משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים
פרק א
משנה א
אבות הטומאות לא בא להגיד לנו כמה הן האבות כולם שהרי יש הרבה אבות שלא באו כאן ולא הזכיר אותם והם פרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח ופרה אדומה וכבר כתב הרמב"ם לקמן מ"ד שלכך לא זכר אותם לפי שאין בהם טומאת מגע ומשא אלא מטמאין את השורף או את המשלח דוקא ואין לו קישור עם אלו האבות ולא סדר במדרגותיהם ע"כ וכוונתו שכל האבות שנזכרו כאן כולם יש בהן טומאת מגע אלא שיש בהן שחמורין יותר שאף במשא מטמאין או בביאה או באבן מסמא או באוהל. אבל אותן שאין בהם טומאת מגע לא ראה התנא להזכירם כאן כיון דלא שייך בהן סדר המעלות כמו באלו וכל עיקר כוונת התנא כאן להשמיענו חילוקי הדינים שחלוקין האבות בהלכותיהן ומה שהן זה למעל' מזה. וגבי פרים ושעירים לא שייך למיתני מעלות שהרי טומאתם ענין אחר הוא ומשונה מכל הטומאות שכולם מטמאין במגע ולא בעסק. ואלו בהפך שבעסק מטמאין ולא במגע (ולא שייך למיחשבינהו בסדר המעלות כיון שבצד אחד הם למעלה משאר כל הטומאות שהרי אפילו בלא מגע מטמאין. ובצד אחד הם למטה שכולם מטמאין במגע לחוד ואלו אין מטמאים) ולקמן פ"ה דזבים גם שם מנה התנא כל האבות ולא חשב ג"כ פרים ושעירים וכתב הרמב"ם שם ג"כ שאלו לא במגע בלבד מטמאין אלא בהתעסק עסק מיוחד והביאו תוי"ט במ"י שם. ונ"ל דהיינו נמי דלא חשיב הכא נבלת עוף טהור דאב הוא מדאורייתא כדמוכח בריש מס' טהרות. לפי שהוא ג"כ בבליעה דוקא מטמא ולא במגע וקצת קשה דבפ"ה דזבים תני לנבלת עוף טהור ולא פרים ושעירים ושם פירשנו:
שם השרץ פי' הרב שיעורו בכעדשה שכן החומט כו' השיעורים הם הל"מ וחכמים נתנו טעם לדבר שכן החומט כו' וכ"כ הרמב"ם פרק ב דאהלות לענין כזית מת ורביעית דם:
וש"ז פי' הרב דכתיב או איש לרבות הנוגע ע"כ והרמב"ם בפירושו כתב דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז ורחצו. והוא תמוה דההוא לאו משום מגע הוא דמגע בית הסתרים לא מטמא אלא גזירת הכתוב הוא והכי אמרי' בהדיא בפ' יוצא דופן ד' מ"א:
וטמא מת פי' הרב דוקא אדם אבל כלי עושה הנוגע בו אב וכ"כ הר"ש והרא"ש. כלומר דכיון שהכלי היא כמת עצמו פשיטא דמטמא במשא ומתני' קתני דאין מטמאין במשא. אלא ע"כ באדם איירי אבל הרמב"ם שסובר בפ"ה מהט"מ דלענין משא ואוהל לא אמרינין חרב כחלל מתני' מיתוקמא אפי' בכלי. והכ"מ שם הקשה ממתני' דהכא להסוברים חרב כחלל אף למשא. ולא ראה דברי המפרשים דמוקי למתני' באדם דוקא. ומדברי התוס' בחולין ד' ע"א ד"ה בלע טבעת נראה ג"כ שסוברים חרב כחלל למשא ג"כ. אבל מתני' רפ"י דפרה מכרעת בהדי' כשיטת הרמב"ם ז"ל ובמס' אהלות הארכנו בזה:
ומ"ש הרב דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה. הטעם כתב רש"י בעירובין ד' ק"ד דבטומאת מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חטוי הוא ע"כ. והתוס' בפסחים ד' י"ז כתבו דכל שאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב כדאמר בפ' המפלת ד' כ"ח ע"ב וצ"ע דבפ' המפלת לא משמע מידי ומ"מ לפי טעם רש"י ותוס' ה"ה דשייך טעם זה גבי אוכלין ומשקין שלא מצינו להם בתורה טהרת טבילה וחטוי לכך אין נעשין אב (וכ"כ רש"י בפ' העור והרוטב ד' קכ"א) אבל הרמב"ם בהקדמתו לסדר זה כתב דבתוספתא ילפי' דכלי חרס אין נעשה אב מדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צ"פ עליו טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב לטמא והאי כלי פתוח בכלי חרס משתעי ע"כ. וצ"ע א"כ באוכלין ומשקין מנ"ל:
ומ"ש הרב הנפל אינו מיטמא במת. פי' כשהוא חי ונגע במת אינו מתטמא דלא מיקרי אדם כ"כ התוס' בב"ב דף כ'. אבל נפל שמת מטמא ככל המתים ופשוט הוא:
ומצורע בימי ספרו כ' הרב דיליף מימי חלוטו דמטמא אדם. ובימי חלוטו ידעי' מדאיתקש למת כ"כ רש"י בב"ב ד' ט' (וצ"ע דמוסגר הא לא איתקש למת כדאמרי' ביבמות דף ק"ג ומנ"ל דמטמא אדם. אבל הרמב"ם בפירושו כ' דכתיב וטמא טמא יקרא טעם זה אינו מספיק אבל באמת נראה דבין מוסגר ובין מוחלט כיון דמטמאין [באוהל] כ"ש דמטמאין במגע ובמשא. ועוד פי' בזה בפ' בתרא דנגעים מ"ב. וא"ת אי ילפינין ימי ספרו מימי גמרו בביאה נמי ליטמא בימי ספירו כי היכי דמטמא בימי גמרו לקמן מ"ד הא כתיב וטהר מלטמא בביאה כדאי' פ' בתרא דנגעים):
מטמאין אדם וכלים במגע. שכל אלו אין בהן טומאת משא כלל ובמגע נמי אין הנוגע מטמא בגדים אפי' בשעת מגען בטומאה. שכל המטמאין בגדים אין מטמאין אלא בשעת מגען בטומאה שחשוב אז כמו אב לטמא בגדים כדתנן פ"ה דזבים אבל אלו אף בשעת מגען אינם אלא ראשון ומטמאין אוכלין להיות שניות כדתנן כ"ז פ"ה דזבים מ"י:
במגע כתב הרמב"ם שאין מגע אלא באבר הגלוי וכן אם נגע בלשונו טמאהו ע"כ דלשון לענין טומאה גלוי הוי מ"ט כי יגע אמר רחמנא והא בר נגיעה הוא. גמ' קידושין ד' כ"ה:
משנה ב
ומי חטאת שיש בהן כדי הזי'. כ' תוי"ט בשם הר"ש ולחטאת מיהא טהור הנושא וכו' עיי"ש ובמס' פרה כתבנו דלהרמב"ם לחטאת נמי טמא אם נשאו שלא לצורך הזאה וכ"כ מדבריו בפירושו כאן:
את האדם במשא. דוקא אדם דאלו כלים ואוכלין ומשקין לא שייך בהו טומאת משא כמ"ש הרב. ולאו דוקא בהני דמתני' אלא שגם בכל המטמאין במשא אין מטמאין אלא את האדם כדמוכח בפ' בתרא דזבים שכל שאין בו רוח חיים אין מיטמא בהיסט ולא במשא וכ"כ הרמב"ם בחיבורו גבי מת וכן בשאר טומאת משא. ומ"מ מצינו בפי"א דפרה מ"ו מי חטאת ואפר חטאת שנשאו את האדם הטעון ביאת מים נטמאו והיינו משום חומרא דחטאת:
לטמא בגדים במגע. אבל נשא הבגדים בשעת נושאו לטומא' לא נטמאו שלא מצינו בתורה טמא נושא את הטהור שיטמאנו חוץ מזב:
משנה ג
למעלה מהן בועל נדה משום דבהני דלעיל לא שייך דין משכב והילכך אם נישאו על הבגדים אין מטמאין להן לא בתורת משכב שהרי אין בהן דין משכב ולא בתורת משא שהנושא אין בו רוח חיים. והוה בועל נדה למעלה מהן שמטמא בגדים מדין משכב שהמשכב נוהג בדבר שאין בו רוח חיים:
בועל נדה. מדכתיב ותהי נדתה עליו אמרי' בת"כ מה היא מטמאה אדם וכ"ח אף הוא מטמא אדם וכ"ח וכתב הר"ש דלרבותא נקט אדם וכ"ח לפי שהנושא את הנבלה אע"ג שמטמא כל הכלים חוץ מאדם וכ"ח ע"כ וכ"כ התוס' בנדה ד' ל"ג. ונ"ל בכוונתם לפי שמצינו בנוגע בכל אבות הטומאות שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משא כדתנן רפ"ה דזבים. ולפ"ז הוה ס"ד דזה שכתב בבועל נדה ותהי נדתה עליו בא לומר דהבועל אפי' אחר שפירש עדיין נדתה עליו כאלו לא פירש ולעולם דינו כשעת מגעו. ולפ"ז לא הי' מטמא אדם וכ"ח דומיא דכל הנוגע בשאר אבות דאפי' בשעת מגעו אין מטמא אדם וכ"ח. לזה בא ללמדנו דהך דרשא ותהי נדתה עליו לאו למימרא דדינו כנוגע בנדה לבד. אלא לאקושי לגמרי לנדה אתי. שכל דיני טומאת נדה נוהגין בבועל דאפי' אדם וכ"ח מטמא מה שלא מצינו זה בנוגע. אבל רש"י שם בנדה פי' מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים אף הוא. וכלי חרס לענין היסט שאעפ"י שאין כ"ח מיטמא אלא מאוירו בכל הטומאות בהיסט הזב ונדה מיטמא כדאמרי' איזהו מגעו שהיא ככולו כו' ע"כ. (נראה מדבריו דס"ל בועל נדה דינו כנדה לכל דבר חוץ ממשכבו דמיעטי' קרא בהדי' וכ"נ דעת הרמב"ם רפ"ג מה' משכב) ומיהו התוס' והר"ש לא ניחא להו כפי' רש"י דכ"ת לענין היסט שכבר נמצא בתוספתא בהדיא דבועל נדה אין מטמא בהיסט והביאו התוס' תוספתא זו בנדה ד' ע"א ד"ה מערה. וכן מה שפירש"י דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים כנדה הר"ש כאן אינו מודה בזה ומביא ראי' מדאמרי' בפ' בנות כותים שם נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו כו' אלמא דאדם הנוגע בבועל נדה אינו מטמא בגדים שהרי אינו אלא ראשון ככללא דר' יהושע רפ"ה דזבים דכל המטמא אחד אינו מטמא בגדים ומסיק הר"ש דה"ה בנושא נמי אינו מטמא אדם ליטמא בגדים עיי"ש ומ"מ ראי' זו שמביא הר"ש אינה מכרחת כמ"ש בס' משנת חכמים דההוא משכבו כמגעו איכא לאוקמי בבגדים הנוגעין דומיא דמשכבו ובגדים לעולם אין מטמאין בגדים אפי' בשעת נוגען כמ"ש הר"ש עצמו פ"ד דזבים מ"א דדרשי' בת"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים ע"כ. והיא ג"כ משנה שלימה פ"ק דאהלות מ"ה אין בגדים הנוגעין בזב מטמאין בגדים. (והכי משמע לישנא דאמר משכבו כמגעו ומהיכי פשיטא לי' במגעו טפי אלא דבבגדים איירי והא פשיטא דבגדים הנוגעין אין מטמאין בגדים) אלא דמתוך המשניות רפ"ה דזבים דחשיב התם כל האבות שהנוגע בהן מטמאין שנים ופוסלין אחד ובועל נדה לא הוזכר שם מוכת כסברת הר"ש וכ"מ עוד שם מדקתני התם היא ובועל נדה כטמא מת. ומ"ש בס' משנת חכמים דבסוגיא פ' בנות כותים מוכח בהדי' דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים מדמתקיף ר' יעקב אימא כהיא מה היא לא חלקת בין משכבה למגעה לטמא אדם ולטמא בגדים לחומרא אף הוא לא תחלוק בו בין משכבו למגעו לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא ומשני עליו להטעינו משמע ע"כ כלומר להחמיר עליו. אלמא דמגעו מטמא אדם לטמא בגדים עכ"ל ולדבריו נעלם סוגי' זו מהר"ש וסיעתו. וא"א לומר כן על רבנו הגדול שנעלם ממנו במה שהוא עוסק בה אלא דלפי דפשיטא לן דמגעו מטמא אדם לחודי' מיהת או בגדים לחודי'. ואהא פריך דניהוי כמשכבו דלא ליטמי לא אדם ולא בגדים אלא אוכלין ומשקין כמשכבו. והא דאמר לטמא אדם ולטמא בגדים או אדם או בגדים קאמר והיינו דאמר ולטמא בוי"ו:
וע' במשנה למלך רפ"ג מה' משכב שצדד לומר לדעת קצת מפרשים דבועל נדה אינו מטמא במשא כלל ולא הוקשי' לנדה אלא שמטמא אדם במגע לבד והרי הוא כשרץ ושגם התוס' בנדה דף ע"א ע"ב ד"ה מערה מספקא להו אי בועל נדה מטמא במשא עיי"ש ולפיכך מ"ש בס' משנת חכמים דכיון דבזה הכל מודים שבועל נדה מטמא במשא ממילא מטמא בגדים כמ"ש התו' בפ' כיצד הרגל אין לך דבר שמטמא במשא שלא יטמא בגדים ע"כ וז"א דבמשא נמי אין הכל מודים ודע דלפי סברת רש"י והרמב"ם דבועל נדה יש לו כל חומר הנדה נראה דמטמא נמי באבן מסמא כנדה ואפשר דמשכבו של בועל נדה אע"ג דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אפילו הכי מטמא באבן מסמא (כדאשכחן במשכב ומושב של מצורע) כדאמרינן גבי זב מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור נטמא. וה"נ כי היכי דאם ישב בועל נדה על האבן ומשכב ומושב תחת האבן נטמא המשכב לאוכלין ומשקין וממילא אם אוכלין ומשקין על האבן והמשכב תחתיהן נטמאו וכן במשכב ומושב של מצורע שאין טומאתו ג"כ אלא לאוכלין ומשקין כמ"ש הר"ש כאן וכ"כ רש"י בפסחים דס"ז. נראה נמי דמטמא באבן מסמא כמו שהמצורע מטמא את המשכב באבן מסמא כדתנן בפ"י דנדה מ"ד:
למעלה מהן זובו של זב. פי' הרב דהני מטמאין במשהו ובועל נדה עד שישא את כולו. וכ"כ הרמב"ם. ולפ"ז במגע דקתני בכדי נקטי' אלא כלומר דהני שוה מגען למשאן דתרווייהו בכ"ש ואלו בועל נדה אין משאו בכל שהוא והא דפשיטא לן בבועל נדה דבעינן שישא את כולו משום דכל טומאת משא כן הוא או שהגביהו כולו או שהסיטו כולו אבל מקצתו מונח על הארץ אין זו משא. והא דתנן בפ"ה דזבים מ"ד מקצת טמא על הטהור טמא. כבר כתב הרמב"ם ספ"ח מה' משכב שזהו מדבריהם. ומ"מ פי' זה אינו מיושב דמה חומרא שייך בזה כיון ששיעורן בכ"ש וכשנושא כ"ש הרי נשא כל הטומאה כמו בבועל נדה שנשא כולו. ואפשר דהיא גופה חומרה היא שזה שיעורו בכ"ש וזה בשיעור גדול. ובזה מיושב מה שהקש' תויו"ט דהרב עצמו ס"ל דנוגע בכעדשה דמ"מ חומרא הוא לגבי בועל נדה ששיעורו גדול. ובעדשה דזוב משהו קרי לי'. ואע"ג דלפ"ז איכא חומרא בשרץ מבמת שזה בעדשה וזה בכזית וכן בנבלה מבועל נדה. אין ה"נ אלא כל למעלה דקתני היינו שבדבר זה הוא למעלה אעפ"י שחבירו חמור מזה בענין אחר. ומיהו כ"ז לשיטת הרמב"ם בבועל נדה דס"ל כל חומר הנדה נוהגין בו ומטמא במגע ומשא לטמא אדם לטמא בגדים ולכך לא מצא חומר בזובו של זב ומעינות יותר מבועל נדה אלא לענין משהו. אבל לשיטת הר"ש דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים אתי כפשטי' דאלו מטמאין לטמא בגדים:
שם וזובו של זב. מה שהקשה תוי"ט מנ"ל דזובו של זב ושכבת זרעו חמור טפי מש"ז דטהור דהתם בכעדשה והכא במשהו. לאו קושי' היא דש"ז דטהור ממגע שרץ ילפי' לי' בנדה דמ"ג והילכך בעי כעדשה כמו שרץ. אבל ש"ז דזב מרוקו יליף בפ' כיצד הרגל דכ"ה מה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שטמא בטמא והילכך טמא במשהו כרוק. ואין להקשות דנימא דיו בטמא בטהור ובכעדשה דא"כ מיפרך ק"ו דבכעדשה פשיטא דלא גרע מטהור וא"ת דילמא אהני ק"ו למשא ונימא דיו לכעדשה י"ל כיון דאיכא למימר נמי איפכא דיו למשא וק"ו אהני למשהו הי מינייהו מפקת ואזלי' בתרווייהו לחומרא דאי נימא תרווייהו לקולא מיפרך ק"ו:
תחת אבן מסמא ענין אבן מסמא ביאר הר"ש כאן באורך אלא שיש כמה שיבושים וט"ס בדבריו וגם תויו"ט העתיקם בשיבוש וראיתי לפרשם. והוא שיש חילוק בין משא לאבן מסמא. דטומאת משא דוקא אם אדם נושא את הטומאה אבל אוכלין ומשקין וכלים שנשאו אין מטמאין כמ"ש הרב לעיל בנבילה וה"ה לכל המטמאין במשא ואפי' אדם נמי אינו מטמא. אא"כ הזיז והסיט הטומאה בשעת נשיאותו. אבל אבן מסמא נוהג אף בכלים שנשאו את הזב אם הן ראוין למשכב ומושב ומרכב והיינו דתנן בפ"ד דזבים כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. וכל שאינו עושה משכב ומושב לא שייך בו אבן מסמא דמאשר ישב ילפינין אבן מסמא בת"כ וגבי אבן מסמא אפי' לא הזיז ולא הסיט טמא והיינו דקרי לי' אבן מסמא שהאבן שהוא גדולה וכבדה ואין אדם מזיזה ואפ"ה מטמא. והכי מוכח כולי' פרקין דפ"ה דזבים דבכל הנהו דמטמ' באבן מסמא קתני בהו אחד הנוגע ואחד המסיט וא' הנושא ואחד הנישא. ובכל הני דלא מטמו באבן מסמא אלא במשא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואולם נושא ונישא לא קתני. והיינו נמי דאמרי' בפ' בתרא דנדה הזב והזבה והמצורע ויולדת שמתו מטמאין במשא ופריך התם אטו שאר מתים לא מטמו במשא ומשני מאי משא אבן מסמא כלומר דאפי' בלא היסט והזזה מטמא. ודין אבן מסמא נוהג אפי' בעליונו של זב אעפ"י שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין כדתנן רפ"ד דנדה ובמתני' דהכא בבועל נדה מטמא כמי באבן מסמא כדתנן בפ"ה דזבים אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה טמא. והשתא הא דקתני מתני' שהמרכב למעלה ממעיינותיו של זב היינו דבמעיינות לא שייך טומאת אבן מסמא כלל. ובין שהמעיינות ע"ג האבן והטהור תחת האבן אין זו משא שהרי אין כאן הזזה. וכ"ש אם הטהור למעלה והן למטה דכל שלא הוסטו אין כאן טומאה. ומיהו במרכב נמי אם המרכב תחת האבן וטהור למעלה טמא דוקא אדם טהור אבל כלים למעלה לא נטמאו דאפי' במשכב אמרי' בפ"ה דזבים כל הנושא והנישא ע"ג משכב טהור חוץ מן האדם:
שהזב עושה משכב וה"ה נמי שהזב עושה מדף אפי' כלים ואוכלין ומשקין שהם ע"ג הזב טמאין והמשכב אינו אלא באדם למעלה כדפי' לעיל. ועוד חמור הזב מן המשכב לענין היסט שאם הזב הסיט את הטהור טמאוהו והיא טומאה שלא מצינו כמותה בכל התורה שהטמא הסיט את הטהור טמאוהו אלא בזב וחבריו כדאי' בשבת ר"פ ר"ע וזה לא מצינו במשכב:
משנה ד
למעלה מן הזב זבה. בנדה שמטמאה את בועלה מפורש בקרא וזבה דאתי' מדרשא חביבא לי'. א"נ איידי דתני זב תני זבה. ומצינו נמי שהזב למעלה מן הזבה שהוא טעון ביאת מים חיים. כ"כ הרא"ש:
שם למעלה מן הזבה מצורע. פי' הרב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה וחמור ממנה כו' ולא הוצרך להזכיר שמטמא נמי במשא כזבה דפשיטא הוא דאין לך עושה משכב ומושב שאין מטמא במשא דכל העושה משכב ומושב אפי' ע"ג אבן מסמא מטמא ומצורע נמי מטמא באבן מסמא כדמוכח פ"י דנדה מ"ד. והרמב"ם שהזכיר ג"כ נושא בחנם הזכירו. ותויו"ט האריך בחנם בזה ומלשון הרב משמע דמשכב ומושב של מצורע הוי אב הטומאה לטמא אדם ובגדים כמו בזב וזבה וכ"נ דעת הרמב"ם פי"א מהט"צ. אבל הר"ש כ' במתני' דלעיל דאינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין וכ"כ רש"י ותוס' בפסחים דף ס"ז:
עצם כשעורה שמטמא טומאת שבעה. פי' הרב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות וכו' וכ"כ הר"ש וקשה דבפשיטות הו"ל לפרש מדכתיב בהדיא ועל הנוגע בעצם שצריך הזאה אלמא דמטמא שבעה וכן הקשה תויו"ט. ונ"ל דס"ל דהנוגע בעצם לא דמי לנוגע במצורע. אלא דמי טפי למצורע עצמו שהוא טמא מחמת הצרעת. וזה ג"כ טמא מחמת העצם ולפ"ז אין כאן חומרא דטומאת שבעה דמצורע נמי טומאתו שבעה דאין הסגר פחותה משבעה אלא דחומרא דטומאת שבעה שייך לענין בגדים שהנוגע במצורע מטמא בגדים וכן הנוגע בעצם אבל אין טומאת הבגדים שוה בהן שהנוגע במצורע אין בגדיו טמאין שבעה. והנוגע בעצם מטמא בגדיו שבעה והא ילפינן מוכבסתם בגדיכם כל טומאות וכו':
חמור מכלם המת כל הטומאות הפורשות מן המת בכלל המת הם וכדתני להו רפב דאהלות. ויש לדקדק דהו"ל למיתני עוד מעלה אחת שאבר מן החי חמור מעצם כשעורה שהאבר מטמא באוהל. ואבר מן המת או מת עצמו חמור מאבר מן החי שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשין ממנו טמאין ושל אבר מן החי טהורין כדתנן ספרק ב דעדיות,, ואפשר דהני מעלות כולהו דחשיב לא איירי אלא בעיקר טומאה שיש בזה מה שאין בזה. אבל בחומרות בעלמא שזה חמור וזה לא חשיב להו הכא והילכך אבר מן החי ואבר מן המת כיון שבעיקר טומאתן אין בהן חילוק לא חשיב לי' מעלה. וניחא השתא דלא תני נמי עוד חומר במת מבכולם שהמת עושה כלים כיוצא בו מדין חרב כחלל אלא דכל שאינו בעיקר טומאתו לא חשיב. אבל הר"ש במתני' דלעיל כ' דאיכא למיחשב חומר במשכב מבזב לענין חיבורין כדתניא בת"כ חיבורי משכב טמאין ובזב טהורין וכו' עיי"ש וזה אינו בעיקר טומאתן:
המת בתוספתא הביאה הר"ש חומר בכזית של מת מן המת שכזית פתחו בטפח והמת פתחו בארבעה ע"כ. ופי' הר"ש בבית סתום איירי שאם נפתח פתח טפח בכזית אינו מטמא כל סביביו ובמת מטמא עד שיפתח בארבעה ע"כ. ודבר תימה הוא דא"כ אדרבה המת חמור וצ"ל דט"ס הוא:
שהוא מטמא באוהל. פי' הרב וטומאת ביאה של מצורע אינה כטומאת האוהל כו'. ועוד יש חילוק בין אוהל לביאה שבאהל בין אדם מאהיל על המת או המת על האדם טמא. וגבי ביאה אינו מטמא עד שיהיו שניהם תחת הבית או האוהל. כ"כ הרמב"ם סוף מתני' דלקמן:
ומ"ש הרב עוד דביאה דמצורע אינו מדין אהל שאם הכניס ידו לא נטמא וכן נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור דביאה במקצת לאו ביאה היא ע"כ אין לשונו מדוקדק דהא דחוץ מחוטמו לאו משום ביאה במקצת טהור דהא קיי"ל בפי"ג דנגעים מ"ח דראשו ורובו הוה ככולו. אלא בנכנס דרך אחורי' הוא דאיתמר דכולו חוץ מחוטמו טהור דדוקא דרך ביאה מטמא ברובו אבל שלא כדרך ביאה בעי דוקא כולו ואפי' חוטמו מעכב והכי איתא בשבועות דף י"ז:
משנה ה
עשר טומאות פורשות. מ"ש תויו"ט דהתשיעית אין לו מעלה על שלפניו. לא נהירא דוודאי יש לו מעלה שמטמא טומאת שבעה שהרי אבר מן החי הוה כמת והנוגע בו צריך הזאה כדתנן פ"ז דנזיר וה"נ זה הוה כאבר מן החי לענין מגע ומשא כדילפינין לה מדכתיב ועל הנוגע בעצם והא דלא קתני בהדיא שמטמא טומאת שבעה דמילתא דפשיטא היא ולא תני אלא החילוק של אהל דביש בו כדי להעלות ארוכה מטמא אף באוהל:
שם מחוסר כיפורים פי' הרב זב וזבה ומצורע ויולדת וכ"כ הרמב"ם. והר"ש לא כ' אלא זב ומצורע והדין עמו דהכא בנקיבות לא איירי דבצרי להו דחזר להיות בועל נדה לא שייך בהו. ומיהו חזר להיות בעל קרי אע"ג דלא שייך בנקיבה אשכחן דכוותה כגון הפולטת ש"ז או אם שכב איש אותה:
שם אסור בקדש פי' הרב לאכול קדש וגבי ט"י בסמוך כ' דפוסל נמי במגע מוכח דס"ל מחוסר כיפורים אינו אסור מגע וכדפי' בנדה פ"ג מ"ז:
חזר להיות בועל נדה מטמא משכב. ה"מ למיתני נמי שטמא שבעה ימים:
חייב בקרבן הך דחייב קרבן אינו ענין לטומאה ואנן עשר טומאות תנן לכך הוצרך הרמב"ם והרב לפרש דכל זמן שלא הביא קרבן הוי מחוסר כפורים וטמא לקודש. ודלא כתוי"ט:
פורש ממנו אבר כתב הר"ש ופלוגתא דתנאי הוא במס' עדיות בכזית בשר הפורש:
מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי ע"כ כ"ה בכל הספרים וכך העתיק תויו"ט והוא דבר תימה דבפורש מן החי ליכא פלוגתא התם וכ"ע מודו דטהור כיון שהחי עצמו טהור הפורש ממנו טהור ופלוגתייהו בפורש מאבר מן החי. ונראה שט"ס הוא בדברי הר"ש וצריך להגיה מן אבר מן החי. אלא שיש לתמוה על בעל תויו"ט שכתב בסמוך כדי להעלות ארוכה הוא פחות מכזית שאם יש בו כזית תיפוק לי' דטמא משום בשר למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא עכ"ד. ודברי שגגה הם דלא מצינו מ"ד דפורש מן החי טמא. ובפשיטות תנן התם בעדיות דטהור. (וה"נ תניא בהדיא בתוספתא שהביא הר"ש פרק ב דאהלות מ"ו) והא דלהעלות ארוכה הוה פחות מכזית מוכח בלא"ה מדתנן בפ"ק דאהלות האיברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן המת מטמאין ואי כדי להעלות ארוכה יש בו בשר כזית לא משכחת אבר פחות מכזית.
שאין עליו בשר כראוי פי' הרב דכתיב הנוגע בעצם בין יש בו בשר כראוי ובין אין בו כראוי. ולכאורה הי' נראה דאין בו בשר כראוי לאו דווקא וה"ה אם אין בו בשר כלל דהנוגע בעצם משמע אפי' אין בו בשר. אבל באמת נראה דאם אין בו בשר טהור דעצם הפורש מן החי טהור. אבל יש בו בשר אפי' פחות מכשיעור להעלות ארוכה מיקרי אבר לענין מגע ומשא. ומיהו בחסר העצם אפי' כל שהו באבר מן החי אפי' יש בו בשר ועצם עדיין הרבה טהור גמור וכ"כ הר"ש פרק ב דאהלות מ"ה. ונמצינו למדין שלשה דינים בבשר של אבר מן החי אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במת. ואם פחות מלהעלות ארוכה אינו מטמא באוהל אלא במגע ומשא. ואם אין שם בשר כלל טהור לגמרי וכל זה כשלא חסר מעצמו. אבל חסר עצמו כ"ש לעולם טהור ובאבר מן המת אם יש בו בשר כדי להעלות ארוכה מטמא במת. ובפחות מכן אינו מטמא באוהל אלא במגע ובמשא דאפי' אין שם בשר כלל לא יצא מדין מגע ומשא מחמת העצם דעצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא. ואם חסר עצמו אם יש בבשר כזית מטמא במת ואם אין בו כזית עדיין מטמא במגע ומשא אם נשאר בו עצם כשעורה. אלא שמדברי הרמב"ם פ"ג מהט"מ נראה דאפי' לא נשאר עצם כשעורה וגם אין בבשר כזית אם נשאר בבשר להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא וצ"ע מנין לו וראיית הכ"מ לאו דסמכא היא. וראיתי בס' מרכבת המשנה פרק ב מהט"מ הביא גירסא אחרת בדברי הרמב"ם ומסכים למאי דפי' לעיל שכל שחסר העצם מכשעורה ואין בבשרו כזית טהור:
מטמא במגע ובמשא. פי' הרב בעצם משמע בין יש בו בשר כראוי כו' ובעצם אדם משמע שיש בו בשר גידים ועצמות ע"כ. ובפ"ט דחולין מ"ה מפרש דעצם כשעורה טמא דכתיב או בעצם אדם:
משנה ו
שמביאין ממנה עומר ובכורים. כל הני קדושי דמייתי להו למקדש אבל תרומה וחלה ומעשר שני ושביעית כיון דלאו קרבן נינהו לא חשיב להו ובכורים נמי טעונין הבאה לעזרה אבל מעשר שני נאכל בכל העיר:
משנה ז
ומסבבין לתוכן מת. פי' הרב מותר לסבבו וכ"כ הר"ש ולא הבנתי דמהיכי תיתי דאסור ונראה כוונתם דכשמת חוץ לעיר מותר להכניסו לעיר וכ"נ מדברי תויו"ט ולא ידעתי מנ"ל הא דלכאורה להכניסו גרע מלהחזירו ויש לפרש דה"ק דצריך לסבבו ואין להם רשות לקבור בכל מקום אלא במקום שירצו טובי העיר ויש בזה צד קדושה. א"נ ה"ק דרשות לטובי העיר לסבבו ממקום למקום אפי' הרבה עד שיהא טירחא מרובה לקרובי המת ויוציאוהו משם ולאחר שיצא אין מחזירין. ויש לדקדק דהכא משמע דכשירצו טובי העיר קוברין בעיר ובפרק ב דב"ב תנן מרחיקין הקברות מן העיר. וי"ל דהתם בקברות קבועה והכא מיירי באקראי במקום שא"א להוציא המת לקברות קבועה. ואין נראה לפרש דמרחיקין דהתם נמי כשלא רצו טובי העיר מיירי וכמ"ש הנ"י שם מ"ח דכל הרחקות שמשום היזק יכולין בני העיר למחול דלא מסתבר כיון דמשום היזק ריח רע היא לא מהני בזה מחילה דאיכא קטנים וחולים ומאן מחיל ודברי הנ"י בהיזק ממון איירי וכ"נ מדברי הראב"ד בפ"ז מהלכות בית הבחירה שכתב לא שמעתי רצון טובי העיר בזה והוא מפרש מסבבין לסופדו כלומר שאין מוחין לשהותו בעיר לסופדו עד שירצו להוציאו:
משנה ח
שאין זבים וזבות ויולדות נכנסין צ"ע דלא חשיב נמי בעלי קריין דאמרי' בפסחים דף ס"ז זב וכל זב לרבות בעל קרי. וראיתי שהרמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש העתיק ג"כ כלשון המשנה ותמה שם במשנה למלך ע"ז. ומ"ש הרב טמא מת מותר במחנה לוי'. ה"ה שאר כל הטומאות שאינם יוצאות מגופו הוה כטמא מת לענין זה ובועל נדה נמי כטמא מת כדתנן בסוף מס' זבים:
ואין חייבין עלי' חטאת אכולהו קאי זבין וזבות שנכנסו להר הבית ועכו"ם וטמא מת שנכנסו לחיל וטבול יום לעזרת נשים בכולם אין על הכניסה חטאת. שאין חטאת אלא במחנה שכינה דמשכן ומקדש כתיב כמ"ש הר"ש לקמן:
עזרת ישראל מקודשת. ולא תני שאין הנשים נכנסות שם. דאין איסור לנשים ליכנס בכל מקום שאנשים נכנסין. ולא יחדו להם מקום במחנה לוי' שהוא עזרת נשים אלא משום צניעות והחמירו משום זה עוד ועשו שם גזוזטרא שיהיו הנשים מלמעלן והאנשים מלמטן בפרק ב דמדות:
משנה ט
ההיכל מקודש ממנו. מ"ש תויו"ט דאולם והיכל חדא קדושה היא. הכי דייק רבא בפ' טרף בקלפי דף מ"ד ממתני' דהכא. ודחי לי' התם דילמא אולם ובין האולם חדא הוא. וכך נראה דהכא ע"כ אולם אינו בכלל היכל למאי דפי' לקמן בשלא רחוץ לא שייך אלא בעבודה ובאולם ליכא עבודה:
שאין נכנס לשם שלא רחוץ. משמע דאכניסה לחודה בלא עבודה חייב. והקשה הר"ש מדתנן בפ' בתרא דזבחים מ"ג המסדר השולחן והמטיב את הנרות אין חייבין לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום רחוץ ידים, והשתא תיפוק לי' דאפי' אביאה ריקנית חייב. וצ"ל דמתני' איסור בעלמא ולא לחיובא א"נ התם ששגג בביאה והזיד בעבודה. אלו הם דברי הר"ש ז"ל והאריך בזה. ואכתי איכא למידק מתני' במאי עסקינין אי נכנס שלא לצורך עבודה מאי ארי' שלא רחוץ ברחוץ נמי אסור ולוקין עליו כמ"ש הרמב"ם רפרק ב מה' ביאת מקדש. וליכא למימר דקמ"ל דשלא רחוץ לוקה שתים. הא ליתא דברחיצה ליכא מלקות דאינו אלא בעשה כמ"ש הרמב"ם פי"ט מה' סנהדרין דין ג'. ואי מיירי מתני' לצורך עבודה מאי ארי' להיכל אפי' למזבח חייב דכתיב בגשתם לשרת כמ"ש הר"ש. ו ואין לומר דבנכנסין לתקן או להוציא הטומאה איירי דא"כ תקשי אמאי לא תני נמי שתויי יין ותני ושייר לא שייך הכא דמאי שייר תו דקרועי בגדים לא שייך כשנכנסין לתקן כמ"ש הר"ש ושמא משכחת לה שנכנס לצורך עבודה ונאנס ולא עבד דאכניסה לא חייב ומשום שלא רחוץ מיחייב אלא דמפשט דברי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש מוכח דשלא רחוץ אינו חייב אביאה ריקנית אלא אם עבד וכמ"ש שם רפ"ה בהדיא (וכ"כ רש"י בפירוש החומש בבואם אל אהל מועד להקטיר קטורת כו') ולפ"ז צ"ע ליישב משנתינו ואפשר י"ל דאולם גופי' נמי בכלל בין האולם ולמזבח הוא וכדאמר ביומא ד' מ"ד אולם ובין האולם חד הוא והשתא מיירי מתני' שפיר לצורך עבודה ולא קשיא דא"כ במזבח נמי דאין ה"נ והא דנקט היכל היינו לאפוקי אולם גופי' דבאולם ליכא עבודה:
בשעת העבודה הך לאו מענין הקדושה הוא שהרי אף בהיכל אסור ליכנס שלא בשעת עבודה ולוקין עלי' כדפי' לעיל אלא עיקר הקדושה היא שלא נמסר עבודה בקדשי קדשים בכל השנה אלא לכה"ג ביוה"כ ושלא בשעת עבודה אף כ"ג ביוה"כ אסור כמו בהיכל:
פרק ב
משנה א
כלי עץ כתב הרב דפשוטיהן טהורין דתנן הכא היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאים כדמוכח בגמרא דב"ב וכ"כ הרמב"ם. ובאמת משנה שלימה הוא ברפכ"ז טבלא שאין לה לזביז בכלי עץ טמאה וכ"מ עוד בפט"ו מ"ב והרא"ש כ' דפשוטיהן טהורין אפי' מדרבנן, דאי יש להן טומאה מדרבנן לא הוי תני טהורים דהא כלי זכוכית אע"ג דאין טומאתן אלא מדרבנן תני להו. ומיהו יש מהן שטמאין מדרבנן כמו שולחן וטבלא ודולבקי שרחבין וראוי להניח עליהן שום דבר ונשאר עליו דהוו כמו מקבלין וכ"כ התוס' בסוכה דף ה' (ונראה בכוונתם דאם ראוי להניח עליהן דבר אז הוי משמשי אדם וכלים ואם לאו הוי משמש אדם לבד וטהור אפי' מדרבנן כדאיתא בתוספתא כתבה הר"ש בפי"ב מ"ב וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה"כ ואם משמשין הכלים לבד יש חילוק בהן כמ"ש הרמב"ם שם וכדלקמן פט"ז מ"ז):
ודע דהא דשייך טומאה בפשוטין בכלי עץ מדרבנן ובכלי מתכות מדאורייתא דוקא שיש עליו שם כלי כמו שולחן וטבלא שתקנו והחליקו דאל"כ אינו בכלל כלי אלא נסר בעלמא ולא שייך בי' טומאה וכ"כ הרב בהדיא פט"ו מ"ב וכ"כ התוס' בב"ב דס"ו. ולפ"ז הי' נרא' דאפי' הי' כלי ונשבר ובטל מתורת כלי לא שייך בי' טומאה דכלי בעינן וזה אינו כלי אפי' ראוי להניח עליו שום דבר הוה כנסר בעלמא וכ"מ נמי מדקתני לקמן פי"א בכלי מתכות נשברו טהרו משמע דלא מטמא אפילו בתורת פשוט והיינו משום דבטל שם כלי ממנו. אבל המגן אברהם סי' תרכ"ט ס"ק י"א לא כתב כן וצ"ע ומ"ש הרב עוד דפשוטיהן מטמאין במדרס מדאורייתא אם ראויין לכך ע"כ ור"ל אם יחדן לכך ואף במדרס בעינן נמי שתיקנן ועשה להם בית מושב כדתנן פכ"ב מ"ט עד שיחוק בו וכ"כ הרב פ"ג מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה:
וכלי עור קא פסיק ותני דפשוטיהן טהורין בין גדול ובין קטן ולקמן בפכ"ז תנן העור טמא בחמשה על חמשה וע"כ בפשוט איירי דאי במקבל אפי' בכ"ש טמא ומשמע דמדאור' מיירי התם דומיא דשלשה על שלשה דבגד ושלש ע"ש דמרבינן להו מקרא י"ל דהכא בעור שלוק קשה שאינו ראוי לקפלו ולהניח בו שום דבר והתם ברך דהוה דומיא דשק וכ"כ התוס' בשבת דס"ג וניחא דלא חשיב הכא נמי בגד לומר דפשוט טהור דאיהו נמי איתקש לשק אלא משום דבגד לעולם רך הוא:
וכלי זכוכית. כ' הרב הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו ככ"ח ופשוטיהן טהורין אפי' מדרבנן דעבדו היכרא וכו' ע"כ. והוא שלא בדקדוק דבלאו טעמא דעבדו היכרא מן הדין שיהיו פשוטיהן טהורין אפי' מדרבנן דעיקר טומאתן משום דדמי לכ"ח וכ"ח גופייהו נמי פשוטיהן טהורין אפילו מדרבנן כדתנן לקמן רפכ"ז טבלא שאין לה לזביז בכ"ח טהורה וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפי"ח מה"כ. ובגמ' דשבת לא אמרו משום היכרא אלא לפום טעמא דבעי למימר התם דעיקר טומאת כלי זכוכית משום דדמי לכלי מתכת עיי"ש:
עוד כתב הרב דכלי חרס אע"ג דפשוטיהן טהירין לא מצי למתני בהדי הנך משום דכל הני טהורין כשיש להן תוך אעפ"י שאין להן בית קבול כגון חביות שאין לה שולים ומפולשת בכלי עץ טהורה ובכ"ח טמאה דבתוכו תלי רחמנא והרי יש לה תוך אעפ"י שאין לה בית קבול ע"כ ולא עמדתי על סוף דעתו בכל דבריו דעיקר קושייתו אמאי לא חשיב כ"ח בהדי הנך לאו קושיא הוא כלל דהנך פשוטיהן אין טהורין אלא מדאורייתא אבל מדרבנן טמאים. וכ"ח אפי' מדרבנן טהורים כדפי' לעיל ובכמה דינים משונים כ"ח מכל הכלים והלכך ראה התנא לסדר דיני כ"ח לעצמן ומסדר והולך בכל הפרק והתירוץ שכתב הרב דחבית שאין לה שולים בכ"ח טמאה לא ידעתי פירושו אם מתחלתו נעשה חבית זו בלא שולים פשיטא דטהורה דהא לקמן מ"ג תנינן בהדי' דאפי' סילונות כפופין ומקבלין וטפי שהתקינו לענבים וחבית דפונה טהורים והני הא יש להן תוך וגם בית קבול אלא משום שאין עשויין לקבלה טהורים. ופשיטא דכ"ש חבית שאין לה שולים דטהורה. ואם ר"ל בחבית זו שעתיד לעשות לה שולים ועדיין לא נגמרה מלאכתה ואפ"ה טמאה גם זה צ"ע מנין לו ופשוט דקודם גמר מלאכתו אין שום כלי מטמא והכי מוכח בהדיא ספ"ד. ונראה כוונת הרב דחבית זו שנפתח' וניטלו שולי' איירי והיא מקבלת על דפנותי' כאותה ששנינו רפ"ד וכך נראה שהבין תיו"ט דמייתי לי' טעמא מהתם. אבל לא א"ש הא דיהיב הרב טעמא דבתוכו תלי רחמנא אף ע"פ שאין לו בית קבול. והא אנן שיש לו בית קבול אמרינן שמקבלת על דפנותי' ומ"ה טמאה דהוי כעוש' מעין מלאכתו הראשונה שמתחילתו נעשה להיות מטה על צדה וה"נ אמרי' לקמן מ"ב דקרקרותיהן ודפנותיהן כשמקבלין שיעור מועט טמאין. אבל הרב דמייתי לי' לענין פשוטיהן משמע דאתי למימר דלא בעי בית קבול כלל אלא אתוכו קפיד ומשום שמטמא מאוירו וזה דבר תמוה. ואפשר שהרב הוציא זה מדין התנור שגם הוא אין לו שולים וכתב הרב רפ"ה ג"כ טעם זה דבתוכו תלי רחמנא כו'. וגם זה לא יתכן דתנור שאני הואיל ומתחילת עשייתו נעשה להעמידו ע"ג קרקע ורצפת הקרקע הוא שולי' הוה כיש לו שולים כדאמרי' גבי שפוד בס"פ וכן בשולי קורפיות דספ"ד ובכמה דוכתי ובדוחק י"ל כוונת הרב כדפי' לעיל שניטלו שוליו איירי ומקבלת על דפנותי' ומשום דבכלי עץ וכלי עצם לא מצינו שיטמאו בקבלת דפנותי' אלא בכ"ח דוקא והיינו משום דכ"ח בתוכו תלי רחמנא אע"פ שאין לו בית קבול. כלומר אע"פ שנתבטל עיקר בית קבול שלו אפ"ה חשוב כמקבל ובשאר כלים הוה כפשוט:
מקבלין טומאה מכאן ולהבא. פי' הרב אבל למפרע לא דלא גזרו טומאה ישנה אלא בכלי מתכת ע"כ. וצ"ע דלמה לי' למתני הא דכל כמה דלא תני בהו שחוזרין לטומאתן ממילא ידעינן דאין חוזרין. ועוד דהו"ל למיתני בהדי' אין חוזרין לטומאתן דהא דמקבלין טומאה להבא פשיטא הוא. ולולא דברי הרב ז"ל נראה דאדלעיל קאי נשברו טהרו כלומר טהרו לגמרי ואפי' טומאת פשוט דרבנן לית ליה כגון כלי שהי' לו לבזבזין ונשבר ונפלו לבזביזו, ונשאר טבלא חלקה סד"א שיש לו תורת פשוט ומטמא מדרבנן קמ"ל דלא כיון שלא נעשה לשם פשוט דכל כלי פשוט אינו טמא אלא אם עשה בו צורת כלי כדפי' לעיל וזה משנעשה פשוט לא אחשבי' לשם כלי והיינו דקתני חזר ועשה מהן כלים כלומר שעשה לשבר זה שם כלי שהחליקו או סרקו לשם כלי פשוט מקבל טומאה מכאן ולהבא מדרבנן. והשתא ניחא דלא תני הך דחזר ועשה מהן כלים נמי גבי כלי נתר וחרס דבסמוך דהתם לא שייך למיתני מקבלין טומא' מכאן ולהבא דהא פשוטי כ"ח אין להם טומאה אפילו מדרבנן:
ומטמאין מאחוריהן פי' הרב היינו חקק שמאחוריו ומטמאין שם במגע ולא באויר עיי"ש ומשמע דטומאת מגעו נמי אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא חשוב תוך שהרי אין מטמא באוירו אבל גזרו במגעו מדרבנן ובאוירו לא גזרו וכ"כ הר"ש:
מאחוריהן היינו חקק שמאחוריו. והא דקתני בת"כ מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו התם אחורים היינו גבו ולא החקק כדהכא כ"כ הר"ש. והתוס' בשבת תירצו עוד א"נ אינו מיטמא מאחוריו מדאור' אלא מדרבנן ע"כ. ותירוץ זה אינו נוח לי דלמה לי' לתנא דת"כ לאתויי חומרא דלטמא בדוחק שזה מדאורייתא וזה מדרבנן ואמאי לא מייתי מגבו דמטמא אחרים ואינו מיטמא אפי' מדרבנן אלא העיקר כתי' הראשון דהיינו גבו והרב משנה למלך ספרק א מה"כ דקדק שתירוץ הראשון דוחק למיקרי גבו בשם אחורים והר"ש שהשמיט תי' השני שסובר דמגע אחורים טמא מדאורייתא ע"כ. ולא נהירא דאי חשיב תוך דאוריי' לענין מגע אמאי לא מטמא באויר אלא ודאי דמגעו נמי אינו אלא דרבנן ומה שהשמיט הר"ש תי' זה היינו מטעם דפי' דאדמייתי לה מחומרא דמדאוריי' ודרבנן טפי הו"ל לאתויי מגבו. ולכך ניחא לי' כתירוץ הראשון דמגבו הוא דמייתי ואין זה דוחק לומר דאחורי' היינו גבו דהא לקמן פכ"ה בכולי פירקא קרי לגבו אחוריו וכן בסוגיא דבכורות דף ל"ח:
ואין מיטמאין מגביהן, והא מגכיהן,תנן פ"ה מ"ב האבן היוצא מן התנור חבור. משמע מדין יד שמכניס ומוציא טומאה והאיך מכניס טומאה כיון דאין מיטמא מגבו ומי עדיף יד מגבו צ"ל דחיבור דהתם אינו אלא להוציא ולא להכניס והרב שם אסברה נמי להוציא וכן דקדק הרב משנה למלך בדעת הרמב"ם רפי"ז מה"כ דיד כלי חרס אינו אלא להוציא דווקא (וכן משמע סברת התוס' בפ' כל היד ד' כ"ו) אבל כתב שם בשם הרשב"א שהתו' תירצו דגזירת הכתוב הוא דיד עדיף מגבו והרמב"ן תי' דאיכא לאוקמי יד כלי חרס ביד חלולה שנטמא מאוירו ומכניס טומאה לכלי ע"כ. ונ"ל דהתוס' לא ניחא להו לאוקמי ביד חלולה דלטעמייהו אזלו דאחוריהן דמתני' דהיינו החקק שמאחוריו נמי לא מיטמא אלא מדרבנן דלא חשוב תוך מדאורייתא וה"ה ליד חלולה והילכך ידות דמקרא נפקי ע"כ גזירת הכתוב היא דאין חילוק בין פשוט לחלול מדאורייתא. ולהרמב"ן משמע דחשוב תוך מדאורייתא ואפי' לענין אויר. וצריך ישוב לדידי' אמאי לא עריב ותני במתני' מיטמאין מאויריהן ומאחוריהן ע' בתוס' פ"ק דשבת וא"ת הא דתנן לקמן מ"ז בית תבלין של חרס שנטמא אחד מהן לא נטמא חבירו דאחוריו הוי. וה"נ תנן בפכ"ה ברובע וחצי רובע והשתא נהי דחשוב אחוריו כיון דחלול הוא מטמא מדאורייתא להרמב"ן. ולהתוס' נמי מדרבנן מיהת מיטמא ואמאי מטהרין התם ויש לחלק דהתם כל אחד כלי לעצמו ואינו עשוי לשמש לחבירו ואין לו תורת יד אבל חקק שמאחורי הכלי או יד חלולה שעשוין לשמש לכלי חשיבי יד גמור להרמב"ן מדאורייתא ולהתוס' מדרבנן:
משנה ב
הדקין שבכ"ח וקרקרותיהן. כך היא גי' המפרשי' דמתני' מיירי בין בדקין עצמו כלומר כלי הקטן שבכ"ח כשמחזיק כדי סיכת קטן טמא וכן קרקרותיהן ודפנותיהן נמי בשיעור זה מיטמאין. אבל לא יתכן לפרש כן דכלי שלם לא אשכחן בשום דוכתא דבעי שיעור ובפי"ז משנה טו:
תנן העושה כלי קבול מ"מ טמא ופי' הרב שם אפי' אינו מקבל אלא כ"ש ומשמע דבכל הכלים הדין כן וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפרק ב מה"כ. וראיתי שכן הקשו ג"כ התוס' בחולין ד' נ"ד דלא מצינו בשום מקום שיעור לכ"ח בתחלתו. ועוד דאי מיירי בדקין עצמו שמחזיקין כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו א"כ אין לך כלי קטן ממנו ובסיפא דמתני' אמר הפכין הגלילים והחביונות שיעור קרקרותיהן כ"ח ואין להן דפנות ונדחק הר"ש לפרש דסיפא אתאן לריב"ז דפליג את"ק ולישנא לא משמע הכי דאי לאפלוגי אתי אמאי שני בלישני' וקרי להו הפכין הגלילים לינקוט הדקין שבכ"ח כלישני' דת"ק ובאמת הרמב"ם בחבורו פי"ח מה"כ לא העתיק דין משנתינו לענין הדקין השלמים אלא כולי' לענין שיעור קרקרותיהן ודפנותיהן איירי וכ"כ ג"כ בפירושו. ונראה שגירסתו הדקין שבכ"ח קרקרותיהן בלא וא"ו. דהשתא לא איירי אלא בשיעור קרקרות ודפנות לחוד אבל הכלי מתחילתו אין לו שיעור כלל. (והכי משמע נמי מהא דיושבין שלא מסומכין דאינו אלא בשברים דאלו בשלם אפי' מסומך טמא כדלקמן פ"ד מ"ג שלכך נעשה) וס"ל נמי דסיפא דמתני' הפכין הגלילים כו' אתאן ככ"ע והעתיקו ג"כ שם בחיבורו דין ט"ו. והיינו דתרי גווני דקין נינהו והני דרישא בקטנות שבגדולות איירי וסיפא בקטנים שבקטנים והיינו דקרי להו פכין והם מתוך קטנותן קרקרותיהן בכ"ש ואין להן דפנות כמ"ש בפירושו ובחיבורו שם (ונראה דלהרמב"ם דכולה מתני' בשברים איירי הא דנקט דקין לא קאי אלא אכדי סיכה ועד לוג ומלוג ועד סאה דאלו מסאה ועד סאתיים וכו' לאו מדקין נינהו). שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. לשון מכדי לא מתיישב דהו"ל למיתני כדי. ותויו"ט כ' דבנוסחת מהר"ם בכדי ועוד לפי סדר לשון המשנה הו"ל למיתני עד לוג כדי סיכת קטן כדתני בכולהו שיעור השבר בסוף והרמב"ם מפרש דמכדי סיכת קטן אשיעור הכלי בתחלתו קאי שאם קודם שנשבר הי' מחזיק כדי סיכת קטן או יותר מכדי סיכה עד לוג או יותר מלוג עד סאה כל אלו שיעור השבר שלהן ברביעית. ונראה דהא דלא תני מתני' מכדי סיכת קטן ועד סאה משום דיש מקומות שדרכן לעשותן עד לוג ויש מלוג עד סאה כמ"ש הר"ש בסמוך גבי ועד שלש ועד חמש. ובחבורו לא העתיק אלא מכדי סיכה עד סאה (והא דאמרי' בחולין לוג כלמטה סאה כלמטה אעפ"י שהכל שיעור אחד לישנא דמתני' נקט) עוד כתב בחבורו שם שכדי סיכת קטן היינו סיכת אדם קטן. ונימוקו עמו דלפי שיטתו דכדי סיכה אכלי קאי א"א לפרש דרביעית יהא שיעור השבר של סיכת אבר קטן של קטן. ולא ניחא לי' לפרש כדי סיכה הוא שיעור השבר כשיטת המפרשים ז"ל דלשון המשנה לא משמע כן כדפי'. ועוד דפחות מן שיעור אבר קטן של קטן פשיטא דלא חזי למידי וא"כ סיפא דפכין הגלילים שיעור קרקרותיהן כ"ש משמע דאפי' פחות מכן מיטמא ואמאי כיון דלא חזי. ולא משמע לי' דסיפא פליגא כדפי' לעיל. (ויש ראי' לשיטת הרמב"ם ממתני' ג' וד' דפ"ג דקתני התם שיעור שבר סתם ברביעית משמע משום דפחות שבשיעורים נקט וכ"ש דבגדול ממנו טמא אבל לשיטת המפרשים הו"ל למינקט כדי סיכה):
ועד לוג. בגמרא בחולין אמרינין לוג כלמטה סאה כלמטה וכולהו כלמטה להחמיר. ולא ידעתי למה כתב הרמב"ם בחבורו הי' הכלי מחבית המכילה כסאה עד המכילה סאתים או יתר ונשברה שיעור שבריו בחצי לוג הי' הכלי מחבית המחזיק סאתים עד חצבים גדולים שיעור שבריו בלוג ע"כ דהא לפי הגמ' אינו כן דהמכילה סאה שיעורו כלמטה ברביעית והמכילה סאתים כלמטה בחצי לוג גם דברי הרב כאן כלי שהי' מחזיק מלוג ויתר מלוג אינו מדוקדק דהו ל לכתוב יתר מלוג דווקא ובסמוך בדברי ר"ע כ' ג"כ משהגיעו להיות קטנות שיעורן ברביעית ע"כ הו"ל לכתוב כשהם יותר מקטנות. מסאה ועד סאתים בחצי לוג. אבל אם אין השבר מחזיק אלא רביעית לא מקבל טומאה אפי' אם יחדו לצורך תשמיש רביעית לא מהני כיון שבא מכלי גדול בטלה דעתו דע"כ כולה מתני' ביחדו איירי דאי בלא יתרו לאו כלי הוא כדתנן רפ"ג העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים וטהור במוציא זית עד שמיחדו לרמונים כמ"ש הרב שם. ומתני' דהתם משמע הכי דקתני כמה שיעור כ"ח ליטהר אלמא דבמוציא זית טהור מיד אע"ג דחזי לרמונים כל כמה דלא יחדו טהור. וה"ה בשיעורין דהכא דבכולהו בעי יחדו ואם יחדו לפחות מכשיעור בטלה דעתו. וכ"כ התו' בחולין דף נ"ה וכ"נ מסקנת הר"ש והרא"ש כאן. וכתבו עוד דהא דאיתא בתוספתא כל כלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וכמ"ש הרב רפ"ד דמשמע מזה דאי כל כמה דלא יחדו נטהר בשבירה תו לא מהני יחוד דכבר טהר שעה אחת. לאו קושיא הוא דהתם לא אמרו כיון שטהר שעה אחת אין לו טומאה אלא בשבר שנשבר ולא בכלי שלם שנשבר דשפיר מהני בי' יחוד אעפ"י שקודם שיחדו הי' טהור והביאו ראיות לזה. ובהכי מיושב הא דתנן רפ"ג שיעור כ"ח ליטהר העשוי לאוכלין בזיתים ואמרי' התם דאם יחדו לרמונים טמא. וקשה אמאי שביק כל הני שיעורין דהכא ונקט רמונים והו"ל למימר אם יחדו לרביעית או לחצי לוג כדתני הכא. ואין לומר דהתם בניקב בשוליו איירי שאינו יכול לקבל כלום דהא סתמא קתני ועוד דאפי' ניקב בשוליו אם הדפנות ראוין לקבל נמי טמאין כדאמר הכא. אבל נראה דיש חילוק בין נשבר לניקב דהכא בנשבר ובטל תשמישו ודרך להקצותו לתשמיש כל דהו כגון כלי שהי' מחזיק סאה אם מחזיק השבר שלו רביעית נוח הוא לו. אבל לקמן מיירי בניקב דלא בטל לגמרי ואינו מתיאש ממנו להקצותו לתשמיש מועט אלא להשתמש בו במילואו כגון למלאות בו רמונים. ואם מיחדו לתשמיש של חצי לוג או רביעית לא מהני דבטלה דעתו. (ומכאן צ"ע על פי' רש"י בחולין דף קכ"ג גבי טלית שהתחיל בה לקורעה דמשמע דמפרש למתני' דהכא בלא יחדו דמייתי ראי' מהכא דהטלית טהורה אעפ"י שנשאר בה שלש ע"ש. ולמאי דפרשינין דהכא ביחדו אין זה ענין לשלש ע"ש דלא בעי התם יחדו ואמאי פרחה טומאה. ומיהו אפי' נפרש דה"נ לא בעינן יחדו ל"ק כלל דהכא השברים טמאין דכל עיקר טומאת הכלי טומאת מגע הוה ולא בטלה דשברים ג"כ ראוין לכך אבל טלית דהתם טומאת מדרס הוה ובטלה דשלש ע"ש אין ראוי' למדרס כדמסיק רש"י ז"ל התם והילכך דברי רש"י שם צל"ע וע' בתוס' זבחים דצ"ה וכ"ז לשיטת המפרשים אבל הרמב"ם דס"ל לקמן רפ"ג דלא מהני התם יחוד נ"ל דאיהו מפרש מתני' דהכא נמי בלא יחדו והכא מיירי שיטמא משום גיסטרא דרבי קרא בכלי חרס שהשברים שלו טמאין דכתיב וכל כ"ח לרבות השברים כדאיתא בתוספתא וכתבו בחבורו פי"ח ומתני' דרפ"ג דבמוציא זית טהור היינו בניקב דלא שייך בי' גיסטרא וכ"מ לקמן רפט"ז) ודע דכל הני שיעורין דמתני' דמיטמאין לאו משום כלי אלא משום גיסטרא דאפי' ניטלה אזני' חשיבא גיסטרא כדלקמן פ"ד מ"ג ויש חילוק בין כלי לגיסטרא כדלקמן ושוב ראיתי שכ"כ ג"כ התוס' ס"פ המצניע. ודוקא כשבר חשוב גיסטרא אבל ניקב אין דרך ליחדו לגיסטרא אא"כ ניקב כמוציא רמון דהוה כנשבר ולהכי לא חשיב התם ס"פ המצניע שש מדות בכ"ח כמו שהקשו התוס' דלא חשוב אלא מה שטמא בתורת כלי ולא בתורת גיסטרא הפכין הגלילים והחביונות פי' הרב היינו דקין שבכ"ח ע"כ ולפ"ז צ"ל דאתי' כריב"ז ופליג את"ק ואדר"ע ולעיל כתבנו דלהרמב"ם אין אלו דקין שבכ"ח ואתאן ככ"ע ולכך העתיק בבא זו בחבורו פי"ח דין ט"ו:
משנה ג
הטהורין שבכלי חרס. אע"ג דכלי עץ ועור נמי פשוטיהן טהורין וכן כשלא נעשו לקבלה. מ"מ מדרבנן מיהא טמאין ובכ"ח אפי' מדרבנן טהורין. ומיהו נראה דע"כ כלי חרס דנקט לאו דוקא דקחשיב ספינה ומנורה דבכלי עץ נמי טהורין אפי' מדרבנן דלא אשכחן בשום דוכתא דספינה מקבלת טומאה מדרבנן ואדרבה אי של חרס טהורה כ"ש של עץ כמ"ש תויו"ט בסמוך. ומנורה נמי אפי' מדרבנן טהורה אפי' של עץ משום דאינו משמשי אדם אלא משמש כלים בשעת מלאכה לבד כמ"ש הרמב"ם רפ"ד מה"כ. וכן חבית של שייטין אפי' של עץ טהורה לגמרי שאינו אלא משמשי אדם לבד. ונראה דאפי' איכא בהנהו דחשיב דשל עץ נמי טהורין נקט בכלי חרס משום דבדיני כלי חרס קאי:
וסילונות. כ' הרב דבחקק בית קיבול צרורות טמא וכ"כ הר"ש ממתני' דפ"ד דמקוואות מ"ג ולא הבנתי דבר זה דהא סילון וצינור ומרזב אחד הוא וסתמן עשויין לקבען על הגג וכל שעתיד ליקבע להיות מחובר לקרקע טהור אפי' קודם שנקבע כדתנן בפי"א מ"ב גבי צינור. ודוחק לחלק בזה בין חרס למתכת דבחרס נמי משמע דהמחובר טהור חוץ מתנור וכיריים וממתני' דמקוואות אין ראי' לטומאה דאע"ג דהוה כלי לפסול את המקוה אינו כלי לטומאה כדפי' שם. ומיהו שם כתבנו שבעיקר דין זה דכל שנעשה להיות מחובר טהור אפי' קודם שחברו שאין הכל מודים להרמב"ם ז"ל בזה שמדברי הרא"ש והרשב"א והטור בה' מקוואות נראה דדוקא לאחר שחברו טהור וא"כ י"ל דהר"ש כאן נמי בשיטה זו קאי ואחריו נמשך הרב. אלא שמדברי הרמב"ם עצמו פי"ח דכלים לא משמע כן שכתב בסילונות דהכא שטהורין שלא נעשו לקבלה. ולפי שיטתו אפי' נעשו לקבלה כשעתיד לקובען טהורין. וי"ל דה"נ קאמר שלא נעשו לקבלה שהרי עשוין לקובען בגג כדי להמשיך המים ולא לקבלן. ויותר נראה דסילונות דמתני' מיירי שלא נעשו לגג אלא להמשיך בהם מים מן הבור לכלים או לבור אחר ואין עתיד לקובען:
וכבכב שעשאו לסל. פי' הרב אפי' יש לו בית קבול טהור שכל המשמש כפוי בכ"ח טהור עכ"ל. פי' שיש לו קבול אלא שאינו עשוי לקבלה אלא לכיסוי כמו הטפי דבסמוך דאם הוא עשוי לכסוי ולקבלה נמי טמא כדלקמן מ"ח בכסוי הלפת. ובכלי עץ כה"ג אפי' אינו עשוי לקבלה יש שהוא טמא אם משמש בין בשעת מלאכה ובין שלא בשעת מלאכה כדלקמן פט"ז מ"ז:
והמנורה. באין לה בית קבול נר מיירי אלא שהנר יושב עליו כמ"ש הרב במשנה דלקמן:
זה הכלל כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחורים. פי' הרב שאם נגעו משקין טמאין באחוריו לא נטמאו ע"כ. ואע"ג דלכאורה מילתא דפשיטא הוא דהא אפי' בטומאה דאורייתא שנגעה בו לא נטמא ומאי קמ"ל הא מילתא מפרש לה הרמב"ם בפירושו דסד"א דוקא בטומאה דאורייתא טהור דבתוכו תלי לה רחמנא. אבל במשקין דלא אצרכוה רבנן תוכו ואדרבה אמרו נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו סד"א דשייכא טומאה זו אפי' בכלים שאין להן תוך קמ"ל. ומ"מ יש לדקדק דבסוגיא דבכורות דף ל"ח שהעיד חזקי' אבי עקש כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחורים לחלוקה וכשנטמא בין בגבו ובין בתוכו כולו טמא ופריך לי' הא כ"ח בתוכו תלי רחמנא אית לי' תוך איטמי לי' לית לי' תוך לא איטמי ומשני דכנגדו בכלי שטף קאמר. ומאי דוחקי' לוקי' לי' בכלי חרס ולטומאת משקין דלא תלי בתוך. ונראה דהיינו דפי' רש"י שם דלא תיקשי אמאי לא גזור בכ"ח טומאת משקין לאחוריו תריץ משום דהתם ל"ש גזירה אטו משקה זב וזבה דכ"ח אינו מיטמא מגבו אפי' במשקה זב ע"כ. כוונתו דמ"ה לא מוקי לדחזקי' בכ"ח גופי' ובטומאת משקין משום דאפי' ביש לו תוך לא גזרו בו טומאה זו כלל (וחזקי' אמר בהדיא נטמא גבו נטמא תוכו נטמא תוכו כולו טמא) והרב במשנה למלך ספרק א מה"כ נדחק בדברי רש"י אלו עיי"ש. ומיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דגזור טומאת משקין בכ"ח מאחוריו וכמ"ש הרב כאן דכשיש לו תוך מיטמאין אחוריו במשקין. לדידי' צ"ל הא דלא ניחא לי' לאוקמי לדחזקי' בכ"ח גופי' משום דלא יתכן להחמיר בכ"ח שאין להן תוך. יותר משיש להן תוך דביש להן תוך נטמא אחוריו לא נטמא תוכו. ובאין בהן תוך נטמא כולו כדאמר חזקי' אין לו אחורים לחלוקה ולעולם נטמא כולו וכיון דכ"ח שאין להן תוך אין להם שום טומאה מן הטומאות איך יחמירו בהם לענין משקין יותר משיש להן תוך דיש להן כל הטומאות מדאורייתא [נמחק כאן ב' שורות וחבל] ולהכי מוקי לי' דכנגדו בכלי שטף קאמר דכלי שטף שאין להן תוך אין לו אחורים לחלוקה וכשנטמא אחוריו כולו טמא דאלו ביש להן תוך יש להן אחורים לחלוקה ואם נטמא אחוריו תוכו טהור ופריך לי' התם ואין לו תוך בכלי שטף דאור' בר קבולי טומאה היא בתמי' כלומר וא"כ הדר הו"ל כלי שטף ככ"ח דאין להחמיר באין להן תוך יותר משיש להן תוך וכן פי' קו' זו במשנה למלך ותמה שם על פירש"י ז"ל שמפרש בע"א. ומשני בהני דחזי למידרס דאפי' אין להן תוך מטמו מדאורייתא והחמירו חכמים בהן יותר דאפילו נטמא גבו כולו טמא דכיון דאין היכר כ"כ בין גבו לתוכו מיחלף לי' גבו בתוכו אבל יש להן תוך דמינכר בין גבו לתוכו בזה חילקו דנטמא גבו תוכו טהור ונטמא תוכו כולו טמא. והשתא לפי המסקנא שמעינין דלענין כלי חרס שנטמא גבו במשקין לא איירי בהו חזקי' כלל. ולרש"י ז"ל אין כ"ח מיטמא מגבו אפילו במשקין כמו במת ושרץ דאין סברא להחמיר במשקין יותר ממת ושרץ. וכמו שתמה הראב"ד בהשגות בפ"ז מהא"ה דין ג' בזה. ולדידהו מתני' דהכא דקתני בהדי' כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחורים צריך לפרש לענין חקק שבאחוריו קאמר דלא חשוב תוך זה ליקרא תוכו הואיל ואין לו תוך בפניו וכדמפרש הר"ש והרב לקמן רפכ"ז. דאין לפרש כפי' הרב דלא נטמא גבו במשקין דהא אפי' יש לו תוך לא נטמא גבו ופי' הר"ש כאן שפי' למתני' דכנגדו בכלי שטף קאמר וכהך דחזקי' לא יתכן דהכא בדיני כ"ח עסיק ומאי שיאטי' דין כלי שטף הכא וכמ"ש המשנה למלך. והילכך לפי סברת רש"י והראב"ד אין להם פי' אחר במשנתינו אלא דלענין חקק שבאחוריו איירי. אבל הרמב"ם ז"ל לא ניחא לי' לפרש בחקק שבאחוריו דאיהו לא ס"ל הך מילתא כלל דחקק שבאחוריו יהא לו שום טומאה אפי' מדרבנן ולא הזכיר דבר זה בשום מקום וכבר כתבו התוס' בפ"ק דשבת דט"ז שיש חולקין על סברא זו דחקק שבאחוריו ונראה שהוא ג"כ סברת הרמב"ם ולכך נדחק בר"פ לפרש הך דמיטמאין מאחוריהן דאחוריהן היינו גביהן ולטמא אחרים קרי אחוריהן. וכל זה משום דלית לי' כלל דשייך טומאה בחקק והיינו נמי דהכריחו לפרש משנתינו דהכא בטומאת משקין מגבו. דלפי שיטתו לא מצא פי' אחר במשנתינו כלל. ומינה מוכח דכ"ח שיש להן תוך יש בהן טומאת משקין מגבו אעפ"י שאין המת והשרץ מטמאין אותו. ומדברי הר"ש לקמן פ"ג מ"ה מוכח דס"ל ג"כ כסברת הרמב"ם בזה:
ולענין כלי שטף. דביש להן תוך פשיטא דנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ונטמא תוכו כולו טמא כדלקמן פכ"ה. ובאין להן תוך לפי מסקנא דגמ' דבכורות דלעיל יש חילוק דאי לא חזו למדרס דאין להן טומאה אלא מדרבנן. דינם כמו יש להן תוך ונטמא אחוריו לא נטמא תוכו. אבל בחזו למדרס כיון דיש להן טומאה מדאורייתא כמו יש להן תוך. החמירו בהן דאפי' נטמא אחוריו כולו טמא. וכן פסק הרמב"ם פכ"ח מה"כ דין ג'. והרב במשנה למלך תמה על סוגי' דגמ' דפריך בפשיטות ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא ואין סברא להחמיר בהן לומר דנטמא אחוריו כולו טמא מבשלא החמירו באותם שיש להן תוך. והא משנה שלימה הוא לקמן רפכ"ה השולחן והדלפקי יש להן אחורים ותוך דר"י ר"מ אומר אין להן. הרי דר"מ מחמיר בהדי' באין להן תוך דלא חזי למדרס עכ"ד. ולענ"ד לאו קושי' היא דהמקשה ודאי קשי' לי' נמי מילתי' דר"מ דמ"ט מחמיר באין להן תוך כיון דלית בהו טומאה מדאורייתא וכי משני לי' בהני דחזו למדרסות מילתי' דר"מ נמי מיתרצא דר"מ ס"ל הואיל ואשכחן צד טומאה בפשוטין בדחזו למדרס דמיטמו מדאורייתא שוב לא חלקו חכמים בפשוטין והחמירו בכולם דלא פלוג. ור"י סבר דדוקא בהני דחזו למדרס החמירו ולא בשאר פשוטין ופסק הרמב"ם כר"י אבל בכ"ח לא מיתוקם מילתי' דחזקי' כלל דלית בהו צד טומאה בפשוטין כלל וכדמסיק התם:
משנה ד
פנס שיש בו בית קבול שמן. מפי' הר"ש משמע דפנס זה אין בו אלא מחיצה אחת והופכה כנגד הרוח ולכך אם אין שם בית קבול שמן הוה פשוט. אלא שצ"ע א"כ מאי קמ"ל פשיטא דפשוט בכ"ח טהור ואפי' מניחין עליו חפצים כמו מחתה פרוצה ומנורה במתני' דלעיל. ואפשר דבפנס המוקף מחיצות סביב איירי והנר מונח בתוכו ואפ"ה לא חשוב בית קבול דלא דמי לשק שעשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו וזה אינו עשוי כדי לטלטל הנר על ידו אלא להגין על השלהבת מפני הרוח ושלהבת אין בו ממש. ויש לישב פי' הר"ש דכשאין לה אלא מחיצה אחת איירי ואע"ג דפשיטא הוא תני לה משום שיש עושין אותו עם בית קבול שמן ויש שעושין אותו בלא בית קבול. שלא תטעה לומר שכולן טמאין או כולן טהורין וכן צ"ל במגופה דבסמוך ובמשפך שיש בהן שני מינים:
מפני שהוא של מדה. ואע"ג דבלא הנחת אצבע אינו כלי קבול ואנן קיי"ל דכל שאינו יושב שלא מסומך אינו חשוב כלי וזה נמי אינו משמש בלא סמיכת האצבע שאני הכא שהוא עשוי לכך מתחילתו ודמי להא דלפיד דלקמן בס"פ ושולי קורפיות דבפ"ד מ"ג. והיינו דאמר מפני שהוא של מדה כלומר שהוא עשוי לכך וכן הא דא"ר עקיבא מפני שהוא מטהו על צדו היינו שעשוי לכך ומיהו צ"ע מ"ש הרב דפלוגתייהו אם אינו עשוי למדה דלריב"ב טהור וכ"כ מדברי הר"ש. ומ"ט דריב"ב כיון שעשוי להיות מטהו על צדו הרי הוא עשוי לקבלה. ולולי דבריהם אפשר לפרש בהיפך דבעשוי למדה פליגי דלר"ע טהור משום דאזיל בתר רוב תשמישו ורוב פעמים שא"צ למדוד במשפך שדרך המוכרים יש להם כלי מדה מיוחדים וממלאין המדה ונותנין ממנו למשפך אלא לפעמים כשהוא דחוק ואין כלי המדה מזומן מודד במשפך וכיון שרוב תשמישו אינו למדה אלא תשמיש משפך טהור לר"ע. אא"כ עשוי להיות מטהו על צדו דזה תשמיש קבוע הוא דכל הלוקחים דרכן להריח. וריב"ב סבר דלא אזלינין בתר רוב תשמישו ואפי' אינו עשוי להיות מטהו על צדו אלא לשם מדה טמא. ונראה שהר"ש ז"ל שלא פי' כן אזיל לטעמי' דמפרש בר"פ דכ"ח מיטמאין מאחוריהן היינו בחקק בית מושב אע"ג דאין רוב תשמישו בתוך זה טמא מדרבנן וא"כ ה"כ אם עשוי למדה לא הוה מטהר ר"ע לגמרי אבל לפי' הרמב"ם שם דלית לי' הך סברא דחקק שבאחוריו שייך בי' טומאה א"ש כדפי':
משנה ה
כיסוי כדי יין וכו'. כתב הרב וכל הכסויין טהורין שכל המשמש כסוי בכ"ח טהור ע"כ. וכ"ה בתוספתא. הא דנקט בכ"ח לאו דוקא דבכלי עץ נמי הכיסויין טהורים דכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחפויי כלים כמ"ש הרב בספט"ז וכ"כ הר"ש. אלא דתנא בכ"ח קאי וכדפי' כה"ג במ"ג. אבל הרמב"ם מפרש הך דחפויי כלים לכלים המצופין כההיא דפי"א מ"ג ומ"ו וכ"כ בהדי' בחבורו פ"ד דין ד'. אבל הכיסויין אם משמשין בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמאין בכלי עץ כמ"ש שם ברפ"ד. ומ"ש הרב הטעם דכיסוי טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוך דידי' הוא וכ"כ הר"ש. ונראה דמהכא ילפי' נמי הא דאמרן לעיל במ"ג שכל שאינו עשוי לקבלה אעפ"י שיש לו בית קבול טהור דלא חשוב תוכו. אלא שצ"ע לשיטת הר"ש בר"פ דמיטמאין מאחוריהן היינו דחקק שבאחוריהן אע"ג דלא הוי תוך גמור דאורייתא ליטמא מאויר מ"מ מטמא במגע תוכו. וא"כ הכא בכסויין נמי נימא הכי ואמאי תני טהורין סתמא. ואין לחלק דחקק שבאחוריו עשוי לקבלה לפרקים טפי מכיסוין שאינם עשוין כלל לקבלה אלא לכיסוי ואין ה"נ דהכסוין אם עשוין לקבל בהן לפרקים טמאין והיינו נמי דקתני אם התקינו לתשמיש טמאין דלפ"ז צריך לחלק בהך דהתקינו לתשמיש שאם ייחדן לתשמיש קבוע טמאין מדאורייתא באויר ובמגע ואם אינו קבוע אלא לפרקים לא מיטמו אלא במגע מדרבנן וא"כ כל זה הי' להם להמפרשים לפרש ולא לסתום ואפשר דכיסויין דמתני' מיירי שאין מחוברים לכלי. ולא גזרו בתוך שאינו קבוע אלא כשמחובר לכלי דמיחלף בתוכו של הכלי אלא שגם חילוק זה לא נמצא בשום מקום. ונראה מכאן דהעיקר כשיטת הרמב"ם דתוך דאחוריו לא חשוב תוך כלל וכגבו חשוב ולא מיטמא כלל וה"נ מוכח במתני' דלעיל וכדפי' שם:
והניירות פי' הרב שמכסין בהם פי הצלוחית ע"כ סתם נייר אינו מקבל טומאה כדתנן פ"י דפרה מ"ו. ופ"ה דזבים מ"ה וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפרק ב מה"כ. ומיהו מתניתין דהכא בכיסויין שיש להן בית קבול איירי ואפ"ה טהורין מפני שאין עשוין לקבלה אלא לכסויי ונייר נמי כשיש לו בית קבול טמא כדלקמן פי"ז משנה טו:
והכא שעשוי לכסוי טהור ובחנם נדחק תיו"ט בזה. ומה שמדמה נייר למחצלת לא יתכן כלל דמחצלת אינו טמא אלא משום דחזי למדרס ונייר לא חזי:
ואם התקינו לתשמיש טמאים. פי' בין שבשעת עשייתו חשב עליו לשם תשמיש ג"כ טמא או אפי' אחר שייחדו לכסוי חשב עליו לתשמיש יורד לידי טומאה במחשבה:
כסוי הלפס. נראה דקמ"ל דסתם כסוי הלפס כל שאינו נקוב ואין לו חדוד א"צ התקינו לתשמיש דסתמו עומד לסנן בו את הירק דאורחי' בהכי. ומיהו מה שפי' הרב לסנן לתוכו את הירק היינו שנותנין בתוכו הירק להסתנן וכ"כ הר"ש והרא"ש וכ"מ מפי' הרמב"ם. וצ"ע דא"כ אפי' הוא נקוב אמאי טהור אדרבה דרך הנקב המים יוצאים ומסתננים יפה. אבל לשון המשנה שמסננת לתוכו משמע שמסננת המים לתוך הכיסוי והירק נשאר באילפס וא"ש. ובהכי מיושב נמי הא דפליגי ת"ק וראב"צ. דתרווייהו מודו דחזי בין לסנן לתוכו ובין להפוך עליו את הרונקי. אלא דת"ק ס"ל סתמו הוא עשוי לסנן לתוכו והוא עיקר עשייתו לכך והשני תשמיש עראי הוא. והילכך הוה הכיסוי כלי המיוחד למשקין שמסננת המים לתוכו וטהרתו כשניקב בכונס משקה וראב"צ סבר דעשוי הוא לשניהם והוה כמיוחד לאוכלין ולמשקין וטהרתו במוציא זיתים כדלקמן רפ"ג וכ"מ מדברי הרמב"ם בחבורו פי"ח שלא העתיק אל טעם הת"ק לבד משמע דפליגי אלא שהוא גורס שמצננת לתוכו את היד נראה ג"כ שנותנים מים צוננים בתוכו והוי עשוי למשקין:
משנה ו
גיסטרא. פי' הרב שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי ע"כ כלומר עיקר גיסטרא נקרא על שם זה ומיהו לענין דינא אפי' נטלו אזני' חשיבא גיסטרא כדלקמן פ"ד מ"ג. וקמ"ל הכא דהא דשייך טומאה בגיסטרא דווקא כשהי' כלי מתחלתו ונעשה גיסטרא אבל גיסטרא מתחלתו לא:
טיטרוס. כ' הרב שיש בה נקבים דקים הרבה מלמטה כמלא מחט וכו' ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש ובסמוך כתבו שנקוב בכונס משקה. ומלא מחט אין נקב קטן ממנו והאיך הוא בכונס משקה שהוא גדול ממוציא משקה ועוד דבמתני' קתני שהוא כמוציא פרוטות והוא גדול אף מכונס משקה כדמוכח בפ"ג מ"ב. ונראה בכוונתם כיון שיש הרבה נקבים מצטרפין ובין כולם חשיב בכונס משקה ולכך מטהר ראב"צ ור"י סבר כיון שדרך תשמישו בכך לא חשיב כניקב. ולפ"ז בחנם נקט ר"י טעמא דמוציא פרוטות וכ"כ הר"ש שלא ידע לישב טעם דמוציא פרוטות. ומלשון הרב נראה דר"י חדא ועוד קאמר חדא דדרך תשמישו הוא. ועוד שאינו אלא כמוציא פרוטות ואין הכוונה לפרוטה ממש אלא פרוטות לשון איחור כמו ופרט כרמך כמ"ש הראב"ד כלומר כיון שהנקבים דקים המשקה שוהה לצאת ומתוך זה הוצרכו לפרש בתחלה שהנקבים דקים כמלא מחט. ומ"מ אינו מיושב פי' זה דמנ"ל הא דמועיל צירוף בנקבים להקל. והראב"ד בשם הערוך לא כתב שיש שם נקבים הרבה כמלא מחט. אלא שיש בו נקב למטה ולמעלה נקב רחב ממנו קצת וגם רש"י בעירובין דף ק"ד לא הזכיר שהנקבים הם כמלא מחט. ולדבריהם נראה שהנקב מלמטה הוא בכונס משקה ור"י מטמא משום שדרך תשמישו בכך והא דאמר מפני שהוא כמוציא פרוטות היינו טעמא נמי דדרך תשמישו כמ"ש הראב"ד פרוטות שמוציא לפרקים פעם מוציא ופעם אינו מוציא כשנותן האצבע מלמעלה אינו מוציא. ומיהו לכל הפירושים לא מתישב אמאי מטהר ראב"צ כיון שעשוי מתחלה לכך ובמ"ד גבי משפך מוכח דליכא דפליג בהאי וכה"ג אמרי' בכלי עץ שטהרתן במוציא רמון ואם עשאן מתחלתן נקובין במוציא רמון טמאים כמ"ש הרמב"ם פ"ו דין ג'. וע' בפ' בתרא מ"ב גבי תרווד של זכוכית:
משנה ז
לא נטמאו כולם. ולא דמי להא דתנן בר"פ דמיטמאין מאחוריהן ומפרש הר"ש אם נגעה טומאה בחקק בית מושבו מאחוריו נטמא כולו וה"נ תוכו של זה הוי אחוריו של חבירו דשאני התם דאחוריו של הכלי משמש לכלי ג"כ לבית מושב ומביא לו הטומאה בתורת יד. אבל הכא אין זה משמש לזה וכל חד ככלי באפי נפשי' הוא. וניחא נמי הא דלקמן פיה מ"ג בית הפך ובית תבלין ובית הנר שבכירה מביאין טומאה לכירה במגע לר"מ:
דהתם נמי כולהו לתשמיש הכירה עבידי וכיד דמי. ומיהו לא יתכן דאי כיד דמי באויר נמי מטמו. אלא נראה דהתם לאו כיד דמי דכל חד משמש לעצמו הכירה לתבשילין ואלו לשמן ולתבלין אלא כגב חלול חשיבי ולר"מ גב חלול מטמא מדרבנן במגע ולא באויר כמו חקק של אחורי הכלי להר"ש. ור"ש מטהר לגמרי דלית לי' הך סברא כלל אלא אין כלי חרס מיטמא מגבו כלל אפי' בחלול ומיטמאין מאחוריהן מפרש כפי' הרמב"ם שם ומתני' דהכא דתני לא נטמאו כולם היינו לר"מ באויר ולר"ש בין במגע ובין באויר. ומיהו לקמן כתבנו בע"א ועיקר:
ריב"נ אומר חולקין. אבל לרבנן אין חולקין וכולו טמא ודווקא עוביו כולו טמא אבל פני הדופן האמצעי כל השטח שלצד הטהרה אפי' לרבנן טהור וכ"מ מדברי הר"ש והרב לקמן פכ"ה מ"ה. ונראה אפי' לריב"נ דוקא אם נטמא אחד במשקין מתוכו שנטמא עוביו מחמת תוכו הוא דחולקין את עוביו. אבל אם נטמא עוביו מחמת עצמו שנפלו משקין עליו כולו טמא דהכי תנן התם בפכ"ה לחכמים אין חולקין את הגביים כשנטמא מחמת עצמו אלא כשנטמ' מחמת תוכו חולקין שאם נטמא הרובע הוא ואחוריו טמאין וחצי הרובע ואחוריו טהורין. אבל נטמא באחוריו כל האחורים של זה ושל זה טמאין. ולפי סברא זו כ"ש דאין חולקין עובי הדופן עצמו כשנטמא מחמת עצמו דהא בנטמא מחמת תוכו ס"ל לרבנן דהתם דחולקין את האחורים והכא בעובי הדופן מחמרי טפי דאפי' נטמא מחמת תוכו אין חולקין והיינו ע"כ דעובי הדופן חמור טפי שאינו ניכר כ"כ אם משמש לזה או לזה כמו אחורים דהתם שניכרים שהם של שני כלים. והשתא לריב"נ נמי דפליג בנטמא מחמת תוכו י"ל דבנטמא מחמת עצמו מודה. אלא שהר"ש כתב כאן בפשיטות לריב"נ דה"ה אם נפלו משקין עליו חולקין וכ"כ הרא"ש ולא ידעתי מי הביאם לאוקמי לריב"נ כר"מ ולא כחכמים דהתם:
אם יש לו לזביז עודף. הטעם כיון דהלזבז עודף כל שלפנים ממנו הוה תוכה של הטבלא וכל הכלים שבתוכה כחד תוך חשיבא דכולם תוכה של הטבלא הם ולא אמרי' השתא תוכו של זה הוה גבו של זה דכולם חד תוך נינהו. ולפ"ז מ"ש הרב לעיל בשל חרס דאם יש לה לזביז עודף כשנכנס שרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזביז וכ"ח מיטמא מאוירו. לא צריך לזה דבלאו טעמא דאויר נמי נטמאו כולם דתוכו של זה חשוב כתוכו של זה אלא קושטא דמילתא קאמר דאפי' קודם שבא לתוך הכלי הפנימי נטמא מיד כשנכנס באויר הלזבז:
משנה ח
ובית שקעו של נר. לפי פי' הרב נראה דהיינו שפופרת שהנר שקוע בו וקמ"ל דאע"פ שאינו מקבל אלא מקצתו חשוב קבול. דאע"ג דפשיטא לן דכלי קיבול הוה בכל שהו אפילו מקבל מרגליות או מחט. היינו אם ראוי לקבל החפץ כולו אבל אי אינו מקבל אלא מקצתו סד"א דאינו חשוב קיבול ואפי' ראוי לקבל מרגליות אחת כולה כיון שעשוי עיקרו לנר והנר אינו נכנס בו כולו נמצא שאין זה עשוי לקבלה ואפי' ראוי לקבל לא מטמא אם אינו עשוי לקבלה כדלעיל מ"ג קמ"ל. אבל הרמב"ם בחיבורו מפרש בית שקעו של נר שמניחין תחת הנר לקבל השמן ולא אתפרש א"כ מאי קמ"ל:
והמסרק של צרצור פי' הרב שעשוי לנוי וכ"כ הר"ש וצ"ע דאמאי טמא לחכמים כיון שאינו עשוי לקבל והרמב"ם כתב בטעמי' דר"א דמטהר מפני שמקיפו מופגם מכל צד. ותיפוק לי' דאפי' אינו מופגם טהור שאינו עשוי לקבלה. ואין לומר כיון שעיקר הכלי עשוי לקבלה המסרק הוי יד לכלי דלא מסתבר לומר דעשוי לנוי הוי יד דאין יד אלא מה שהוא צורך תשמישו. (ומיהו לקמן רפי"ב כתבנו דלנוי נמי הוה יד) ועוד דאי משום יד הא ס"ל להרמב"ם דאין יד בכ"ח להכניס טומאה דלא עדיף מגבו כמו שהכריח הרב משנה למלך רפי"ז מה"כ והכא סתמא קתני דחכמים מטמאין דמשמע אפי' להכניס והרמב"ם בחיבורו פי"ג אסברה לה נמי להכניס. ועוד דלשיטת הר"ש והרב אין אויר ליד כ"ח כלל וכדלקמן פ"ג מ"ד והכא חכמים מטמאין באויר כדתני בתוספתא. ועוד קשה מ"ש הרמב"ם דר"א מטהר הואיל ומקיפו מופגם כו' דהא כלי שהיא עשוי מופגם מתחלתו אין פגימתו מטהרתו כדפי' במ"ו בטיטרוס. ולכך נ"ל לפרש דחלל זה של המסרק עשוי ג"כ לתשמיש עראי שלפרקים מניח שם פירות או שאר אוכלין ומה שהמחיצה עשוי' שינים כמסרק זה הוא לנוי. ור"א סבר דמשום תשמיש עראי לא חשוב תוך מדאורייתא וכסברת הר"ש בר"פ בחקק שבאחוריו. והיינו דקתני בתוספתא ר"א אומר אין מטמא באויר. דוקא באויר דאלו במגע חשיב תוך דהכי ס"ל להר"ש והרב גבי אחורים בר"פ וחכמים מטמאין אפי' באויר דס"ל כסברת הרמב"ן שכתבנו שם בר"פ דכל חלל הוה תוך מדאורייתא. ובזה ניחא מ"ש הר"ש דבתוספתא בחנם נקט אויר דאי טהור באויר טהור במגע ע"כ. ולמאי דפי' דווקא הוא. ותוספתא מפרשא למתני'. וגם הרמב"ם בחבורו פי"ג כתבה לענין אויר. אלא שצריך לישב לפ"ז דהשתא משמע הכא דסברת הרמב"ן עיקר דאתיא כחכמים ולקמן פ"ה מ"ג גבי בית הפך ובית התבלין מוכח לכאורה דלא כהרמב"ן וכדפי' במתני' דלעיל ולמאי דפי' לקמן בפ"ה ניחא:
פרק ג
משנה א
העשוי לאוכלין שיעורו בזתים. משמע דאפי' מיוחד לקטניות אינו טהר עד שניקב כמוציא זית ואפי' ניקב כמוציא קטניות ולא יחדו עדיין לזתים טמא דבנקב קטן אינו מבטלו ומסתמא הוה כיחדו לזתים והיינו דקתני מתני' דשיעורו ליטהר בזתים דבפחות מכן ליכא טהרה דכל פחות מזית לא בעי יחוד. אבל כזית בעי יחוד כמ"ש הרב שאם יחדו לרמונים מקבל טומאה. ומיהו ניקב כמוציא רמון טהור לגמרי ותו לא מהני בי' יחוד. והיינו דתנן רפי"ז כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים. דאפי' בכ"ח אית בי' טומאה עד כמוציא רמון ע"י יחוד. אבל במוציא רמון טהור ולא מהני יחוד. (והא דאמר רבא ס"פ המצניע ניקב כשורש קטן עדיין כלי הוא לקבל זתים ניקב כזית עדיין כלי הוא לקבל רמונים צ"ל לצדדין קאמר דכלי לקבל זתים הוה אפי' בסתם שלא יחדו לזתים ולקבל רמונים ביחדו) וכן מה שפירש"י בברכות דמ"א כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים בע"ב חסין על כליהן כשניקב כמוציא קטניות מצניעו לזתים ניקב כזית משתמש לאגוזים ניקב כאגוז משתמש לרמונים ע"כ. צ"ל נמי דלצדדין קאמר דבמוציא קטניות טמא אפי' לא יחדו וכזית ביחדו. א"נ דאיהו ס"ל דההוא דכל כלי בע"ב אכלי עץ קאי וכדמפרש בס"פ המצניע ובפ' ואלו קשרים ד' קי"ב וכלי עץ חשוב טפי וכולהו בלא יחדו נמי טמאין. ומ"ש הרב דאפי' היתה חבית זו מיוחדת לגרוגרת ולאגוזים וניקבה במוציא זית טהורה כל זמן שלא חזר ויחדה לרמונים ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש. ולכאורה היא מילתא בלא טעמא דמה לי יחדו לרמונים או לגרוגרת ואגוזים. ואפשר דמשמע להו הכי מדאמר בגמ' ניקב כזתים עדיין כלי היא לרמונים ולא אמר לאגוזים ולגרוגרת משמע דלגרוגרת ולאגוזים לא מהני יחוד דכך נאמרה הלכה דדוקא חמש מדות בכ"ח ולא יותר. ומ"מ אינו מוכרח דנקט רמונים לומר דעד רמונים מהני יחוד וה"ה אם יחד לגרוגרות ולאגוזים דכל שלמעלה מזתים עד רמונים מדה אחת היא. ואין לפרש דהר"ש והרא"ש ס"ל דיחוד שקודם נקובתו לא מהני עד שמיחדו אחר נקובה דמנ"ל הא ובהדיא פירש"י שם דה"ה אם היתה מיוחדת בתחלה לרמונים לא נטהרה במוציא זית ע"כ. וגם מלשון הר"ש והרא"ש שכתבו אם היתה מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים. ולא כתבו רבותא אפי' היתה מיוחדת לרמונים משמע דס"ל כפירש"י שאין חילוק בין יחוד בתחלה או בסוף. ובמתני' דלקמן כתבנו דאדרבה יחוד שקודם שבירה מהני לכ"ע ושל אחר שבירה תלי' בפלוגתא והר"ש שכתב דמהני היינו כרבא דס"פ המצניע אבל הרמב"ם פי"ט מה"כ לא העתיק דין יחדו לרמונים כלל דס"ל דהילכתא כרב חיננא בר כהנא דאמר התם דבמוציא זית טהור לגמרי ככלי אבנים דלא מהני בי' יחוד משום דמר קשישא נמי כוותי' ס"ל, (ונראה דס"ל הא דאמר' ספכ"ה כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה. דוקא כשהיא כלי כמו טבעת בהמה שחשבה לאדם אבל אם בטל מתורת כלי לא מהני בי' מחשבה וכסברא זו מוכח לקמן פי"ב מ"ה ומ"ז) וא"ת היכי מצינן לומר דבמוציא זית טהור לגמרי הא בפרק ב אמרי' הדקין שבכ"ח וקרקרותיהן כו' מקבלין טומאה אם יש בהן כדי סיכת קטן או ברביעית והכא משמע דבמוציא זית או בכונס משקה אפי' יכול לקבל מן הנקב ולמטה טהור דלא חלקו כאן בין ניקב בשוליו או מן הצד י"ל דהתם לאו בתורת כלי טמאין אלא בתורת גיסטרא והכא בתורת כלי איירי. ויש חילוק בין טמא משום כלי או משום גיסטרא כדלקמן פ"ד וכדאמר נמי התם ס"פ המצניע. ואפשר דהכא בניקב לא שייך טומאת גיסטרא כלל דבנקב בעלמא אין מבטלו מכלי כיון שראוי להשתמש בו עדיין רמונים במילואו אין מיחדו לגיסטרא שהיא תשמיש גרוע אלא כשנשבר כהך דפרק ב. שיעורו במשקין. פי' הרב בכונס משקה. אבל במוציא משקה לא טהור דכלי שלם חסין עליו ומניחין תחתיו שבר כלי לקבל הנוטפין כדפי' הרב פ"ד מ"ב (ומ"ש הרב דכונס משקה גדול ממוציא משקה כ' הב"י ביו"ד סי' ר"א דכונס משקה הוא נקב רחב כעדשה כ"כ מהרי"ק ואיני יודע מנין לו ע"כ) ודע שכתב בטור או"ח סי' קנ"ח בשם סמ"ק שאם אחר שניקב בכו"מ חזר ויחדה לאוכלין שיעורו בזתים וכ"מ מדברי התוס' פי"א דזבחים מ"ה:
העשוי לכך ולכך. פי' הרב כגון קדרה שאין מניחין בה אוכל בלא משקה וכו' ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש וצ"ע דא"כ במתני' דלקמן דקתני קדרה ולפס שיעורן בזתים הא תו ל"ל הא היינו הך דהכא ולולא דבריהם נראה דהכא איירי שלפעמים מניחין בה אוכלין לבד ולפעמים משקין לבד ומדינא אם ניקב בכונס משקה אכתי לא בטל מתורת כלי דהא חזי לאוכלין כדמעיקרא ומן הדין שיעורו בזתים. והא דקתני מטילין אותו לחומרו דמשמע מדרבנן משום דלקמן פ"ח מ"ב ובספ"ט תני איפכא מטילין אותו לחומרו בכונס משקה והתם ודאי מדרבנן גזרו. דבטל בכ"מ מתורת כלי תני נמי האי לישנא הכי אע"ג דהכא מדאורייתא הוה בזתים והדר תני לקמן הלפס והקדרה שיעורן בזתים לרבותא דאע"ג דהני מדאורייתא בטל מתורת כלי בכונס משקה דעיקר תשמישו אינו אלא עם המשקה שאין מניחין בהם אוכל בלא משקה אפ"ה גזרו בהן דלא ליטהר אלא בזתים משום גזירה אטו מיוחד לאוכלין לבד. וכן בההיא דפ"ח וספ"ט גזרינין איפכא אטו מיוחד למשקין לבד כמ"ש התוס' ס"פ המצניע (ושוב מצאתי כן בתוס' בזבחים דף צ"ה שפירשו העשוי לכך ולכך היינו לפעמים אוכלין לבד ולפעמים משקין) ואין להקשות דהכא אמרי' דמשום גזירה גזרו טומאה מדרבנן. ובפ"ק דחולין כתב הרב שם סוף מ"ב דאפושי טומאה לא מפשינין משום גזירה. כבר כתבו התוס' בכמה דוכתי דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו ובכמה מקומות מצינו טומאות מדרבנן:
משנה ב
חביות שיעורה בגרוגרות. נ"ל דהני תנאי לא פליגי אסתמא דלעיל דלאוכלין שיעורן בזתים אלא דס"ל דהתם באוכלין של בשר ודגים ולפת וכה"ג שחותכין אותן לחתיכות ואח"כ מניחין אותן בכלי באותן נאמר שיעור כזתים שיש חתיכות הרבה גדולות וקטנות ומשערין בזתים כמו רוב שיעורי התורה בכזית. אבל המיוחד לפירות כמו חבית שמניחין בו פירות שלמים משתערין בשיעור הפרי. וחבית זו מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים ולזתים שפעמים מניחין בה מין זה ופעמים מין זה ונמצאת מיוחדת לשלשתן. והילכך ס"ל לר"ש שיעורה בגרוגרת כדאמרי' לעיל העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו ור"י ס"ל דלעיל דוקא שעשו לשני מינים לאוכלין ולמשקין ודאי אזלינין לחומרא. אבל זו שמיוחדת לשלשה מינים. אזלי' בתר רוב תשמישו והשנים הם רוב תשמישו והוי גרוגרות כמאן דליתי'. כיון דאיכא תרי דזוטרי מיני' ובהני תרתי אזלי' לחומרא והיינו באגוזים דליכא למימר איפכא דזתים כמאן דליתא כיון דאיכא תרי דרברבי ואזלי' לחומרא בגרוגרת דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ע"כ משערין באגוזים דהוא ודאי מכל הצדדים. ור"מ פליג אסברא זו לגמרי וס"ל דאין חילוק בין שאר אוכלין ובין פירות וכל מיני אוכלין שיערו בזתים. והשתא כולהו תנאי דמתני' לא פליגי אסתמא דלעיל ודלקמן דלאוכלין שיעורו בזתים ודלא כהרב ותיו"ט. ולכך העתיק הרמב"ם בחבורו מתני' דהכא דחבית שיעורה באגוזים אעפ"י שכבר העתיק ג"כ הך דלאוכלין בזתים. דבהא וודאי הלכה כר"ש ור"י לגבי ר"מ דיש חילוק בין מיוחד לפירות ובין מיוחד לאוכלין. ובעיקר השיעור דחבית הלכה כר"י לגבי ר"ש והשתא שמעי' ממתני' דבפירות אזלינין בכל חד כשיעור תשמישו כגון אם היתה מיוחדת לרמונים וניקב כמוציא זית או כאגוז אינו טהור עד שינקב במוציא רמון וכפירש"י בס"פ המצניע והוא כסברת ר"ש ור"י דמתני' ודלא כסברת הר"ש והרב לעיל בר"פ שאפי' מיוחדת לגרוגרות נטהרה במוציא זית דהיינו כסברת ר' מאיר דמתני' ולית הלכתא כוותי' לגבי ר"י ור"ש. ונראה עוד מכאן דיחוד שאחר שבירה גרע טפי מיחוד דקודם שבירה דהא ביחוד שקודם שבירה אזלי', ודאי בתרי' לר"י ור"ש דמתני' וכדפי' ואם יחדו אחר שבירה פליגי אמוראי ס"פ המצניע דלרבא מהני יחדו לרמונים ולרב חיננא ומר קשישא לא מהני וטעמא דמסתבר הוא דקודם שבירה כיון דחזי למילתי' לא בטל מכלי אבל לאחר שבירה שכבר נטהר כיון דלמילתי' לא חזי אלא שבא עכשיו ליחדו לרימונים י"ל דבטלה דעתו. ולפיכך יש לתמוה על הר"ש והרב בר"פ שכתבו בהפך שאם היתה מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים נטהרה במוציא זית ואם יחדו אח"כ לרמונים מקבל טומאה וזה צ"ע:
ודע דהא דאמרי' דהמיוחד לפירות משתערין במיוחד לו מ"מ זה דוקא עד רמונים אבל אם ניקב כמוציא רמון לעולם טהור אפי' הי' מיוחד למה שגדול מרמון דהא תנן ברפי"ז כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים ומשמע דבכל מיני כלים איירי והיינו ע"כ לומר דבכל הכלים שוה שבמוציא רמון הוא שיעור טהרה לכולם וכ"כ הראב"ד פי"ד מה"כ דין ט' שלזה השיעור כולם שוים אבל יש שיעורים אחרים שאין כולם שוין שיש לכ"ח שיעורים קטנים מזה וכו'. ואעפ"י שי"ל דההוא דכל כלי בע"ב לענין כלי עץ דוקא איירי אבל בכ"ח בתר המיוחד לו אזלי' מ"מ מסתברא דכלי חרס לא עדיף מכלי עץ וכן בס"פ המצניע הוזכר שיעור רמון בכלי חרס: