אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק כו

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק כו

פרק כה

משנה א

אלא אלו אעפ"י שהן מותרין טמאין:

אבל לת"ק מותרין טהורין כדקאמר שמטהרין שלא באומן וצ"ע שהרב והרמב"ם פסקו כר"י ולא כת"ק. והרמב"ם בחבורו פ"ז מה"כ דין ט' כתב סנדל עמקי וכיס של שנצות אעפ"י כשהן מותרין אין עליהן צורת כלי הרי אלו מקבלין טומאה הואיל והדיוט יכול מהרה להחזיר וכן אם נטמאו והסיר השנצות ונפסדה צורתן הן טהורין אעפ"י שאפשר להחזירן שלא באומן עכ"ל. וצריך ביאור דברישא פסק כר"י ובסיפא כת"ק ומאי וכן. ובזה נראה שמלת וכן צ"ל וכולן ולכאורה הי' נראה דפסק כר"י משום דסתם מתני' דבסמוך כיס שניטלו שנציו טמא משמע דכר"י אתיא אלא שהר"ש נדחק דאתיא נמי כחכמים וכגון שלא ניטלו לגמרי וכו' וזה לא ניחא לי' להרמב"ם והא דמסיק בסיפא דטהורין אעפ"י שהדיוט יכול להחזירן מיירי שנפשט הכיס לגמרי וכדקתני נמי במתני' דלק' ניטלו שנציו טמא נפשט טהור וזהו שכתב בסיפא והסיר השנצות ונפסדה צורתן והיינו שנפשט לגמרי אלא שאין נראה פי' זה שהרי החילוק בין ניטלו שנציו ובין נפשט כתבו אח"כ בהדיא וכלשון מתני' דלק' ולמה לו לכותבו כאן. ונראה דס"ל להרמב"ם דלא מהני טעמא דהדיוט יכול להחזיר אא"כ דעתו להחזיר וכגון שניטלו שנצין מעצמן דמסתמא דעתו להחזירן. אבל אם הוא הסיר השנצות בידים כדי לקלקל קיבולו טהור ולא מהני יכול להחזירן כיון שאין דעתו להחזיר ור' יוסי דאמר מותרין טמאין דוקא מותרין מעצמן ות"ק נמי מודה לי' בהא דת"ק לא איירי אלא שהתירן אומן או הדיוט ומ"מ התרתן ע"י אדם וא"ל ר"י שזה אינו חידוש שכל הכלים מיטהרין שלא באומן. אבל החידוש שיש לך לו' בכלים אלו הוא שאם הותרו מעצמן טמאים ובהא לא פליגי. ומתני' דלק' כיס שניטלו שנציו טמא אתיא ככ"ע דבניטלו מעצמן איירי. והשתא א"ש דברי הרמב"ם דרישא שהן מותרין קאמר והיינו מעצמן כלישנא דר"י ובסיפא שהסיר השנצות בידים טהורין אעפ"י שהדיוט יכול להחזיר ולפ"ז נראה דהא דפליגי אביי ורבא בפ' במה אשה דנ"ח גבי זוג ועינבל אי מהני טעמא דהדיוט יכול להחזיר דוקא בשאין דעתו להחזיר איירי דאי דעתו להחזיר לכ"ע טמא. והיינו דלא מייתי התם רבא ממתני' דהכא דלת"ק לית לי' טעמא דהדיוט יכול להחזיר דודאי בין ת"ק ובין ר"י ס"ל הך דהדיוט יכול להחזיר מהני ומיהו דוקא כשדעתו להחזיר ופלוגתא דאביי ורבא באין דעתו להחזיר. ובהכי מיושב מה שהקשו התוס' שם ממטה שנתפרקה דהתם דעתו להחזיר. וכ"מ במנעל שעל האמום לק' מ"ד:

ועוד יש ליישב דברי הרמב"ם דהוקשה לו מתני' דלק' כיס שניטלו שנציו טמא דסתמא משמע כר"י ומוקי להך דהתם לענין שמקבל טומאה להבא מודה ת"ק דלהא מהני הדיוט יכול להחזיר ובמתני' דהכא דלא מהני היינו מטומאה דלמפרע לעולם טהור והיינו דאמר ת"ק מיטמאין ומיטהרין מטומאה דלמפרע. ור"י נמי לא פליג אלא אמר אעפ"י שמותרין טמאין להבא וכן דקדק הרמב"ם וכתב ברישא שמקבלין טומאה ובסיפא כתב אם נטמאו טהורין. וכשהעתיק מתני' דלק' כיס שניטלו שנציו טמא דקדק ג"כ לכתוב שמקבל טומאה. והוא כסברת הכ"מ שכ"כ גבי מטה ספכ"ו מה"כ דלהרמב"ם יש חילוק זה בין טומאה למפרע לטומאה דלהבא. ומיהו בפי"ח כתבנו שא"א לו' כן וגם התוס' בשבת שם כתבו בהיפך וגם צ"ע בסוגיא דשבת אמאי לא מייתי ממתני' דהכא לכן כ"ל עיקר כפי' הראשון שכתבנו ואיך שיהי' קשה על הרב שבכאן נמשך אחר הרמב"ם וכתב הלכה כר"י. ובמתני' דלק' בכיס שניטלו שנציו נמשך אחר הר"ש שכתב לרבנן שלא ניטלו לגמרי כו' ולר"י אפילו ניטלו לגמרי דמשמע דס"ל דפליגי חכמים ור"י וא"כ אמאי הלכה כר"י. והרמב"ם שכ"כ דאיהו ס"ל דלא פליגי ובחד מהני אנפי דכתיבנא:

משנה ב

שניטלו שנציו טמא:

פי' הרב לרבנן מיירי שלא ניטלו לגמרי ולר"י אפי' ניטלו לגמרי וכ"כ הר"ש. ובמתני' דלעיל כתבנו להרמב"ם דאיירי שניטלו לגמרי בין לרבנן ובין לר"י דכשניטלו מאליהן סתמא דעתו להחזירן ובהא לא פליגי ולכ"ע כשהדיוט יכול להחזירן טמא:

נפשט טהור:

מתורת כלי קבול ומיהו אם יש ב חמשה על חמשה טמא אפי' הוא פשוט כדלק' פכ"ז מ"ב:

לא נטמא חברו:

נראה דאפי' תפורין ומחוברין ואית לן למי' דפנימי הוי תוכו וחיצון אחוריו וכשנטמא הפנימי הכל טמא קמ"ל הואיל ואין החיבור צריך להן כמפורדין דיינינין להו ודוקא במשקה אבל בשרץ הא תנן ספכ"ד דהולכין אחר הפנימי. ולשון התוספתא הביאה הר"ש לא נטמא חברו בד"א ששפתותיהן שוות אבל אם החיצון עודף על הפנימי נטמא הפנימי החיצון טמא נטמא החיצון לא נטמא הפנימי בד"א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין ע"כ. ויש לתמוה אמאי בחיצון עודף הולכין אחר הפנימי והא בשרץ אמרי' ספכ"ד דהולכין אחר הגדולה ואמאי נימא במשקה להיפך. אבל בפי' הרא"ש ראיתי הגירסא בתוספתא אבל אם הי' הפנימי עודף וכו' וגירסא נכונה היא כיון דאיכא תרתי שהיא פנימית וגם עודפת הולכין אחרי' אפי' במשקין אבל הרמב"ם בחבורו פכ"ח העתיקה כגירסת הר"ש וצריך טעם. ולפי גירסת הרא"ש א"ש נמי הא דמסיק בד"א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין כלו' בין שפתותיהן שוות ובין הפנימי עודף. הדין בשניהם שוה. ולעולם הולכין אחר הפנימית והיינו כדאמרי' ספכ"ד חיצונה ופנימית הולכין אחר הפנימית. וגם בזה יש לתמוה על הרמב"ם שם שכתב ובשרץ אם נטמא אחד לא נטמא חברו ע"כ וכתב הכ"מ דצ"ל נטמא חבירו וכ"כ הרב משנה למלך. ולע"ד זה וזה לא יוכשר אלא דלעולם הולכין אחר הפנימית. ומיהו נראה דהכא מיירי שנטמא אחד מהן במשקה בשעה שהיו מחוברין ואינו ענין לההיא דספכ"ד דהתם היתה הטומאה קודם שחברן אבל נטמא אחר שחברן התם כמי הכל טמא והכא אמר במשקה כיון דמשקה לטמא כלים דרבנן לא גזרו בכה"ג לטמא א' את חבירו ע"י חיבור. וקאמר אם החיצון עודף דבכה"ג השקוע חשוב כמאן דליתי' לתוך דידי' לגמרי כדפי' פ"ח מ"ב לענין תוך תוכו והלכך נטמא הפנימי הוה כנטמא תוך החיצון. אבל נטמא החיצון תוכו דחיצון הוה אחוריו לפנימי ונטמא אחוריו לא נטמא תוכו ובשרץ אין חילוק ונטמא א' נטמא הכל דאין חילוק בו בין אחורים לתוכו. והא דתנן פ"ק דטהרות מ"ז במשקין כולן שניות אלמא גזרו חבור בטומאת משקין. התם לגבי אוכלין שאני דאיכא למ"ד משקין לטמא אחרים דאורייתא ואע"ג דאנן קיי"ל דהוי דרבנן מ"מ אית בי' דררא דאורייתא דדכוותי' אוכלין מטמאין משקין מדאורייתא ומשקין מכשירין מדאורייתא את האוכלין לטומאה הילכך החמירו לגבי אוכלין טפי ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי:

צרור המעות ר"א מטמא:

פי' הרב לאחר שנטל המעות וכו' דאלו בעודן צרורין אפי' צרור מעות טמא כמ"ש הר"ש דכלי קבול חשיב. והא דמשמע רפכ"ז דכל שראוי לקפל בעור אפי' הוא כ"ש טמא והא דבעינין חמשה על חמשה דוקא בעור שלוק וקשה כמ"ש תיו"ט שם בשם התוס' וא"כ הכא שאין העור קשה שהרי קיפל בו מעות אמאי טהור אפי' הוא פשוט. י"ל דהא דראוי לקפל טמא בכ"ש היינו שיחדו לכך לעולם דומיא דכלי קבול שאם אין עשוי לקבלה לא מהני ראוי לקבל. והכא בין צרור מרגליות ובין צרור מעות מיירי שלא יחדן לכך לעולם אלא לפי שעה והמרגלית עמדה ימים רבים ונעשה כלי קבול סתמא דעתו להיות לעולם כלי קבול. א"נ סתם צרור מרגליות הוה כיחדו לעולם שדרך לצוררה לימים רבים. וסתם צרור מעות הוה כלא יחדו ומיהו כל זמן שצרורין בתוכו הרי הוא עשוי לקבלה אבל משנטלן אין עשוי לקפל וטהור אם אין בו חמשה על חמשה. ור"א דמטמא ס"ל דיחוד לשעה נמי הוה יחוד והוה עשוי לקפל בו וטמא בכ"ש:

משנה ג

כף לוקטי קוצים:

נ"ל דכל הני כלים דחשיב הכא כשאין בהן חמשה על חמשה מיירי שאם יש בהן כשיעור פשיטא כולן טמאין דהוה כמו עשוי לקבלה כדמוכח רפכ"ז. והני כולהו דחשיב במתני' דרך מלבוש עבידי לכסות גופו ובזה שיערו חכמים איזהו חשוב מלבוש וטמא ואיזהו דלא חשוב כמלבוש אעפ"י שמגין על גופו טהור ומכאן ראי' למאי דפי' בפכ"ד משנה יג ולק' רפכ"ז דגבי בגד לא בעינין מטלטל מלא וריקן אע"ג דגבי שק כתיב לא בעי' דומיא דשק דדווקא אותו שמטמא משום קבלה בעי דומיא דשק אבל טומאת בגד חשיבות לעצמו היא דעביד למלבוש ולא גרע מתכשיט דאמרי' תכשיט כל שהו טמא בשבת ד' ס"ג וה"ה לעור כל שעשוי למלבוש טמא אפי' אין בו חמשה על חמשה ואעפ"י שאינו ראוי לקפל בו כיון דמלבוש הוא. וכ"מ בתוספתא הביאה הר"ש במתני' עור שעשוי להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב אם יש בו חמשה על חמשה טמא ואם לאו טהור. לעקבו ולפרסתו אם חופה את רוב הרגל טמא ואם לאו טהור ע"כ והיינו טעמא דעור הנתון על לבו מפני השרב אין חשוב כמלבוש. אבל לעקבו ולפרסתו חשיב כמלבוש וכשחופה רוב רגלו טמא אפי' אין בו חמשה. וה"ט דכולהו דחשיב במתני' דכל דחשיב מלבוש טמא ודלא חשיב כמלבוש טהור:

משנה ד

אבל טמא מגע מדרס:

משום דמחובר לאוזן הראשונה שניתקנה ונטמאת מגע כמ"ש הרב. ולפ"ז משמע דאם לאחר שתיקן השני' חזר לראשונה והחליפה והביא אחרת תחתי' כולו טהור ואפי' מגע אין כאן דאין מגע עושה מגע וכדאמרי' גבי תפילין לעיל בפי"ח. אבל באמת אין פירושם מוכרח דיש לפרש דטומאת מגע מחמת עצמה היא דמתחלה בשעת מדרס הי' שם ג"כ מגע הזב שדרס ברגלו יחף וכשנשברו אזנים בטל ממדרס אבל ממגע לא בטל ולא יהא אלא עור בעלמא דמקבל טומאת מגע ונמצא דממגע לא בטל ופש עליו מגע דמעיקרא וכן מוכח לק' פכ"ז מ"ז וכ"כ רש"י ותוס' בחולין ד' ע"ב אמתני' דפכ"ז ואפשר דהכא בסנדל ובמטה דפי"ח ליכא לפרש הכי דודאי מטומאת מגע נמי בטילה כמו ממדרס דכשנשברה אין על המטה תורת כלי אפי' כתורת פשוט כיון שלא נעשה לשם פשוט וכן סנדל כשבטל מסנדל בטל נמי ממגע דעור אין מקבל טומאה בפחות מחמשה וכדפי' לק' פכ"ז נפסק עקבו:

נראה שנפסק דהכא אינו כמו נפסקה אזנו דלעיל דהתם היינו שנעקר וניטל האוזן מן הסנדל. והכא אין לפרש כן מדקתני גבי חוטמו ניטל והכא נפסק משמע שלא ניטל אלא נפסק ונחלק כמו פסוקת הגרגרת. ומיהו לא נחלק לשנים לגמרי מדקתני סיפא או שנחלק לשנים מכלל דנפסק אינו נחלק לשנים אלא נפסק חציו או רובו. ולפ"ז בעקבו אפי' נפסק ולא נחלק לשנים טהור ובחוטומו דוקא ניטל או נחלק לשנים. והדר תני סוליים שנפסק דדווקא בסנדל שהי' לו עקב מתחלה ונפסק טהור. אבל סוליים הוא שמתחלתו עשוי כך בלא עקב ונועלין אותו כך כמו שגם בזמנינו יש מין מנעל שעשוי בלא עקב מתחלה וטמא. וקאמר שסוליים אם נפסק מ"מ טהור כלו' אפי' נפסק חוטמו מעט ולא נחלק לשנים. או נפסק פרסתו מעט מ"מ טהור. ומ"ש הרב עקבו עור שכנגד שוקו כ"נ ג"כ מדברי הרמב"ם פ"ט מה' כלאים ותיו"ט נדחק בו בפ"ט דכלאים מ"ז וע' רפי"ב דיבמות:

מנעל שנפחת. בר"פ מצות חליצה אמרי' דסנדל קשה ולא מייתב אכרעא כמו מנעל וה"נ הכא לענין טומאה מנעל אינו טהור בנפסק או נפחת מעט אא"כ אינו חופה רוב רגלו. אבל סנדל אפי' חופה רוב רגלו אם נפסק עקבו טהור דכיון שהוא קשה לא מייתב אכרעא. ומיהו בתוספתא שהביא הר"ש משמע קצת שאין חילוק. ונראה דכל הני דטהורין דוקא ממדרס דלא חזו לנעילה אבל לשאר טומאות אם יש בהן חמשה על חמשה טמאין:

ר"א מטהר נ"ל דפליגי משום שדרך האומן שמקפיד שיהא המנעל על האמום יום או יומים לפי מלאכתו ובכך המנעל מתוקן יותר והכא כשלא שהה על האימום עדיין כשיעור הצריך לו. דר"א סבר דהא דקיי"ל כשהדיוט יכול להחזירו טמא דוקא כשדעתו להחזירו כדפי' בר"פ וזה כמו אין דעתו להחזירו עכשיו עד שישהה על האימום כפי שיעורו. וחכמים סברי הואיל ודעתו לשומטו מע"ג האימום לאחר השיעור דעתו להחזירו מיקרי והכא לאו לענין מדרס לחוד פליגי דבכל הטומאות נמי ר"א מטהר כיון שבעודו ע"ג האימום לא חזי למידי ולאו כלי היא וכ"מ בשבת ס"פ תולין:

חוץ משל ערביים. לפי פי' הרב משמע דת"ק מחלק בין קשר של קיימא שהקשר בעצמו קשה ואין נוח להתיר שהוא טמא וכשהוא נוח להתיר לאו סתימה היא וטהור. ור"מ ס"ל דתלי בדעת הבעלים שקושרין אם דעתן להיות קשור לעולם טמא. ור"י דמטהר בכולם דסבר כיון שהנודות דרכן בתפירה דוקא לעולם לא מהני להו קשירה ודכוותה בפ"י דמקוואות מ"ה החבל שקשור בקופה אינו חבור אא"כ תפר וכ"ה בתוספתא שהביא הר"ש לעיל רפי"ט. ומפירש"י דס"פ הקומץ דל"ז משמע דת"ק נמי אית לי' הך סברא ומטהר כל הצרורות משום שאין דרכן בקשירה אבל ערביים דרכן בכך וכ"כ הרמב"ם ספכ"ד מה"כ. ולפ"ז נראה דר"י דמטהר בכולם משום דערביים בטלה דעתן. ע' ספ"ה דכלאים:

משנה ה

אלו עורות טמאין מדרס:

משנה זו צריכה ביאור, אי כל הני עורות דחשיב עשויין לישב או לשכב עליהן מאי קמ"ל פשיטא. ואי אין עשויין למדרס אמאי טמאין. והרמב"ם בפירושו כתב שכל אלו עשויין לישב עליהן וכ"כ ג"כ בחבורו וצ"ל דקמ"ל שאעפ"י שעיקר מלאכתן אינו לישב עליהן כמו עור הכתן והכתף ועור הלב. מ"מ אין מקפיד בהן אם יושב אדם עליהן ואין א"ל עמוד ולכך טמאין. או דעשויין לשמש שכיבה עם המלאכה וכל זה דוחק. ועוד עור השטיח ועור הכר והכסת שתחלתן אינם עשויין אלא לשכיבה למאי תני להו ומאי קמ"ל ועוד עור הסרוק והסורק במאי פליגי ניחזי אנן אם עשויין למושב. ולולא דברי הרמב"ם ז"ל יש לפרש דכל הני עורות דמתני' מלבד עור השטיח כולם אין עשויין למדרס אלא ללבוש או לאכול עליו וגם עור הקטבליא היינו עור שאוכלין עליו כמ"ש תוי"ט פ"ח דאהלות בשם הרמב"ם. וא"כ בין סקורטיא ובין קטבלי' אין מיוחדין לישיבה. אלא סקורטיא שלובשין העבדנים וקטבליא שאוכלין עליו וכן כל הני דמתני' אין מיוחדין למדרס אלא לשאר מלאכות וכן עור הכר והכסת אין פירושו שהעור עצמו עשוי לכר ולכסת אלא עור ששוטחין על הם להגין מפני האבק והלכלוך ביום ובלילה מסירן ושוכב על הכר והכסת. והשתא טובא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל כל שאינו עשוי למדרס אפי' יחדו למדרס לא מהני כדאמרי' יכול כפה סאה וישב עליו יהא טמא ת"ל אשר ישב המיוחד לישיבה יצא זה שא"ל עמוד. היינו דוקא בכלי חשוב כמו סאה ותרקב שעומדים למלאכתן ומקפיד עליהן שלא להשתמש בהן למלאכה אחרת אלא למדידה. אבל כל הני עורות דמתני' שאין עומדין לתשמיש חשוב ואינו מקפיד עליהן להשתמש בהן שאר תשמישים והלכך אם חשב עליהן למדרס הן מיטמאין במדרס וה"פ דמתני' עור שחשב עליו לשטיח טמא מיד אפי' אם עור זה הי' מתחלה עור סקירטיא או עור קטבליא או עור החמר וכו' עד עור כסת כולן מיטמאין מיד במחשבה זו ולא אמרי' דמחשבה לא מהני דעביד דמימלך דבהני לא מימלך דאין תשמיש הראשון חשוב יותר שימלך על השני לבטלו מפני הראשון. וגם הכא אין א"ל עמוד ונעשה מלאכתנו שאין דרכו לבטל זה מפני זה. וא"ש דפליגי בעור הסרוק והסורק שהרמב"ם בחבורו כ' שאלו עשויין למלאכת הצמר ולפי שזהו אומנות חשובה פליגי בה חכמים דלא מהני מחשבה דלמא מימלך דעביד דמימלך שאינו עשוי לבטל אומנתו מפני הישיבה וכל דמימלך לא מהני מחשבה כדלק' בעורות העבדן. א"נ דשייך הכא שא"ל עמוד שאם בא אדם לישב עליהן ודאי מקפיד כמו בסאה ותרקב. ור"א לא חייש דילמא מימלך וגם לא שייך הכא שא"ל עמוד כיון שביטלן ממלאכתן ראשונה ויחדן למדרס. וא"ש נמי מתני' דלק' עב כסות כמו שנפרש:

משנה ו

עב כסות ותכריך כסות:

לא אתפרש מה בין עב כסות לעב ארגמן ובמאי פליגי ב"ש וב"ה. ולמאי דפי' במתני' דלעיל א"ש נמי הכא דעב ותכריך הם שמצניעין בהם וכורכין בהם הכסות כמ"ש הרמב"ם ואם נמלך וחשב על העב והתכריך שיהיו שטיח למדרס לכ"ע מהני מחשבתו והרי היא המיוחד למדרס כיון שאין תשמיש הראשון חשוב יותר מן השני ובמחשבה בעלמא מבטל לי' לתשמיש הראשון. אבל אם מיוחדים לארגמן שהוא דבר חשוב הרבה ס"ל לב"ש דאפ"ה מהני מחשבה ולא חיישינין דמימלך וכשיטת ר"א דלעיל וב"ה ס"ל דבתשמיש חשוב עביד דמימלך ולא מהני בי' מחשבה כדפי' לעיל:

למשקלות טמא. שהוא עשוי כמו כיס ומכניסין המשקלות לתוכו שלא ישתחק ויחסר משקלו ומתוך שעשוי לקבל המשקלות חשוב כלי קבול כמ"ש הרב. אבל מ"ש הרב עוד והמשקל עצמו אינו כלי וכ"כ הרמב"ם. לא ידעתי לאיזה צורך כ"כ. גם בחבורו לא כתב הרמב"ם אלא שהוא כלי קבול. ומ"מ לא אתפרש א"כ מ"ט דר"י דמטהר ומי איכא דמטהר בכלי קבול. והרא"ש כ' דבמשקלות שמחפין אותו כולו בעור בטל העור אגב המתכת וטמא ובספי"ב תנן המשקולת טמא. ולפ"ז י"ל דר"י לית לי' דבטל. והתוס' ספ"ק דסוכה כתבו דלמשקולת טמא דלפעמים מקבלין בו שום דבר. ור"י סבר כיון דעיקרו לחיפוי טהור ע"כ וגם זה צ"ע דפשיטא אם אינו עשוי לקבלה אעפ"י שלפעמים מקבלין בו טהור וזה פשוט בכמה דוכתי ונראה עיקר כדברי הרא"ש ולא מטעמי' אלא משום שע"י העור המשקל מכוון שמתחלה מצרפין העור עם המתכת ומשניהם יחד המשקל מכוון ובספט"ז פירשנו הענין יפה ואפשר שלזה נתכוון הרב שהמשקל עצמו אינו כלי כלו' אלא בהצטרפות העור:

משנה ז

כל מקום שאין חסרון מלאכה מפי' הר"ב משמע דחסרון מלאכה היינו שהכלי הזה אינו ראוי לתשמיש שחשב עד שיעשה בו מלאכה שיהא ראוי לכך. אבל קשה לפ"ז דהיכי קתני חוץ מן העוצבא שאעפ"י שיש בה חסרון מלאכה טמאה ומה חסרון מלאכה יש בה כיון שהיא ראיי' כמות שהיא שאין מקפידין על קיצוע כדמסיק. ואין לפרש דחסרון מלאכה דהכא היינו אעפ"י שהוא ראוי לאותו תשמיש אלא שלפי מחשבתו עדיין יש חסרון מלאכה שהוא חישב לקצעה ולייפותה או למלאותה צמר ומוכין ואח"כ ישכב עלי' ולכך לא מטמאה אעפ"י שראוי' לאדם אחר לדידיה לא ראוי ובתר מחשבתו אזלינין חוץ מן העוצבא שאעפ"י שחשב לקצעה טמאה דבעוצבא אזלינין בתר רובא דעלמא שאין מקפידין. א"א לו' כן דבהדיא אמרי' בפ' דם חטאת דצ"ד דעוצבא שחשב עלי' לקצעה טהורה עד שיקצענה ומשמע דמסקנא הכי קיימא התם דרבא מייתי לה אליבא דכולהו תנאי דהתם. והתוס' בפ' מרובה דס"ו נמי מייתי לה בפשיטות אך הרמב"ם בחבורו פכ"ד מה"כ כתב בסתם חוץ מן העוצבא שהיא טמאה אעפ"י שלא נגמרה מלאכתה ע"כ ולא הביא דין זה שאם חשב עלי' לקצעה טהורה אפשר שסובר דההיא דפ' דם חטאת אינה הלכה כיון דמשמע דר"ש בן מנסיא תני לה ולפ"ז יש לפרש מתני' כפי' השני שכתבנו דהחילוק בין שאר כלים לעוצבא דשאר כלים אעפ"י שהם ראויין בלא חסרון מלאכה אם חשב עליהן לעשותן יותר מתוקנים הוי כחסרון מלאכה וטהורים. ועוצבא כה"ג טמאה כיון דמ"מ ראוי' היא. אלא דאכתי קשה אי קיצוע דעוצבא אינו אלא לייפותו כמו שפירש"י בפ' דם חטאת ובפ' מרובה וא"כ משמע דשאר כלים אפי' מחוסר היפוי טהורין והא כל כה"ג גולמי הוי וקיי"ל גולמי כלי עץ טמאין ומשמע ודאי דה"ה לכלי עור ששוים לכלי עץ בכל דיניהם. ואני תמה שלא מצאתי דין זה דגולמי כלי עור מפורש בשום מקום וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה בכלי עור בפ"ז מה"כ אבל מ"מ נראה שדין זה מוכרח דגולמי כלי עור טמאים וה"נ משמע מדתנן פי"ז משנה טו:

העושה כיס מעור המצה טמא והיינו עור שאינו מעובד וסתמא תנן אע"ג דדעתו לתקנו ולהחליקו. והא דאמרי' בפ' במה טומנין לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה ופירש"י דשאין עבודין אין מקבלין טומאה והאריך בזה הרב משנה למלך רפרק ב מה"כ. ולעיל בפי"ז כתבנו דההיא בפשוטין כמו עור שיש בו חמשה על חמשה דאמרי' בפכ"ז דטמא בהא אמרו דכשאינו מעובד טהור דלאו כלי היא דכיון דהוא קשה אין ראוי לקפלו ולכרוך בו אבל העושה כיס מעור המצה טמא דכלי היא ומ"מ גולמי היא וטמא. וא"כ כיון דגולמי כלי עור טמאין הדרן קושיין לדוכתא דהיכי קתני חוץ מן העוצבא הא שאר כלים נמי דינם כמו עוצבא כל שאין מחוסר אלא היפוי טמא. ולכך נ"ל דהא דגולמי כלי עץ וכלי עור טמאין היינו כשעשויין לתשמיש כלים וחפצים כמו כיס ותיבה ושאר כלי קבול אבל העשויין לתשמיש גופו של אדם ששוכב או יושב עליו בהני קפיד טפי וטהורים ולעיל רפט"ז כתבנו דהיינו דקתני התם המטה והעריסה משישופם בעור הדג. ובהכי מיתרצא נמי מתני' דהכא דבעורות העשויין למדרס איירי דבהני גולמי טהורים ועוצבא טמאה:

אלא העוצבא:

מ"ש תיו"ט שעוצבא גם עיבוד אינה צריכה כמ"ש הרב פי"א דזבחים ע"כ:

לא נמצא שם בלשון הרב שא"צ עיבוד אלא משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לעשות אותו מכסה למרכב וכו'. ואפי' אם צריך עיבוד מיקרי ראוי וכן פירש"י שם בהדיא אם חשב עליו לעבדה וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק דין ה':

ואע"ג דאי צריך עיבוד הוה מחוסר מעשה ולר"י מחוסר מעשה טהור כבר עמד בזה בלח"מ שם ובמשנה למלך פרק ב מה"כ והעלו דעיבוד לא מיקרי מעשה וקיצוע מיקרי מעשה:

משנה ח

ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן:

פי' הרב דעביד דמימלך ומזבין והלוקח יעשה מהן מנעלים ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך וכ"כ הר"ש והרא"ש וכן פירש"י בפ' מרובה ואינו מובן לפע"ד דהיכי מטהרינין מספיקא ושמא גם הלוקח ישתמש בו לשטיח. ועוד אפי' יעשה מהן מנעלים השתא מיהא עומד לשטיח ואמאי טהור. ועוד תניא בתוספתא ופסקה הרמב"ם בפ"ח מה"כ אומן העושה זוגין לדלת וזוגין לבהמה אם רובן לבהמה מקבלין טומאה עד שיפריש מקצתן של דלת ואם רובן לדלת אין מקבלין טומאה עד שיפריש וכו' ע"כ. ואי איתא אפי' כולן לבהמה אמאי מקבלין טומאה הא הוא עושה למכור ושמא הלוקח יעשה כולם לדלת ולשון הרמב"ם בחבורו פכ"ד מה"כ של עבדן אין מחשבה מטמאתן עד שיעשה בהן מעשה ויכינם למדרס ע"כ. משמע נמי דלא ס"ל כטעם זה דמזבין והלוקח יעשה מהן מנעלים דא"כ כי עשה בהן מעשה והכינם למדרס מאי מהני שמא הלוקח עתיד לבטלו ממדרס. והכ"מ שכ' טעם זה דעביד דמזבין והלוקח יעשה מהן מנעלים על דברי הרמב"ם אינו מובן כלל. ולשון הרמב"ם עצמו צריך ביאור שכתב עד שיעשה בהן מעשה ויכינם. מה מעשה אשר יעשה בו הא דבר שאין בו חסרון מלאכה היא. ונראה דלהרמב"ם טעמא לאו משום שמא ישנה אותם הלוקח אלא דמחשבה דאומן לא מהני גבי משכב דעביד דמימלך ממחשבתו למוכרו לאחר ואז מיד מקפיד עליו שלא להשתמש בו עוד לשכינה שכן דרך האומן שלא להשתמש בדבר העומד לימכר ובמשכב קיי"ל כל שא"ל עמוד לא חזי למשכב ואינו מטמאו ולכך אמרו דמחשבה דאומן שחשב עלי' למשכב לא הוי מחשבה כלל שאין מחשבתו מתקיימת דלבתר שעתא עביד דמימלך ומצניעו למכור ותו לא חזי למשכב והיינו שכ' הרמב"ם עד שיעשה בו מעשה ויכינם למדרס ע"כ כלו' שיתן אותם מיד לתשמיש השכיבה או ששוכב עלי' בעצמו וכיון שמשתמש בו ודאי אין עשוי למוכרו והיינו טעמא נמי דגנב וגזלן לפני יאוש לא מהני מחשבתן שאינה מחשבה המתקיימת דלבתר שעתא אתי בעה"ב ושקיל לי' ונמצא שלא הי' עשוי לשכיבה מעולם. והשתא ניחא ההיא דאומן העושה זוגין דמחשבה דאומן מהני דהתם אין מחשבתו לשום תשמיש. ויש לפרש עוד למאי דפי' במתני' דלעיל דכל חסרון מלאכה דהכא היינו מלאכת יפויו וקיצועו דאם הבעה"ב חשב עליו לקצעו עוד ולייפותו אינו מקבל טומאה כל זמן שמחוסר מלאכה זו חוץ מן העוצבא. ואם הבעה"ב אינו מקפיד עליו לקצעו הוה אין בו חסרון מלאכה וכה"ג תנן נמי ברפט"ז גמר שלא לשוף טמאה. והיינו נמי טעמא של עבדן אעפ"י שאינו מחוסר מלאכה שאין מקפיד עליו לקצעו ולייפותו אין מחשבה זו מטמאתו דלבתר שעתא עביד דמימלך למוכרו וכשבא למוכרו, ודאי מקפיד לעשותו בכל נויו ויפייו כדרך האומן וכן גנב וגזלן אין מחשבתו כלום דלאו בקפידא דידי' תלי דלאו דידי' היא:.

משנה ט

כיון שנתן בו את האזמל טהור:

ס"ל לר"י דהא דאמרי' בספכ"ה אין עולין מטומאתן אלא בשנוי מעשה לא בעינין שיפחות וישנה צורתו. אלא מעשה כל דהו סגי דבמחשבה בעלמא אין עילה מטומאתו דחיישי' דילמא מימלך וחוזר ממחשבתו אבל אי עביד נמי מעשה כל דהו תו לא מימלך וחכמים ס"ל דדווקא שינוי צורה בעי' לבטלו משמו הראשון ולכך עולה מטומאתו דככלי אחר חשיב. ונראה דר"י נמי לא אמר דנתן בו איזמל מהני אלא במחשבה דרצועות וסנדלין כיון שבא לעשות ממנו כלי אחר חשוב וצריך לו בהא ודאי לא חיישי' דמימלך. אבל אם בא לקורעו ולמעטו פחות מחמשה ולא לשם כלי דהשתא מקלקל לעור בהא מודה ר"י דאינו טהור עד שימעטנו מחמשה:

ר' אלעזר בר"צ אומר אף העושה מטפחת מעור טמאה וכו' הך מילתא מתני' היא לק' פכ"ח מ"ה כל ששינהו לשמו טמא לשם אחר טהור. ולשמו היינו משטיח למטפחת טמאה דתרווייהו שם אחד נינהו ששניהם פשוטים. ומכסת למטפחת הוי ממקבל לפשוט וטהור והכא מייתי לה ראב"צ לסיועי לחכמים דבביטול שם הראשון הטהרה תלי. והלכך דוקא שנעשה מטפחת מן הכסת טהור אבל התחיל לקורעה לשם מטפחת לא מהני ודלא כר"י דאלו לר"י ה"נ ודאי תו לא מימלך דמטפחת כלי היא והיינו דאמר ראב"צ לשון אף כלו' אף מטפחת כלי היא כמו רצועות וסנדל ואפ"ה במעשה כל דהו לא טהרה עד שנעשה מטפחת:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה