אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק כח

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק כח

פרק כז

משנה א

שלש ע"ש שנתנו בכדור:

בפרק ב דשבת גבי פתילת הבגד שקיפלה כתב הרב דפליגי תנאי התם אי קיפול מבטל מתורת בגד. והכא משמע דאתיא כמ"ד קיפול מבטל דאל"כ בנתינה לכדור אמאי טהור כיון דליכא שינוי מעשה, ומיהו למאי דפי' בפ' דלעיל דהשלכה לאשפה מטהרת אע"ג דלאו שינוי מעשה הוי משום דגילוי דעתא מהני גבי שלש ע"ש דכיון דגלי דעתי' דלא חשיבא לדידיה הו"ל עשיר ולא חזי לי' א"כ ה"ה נמי בנתנה לכדור לאו משום דקפולה מבטלה אלא דגלי דעתי' דלא חשיבא גבי'. אבל מדברי הר"ש דבסמוך מוכח דמוקי מתני' כמ"ד קפול מבטל:

עשאו כדור בפני עצמו טהור:

פי' הרב טהור ממדרס וטמא בכל הטומאות וכו' וכ"כ הר"ש. ומסיים ומיהו טהור משמע לגמרי מכל טומאה ולא דמי לשלשה ע"ש שנתמעט דכאן התפירה והכריכה ממעטתו ומבטלתו מתורת בגד ע"כ. ור"ל דמתני' סברה קיפולה מבטלה וכמש"ל:

משנה ב

פחות משלשה ע"ש שהתקינו וכו':

כאן יש לתמוה על לשון המשנה דנקט פחות משלשה על שלשה ואמאי לא תני שלש על שלש דמכדי כל שהיא פחות משלשה הרי כל דינו כשלש ע"ש וא"כ ליתני שלש ע"ש ועד השתא במתני' דלעיל ובכולי' פרקין דלעיל תני לן מה בין שלש ע"ש לשלשה על שלשה והכא מאי אריא דתני פחות משלשה. ונראה דעד השתא איירי בבגדים של צמר ופשתים דבין שלשה ע"ש ובין שלש ע"ש טמא בהם. והכא איירי בשאר בגדים שאינם של צמר ופשתים דקיי"ל דאין בה טומאות שלש ע"ש אלא שלשה ע"ש בלבד כדמוכח סוגיא דפ' במה מדליקין וכ"כ הרמב"ם רפכ"ב. וכל עיקר משנה זו בא לו' דאע"ג דלא אתרבו שאר בגדים לטומאה אלא בשלשה ע"ש דוקא מ"מ אפי' בפחות משלשה נמי אי חישב עלייהו והתקינן לשים תשמיש מהני להו הך מחשבה להביאן לידי טומאה. והך מילתא לא משכחת לה אלא בפחות משלשה דשאר בגדים. דאלו שלשה ע"ש דשאר בגדים לא צריך מחשבה דאיתרבו מקרא מדכתיב או בגד כדאמר בסוגיא דשבת. וכ"ש שלשה ע"ש דצמר ופשתים ואפי' שלש ע"ש דצו"פ איתרבו מקרא ובלא מחשבה מטמו. ופחות משלשה ע"ש בצו"פ היינו נמי שלש ע"ש ולא צריך מחשבה. ופחות משלש ע"ש בצו"פ ס"ל דלא מהני בי' מחשבה וכמ"ש רפכ"ז. והלכך לא משכחת מידי דצריך מחשבה ומחשבה מהני בי' אלא פחות משלשה בשאר בגדים. והיינו דקתני פחות משלשה והכא לא שייך למיתני שלש על שלש. כיון דבשאר בגדים לא הוזכר מעולם ש שיעור זה דשלש על שלש אלא שלשה ע"ש היא שיעור שלהם ליטמא בלא מחשבה והשתא קמ"ל דפחות מזה מטמא ע"י מחשבה (וכן משמע לעיל פרק כ"ז מ"ח שלשה ע"ש שנתמעט אעפ"י שטהור ממדרס טמא בכל הטומאות אלמא דשלשה ע"ש של צמר ופשתים שנתמעט טמא בכל הטומאות ולא חילק בין קולי מטלניות לשאר) ונ"ל דהיינו דבש"ס בפ' במה מדליקין דכ"ט קרי להו מקולי מטלניות. כלו' דמטלניות של שאר בגדים נינהו דקילי משל צמר ופשתים דשאר בגדים אין בהן טומאת שלש ע"ש. אבל רש"י ז"ל פי' מקולי שקלות בעיניו שהתקינן לתשמיש שאינו חשוב כמו לפקוק מרחץ ע"כ. ולולא פה קדוש נראה דפירוש שלנו נוח יותר דמה לי תשמיש גרוע או חשוב לדינא ומאי נ"מ דקרי להו מקולי מטלניות אלא משום דקילי לענין דינא דומיא דמקולי כתובה. ולק' נכתוב ליישב פירש"י:

ושוב ראיתי לשון הרמב"ם בחבורו מוכיח בהדיא כפי' זה שקודם שהעתיק משנתינו זו הקדים וכתב בפכ"ב דין כ"א מטלניות שאין בהן שלשה על שלשה אין מקבלות טומאה ואם חשב עליהן והכיון מקבלות טומאה עד שיהיו פחות משלש על שלש שכל פחות משלש על שלש אין מקבל טומאה כלל אעפ"י שהכינו ע"כ. ומיד אח"ז העתיק משנתינו זה פחות משלשה ע"ש שהתקינו וכו'. ונראה שממשנתינו זו יצא לו להרמב"ם דפחות משלש לא מהני בי' מחשבה אעפ"י שהכינו מדאיכפל תנא למיתני פלוגתייהו בפחות משלשה דשאר בגדים ולא תני לה בפחות משלש. ש"מ דבהא לא משכחת לה כלל וכ"ע מודו בה דאפי מן המוכן טהור וזהו שכתב הרמב"ם אעפ"י שהכינו. אבל בגמ' בפ' דם חטאת דצ"ד אמר בהדיא דפחות משלש אי חשב עלה מקבל טומאה ורש"י פי' שם דחשב עלה לתקן חלוקן והתוס' בסוכה דט"ז מוקי לההיא במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והר"ש לק' מ"ח מוקי לה בטלית שבלתה ועיי"ש. וברפכ"ז כתבנו דמדברי הרמב"ם בפכ"ג גבי מקצע משמע דאפי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ס"ל דלא מהני בפחות משלש. וצ"ל דס"ל דההיא דדם חטאת בטלית שבלתה כפי' הר"ש ולשיטתם ניחא טובא מתני' דהכא דנקטה פחות משלשה דאלו פחות משלש לא משכחת בה צד טומאה כלל. ולשטת רש"י ותוס' צריך יישוב כמו שנכתוב בזה עוד לק' בס"ד:

שהתקינו לפקוק בו את המרחץ וכו' פשטא דמתני' משמע דלאו דווקא התקינו לתשמישים הללו דה"ה לשום תשמיש אחר ועיקר פלוגתייהו הכא אי מהני מחשבה לאתויי טומאה לבגד שהוא פחות משיעורו לטומאה ומשמע הכא דכ"ע ס"ל דמחשבה גרידא לא מהני אלא בעינין מחשבתו ניכרת מתיך מעשיו כסברת התוס' דסוכה שכתבנו והלכך אם הניחו בקופסא לכ"ע טמא דבזה ודאי ניכר מחשבתו שחשובה בעיניו הרבה ובתלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת פליגי דר"א סבר כל מקים בבית הוי מוכן כל שלא זרקו לאשפה הוי מחשבה ניכרת. ור"י סבר דאין מחשבה ניכרת אלא בקופסא. ור"ע סבר תלאו במגוד הוי מחשבה ניכרת ואחורי הדלת לא. אלא דלפ"ז קשה אמאי נקט תנא דמתני' פחות משלשה והך פלוגתא הו"מ למיתני בפחות משלש נמי כמש"ל. ועוד דלא הו"ל למיתני לפקוק בו המרחץ ולנער בו הקדר וכו' אלא הו"ל למיתני בקצרה שהתקינו לתשמיש. ואפשר שזהו שהביאו לרש"י ז"ל לפרש דמקולי מטלניות היינו שייחדן לתשמישים קלים וגרועים. ולאפוקי אי התקינן לתקן חלוקו כאותה שפירש"י בפ' דם חטאת דכיון דתשמיש חשוב היא בהא לא פליגי תנאי דמתני' דתלאו במגוד או אחורי הדלת לא מהני אלא דוקא הניחו בקופסא הוי מחשבה ניכרת לענין תשמיש חשוב. וניחא נמי דלא נקט פחות משלש משום דדווקא בתשמישים הללו איירי. ופחות משלש אין ראוי לתשמישים הללו שצריכין מטלית גדולה. ומיהו לשון הגמ' דשבת דבעי לאוקמי מתני' דהתם פתילת הבגד שקפלה דהוה כמו לפקוק המרחץ ולנער הקדרה דהכא ואמאי צריך למי' בפחות משלשה על שלשה עסקינין דפתילה בפחות משלש נמי חזיא. וצ"ל דלישנא דמתני' נקט. אבל לשיטת הרמב"ם והר"ש שכתבנו לעיל דפחות משלש אין בו צד טומאה אפילו במחשבה הניכרת מתוך מעשיו, אתי' כולה מתני' שפיר בפשיטות דצריך למיתני דוקא פחות משלשה הכא וכן בגמ' דשבת דאלו פחות משלש לית בי' טומאה כלל. והא דתני לפקוק המרחץ ולנער הקדרה. משום דלתשמיש חשוב כמו לתקן חלוקו ודאי לא הוי מחשבתו ניכרת אלא בהנחת קופסא ולא פליגי אלא בתשמיש גרוע כדפי' לעיל:

ר"י אומר בין מן המוכן ובין שאינו מן המוכן טהור. פי' הרב בין תלאו במגוד בין הניחו אחורי הדלת ע"כ. והא דבפרקין דלעיל גבי שלש ע"ש שזרקו לאשפה טהור ולא פליג ר"י למי' דהניחו אחורי הדלת או תלאו במגוד מטהר כמו אשפה, דהתם סתם שלש ע"ש. ראוי לטומאה ולאסוקי מידי טומאה פשיטא דלא מהני אלא אשפה. אבל הכא אדרבה פחות משלשה בשאר בגדים לא חזי לטומאה והשתא אתי לאחותי לי' טומאה ס"ל לר"י דלאחותי טומאה לא מהני אלא הניחו בקופסא. ומיהו מדקתני לעיל גבי שלש ע"ש שהשליכה לאשפה טהורה החזירה טמאה. ע"כ אתיא דלא כר"י. דהתם משהשליכה לאשפה וטהרה השתא בחזרה אתי לאחותי לה טומאה ולר"י לא מהני חזרה אלא הניחה בקופסא דוקא אלא ע"כ סתמא דהתם כר"א דחזרה לבית בין תלאו במגוד או אחורי הדלת מהני נמי לאחותי לטומאה. ונ"ל שזהו טעמו של הרמב"ם בחבורו שפסק כר"א דמתני' ולא כר"י ובכל דוכתא הלכה כר"י ועוד דהכא הדר בי' ר"ע לגבי דר"י וכבר תמה הכ"מ ז"ל בזה והניח בצ"ע. ולמאי דפי' מיושב דמתני' דלעיל סתמא כר"א:

משנה ג

בין בבגד ובין בעור טהורה:

בתוספתא איכא מאן דמפליג באספלנית בין שלש ע"ש לשלשה ע"ש הביאה הר"ש עיי"ש ומתני' סברא דאין חילוק ואפי' שלשה ע"ש טהור. ולא דמי לזרקו לאשפה ולכדור דלעיל. דהתם אפשר בחזרה והכא שנמאסת ואין לה תקנה בטלה לגמרי. והיינו נמי דהכא אפי' עור בטלה ובאשפה וכדור לא תני עור. וא"ת נהי דממדרס טהור דתו לא חזיא לישיבה אבל משאר טומאות אמאי טהורה אע"ג דלא חזיא לתשמיש הא השתא נמי כלי תשמיש היא שמניחה ע"ג מכתו. וי"ל כיון דלכ"ע לא חזי אפי' חזיא לדידי' לאו כלי חשוב דבטלה דעתו. ומיהו לשיטת רש"י ותוס' שכתבנו במתני' דלעיל דפחות משלש אי חשיב עלה מהני לקבל טומאה אע"ג דלכ"ע לא חזיא לא לעניים ולא לעשירים ולא אמרי' בטלה דעתו קשה צ"ל דעיקר טומאת הבגד והעור שראוי לקפלן ולכרוך בהן שום דבר דחשיב כלי קבול דהא איתקשו לשק כמ"ש תיו"ט ר"פ כ"ז בשם התוס' דשבת. והכא שנמאסין ואין ראויין לכרוך בהן טהורין. ואע"ג דפשוטין נמי טמאין מדרבנן היינו אם משמשין אדם וכלים דווקא והכא אין משמשין אלא אדם:

מפני שהיא ננערת. הלשין משמע דאפי' בעוד המלוגמא עלי' טמאה לרשב"ג שלא בטלה מתחלה הואיל וסופה להיות ננערת. ולא דמי לאשפה דכל כמה דל החזירה טהורה. דהתם אין סופה ליחזר מאלי'. ולפ"ז אחר שננערה ת"ק נמי מודה דטמאה:

משנה ד

מטפחות ספרים:

ספרים עצמן פשיטא דלא מקבלי טומאה כדאמר בפ' לא יחפור דף כ' דס"ת ממעט בחלון וכן בדין שאינוי עשוי לקבלה ולא דמי לשק וגם אסור לכרוך בו שים דבר. והכא במטפחות פליגי. ופי' הרב בטעמייהו דמר חשיב להו משמשי אדם ומר לא חשיב להו משמשי אדם וכ"כ הרמב"ם. ואינו מיושב יפה דא"כ ספרים גופייהו נמי נימא דחשיבי משמשי אדם הואיל וקורא בהן. והר"ש פי' דמצויירות לנוי עבידי והוי תכשיט כלי ותכשיטי כלים טהורין לעיל רפי"ב. אבל לא פי' א"כ מ"ט דב"ש דמטמאו. ויש לפרש מתני' בטעמא אוחרא דלכ"ע בין ספרים ובין מטפחות לא חשיבי משמשי אדם והכא פליגי בהא דאמרי' בפ' נגמר הדין דמ"ח סודרא דאזמני' לתפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר בי' זוזי צר בי' ולא אזמני' שרי. אזמני' ולא צר בי' לאביי אסור דהזמנה מילתא היא ולרבא הזמנה לאו מילתא היא. והשתא מטפחות ספרים דהכא ליכא לאוקמי דאזמני' וכרכו ג"כ על הספר דבכה"ג ליכא מאן דמטמא אפי' אין מצויירות כיון שיחדן לספר ואסורין בכל תשמיש לא חשיבי כלי מעשה. וליכא לאוקמי נמי באזמני' לחוד ולא כרך בו הספר. דא"כ לב"ש דמטהר אפי' אין מצויירות ס"ל הזמנה מילתא היא ולב"ה ע"כ הזמנה לאו מילתא היא, וא"כ אביי דאמר כב"ש וע"כ צ"ל דמתני' איירי דלא אזמני' אלא כרכו לספרים וטעמא דב"ש כיון דלא אזמני' חזי לתשמיש כדאמרי' צר בי' ולא אזמני' שרי. וב"ה מטמו במצויירות כיון שציירן מוכיח דלספרים הוא שאין דרך לצייר אלא לשם ספר והוי הציור הזמנה ור"ג ס"ל דספר לא דמי לתפילין דבספר אפי' צר בי' לחוד אסור כיון שאסור לאחוז הספר בלא מטפחת כדאמרי' בפ"ק דשבת האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ודאי אין עתיד ליטלו מן הספר לתשמיש אחר. ומתני' דלעיל פכ"ד משנה יד:

דמטפחות ספרים טמאות טמא מת באינם מצויירות וכב"ה. והתם נמי בצר בי' ולא אזמני' והא דממדרס טהורין היינו בעודן כרוכין על הספר דחזו לשאר תשמישים למיצר בי' זוזי וכה"ג ואין ראויין למדרס שאסור לישב על הספר. ומיהו נראה דוחק לפרש מתני' בלא אזמני' דמטפחות ספרים משמע שמיוחדין לספרים. ועוד דמתני' דלקמן מוכח דאפי' אזמני' וצר בי' אינו כשינוי מעשה לענין שאר טומאות אלא ממדרס והכא משמע סתמא בשאר טומאות פליגי. ולכך נראה דאפי' באזמני' וצר בי' פליגי ופלוגתייהו בהא דקיי"ל דהכלים אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה לעיל ספכ"ה שיש לפרש בזה שני טעמים. אי משום דשינוי מעשה שאחר הטומאה הוי פנים חדשות ואין זה כלי ראשון שנטמא או שראוי לקבל טומאה א"נ דכל דלא שינה צורתו עביד דמימלך כמו טבעת אדם שחשב עליו לבהמה אין עולה מטומאתי במחשבה דילמא מימלך בתר שעתא והדר מייחד לי' לאדם. אבל משעשה בו מעשה תו לא מימלך, ובהא פליגי דב"ש סברי דטעמא משום פנים חדשות והכא אפי' מצויירות היינו שנעשה כך מתחלת אריגתן ומשנעשו לא נשתנו מעולם ואין כאן שינוי מעשה ואפי' שאסור להשתמש בהן שום תשמיש אין זה מציל מן הטומאה כיון שהכלי מצד עצמו ראוי ואין בו שינוי לטהרה. וב"ה סברי דשינוי מעשה משום דילמא מימלך הוא. והלכך כשאין מצויירות איכא למיחש דילמא מימלך ומיתשל על ההקדש או פריק לי' וראוי לתשמיש אחר. אבל מצויירות שבתחלת אריגתן עשאן מצויירין לספר תו לא מימלך ור"ג סבר דבמידי דהקדש לא חיישי' דמימלך דבדיל מיני'. ונראה דלא פליגי אלא לענין שאר טומאות אבל ממדרס לכ"ע בין מצויירות ובין שאין מצויירות טהורות וכדתנן פכ"ד משנה יד ובמתני' דבסמוך:

משנה ה

ונתנו על הספר טהור מן המדרס. פי' הרב שיחדו לספר וכרכו עליו והכי מוקי לה בפ' נגמר הדין דאי לא כרכו הזמנה לחודא לאו מילתא היא. ומשמע מיהת דביחדו וכרך עליו הוה כשינוי מעשה ולכך טהור ממדרס. וכ"נ מדברי הר"ש וצ"ע דא"כ אמאי טמא טמא מת. והא שינוי מעשה מהני לטהר מכל הטומאות ונראה דמשום איסור תשמיש לא הוה כשינוי מעשה וכ"כ מדברי התוס' פ' נגמר הדין אי משום דשינוי מעשה ניכר בעינין אי משום דחיישינין דילמא מימלך כדפי' במתני' דלעיל וה"נ שייך דילמא מימלך ופריק ליה מן ההקדש או מיתשל עליו. ומ"מ מן המדרס טהור כיון דכל טומאת מדרס אינו אא"כ ע"י יחיד שצריך שיהא מיוחד למדרס. וזה שהוא הקדש אינו מיוחד וטהור ממדרס והכא ליכא למי' דילמא מימלך. דגבי מדרס בתר השתא אזלינין והרי עכשיו אינו מיוחד לכך. דאל"כ בכל מדרס נמי טמא אפי' אינו מיוחד טמא דילמא מימלך ומייחד לי' אלא ודאי בתר השתא אזלי' וכיון שאינו מיוחד עכשיו אפי' בלא שינוי מעשה בטל הייחוד וה"נ פי' לעיל פכ"ז משנה יא אלא דקצת קשה לפ"ז הא דמוקי לה בגמ' דנתנתו וכרכתו ומשמע לפ"ז דיחוד למדרס לא מהני אלא בכה"ג וזה לא מצינו בשום מקום וע' בתוס' פ' נגמר הדין. וצ"ע שהרמב"ם בחבורו פכ"ב העתיק משנתינו כלשונה ולא פירש דדווקא נתנתו וכרכתו. ואפשר שסובר כמ"ש הר"ש דבש"ס הגירסא נתנתו לספר אבל אי גרסי' על הספר ממילא משמע כרכתו. ובדברי הרמב"ם כתב על הספר. ומ"מ אינו מיושב דאכתי איכא למיטעי דכרכתו בלא הזמנה:

אבל טמא טמא מת. כך גירסת הספרים וכן העתיק הרמב"ם. ובפ' נגמר הדין הגירסא אבל טמא מגע מדרס כדלעיל פכ"ז מ"ט:

ולפ"ז אתיא כת"ק דר"י דהתם. ומדברי הרמב"ם בפירושו ג"כ מוכח כגירסת הספר שכתב כפה שהיא טמאה מדרס היינו שראוי' למדרס ולא שנטמאה. ונראה משום שגירסתו אבל טמאה טמא מת ואי בנטמאה הו"ל למיתני אבל טמאה מגע מדרס וכן דקדקו הר"ש והרב לעיל פ"כ מ"ו אעפ"י שהרמב"ם עצמו שם לא ס"ל דקדוק זה:

המת שעשאה שטיח. הרב נמשך אחר פי' הר"ש לפרש מתני' ע"פ התוספתא והוקשה להם סיפא דמתני' חמת שעשאה תורמל דקתני טמא ובתוספתא תני מקבול לקבול טהור ולכך כתבו דצריך לגרוס בסיפא דמתני' נמי טהור. ולשון המשנה לא משמע הכי מדקתני זה הכלל כל ששינהו לשמו טמא ולפי גירסתם לשמו טמא לא נזכר לעיל ואין דרך התנא לשנות זה הכלל אלא על הדינים ששנה בתחלה ועוד צריך להבין מה נקרא לשמו אי שם ממש כמו מפשוט לפשוט שלא נשתנה שמו א"כ מקבול לקבול אמאי טהור הא לא נשתנה שמו. ועוד דבתוספתא תני שכל החילוקים הללו הם דוקא בעור ובבגד הכל טמא. והדברים צריכין טעם מה הפרש בין זה לזה. ונראה דלשמו היינו אותו שם טומאה שהי' עליו מתחילה שע"י השינוי לא נגרע ממנו שם של טומאה וגם לא ניתוסף עליו שם אחר מלבד הראשון כמו מפשוט לפשוט לא נשתנה שם טומאה הראשון. שבתחלה ראוי למדרס מדאורייתא ולשאר טומאות מדרבנן. ועכשיו ג"כ אין בו טומאה אחרת. אבל מפשוט לקבול ניתוסף עליו שם אחר דמקבל עכשיו שאר טומאות מדאורייתא והלכך ככלי אחר חשוב. וכן ממקבל לפשוט נשתנה לטהרה שבתחלה הי' מקבל כל הטומאות מדאורייתא ועכשיו אין בו אלא מדרס ומקבול לקבול דטהור היינו משום שנשתנה בינתים כגון שעשה מכלי קבול זה מין כלי אחר והתיר התפירות של ראשון ואח"כ חזר ותפרו בתמונה אחרת הרי מיד כשהתיר התפירות נעשה פשוט ונטהר. וכשחזר ותפרו הוה כמו שעשה מפשוט לקבול. וזהו טעם התוספתא. ולפ"ז י"ל דמתני' ותוספתא לא פליגי דמתני' דמטמא בחמת שעשאו תורמל אע"ג דמקבול לקבול היא דמיירי שלא התיר התפירות בענין שלא בטל קבול ראשון מעולם אלא כמות שהוא עשה ממנו תורמל שקיצעו מלמטה או מן הצדדין עד שנעשה בתמונה אחרת ולא נעשה פשוט מעולם. והשתא ניחא זה שאמרו בבגד הכל טמא. משום דגבי כלי עור תנינא לעיל רפרק ב ורפט"ו פשוטיהן טהורין. ובבגד לא מצינו בשום מקום דפשוטיהן טהורין אע"ג דתרווייהו בחד קרא איתקשו לשק. אלא משום דבבגד לא שייך פשוטין כלל כמ"ש תיו"ט רפכ"ז בשם התוס' דשבת דבגד כל שהו ראוי לכרוך ולקפל בו מרגלית והוה כלי קבול והארכנו בזה בפכ"ז. והיינו דבבגד הכל טמא דאין כאן שינוי שם לענין טומאה דבין פשיט ובין מקבל חד דינא אית להו דמטמא בכל הטומאות מדאורייתא. ולפ"ז אין צריך לשבש גירסת הספרים דגרסי טמא בסיפא דמתני'. דחמת שעשה תורמל איירי שלא שינה התפירות בענין שלא נעשה בינתים פשיט וכדפי'. ובכר שעשאו סדין וכסת שעשאו מטפחת. אע"ג דמקבול לפשוט הם ובתוספתא תני טהור. התם בשל עור מיירי והכא בשל בגד והא אמרי' בבגד הכל טמא. ולזה נתכוון הרמב"ם ז"ל בפירושו שכתב ואל יטעך אמרם סדין ומטפחת ותחשוב שהן של עור. כי רוב כר וכסת הם של בגד ע"כ. כוונתו דאלו הם של עור היו טהורין כששינה מן הכר לסדין דממקבל לפשוט הוא. ואעפ"י ששניהם ראויין למדרס מ"מ הואיל ובשעה שהי' כר הי' בו ג"כ טומאת מת מדאורייתא. ועכשיו כשעשאו סדין אין בו אלא מדרס היינו מטהרין אותו. אלא דמתני' בשל בגד דבין פשוט שלו ובין מקבל שוה בכל הדינים ומ"ש בתחלה דכר וסדין הם שם אחד שהם יחד טמאין במדרס ר"ל אף במדרס ובשל בגד איירי. כן נ"ל לקיים גירסת הספרים והרמב"ם דגרסי טמא בסיפא ומתני' דיקא הכי דהשתא הא דקתני זה הכלל לשמו טמא קאי אחמת ותורמל. ושלא לשמו קאי אחמת ושטיח:

משנה ו

מטלית שטליי' על הקיפה. פי' הרב מטלית הטמאה מדרס וקופה לאו בת מדרס היא וכו' ע"כ ומשמע דאלו מטלית שנעשית אב ע"י מת אין חילוק בין טלאה בקופה ובין טלאה בבגד כשהיא מחוברת מטמאת הקופה והבגד שנים ופוסלין אחד דלטומאת מת ראוי הקופה כמו המדרס ולא בטלה מטומאתה ע"י החבור. ומיהו נראה דדווקא לר"מ הוצרכו לפרש כך דאלו לר"ש ור' יוסי הא לא אזלי בתר טעמא דמשום דראוי למדרס דהא שק ועור ראויים למדרס ואפ"ה ס"ל דהמטלית בטלה כשנתחברה דאינהו סברי דכל שלא במינו בטלה המטלית מטומאתה דאתי העיקר ומבטל טומאת הטפל. ולפ"ז אין חילוק בין נטמאה המטלית במדרס או במת. וקצת קשה על הרמב"ם שפסק כר' יוסי דמתני' וכתב מטלית הטמאה מדרס וכו' דלר"י אין חילוק בין מדרס למת:

על הקופה. פי' הרב וקופה לאו בת מדרס היא. ונראה דקופה דהכא אינה כההיא דסוף כלאים שמפרש הרב שם שהיא מין בגד גס. אלא קופה זו היינו סל של נצרים כאותה ששנינו פט"ז מ"ג ופ"ח מ"ב וכן פי' הרב פ"ו דמקוואות מ"ה:

והמטלית טהורה:

סתמא כר' יוסי דפכ"ז מ"ט ומ"י דאי כר"מ המטלית לעולם מטמא אחד ופוסלת אחד מחמת מגע שנגעה בעצמה ומיהו קודם שהפרישה המטלית טמאה לכ"ע כמו הקופה שהמחובר לטמא טמא כמותו:

טליי' על הבגד מטמא שנים וכו':

הרב מפרש מטמא שנים מטעם מגע מדרס עד שלא פירש דומיא דקופה דמטמא אחד מטעם מגע. ה"נ בגד מטמא שנים מטעם מגע אלא דבקופה חשוב כפירש מן המדרס שכבר בטלה המטלית ממדרס ובבגד לא בטלה וחשוב הבגד נוגע עד שלא פירש וכ"כ הר"ש. אבל מלשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו נראה שמפרש טומאת שנים דבגד לאו משום מגע עד שלא פירש. דלא חשוב אב גמור אלא לענין אוכלין ומשקין וכלי שטף אבל אינו מטמא אדם וכ"ח כדתנן רפ"ה דזבים. אבל הכא הבגד הוי אב גמור לטמא אדם וכ"ח דכיון שחברה למטלית הרי טמאה כטומאת המטלית ממש. וכאותה ששנינו גבי מטה ומוזרן בפי"ט מ"ה וכן דקדק הרב משנה למלך פ"ו מה' משכב מלשון הרמב"ם. וכתב עוד שהר"ש ז"ל לא ניחא לי' לפרש דהבגד הוי אב גמור לטמא אדם וכלים כמו המטלית. וכסברת הרמב"ם. דא"כ לא הו"ל למיתני לשון מטמא שנים או מטמא אחד אלא במקום שמטמא שנים הו"ל למיתני מדרס. וכשמטמא אחד הו"ל למיתני מגע מדרס שלשון זה רגיל במס' כלים. אבל מטמא שנים ומטמא אחד רג"ל במס' זבים גבי מי שאינו אב גמור אלא לענין אוכלין כמו נוגע באב עד שלא פירש וכו' עכ"ד. ואין זה נוח לפע"ד דאכתי מתני' גופה קשיא אמאי נקט לשון מטמא שנים ולא נקט מדרס כיון דמדינא אב גמור הוא בחבורו. ועוד דלאו כללא היא לו' דכל היכי דתני מטמא שנים אינו אב גמור אלא לאוכלין. דהא בפי"ט מ"ד קתני נישא הזב על המטה ועל המוזרן מטמא שנים כו' והתם אב גמור הוא לכ"ע. אבל כאן נ"ל עיקר דהרמב"ם והר"ש לא פליגי לענין דינא. אלא שהרמב"ם משמע לי' טלאה דכולה מתני' שהכלי צריך לטלאי כגון שנקרע הבגד או הקופה וטלאה במקום הקרע. דכיון שהבגד צריך לטלאי חשוב הטלאי חלק מן הבגד וכגוף אחד חשיבי והלכך הבגד טמא בטומאת הטלאי ממש. והר"ש משמע לי' טלאה אפילו כשאין הכלי צריך לטלאי ובכה"ג אינו חבור מדאורייתא ואינו אלא כנגיעה והוה כנוגע באב עד שלא פירש. וחילוק זה מוכרח בכמה דוכתי כמו שביארנו בפי"ט ובשאר דוכתי. ונראה עוד דהר"ש ז"ל מתני' קשיתי' דאם נפרש טומאת שנים של הבגד דהוי אב גמור ונמצא שהמטלית מביא טומאה על הבגד יקשה הא תנן בספכ"ד במתני' דשלש קופות מטלית קטנה שטליי' על הגדולה הולכין אחר הגדולה ומשמע דלעולם הקטנה בטלה לגבי הגדולה ואם הגדולה טהורה והקטנה טמאה בטלה הקטנה וטהורה גם היא וכמ"ש שם הראב"ד בהשגו' שכ"מ בתוספתא וא"כ הכא דסתם קופה ובגד גדולים מן המטלית והיכי אמרי' שהמטלית מביאה טומאה על הכלי אדרבה הא אית לן למי' איפכא שהבגד מטהר את המטלית. לכך הוכרח הר"ש לפרש דאין ה"נ דאין המטלית מביאה הטומאה על הבגד אלא שהבגד מצד מגעו במטלית טמא. ולפ"ז צריך יישוב לשיטת הרמב"ם אמאי המטלית מביאה טומאה הא הולכין אחר הגדולה. וגם לשיטת הר"ש לא מתיישב הא דקתני הפרישה מן הבגד המטלית מטמאה שנים. ואמאי מטמאה שנים כיון שבטלה כבר לגבי הגדולה גם לאחר שהפרישה אין לה טומאה כדאמרי' ברישא גבי קופה ולכך נראה דההיא דהולכין אחר הגדולה משום דהגדולה מבטלת קיבולה של הקטנה וכדפי' התם טעמא דכולהו. וא"כ היכי דלא שייך ה"ט כהך דהכא עיקר הטומאה תלי שאם הם צריכים זה לזה כגון אם הטלאי מתקנת הבגד שנתנה על מקום הקרע כדפי'. חשיבי תרווייהו כגוף אחד וכשהאחד טמא טמא גם השני מחמת חבורו:

והרמב"ם משמע לי' טלאי דמתני' מסתמא שצריך לה ולהכי טמא הבגד אב גמור כמו המטלית. והר"ש שכתב שאינו אב גמור אלא לאוכלין ומשקין מילתא דפסיקא נקט דאפי' אי מיירי מתני' כשאין הבגד צריך לטלאי מ"מ טמא מיהת טומאת אב מחמת מגעו עד שלא פירש. ומיהו נראה דמתני' ודאי מיירי שהבגד צריך לטלאי דומיא דרישא בקופה דאמרינין שאפי' הפרישה מן הקופה המטלית טהורה משום דהוי כדופן של הקופה וזה לא שייך אלא כשהקופה צריכה לה. וא"ת אי הקופה צריכה למטלית אמאי אמרי' דבטלה המטלית לקופה וטהורה אדרבה נימא דטמאה הקופה כמו המטלית. לאו קושיא היא דכיון דהקופה לאו בת מדרס היא ואפי' שכב עלי' הזב לא שייך בה מדרס וכ"ש דאין לה טומאה מחמת המטלית. אבל הבגד הואיל וראוי למדרס כשמחובר למטלית הוי כנטמא הבגד עצמו במדרס:

וכן הטולה על השק או על העור:

צ"ע דלעיל פכ"ז מ"ג פי' הרב דבגד ועור לעולם לא מצטרפי והמחברן בטלה דעתו וכ"כ המפרשים ושם כתבנו דה"ה אם יש בכל אחד מהן כשיעורו לטומאה לא מהני בהו חבור וכשנטמא זה לא נטמא זה וכ"כ הרב משנה למלך שם וא"כ הכא אמאי הוה הבגד חבור לעור. וכן קשה לר"ש איפכא אמאי מטהר בשק הא התם אמר דהבגד מצטרף לשק לכ"ע. ונראה דהתם מיירי שאין צורך לו בחבור אבל הכא סתם טלאי היא לתקן מקום הקרע ולהכי לר"מ הוה חבור אף לעור. ותדע דבספכ"ד קיי"ל קטנה וגדולה הולכין אחר הגדולה והכא אמאי מביאה המטלית טומאה על העור דמן הסתם הטלאי קטנה מן העור אלא דכל שאין תשמיש לגדול בלא הקטן מביא הקטן טומאה לגדול כמ"ש הראב"ד שם ומצינין למי' דה"ה בדבר שאין דרך לחברן ס"ל לר"מ דאם בא לתקן הקרע בכך מהני להו חיבורן. ור"ש דמטהר אף בשק נ"ל דלטעמי' אזיל דאיהו אמר התם ספכ"ד גבי כף מאזנים שטליי' על המיחם שאפי' בא לתקן אם נשאר בגדולה שיעור כלי חוץ לקרע הולכין אחר הגדולה וה"נ הולכין אחר הגדול וטהור ושם הוכחנו סברא זו לר"ש מן התוספתא ות"ק דהתם פליג בהא. ור' יוסי דמחלק בין עור לשק ס"ל כסתם מתני' דפכ"ז דהבגד מצטרף לשק ולא לעור אפי' בא לתקן כדאמרי' התם שהמחברן בטלה דעתו והיינו דאמר מפני שהוא אריג ודרך לחבר מין במינו:

ר"ש מטהר:

אמטלית קאי דמיד שטלאה בשק או בעור פרח מינה טומאת מדרס כמו טלאה בקופה. ור"י נמי כר"ש ס"ל בעור ולא בשק. וצריך לדקדק מ"ט דר"ש ור"י בשלמא טלאה בקופה כיון דקופה לא חזיא למדרס מטלית נמי תו לא חזיא כיון שמחוברת לקופה והלכך פרח מינה מדרס כמו סדין שעשאו וילון דפכ"ז מ"ט. אבל שק ועור דחזו למדרס כמו המטלית אמאי נימא דפרח מינה מדרס. ונראה שדרך לטלות מטלית קטנה לטלאי על בגד גדול או על שק ועור גדולים וס"ל לר"ש ור"י דשדי מיעוטא בתר רובא וכאלו המטלית של בגד נשתנה בחבור זה ונעשית היא עצמה שק או עור והשתא אפי' אחר השינוי ראוי' ג"כ למדרס פרח מינה מדרס ראשון דפנים חדשות באו לכאן דמעיקרא בגד והשתא עור ואין זה כלי ראשון אבל בגד שטלאה לבגד אין כאן פנים חדשות דמעיקרא בגד והשתא בגד. ור"מ סבר דלא שייך פנים חדשות אא"כ נתקלקל אותו דבר עצמו והביא אחר תחתיו כמו סנדל דפכ"ו מ"ד ומטה דפי"ח אבל הכא המטלית ש עצמה לא נשתנה ומשום דשדית לה בתר רובא לא מיקרי פנים חדשות:

ומשמע ממתני' דע"כ לא פליגי תנאי דהכא אלא במטלית טמאה שטלאה לעור ושק הטהורים. אבל איפכא אם המטלית טהורה וטלאה לעור ושק הטמאים פשיטא דלכ"ע הכל טמא שהרי הטהור הוא טפל והטמא לא נשתנה ואם העור והשק טמאים מדרס גם המטלית טמאה מדרס כמותן דבהא מודו כ"ע שהחבור עושה אותן כגוף אחד וזה פשוט לפענ"ד. אלא שראיתי להרב משנה למלך פכ"ג מה"כ שכתב עלה דמתני' דלעיל פכ"ז מ"ג כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל טהור. וכתב הרב ז"ל שנסתפק אליבא דמ"ד דדווקא כסדר השנוי שם מצטרפין בגד לשק ושק לעור וכו' אבל בגד ועור לא מצטרפי. אי דווקא לענין להשלים שיעורו אין מצטרפין כגון ארבעה מן העור ואחד מן הבגד אין משלים השיעור. אבל אם הי' בעור לבדו שיעור חמשה וחבר לו בגד הוי חבור מעליא וכשנטמא זה נטמא זה. או דילמא דלעולם לא חשיבי חבור ואם נטמא זה לא נטמא זה. וכתב שמצד הסברא נ"ל דלעולם אינם חבור ואם נטמא זה לא נטמא זה אלא מחמת מגעו בחברו אבל לא מצד חיבורו להיות אב כמוהו ועיי"ש שהאריך והמעיין יראה לעין שדבריו הם היפך משנתינו דלא פליגי הכא אלא במטלית טמאה שחבר לעור הטהור אבל איפכא לכ"ע ע טמא:

משנה ז

שלש ע"ש שאמרו. פי' הרב לענין מת ושרץ ונבילה ע"כ. ותיו"ט הוסיף אף לנגעים ואינו נכון דע"כ בטומאת נגעים לא איירי הכא לפי פי' הראשון דמלל היינו שתי ובנגעים שתי לבדו טמא לכ"ע ולא שייך בה פלוגתא דר"ש. ומיהו הר"ש והרא"ש מסקי דהעיקר כפי' האחרון דמלל היינו כפל מקום התפירה ושכן משמע בתוספתא. ונ"ל עוד ראי' ממתני' דפ' בתרא דכלאים שהוא מולל עד שלא קושר אלמא דמלל היינו תפירה. וניחא ג"כ לפי' זה הא דלא פליגי במלל אלא בשלש ע"ש ולא בשלשה ע"ש. משום דשלש ע"ש דוקא דלא חזיא אלא לעני לטלאי על בגדו ודרך התופר כשמחבר טלאי לבגד שכופל במקום התפירה והלכך א"ר שמעון חוץ מן המלל וכן פירש"י בהדיא בשבת דכ"ט. וכ"כ הר"ש פכ"ז מ"ה דשלש ע"ש סופה לתפירה והלכך בעי ר"ש חוץ מן המלל וכ"כ הרא"ש כאן. אבל שלשה ע"ש דחזיא באפי נפשה ואין סופה לתפירה לכ"ע במכוונות סגי:

חוץ מן המלל:

לכאורה נראה דמסתבר טעמי' דר"ש דאין המלל ראוי להצטרף כיון שנכפל ואינו משמש כלום והרי הוא כאלו חתכו מן הבגד ובציר לי' שיעורא. ואפשר טעמא דחכמים דאי אמרת חוץ מן המלל נתת דבריך לשיעורין דהמלל עצמו אין לו שיעור זה כופל שליש אצבע וזה פחות או יותר:

טליי' על הבגד מרוח אחת אינה חיבור:

דוקא שחברה לשם טלאי איירי לטלות קרע שבבגדו כמ"ש הר"ש והרא"ש והלכך מרוח אחת לאו טלאי היא שמתהפך וליכא הגנה על הקרע. אבל כל חבור דעלמא שלא לשם טלאי קיי"ל בסוף מס' כלאים דתוכף שתי תכיפות הוי חבור וכשנטמא זה נטמא זה. ולפ"ז נראה דלאו דווקא תני הכא טליי' על הבגד דה"ה אם טלאה על הקופה דאמרי' במתני' דלעיל דבטל דין מדרס מן המטלית משום דהוי דופן לקופה. פשיטא דהיינו נמי דוקא כשטלאה משתי רוחות דכל שעשאה לשם טלאי לא הוה חבור בפחות משתי רוחות כמו בעלמא תוכף תכיפה אחת דאינו חבור. אבל הרב משנה למלך בפ"ו מה' משכב נסתפק בזה דאפשר דווקא בבגד שהחבור היא להביא מדרס על כל הבגד היא דבעינין משתי רוחות. אבל בקופה שהחבור הוא לבטל המדרס מן הטלאי מרוח אחת נמי מהני והאריך בזה. ולא ירדתי לסוף דעתו דלאו כ"ש הוא דהא קיי"ל דכל הכלים יורדין לטומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא בשינוי מעשה. וא"כ הכא כיון דמרוח אחת לא מהני לאחותי טומאה כ"ש דלא מהני לאפוקי מידי טומאה והא דנקט טלאה על הבגד פשיטא דה"ה על הקופה דהכא לא שייך לחלק דכל לשם טלאי בעי שתי רוחות. ומ"ש הרב כאן דבמטלית הטמאה מדרס איירי וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו. אין כוונתם דדווקא במדרס שייך דין זה ולא במת ושרץ. אלא משום דרישא דמתני' איירי בשלש ע"ש ועלה קתני טלאה על הבגד והוה ס"ד דדווקא בשלש עש שייך דין טלאי דעיקר חשיבותא דשלש דחזו לעניים לתקן קרע שבבגדיהם. אבל שלשה ע"ש דלאו להכי קיימא לא. קמ"ל דה"ה לשלשה ע"ש למדרס כשחברה לשם טלאי. ונ"ל דתנא דמתני' להכי תני לה גבי שלש ע"ש לאשמועי' דהא דנשתנה דין טלאי מכל שחר חבור דעלמא דבטלאי בעינין שתי רוחות ובעלמא סגי בשתי תכיפות אפי' מרוח אחת. דווקא בטלאי שנתנה על קרע שבבגדו להגן ובבציר משתי רוחות ליכא הגנה. ולהכי אסברה בשלש ע"ש דסתמה להכי קיימא לתקן הקרע וכדפי':

זו כנגד זו חיבור:

פי' הרב והבגד טמא מדרס. משמע כדין מדרס גמור לטמא אדם וכלים ובמתני' דלעיל בטלאה על הבגד פירש דאינו מדרס גמור אלא לאוכלין ומשקין. משום דהתם אפשר דמיירי בטלאי שאין צורך לבגד שלא באה לתקן כדפי' שם והכא דע"כ בבאה לתקן מיירי מדבעי' משתי רוחות והוה חבור גמור:

ר"ע מטמא:

לפי לשין המשנה הו"ל למיתני ר"ע אומר חיבור וחכ"א אינה חבור. ואפשר דבשתי רוחות זו כנגד זו הוה חבור מדאורייתא לטומאה ולהזאה. וכמין ג"ם לר"ע הוה חבור לטומאה מדרבנן ולא להזאה והיינו דקתני ר"ע מטמא:

בד"א בטלית אבל בחלוק וכו':

החילוק שבין טלית לחלוק שהטלית עשוי לכבוד ולהתנאות וכל שלא נתכסה הקרע כולו אינו דרך כבוד והלכך מרוח אחת שהטלאי מתהפכת והקרע נראה אינה חבור. אבל בחלוק שאינו לכבוד אלא להגן מפני החמה והגשמים מרוח אחת נמי הגנה כל דהו איכא. ומ"ש הרב הלכה כחכמים כלו' לא כר"ע ולא כר"י וכ"כ הרמב"ם בהדיא וגם בחבורו לא חילק בין טלית לחלוק. ס"ל כר' יוחנן דאמר בפ' זה בורר דכ"ד כ"מ שאמר ר"י אימתי לפרש ובמה לחלוק:

משנה ח

בגדי עניים. מפי' הרב משמע דבגדים כאלו אף ביד עשירים טמאים הואיל והבגד בכללו יש בו כשיעור והא דנקט בגדי עניים אורחא דמילתא קתני שבגדים כאלו רגילין אצל עניים. אבל הר"ש כתב דדווקא ביד עניים טמאים כדתניא בפ' כירה בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים וע"כ בכה"ג איירי שהבגד עשוי קרעים קרעים ומחוברים. אבל מטלית יחידית העומדת בפני עצמה לא מצינו בשום מקום חילוק בין עני לעשיר דפחות משלש ביד כל אדם טהורה וכשיש בה שלש ע"ש לכל אדם טמאה עכ"ד. ולפמש"ל ספכ"ז דעניים ועשירים דאתמר בפ' כירה לאו עני ועשיר בנכסים דמי יודע מה נקרא עשיר אלא עני ועשיר לענין מטלית זו קאמר שאם חשובה היא בעיניו הוי עני לגבה שצריך לה ואם השליכה לאשפה עשיר הוא. א"כ בכאן נמי אין צורך לחלק בין מטלית העומדת בפ"ע או לא:

די"ל דמחוברת ואין בה שלש ע"ש באחת מהן דינה כמו עומדת בפ"ע וכל שחשובה היא בעיניו ה"ז נקרא בגדי ענים ואצלו היא מטמאה אבל מי שאינה חשובה בעיניו וזורק כיוצא בבגדים אלו לאשפה אצלו אינה מטמאה אלא מה שחשוב אצלו והיינו בגדי עשירים לעשירים:

כיון שנקרע רובה אינה חבור פי' הרב אם נטמא קצה אחד לא נטמא השני ע"כ משמע דלענין ליטמא להבא איירי דוקא אבל מטומאה דלשעבר לא איירי. אבל בגמ' פ' העור והרוטב דף קכ"ג גרס אינה חבור וטהורה וע' בר"ש מה שהקשה ע"ז ממתני' י' דפכ"ז ותיו"ט שם הביא מקצתו. ומיהו אפי' לפי' הרב דמתני' בטומאה דלהבא איירי. צריך ליישב מהא דתנן רפ"ג דטבול יום אוכל שנפרם ומעורה מקצת וכו' דלכולהו תנאי דהתם אין חילוק בין נקרע רובו או מיעוטו לעולם כל שעולה אחד עם חברו חשוב חבור אפי' בט"י וה"נ תנן פרק ב דעוקצין מ"ה דדווקא מחתך לבשל אעפ"י שלא מירק אינו חבור משום שסופו ליפרד ע"י בישול אבל לצלות ולשלוק הוה חבור אפי' נחתך רובו. וצ"ל דיש חילוק בין טומאת אוכלין לטומאת כלים בזה:

והרמב"ם בחבורו ספכ"ג מה"כ כתב בלשון הזה כיון שנקרע רובה שוב אינה חבור וטהרה אעפ"י שנשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך ע"כ מלשונו משמע דלעולם בעינין שיקרענה כולה וזהו שכתב שהרי הוא קורע והולך אלא שטהרה למפרע כשקרע רובה ולשון שהתחיל בה הכי משמע וכמ"ש הרב משנה למלך שם ולדבריו ניחא דטומאת כלים ואוכלין לא סתרי אהדדי אלא דמתני' דהכא מילתא אחריתא קמ"ל דנהי דבכל דוכתא הוה חבור אפי' מעורה במקצת עד שיקרע כולה. מיהו אי חזינין דקורע את הבגד ודעתו לקורעה כולה טהרה מעת קריעת רובה:

העבין והרכין:

פי' הרב רכין כגון השיראין והסריקין ע"כ. ונראה לפרש דכגון אלו ולא אלו עצמן דכיון שהן של משי אפי' אינם רכין אין בהן משום שלש ע"ש דאין שלש ע"ש אלא בבגדי צמר ופשתים כדפי' פכ"ז ולשון הרמב"ם בחבורו רפכ"ב הרכין ודקין ביותר כגון בגדי פשתן של מצרים שהבשר נראה מתחתן ע"כ:

משנה ט

כסת הסבלין: פי' הרב שפעמים יושבין עליו וכן פי' בסבכה של זקנה וגבי משמרת פי' שאין יושבין עלי' מפני השמרים וכן. פי הר"ש והרא"ש. ולדבריהם צריך ביאור דא"כ כולה מתני' מאי קמ"ל ועד השתא לא ידעינין דאין מדרס אלא במיוחד למושב או למשכב ונראה דכסת הסבלין כל היום כשנושא משאות מניחו תחת המשוי ובלילה או בשעה שעומד לפוש מניחו תחת מראשותיו. וקמ"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא דאין מדרס אלא במיוחד למדרס לא תימא דבעינין דווקא מיוחד למדרס בכל שעה ושעה ואין בו תשמיש אחר אלא עם המדרס קמ"ל דליתא אלא אפי' שעה אחת מיוחד למדרס ובאותה השעה אין א"ל עמוד אעפ"י שכל שאר שעות היום מיוחד למלאכה אחרת. ה"ז נקרא מיוחד למדרס מפני אותה השעה והיינו דקמ"ל בכסת הסבלין אעפ"י שרוב השעות מיוחד למשוי כיון שיש לו ג"כ זמן קבוע שמיוחד רק למדרס הוה מיוחד למדרס וכבר הוכחנו סברא זו במקום אחר. וא"ש נמי בסבכה של זקנה וענין סבכה זו פי' לעיל פכ"ד שעיקרה עשוי להגין על הבגדים והיא מטפחת גדולה ורחבה שהנשים נותנות על הכסא בשעה שיושבות שלא יתקלקלו בגדיהן מן האבק שבכסא ולפי שעשוי' נקבים נקבים מעשה שבכה לנוי קרוי שבכה. והשתא קמ"ל דישיבה כזו אעפ"י שאינה לצורך ישיבה אלא להגן על הבגדים כיון שמ"מ יושבת עלי' מושב הוי. וכה"ג יש לפרש משמרת של יין שלאחר שיצא ממנו כל היין ונשאר במשמרת השמרים והחרצנים דרך לדרוס עליו ברגלים או לישב עליו לכבוש ולהוציא עוד היין הבלוע. וקמ"ל דהא לאו מושב הוא ואעפ"י שיושבין עליו מעשה אבן בעלמא קעביד ולא לצורך ישיבה ולא דמי לסבכה דהתם שמונח על הכסא צורך ישיבה חשוב כיון שהישיבה על הכסא לישיבה ממש היא. ולפי זה הי' נראה להגיה בפי' הרב שכצ"ל שאין יושבין עלי' אלא מפני השמרים ומיהו הואיל שגם בפי' הר"ש והרא"ש נכתב כן בלא תיבת אלא קשה להגיה בדברי כולם. וגם שהר"ש הביא תוספתא במתני' דלעיל נמי כהך לישנא שאין יושבין עלי' מפני השמרים. ולכן יש לפרש דמשמרת אפי' לאחר שפסקו מלהשתמש בה ליין וניגבה אם ייחדה למושב בטלה דעתו שכיון שהיא מאוסה מפני השמרים אין יושבין עלי' כלו' אין דרך לייחדה לישיבה. וכן נראה לפי סברת הר"ש והרב לעיל פכ"ג במדוכה המדית שטמאה משום מרכב אעפ"י שהמרכב אינו לצורך רכיבה ממש אלא למלאכה ובכה"ג במשמרת אם דורסין עלי' לכבוש ולהוציא היין חשוב מדרס ולכך צ"ל לשטתם כפי' האחרון שכתבנו. ומיהו מהר"ם ז"ל תמה שם וס"ל דאין זה ענין מרכב:

סבכה של זקנה ולעיל פכ"ד תני של ילדה ונדחקו המפרשים בזה. ושם כתבנו דשל זקנה ושל ילדה לאו דוקא אלא לסי' בעלמא וסבכה זו היא מטפחת כדפי' לעיל וסתם ילדה מקפדת על בגדי' והסבכה שלה עשוי' להניחה על הכסא בשעת הישיבה להגין על בגדי' וסתם זקנה אינה מקפדת ואין מטפחת שלה עשוי' למושב. ומיהו אי ידעי' בזקנה שהיא מקפדת ומניחה המטפחת לישב עלי' פשיטא שגם היא טמאה מושב. ובכה"ג איירי הכא דאפי' של זקנה טמא. ולעיל איירי בסתם דלא ידעינין אי מיוחד למושב אמרי' של ילדה מסתמא טמאה ושל זקנה סתמא טהורה:

העושה בגד מן החרם טהור:

דאלו לא עשאו בגד אף החרם טמא כדתנן ספכ"ג כיון שעשוי לצוד בו כלי קיבול הוי וכלי קבול מ"מ טמא כדתנן פי"ז אפי' שפופרת הקש. אבל עשאו בגד דלאו כלי קבול היא וקיי"ל בפ' במה אשה דס"ד דאין בגד אלא טווי וארוג והלכך החרם שאינו אלא חוטין טהור:

מן החרם וכפלו טמא:

ויש לתמוה מ"ט דראב"י כיון שאינו טווי וארוג מאי טומאה שייך בי'. ונראה דמן החרם ומן הזוטו קאמר שסתם חרם יש בו זוטו ומכולו עשה בגד. וס"ל לראב"י דהואיל וכפלו ואין בשרו נראה חשוב יד לזוטו דמשמש לו לכסות בשרו. וחכמים סברי דהחרם שהוא רובו של הבגד אין נעשה יד למיעוט ודמי להא דאמר בפ' העור והרוטב אין בהמה נעשית יד לאבר א"נ דזוטו הוא דבר מועט ואין בו שלש ע"ש ומ"מ טמא כיון שארגו לשם כך והא מרבינין ארוג כ"ש לטומאה ברפכ"ז. ופליגי אי יש יד לפחות משלש ע"ש וכה"ג נמי פליגי אמוראי בר"פ העור והרוטב אי יש יד לפחות מכזית אע"ג דפחות מכזית חשוב לקבל טומאה. ומיהו לפי מה שפסק הרמב"ם ם שם דבהמה נעשית יד לאבר ויש יד לפחות מכזית. א"כ ה"נ הו"ל לפסוק הלכה כראב"י ולא פסקו כאן כראב"י. ובלא"ה קשה דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ונראה דטעמא דראב"י דאפי' אינו ארוג הא קיי"ל בפ"ג דעדיות כחכמים דכל הקליעות טמאות דקליעה הוה נמי כארוג והכא שכפלו ואין בשרו נראה לא גרע מקליעה וחכמים סברי דשאני קליעה דעביד מעשה ודמי לאורג אבל כפילה לא חשוב מעשה והלכך אין הלכה כראב"י דקליעה גופה נמי פליגי בה ואפי' לחכמים דמטמו משמע דדווקא קליעה וע' תיו"ט פ"ח דעירובין מ"י דלאו כללא היא לפסוק בכל דוכתא כראב"י:

משנה י

עד שיגמור את קורקורתה:

בפכ"ז מ"ז מוכח דבגד כיון שארג בו שלש ע"ש מקבל טומאה אעפ"י שלא נגמר כולו וכתבנו שם דהא דמוכח בכמה דוכתי דכל הכלים אין להם טומאה עד שיגמרם. היינו דווקא דגלי דעתי' בהדיא כמה רוצה לעשותו ברוחב או בגובה אבל בסתמא מיד שנעשה בו שיעור הראוי להיות כלי טמא מיד וקמ"ל הכא דבסבכה אע"ג דלא גלי דעתי' לא חשוב כלי בלא קורקורתה או בלא שפה סביב לפיה וה"נ משמע בפט"ז הא דאמר התם משיעשה דור אחד או שני דורין אפילו בסתם דלא חשוב כלי בבציר מהכי:

את רוב השער:

ולא אתפרש אם אינה מקבלת רוב שער של גדולה ומקבלת רוב של קטנה אי טמאה משום דחזי לקטנה או כל חדא בדידה משערין ומיהו הכא י"ל דבגדולה משערין דקטנות דרכן לילך בגילוי שער עד שלא נישאת כדאמר פרק ב דכתובות יוצאות בהינומא וראשה פרוע. אבל לעיל פי"ד מ"ו במראה שנשברה דקתני אם אין מראה את רוב הפנים טהורה צ"ע אי מראה של קטנה ולא של גדולה מה דינו:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה