משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק כה
משנה א
כל הכלים יש להם אחורים ותוך:
לכאורה משמע דבכלל זה איתנייהו נמי כלי חרס וכשיטת הרמב"ם דבטומאות משקין יש טומאה לכ"ח מגבן. וחמורין המשקין בזה ממת ושרץ וכ"נ דעת הר"ש ג"כ כמש"ל בפרק ב. אבל להראב"ד שחולק בזה וכ"נ מדברי רש"י בבכורות דל"ח דבמשקין נמי אין טומאה לכ"ח מגבו. צ"ל דכל הכלים דקאמר היינו כלי שטף. וניחא לפ"ז הא דקתני כגון הכרים כו' דמאי כגון כיון שכן הדין בכל הכלים והו"ל למיתני אף הכרים כו' אלא דמתני' גופה מפרשא כל הכלים שהם כגון הכרים והיינו כלי שטף ומיהו אפי' נימא דכל הכלים אפי' כ"ח בכלל לאו קושיא דהא יש להן אחורים ותוך קתני וזה נוהג בכ"ח ג"כ דחלוק אחוריו מתוכו דאם נגעה טומאה באחוריו לא נטמא כלל. ובכלי שטף חלוק דאם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו. ונמצא דכולם יש להן אחורים ותוך והא כדאיתי' והא כדאיתי':
יש להם אחורים:
אחורים דכולי' פרקין היינו גבו ודפנותיו מבחוץ. ואם יש תוך וחלל באחוריו דגבי כ"ח אמרי' בפרק ב בכה"ג דמיטמאין מאחוריהן לטמא כל הכלי אעפ"י שאין מיטמאין מגביהן כמ"ש הרב שם. הכא גבי טומאת משקין אין חילוק בזה דאפי' יש תוך לאחוריו ונטמא שם ע"י משקה לא נטמא תוכו כדמוכח במ"ד ברובע וחצי רובע אין לו אחורים ותוך:
פי' הרב דלעולם כטמא כולו וכ"כ הרמב"ם וצ"ע דכל צד ממנו יש לו שם תוך ושם אחורים דלפעמים הוא תוכו ולפעמים אחורים ואמאי ניזול לחומרא בטומאת משקין לו' דכל חד מיקרי תוך אדרבה נימא כל חד נקרא אחורים ואפי' נטמא תוכו אין טמא אלא תוכו דכנטמא אחוריו חשוב וה"נ אמרי' בהדיא לק' מ"ד ברובע וחצי רובע דכל חד אית לי' שם תוך ושם אחורים ונטמא זה לא נטמא זה ומילתי' דר"מ דהכא נמי יש לפרש הכי אין לו אחורים ותוך אלא הכל חשוב כאחירים ומיהו לר"י דלית לי' הך סברא דחזי להפכו ניחא דבתר השתא אזיל וזה חשוב תוך וזה אחורים וברובע וחצי רובע מודה אבל לר"מ מנ"ל דפליג לחומרא ולאוקמי דלא כר"ע דלק' מ"ד. ולישנא הכי משמע דקאמר אין להן אחורים ותוך ולק' בסיפא אמר אין להם אחורים ולא אמר ותוך. משום דלק' פליג לחומרא שאין להם אחורים וכולו כתוך הוי והכא אמר שאין לנו לדונו כולו כתוך ולא כולו כמו אחורים ומספיקא לקולא אזלינין השלחן והדלפקי יש להם אחורים ותוך:
צ"ע כיון דכל עיקר גזרה דמשקין טמאין מטמאין כלים גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרי' בי"ח דבר ובסוף זבים ובשלחן ודלפקי דפשוטי כלי עץ נינהו ואין להן טומאה אפי' ע"י משקה זב מן התורה לא שייך בהו גזירת משקין כלל. וה"נ אמר בגמ' בהדיא בבכורות דל"ח דאין לו תוך בכלי שטף לא גזור בהו משקין אלא בהני דחזו למדרסות דאינהו מיטמו בכל הטומאות מן התורה. ושלחן ודלפקי הא לא חזו למדרס ולמה יטמאו במשקין. וכבר תמה בזה הרב משנה למלך רפרק ב מה"כ והאריך בזה והניח הדברים בצ"ע. ונראה ליישב דודאי למאי דס"ד התם דאין לפשוטין שום טומאה מן התורה ודאי ליכא למגזר בהו משקין אבל למאי דמסיק בהני דחזו למדרס אית להו כל הטומאות ס"ל דגזרו בכל הפשוטים אפי' דלא חזו למדרס משום הני דחזו וכן פי' הראב"ד בהדיא. בפי' למס' עדיות פ"ג מ"ט. והשתא פליגי ר"א ור"י דמתני' כיצד גזרו בהני דלא חזו למדרס דר"י סבר דלא גזרו בהני דלא חזו כמו בהני דחזו דאמרי' התם כל שאין לו תוך בכלי שטף אין לו אחורים לחלוקה שאם נטמא אפי' אחוריו נטמא כולו ס"ל לר"י בהני דלא חזי לא גזרו כולי האי ונחתינין דרגא דאם נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו. ור"מ סבר שלא חילקו בגזירתם וגזרו בדלא חזי כמו בדחזי וכולהו שאין להם תוך אין להם אחורים והכל חשוב תוכו וכל היכי דנגעו בו משקין נטמא כולו. ויש הוכחה לפי' זה מהא דמסיק ותני במתני' וכן טבלא שאין לה לזביז. דמאי קמ"ל פשיטא מה לי שלחן ומה לי טבלא. ועוד דלעיל הו"ל למתני' השולחן והדלפקי וטבלא שאין לה לזבז. ואמאי תני לה לבסוף בתר מילתי' דר"מ אלא דמתני' גופה אתי לפרושי טעמא אמאי גזרו טומאת משקין בפשוטין דאפי' במשקה זב אין להן טומאה ואמר שהרי הן דומין לטבלא שאין לה לזבז דנהי דשלחן ודלפקי לא חזו למדרס דלמלאכתן קיימי הטבלא ראוי' היא למדרס כדאמרינין לק' רפכ"ז טבלא שאין לה לזבז בכלי עץ טמאה והיינו משום מושב כדמוכח התם והלכך גזרו הני אטו הני. ולהכי תני להו בתר מילתי' דר"מ דאיהו משוי להו לגמרי:
משנה ב
המרדע יש לו אחורים ותוך:
פי' הרב אם כפלו משקין על החרחור אין טמא אלא שבעה וכו' עס"ה ומשמע דוקא לענין טומאת משקין הדין כן דאלו בטומאה דאורייתא בין נגע תוך שבעה וארבעה ובין חוצה להם הכל טמא שאין שיעור ליד החרחור והדרבן ואפי' ארוך יותר משבעה וארבעה הכל הוה יד. ומה ששנינו בפכ"ט מ"ז ומ"ח שירי החרחור והדרבן לזה ארבעה ולזה שבעה דווקא לענין שירים איתמר דאם נשבר שיעור השירים שבעה וארבעה והיינו הא דא"ר מאיר הכא לא הוזכרו אלא לשירים כמ"ש הר"ש:
ופליגי הכא לענין משקין דר"י סבר כמו דלשירים סגי בשבעה וארבעה ה"כ בטומאת משקין הקילו דחוץ לשבעה וארבעה הוי כאחורים ואם נפלו המשקין שם לא נטמא מה שלפנים. ור"מ סבר דלא הוזכר אלא לשירים אבל טומאת משקין דינם כטומאה דאורייתא כדין כל הידות שאם נטמא תוכו טמא כל היד אף חוץ לשבעה וארבעה. ומיהו אם נטמא המרדע חוץ לשבעה וארבעה מודה ר"מ דלא כטמא החרחור והדרבן דהא בכל טומאת משקין אין היד מביא טומאה לכלי כדלק' מ"ו. ולא פליגי אלא בנטמא החרחור והדרבן דלר"י אין טמא אלא שבעה וארבעה וחוצה להן טהור ולר"מ הכל טמא. והיינו דמפרש הרב לר"י אין טמא מן המרדע אלא שבעה ולדרבן ארבעה ולא ניחא לי' לפרש דלר"י הכל טמא כמו בכל אחורים ותוך דפרקין שאם נטמא תוכו כולו טמא. דהכא אין לפרש כן דאי לר"י הכל טמא במאי פליג ר"מ דאי בנטמא המרדע חוץ לשבעה וארבעה ליכא למי' דלר"י הוה כנטמא אחוריו ולא נטמא תוכו ולר"מ לא חשוב אחוריו והכל טמא. דהא פשיטא דלכ"ע במשקין אין הכלי טמא מחמת היד. והא דמשמע שאם נפלו המשקין תוך שבעה וארבעה מביאין טומאה לחרחור ולדרבן צ"ל דתוך שבעה וארבעה חשובי ככלי עצמו וכמ"ש תיו"ט במשנה דלק'. אלא דבאמת לא מצינו זה בהדיא בשום מקום שהמרדע אפי' תוך שבעה וארבעה יביא טומאה לכלים. ופלוגתא דמתני' אינה אלא אם נפלו משקין על החרחור ודרבן עצמן דלר"י אין טמא אלא שבעה וארבעה ולר"מ הכל טמא והכי תניא בתוספתא. ומיהו כ"ז בטומאת משקין אבל בטומאות דאורייתא לא פליגי דאין שם שיעור שבעה וארבעה כלל והכל טמא שלא הוזכרו אלא לשירים כדפי' ודלא כדמשמע מדברי הרב ותיו"ט פכ"ט מ"ז דאפי' בשלימים לא הוו יד אלא שבעה וארבעה וכ"מ מדברי תיו"ט במתני' דלק' וזה לא מצינו בשום מקום:
משנה ג
מדות יין ושמן:
לפי פי' הרב והר"ש כל הני כלים דמתני' יש להן שני תשמישין פנים ואחור וניכר מתוכן איזה עיקר ואיזה טפל. ור"י סבר דאפי' זה שהוא טפל אין דינו כאחורים דהא דהקילו באחורים משום שאין שם תשמיש כלל. אבל זה שיש בו תשמיש הוה כמו תוכו. ור"מ סבר דהטפל לעולם הוה אחוריו אם ניכר מתוך תשמישן איזהו עיקר ודמי לתוברות דר"פ שמוכיחין שזה תוכו. אבל ברובע וחצי רובע שאין ניכר שהחצי רובע אעפ"י שהוא קטן תשמישו מצוי ותדיר כמו הרובע והלכך מודה ר"מ התם והא דברפרק ב גבי טומאת כלי חרס דאין מיטמא מגבו ומיטמא מאחוריו כשיש חקק מאחוריו כמ"ש הרב שם דחשוב כמו תוכו ולא פליג ר"מ התם. היינו טעמא דהתם טומאת תוכו דאורייתא גזור רבנן מאחוריו. והכא תוכו גופי' דרבנן במשקין כך צריך לפרש לפי פירושם של הר"ש והרב ז"ל. אמנם עיקר פירושם דחוק היא דהא משמרת ומסננת אין נראה שיש להם חקק מאחוריהן או שום תשמיש שהרי המשקה מסתנן דרך שם ואיך משתמשין שם. ועוד דגבי כלי חרס ברפרק ב קרי לדפנות הפשוטין גביהן ולתשמיש החקק שמאחוריו קרי אחוריהם והכא דבכולי פרקין תני אחוריהן משמע דאפי' יש שם תשמיש וחקק יש בהן אחורים ותוך לכ"ע. ועוד דצריך לחלק בין תשמישין אלו לרובע וחצי רובע דהתם לא פליג ר"מ. ועוד דר"י דקאמר סתם אין להן אחורים ותוך משמע דבין נגעו משקין בחקק או בתשמיש שבאחוריהם ובין נגעו בדפנות הפשוטים בכולן נטמא גם תוכו דכל אחורים דפרקין היינו הדפנות וגם השולים מסביב. ובשלמא בשולים, ובחקק שפיר דס"ל דקרוי תוכו אבל בדפנות אמאי. ובאמת לולא דברי רבותינו ז"ל יש לפרש מתני' בפשיטות דכל עיקר גזירת משקין שמטמאין כלים מדבריהם היא שגזרו משום משקה זב וזבה ובכמה דוכתא אמרי' מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה והלכך אמרי' נמי בהא דנטמא אחוריו לא נטמא תוכו דאחורים אינם מקום תשמיש ולא שכיחי דליהוי משקין באחורי הכלי והלכך לא גזרו שיטמא הכלי בטומאת אחורים דלא שכיחא אבל הני כלים דמתני' דתשמיש אחוריהן רגיל ושכיח בהן כמו תשמיש תוכן. כגון מדות יין ושמן היינו לוג וחצי לוג ורביעית שיש לחנוני שמודד בהן ללוקחין ויש לחנוני חבית גדולה של יין או של שמן וכשבא הלוקח ליקח רביעית נוטל המדה של רביעית ושואב בה מן החבית אבל אינו מטלטל החבית הגדולה לערות מתוכה שיש טורח וגם הפסד וכן בלוג וחצי לוג ונמצא שאחורי המדות הללו לעולם נטבלין במשקין. וכן זומא ליסטרא מכניסין אותה כולה לתוך הקדרה וכן משמרת ומסננת תמיד המשקה זב דרך אחוריהן. וס"ל לר"י כיון דהני כלים תשמיש אחוריהן תדיר ורגיל במשקין כמו תוכן אין לחלק בהן בין תוכן לאחוריהן. ור"מ סבר דלא פלוג. ושוב מצאתי בפי' הרא"ש ז"ל שכתב טעמא דר"י משום דתשמיש אלו הכלים בלח ועיקר תשמישן במשקין ונדבקין באחוריהם ולכך לא מפליג בין אחורים לתוך עכ"ד והיינו כדפי'. ונראה דהיינו נמי טעמי' דר"ש דאמר מה שבתוכן טהור וצריך להטביל. דאע"ג דבשאר כלים אין תוכן צריך טבילה שאני הני דדרך תשמישן בתוכן ובאחוריהן יחד ואין תשמיש לתוכן בלא אחוריהן הלכך כולו צריך טבילה ועוד נכתוב בזה בסמוך:
מה שבתוכן טהור וצריך להטביל:
משמע דר"ש הוא מכריע ולענין טבילת הכלי סבר כר"י ולענין מה שבתוכו סבר כר"מ וכ"כ הרמב"ם והר"ש. ומשמע מיהא דבשאר כלים דאמרינין שיש להם אחורים ותוך כשנטמא אחוריו א"צ להטביל כולו אלא אחוריו לבד ותוכו א"צ טבילה דאי נימא דתוכו נמי בכולהו צריך טבילה א"כ במאי פליג ר"ש אדר"מ. וכ"כ הרא"ש בפירושו בהדיא דבשאר כלים לא מצריך ר"ש להטביל כולם ובכלים הללו הוא כמכריע ע"כ וכ"מ מדברי הר"ש. וראיתי להרב משנה למלך שהשיג בזה על הכ"מ וכתב דודאי כל מקום ששנינו אחורים ותוך היא לענין טומאת מה שבתוכו דאי לענין טבילת כל הכלי אין חילוק דאפי' במקום שיש להם אחורים ותוך צריך להטביל כולו כדתנן לק' גבי רובע וחצי רובע כשהוא מטביל מטביל את כולו וזה פשוט עכ"ד ותמי' היא דא"כ במאי פליגי ר"מ ור"ש דמתני' ואדרבה צל"ע מאי דפשיטא להו להמפרשים ז"ל דאחורים צריכין טבילה ובאמת יש מקום לו' בהיפך דבמקום שאמרו שיש להם אחורים ותוך א"צ טבילה כלל אפי' לאחוריו כדאמרי' בפ"ח דברכות מ"ב דב"ה סברי מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאות וסתמא דמילתא משמע דאף להשתמש בו תרומה ותדע דאי לחולין אפי' נטמא תוכו מותר כיון דטומאת משקין דרבנן וקיי"ל בפי"א דפרה מ"ה דכל הטעון ביאת מים מד"ס מותר בחולין. וא"ש השתא הא דאמרי' גבי רובע וחצי רובע כשהוא מטביל מטביל את כולו דעד כאן לא אמרו דאחורים א"צ טבילה אלא משום שאין אדם משתמש על דפנות הכלי וגבו אבל גבי רובע וחצי רובע שהם כלים ועומדים לתשמיש אלו ודאי צריכין טבילה דהאיך ישתמש בהן טהרות ובזה אמרו כשהוא מטביל כלו' כיון שהוזקק לטבילה מטביל שניהם דאין דרך להטביל חצי הכלי אע"ג דמדינא מותר כדתנן בפ"י דמקוואות מ"ה אלא דבזבחים דע"ט אמר רבא הכא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא משמע התם דאחורים הטמאים צריכין טבילה מדינא וכן פירש"י שם. ונראה דהתם דוקא בדלי אמרו דסתם דלי עשוי למלאות בו ומשקעו כולו בבור או בחבית ושואב בו המשקין ונמצא שמשתמש בו באחוריו כמו בתוכו ודמי לכל הני דמתני' דהכא שאחוריהם נטבלין במשקין וס"ל לרבא דהלכה כר"ש דצריך להטביל והיינו כדפי' דבעלמא כל שיש לו אחורים ותוך אין אחורים צריכין טבילה והכא ס"ל לר"ש דצריך להטביל האחורים כיון שהם עומדין להשתמש בהן דומיא דדלי ולפ"ז גבי רובע וחצי רובע שאמרו כשהוא מטביל מטביל את כולו. לאו מדינא קאמרי שלא אמרו שצריך להטביל אלא עצה טובה הוא שלא יצמצם לטבול עד מקום הטמא לבד שמא לא יכניס כל מקום הטומאה וכה"ג אמרי' התם גבי דלי ג"כ. כ"ז נ"ל עיקר לדינא. וא"נ ר"ש הכא הצריך טבילה לכולו דבטבילה ס"ל כר"י אלא דבדלי לא משמע כן ומ"מ קשה מה שפסק הרב במתני' הלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולפמ"ש מוכח מסוגיא דזבחים דהלכה כר"ש דאלו לר"י דאמר יש להן אחורים ותוך א"צ טבילה אפי' לאחורים. ובלא"ה השיג הראב"ד דר"י הוה יחידאה לגבי ר"מ ור"ש. ומ"ש הכ"מ דלא אמר הרמב"ם אלא לענין שצריך להטביל לא מתיישב דבפירושו כ' הלכה כר"י והו"ל למי' הלכה כר"ש. ומיהו נ"ל לפמ"ש התוס' בפ' כירה ד"מ ובכמה דוכתי דהכרעה שלישית אינה מכרעת דכל שלא נזכר במחלוקת חילוק של המכריע הוה הכרעה שלישית ואינה מכרעת אע"ג דהוי חד לגבי תרי א"כ ה"נ דכוותי' ומסוגי' דזבחים לאו ראי' היא דהילכתא הכי די"ל רבא לשנויי ברייתא אתי ולומר דאתיא כר"ש:
ומ"מ איך שיהי' בין לשיטת המפרשים ובין לשיטתינו ליכא מאן דס"ל במקום שיש אחורים ותוך צריך כולו טבילה זה ודאי אינו אלא לשטת המפרשים א"צ טבילה אלא אחורים וה"נ ס"ל לר"מ בהני כלים דמתני' ואתי ר"ש למימר דבהני צריך להטביל כולו דלענין טבילה סבר כר"י. ולשיטתנו לר"מ אפי' אחורים א"צ טבילה ור"ש מצריך טבילה לאחורים או לכולו. וההוא דרובע וחצי הרובע שמטביל כולו חומרא בעלמא הוא ודלא כהרב משנה למלך ז"ל וכתבנו עוד במ"ה. ועוד הוכחנו בפי"א דפרה מ"ה דכשנטמא אחוריו לבד א"צ טבילה כלל:
משנה ד
הרובע וחצי הרובע. הני לא דמי למדות היין ושמן דמתני' דלעיל לפי פי' הרב שם כדפי' שם. ולמאי דפי' שם פשיטא דמעיקרא ל"ק דהתם אין תשמיש לתוכן בלא אחוריהן ששוקען כולו במשקה ול"ד להך דרובע וחצי רובע אינם עשוין למדה וכל חד תשמישו לעצמו הואיל וחצי הרובע אחורים לרובע. דאינהו סברי דלעולם הקטן טפל לגדול. ור"ע א"ל כיון דזה מיוחד לתשמיש כמו זה אין בידנו להכריע איזהו טפל ושמא הרובע טפל. ומספיקא אזלינן לקולא בדרבנן ואין שום אחד מהן מביא טומאה לחבירו כדפי' בר"פ. ומיהו י"ל דהכא ר"ע לפי דבריהם השיב להם דמאי דפשיטא להו דחצי הרובע הוה אחורים אמר להו די"ל נמי איפכא דשמא הרובע הוי אחורים. אבל לקושטא דמילתא ס"ל דאין אחד מהן חשוב אחוריים אלא כל חד כלי לעצמו הוא כיון דתשמישו בפ"ע דיינינן להו כאלו אין מחוברין ולא שייך הכא תוכו ואחוריו כלל. וגדולה מזו מצינו לקמן פכ"ו מ"ב כיס לתוך כיס נטמא א' מהן במשקה לא נטמא חבירו. אע"ג דהפנימי מבטל תוכו של חיצון לא אמרי' דהפנימי הוה תוכו והחיצון אחורים דכיון שאין צריכין זה לזה חשובין כשני כלים לגמרי. והיינו דוקא לטומאת משקין דרבנן אבל לטומאה דאוריי' נגעה טומאה באחד מהן נטמא כולו כדלעיל פרק ב מ"ז בטבלא מלאה קערות וכמ"ש הרב שם. וה"נ גבי כיס לתוך כיס כדאיתא בתוספתא. ומיהו אפי' בטומאה דאורייתא כל שאין צריכין זה לזה בחבור זה מדאורייתא לא נטמא האחד בטומאת חברו אלא מדרבנן והארכנו במקום אחר בזה:
כלי שנטמאו אחוריו לא נטמא תוכו. מ"ש הרב וכשנטמא הרובע אחוריו של חצי רובע טמאין כו' לא ידענא מאי הוא דבמשנה דלקמן מפורש דחצי רובע ואחוריו טהורין. וצ"ל דהרובע עצמו טמא שהוא אחוריו של חצי רובע:
משנה ה
חצי הרובע ואחוריו טהורין. מ"ש הרב דדופן המפסיק טהור הצד שכלפי חצי רובע. ותמה תיו"ט דלית הילכתא כריב"נ דספרק ב. ולעד"נ דכוונת הרב כאן על פני הדופן האמצעי היינו השטח כולו שהוא תוכו של חצי רובע ממש ופלוגתא דריב"נ וחכמים הוא בעוביו של הדופן למעלה. והיינו דהדר הרב וכתב בסוף המשנה ודין דופן האמצעי מפורש לעיל כו' כלומר דין עוביו מפורש לעיל דפליגי בי'. ומכלל דעד השתא לא מיירי בעוביו. והיינו נמי שהאריך הרב כאן לפרש אחורים דמתני' שהם הדפנות המקיפות מבחוץ ובכולי' פרקין לא נחית לפרושי הכי ועוד דאמאי לא כתב נמי דשוליו הם בכלל אחורים אלא דודאי מילתא דפשיטא הוא דהדפנות והשולים הם אחורים דכולי' פרקין אלא שכאן בא להוציא הדופן האמצעי שצד אחד שבו הוה בתוכו והשני הוה אחוריו ולכך כתב דהדפנות כולם הם אחורים מלבד דופן אמצעי. ובחנם תמה הרב משנה למלך על הרב בזה:
אין חולקין את הגביים. וצריך טעם מ"ש רישא כשנטמאו האחורים מחמת תוכו דחולקין את האחורים כדקתני חצי רובע ואחוריו טהורין. ומ"ש הכא כשנטמאו אחורים עצמן אין חולקין. ומן הסברא הי' נראה דבשניהם חולקין. דכי היכי דאם נטמאו אחורים מחמת תוכו האחורים של השני טהורים שאין הטמא צריך לאחוריו של שני וכשני כלים דמו. ה"נ אחוריו של זה שאין בו צורך לאחוריו של חברו לאו כמחוברין חשיבי ואי משום דחיישינין דלמא אתי למיטעי וישתמש במקום טמא ויסבור שזה הוא משל טהור כיון דליכא היכר והפסק בין האחורים א"כ רישא נמי ניחוש להכי. ונ"ל דהיינו טעמא דאחורים לאו בני תשמיש נינהו וכל טומאתן חומרא בעלמא הוא דחיישינין שמא לפעמים בשום זמן יפלו עליו אוכלין או משקין ויטמאו והלכך לא חיישי' לה אא"כ נטמאו האחורים לבד ולא נטמא תוכן דמתוך שלא נטמא תוכן אינו חושש לטובלו מיד כיון דתוכו טהור ומותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאות ואיכא למיחש שמא ברוב הימים יפלו אוכלין ומשקין על אחורי הכוס ויטמאו ולכך אמרו כשנטמא אחורים של אחד כל האחורים טמאין שא"א לצמצם עד מקום הטהור כיון דליכא היכרא ואין הפסק ביניהם. אבל כשנטמא תוכו דע"כ מיזהר זהיר לטובלו מיד כיון דעיקר מקום תשמישו טמא בכה"ג לא החמירו לטמא כל האחורים דשמא לא יפלו שם אוכלין ומשקין לעולם ואם יפלו שמא יטבילנו ביני וביני. אלא אחוריו של עצמו טמא מדינא דמגוף הכלי הוא:
ובהכי מיושב לישנא דחכמים דאמרו אין חולקין את הגביים. דעד השתא בכולי' פרקין קרי להו אחורים והכא אמאי קרי להו גביים. אלא משום דמדינא אין האחורים של אחר טמאין דככלי אחר דמי כיון שא"צ תה לזה ומפני שחששו שלא יוכל לצמצם ולכוון איזהו מאחורים של זה ואיזהו משל השני כיון דליכא הפסק מחיצה ביניהם טימאו הכל אבל בתוכו לא חששו לכך כיון דאיכא היכר והפסק דופן האמצעי שביניהם ולפ"ז באחורים נמי בכה"ג היכא דחלוקין במחיצה ודופן כגון שיש לזה חקק מאחוריו וכן לשני ודופן האמצעי מחלקן בכה"ג אחורי הטהור טהור דדמי ממש לתוכו והיינו דאמרו אין חולקין את הגביים כלומר הפשוטים דבלשון המשנה לפשוט קרי גב ולדופן שיש לו בית קבול כעין חקק קרי אחורים כדתנן בפרק ב מיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן. ומיהו לדינא צ"ע כיון דלא נמצא חילוק זה מפורש בשום מקום:
וכשהוא מטביל מטביל את כולו. פי' הרמב"ם דאתאן לרישא כמ"ש תיו"ט. דאלו אסיפא לא צריכא למיתני' דפשיטא כיון דאמרי' דהכל טמא ודאי דצריך טבילה אלא ארישא קאי דאפי' חלק הטהור צריך טבילה. וכתב הרמב"ם בפי' הטעם לפי שהוא עצם אחד ע"כ. וצ"ע דבפ"י דמקוואות תנן כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצוץ מטבילין עד מקום המדה. וכ"ת עתיד לקצוץ שאני לא משמע הכי דתני התם שלשלת דלי גדול ד' טפחים ושל קטן עשרה מטבילן עד מקום המדה ולא תני שעתיד לקצץ. וי"ל דארישא סמוך ושלשלת נמי בעתיד לקצץ ולא תני לה אלא משום פלוגתא דר"ט. ולפ"ז ברובע וחצי רובע נמי שהם שתי מדות זו אצל זו אם דעתו לחלקן ולהפרידן א"צ להטביל את כולו. וקצת קשה דלא תני לה בהדיא וגם המפרשים והמחברים לא כתבו זה. ואפשר דהכא אחמרו טפי ולעולם צריך להטביל כולו דחיישי' לטעותא אי שרית לי' להטביל חציו זימנין דטעי בשעת טבילה לטבול חלק הטהור שיסבור שהוא הטמא וזה לא שייך בידות דלא טעי לטבול צד החיצון שרחוק מן הכלי., ולפ"ז ה"ה במקום שאמרו נטמא אחוריו לא נטמא תוכו כשמטביל אחוריו א"צ להטביל תוכו דבין אחוריו לתוכו לא טעי ומיושב בזה השגת בעל משנה למלך על הכ"מ שכתבנו במ"ג. וניחא השתא הא דתני תנא הך כשהוא מטביל הכא כיון דארישא קאי אמאי לא תני לי' התם אלא איידי דתני הכא אין חולקין את הגביים דטעמא דחיישי' לטעותא שיניח מלטבול את הטהור כדפי' לעיל תני נמי הך דמטביל את כולו דטעמא נמי משום הכי:
משנה ו
כני כלים ואוגניהם כו'. הא דהקילו בהני טפי מאחורי הכלי משום דכל הני אינם מן גוף הכלי ואין לכלי צורך בהן כ"כ שהם דבר נוסף ובולט מן הכלי ויש כלים שאין עושין בהן אוגנים ואזנים לכך קילי:
וידות הכלים המקבלין. פי' הרב המקבלין קאי אכלים שהכלי שיש לו בית קבול סגי ליד שלו בניגוב ובכלי שאין לו בית קבול בעי טבילה ע"כ וכ"כ הר"ש. ולא עמדתי על סוף דעתם כיון דכל עיקר גזירת משקין משום משקה זב וזבה. הוא וא"כ איך יתכן דכלי שיש לו בית קבול דמשקה זב מטמא אותו מן התורה הקילו ביד שלו וכשאין לו בית קיבול דלית בי' טומאה במשקה זב מן התורה החמירו ביד שלו יותר כלפי לייא. וליכא למימר דבפשוטין שיש להן טומאה מן התורה איירי וכגון בהני דחזו למדרס וכדאמר בבכורות דל"ח. דהני כיון דאין להם אחורים ותוך כלל כדמסקי התם בבכורות אם נטמא היד הכל טמא כדקתני סיפא. והרמב"ם מפרש דהמקבלין אידות עצמן קאי שאפי' יש להן בית קבול סגי בניגוב וכ"כ הרא"ש וסיים לפי שלא נעשו לקבלה ע"כ. ונראה דאם נעשו לקבלה לא סגי בניגוב והוה כאחורים המקבלין דבעי טבילה כמו רובע וחצי רובע דלעיל. ומ"מ פי' זה ג"כ קצת דחוק דאם לא נעשה לקבלה פשיטא דהוה כפשוט אפילו בטומאות דאורייתא כדאמרי' בכ"ח בפרק ב ובכלי עץ בכמה דוכתי וכ"ש במשקין דרבנן ומאי קמ"ל. ויש לפרש דמשום דתני אזניהן וידותיהן וסד"א דידותיהן היינו אותם הנכנסין לתוך האוזן כדמפרש הרב אזניהן מקום שתוחבין בו היד וכ"כ הרמב"ם ודווקא הני הוא דטהורין דלא הוו חיבור אבל איפכא אותן הידות שהכלי נכנס לתוכן כמו יד הסכין טמאים דהני הוו חבור טפי כדתנן פי"ב דפרה מ"ח ידות הכלים הקדוחות חבור ולא החרוקות וקמ"ל דאפי' המקבלין שהידות מקבלין הכלי לתוכן נמי טהורין הכא:
אחוריו טמאין:
ואת מה הן מטמאין מפורש בפ"ח דטהרות מ"ז:
תוכו אוגנו אזניו וידיו טהורין. פי' הרב משום דעבדו היכרא עיי"ש ולא סגי בהא דאמרו דכני הכלים ואוגניהם ואזניהם וידותיהן שנפלו עליהן משקין מנגבן וטהורים ובהא איכא היכרא דאלו בטומאה דאורייתא נטמא מקצתו כולו טמא. וי"ל כיון דיש כלים שאין להם כן ולא ידות ואוגנים לאו היכר מעליא היא אלא באחורים דישנם בכל הכלים. ומיהו בבכורות דל"ח אמרי' כיון דעביד היכר ביש להן תוך איכא היכרא נמי לאין להן תוך וצריך לחלק. ולשיטת הרמב"ם שסובר דמשקין מטמאין כלי חרס מגבן ניחא דמשום כני הכלים וידותיהן לחוד ליכא היכרא בכ"ח דאכתי יאמרו דטומאה דאורייתא והא דאוגנים וידות טהורין היינו משום דאפי' בשרץ טהורין דאין כ"ח מיטמאין מגבן. ולכך הוצרכו לו' דנטמא אחורי' לא נטמא תוכן והשתא הוה היכר מעליא דאי הוה מדאורייתא אמאי לא נטמא תוכן בכ"ח דאי משום שאין להן טומאה מגבן אפי' בשרץ א"כ אחוריהן נמי לא ליטמו כמו בשרץ. וליכא למי' דמשקין חמירי טפי משרץ ומטמאין כ"ח בגבן ולא בתוכן א"כ כני כלים וידותיהן אמאי טהורין לגמרי:
משנה ז
כל הכלים יש להן אחורים ותוך ויש להן בית הצביטה. פשטא דמילתא משמע דבית הצביטה נמי לחלוקה קאמר דומיא דאחורים ותוך והיינו שאם נטמא אחוריו במשקין לא נטמא בית הצביעה. והאי דלא תני דין דבית הצביעה במתני' דלעיל דקתני כלי שנטמא אחוריו תוכו ואוגנו ואזניו וידיו טהורין ולא חשיב נמי בית הצביעה. היינו משום דפליגי תנאי הכא בבית הצביעה ומחמירין בו שאינו חלוק מאחוריו לגמרי דלר' טרפון אין חלוק אלא בערבה ולר"ע בכוסות ולר"מ ור"י בטומאת ידים דווקא דקילא טפי ממשקין דידים עיקרן אינם אלא מדרבנן. ומשום הך מילתא לא תני לה בהדי הני דלעיל. וצריך לדקדק מאי חומרא דבית הצביעה טפי. ונראה דבית הצביעה היינו אחוריו ממש שבדופן הכלי מאחוריו סמוך לשפתו יש שם נקב שקוע בעוביו עשוי להושיט אצבעו שם כשצריך להגביה את הכלי או לטלטלו ומצד הדין ראוי להיות כאחוריו לגמרי דמשום שקועה פורתא לא נפיק מכלל אחורים. אלא שראו להקל בו מחמת שרגיל שם תמיד במשמוש היד וסתם ידים אין טהורות. וא"א לגזור שם טומאה שלא להרגיל חת הטומאה הואיל וא"א לעמוד בה הקילו בה והיינו טעמייהו דכולהו תנאי דמתני' וכמו שנפרש:
ר' טרפון אומר לערבה גדולה:
שמחמת גודלה א"א לטלטלה אם לא ע"י בית הצביעה וכיון שצריכה למשמוש ידים תמיד הוצרכו להקל בה שלא תטמא בבית הצביעה כדי שלא להרגיל את הטומאה שאם אחורי הכלי טמאין פעמים שיטמאו ידיו ע"י משקה טופח מן אחורי הכלי או איפכא שיטמא אחורי הכלי מחמת ידיו. אבל בשאר כלים שיכול לטלטלן בלא בית צביעה לא חילקו בית צביעה מאחוריו:
ר"ע אומר לכוסות:
פי' הרב אף לכוסות כלו' אף לכוסות כמו לעריבה. ומ"מ שאר כלים חוץ מאלו מודה ר"ע דאין להם בית הצביעה דאל"כ ר"ע היינו ת"ק., ומ"מ בתוספתא איתא אמר ר"ע לא הזכירו בית הצביעה אלא לכוסות שלא יהא שותה וראשון ראשון מיטמא ע"כ. ונ"ל דה"פ דר"ע נמי טעמי' דחלוק בית הצביעה בכוסות שלא להרגיל את הטומאה. ובשאר כל הכלים לא חייש להרגל טומאת ידים או לטומאת אחורי הכוס מן הידים דכל הני טומאות קלות הן. אלא איהו חייש לטומאת המשקין בפיו דזימנין דשתי משקה תרומה בכוס שאחוריו טמאות דהא מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין כדאמרי' בפ"ח דברכות ואי אמרי' דבית צביעה טמא בטומאת אחוריו ושפתיו נוגעין בבית הצביעה בשעת השתי' וכשחוזר המשקה מפיו לכוס כדרך השותים וכדמוכח בריש מקוואות נמצא מטמא המשקין שבכוס וגם מה שבפיו. וכדי שלא להרגיל טומאה זו אמרו שבית הנביעה חלוק מאחוריו בכוסות והיינו דאמר שלא יהא שותה וראשון ראשון מיטמא ע"כ. וכיון דאמרו דבית הצביעה אינו טמא מחמת אחוריו תו ליכא הרגל טומאה אפי' אחוריו טמא לא חיישי' שמא נטמא משקה שבפיו מחמת אחוריו דאין המשקה נוגע אלא בבית הצביעה שהוא סמוך לשפת הכלי במקום שתייתו אבל ליגע באחורי הכלי מרחוק לא חיישי' כדאמר במתני' דלק' אינו חושש שמא נטמא משקה שבפיו מאחורי הכוס ולא אוכל להבין דברי הר"ש ז"ל שכתב דר"ע דתוספתא פליג אמתני' דקתני אינו חושש שמא נטמא משקה שבפיו מאחורי הכוס ור"ע סבר דחיישינין עכ"ל. והדברים תמוהים אצלי:
ר"מ אומר לידים הטמאות והטהורות:
לכאורה נראה דר"מ ור"י נמי טעמייהו דעיקר מה שחילקו בית הצביעה מן האחורים שלא להרגיל את הטומאה כדפי' לעיל אלא דאינהו אתי למי' דלא לכל הטומאות של משקין חילקו אלא במשקין של טומאת ידים דווקא משום דכל עיקר החשש הוא משום דבבית הצביעה שכיח משמוש ידים טפי. ולכך אמר ר"מ שבין אם היתה ידו טמאה ונגע בבית צביעה במקום המשקה אעפ"י שנטמא בית הצביעה לא נטמא אחוריו. ובין אם היו אחורי הכוס טמאים וידו הטהורה אוחזת בבית הצביעה לא נטמאת ידו ור"י סבר דוקא שלא לטמא ידו הטהורה אמרו אבל לטמא אחורי הכוס מחמת ידו אם נטמא בית צביעה נטמא אחורי הכוס ג"כ. כך משמע פשט השמועה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. אלא שאני תמי' שדברי ר' יוסי אינו כן והשיא הענין לדבר אחר שחלוקת בית הצביעה היא שאם אחז בבית הצביעה בכוס שאחוריו טמא אינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס. ולמה הניח עיקר הדין לו' שלא נטמאו ידיו ממגע בית הצביעה שהוא חלוק מאחוריו. ולא עוד אלא שהדברים בעצמן תמוהים שאמר אינו חושש שמא נטמאו ידיו. מאי חידוש איכא הא הלכה רווחת היא כל ספק ידים טהור כדתנן ספרק ב דידים. ולא ספק ידים בלבד אלא אפי' בכל טומאה שמד"ס ספקן ליטמא ולטמא טהור כדא"ר יוסי גופי' פרק ב דמקוואות מ"ב. ודוחק לו' דקמ"ל הכא אעפ"י שנגע בבית הצביעה ומשהו סמוך לו הוה אחוריו ואיכא למיחש דילמא לאו אדעתי' ונגע מעט למטה ונטמא. שזה לא יתכן כלל דפשיטא דהיינו נמי בכלל ספק ידים כדמוכח בשני ככרות ספרק ב דידים. ונראה שהר"ש ז"ל הרגיש בזה ולכך כתב בריש מתני' דבית הצביעה חלוק מאחוריו שאם אחד מהן טמא מותר ליגע באחר ולא גזרו שלא יטלנו בזה פן יגע בזה וכ"כ גבי עריבה גדולה שאוחזו בבית הצביעה ואינו חושש שמא יגע באחוריו הטמאות וכמ"ש הרב ג"כ. הרי ששינו הלשון של ר' יוסי דאמר אינו חושש שמא נטמאו ידיו. והיינו אם כבר נגע בבית הצביעה. ואינהו אסברו למילתא לענין לכתחלה דמותר ליגע בבית הצביעה ואינו חושש שמא יגעו במשקין שבאחוריו. וכנראה דמשום שהוקשה להם מילתי' דר"י שינו הלשון לו' דר"י נמי ה"ק דלכתחלה מותר ליגע ובא העבר במקום עתיד בדברי ר"י. ומלבד שזה דוחק נגלה. אלא שגם זה אינו מובן דמאי ס"ד לאסור ליגע במקום נגוב שמא יגע במקום משקה והיכן מצינו גזירה כזו. ואפי' באחורים עצמן היכא אשכחן דגזרו מקום נגוב אטו מקום משקה. ואי מיירי דבבית הצביעה נמי יש משקה ומותר לטמא אותו בידיו ולא גזרינין שמא יטמא גם האחורים. ומאי איכפת לן אם יטמא את האחורים ג"כ ומאי אולמי' דהא מהא ושניהם אינם מקום תשמיש ובתוכו מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאות והנה בין דברי משנתינו ובין דברי המפרשים ז"ל אין לנו לב להבינם:
עוד ראיתי בתוספתא הביאה הר"ש ז"ל משקין טמאין שהיו נתונים בבית צביעתו של כוס ונגע בהן ככר הטהור נטמא הככר. משקין טהורין שהיו נתונין בבית צביעתו של כוס ונגע בהן ככר טמא נטמאו המשקין ע"כ. והדברים תמוהים מה בא ללמדנו דמשקין מטמאין אוכלין ואוכלין למשקין. ומה ענין זה לבית הצביעה ואטו משום שהן בבית הצביעה פרחה טומאתן.
ותו תניא התם משקין טהורין שהיו נתונין ע"ג הארץ נגע בהן כוס שאחוריו טמאין בבית צביעתו נטמאו המשקין. משקין טמאין שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין בבית צביעתו נטמאו אחורי הכוס ע"כ. הרי דבית הצביעה מביא הטומאה לאחורי הכוס. וכן אחורי הכוס מביא הטומאה לבית הצביעה לטמא משקין טהורים בנגיעתו וצריך טעם מ"ש דמביאין טומאה זה לזה במשקין שעל הארץ ולא במשקין שעל גבן:
תו תניא התם ר"מ אומר לידים הטמאות כיצד א"א לו' בנגוב שאין הידים מטמאין הנגוב. וא"א לו' במלא משקה שעד שלא נגע בהן נטמאו המשקין. אמור מעתה היו ידיו טמאות ואחורי הכיס טהור ומשקה טופח באחורי הכוס אוחזו בבית צביעתו ואינו חושש שמא נטמאו משקין שבאחורי הכיס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס ע"כ. וצריך ביאור מה שאמר א"א לו' במלא שעד שלא נגע נטמאו המשקין מה נקרא מלא. ועוד עד שלא נגע מה טומאה יש. והר"ש מפרש מלא משקין כלומר אחוריו ובית צביעתו מראש ועד סוף ועד שלא נגע לאו שלא נגע כלל דא"כ במה נטמאו אלא שלא נגע בהן שלא לאחוז בו כדי להגביהו עכ"ל. ומבואר כמה מהדוחק יש בפירוש זה ומה חילוק יש בין הגביהו או נגע בלא הגבהה וגם פירוש מלת מלא אינו מיושב:
ומה שנראה לפענ"ד ביישוב המשנה והתוספתא היא דחלוקת בית הצביעה ששנינו כאן אינו כמו חלוקת אחורים מתוכו דהתם היינו שאם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו. אבל בית הצביעה חלוק לגמרי והיינו דלא גזרו בו טומאת משקין כלל שאפי' נפלו משקין טמאין בתוכו לא נטמא אפילו הוא עצמו ודמי לידות הכלים דאמרינין שמנגבן וטהורים. והא דלא תני לי' לעיל בהדי ידות היינו משום דגבי ידות לא שייך שום טומאת משקין. אבל בית הצביעה מתוך שהוא חלק מאחורים לגמרי כדפי' לעיל לא הקילו בו כ"כ אלא לענין עריבה לר"ט וכוסות לר"ע ומשום דכלים הללו שכיח בהו הטומאה טובא וא"א ליזהר בהם לא העמידו גזרתם בהם. והיינו נמי טעמייהו דר"מ ור"י דדווקא לענין ידים הקילו שא"א לעמוד בה משום דמשמוש ידים רגיל שם הרבה. ומ"מ כולהו ס"ל דלא גזר, טומאה כלל גבי בית הצביעה שאפי' משקה טופח בבית הצביעה ונגע בו בידים טמאות לא טימא כלל וטהור לגמרי והשתא א"ש הא דאמר בתוספתא דמשקין טמאין שבבית הצביעה מטמאין את הככר ומשקין טהורין מיטמאין מן הככר דקמ"ל דאע"ג דלענין טומאת בית הצביעה עצמו אין המשקין מן הידים מטמאין אותו. אבל מטמאין כל שאר טהרות שנוגע בהן כדין כל משקין טמאין וכן מקבלין טומאה כשהן בבית הצביעה מן הככר הטמא שנוגע בהן ולא הקילו בהם אלא שאין מיטמאין מן הידים לטמא את בית הצביעה. והיינו נמי דתני דבית הצביעה טמא בטומאת אחורים לטמא המשקין שע"ג הארץ. וכן מתטמאין מן המשקין שע"ג הארץ לטמא אחורי הכוס. דאע"ג דלענין טומאת עצמו אין בו טומאה כלל. אבל לענין משקין שע"ג הארץ נטמא ודאי אף לטמא אחורי הכוס דלכל מילי חשוב בית הצביעה כמו אחוריו ממש לבד ממשקין שעליו בשעת משמוש ידים דלא גזרו בו וכדפי'. וא"ש נמי הא דא"ר מאיר בתוספתא א"א לו' במלא שער שלא נגע נטמאו המשקין. דהכוונה ג"כ שלא הקילו בבית הצביעה אלא משום דשכיח משמוש הידים ופעמים שיש משקה טופח בידים או בבית הצביעה ומרגיל את הטומאה ולא הקילו אלא במעט משקה שרגיל להיות טופח תמיד שם בבית הצביעה מן הידים הממשמשין אבל אם הוא מלא משקה בענין שיכול ליגע במשקה לבד מבלי שיגע בבית הצביעה ונמצא שהמשקין הללו הרי הם כמונחין בארץ. והיינו דקאמר שעד שלא נגע נטמאו כלו' עד שלא נגע בבית הצביעה נגע במשקין:
ובהכי מיפרשא נמי דברי ר' יוסי דמתני' דהא דאמר היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאין אוחזו וכו' היינו שאחורי הכוס בכללו והיינו אף בית צביעתו טמא וכבר כתבנו שבית הצביעה הוא בכלל אחורים ואמר דמותר לאוחזו בבית צביעתו שהוא טמא אעפ"י שהמשקה טופח בידיו אינו חושש שמא נטמאו ידיו כלו' אין צריך לחוש לטומאה שלא גזרו כאן טומאה וכה"ג אשכחן בפ"ד דנגעים מ"ד אין חוששין שמא מיעט מקום שער את הבהרת מפני שאין בו ממש ונמצא שאין חוששין היינו שאין צריכין לחוש שמא מיעט שהרי לא מיעט. וה"נ אינו חושש שמא נטמאו ידיו א"צ לחוש שלא נטמאו ובתוספתא דריש ידים אין חוששין שמא לא נטל מרביעית כמי ה"פ א"צ לחוש שהרי לא צריך רביעית והא דקרי לבית צביעתו בלשון אחוריו כמ"ש שהוא אחורי הכלי ממש להכי זימנין קרי לי' אחוריו וזימנין קרי ליה בית צביעה (ולפ"ז פלוגתא דר"מ ור"י הוא דלר"מ אין בית הצביעה מקבל טומאה מן הידים ולא הידים מקבלין ט טימאה ממנו. ולר"י דווקא לידים הטהורות אמרו שאין מיטמאין מבית הצביעה אבל הם מטמאין לבית הצביעה ולק' נפרש טעמייהו) זה הוא מה שנ"ל ליישב לשין המשנה ותוספתא. ואעפ"י שבאמת דבר חדש היא לו' שאין טומאה לבית הצביעה לגמרי וכ"ש שהרמב"ם כ' בהדיא שאם נגעו ידים הטמאות במשקה טופח בבית הצביעה נטמא בית הצביעה בלא ספק עיי"ש בפירושו אבל אין בידי ליישב המשניות בענין אחר וצ"ע:
ודע שהרמב"ם כתב רפ"ז מהא"ה דהא דמשקין מטמאין כלים דוקא כשבאו מחמת אב ולא מחמת ידים עיי"ש. וקשה עליו ממתני' דהכא דבהדיא א"ר מאיר לידים הטמאות שיטמאו אחורי הכוס מן המשקה טופח וכבר הקשה כן הרב משנה למלך פכ"ח מה"כ. והרב בעל כ"מ הביא ראי' להרמב"ם שם מן הירושלמי ר"פ חומר בקידש דאמר התם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורין משקה לחוץ ע"ג הכוס ואוחזו בבית צביעתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכיס ע"כ. ולא ידעתי מה סיוע הוא זו דאי כשיטת הרמב"ם מאי אריא בית צביעה ואחורים הא אפי' תוכו לא מיטמא ממשקה שביד. ונראה דהירושלמי קאמר דאין המשקה שבבית הצביעה שנגע בו מביא טומאה לשאר כל אחורי הכלי וזהו פשיטא דקאמר דלר"מ אפי' בית הצביעה עצמו לא נטמא לפי שיטתנו לעיל. ואפי' לר"י דס"ל דידים הטמאות מטמאין את בית הצביעה עצמו אבל חלוקה מיהא אית לי' דאם נטמא בית צביעה לא נטמא אחוריו:
א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות:
ונראה דתרווייהו ס"ל דעיקר הטעם שהקילו לחלוק את בית הצביעה משאר אח אחורים כדי שלא להרגיל את הטומאה כדפי' לעיל ור"מ סבר כשם שחששו שלא לטמא את הידים הטהורות. ה"נ חששו שלא לטמא את בית הצביעה מן הידים הטמאות בכל שעה ור"י סבר דלא חששו אלא שלא לטמא את הידים אבל לטמא אחורי הכוס לית לן בה דמותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאות:
משנה ח
כיצד היו ידיו טהורות פי' הרב ומשקה טופח עליהן וכ"ה בתוספתא דאי לאו משקה טופח אין אחורי הכלי שנטמאו במשקין מטמאין את הידים דקיי"ל כחכמים רפ"ג דידים כל שנטמא בולד הטומאה אין מטמא את הידים אבל משקה אפי' נטמא בולד מטמא את הידים כדאמר בפ' אלו דברים דנ"ב לב"ה נוטלין לידים תחלה שלא יטמאו משקין שבידיו מן הכוס ויטמאו את הידים. ואיני יודע למה כתב הרמב"ם בפירושו שזה שאמרו כאן שאחורי הכלי מטמאין את הידים היא לדעת ר' יהושע רפ"ג דידים ולא כחכמים עכ"ד והא כיון דע"י משקה איירי אתי' נמי כחכמים. והיינו נמי דכתב הרב במתני' דלעיל דהלכה כר"י ולפ"ז נראה דס"ל להרב דת"ק דמתני' דלעיל נמי לא אמר דיש בית הצביטה אלא לטומאת ידים דווקא אלא דר"מ ור"י פליגי אי בידים טמאות וטהורות או בטהורות לבד והלכה כר"י. אבל הרמב"ם בחבורו לא העתיק אלא דברי ת"ק בסתם דיש להם אחורים ותוך ובית הצביטה ולא הזכיר לידים משמע דס"ל דת"ק פליג אכולהו תנאי דמתני' ואיהו ס"ל דבכל הכלים ובכל טומאות של משקין יש חילוק דבית הצביעה וחילוק דבית הצביעה הוא כמו חילוק דאחורים ותוך וכמו התם אם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו ה"נ לא נטמא בית הצביעה וה"ה אם נטמא בית הצביעה לא נטמאו אחוריו:
אינו חושש שמא נטמא משקה שבפיו מאחורי הכוס וחזר:
בכאן נמי קשה מאי קמ"ל פשיטא דלא חיישי' לספק טומאה דרבנן ובפ"ד דטהרות אמרי' דלכ"ע ספק משקין לטמא כלים טהור. ושמא ספק זה קרוב לודאי הוא שדרך כל שותה שנוגע המשקה למעלה בשפת הכלי שהיא בכלל אחוריו ודרך לחזור המשקה שבפיו ג"כ וקמ"ל דאפ"ה לא חיישי'. וכן בקומקום שמרתיח דרך להיות ניצוצין נתזין ממנו. והרמב"ם רפי"ב מהאה"ט העתיק שמותר לשתות ואינו חושש שמא יגעו המשקין באחוריו ויחזרו כו' ולמאי דפי' במתני' דלעיל דלר"מ ור"י לא גזרו טומאה בבית הצביעה כלל יש לפרש דבבא זו נמי מדברי ר"י הוא ובאחוריו היינו במקום בית הצביעה ואינו חושש היינו שאפי' נגע ודאי אינו חושש שלא נטמא כלל כולה כדפי' לעיל וכ"מ מדברי הר"ש במתני' דלעיל דאחוריו דהכא היינו בית הצביעה מהא דכתב שם דר"ע דתוספת' פליג אמתני' דהכא דאיהו אמר לא אמרו בית הצביעה אלא לכוסות שלא יהא שותה וראשון ראשון מיטמא כמ"ש במתני' דלעיל:
שמא נטמא משקה שבפיו:
נראה דתרתי קאמר אם שותה משקה תרומה אינו חושש למשקה שבפיו שמא שותה תרומה טמאה ואם חולין הוא אינו חושש שמא חזר:
משנה ט
ואין להן בית הצביעה:
בתוספתא הביאה הר"ש א"ר יוסי מה זה לשון כפול כל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביעה וכל שאין לו אחורים ותוך אין לו בית הצביעה ע"כ. ונראה דר"י קשיא לי' דלמה לי' למיתני שאין לה בית הצביעה כיון שהחמירו לטמא תוכו כ"ש בית הצביעה שהיא חלק מאחוריו. ודלא כתיו"ט שהבין דלשטת הרמב"ם צריך למיתני דאף בית הצביעה טמא. וזה לא יתכן דלשטת הר"ש נמי אטו לית לי' הך דינא שאם נטמא זה לא נטמא זה ומאי קשיא לי' הא צריך למיתני' דבקודש הכל טמא אלא ודאי דקשיא ליה לכל השטות דפשיטא היא. והר"ש הוסיף בה דר"י לא קשיא לי' הכי אלא לטעמי' דלית לי' בית הצביעה לידים טמאות. דאלו לר"מ איצטריך למיתני דאין להן בית הצביעה דאפי' שניהם טהורין אסור ליגע במקום הנגוב שמא יגע במקום המשקה דלתרומה כה"ג שרי לר"מ:
ואין מטבילין כלים בתוך כלים לקודש:
הך לא שייך כלל למיתני הכא ומשום דבר"פ חומר בקודש תני להו בהדי הדדי עם אחורים ותוך תני לה נמי הכא. ואפשר דאתי לאשמועי' דאפי' כלים שנטמא אחוריהם לבד אסור להטביל זה בתוך זה לקודש אע"ג דאיכא תרי חומרי דא"נ אמרת דהפנימי מכביד על החיצון תוכו דחיצון א"צ טבילה מצד הדין אלא משום חומרא דקודש אפ"ה אסור. והא דמוכח התם בגמ' דבדררא דטומאה דאורייתא דוקא החמירו לקודש. אפשר דחשיב דררא דאורייתא דגזירת משקין משים משקה זב היא:
יורדין לידי טומאתן במחשבה:
פי' הרב טבעת בהמה שחשב ליתנה לאדם כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה"כ משמע אפי' לא נתנה לאדם אבל בשבת דנ"ח גבי זוג של דלת פירש"י שתלאן לבהמה וכ"מ בפ"ק דמכשירין מ"ב ושם פירשנו:
ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה:
היינו אם מתחלתן ירדו לתורת טומאה אבל אם בתחלת מלאכתן חשב עלי' לשם תשמיש שאינו ראוי לטומאה מהני לי' מחשבה דלא לינחת לה טומאה כמו כלים שמתחלתן נעשו לקרקע לעיל פי"א מ"ב ובגד שחשב עליו לצורה בפכ"ד וכל כיוצא בזה וכה"ג אמרי' בפ"ק דסוכה די"ג הקוצר לסכך אין לו ידות והטעם דבעי שינוי מעשה דכיון דנשתנה צורת הכלי הוה פנים חדשות כאלו אין זה כלי הראשון. א"נ דבמחשבה לחוד עביד דמימלך והדר מייחד לי' לדבר המקבל טומאה אבל מששינה צורתו לא חיישי' דמימלך וכתבנו עוד מזה בפכ"ח מ"ה דלענין טומאת מדרס לא בעי שנוי מעשה: