש לקרדום מלפניו ומלאחריו ע"כ:

ר"י אומר טפח טהור. פי' הרב דטהור כל היד וכ"כ הר"ש והכי היא בתוספתא שהביא הר"ש בס"פ ר' יוסי אומר טפח מאחוריו טהור כולו. ויש לדקדק דהא ברפכ"ו ס"ל לר' יוסי דכל שהדיוט יכול להחזירו טמא וא"כ ה"נ כשיחתוך אותו טפח או כמלא אצבע ממנו חוזר היד להיות טמא והשתא נמי כשלא חתכו אמאי טהור הא הדיוט יכול לחותכו וי"ל דהתם דווקא שניטלו שנציו מטמא כיון שכבר הי' כלי עד שלא ניטלו וירד לטומאה טמא אף משניטלו. אבל הכא שמתחלתו לא נעשה יד הוה כלא נגמרה מלאכתו ואפי' הדיוט יכול לגומרו כל שלא נגמר אינו יורד לטומאה. ואע"ג דהתם בפכ"ו מ"ד גבי מנעל שעל האמום דר"א מטהר דהוה כלא נגמר מלאכתו וחכמים מטמאין שהדיוט יכול לשומטו. שאני התם דהשמטה מן האמום אינו מעיקר מלאכתו של מנעל וכיון שהמנעל עצמו אין בו חסרון מלאכה חשוב נגמרה מלאכתו ומ"מ הרמב"ם והרא"ש ז"ל פירשו דטפח טהור דהיתר מכשיעור טהור. אבל לשון המשנה משמע כפי' הר"ש והרב וכדמוכח בתוספתא:

משנה ה

יד הקרדום מלפניו. פי' במתני' דלעיל:

שירי יד הפרגול:

תיו"ט כ' שכן נקרא בלשון שירי כמו שירי הדרבן וחרחור דמתני' ז' ח'. ודבר תימה היא שזהו ראי' לסתור דהתם אדרבה שיריים ממש הן כדתנן פכ"ה מ"ב לא הוזכרו ארבעה ושבעה אלא לשירים ופי' הרב שם אם נשברו ונשאר כו' ונראה שהתיו"ט נמשך כאן אחר לשון הרב דלק' מ"ז דמשמע מדבריו דשירי דהתם לאו דווקא ובאמת אינו מיושב ועיקר כפירושו לעיל פכ"ה:

משנה ו

טפחיים. פי' הרב לפי שאוחז בשתי ידיו וכו' וה"נ אמרי' בפ"ט דחולין מ"ג כדי אחיזה היא שיעור שני טפחים וכ"מ בתוספתא כדפי' במ"ח וע' בתוס' פ' אלו טריפות דף מ"ד בד"ה כדי תפיסת יד:

משנה ז

שירי הדרבן. מדברי הרב כאן נראה דמפרש דשירי לאו דווקא דאפי' כשהמרדע שלם אין חשוב יד אלא הדרבן ארבעה והחרחור שבעה והיתר אינו מקבל טומאה וכשטת תיו"ט לעיל מ"ה ולא ידעתי מנין להם להוציא ל' שירי ממשמעו דנראה דדווקא בנשברו איירי שאם יש בשירים כשיעור הזה הוו כלי ועושין מעין מלאכתן ואם לא נשאר בהן אלא פחות מכן הוו כשברי כלים ואין מטמאין והיינו דא"ר מאיר לעיל פכ"ה מ"ב לא הוזכרו ארבעה ושבעה אלא לשירים ופי' הרב אם נשברו ונשאר וכו' וכפי' הרמב"ם שם ור' יהודה דהתם נמי לא שמעי' לי' דאית לי' שיעור שבעה וארבעה כשהם שלימים אלא לענין משקין כיון דחלוקין לאחורים ותוך ס"ל דחוץ לשבעה וארבעה הוה כאחורים. וא"כ לענין טומאה דאורייתא שאין בהן אחורים ותוך ר' יהודה נמי מודה שהחרחור והדרבן אפי' הן מאה אמה הכל חבור:

משנה ח

בש"א שבעה ובה"א שמונה. ונראה דלא פליגי אלא באתרייהו דב"ש דרכן לאחוז המגריפה ביד אחת ובאתרי' דב"ה דרכן לאחוז בשתי ידים הלכך בעו טפח יותר וכמ"ש הרב במ"ו. וכן משמע בתוספתא הביאה הר"ש דתני את שדרכו לאחוז ביד אחת כגון יד הקרדום טפח. ואת שאין דרכו לאחוז אלא בשתי ידיו כגון יד מגריפה טפחיים ע"כ. ואתאן כב"ה דטפחיים בעו מקום אחיזת ידים. וניחא השתא דלא תני הך פלוגתא בעדיות כיון דלדינא לא פליגי ובאתרא דנהוג בשתי ידים מודו ב"ש. וזה נוח יותר ממ"ש תיו"ט דהך לענין הזאה איתשל דלא שייך למי' הכי אלא במילי דלא שייכי אהדדי כמו חסרון בשדרה דפרק ב דאהלות דתלי' בי' טומאת אוהל וטריפות בהמה. בהא י"ל כי איתשל לענין טומאה איתשל. דבאותה שעה היו עוסקין בביהמ"ד בטומאת אוהל ולא בטריפות אבל הכא כיון דליכא הזאה בלא טומאה. חדא מילתא היא:

ובתוספתא בתר דתני פלוגתא דב"ש וב"ה כי מתני' מסיים בה יתר מכאן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה בד"א בזמן שאינו עתיד לגוד אבל בזמן שעתיד לגוד חבור לטומאה ואינו חבור להזאה דר"מ ור' יהודא ר' יוסי אומר אף לא לטומאה. ונראה דהך בד"א לא קאי איתר מכאן דסמוך לי' דא"כ איפכא מבעי' לי':

אלא ודאי ארישא קאי דהא דאמרי ב"ה עד שמנה הוי חבור ושל סיידין עשרה דאינהו סברי דמקום אחיזה בשתי ידים זה הוא בזמן שאינו עתיד לגוד. אבל כשעתיד לגוד שיעור טפח ממנו שדעתו לאחוז ביד אחת אותו הטפח אינו חבור למר להזאה ולמר אף לא לטומאה:

אלא שצריך ליישב הא דאמר בתר הכי בתוספתא א"ר יוסי אני אמרתי דבר אחד והם אמרו דבר אחד. אני אמרתי להם אי אתם מודים בחוט של בנאים חמשים אמה שאם רצה לקיים יותר שהוא טהור. והם אמרו לי אי אתה מודה בנומי הסדין עשר שאם רצה לקיים יותר מכן שהוא טמא ורואה אני את דברי מדבריהם. שאני משיבן מדבר שהוא חבור לטומאה ולהזאה על דבר שהוא חבור לטומאה ולהזאה. והם משיבין אותי מדבר שהוא חבור לטומאה ולהזאה על דבר שמודים בו שאינו חיבור להזאה ע"כ. והשתא לפ"מ שפירשנו שהם נחלקו כאן על טפח שהיא תוך השיעור של ב"ה. היכי מייתי ראיות מהתם דכולהו ביותר מכשיעור. ועוד דהתם ברצה לקיים והכא ברצה לגוד. ונראה דסברי כיון דהכא והכא איכא חד צד למעליותא וחד צד לגריעותא וכי היכי דהתם טהור ה"נ הכא ור"מ ור"י מייתי להחמיר כי היכי דרצה לקיים בנומי סדין טמא ה"נ הכא אע"ג דהכא רוצה לגוד מ"מ איכא נמי הכא צד למעליותא שהיא תוך השיעור. ור' יוסי מייתי להקל מהך סברא גופה והיינו דא"ר יוסי שדבריו נראין יותר דהא אפי' לדידהו רצה לקיים דהתם עדיף מרצה לגוד דהכא. דהתם חבור לטומאה ולהזאה והכא מודים דאינו חבור להזאה. וע"כ דרצה לגוד לא דמי כמו רצה לקיים ואפי' הכא שהוא תוך השיעור אינו אלא כמו יתר מכשיעור וא"כ ממילא אין ראי' מהתם. אבל ר' יוסי מייתי שפיר כדפי' דכי היכי דחוט של בנאין ביתר מכשיעור טהור לגמרי אפי' רצה לקיים ה"נ אית לן למי' אפי' תוך השיעור כיון דרצה לגוד. ויש לדקדק ר"מ ור"י אדמייתי מנומי הסדין אמאי לא מייתי מהך גופה דבהדיא תנינין נמי הכא יתר מכן אם רצה לקיים טמא. וצ"ל דאינהו לא הוו גמירי הכי ביד מגריפה דהכא אלא בנומי סדין:

ור' יוסי נמי דמייתי מחוט של בנאים אע"ג דכולהו שיעורי דפרקין משמע דיתר מכשיעור טהור ניחא לי' לאתויי מחוט של בנאין דהתם יש לו' טפי דטמא דהוי צורך כדפי' במ"ג ובר"פ:

וצריך טעם מאי שנא דהכא ביד מגריפה יתר מכשיעור טמא ובכולהו שיעורי דפרקין טהור. ואפשר משום דמגריפה עשוי' לתנור וכיריים וסיד שהם רותחין מחמת האור ודמו ליד משמשי האור אלא שכיון שאינם משמשי האור ממש נחתי בי' דרגא דאין שיעורן בכל שהן ומ"מ ברצה לקיים החמירו. ולתנא דתוספתא דס"ל בנומי הסדין והסודרין דר"פ דיתר מכשיעור טמא. טעמי' משום דהני נימין לשמירת הבגד עבידי שלא תתקלקל האריגה והלכך כל דהוו טפי הוה שמירה טפי. ומ"מ נראה דמתני' פליגי אתוספתא בנימין וסברא דהיתר מכשיעור אין חבור אפי' רצה לקיים וכ"ב הכא הו"ל למיתני חבור. ומדקתני טמא משמע רצה לקיים אינו חיבור אלא לטומאה ולא להזאה ומדרבנן ומיהו בתוספתא משמע דרצה לקיים חיבור לטומאה ולהזאה דבהדיא תני הכי אנומי הסדין והסודרין דר"פ. וצ"ל איידי דתני במ"ג בחוט הבנאין יתר מכאן טהור תני נמי הכא טמא:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה