משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק כז
משנה א
משום חמשה שמות פי' הרב וכל א' משונה שיעורו זה וזה וכו' וכ"כ הרמב"ם. ולאו דוקא כתבו כן דהא קיבול ואריג כל שהו שיעורן שוה דשניהם בכל שהו אלא רובן משונה שיעורן וקיבול ואריג אעפ"י ששיעורן שוה אפ"ה חשוב להו שני שמות שכל אחד טמא מחמת שמו זה משום קיבולו וזה משום שארגו במתכוון. וקשה לפ"ז מ"ש התוס' בשבת דס"ג דארוג כ"ש נמי בעי מיטלטל מלא דומיא דשק ועשוי הוא לכרוך בו מרגליות או מחט ע"כ וא"כ ארוג כ"ש היינו נמי כלי קבול ואמאי חשבינהו בתרתי ואין לו' דארוג ראוי לקבול ואין עשוי לכך. וקיבול היינו שעשוי לכך. דכל שאינו עשוי לכך לא מיקרי קבול כמ"ש התוס' עצמו שם דס"ד גבי קלקלי וחבק אלא ודאי דכוונתם דארוג ראוי לקפל בו מרגליות ומתחלה היא עשוי לכל צרכיו והוה כמו עשוי לקבול וא"כ היינו כלי קבול. ולולי דבריהם הי' נראה דבגד אע"ג דבקרא דשק כתיב לא בעי' בו מטלטל מלא דדווקא כלים העשויין לתשמיש החפצים איתקשו לשק ואין להם חשיבות אא"כ מיטלטלין מלא. אבל בגד שיש לו חשיבות לעצמו שעשוי למלבוש לא בעי מטלטל מלא וראי' מוילון כמ"ש פכ"ד משנה יג לפי דברי התוס' דכל בגד עשוי לטלטל מלא וכן משמע נמי מדבריהם בשבת דפ"ד. הדבר תמוה אבנט וחגור עינינו הרואות שאין עשוי לקבלה ושאר בגדים כיוצא בהן ואמאי טמאין אלא ודאי דבגד לא איתקש לשק וכבר כתב הר"ן בנדרים דס"ט דלמידי דלא חזי לא דרשינין היקשא. והיינו נמי דאמרי' הכא דקיבול ואריג הם שני שמות שזה חשוב משום קיבולו וזה חשוב משום דאחשבי' שארגו בכוונה אעפ"י שאינו עשוי לקבלה:
ובעיקר דין זה דארוג כ"ש טמא אעפ"י שאין בו שיעור בגד יליף לה בגמ' דשבת שם מריבוייא דאו בגד ולא כמ"ש הרב כאן דילפי' לה משק מה שק טווי וארוג כו' והוא תמוה דאטו בגד גופי' לאו אריג היא. ולשון הרמב"ם בפירושו כל אריג כאשר הי' כלי טמא כמו שקדם לנו מאמרם מה שק טוי ואריג כו' נראה שלא בא לו' דילפי' בגד משק אלא בא ליתן טעם דכל שהו אעפ"י שאינו חשוב טמא דלא גרע משק אבל עיקר ילפותא מאו בגד וכ"כ הרא"ש כאן. ומ"מ צ"ע דמשמע דאריג כ"ש עיקר חשיבותו משום דאחשבי' שארגו בכוונה מתחלתו ומהני מחשבה בי' אפי' הוא פחות משלש על שלש וה"נ אמרי' בפ' דם חטאת דצ"ד בפחות משלש ע"ש אי חישב עלה מקבל טומאה. וצ"ע שהרמב"ם בפכ"ב מה"כ דין כ"א כתב בהפך שכל פחות משלש אין מקבל טומאה כלל אעפ"י שהכינו ע"כ. והכ"מ הביא מקומו מפ' דם חטאת וממשנה פכ"ז דכלים. והוא תמוה דראיות אלו לסתור הן. אבל נראה דהרמב"ם מוקי לההיא דפ' דם חטאת דמיירי במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דוקא וכ"כ התוס' בסוכה דט"ז. והך דארוג כ"ש דהכא שארגו בכוונה ואין דעתו להוסיף עליו מיירי כמ"ש התוס' בשבת דס"ג וכ"כ עוד שם דף כ"ו סוף ע"א. וא"כ הוי נמי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולהכי מהני אבל מחשבה גרידא לא מהני. ומ"מ קשה דא"כ היכי קתני הכא העור משום שלשה דלא שייך בי' אריג. הא מחשבה כי האי בעור נמי איתא כדאמרי' במשנה ד' המקצע מכולם טפח על טפח טמא ובספ"ד דמעילה דהמקצע לבית אחיזה טמא בכל שהו והיינו נמי משום דאחשבי' בקיצועו מה שקוצצו במדה והוה כמו אריג כ"ש ומה לי אורג או מקצע. ואין לו' דמקצע עדיף מאורג משום דבשעת הקיצוע מפרש בהדיא לשם תשמיש זה הוא מקצע כדאמר התם שמקצע למושב או למשכב או לבית אחיזה ומחשבה זו אלימא טפי שעשאו כלי מיד ומ"ה מהני אף בעור ושק ומפץ. ואריג דהכא שאינו מפרש בשעת אריגה אלא אורג סתם למה שיצטרך. ומתני' דהכא לא נחתא אלא לפרושי באורג סתם דלא שייך בעור. אין לפרש כן דע"כ אורג דהכא עדיף ממקצע דבאריג טמא אעפ"י שאין בו שלש ע"ש. דלשני שמות חשיבי הכא אריג כ"ש ושלש ע"ש. ואלו במקצע דלק' שאם מקצע לאחיזה בכל שהו התנה הרמב"ם בחבורו פכ"ג מה"כ דין ד' והוא שלא יהא פחות משלש ע"ש שכל פחות משלש טהור מכלום ע"כ. והראב"ד משיג שם בזה ונראה דעתו דאפי' פחות משלש מהני במקצע ומתני' הכי משמע כדפי' ומסברא נמי משמע הכי דהא במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכ"ע מהני בפחות משלש ואין לך מחשבה ניכרת יותר ממקצע ומפרש לשם מה מקצע. והארכנו עוד בענין זה לק' פכ"ח מ"ב. ומ"ש הרב עוד דמטמא משום אוהל ואין פחות מטפח וכ"כ הרמב"ם וכ"כ התוס' בשבת דכ"ז. ואני תמי' ע"ז דכולה מתני' ע"כ לא מיירי אלא לטומאת עצמו של הבגד שהוא טמא משום מאהיל על המת. דאלו לענין להביא טומאה לכלים שתחתיו בעץ נמי איתי' דפשיטא בכל דוכתא דהנסר מביא את הטומאה והא דאמרי' כל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים היינו נמי לטומאת עצמו של האוהל שאם הוא של עץ ומחובר לקרקע הוה כבית ולא שייך בי' טומאה אבל בבגד ועור ושק אפי' מחוברים טמאין. וא"כ דכולה לטומאת עצמן איירי מה עני שיעור טפח לכאן הא על עצמן מביאין הטומאה בכ"ש כדתנן רפט"ז דאהלות ובאמת דמשום אוהל דמתני' לאו לענין השיעור איירי אלא היא גופה קאמר דבגד ושק ועור אם עשאן אוהל מחובר הם עצמן טמאין ובעץ האוהל טהור. ושוב ראיתי שכן מפרש הרא"ש ז"ל:
בכלי עץ משום שנים. פי' הרב דלית בי' משום אוהל ולא משום ארוג כו' ע"כ ובפרק ב דביצה מ"ט כתב דמ"מ מדרבנן מטמא משום ארוג וכן פירש"י שם וא"א לו' כן כדמוכח הכא דלא שייך אריג בעץ. וכבר הקשו שם התוס' ופירשו דהתם נמי לאו משום ארוג היא אלא משום קיבול. ונ"ל דכלי עצם וכלי מתכת נמי דינם ככלי עץ בזה ותני ושייר:
כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחורים:
הא מילתא תנינא לה נמי לעיל בפרק ב ופירשוה שם הר"ש והרב בע"א ממה שפירשו כאן כמ"ש תיו"ט. ונראה משום שהוקשה להם תרתי למה לי. ויש לפרש דכאן אתו לאשמועי' החילוקים שבין כלי עץ לכ"ח הוצרך לפרש נמי דפשוטי כלי חרס אין להם שום טומאה לא במת ולא במדרס לא מדאורייתא ולא מדרבנן והיינו דאמר כל שאין לו תוך אין לו אחורים כלו' שאין עליו שם כלי כלל לא מקבל ולא פשוט וכמאן דליתי' דמי שאין כאן לא תוך ולא אחורים והיינו דמסיק מוסף עליו כלי עץ שמטמא משום מושב וכן טבלא כו' דבכה"ג כלי עץ שאין לו תוך מטמא משום מושב דאורייתא אם מיוחד למושב וכן טבלא אפי' אינה מיוחדת למושב בכלי עץ טמאה מיהת מדרבנן שגזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ובכ"ח טהורה:
מוסף עליו השק שמטמא משום אריג:
בפ' במה אשה דס"ד אמר דהשק אעפ"י שאינו אריג אלא עשוי מעשה קליעה זו היא אריגתו ומטמא משום אריג אעפ"י שאינו ארוג ופסק כן הרמב"ם ספרק א מה"כ:
מוסף עליו הבגד שהוא מטמא משום שלש ע"ש:
שאם נקרע מטלית מן הבגד בלא כוונה מקבל טומאה אם יש בו שלש ע"ש. ואם ארגו בתחלה היינו אריג דמטמא בכ"ש והא דסגי בשיעור שלש ע"ש במטלית היינו דוקא אם היא של צמר ופשתים אבל בשאר מינים לא מטמא בפחות משלשה על שלשה כמ"ש הרמב"ם רפכ"ב מה"כ. ומשמע שם דלענין אריג כ"ש שאר בגדים נמי מיטמו:
משנה ב
ומשום שלש ע"ש לטמא מת:
פי' הרב דחזי לעניים והכי איתא בפ' במה מדליקין ותימה על פירש"י בחולין דף ע"ב: שפי' דחזי לעניים ולעשירים:
העור חמשה על חמשה:
בפשוטין מיירי דאלו מקבלין הא אמרן דטמא בכל שהו. ואע"ג דכלי עור פשוטיהן טהורים, מ"מ מדרבנן טמאין ולפ"ז צ"ל דלמדרס מדאורייתא ולמת מדרבנן. והא דאמרי' כל הטמא מדרס טמא במת היינו נמי מדרבנן כדפי' בזה בפכ"ד. ומיהו למ"ש התוס' בשבת דס"ג דפשוטי כלי עור דטהורין דווקא בעור שלוק וקשה אבל רך שראוי לקפלו ולכרוך בו מרגלית או מחט הוה ככלי קבול וטמא מדאורייתא. י"ל דה"נ בחמשה על חמשה ברך מיירי וטמא מדאורייתא וההיא דפשוטיהן טהורין בעור קשה דלעולם הוה פשוט שאין ראוי לקפלו. וניחא השתא דחשיב לעיל רפרק ב ורפט"ו כלי עץ וכלי עור וכלי עצם פשוטיהן טהורין ולא חשיב נמי בגדים בהדייהו דהא אינהו נמי איתקשו לשק לפי שטת התוס' דשבת שכתבנו בר"פ אלא דבבגדים שכולן רכין ונוח לקפלן אין להן דין פשוט לעולם. אבל בשבת פ' המוציא יין דע"ט מייתי מתני' דהכא העור בחמשה על חמשה ותני עלה כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאת שבת ומוקי לה בקרטובלא ופירש"י שהוא עור מבושל וקשה. משמע כפי' הראשון שכתבנו דטמאין במת מדרבנן. והרמב"ם בחבורו בהלכות שבת מפרש קרטובלא עור מעובד יפה וניחא טפי וא"ת הא דתנן בפי"א דנגעים משנה יא דרצועות מנעל מיטמאין במת ואמאי הא אין בהן חמשה על חמשה. ובשלמא אי נימא דהכא מיירי בעור קשה י"ל דרצועות דרכין נינהו לא בעי חמשה. אבל אי מתני' דהכא ברך קשיא. וי"ל דרצועות שאני דקיצען בכוונה לשם כך ומקצע יש לו דין אחר כדלק' מ"ד ומתני' דהכא כולה במטלית שנקרע בלא כוונה:
ר"מ אומר השק שיריו ארבעה ותחלתו משיגמר. ות"ק ס"ל דתחלתו נמי בארבעה כמו הבגד שמיד שארג בו שלש ע"ש מקבל טומאה אעפ"י שדעתו לגומרו כולו כדלק' מ"ח:
ומשמע לכאורה דר"מ לא פליג אלא בשק ובכולהו אינך מודה לת"ק דאפי' בתחלתן כי איכא שיעורא מיד מטמו. ולפ"ז צ"ל דהא דתנן לעיל ספ"כ מחצלת מקבלת טומאה משתקנב והיא גמר מלאכתה דהתם לאו שתיגמר כולה קאמר דמפץ סגי לי' בארבעה. אלא באותן ארבעה קאמר שאין מקבל טומאה עד שתקנב דבלא קניבה לא חזי כדקאמר שהיא גמר מלאכתה:
משנה ג
העושה שנים מן הבגד וכו' לשון העושה משמע שלקח טלאי של זה ושל זה ותפרן יחד. וקשה כיון דאחשבי' בתפירה למה לי צירוף הא אפי' בטפח אחד טמא כדתנן בסמוך המקצע מכולם טפח טמא ומה לי מקצע או תופר כיון דע"י מעשה אחשבי'. וצ"ל כדפי' לעיל דמקצע כמי אינו טמא אא"כ יחדו בקיצוע שלשם תשמיש זה הוא מקצע וכ"כ התוס' בהדיא בס"פ כלל גדול. ומתני' דהכא שתפרן סתם. וא"נ הכא שתפרן גלי דעתי' דלא ניחא לי' בטפח אלא בשלשה וכיון דהשק אינו מצטרף בצר לי' שיעורא:
שנים מן הבגד ואחד מן השק. לכאורה משמע דהיינו טעמא דהגרוע אינו מצטרף להשלים החשוב כיון שהגרוע שיעורו מרובה דארבעה דשק אינם חשובים אלא כשלשה דבגד. ונמצא שטפח של השק לא הוי טפח שלם לגבי הבגד אלא פחות שליש ולא מלי שיעורא דאכתי ליכא שלשה. ולפ"ז אם השלים לשנים של בגד טפח ושליש מן השק מהני וטמא. אבל לא משמע כן דכל כה"ג הו"ל לפרושי אלא ודאי דאפי' טפח ושליש לא מהני דאין דרך להשלים בגרוע ובטלה דעתו. ונ"ל דהיינו דאתי זה הכלל לרבויי דהחמור לעולם משלים לקל והקל אינו משלים לעולם לחמור. ובתיו"ט נדחק בזה:
ואחד מן השק. וכתב הר"ש דאם נגעה טומאה בשק הכל טהור ואם נגעה בבגד הבגד טמא והשק טהור ע"כ. והא דקיי"ל דכל המחובר זה לזה אעפ"י שאין צורך לו בחיבורן מ"מ הוה חבור מדרבנן כדפי' לעיל בפי"ט ובכמה דוכתי. היינו בדברים הראויין לחברן אבל דברים שאין דרך לחברן כאלו לא מיחברי דמי והכי מוכח בפ"ק דטהרות מ"ח כדפי' שם:
כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא:
בספ"ד דמעילה אמרי' כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין והא דהכא החמור מצטרף להשלים שיעור הקל הואיל ושיעור כולן שוה לענין מקצע כדתנן בסמוך המקצע מכולם טפח טמא שראוי למושב לעשותו טלאי למרדעת. ופירש"י דכיון דשוי שיעורייהו באחת מטומאות הזב ליעשות אב ע"י מושב מיטמאין אף במדרס ע"כ. ונראה דהך טעמא דשוה שיעורן למושב לא מהני אלא לגבי הא דקיי"ל דכל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין וכיון דשוה שיעורן באחת מכל הטומאות הוה כמו שוה לכולם. אבל לא מהני נמי דליצטרפו אפי' שלא כסדר השנוי במשנה כגון בגד ועור או שק ומפץ או בגד ומפץ דהני ודאי לאו משום דאין שיעורן שוה אתינן עלה אלא משום שאין דרך לחברן והמחברן בטלה דעתו כמ"ש הרב והלכך אפי' שיעורן שוה לא מהני. אלא שהתוס' כתבו בסוכה די"ז דבגד ושק וכן שק ועור ששיעורן קרובים מצטרפין אבל לא בגד, ועור או שק ומפץ ששיעורן רחוקים עיי"ש. ואינו מובן דלא מצינו חילוק זה בין קרובים לרחוקים אלא אם אין שיעורן שוה אעפ"י שקרובים אין מצטרפין אי לאו משום דלמושב שיעורן שוה וא"כ אפי' רחוקים. וצ"ל דכוונתם הואיל ושיעורן רחוקים וזה מפני חשיבותן ולכך אין דרך לחברן יחד כיון שזה גרוע הרבה מזה והמחברן בטלה דעתו וכמ"ש התוס' עצמם טעם זה דבטלה דעתו בפ' כלל גדול. אבל הרב משנה למלך פכ"ג מה"כ הבין שהתוס' שינו את טעמם בסוכה מטעמם שכתבו בשבת והאריך בזה ולפע"ד אינו מוכרח ויש לכוון דבריהם דדא ודא אחת היא. ומ"ש הרב דלא מצטרפי אלא כסדר השנויים ומיהו לעשות טלאי למרדעת כולן מצטרפין דמאיזה מהן שיקצע טפח מצטרף ואינו מקפיד שם אם היא משני מינים ע"כ. ותיו"ט השיגו שדבריו סותרין זא"ז. אבל נ"ל שדברי הרב נכונים ואין כוונתו שהטלאי עצמה שהיא משני מינים מצטרפין אפי' בגד ועור שזה אינו אלא בא לו' שאם בא לעשות טלאי של בגד ע"ג כלי של עור מצטרף לו והוה חבור דהא דאמרי' דשלא כסדרן אין מצטרפין דוקא בטלאי עצמה שהיא משני מינים שלא כסדר דבהא אמרי' דהמחברן בטלה דעתו. אבל אם הכלי והטלאי שבו הם שני מינים אפי' רחוקים הרבה זה מזה מצטרפין דהא המקצע מכולם טפח טמא משום שראוי לטלותו ע"ג מרדעת ומשמע אפי' טלאי של מפץ ראוי לטלותו ע"ג מרדעת של עור. וה"נ תנינין בפכ"ח מ"ו דמטלית של בגד שטליי' בין על הבגד בין על הקופה והשק ובין על העור הוה חבור ועיי"ש. ומתוך זה נ"ל מה שנסתפק הרב משנה למלך פכ"ג מה"כ בהא דאמרי' דדווקא כסדרן מצטרפין ושלא כסדרן לא. אם הוא דוקא להשלים השיעור אין מצטרף כגון ארבעה מן העור ואחד מן הבגד אינו משלים לשיעור העור בחמשה. אבל אם הי' בעור חמשה כשיעורו וחבר לו הבגד שפיר הוי חבור ואם נטמא זה נטמא זה או דילמא דאפי' בכה"ג לאו חבור היא וכמוחלקין דמי ואם נטמא זה לא נטמא זה עכ"ד. ולע"ד איכא למיפשט דאם יש בכל אחד כשיעור ודאי הוה חבור דכיון דאית בי' כשיעור כלי היא והא תנינין בהדיא במתני' דפכ"ח דבגד שטליי' על העור הוה חבור:
משנה ד
המקצע מכולם טפח:
היינו שיחדו בשעת הקיצוע ופירש שלשם מושב הוא מקצע כדפי' בר"פ וכ"כ התוס' בהדיא בס"פ כלל גדול וקשה דאמאי לא תני רבותא טפי דאפי' בכל שהו מהני קיצוע כדאמר בספ"ד דמעילה כשפירש לאחיזה בכל שהו. ונראה דמשום סיפא דפליג ר"ש וחכמים בצדדי הקופה דדוקא בטפח פליג אבל בכ"ש מודה כמו שנפרש לק' והלכך נקט נמי ברישא טפח:
מצדדי הקופה ר"ש מטהר:
פי' הרב מצדדין ס"ל לר"ש דלא חזו למושב ע"כ. ולא התבאר א"כ מ"ט דחכמים. ועוד משולי' אמאי חזי טפי. ונ"ל דהיינו טעמייהו דקופה הוא כלי קבול כמו השק וזה פשוט שאין מדרך אדם לקלקל כלי הראוי לתשמיש ולייחדו למושב. וזה שקלקלו ויחדו למושב חיישינין לי' נמי שמא ימלך על מחשבתו והדר מתקן לה לכלי ומחזיר הטלאי למקומה וכל דמימלך אין מחשבה זו חשיבה להיות מושב כיון דעביד דמימלך ואין מחשבתו מתקיימת כדאמרי' בפכ"ו מ"ח גבי אומן. והלכך אם קיצע מן השולים דחזינין דבהדיא מחריב לכלי לגמרי ולא חייס עלה ודאי תו לא חייס עלה לבתר שעתא כיון דמחריב בה טובא ולא חייס. אבל מן הצדדין דלא מחריב בה כולי האי ואכתי אית לה תקנתא ר"ש מטהר דעביד דמימלך וחכמים לא חיישי בהא דילמא מימלך אפי' מן הצדדים כיון דבידים מחריב לה. ונראה דדוקא במקצע טפח למושב פליג ר"ש וכ"ש שלשה למשכב אבל לאחיזה כ"ש לא פליג ר"ש דבכל שהו הא לא מחריב לכלי ולא מימלך:
וחכ"א המקצע טפח כו'. ולא תני בקצרה וחכמים מטמאין. נראה דה"ק כיון דמקצע בידים לא עביד דמימלך דדווקא במחשבה בעלמא אמרי' דלמא מימלך. ולא מבעי' במקצע שלשה למשכב דמחריב טובא פשיטא דטמא דתו לא מימלך ואפי' בטפח נמי לא מימלך. והיינו דתני וחכ"א המקצע טפח כו' כלו' כיון שמקצע בידים לא מבעי' בשלשה טפחים אפי' בטפח טמא:
משנה ה
בלויי נפה וכברה וכו' לעיל בפ"כ תנינין לפלוגתייהו גבי עריבה והא תו למה לי. ונראה דמתני' דהכא אינה ענין לדלעיל. דהתם שנפחתה מרמונים לא חזיא לכלום ופליגי אי יש עלה מיהת שם כלי פשוט דלמדרס בעינין כלי כדפי' התם והך דהכא מיירי בבלויי נפה כלו' שבלו ונקרעו במקצת אבל עדיין ראוי למלאכתן לפרקים בדוחק ומשום דתני לעיל פלוגתייהו דר"ש וחכמים במקצע מן הכלי דס"ל לר"ש דעביד דמימלך ולחכמים כשעשה מעשה בידים לא אמרי' דמימלך והדר תני הך דר"ע מטמא אפי' במחשבה שחשב על כלים בלויים לייחדן לישיבה דס"ל דמחשבה מהני כיון שבלו ולא קיימי למלאכה הוו כחתיכת מפץ או עור דבמחשבה מהני להו יחוד למדרס אי אית בהו כשיעור. וחכמים מטהרין דאכתי שם כלי עלייהו אע"ג דבלו מימלך ומתקן להו למלאכתן וכל דמימלך אין מחשבה מטמאתן. והא דאמרי עד שיקצע לאו שיחתוך במדה כמקצע דלעיל דהכא אם חתכן אפי' שלא במדה מהני דכל דעביד מעשה ומחריב להו תו לא מימלך. אלא אורחא דמילתא דמתקנן במדה:
כסא של קטן שיש לו רגלים:
דבלא רגלים אין שם כלי עלי' ולמדרס בעינין כלי כמ"ש הרב פ"כ מ"ג. ונ"ל דהא דתנן ספרק ב דביצה עגלה של קטן טמאה מדרס נמי בכה"ג איירי שאינה גבוה כדרך שאר עגלות ולא חזיא לגדול ומ"מ כיון דחזיא לקטן טמאה והתם לא צריך למיתני שיש לה אופנים וגלגלים כדרך העגלה דפשיטא דבלא אופנים לא מיקרי עגלה ולא הבנתי מאי קשיא להו להתוס' שם דמאי קמ"ל פשיטא כשמיוחדת לישיבת הקטן טמאה עיי"ש והרי מתני' דהכא בכסא נמי מיוחדת לישיבה ואפ"ה צריך למיתני כיון דלא חזיא לגדול. ואפשר דס"ל להתוס' דכסא נמי לגופה לא צריכא ולא תני לה אלא משום סיפא חלוק של קטן דפליגי בה ובכסא כ"ע מודו וכמו שנפרש בסמוך בס"ד:
וחכמים אומרים עד שיהא בו כשיעור:
פי' הרב שלשה ע"ש כשיעור המדרס וכ"כ הרמב"ם וכ"מ בהר"ש והרא"ש. ונראה דלא ניחא להו לפרש כשיעור שלש ע"ש למת. דאין עושין חלוק כזה קטן מאד ולא חזי למידי וכ"ש לר"א דמטמא בכל שהו ואי היינו בפחות משלש אין שם חלוק עליו ולכך הוצרכו לפרש לענין מדרס ואע"ג דחלוק אין עשוי למשכב ולמושב ועיקרו אינו אלא לכסות בשר ערוה או לחמם הגוף מ"מ כיון שדרך לשכב ולישב עליו הרי הוא משמש שכיבה עם מלאכתו כמו תיבה שפתחה מצדה. אבל לא ידעתי ליישב משנתינו לפי פי' זה מ"ט דחכמים דמטהרי הכא בכל שהו ולעיל בכסא של קטן לכ"ע טמא אעפ"י שאין גבוה טפח ולא חזי לגדול. ועוד דחלוק שעשאו בכוונה לקטן היינו מקצע דלעיל ובמקצע לאחיזה אשכחן דטמא בכל שהו כדתניא בתוספתא ובספ"ד דמעילה וא"כ למה יגרע חלוק של קטן דהא חזי לקטן. ואין לפרש דמיירי דלא חזי לקטן דא"כ מ"ט דר"א. ועוד דאמאי אמרו עד שיהא בו כשיעור עד שיהא ראוי לקטן מבעי' להו. ועוד דמסתמא עושין שיהא ראוי לקטן וא"כ מ"ט דחכמים. ואי לאו דברי המפרשים ז"ל יש מקום לפרש דבשיעור שלש על שלש פליגי ואעפ"י שאין עושין חלוק קטן כזה י"ל דמיירי בחלוק שעושין לגיד בשעת המילה כדתנן פי"ט דשבת ואין עושין לה חלוק. והשתא ניחא דפליגי ר"א וחכמים אי מקצע לאחיזה בכל שהו אי כל שהו ממש אפי' אין בו שלש ע"ש או לא דלעולם שלש ע"ש בעינין. וכמו שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד פכ"ג מה"כ. ור"א ס"ל דמקצע בכל שהו ממש טמא כהראב"ד. וחכמים ס"ל דלעולם שלש ע"ש בעינין כהרמב"ם. אבל מה אעשה שהרמב"ם עצמו בפירושו ובחיבורו מפרש מתני' לשלשה ע"ש ולמדרס וכפי' הרב וכ"נ משאר המפרשים. וגם לפי מ"ש בר"פ נראה דשיטת הראב"ד עיקר בזה דמקצע בכ"ש ממש טמא. והכי קיי"ל כחכמים דר"א וצל"ע:
משנה ו
אלו נמדדין כפולין:
כ' הרמב"ם בין לשלש ע"ש למת ובין לשלשה ע"ש למדרס ע"כ. ויש לדקדק בשלמא שלשה על שלשה למדרס כיון שהמדרס בא מחמת הלבישה שמשמש שכיבה או ישיבה עם הלבישה הלכך נמדד כפול כדרך לבישתו. אבל שלש ע"ש שנוהג אפי' במטלית שאינו משמש כלום ואטו משום שעשאו מלבוש מיגרע גרע ואמאי בעי כפול:
וי"ל דאין ה"נ דגרע דבזמן שלא עשאו כלי עומד הוא לעשות ממנו טלאי לבגדו ומשעשאו כלי אין עומד לטלאי וטומאתו משום שעשוי לתשמיש ובעי כפול כדרך תשמישו ובהכי ניחא לפי פי' השני שכתב הרב דכפול דמתני' היינו שהתופר כופל מקום החתך. ולק' פכ"ח מ"ז ס"ל לחכמים דהמלל מצטרף לשלש ע"ש ופי' שם הרב דמלל היא מקום החתך לפי חד פירושא. וצריך טעם דהכא אין הכפילה מצטרף והתם מצטרף לחכמים. ונראה כדפי' דהתם במטלית בעלמא שלא עשאה כלי וחזיא לעשותה טלאי והלכך המלל מצטרף דאכתי חזיא לטלות נקב קטן. או אם יצטרך יתיר התפירה ותהא שלש ע"ש. אבל הכא שכבר היא כלי ואינה מתקיימת בלא הכפילה אין הכפילה מצטרף. ומ"מ נראה דהרמב"ם דמוקי מתני' אף לענין שלש ע"ש לטעמי' אזיל דס"ל דפחות משלש אפי' קיצוע לא מהני כדפי' לעיל. אבל לשיטת הראב"ד דקיצוע מהני בכל שהו בהני דמתני' נמי כיון שעשאן כלי היינו קיצוע ולא בעי כפול גבי שלש ע"ש אלא מתני' דוקא בשלשה ולמדרס איירי דבפחות משלשה אינו ראוי למדרס וכ"כ הרא"ש דמתני' לענין מדרס איירי:
שטליי' על השפה. פי' שבא לטלותה וקודם שטלאה אם עשאה כפולה נמדדת כפולה ואם פשוטה פשוטה אבל אחר שטלאה אין לה טומאה בפ"ע אלא עם החלוק. הרא"ש:
משנה ז
הבגד שארג בו שלשה ע"ש ונטמא מדרס ואח"כ השלים כו' פשטא דמתני' משמע דאפי' אם בתחלת אריגתו הי' דעתו להשלים הבגד כולו אפ"ה מיד שארג בו שלשה מטמא מדרס אעפ"י שלא נגמרה מלאכתו וה"ה בשלש ע"ש לטמא מת כדלק'. וצ"ע דהא כל הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן כמ"ש הרמב"ם רפ"ה מה"כ וכ"כ תיו"ט לעיל ספ"כ. ואין לו' דבגד מיד שנארג בו שלשה דחזי למדרס הוי כנגמר מלאכתו וכן בשלש ע"ש למת כיון דחזי לשם תשמיש הוה כלי. דהא בהדיא אמרי' בפ"ק דחולין דכ"ה לענין כלי עץ מחוסר חטיטה טהור אפי' חק קפיזא בקבא ופירש"י כלי שדעתו לחוק בו עד שיחזיק קב חקק בו שלשה לוגין אעפ"י שראוי למלאכה הואיל ולשם קב התחיל בו ודעתו להשלימו לא הוי גמר מלאכה ע"כ ומנ"ל דבגדים יש להם דין אחר לענין זה. וצ"ל דמתני' מיירי שאין דעתו להוסיף בתחלה ואח"כ נמלך והשלים ומיהו קשה דבכלי עץ נמי תנן בפט"ז מ"ג הקנונין הגדולים משיעשה שני דורים לרחב שלהן ים נפה משיעשה דור אחד ותני נמי התם בקופה וערק משיעשה בו שני צפירות וצפירה אחת עיי"ש ומשמע דהיינו אפי' עדיין עתיד להגביה הדפנות ויעשה בו עוד דורין וצפירות הרבה אפ"ה מיד שעשה שני דורין מקבל טומאה ויש בדור אחד. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"ה מה"כ בהדיא שאעפ"י שלא גמר גביהן מקבלין טומאה שהרי נראו למה שנעשו וצורת כלי עליהן הא למה זה דומה לבגד שנארג מקצתו ע"כ. הרי שהשוה כלי עץ לבגד ומשמע דבבגד פשיטא לי' דקודם גמר מלאכתו נמי מקבל טומאה וכדמוכחא מתני' דהכא. ומ"מ קשה מ"ש מההיא דחק קפיזא בקבא וליכא למי' דמתני' דפט"ז מיירי כשלא הי' דעתו להוסיף דא"כ מאי אריא משיעשה דור אחד או שני דורין אפי' כל שהו טמא דכלי קבול טמא בכל שהו ונראה דההיא דחק קפיזא בקבא איירי שאומר בפירוש שדעתו לחוק בו קבא הלכך אם לא גמר לאו כלי הוא. ומתניתין דהכא ודלעיל פט"ז איירי בסתם שלא גילה דעתו והלכך מיד שנעשה בו צורת כלי טמא ואע"ג דכלי קבול טמא בכל שהו היינו שאין דעתו להוסיף בודאי. אבל בקופה וערק דפט"ז צורתן מוכחת שדרכן להיות רחבים אלא כיון שלא גילה דעתו כמה עתיד להרחיב שיערו חכמים שזה צורת כלי שלו בדור אחד וזה בשנים וכן משמע גבי סבכה פכ"ח מ"י. וחילוק זה בין סתם למפרש מוכח ג"כ לעיל ספ"כ וכמש"ש:
וראיתי להתו' בפ' במה מדליקין דכ"ו סוף ע"א בהא דאמר התם דפחות משלש ע"ש אינו מקבל טומאה ומסככין בו והק' ריב"א דבפ"ק דסוכה סיככה בבלאי פשתן פסולה ומפרש לה התם במטלניות שאין בהן שלש. ותירץ דהתם בבאו מבגד גדול שכבר היו ראויות לקבל טומאה. והכא איירי כשלא היו בהם מעולם שלש ע"ש וקשה לרשב"א דאפי' לא נארג בו מעולם שלש על שלש מקבל טומאה כדאמר בפ' במה אשה אריג כ"ש טמא וי"ל דהתם איירי כשאין בדעתו לארוג בו יותר והכא איירי כשיש בדעתו לארוג בו יותר והלכך אם אין בו שלש ע"ש טהור עכ"ל התוס'. ומשמע דמסקנתם דתרתי סוגיות דשבת ודסוכה איירי כשלא היו בהן מעולם שלש אלא דההיא דסוכה כשאין דעתו לארוג יותר, ודשבת כשדעתו להוסיף. והשתא מוכח אפי' דעתו להוסיף טעמא משום דאין בו שלש הא אם יש בו שלש אפי' דעתו להוסיף טמא וזה כדמשמע ממתני' דהכא. אבל באמת לא ידעתי מי הצריכם לחילוק זה דמצינן לו' דתרתי סוגיות איירי כשאין דעתו להוסיף אלא דבסוכה איירי באורג בתחלה דטמא בכ"ש. ובשבת מיירי במטלניות שנקרעו מן הבגד ואעפ"י שאין דעתו להוסיף עליהן כיון שלא ארגן בכוונה כשאין בהן שלש טהורין וכ"כ התוס' עצמם בפ' במה אשה דס"ג דאורג מתחלתו פחות משלש הוא חשוב כמו מטלניות שיש בהן שלשה שבאו מבגד גדול ולא ארגן בכוונה וכן דעת הרמב"ם דכל שלש ע"ש ושלשה ע"ש שמקבלין טומאה הם בקרעים מן הבגד והביאו תיו"ט בר"פ. וא"כ אין להם צורך לחילוק זה בין דעתו להוסיף או לא. ובאמת משמע כשדעתו להוסיף אפי' יש בו שלש ע"ש ואפי' שלשה ע"ש לא מקבל טומאה כמו חק קפיזא בקבא. ודברי התוס' צ"ע:
ונ"ל דהא דאמרי' כשדעתו להוסיף אינו מקבל טומאה דזהו דווקא לענין שאר טומאות אבל טומאת נגעים ודאי אפילו דעתו להוסיף טמא דבהדיא כתב רחמנא דאפי' שתי וערב טמא ופשיטא דכל שתי וערב דעתו להוסיף שעדיין. לא נארג ואפ"ה טמא וממילא נמי כי מרבי שלש ע"ש נמי דטמא מקרא דוהבגד כדאיתא בשבת דכ"ו אפי' כשדעתו להוסיף מרבינין דבנגעים אין חילוק. ובהכי מיושב הא דאמר התם דשלשה על שלשה לא צריך רבוייא דאתי בק"ו משתי וערב וכתבו התוס' שם דבלאו ק"ו נמי לא צריך ריבוי דשלשה על שלשה חשוב כמו בגד שלם דמה לי שלשה ע"ש ומה לי ד' או ה' אמות שזה ראוי כמו זה עכ"ל. ולמאי דפי' דאפי' כשדעתו להוסיף מיירי לא שייך למי' דחשוב כמו בגד שלם. דשאני בגד שלם שאין דעתו להוסיף ולהכי צריך ק"ו. דמשתי וערב ילפי' דבנגעים דעתו להוסיף נמי טמא. ומיהו לרבא דאמר דשלשה ע"ש בשאר בגדים נמי טמא בשאר טומאות בר מנגעים. איהו ודאי כשאין דעתו להוסיף קאמר דאי דעתו להוסיף בשאר טומאות טהור ואין לו' דאפי' דעתו להוסיף גלי קרא הכא דטמא מייתורא דאו בגד. דהא מצינין לאוקמי קרא לבגד שלם אתי דטמא בשאר בגדים ולא נימא סתם בגד הוי. צמר ופשתים ומנ"ל דלשלשה ע"ש אתי. וליכא למי' כמ"ש התוס' דשלשה ע"ש חשוב כמו בגד שלם. דהא אי בדעתו להוסיף מיירי ודאי לא חשוב כמו בגד שלם. אלא ודאי באין דעתו להוסיף מיירי. וכן מוכח נמי לאביי דאמר התם דאו בגד אתי לשלש ע"ש בצמר ופשתים ובשלמא אי באין דעתו להוסיף איירי ניחא דלא מוקי רבוייא לשלשה ע"ש בצמר ופשתים משום דשלשה ע"ש חשוב כבגד שלם כמ"ש התוס'. אבל אי איירי בדעתו להוסיף דהשתא אינו חשוב כבגד שלם. א"כ מנ"ל לרבויי שלש ע"ש דילמא שלשה ע"ש דווקא אלא ע"כ באין דעתו להוסיף איירי:
טהור מן המדרס:
כיון דנתמעט שיעורו הוה ככלי שנשבר וטהר ולא אמרי' כיון שהשלים הבגד הרי מצטרף ובין כולו איכא שיעור ואכתי כלי היא. דזה שנשלם פנים חדשות היא דלאחר שנטמאה מדרס בא לו פנים הללו ואין זו הראשון מאחר שנתקלקל בה כדי ביטולה וכמ"ש הרב בפכ"ו מ"ד גבי סנדל ובפי"ח גבי מטה:
אבל טמא מגע מדרס. פי' הרב שנגע בשלשה ע"ש קודם שנתמעט ע"כ וכ"כ הר"ש והרא"ש ובסיפא שנטל חוט אחד ואח"כ השלים דלא שייך ה"ט הוצרכו לידחק דאתיא כת"ק דר' יוסי לק' מ"י דשלשה ע"ש שנחלק טמא מגע מדרס וכדמסיק הרב ג"כ. ולפי זה קשה על הרמב"ם שבכאן העתיק כלשון המשנה ולק' פסק כר' יוסי ונדחק בזה תיו"ט לק' וגם הרב משנה למלך הניחו בצ"ע (ועוד דלפי פירושם גם רישא דמגע מדרס היא שנגע בשלשה ע"ש קודם שנתמעט לא מתיישב דאימתי נגע אי קודם שנתחבר ע"י אריגה לא חזי לקבל טומאה דחוטי שתי וערב לא מקבלי שום טומאה בר מנגעים ואי לאחר שנתחבר א"כ ע"כ רישא נמי ס"ל כת"ק דר"י דטומאת בית הסתרים מטמא וכן ק' נמי בסנדל דפכ"ו ובמטה פי"ח וע' בתוס' פ' ואלו קשרים דקי"ב ובפרק ב דעירובין דכ"ד אם לא שנאמר דסתם בגד נקפל ונוגע קצתו בקצתו וזה דוחק וע' בתוס' בפ' בהמה המקשה דע"ב. וי"ל דמיירי שנארג ונתחבר חצי החוט מתחלה וקודם שחבר חציו האחר נטמא מגע וכ"כ התוס' בעירובין גבי סנדל ובכה"ג החוט מקבל טומאה דלא גרע מיד הכלי כיון שנתחבר קצתו ומשמש לבגד) ולפע"ד נראה דבחנם נדחקו לפרש כאן דמגע מדרס היינו דווקא כשנגע במדרס אחר דשפיר מצינין לפרושי דיש על המטלית גופה שתי טומאות מדרס ומגע כגון שדרס הזב עלי' ברגלו יחף דבאו מדרס ומגע יחד והשתא כשנתמעט שיעורו אח"כ לא נתמעט אלא לענין מדרס דליכא שיעור מדרס ופש עלי' טומאת מגע שהי' בה מתחלה דלמגע לא נתבטל. ור' יוסי דלק' נמי מודה בכה"ג ולא פליג התם אלא היכי דליכא מגע בשעת מדרס כגון שהפסיק פשוטי כלי עץ בין רגלו לבגד כשדרס עליו שלא נגע בו בשעת דריסה והיינו דא"ר יוסי לק' אא"כ נגע בו הזב טמא כלו' בשעה שדרס נגע בו דבהא מודה וכ"כ רש"י בהדיא בפ' בהמה המקשה דע"ב וכ"כ התוס' שם וכולה מתני' דהכא לא נחתא לפלוגתא דר"מ ור"י דהכא מיירי כשנגע בשעת מדרס דכ"ע מודו דכשטהר ממדרס פש עלי' מגע ולא נחית הכא אלא לאשמועי' דהבגד שהשלים עליו טמא כמותו ובין ברישא ובין בסיפא המטלית עצמה יש בה מגע שכבר נגעה בזב בשעה שדרס עלי' ולא פליג ר"י לק' בשלשה ע"ש שנחלק אלא היכי דלא הי' שם מגע בשעת דריסה והכא מיירי דהי' שם מגע בשעת דריסה ואתי לאשמועי' דהבגד שהשלים הרי היא כמו המטלית לכל דיניו וברישא שקודם שנתמעט היו שניהם טמאים מדרס ואחר שנתמעט כשם שהמטלית טהור ממדרס וטמא מגע גם הבגד כמוהו ובסיפא דלא הי' על הבגד מעולם טומאת מדרס מ"מ טמא מגע כטומאת המטלית שמחובר לו והיינו דברישא תני טהור ממדרס אבל טמא מגע ובסיפא לא תני אלא טמא מגע לחוד משום דלא מיירי מטומאת המטלית אלא מטומאת הבגד ובסיפא דלא הי' על הבגד מעולם טומאת מדרס לא שייך למיתני טהור מן המדרס ונראה שהר"ש והרב שלא פירשו כן במתני' דהכא משום מתני' דלעיל פכ"ו מ"ד בסנדל ובפי"ח גבי מטה דהתם ע"כ צריך לפרש מגע מדרס שנגעו במדרס אחר דאלו מגע הזב שהי' עליהם בטל לו עכשיו משניטלו שתי אזניו של הסנדל דבטל לו מתורת כלי ואינו מקבל טומאה עוד כדתני התם לא הספיק לתקן הראשונה עד שנשברה שני' טהור. ובטל ממגע כמו ממדרס וכ"כ רש"י ותוס' פ' אלו קשרים דקי"ב וכן במטה משנשברו שתי ארוכות לאו כלי היא ואפי' כפשוטי כלי עץ לא הוי שאינו כלי והתם ודאי צריך לפרש מגע מדרס ממקום אחר והלכך ס"ל להמפרשים דמתני' דהכא נמי מיפרשא כהנהו דלעיל ונכנסו לדוחקים ובאמת אין צורך דמתני' דהכא מיפרשא שפיר מגע מדרס של עצמה שהי' עלי' משעת המדרס וגם רש"י ותוס' מפרשים כן הך דהכא אעפ"י דבמתני' דסנדל פירשו ג"כ מגע ממקום אחר בפ' ואלו קשרים. ומ"מ במתני' דלק' בסמוך גבי ארג בו שלש ע"ש אין לפרש אלא כפי' הר"ש והרב ז"ל וכמו שנפרש לק' בס"ד:
משנה ח
אבל טמא מגע טמא מת:
דטמא מת היינו שנטמא במת והוה אב:
ומגע טמא מס היינו הנוגע באדם שנטמא במת דהוי ראשון כמ"ש הרב פ"ח מ"י. ומיהו הכא צריך לפרש טמא מת היינו שנטמא בכלי שהוא טמא מת ונעשה אב ומגע טמא מת היינו כלי שלישי שנגע בכלי שהוא אב ע' ריש אהלות:
מגע טמא מת:
הכא אין לפרש אלא כפירוש הרב במתני' דלעיל דמגע זה הוא שכל הבגד נגע בשלש ע"ש קודם שנתמעט. דלא שייך הכא לפרש דמגע אשתייר בי' מחמת מגע הראשון כיון דליכא שלש ע"ש לא אשתייר בי' ולא מידי דבטל הוא לגמרי ושאר הבגד הנשלם אינו מצטרף עמו למגע דפנים חדשות היא כדפי' לעיל אלא מגע דהכא שנגע בשלש ע"ש קודם שנתמעט ומיירי בבגד שנקפל ונגע קצתו בקצתו קודם שנטל חוט מתחלתו. א"נ בשעת אריגה כשנארג חצי החוט כשהתחיל להשלים הבגד חציו האחר קודם שנארג טמא מגע ומשום יד כדפי' לעיל. אבל אם לא קפל הבגד אלא הי' מתוח כל שעה וגם בשעת אריגה נארג כולו כאחד אף מגע אין כאן דלאחר שנארג מגע בית הסתרים היא. ולפ"ז הי' נראה דאם לאחר שנטל החוט חזר וחתך מתחלתו מטלית אפי' יש בה שלש ע"ש טהורה לגמרי שאין מגע עושה מגע שהרי תחלתו של בגד משנטל החוט לא אשתייר בי' טומאה כלל אלא מחמת שמחובר לשאר הבגד שנטמא במגע וכשחזר וחתכו אפי' יש כאן במטלית זו חוט אחד מן שאר הבגד להשלים למטלית שלש על שלש אין כאן עוד טומאה שהחוט האחד אפי' הי' בו טומאת מגע בעודו מחובר. משחתכו נטהר דחוט אחד אין בו שיעור. ושאר המטלית אינו מצטרף לו דאפי' מגע לא הי' בו מעולם וכן במתני' דלעיל גבי שלשה על שלשה אם אחר שנטל החוט חזר וחתך מטלית הנשאר מתחלתו אפי' מגע אין בו שאין מגע עושה מגע כדתנן לעיל פי"ח גבי תפילין ומיהו לפמ"ש התוס' בפ' ואלו קשרים דקי"ב לענין סנדל דכשתיקן אוזן ראשונה בא לו מדרס ומגע מדרס יחד והסנדל בטל לאוזן דא"א להיות זה בלא זה עכ"ל. ומשמע לי מדבריהם אלו דהסנדל עצמו יש בו טומאת מגע כמו לאוזן דאפי' פירש אח"כ מן האוזן נשאר בו מגע וה"נ הכא כמו שיש מגע בבגד הנשלם ה"נ שייך מגע בתחלתו שצריכין זה לזה אלא שזה שכתבו דכשתיקן האוזן בא לו מדרס ומגע יחד צ"ל דבשעת התיקון כשתפר חציו קודם שתפר חציו השני כדפי' לעיל וכמ"ש התוס' בעירובין דאי לאחר שתיקן כולה מגע בית הסתרים היא. ומ"מ אע"ג דבמתני' דהכא צריך לפרש כשיטת הרב במתני' דלעיל אבל במתני' דלעיל גופה לא יתכן כפירושם כיון דצריך לאוקמי מתני' דהתם דמגע בית הסתרים הוי מגע דלא כהילכתא. אבל התם מצינין לפרש דמגע מדרס מחמת עצמה היא כמש"ל:
שלש ע"ש שנתמעט טהור. וכתב הרב משנה למלך פכ"ג מה"כ דין ט' דדווקא בבגדים הדין כן משום דבפחות משלש ע"ש בטל שמו דלאו בגד הוא. אבל אוכל כביצה שנטמא ואח"כ חתך ממנו חציו אפי' להסוברים דפחות מכביצה לא מקבל טומאה מ"מ טומאה דמעיקרא לא פקע מיני' כיון דמעיקרא אוכל והשתא אוכל ולא בטל שמו ותדע שהאוכל תרומה טמאה כזית חייב מיתה אלמא דכזית נמי טומאתו עליו עכ"ד. מ"ש שתרומה טמאה במיתה. אגב שיטפי' כ"כ דאינו אלא בעשה בפ' הערל דע"ג ובעיקר הדין בחנם טרח להביא ראיות לזה שהרי משנה שלימה היא בפ"ק דטהרות מ"ה אוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לכביצה לטמא כקל שבשניהם ע"כ וע"כ שהי' תחלה כביצה ונתמעט ותניא נמי בת"כ והביאוהו התוס' בפ' כל שעה דל"ג והביאו ג"כ הר"ש פרק ב דט"י ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ע"כ ומכאן הוכיחו התוס' שם דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה עיי"ש ומ"מ שמעי' בהדיא דאין אוכל נטהר בשבירתו ועיין פ"ג דטהרות מ"ד ונראה דהרב משנה למלך סובר דכל הני איכא למידחי דמדרבנן לא פקע טומאתו דהא מדרבנן לכ"ע מקבל טומאה בכל שהו כמ"ש תיו"ט רפרק ב דטהרות וקרא דת"כ אסמכתא להכי אתי עלה מתרומה. שנתמעט טהור:
דוקא בטומאת מגע אבל בנגעים אפי' נתמעט משלש לא פרחה טומאתו כדתנן ספי"א דנגעים המוחלט שקצצו ועשאו מוכין טמא והטעם פי' שם:
משנה ט
אבל טמא מגע מדרס:
לעיל בפ"כ תני אבל טמאה טמא מת דהתם לענין שתקבל טומאה להבא איירי ואומר שאינה ראוי' עוד למדרס אבל ראוי' למת. והכא איירי אם נשאר עליה שום טומאה מחמת מדרס הראשון ות"ק ס"ל דטומאת בית הסתרים מטמא ויש עליו טומאת מגע שנגע בעצמו בהיותו מדרס ור' יוסי ס"ל דבית הסתרים לא מטמא אמר וכי באיזה מדרס נגע שזה שנגע בעצמו לאו מגע היא. אלא א"כ נגע בו הזב וכו' כלו' אי אתה יכול למצוא בו מגע מלשעבר אא"כ בשעה שנעשה מדרס הי' בו ג"כ מגע עם המדרס שדרס עליו הזב ברגלו יחף או שקדם בו מגע למדרס והשתא אעפ"י שהמדרס בטל המגע לא בטל והכי איתא בהדיא בפ' הקומץ רבה דף כ"ד וכן פירש"י ותוס' בפ' בהמה המקשה דע"ב אמתני' דלק' דזה שא"ר יוסי אא"כ נגע בו הזב היינו קודם שנעשה וילון ודלא כמ"ש הרב כאן אא"כ נגע בו הזב אחר שנעשה וילון וכ"כ הרמב"ם. ואינו מיושב דא"כ מאי למימרא. ועוד דכולה מתני' לענין טומאה דלשעבר איירי. וכבר תמה הרב משנה למלך ג"כ בזה:
משנה י
שלשה ע"ש שנחלק:
פלוגתא דהכא נמי כדלעיל דת"ק ס"ל דטמא מגע מחמת המדרס דלשעבר בין נגע בו הזב מתחלה בשעת המדרס או לא נגע בו מ"מ הבגד נגע בעצמו ומגע בית הסתרים מטמא ור"י סבר דבית הסתרים לא מטמא ואינו טמא מגע אא"כ נגע בו הזב מתחלה. ונ"ל דצריך למיתני תרווייהו דפליגי בסדין ובשלשה ע"ש שנחלק דאי תני סדין הו"א התם קאמר ת"ק דטמא משום בית הסתרים הואיל ויש במקצת ממנו שיעור לטמא וחשיב חוט זה שנוגע בשאר הבגד לקבל טומאת מגע מחביריו שיש בשאר שיעור שלשה ע"ש וה"ז נוגע במדרס אבל שלשה ע"ש שנחלק אפי' מגע בית הסתרים הוה מגע הא ליכא שיעורא במקצת לטמא חברו קמ"ל דבהא נמי מטמא ת"ק דכל זמן שהוא מחובר חשוב מקצתו ככולו שגוף אחד הוא. ואי איתמר בהך הו"א דר' יוסי נמי ס"ל דבית הסתרים הוי מגע והכא פליג משום דליכא שיעור במקצתו קמ"ל דבסדין נמי פליג:
אבל טמא מגע מדרס. ולעיל במ"ז דקתני נטל חוט אחד מתחלתו ואח"כ השלים טמא מגע מדרס אתאן כת"ק דהכא כמ"ש הר"ש והרב שם. והקשו מזה על הרמב"ם בחבורו שפסק בהך דהכא כר' יוסי ופסק נמי לההיא דלעיל ונדחק בזה התוי"ט ואין בדבריו די יישוב וגם הרב משנה למלך הניחו בקושיא ולע"ד מעיקרא ל"ק דהכא הא לא פליגי אלא אם לא נגע בו הזב מתחלה בשעת מדרס שאם נגע אף ר"י מודה דטמא מגע כדקאמר אא"כ נגע בו הזב. ומתני' דלעיל כולה בנגע בו הזב מתחלה איירי והתם לא אתי למי' אלא שהבגד שהשלים אח"כ טמא כמותו ולא איירי התם בפלוגתייהו כלל. וכדפי' התם:
משנה יא
שלשה ע"ש באשפות: עיקרי דינים הללו הם מהא דאמרי' בפ' במה מדליקין דכ"ו דתניא בגד אין לי אלא בגד שלש ע"ש מנין ת"ל והבגד ושלשה ע"ש אתי בק"ו משתי וערב. ורבא מייתי שלשה ע"ש בשאר בגדים מדכתיב בשרצים או בגד ומוכח התם דבגד משמע בגד שלם דווקא אי לאו ריבוייא דוהבגד ואו בגד והשתא מוקמי' רבוייא דווקא בבריא וצורר מלח דמסתבר טפי דדמי לבגד שלם שחשוב הרבה. ואפי' לאביי דלית לי' ריבוייא לשלשה ע"ש ומק"ו מש"ו יליף. ע"כ כמי מוקמי' דוקא בשלשה ע"ש שהוא בריא וחזק כדאמר התם דחזי לעניים ולעשירים. ואם אינו בריא וצורר מלח מדאורייתא טהור דלהא ליכא ריבוייא ומדאורייתא אין חילוק בין באשפה ובין בבית אלא דבבית גזרו רבנן דטמא בחד בבריא או צורר גזירה משום בריא וצורר ובאשפה דלא שכיח לא גזרו בה. ובהכי ניחא הא דתני אלו ואלו מתכוונין להקל ואמאי מקילי ואטו בריא וצורר מלח כתיב. אלא משום דדומיא דבגד שלם בעינין. ולהכי בעי צורר מלח ולא צורר קמח דמשערין כולה בחזק ובריא ביותר דומיא דבגד שלם. וניחא השתא דדווקא בשלשה ע"ש דבגד אמרו דבעי בריא וצורר. ואלו בעור ושק ומפץ לא מצינו חילוק זה. לא באשפה ולח בבית. והיינו משום בגד דכתיב בקרא משמע שלם וחשוב שראוי ללבישה ולא מרבי שלשה ע"ש אלא דומיא דבגד שלם. אבל עור ושק אין עומדין ללבישה ולא חשיבי והלכך אין חילוק כל שיש בהן השיעור אפי' אינו בריא וצורר טמאים ומיהו מדתני גבי שלשה ע"ש דוקא בריא וצורר מלח. וגבי שלש ע"ש במתני' דלק לא תני דבעי בריא וצורר מלח לא באשפה ולא בבית משמע דטעמא לאו משום דמוקמי' רבוייא דקרא דומיא דבגד דהא שלש ע"ש נמי מרבוייא אתי אלא נראה דדווקא בשלשה ע"ש משום דחזי לעניים ולעשירים וסברא היא דטמא כמו בגד שלם כמ"ש התוס' בשבת והלכך אם אינו בריא וצורר מלח אזל חשבות דידי' אלא שאם הוא בריא וצורר מלח אפי' מושלך באשפה טמא דאשפה לא מבטל לי' כמו בגד שלם ובבית גזרו בי' רבנן דטמא בבריא או בצורר כדפי' לעיל אבל שלש ע"ש דלא חזי אלא לעניים הוי איפכא דאפי' אינו בריא וצורר מלח טמא מגזרת הכתוב אבל אשפה מבטל לי' אפי' הוא בריא וצורר מלח כיון שהשליכו באשפה לא חזי כלל דמאיס. וא"ש טפי למאי דפי' במתני' דלק' דשלש ע"ש חזי לעניים ואינו טמא אלא ביד עניים וכשהשליכו לאשפה גלי דעתי' דעשיר הוא ולא חשיבא גבי' הלכך טהורה אבל שלשה ע"ש דחזי גם לעשירים לא מהני לה אשפה ולפ"ז נראה דאם הוא באשפה ואינו בריא או לא צורר טהור לגמרי דממדרס טהור כיון שאינו בריא ולא צורר. ומשאר טומאות נמי טהור משום שהשליכה באשפה דטהור מדין שלש ע"ש אפי' הוא שלם אבל בבית שאם אינו בריא וגם אינו צורר טהור דווקא ממדרס אבל בשאר טומאות טמא כדין שלש ע"ש. דהא בשלש ע"ש ליכא קפידא דאפי' אינו בריא וצורר משמע דטמא מדלא אדכר בי' לק' אלא השלכה באשפה מטהרת. ואי איתא דבבית נמי אית ליה טהרה באינו בריא ואינו צורר הו"ל למיתני':
בבית או בריא או צורר. ומשמע דאם אינו בריא או אינו צורר והשליכה באשפה וטהרה אם חזר והכניסה לבית טמאה והא דלא תני הכא לעולם השלכתה מטהרתה וחזרה מטמאתה כדתני לק' גבי שלש ע"ש. משום דבשלשה ע"ש אין ההשלכה מטהרת דמיד שבלתה ונתקלקלה שאינו בריא או צורר מלח הוא טהרתו מדאורייתא אלא כל זמן שלא השליכה גזרו בה רבנן טומאה ומשהשליכה אוקמוה אדאורייתא ונמצא שאין ההשלכה גורם הטהרה. אבל בשלש ההשלכה היא גורמת הטהרה:
ר"ש אומר שוין שלשה ע"ש באשפות לשלש וכו'. משמע דאפי' הוא בריא וצורר מלח לר"ש טהור ממדרס וכ"כ הרמב"ם והרא"ש. וצריך לדקדק מ"ט דר"ש אי אשפה מבטלת מבגד אפי' במת יטהר. ואי אשפה אינה מבטלת במדרס אמאי טהור:
ונראה דת"ק נמי דמטמא שלשה ע"ש באשפות במדרס ע"כ איירי שיחדו למדרס כבר קודם שהשליכה דאי לא יחדו לא משכחת כלל טומאת מדרס באשפה כיין דמדרס בעי יחוד ובאשפה לא שייך יחוד דאין לך אדם שמייחד ישיבה או שכיבה על האשפה. ולאחר שהגביהו פשיטא דבגד מעליא הוא דחזרתו מטמאתו. וכיון דבעודו באשפה לא שייך יחוד ע"כ הא דת"ק מטמא דוקא ביחדו קודם שהשליכה וס"ל לת"ק דאשפה לא מבטל היחוד דאשפה לאו גריעותא היא לגבי שלשה על שלשה וכמנח בבית דמי ואם דרס עליו הזב באשפה טמאה ור"ש ס"ל דאשפה מבטלת היחוד דמשהשליכה הא חזינין דמבטל לי' מישיבה ויחוד לא בעי שינוי מעשה כדפי' לק' פכ"ח מ"ה:
משנה יב
ובשרו נוגע בכסא טהור:
כיון שנקרע ואינו בריא טהור אם הוא באשפות אפי' עדיין צורר מלח ואם הוא בבית ואינו צורר מלח טהור כדאמרי' לעיל. והרב שפירש טהור דבטל מתורת בגד וכ"כ הר"ש משמע דטהור לגמרי בין במדרס ובין במת וכ"כ הר"ש בר"פ דלק' גבי עשאו כדור. ואינו מובן נהי דממדרס טהור דבטל משלשה ע"ש מ"מ משלש על שלש לא בטל אפי' נקרע בכמה מקומות ואין בו שלש ע"ש שלם כל שלא הובדלו הקרעים טמא כדין שלש ע"ש כמ"ש הר"ש בפכ"ח מ"ח וצ"ל דבאשפות קאמר דטהור לגמרי דשלש ע"ש כשהשליכה לאשפה טהור אבל הרא"ש מפרש דטהור ממדרס דלא חזי לישיבה וכ"כ הרמב"ם שלש ע"ש שנמהה ממנה חוט אחד:
לעיל במ"ח תנינא דנטל חוט אחד ממנה טהור והכא קמ"ל אפי' לא ניטל אלא שנמהה ועומד לינטל טהור: וה"ה בשלשה ע"ש הו"מ למיתני' דטהור מן המדרס אלא דניחא לי' לאשמועי' בשלש על שלש דטהור לגמרי וברישא שנקרע לא מצי למיתני בשלש ע"ש דהא לא מיטהר בקרע:
או שנמצא בו קשר:
וכתב הרב דקשר נמי שני קשרים מהאימין כדאמר בפ' כלל גדול כו' וכ"כ הר"ש ופשט לשון המשנה משמע אפי' קשר אחד ומההיא דכלל גדול אין ראי' דודאי האורגים אין מקפידין על קשר אחד אבל הכא בשלש ע"ש מצומצמת כשנמצא בו קשר בצר ליה שיעור מקים כפלי הקשר לאו אריג היא ושתי וערב אינו מיטמא אלא משום שעומד ליארג. והא דתנן, פי"א דנגעים מ"ח דלר"י פסיקה א' וקשרה אינו מטמא מכלל דלת"ק טמא התם איירי שיש שם שיעור מלבד הקשר כדקתני כדי לארוג ממנה שלש ע"ש ואפ"ה לר"י אינו מטמא כדפי' שם דבקרא פליגי:
שלש ע"ש שהשליכה לאשפה טהורה הכא לא מפליג דאפילו בריא וצורר מלח אשפה מטהרתו ואפי' היא חדשה כדתני בסמוך דר"א הוא דפליג בחדשה. וצריך טעם האיך אשפה מטהרת והא קיי"ל כל הכלים אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה. וא"כ שלש ע"ש נמי כלי הוא דקרא רביי' לטומאה כדתניא בפ' במה מדליקין דכ"ו והשלכה באשפה לאו שינוי מעשה היא בגופה. ונ"ל דהיינו טעמא דשלש ע"ש לא כתיב בקרא בהדיא אלא דחכמים דרשי ריבוי דוהבגד אפי' מה שאינו בגד שלם ושלשה ע"ש ל"צ ריבוי דמק"ו אתי כדאמר התם ומוקי ריבוייא לשלש ע"ש משום דחזי לעניים. אבל פחות משלש דאפי' לעניים לא חזו לא מסתבר לרבויי דלאו כלי היא. ואפי' בשלש ע"ש נמי תניא בפ' כירה דף מ"ז ובעירובין דכ"ט בגדי עניים לעניים, ובגדי עשירים לעשירים. ופירש"י דשלש ע"ש אינו טמא לכל אלא ביד עניים והקשו שם התוס' ע"ז דבכל דוכתא משמע דאין חילוק בשיעורים אלו בין עני לעשיר וכן הקשה הר"ש בפכ"ח מ"ח. אבל לפעד"נ דמתני' נמי סברא הכי דע"כ עניים ועשירים דקתני בברייתא לאו בעני ועשיר בנכסים איירי אלא לענין הך מטלית קאמר שאם מצניעה למטלית של שלש ע"ש בביתו לתקן חלוקו ולעשות טלאי לבגדו עני היא אצלה דגלי דעתי' שחשובה היא בעיניו ואם השליכה לאשפה עשיר הוא ולגבי' לאו כלי היא וחכמים לא ראו לרבות מרבוייא דקרא אלא מידי דחזי דהוי כלי והשתא מתני' דהכא וברייתא דבגדי עניים חדא מ לתא אמרי. אלא דמתני' מיפרשא דהשליכה לאשפה עשיר הוא ולדידי' לאו כלי היא:
ואני תמה על התוס' שם בפ' כירה שכתבו דהך דבגדי עניים דווקא למדרס איתמר שאין דרך עשיר לייחד מטלית של שלש. אבל שאר טומאות דלא בעי יחוד טמא בין לעני ובין לעשיר אפי' מוטל באשפה דקרא לא מפליג ע"כ. והאיך אפשר לו' אפילו מוטל באשפה הא תנן הכא בהדיא דהשלכה לאשפה מטהרת שלש ע"ש. ומה שהביאו התוס' שם עוד ראי' ממתני' לק' פכ"ח מ"ח בגדי עניים אעפ"י שאין בהן שלש ע"ש וכו' כבר יישב הר"ש משנה זו שם בע"א:
החזירה טמאה: לרבותא נקט החזירה הוא עצמו דאע"ג דמעיקרא ביטלה וגלי דעתי' דלא חשיבא לגבי' אפ"ה כי הדר אחשבה מהני. וכ"ש אם הגביהה אדם אחר והכניסה לבית פשיטא דטמאה:
ושל זהורית טובה:
פי' הרב משי הצבוע כרמיזי וכ"כ הרמב"ם. והוא תמוה דכל בגד שאינו מצמר ופשתים אין בו טומאת שלש ע"ש לכ"ע כדמוכח בפ' במה מדליקין וכן פסק הרמב"ם ריש פכ"ב מה"כ. ונראה שהוא ט"ס בפי' הרמב"ם וצ"ל צמר צבוע כרמיזי וכן פי' בלשון של זהורית דרפי"ד דנגעים ובמס' יומא. ומ"ש הרב דמשום חשיבותייהו לא מבטל להו אשפה ולכאורה הי' כראה לפ"ז דכ"ש בשלשה ע"ש דחשיב טפי אם היא של זהורית אפי' השליכה באשפות טמאה. אלא מדלא תני לה לעיל גבי שלשה ע"ש משמע דהתם אפי' זהורית טהורה באשפה דכיון דלא מיטהרת התם אלא משום שאינו בריא וצורר מלח אפי' בלא אשפה טהורה כדפי' לעיל: