אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק כד

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק כד

פרק כג

משנה א

שלשה תריסין הם:

בפרק הזה תני בכל הכלים כשהם ראויין למדרס ולא למלאכה אחרת טמאין מדרס וכשהן עומדין למלאכה אחרת טמאין במת. וכשאין בהן לא זה ולא זה טהור מכלום וצריך טעם כל הני משניות למה לי כיון דכולהו חדא מילתא אמרי מה לי אם הכלים של עץ או של עור או של בגד. ואי משום דיש ביניהם חילוק לענין טהור מכלום שיש שטהרתן משום שבאים במדה. ויש משום שבא מדבר שבים ויש משום שאין עליו צורת כלי הא כבר תני לן כל אלו הדינים שכל אלו אין להם טומאה ולעיל בדוכתי טובא שמעינין כל הני ולמאי הדר ותני להו הכא. וע' בתוס' ר"פ יש מותרות ולק' נכתוב שיש בכל חדא צד חידוש ופי' כל חדא בדוכתה:

ודיצת הערביים טהורה מכלום. פי' הרב שאינו אלא לשחוק אבל שמשחקין בו בקומפין אינו לשחוק לבד אלא ללמד מלחמה ולהגן. ויש לדקדק אי לשחוק לאו כלי הוא אמאי טמא הכדור בר"פ דלעיל שאינו אלא לשחוק ושמא שחוק הכדור מרויחין בו מעות חשוב תשמיש אדם:

משנה ב

ושל אבנים טהורה מכלום. פי' הרב לפי שפרוצה מתחתי' כמוציא רמון ע"כ וכ"כ הר"ש והרא"ש וכן פירש"י במס' שבת ד' פ"ד ומסיים בה ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים ע"כ וכן מוכח לכאורה התם בגמ' דא"ר יוחנן עלה דמתני' דשל אבנים טהורה ואם יש בה בית קבול רמונים טמאה. משמע דטהרתה היא משום שנקובה במוציא רמון. ומ"מ אני תמה ע"ז דע"כ עגלה זו מתחלתה נעשית כך נקובה ברמונים דאי מתחלתה לא היתה נקובה מאי פסקא דקתני של אבנים טהורה ליתני הנקובה במוציא רמון טהורה. אלא ע"כ דאם היתה מתחלתה שלימה וניקבה אח"כ בהא לא איירי תנא דבשברי כלים לא איירי ובכולי' פרקין לא תני ניקבו או נשברו בכדי טהרתן טהורה מכלום משום דמה שבטל מכלי לא איירי אלא במה שהוא טהור אעפ"י שהוא שלם. וא"כ ה"כ בנקובה מתחלתה איירי והיינו דתלי טהרתה משום שהיא של אבנים שדרך עגלה העשוי' לאבנים שעושין אותה נקובה מתחלתה וא"כ הוא יש לתמוה דכלי העשוי מתחלתו נקוב במוציא רמון אינו טהור בכך וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ו מה"כ דין ג' שאינם טהורין עד שיקרע רובן והכי מסתברא דטעמא דהכלים טהורים במוציא רמון משום דתו לא חייס עליו ליחדו לשום תשמיש כדמוכח רפי"ז ואם נעשה כך מתחלתו לא שייך זה וכן נראה מפירש"י ס"פ הקומץ רבה דל"ז גבי חמתות צרורות טהורות פירש"י דהוו כניקבו במוציא רמון חוץ משל ערביים שדרכן בכך ע"כ וע' פי"ז מ"ג. והכי אשכחן נמי בכלי חרס לעיל בפרק ב מ"ד ומ"ו דכל שדרך תשמישו בכך אין הנקב מטהרו. ומיהו הראב"ד פ"ו מה"כ חולק ע"ז ודעתו דאפי' נקובין מתחלתן טהורין ולשיטתו ניחא מתני' דהכא. ולהרמב"ם קשה של אבנים אמאי טהור. וכ"ש דשיטת הגמ' מוכח דמשום נקובתה טהורה ונקובה שבתחלה מטהר:

ונראה דיש להרמב"ם פי' אחר בסוגי' דהא דאמרי' התם דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול דווקא שאין ניכר מתוך מלאכתו של הכלי שמתחלתו עשוי לטלטלו ע"י שוורים דוקא ולבסוף אפי' ממלאו אבנים וברזל וא"א לטלטלו אלא ע"י שוורים אפ"ה מקבל טומאה דשמי' טלטול. אבל אם ניכר שתחלת עשיות הכלי נעשה שלא לטלטלו באדם רק בשוורים הוא טהור ומטעם זה טהרו חכמים כלי המחזיק מ' סאה כיון שהוא גדול כ"כ ודאי תחלת עשייתו נעשה שלא לטלטלו באדם רק ע"י שוורים וטהור שאינו דומה לשק שעשוי לטלטלו באדם. ור' יוחנן דאמר התם אמתני' דשל אבנים אם מקבלת רמונים טמאה לפרושי טעמא דמתני' אתי הא דמטהר בשל אבנים משום שניכר מתוך מלאכתה שעשוי' מתחלתה לאבנים וההיכר היא כשעושין אותה לאבנים עושין אותה פרוצה נקבים גדולים מתחתי' כדי להקל המשאוי מחמת כובד האבנים. ואם לא נעשית פרוצה אלא שמקבלת רמונים טמאה דבכה"ג לא מהני שמוליך בה אבנים ואינה יכולה להטלטל באדם דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול כל שאינו ניכר מתוך הכלי שנעשית לשוורים. ור' יוחנן גופי' ממתני' דייק לה מדקתני ושל אבנים טהורה ולא קתני הבאה במדה טהורה כדקתני בסמוך ובכמה דוכתי. משמע דשל אבנים אפי' אינה באה במדה טהורה וע"כ הטעם משום שניכר בה שעשוי לנחת וכדפי' בפט"ו דכל עיקר טהרת הכלי תלי בתחלת עשייתה אם נעשית לנחת אפי' בפחות ממ' סאה טהורה והיינו עשוי' לאבנים דהכא ומפרש לה ר' יוחנן דההיכר היא בה אם פרוצה ה"ז עשוי' לאבנים ואם מקבלת רמונים אין זו עשייתה לאבנים וטמאה. וע"כ צ"ל כן דהכל תלי בעשיית הכלי מתחלתו דאל"כ יש לתמוה למאי דמסיק הש"ס התם דטלטול ע"י שורים שמי' טלטול א"כ בטלו כל טהרת כלים הבאים במדה שאין לך כלי גדול וכבד שאינו מטלטל במלואו ע"י שורים. אלא ודאי דבתחלת עשייתו כשנעשה בענין שא"א לטלטלו באדם לא מהכי בהא טלטול שורים וכדפי'. ונראה דהיינו דמתמה התם בש"ס לחנני' דמטמא ספינת הירדן טלטול ע"י שורים שמי' טלטול ומשני אין כדתנן שלש עגלות הן כו' והיינו דמעיקרא ס"ד דבכל ענין ע"י שורים חשיב טלטול ותמה ע"ז שהוא דבר שא"א שא"כ בטלת כל טהרת באים במדה ומשני לי' אין כדתנן שלש עגלות הן וכדא"ר יוחנן דמתוך זה מוכח דבתחלת עשייתה תלי שכל שאינו עשוי בתחלה לשם שורים הוא דאמרי' דע"י שורים שמי' טלטול והלכך חנני' דיליף ספינה משק מטמא ספינת הירדן אעפ"י שטלטולה היא ע"י שורים להורידה לים לית לן בה שמתחלת מעשי' אינו ניכר שנעשית לשורים. ולפ"ז נראה דספינת הירדן אינה מחזקת מ' סאה דאי מחזקת מעשי' מוכיחין שלשם שורים נעשית ודלא כמ"ש התוס' שם דספינת הירדן מחזקת מ' סאה. ובהכי ניחא הא דאמר התם דלחנני' ספינה טהורה שלמדה משק דבעינין מטלטל מלא וריקן וספינה אין מיטלטלת מלאה וכתבו התוס' דהא דמיטלטלת מלאה במים לא חשוב טלטול כיון שעיקר הילוכה ע"י המים ע"כ וצריך טעם כיון דטלטול ע"י שורים שמי' טלטול למה לא יחשב טלטול ע"י המים. אלא כדפי' דכל שניכר מתוכה שעשוי' לטלטל בשורים ודאי לא מיקרי טלטול בשורים. וא"כ ספינה שמעשי' מוכיחין שנעשית לטלטל ע"י המים נמי לאו טלטול היא וטלטול דמים ודשורים דין אחד להם והיינו דמטמא חנני' ספינת הירדן כדאמר התם שלא נעשית לשם מים אלא טוענין אותה ביבשה ובהכי יש ליישב נמי מילתא דתמיהא התם בסוגי' דלבתר דמייתי מתני' דשלש עגלות דהכא ומילתי' דר' יוחנן להוכיח דטלטול ע"י שורים שמי' טלטול מייתי תו התם בתר הכי מתני' דלק' שלש תיבות הן שאין בה צורך שם כלל וכבר הקשו התוס' שם למאי מייתי לה ואי משום דהיא סיפא דהך דשלש עגלות הי"ל לאתויי שלש עריבות שבינתים עכ"ל ולמאי דפי' מייתי לה לראי' לפרושא דר' יוחנן דשל אבנים היינו שאינה באה במדה דאלו היתה באה במדה הו"ל לשנות הבאה במדה בהדיא כדקתני גבי שלש תיבות. והא דלא מייתי מערבות שבינתיים משום דגבי ערבה הוצרך למיתני באה במדה דבערבה הבאה במדה פליגי ר"מ ור"י בפט"ו דלר"מ ערבת בעה"ב טמאה אעפ"י שבאה במדה ותני הכא למסתמה כר"י. ולהכי מייתי מדתני גבי תיבות לישנא דבאה במדה והכא בעגלות תני לישנא דשל אבנים משמע שזו אינה באה במדה וכדפי'. ולפי שטה זו הוה פירושא דמתני' דשל אבנים טהורה משום שעשוי' לנחת ואינה מיטלטלת ומיהו דוקא אם נעשית פרוצה מתחתי' שזה מעשה מוכיח דלאבנים קא בעי לה ואינה עשוי' לטלטל באדם אעפ"י שמיטלטלת ע"י שורים לא מהני כיון שנעשית מתחלה לשם כך. ונראה דהא דאשמועי' תנא הך דינא בעגלות אע"ג דזה הדין שייך בכל הכלים שאם ידועין שעשויין לנחת מתחלתן אעפ"י שאין מחזיקין מ' סאה טהורין כדפי' בפט"ו. ניחא לי' למיתני דין זה בעגלות דלא נימא הואיל וכל עגלות סתמן עשויין לטלטלן ע"י שורים, לא בעי' בהו מעשה מוכיח קמ"ל דאפי' עגלות בעי מעשה מוכיח כיון דלפעמים מיטלטלין באדם ג"כ:

והנה בין לפי' הרב במתני' ובין לפי הפי' שכתבנו ניחא הא דצריך למיתני הך מתני' שאין בה שום חידוש אלא משום דשל אבנים טהורה מכלום חידוש הוא לפי' הרב לאשמועי' דנקובה מתחלתה נמי טהורה כמו שלימה שניקבה ולפי' שכתבנו לאשמועי' דכשיש בה מעשה מוכיח דלאבנים אעפ"י שאינה באה במדה הוי כמו באה במדה:

משנה ג

שלש ערבות הן. משנה זו אין בה שום חידוש דכולה הא תנינא לה לעיל ולא תני לה הכא אלא לפי שמוצא בה שלשה דינים והא דקתני והבאה במדה טהורה הו"מ למיתני נפחתה במוציא רמון. אלא דבכולי' פרקין לא איירי בפחותים אלא בשלמים שעדיין הס כלים ואפ"ה טהורין ועוד דערבה שנפחתה במוציא רמון חזיא למדרס לר"ע כשהתקינה ולחכמים בקיצוע בפ"כ מ"ד ומיהו נראה דכולה מתני' לא תני לה אלא משום בבא דהבאה במדה ובערבת בעה"ב איירי שנחלקו בה ר"א ור"י ברפט"ו דלר"מ אפי' באה במדה טמאה וסתם לן תנא הכא כר"י:

והבאה במדה טהורה מכלום. כאן לא כתב הרב דאאינה מיוחדת למדרס קאי כמ"ש במשנה דלקמן. דהכא פשיטא דבמיוחדת למדרס לא משכחת לה באה במדה שהרי אינה אלא משני לוגין ועד ט' קבין:

משנה ד

שלש תיבות הן. גם במשנה זו לא מצינו שום חידוש שכבר נשנו כל אלו הדינים במקומן ולא תני לה הכא אלא משום דאית בה שלשה דינים. ואי הוה אמרי' דהבאה במדה טהורה מכלום קאי נמי אמיוחדת למדרס דאף במדרס טהורה כשבאה במדה א"ש דמשום הך חידוש תני לה דמצד הסברא אית לן למימר דטהרת באה במדה לא שייך לענין מדרס דמדרסות לא איתקש לשק וכמ"ש הר"ש והרב כאן וכ"כ התוס' בשבת דפ"ד. אבל מדברי הרמב"ם נראה שסובר דבאים במדה טהורין אף ממדרס שהרי לא הזכיר בחבורו פ"ג גבי טהרת הבאים במדה שבמדרס מיטמאין. ועוד שבטהרת דברים הבאים מן הים ביאר בהדיא שטהורין אף במדרס כמ"ש בפרק א מה"כ והרי טהרת דברים שבים נמי מההוא קרא דמת ושרץ אתי כדאמרי' לעיל בפי"ז מה בגד מן הגדל בארץ אף עור כו' וההוא קרא במת ושרץ כתיב ולא במדרס ואפ"ה ס"ל להרמב"ם דטהורים גם ממדרס וה"ה לבאים במדה. ויש לתת טעם לסברא זו דדוקא לענין פשוטי כלי עץ אמרי' בבכורות דל"ח מדרסות לא איתקש לשק אבל לשאר הטהורין כגון דברים שבים ובאים במדה לא אמרי' הכי וטעמא דהאי ק"ו דמייתי בפ' כיצד הרגל מה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת מפץ שטמא בזב אינו דין שטמא במת. ובאמת האי ק"ו איכא למילף איפכא לקולא מה פכין שטמאין במת טהורין בזב מפץ שטהור במת אינו דין שטהור בזב ולענין טומאה לא שייך למימר לחומרא ילפינן דחומרא דאתי לידי קולא ששורפין תרומה וקדשים אלא לענין מפץ ליכא למימר דטהור בזב דהא וכל המשכב אשר ישכב עליו כתיב וזה ראוי ועשוי למשכב וכן כל פשוטי כלי עץ אבל לדברים שבים ובאים במדה אהני ק"ו לטהרן ממדרס דכיון שטהורין במת אינו דין שטהורין ממדרס והכי מסתברא דאהני קרא דוכל המשכב לטמא מפץ ופשוטי כלי עץ דראויין לטומאת מת אם יעשה מהן כלי קבול דהעושה כלי קבול מ"מ טמא כדתנן בפי"ז. ואהני ק"ו לדברים שבים ובאים במדה שאין באין לכלל טומאה לעולם. וראיתי להרב משנה למלך פ"ג מה"כ נסתפק בכלי עץ העשוי לנחת ומיוחד למדרס אי מיטמא בשאר טומאות מהכלל דכל המטמא מדרס טמא במת ע"כ. נראה שתופס בפשיטות דעשוי לנחת לא מהני לטה' במדרס כשטת הר"ש והתו' וגם הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח אות ל"א כתב כן אליבא דהרמב"ם. ולעד"נ פשוט דלהרמב"ם אף ממדרס טהור וכדפי' ובהא דאמרי' כל הטמ' מדרס טמא מת דמשמע לי' לתיו"ט דטמא מדרס מדל ור' וטמא מת מדרבנן ככל פשוטי כלי עץ ולפעד"נ דפשוטי כלי עץ נמי כל שטמא מדרס יש לו ג"כ טומאת מת דאורייתא דהא מק"ו ילפי' לה התם בפ' כיצד הרגל וכמ"ש התוס' שם וק"ו דאורייתא הוא וכ"כ התוס' בהדיא במס' ב"ב דס"ו ובעירובין דל"א. ועוד ממקומו הוא מוכרע דפשיטא דמפץ לא גרע מפשוטי כלי עץ וכ"כ הרמב"ם פרק א מה"כ דכלים העשויים מגומא והעלים והשריגים כגון המפצות הם בכלל כלי עץ שהכל גדל מן הארץ כעץ ע"כ וא"כ מאי קאמר מפץ במת מנין הא מדרבנן מיהת טמא כפשוטי כלי עץ אלא ודאי דמדאורייתא קאמר ומיהו מדברי הר"ש והרא"ש לקמן מ"י נראה דמפץ של שיפה ושל גמי אינו בכלל כלי אפי' יש לו בית קבול ועלה אמר מפץ במת מנין ויליף לה הואיל ומיטמא במדרס מיטמא במת ואין ה"נ במקום שאין מיטמא במדרס אין בו שום טומאה. וכ"מ מדברי התוס' במס' שבת דפ"ד שכתבו דקרא דמדין וכל כלי עץ תתחטאו ילפי' מיניה טבילה לפשוטי כלי עץ וע"כ בהני דחזו למדרסות דאל"כ אין להן טומאה. וכ"מ עוד מדברי התוס' דשבת דס"ו ד"ה רבא אמר וכן מוכח בגמ' דבכורות דל"ח דפריך אמאי גזרו טומאת משקין גבי פשוטי כלי עץ כיון שאין להן טומאה מן התורה ומשני בהני דחזו למדרסות ואי איתא דחזי למדרס כמי לא מיטמו בשאר טומאות אלא מדרבנן אכתי לא מתיישב אמאי גזרו טומאת משקין משום משקה זב וזבה והרי משקה הזב נמי לא מטמו לי' מדאורייתא שאין להן אלא מדרס אלא ודאי דמטמו לי' מדאור' וכן מוכח בספ"ק דסוכה גבי חוצלות דפריך התם מדרס אין מת לא והא כל הטמא מדרס טמא מת ומאי קושיא דילמא מדאורייתא קאמר. וכן משמע עוד להדיא בתוס' דמנחות דל"א גבי שידה עיי"ש ומה שהביא תיו"ט מדברי הרמב"ם שכתב שמתטמאין במדרס מן התורה ובשאר טומאות מדבריהם. י"ל שכל הנלמד משנה יג:

מדות דרכו של הרמב"ם לקוראו דברי סופרים כידוע גבי קידושי כסף וכמה דוכתי אעפ"י שדינו כדין תורה, ומ"מ לשונו לא משמע כן:

משנה ה

שלשה תרבוסין הם:

פי' הרב כעין ארגזין ע"כ. ונ"ל דמ"מ אין עשויין לקבלה והוו פשוטין דאי עשויין לקבלה לא הו"ל למיתני שאוכלין עליו טמא מת דתיפוק לי' דמשום כלי קבול טמא כל שאין מיוחד לשכיבה או לישיבה אלא בפשוטין איירי והשתא קמ"ל מתני' דפשוטי כלי עור יש להן טומאה מדרבנן דאכתי לא אשמועי' תנא בהדיא בשום דוכתא ועוד קמ"ל דשל זתים טהור מכלום דאפי' מדרבנן טהור משום שאינו משמש אדם אלא משמשי אדם והיינו ששוטחין עליו זתים ואין הפשוט טמא מדרבנן אא"כ משמש אדם ומשמשי אדם כדאיתא בת"כ הביאה הר"ש לעיל רפכ"ב:

ונראה דה"ה דהו"מ למיתני הכא ושל עור הדג טהור מכלום כדלק' משנה יא אלא כיון דמשכח טהרה אפי' בשל יבשה ניחא טפי ומה"ט נמי לא תני הבאה במדה טהורה דהא גם בכלי עור טהורין הבאין במדה כמ"ש הרמב"ם בפ"ג וכמ"ש ג"כ תוי"ט בשם מהר"ם לק' מ"ט אלא כיון דמשכח טהרה אפי' בקטנים ניחא טפי. ולמאי דפי' דהכא בפשוטין איירי (לא] שייך כאן באים במדה:

משנה ו

שלש בססות הן:

נראה דה"נ אתי לאשמועי' דשל דלפקי טמאה משום פשוטי כלי עץ וכאן שנה רבי דיש טומאה לפשוטי כלי עץ מדרבנן שעדיין לא פירש לנו דין זה ומתני' דלעיל בפשוטי כלי עור ומיהו לק' רפכ"ז הדר תני לן טומאת פשוטי כלי עץ והתם אגב גררא. אבל צ"ע דמשום שמניחין עלי' כלים אמאי טמאה הא משמשין כלים ולא אדם אינם טמאין וצ"ל דמשמשת בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה ככללא דר' יוסי בפט"ז. ויש לפרש מתני' בענין אחר דכל שלש בססות מיוחדין לישיבה אלא כיון שהבסיס אינו כלי לעצמו אלא הוא טפל ומשמש לכלי אחר הולכין אחר עיקר הכלי והלכך אותו שלפני המטה והספרים שעיקר הכלי עשוי לשכיבה ולמזגא עלי' גם הבסיס טמא מדרס ושל דלפקי הואיל ודלפקי אינו עשוי למדרס הבסיס ג"כ טהור אפי' עשוי למדרס דבתר עיקר אזלינין ושל מגדל שגם המגדל אינו עשוי למדרס וגם במגדל שהוא בא במדה איירי כיון שהמגדל טהור מכלום גם הבסיס טהור. וכל הבססות מיירי שקבועין ומחוברין בכלים ודכוותה תנן בפי"ח מ"ב במוכני אם אינה נשמטת הולכין אחר העיקר:

משנה ז

האפיפורין. פי' הרב שכותבין בו חשבונות וחזי לישיבה ע"כ פי' שמצד אחד יש שם מקום קבוע שיושב עליו הסופר בשעה שכותב. וה"ז מיוחד לישיבה דאל"כ מאי דחזי לישיבה לא מהני כיון שא"ל עמוד. וא"כ הא דתני ושיש בו בית קבול שעוה טמא מת. הו"מ למיפלג בדידי' שאם אינו עשוי לישיבה טמא מת כדין פשוטי כלי עץ מדרבנן. אלא שדרך כל אפיפורין להיות בו מקום קבוע למושב. והא דתני חלקה טהורה צ"ע אמאי טהורה הא טמא מדרבנן דפשוטי כלי עץ היא ותי' הרמב"ם בפירושו דקטן הוא ומקטנותו אין בו תורת כלי ומ"מ אין כאן חידוש בכולה מתני' אם לא שנאמר דהיא גופה חידוש היא דקטנותו מבטל לי' מתורת כלי. ויש לפרש דחלקה היינו שעתיד לחוק בו בית קבול ועדיין לא חקק וקמ"ל דטהור אפי' מתורת פשוט כיון שדעתו לעשותו כלי קבול ולא נעשה מעולם לשם פשוט וכמו שכתבנו זה לעיל בפי"ט ובפ"כ. וכן יש לפרש הא דאמרי' בפ"ק דחולין דכ"ה כלי עץ מחוסר חטיטה טהור ופריך פשיטא ומשני לא צריכא דחק קפיזא בקבא. התם נמי טהור לגמרי אפי' מתורת פשוט. דאי טמא משום פשוט לא הוה תני טהור סתם:

משנה ח

של זגגין. בתיו"ט כתב שהכ"מ תמה מאי שנא מתרבוסין וכו' עיי"ש ולא ידענא מאי קושיא דהתם התרבוסין פשוטין הם ואין להם בית קבול כדפי' שם והלכך אם משמשין את הכלים ואינם משמשי אדם טהורין והכא במטה יש לה בית קבול כדתנן לעיל מ"ב גבי עגלות המטה טמאה מת. ושל סרגין ודאי אין לה בית קביל וטהורה משום שאינה ממשמשי אד וכאן נמי צ"ע מאי קמ"ל בכולה מתני' ואפשר דקמ"ל דהעשוי' לשכיבה היינו בשעת עשייתה עשאה כדי לשכב עלי' טמאה מדרס מיד אעפ"י שעדיין לא שכב עלי' וזה פשוט שכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה והכי משמע דתני העשוי' לשכיבה ולא תני ששוכבין עלי' ומציעתא איצטריך לי' דשל זגגין טמאה מת. שאם עשאה אומני זכוכית לשם מלאכתן אעפ"י שלא נשתמשו בה עדיין והמטה ג"כ ראוי' לשכיבה אפ"ה אין בה טומאת מדרס אלא טומאת מת דבתר מחשבה דבעלים אזלינין והרי אינה ראוי' למדרס שא"ל עמוד. אע"ג דמחשבה אינה מוציאה מטומאה כדלק' ספכ"ה היינו אם ירדה טומא' לכלים אין יוצאת ע"י מחשבה:

אבל כיון שלא ירדה עדיין תורת טומאת מדרס לכלים אלו שבתחלת עשייתן חשב עליהן למלאכה אין כאן תורת מדרס. והכי מוכח בפי"א מ"ב. דכל הנעשה. לשמש את הקרקע אפי' לא חברו עדיין טהור וכן של סרגין טהורה נמי מה"ט היא כיון שעשאוה הסרגין לשם מלאכתן לא ירדה להן תורת טומאה מעולם. ומתני' הכי דיקא דקתני של זגגין ולא תני (של זכוכית) שמניחין בתוכה זכוכית משום דמיירי שלא השתמש בה עדיין ולא הניח בתוכה אלא כיון שהזגגין עשאוה טהורה ממדרס:

משנה ט

שלש משפלות הן. נראה דאתי לאשמועי' הכא דשל זבל טמאה מדרס דסד"א כיון שעיקר עשייתה לקבלה והתשמיש של המדרס בה אינו אלא עראי ולפרקים כשרוצה לנוח נשען עלי' מעט כמ"ש הר"ש ואין זו עשוי למדרס דבתר עיקר תשמישו אזלינין ובספי"ט נמי אמרי' דהקיבול שבה היא עיקר קמ"ל כיון שעשוי מ"מ למדרס כל שהו ה"ז כמיוחד למדרס (ובפ' במה אשה דס"ו גבי אם יש לו בית קבול כתותין פליגי בה אביי ורבא בהך סברא ומתני' דהכא משמע כרבא וצריך ליישב דלא מייתי מינה התם) ומכאן משמע דכלי המיוחד אפי' שעה אחת ביום לישיבה ושאר כל היום לקבלה או למלאכה אחרת ה"ז טמא מדרס הואיל ובאותה שעה שמיוחד למושב אין א"ל עמוד וכדפי' ברפ"כ. ועוד אשמועי' במתני' דהכא דפוחלץ של גמלים טהור. ולפי הענין נראה דפוחלץ זה יש לו בית קבול כמו, כל משפלת אלא שאינו עשוי לקבל בו כדרכו. אבל כופין אותו על משאוי שעל הגמלים שלא יתפרק המשאוי ונכנס המשאוי בתוך חללו של הפוחלץ והוא מחזיק המשוי ומעמידו והוא טהור מכלום שאין זה כלי קבול דבעינין דומיא דשק שמטלטלין על ידו מה שנותנין לתוכו. ופי' מהר"ם דפוחלץ הוא מעור הגמל וטהור משום שבאה במדה אינו מיושב דליתני סתמא והבאה במדה טהורה כדתני לעיל. ועוד דלא מצינו בשום מקום במשנה טהרת באים במדה גבי כלי עור. ומיהו הדין אמת דבעור נמי בא במדה טהור דהא איהו נמי איתקש לשק. וכאן הו"מ למיתני במתני' ושנפחתה מלקבל רמונים טהורה וכדתנן ספי"ט ואפי' לר"מ דמטמא התם במדרס היינו בשל זבל המיוחד גם למדרס:

אבל בשל תבן ונפחתה לכ"ע טהור. ולא תני לה משום דבנפחתה לא מיירי בכולי' פרקין דההיא שברי כלי הוא ואנן בכלים איירינין:

משנה י

שלשה מפצים הן:

בתיו"ט הביא לשון הרמב"ם שהמפץ אינו בכלל כלים האמורים בתורה וכו' עיי"ש ולכאורה לשון זה סותר את לשונו שבספרק א מה"כ שהמפץ אפי' הוא של שיפה ושל גמי בכלל כלי עץ שהוא גדל מן הארץ ונראה דהתם קאמר שבכלל פשוטי כלי עץ הוא. והכא אמר שאינו בכלל כלי קבול והיינו שכתב האמורים בתורה שהכלים האמורים בתורה בשרצים ובמת בכלי קבול משתעי דאיתקשו לשק אבל הר"ש והרא"ש כאן ס"ל דשיפה וגמי אינם כלי אפי' מקבלים אם לא כשטמאין במדרס ובפ' במה אשה דס"ו ד"ה מחצלת בתוס' כתבו שתי הסברות:

של צבעים טמא מת. פי' הרב שנותנין בו הצבעין הבגדים וכ"כ הרמב"ם. וצ"ע דא"כ אינו משמשי אדם ודמי לתרבוסין של זתים ומטה של סרגין דטהור. ונראה לפרש שנותנין בו סממנים של צבע וכורכין אותו כמו כיס וקושרין אותו להיות הסממנים שמורין בתוכו והשתא הוה כמו כלי קבול דדמי לשק וכ"כ תיו"ט רפכ"ז בשם התוס' דשבת שדבר המתקפל וכורכין בו הוי כלי קבול וכ"מ לק' משנה יב וא"כ טמא מת דהכא מדאור' ובזה נראה לישב הא דתני לכולה מתני' דלכאורה אין בה חידוש. והשתא ניחא דמתוך צבע הסממנים אינה ראוי עוד למדרס שהיושב עליו בשרו נצבע וגם שהסממנים הם כמו אבק וחול ונדבקין במפץ ומזיקין ליושב. וקמ"ל דאפי' השתא דלא חזי למדרס טמא מת. דסד"א כיון דלא חזי למדרס במת נמי לא ליטמי דכל עיקר טומאה במפץ ילפי' משום שמטמא במדרס וזה אינו ראוי למדרס אפי' מיחדו למדרס ולא דמי לכל הני משניות דלעיל דלא מטמו במדרס ומיטמו במת דהתם אין עיכוב המדרס מצד הכלי שבעצמו ראוי הוא אלא מצד הבעלים שיחדו למלאכה אחרת וא"ל עמוד. אבל היכי דהכלי בעצמו לא חזי סד"א דבמת נמי לא ליטמי קמ"ל כיון דבשעת עשייתו מיחזא חזי בעצמו אי לאו מצד מחשבת הבעלים חזי למדרס קרינין בי' וטמא במת ודע שהר"ש והרא"ש כתבו דהא דשל צבעין טמא מת דווקא בשל עץ וביש לו בית קבול כמ"ש הרא"ש אבל של שיפה ושל גמי אפי' יש לו בית קבול טהור דשיפה וגמי אינם אמורים בתורה ואינם בכלל כלי אא"כ ראויין למדרס ושל צבעין דאין מטמאין מדרס טהורין אף ממת אלא בשל עץ מיירי ולפ"ז אין כאן שום חידוש במתני' ואפשר דסתם העשוי' לשכיבה היינו של שיפה וגמי שהוא רך ולא של קנים וקמ"ל מתני' דבמדרס אפילו שיפה וגמי מטמאין:

משנה יא

שלש חמתות ושלש תורמלין. וה"ה לקלוסטר וכריתית כדתנן רפ"כ. וצריך טעם מתני' הכא מאי קמ"ל ונ"ל דהכא קמ"ל דהבאים במדה אין טהורים אלא משאר טומאות אבל טמאים במדרס כשמיוחדים לכך כמ"ש הרב מ"ד והיינו דלא משכח הכא טהור מכלום אלא בשל עור הדג דאלו באים במדה לא מצי למיתני דלא משכחת לה הכא דאי אין מקבלין כשיעור ממילא אין באים במדה. ובמקבלין כשיעור לא מצי למיתני טהורים מכלום דהא טמאים במדרס והלכך לא משכחת בהו טהור מכלום אא"כ בשל עור הדג. ואע"ג דאם נפחתו נמי טהורים מכלום כדתנן רפ"כ:

בנפחתו לא איירי בכולי' פרקין כדפי' לעיל:

המקבלין כשיעור: והשיעור מפורש רפ"כ החמת שבעה קבין וכמ"ש הרב כאן ותימה שבפירוש הרמב"ם כתב כאן החמת ארבעה קבין וגם בחבורו פכ"ז דין יו"ד העתיק כן וזה סותר למשנה דרפ"כ והרמב"ם עצמו כשהעתיק אותה משנה בספכ"ז מה"כ העתיק ג"כ החמת שבעה קבין:

משנה יב

שלשה עורות הן הכא אתי לאשמועי' דהא דתנן לק' פכ"ז מ"ב העור שיעורו חמשה על חמשה היינו דוקא בחתיכת עור שנקרע בלא כוונה אבל אם מתחלה עשאו לשם שטיח אפי' פחות מכשיעור טמא וכדתנן התם במ"ד המקצע מכולם טפח טמא. וה"נ העשוי לשטיח מתחלתו בטפח סגי וכן לתכריך הכלים אפי' בפחות מכשיעור טמא הואיל ועשאו לשם כך חשוב כלי קבול וכ"כ תיו"ט רפכ"ז בשם התוס'. והעשוי לרצועות וסנדלים אפי' יש בו כשיעור טהור דמחוסר מלאכה היא ובהכי ניחא דלא תני נמי שלשה בגדים הן שלשה ע"ש טמא מדרס שלש ע"ש טמא מת. פחות משלש ע"ש טהור מכלום כדלק' פכ"ז מ"ב ומ"ח. דבהא ליכא שום חידוש דתני לה בפכ"ז בהדיא. אבל בעורות אשמועי' דלתכריך הכלים טמא אפי' בכ"ש. ומיהו בלא"ה ניחא דלא תני שלשה בגדים דבפחות משלש ע"ש לאו בגד מיקרי אא"כ עשאו לתכריך או לתשמיש והיינו דין דעורות:

ושל רצועות ושל סנדלים טהור מכלום. פי' הרב דמחוסר מלאכה היא ע"כ וכ"כ הר"ש והיינו כדתנן פכ"ו מ"ז כ"מ שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאת וצ"ע דגבי בגד תנן פכ"ז מ"ב ומ"ח דמשארג בו שלש ע"ש מקבל טומאה ומשמע אעפ"י שדעתו להשלים את כולו מ"מ משארג בו שלש ע"ש מיד מקבל טומאה וכ"מ להדיא מלשון הרמב"ם פכ"ב מה"כ דין י"ב. ואמאי מקבל טומאה הא יש בו חסרון מלאכה וצ"ל דכלל זה דחסרון מלאכה לא איתמר אלא בעורות ולא בבגדים ומתניתין דפכ"ו לענין עורות מיירי וגם הרמב"ם העתיקה לענין עורות בפכ"ד. וצריך טעם מהיכן למדו חכמים לחלק בזה בין עורות לבגדים ושמא הילכתא גמירי ואפשר דמקרא מצאו מדכתיב גבי נגעים או בעור או בכל מלאכת עור ודרשו בעור היינו עור שלא עשה בו מלאכה ומלאכת עור זה שעשה בו מלאכה וכ"כ רש"י בפי' התורה וקשה, דלמה לי מלאכת עור ומה אם זה שלא עשה בו מלאכה טמא כ"ש שעשה בו ולעיל פי"ז משנה טו כתבנו מזה אבל נראה דמכאן דרשו חז"ל דזימנין אפי' לא נעשה בו מלאכה אם אין מחוסר מלאכה ובמחוסר [בעי'] מלאכת עור ואע"ג דהאי קרא בנגעים כתיב ילפי' מינה לכל הטומאות דגלוי מילתא בעלמא היא דבכולהו כתיב כלי וגלי קרא דהמחוסר מלאכה לאו כלי היא:

משנה יג

שלשה סדינין הן. הכא אתי לאשמועי' דשל צורות טהור מכלום דאכתי לא תני לה בשום דוכתא דאילו לשכיבה ולוילון הא תנינהו לעיל בפ"כ מ"ו ופכ"ז מ"ט. ואפשר דלוילון נמי צריכי לאשמועי' הכא דמיד שעשאו לוילון טהור אעפ"י שלא קבעו כיון שבתחלת עשייתו חשב לשם וילון והא דבפ"כ סדין שעשאו וילון שהי' מיוחד לשכיבה ונמלך ועשאו וילון והלכך פליגי בה התם מאימתי הוא טהרתו והכא מיד טהור ממדרס וכה"ג פי' לעיל מ"ח:

ושל צורות טהור מכלים:

פי' הרב שעשוי להתלמד בה וכתב הרמב"ם בחבירו שטהור לפי שאינו משמשי אדם ע"כ. ומשמע דה"ה ספרים שעשויין להתלמד בהן נמי טהורין. וכ"מ בפכ"ח מ"ט דמטפחות ספרים טהורין אע"ג דתכריך כלים טמא וע"כ משום שהספרים עצמן טהורין. וטעמא דמילתא נראה שכל בגד ועור אין בהן טומאה מדאורייתא אא"כ ראויין לקבלה דומיא דשק. וכל בגד ועוד סתמן עשויין לקפל ולכרוך בהן שום דבר כמ"ש תיו"ט רפכ"ז. בשם התוס'. אבל ספרים שאסורין לכרוך בהן ולהשתמש בהן אין ראויין לטלטל מלא ול"ד לשק אלא מדרבנן הוו מיטמו כדין פשוטין אלא דכל פשוטין אינם טמאין אא"כ משמשין אדם וכלים. וזה שעשוי להתלמד ס"ל דלא הוי משמשי אדם. וה"ה דהומ"ל דאינו משמש הכלים ובפשוטין בעינין דוקא משמש אדם וכלים כמ"ש הר"ש רפכ"ב מן הת"כ והרמב"ם רפ"ד מה"כ. ואיכא למידק העשוי לוילון אמאי טמא מת נהי שהשמש מתחמם בו ומתעטף הא בגד נמי איתקש לשק ובעי' מיטלטל מלא ומאי מיטלטל מלא שייך בוילון. ואי מדרבנן טמא מת כדין פשוט נמי קשה הא אינו משמש הכלים. ובשלמא סתם בגד דעלמא י"ל דעשוי ג"כ לקפלו ולכרוך בו שום דבר אבל וילון אינו עשוי לכך ושמא השמש עשוי ג"כ לכרוך בו ויותר נראה דבגד העומד ללבישה לא איתקש לשק דנהי דכלי עץ או עור בעינין דומיא דשק היינו משום דאינהו נמי כלי תשמיש נינהו דומיא דשק וחשיבות דידהו דמשמשין את האדם ומשום זה תורת כלי עליהן והלכך בעינין שהתשמיש שלהן יהא דומה לתשמיש השק. אבל בגד אית לי' חשיבות לעצמו שעשוי ללבישה על גופו של אדם ממש וחשוב יותר ולא בעי' מיטלטל מלא שהרי אינו עשוי לשם טלטול אלא לשם מלבוש והיינו דלא אשכחן בשום דוכתא דבעי' בבגד מיטלטל מלא דומיא דשק. וניחא נמי דוילון טמא משום שהשמש מתעטף בו אעפ"י שאין עשוי לכרוך בו. ושל צורות שאין עשוי להתחמם ולא לכרוך בו טהור מכלום ודע שהתוס' במס' ביצה דף י"ד הקשו אהא דהשמש מתחמם בו דא"כ פרוכת של מקדש אמאי טמא הא לא שייך שהשמש מתעטף בו שאסור בהנאה עיי"ש ולכאורה לאו קושיא היא דבשלמא בוילון צריך טעם שהשמש מתעטף בו דאל"כ כיון דמחובר לקרקע היא אינו מקבל טומאה אבל פרוכת דמקדש שהיא של צמר ואע"ג דמחובר היא טמא דפשתן אינו טהור אעפ"י שמחובר כדאמרי' כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן שהאוהל עצמו טמא אעפ"י שמחובר וצמר ועור דינם כפשתן לענין זה כמ"ש הרמב"ם והראב"ד פ"ה מהט"מ. ומיהו למאי דפי' לעיל שפיר קשיא להו דנהי דמחובר נמי טמא מ"מ לא עדיף מאינו מחובר וכל בגד שאינו עומד ללבישה או לכרוך בו טהור ושל מקדש נמי שאסור בהנאה אמאי טמא. אבל לפי"ז לא יתיישב תירוצם דפרוכת דמיכף כייף לי' על הארון הוי אוהל ותורת כלי עליו עכ"ל דאכתי לא מתיישב דכל בגד שאין עומד ללבישה או לכרוך בו הא אמרי' דלאו כלי היא. וצ"ל דה"ק דבאוהל אשכחן בהדיא דרחמנא שוי' כלי דכתיב והזה על האוהל ועל כל הכלים. ונהי דהתם באוהל המשמש לאדם מיירי מ"מ מסתברא דצורך גבוה לא גרע מצורך הדיוט וכיון דאוהל של אדם חשיב כלי ה"ה של גבוה. א"נ י"ל דעיקר קושייתם היא דפרוכת נמי מחובר היא ואמאי טמא דנהי דאוהל של צמר ופשתן טמא אע"ג דמחובר. דווקא נטוי כאוהל אבל פרוכת דאינה אלא מחיצה ולא אוהל לא ותירצו דפרוכת נמי אוהל היא. וצורך גבוה הוה כצורך הדיוט כדפי'. עוד תירצו א"נ כשהיו נושאין הפרוכת ממקום למקום היו כורכין בה את הכלים ע"כ כלו' וטמא משום כלי קבול:

ונחזור לפי' משנתינו דהא דלוילון טמא מת משום דחזי ללבישה מיקרי שהשמש מתעטף בה ולצורות טהור דכל להתלמד לא הוי משמשי אדם ומיהו נראה דדווקא להתלמד אבל חשב לצייר בגד וללובשו בציורי' פשיטא דהמצוייר נמי טמא דמ"מ בגד היא ללבישה ומשום ציורין לא אזל שם בגד והא דבפכ"ח מ"ד גבי מטפחות ספרים המצויירות טהורות דווקא לספרים שהם עצמן אין מקבלין טומאה דלהתלמד עשויין כדפי' אבל ללבישת אדם ודאי טמא וכ"כ רש"י בהדיא בפ' דם חטאת ד' צ"ד בהא דבעי הש"ס התם לאשכוחי דבר הראוי קבל טומאה ואינו מקבל טומאה ואמר רבא בגד שחשב עליו לצורה דאי מבטל לה למחשבתו ראוי היא לקבל טומאה והשתא מיהא לא מקבל טומאה ופי' חשב עליו לצורה לציירה במעשה רוקם דכל כמה דלא ציירה או מבטל לה למחשבתו לאו כלי הוא ע"כ. ומ"מ קשה אמאי לא ניחא לי' לפרש חשב עליו לצורה לציירה כדי להתלמד מתוכה וכשציירה טהורה כהך דמתני' ובעוד שלא ציירה הואיל ותחלת מחשבתו כדי לציירה מעולם לא נחתא לה טומאה כדמוכח לעיל ובכמה דוכתי אא"כ מבטל לה למחשבתו ראוי לקבל טומאה. ונראה דרש"י ז"ל מפרש נמי למתני' דהכא כפירושו התם שחשב ללובשו בציורין וכל כמה דלא ציירה טהורה. ואפשר שהוא סובר דלהתלמד מתוכה טמא דחשיב כלי קבול שהציורין הרי הם ככלים הנתונים בבגד ומיטלטלין אגב הבגד וספרים נמי לדידי' מקבלין טומאה מהאי טעמא ולשון העשוי לצורות משמע הכי שעשוי לציירה ואי מצויירות טהורות הו"ל למיתני והמצויירת טהורה אלא שקשה לשיטת רש"י דכל כמה דלא ציירה אמאי טהורה דהא משום מחשבת ציור לאו מחשבה לטהרה הוא דהא כשציירה טמאה. ואי משום דהוה כלא נגמרה מלאכתו הא בבגדים אע"ג דלא נגמרה מלאכתן מקבלין טומאה כמו בגד שארג בו שלש על שלש לק' פכ"ז וכדפי' במשנה יב ושוב ראיתי להרב משנה למלך פרק ב מה"כ עמד על דברי רש"י במקצת אשר כתבנו:

משנה יד

של ידים טמא מדרס. פי' הרב שפעמים נותנין לתוך חיקו כו' מכאן משמע דהא דאמרי' בכל דוכתא דאין טמא במדרס אלא המיוחד לשכיבה או לישיבה. אין הכוונה שאם משמש בו לשום מלאכה אחרת לא שייך בו מדרס. אלא הכוונה היא שבשעה זו שהוא משמש למשכב ולמושב אין בו אז תשמיש אחר אפי' מיוחד בשאר שעות לתשמיש אחר כל שייחד לו שעה מיוחדת למדרס ה"ז מיוחד למדרס כהך דהכא מטפחת של ידים דשמו מוכיח דעיקרו מיוחד לקנח את ידיו. אלא שבלילה בשעת שינה דרכו לתתו בחיקו (על הכסת וישן עלי') ומתחמם בה וטמאה מדרס כיון דבאותה שעה אין א"ל עמוד:

של ספרים:

כך גירסת הרמב"ם והר"ש והרא"ש ומשמע דאתי' כב"ה דפכ"ח מ"ד ובשאין מצויירות איירי ואינו מיושב דקאמר של ספרים טמאות. ובאמת עיקר טומאתן לאו משום דמשמשין לספרים אלא אם אין מצויירות עומדין ג"כ לשאר תשמישין כמ"ש הרב לק' פכ"ח. ועוד אדתני ושל תכריך נבלי בני לוי טהורות ליתני המצויירות טהורות ובאמת בספרים שלנו הגירסא של ספרי"ן בנו"ן ויש לפרש של מגלחין שיש להם מטפחת שנותנין למסתפר בין ברכיו ולפי שמלוכלך מן השער וערביבותא דרישא אין משמש לשכיבה ולישיבה:

ושל תכריך נבלי כו' וכתב הרב ושאר בני אדם עושין תיק של עור ואף הם טהורין ע"כ. והא דנקט במתני' בני לוי משום דלא איירי במטפחת של עור. וקצת קשה דלמה שינו בני לוי לעשות להם מטפחת של בגד ולא של עור כדרך כל אדם. ואפשר דבני לוי עושין ג"כ תיק של עור לכרוך בו הנבלים ועושין עוד מטפחת של בגד להגן בו על התיק של עור מפני האבק והמטר והיינו דקתני ושל תכריך נבלי כו' ולא תני ושל נבלי. ומ"ש תיו"ט שצריך לחלק מה בין זה לתכריך הכלים דלעיל משנה יב נראה דתכריך הכלים אינו להגין אלא שדרך לכרוך כלים קטנים כמו מחטין וצנורות וסכינים בתוך מטפחת לטלטלן על ידו לפי שחפצים קטנים כאלו נוחין להתפזר מידו ויאבדו וכורכם במטפחת ונשמרים וזה דומה ממש לשק ולכך טמא. ומטפחת דהכא היינו לדברים גדולים ואינו כורכן לשמירה או לטלטלן ע"י הכריכה אלא להגן ולא דמי לשק וכמו שהארכנו בזה בפט"ז:

משנה טו

של צדי חיה ועוף טמא מדרס:

שהציידין הללו מתרחקין מביתם והולכין למדברות ויערים מקום שהחיות ועופות הבר מצויים ודרכם ללון בשדה ובמדבר ובשעה שישנים נותנין הפרקלינין ממראשותיהם ותחתיהם והרי עשוי לשכיבה ולכך טמא מדרס. אבל של חגבין אין מתרחקין מביתם ולנין בביתם וא"צ לישן על הפרקלין. ומ"מ צריך ליישב מתני' מאי קמ"ל. ונראה דקמ"ל אפי' אינו עשוי לשכיבה אלא פעם אחת לעתים רחוקים כמו של ציידין שרוב ימיהם לנין בביתם ואף כשהולכין לצוד פעמים שלנין ביישוב ומ"מ כשיש להם לינה בשדה אפי' פעם אחת בשנה ואז שוכבין על הפרקלין מיקרי עשוי למדרס:

משנה טז

של ילדה טמאה מדרס. פי' הרב שראוי לישיבה ושל זקנה אינה ראוי'. ולק' פכ"ח מ"ט תנן של זקנה טמאה מושב ולכך כתב הר"ש דה"נ יש לגרוס בהיפך אבל הרמב"ם בחבורו העתיק כגירסת הספרים והך דפכ"ח השמיטה ולא כתבה כלל. והרב בפכ"ח מקיים שתי המשניות וכתב דשני מיני סבכות יש לזקנה והתם איירי באותה שיושבת עלי' ובאמת צ"ע כיון דכל עיקר הדין תלוי בסבכה עצמה אם ראוי' למושב ויושבת עלי' טמאה מדרס אמאי תלי לה בילדה וזקנה הא של זקנה נמי אם עשוי' למושב טמא. ולק' בפכ"ח נמי תני של זקנה טמא ומשמע ודאי לפי פי' הרב דלרבותא נקט זקנה וכ"ש ילדה ומאי רבותא היא דכל העשוי למושב ודאי טמא. ועוד קשה דעיקר מתני' מאי קמ"ל אטו לא ידעי' עד השתא דכל העשוי למושב טמא מדרס ואי לא לא. ועוד דלפי פי' הרב ז"ל דסבכה זו היא כיפה הנתונה בראשן אין נראה כלל שנוטלתו מן הראש לישב עלי' דהא בפ' במה אשה מוכח דאינה נוטלתו מן הראש דלא מגליא שערה ומיהו אפשר דהתם ברה"ר קאמר והכא בביתה. אבל מדברי הרמב"ם בחבורו נראה דאף אם אינה נתונה על הראש מיקרי סבכה שמפרש של יוצאות החוץ היא שמשחקין לשותי שכר. ולפ"ז הי' נראה לפרש דכולה מתני' לאו בסבכה שבראש מיירי אלא כמו מטפחת היא שנושאות בידן ועשוי נקבים כמין סבכה לנוי ועשוי' לקנח בה הידים ופיהן בשעת אכילה. ודרך הילדה שמקפדת על בגדיה עושות מטפחת זו רחבה וגדולה כשיושבות על הכסא נותנת המטפחת על הכסא שלא יתקלקלו בגדי' מן האבק והזקנות אין מקפידות בזה. וא"ש דקתני של ילדה שהיא רחבה מסתמא עשוי' לישיבה אבל של זקנה שאינה רחבה סתמא לאו לישיבה ומיהו אי ידעי' דעשוי' לישיבה פשיטא דשל זקנה נמי טמא ובהכי איירי מתני' דפכ"ח. ומתני' דהכא בסתמא. והשתא קמ"ל מתני' דסבכה זו אעפ"י שאין עיקרה עשוי לישיבה ממש ואינה נותנתו על הכסא אלא להגין על הבגדים אפ"ה מושב מיקרי. וא"ש נמי דקתני ושל יוצאות החוץ טהורה דלכל הפירושים אינו מיושב שפיר. ויש לפרש דשל יוצאות החוץ היינו שמטפחת זו אינה עשוי' אלא להגין על בגדי' מפני הגשמים וכשיוצאות לרה"ר כשהגשמים יורדין נותנתו על בגדי' וקמ"ל דאין זה בכלל בגד:

משנה יז

שלש קופות הן:

קופה הוא מין בגד שיש לו בית קבול כמו שק כדמוכח בסיף כלאים ובמקוואות פ"ו. ולדוגמא בעלמא נקט קופות וה"ה לכל כלי קבול שחברן זה לזה בין של עץ בין של עור ובין של מתכת והיינו דנקט הרב גבי קטנה וגדולה שיעור מוציא רמון ובקופה לא שייך שיעור מוציא רמון כדתנן רפי"ז. וה"נ ר"ש דסיפא נקט כלי מתכת משום דדינא דמתני' איתא בכל מיני כלים ולא נקט קופה אלא משום שהוא עשוי' לקבלה כשק דכל הני דינים לא שייכי, אלא בכלים המקבלים וכמו שנפרש והיינו דלא תני שלש טלאות הן אלא שלש קופות. ויותר נראה דקופות דהכא הם סלים של עץ שיש להן בית קבול כאותן ששנינו פט"ז מ"ג ורפי"ז ובפ"ח מ"ב וכן לק' פכ"ח מ"ו:

הולכין אחר הבריאה:

הכא משמע דהעיקר לעולם מביא טומאה על הטפל ולא הטפל על העיקר ולעיל בפי"ח ובפי"ט ובכמה דוכתי מוכח דלא אמרי' שהמחובר לו טמא כמוהו אא"כ צריכין זה לזה בחיבורן ונראה דה"נ מהאי טעמא היא שהמהוהא צריכה לבריאה דמהוהא אין לה בית קבול וא"א לטלטלה מלאה שלא תשבר ומתוך שמחוברת לבריאה מקבלת הלכך הולך אחר הבריאה וכן קטנה וגדולה שנתן הקטנה לתוך הגדולה והכלי מתמלא עד הגבוה והוה עיקר הקיבול של הגדולה וכן היו שוות הפנימית היא המקבלת. ולכך נראה דלא שייך כל הני דיני דמתני' אלא בכלי קבול אבל בפשוטים כגון מפץ הטהור שחברו על הטמא אין הולכין בזה אחר קטנה וגדולה אלא אם הם צריכין זה לזה שהאחד מהן קרוע וטלאו בחברו שניהם טמאין מדרס ואם לאו השני אינו אלא מגע מדרס. ומיהו גם במקבלין צריך לדקדק הא דאמרי' הולכין אחר הבריאה והגדולה אי מיירי שהבריאה צריכה למהוהא כגון שיש נקב בבריאה וסתם הנקב בטלאי שטלה המהוהא עלי' וכן בקטנה וגדולה ולהכי הוו חבור והולכין אחר העיקר או דילמא אפי' אין צריכין לחבור זה כמו קטנה וגדולה ושתיהן בריאות ושלימות אפ"ה הולכין אחר הגדולה ולשון טלאה משמע במקום הנקב כמו טלאי דכל דוכתא. אבל בתוספתא לא משמע כן. ונראה דכיון דהכל תלי בביטול תשמישו כדפי' שהמהוהא בטל תשמישה ולכך בטלה לגבי הבריאה וכן קטנה שנתונה בתוך הגדולה בטל תשמישה. והלכך אפי' אין צריכין זה לזה בחבורן כיון שבטל תשמישו לא חשוב כלי וה"נ אמרי' לעיל בפ"כ גבי קערה שקבעה בשידה כו' דכשבטל קיבולה טהורה. ולפ"ז בקטנה וגדולה כשטלאן מן הצד דופן של זה לדופן של זה ולא בטל קיבולה של הקטנה אין הולכין אחר הגדולה אלא בהא אמרי' אם צריכין זה לזה לחיבור זה נטמא האחד בטומאת חבירו כמו כרע שטמאה מדרס וחברה למטה דתנן בפי"ח דכולה טמאה שהמטה צריכה לכרע. ואם אין צריכין זה לזה לא נטמא זה בטומאת זה כמו בפשוטין. ובפי"ט מ"ז כתבנו דכולה מתני' דהכא לא איירי אלא בטומאה הבאה קודם חיבורן אבל נטמאו אחר חיבורן אפי' נגעה טומאה באחד הכל טמא היו שוות:

משמע דשוות היינו שתיהן בריאות וגדולות בשוה. וצריך לדקדק אם האחת בריאה וקטנה והאחרת מהוהא וגדולה מה דינם. ונראה דהך מילתא אתי ר"ש לפרושי דהא דאמר כף מאזנים שטלאה על המיחם וכו' שהכף מאזנים היא קטנה לגבי המיחם אלא שהיא בריאה אבל המיחם הוו כמהוהא שנחלש ונשרף בכל שעה ומתחסר מכח האש וקמ"ל ר"ש שהדין באלו כמו שתיהן שוות שהולכין אחר הפנימית וה"נ טלאה על שולי המיחם מבפנים טמא שהולכין אחר הפנימי ומבחוץ טהור. ומיהו דוקא שולי המיחם חשוב כמהוהא שהאש שורף שם תמיד בלי הפסק אבל צדי המיחם אינו נחלש כ"כ והוה המיחם מצדו כדין בריאה וגדולה והולכין אחר הגדולה וטהור בין טלאו מבפנים בין בחוץ וא"ת אי שוליו חשוב כמהוהא צדיו נמי חשיב כמהוהא דהא אם ניקב הכלי במקום אחד כולו חשוב כמהוהא. וי"ל דהכא כיון שלא ניקב ועדיין ראוי לקבלה לא שייך הכא לו' הולכין אחר הפנימית כמו בשוות דבשלמא בשוות הפנימית היא עיקר המקבלת אבל הכא אדרבה המיחם היא הגדולה והמקבלת והלכך דוקא בשוליו שאם נחלש המתכת הרבה והכף מאזנים מחזקו ס"ל לר"ש דהולכין אחר המעמיד אלא שלפי שאינו מעמיד ממש שלא ניקב עדיין צריך ג"כ תנאי שיהא מבפנים שהוא מחזיק המים עליו. וכן נראה מתוספתא הביאה הר"ש ר"א בר' צדוק אומר כף מאזנים טמא שטלאה על שולי המיחם מבפנים בין. נקוב ובין שאינו נקוב טמא. מבחוץ נקוב טמא שאינו נקוב טהור. טלאו על צדו מבפנים נקוב טמא שאינו נקוב טהור. מבחוץ בין נקוב ובין שאינו נקוב טהור ע"כ ונראה דראב"צ ור"ש אמרו דבר אחד אלא דר"ש לא מיירי בנקוב ותרווייהו ס"ל דבשוליו שנחלש הרבה הוי הכף מאזנים כמו מעמיד אלא שאם אינו נקוב לא הוי מעמיד גמור צריך ג"כ שיהא מבפנים ובנקוב אפי' הוא בחוץ הוי מעמיד גמור. אבל טלאו על צדו אפי' נקוב לאו מעמיד גמור היא שלמטה מן הנקב שם כלי עלי' לכך לעולם אין הולכין אחר המעמיד אפי' בנקוב אא"כ הטלאי מבפנים. וא"ת אפי' בנקוב והטלאי מבפנים נהי דהוי מעמיד אמאי טמא הא הכף מאזנים משחברו למיחם בטל תשמישו הראשון והוא עצמו טהור ואפי' שגם עכשיו היא כלי קבול מ"מ כלי אחר היא וטהור מטומאתו הראשונה כדאמרי' פכ"ח מ"ה כל ששנהו מקבול לקיבול טהור וי"ל דהתם ששינה צורתו וחזר, ועשאו כלי אחר והכא לא שינהו אלא חברו כמות שהיא ועוד דאפי' שינהו כלי מתכת חוזר לטומאה ישנה כך כראה פי' משנתינו והרב שכתב ר"ש לפרושי מילתי' דת"ק אתי י"ל שנתכוון לזה שכתבנו דאתי לפרושי היו שוות דאמר ת"ק דגדולה מהוהא וקטנה בריאה נמי שוות מיקרי והולכין אחר הפנימי ומה שתמה תיו"ט דת"ק לא מיירי במתכת לאו קושיא דודאי ת"ק בכל הכלים איירי וכדפי' בריש מתני' ומ"מ הרמב"ם בחבורו לא העתיק דברי ר"ש ולא דברי ראב"צ שסובר דת"ק דמתני' לית לי' הך סברא דגדולה מהוהא וקטנה בריאה כשוות דמי ולית לי' נמי דאפי' אינו נקוב הוה הטלאי כמעמיד. אלא כל שאינו נקוב לא שייך מעמיד והולכין לעולם אחר המיחם ובנקוב הולכין אחר המעמיד:

הולכין אחר הפנימית:

דוקא בטומאה דאורייתא אבל בטומאת משקין דרבנן תנן בפכ"ו מ"ב כיס לתוך כיס שנטמא אחד במשקה לא נטמא חברו. אלמא אפי' לטומאה הבאה אחר חיבורן לא הוי חבור וכ"ש כשחברן אחר הטומאה שלא נטמא זה מחמת זה:

וכתב הרב ומסקנא דכולי' פרקין דכל העשוי לשכיבה או לישיבה טמא מדרס לבד אם היא כלי חרס דילפי' מקרא וכו' מקיש משכבו לו כו' כ"ז היא בגמ' בשבת דפ"ד. ולא ידעתי למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש במס' בכורות דל"ח אהא דאמר התם אין מדרס בכלי חרס פירש"י שישבר אם אדם יושב עליו עכ"ל ותיפוק לי' אפי' אם אינו נשבר כגון שנתון תחת עשר כרים. והזב מלמעלה טהור דקרא מעטי' בהדיא:

ומ"ש הרב דמפץ לאו כלי היא: כ"כ רש"י בב"ק דכ"ה. אבל בשבת דפ"ד פירש"י דבכלל פשוטי כלי עץ היא וה"ק מפץ במת מנין לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורין ממגע שרץ מנין שכלי הראוי למשכב מטמא במגע במת ע"כ. ונראה דבב"ק ס"ל לרש"י דבמפץ של שיפה וגמי קאמר מנין ואינהו לאו כלי נינהו לגמרי ובשבת מפרש דאפי' במפץ של קנים קאמר דהוי כפשוטי כלי עץ וכמ"ש במשנה י' שהיא סברת הר"ש והרא"ש ג"כ. ולפי סברת רש"י בשבת דפשוטי כלי עץ והמפץ בכללן לית להו טהרה במקוה דכי כתיבא טבילה בפ' שרצים ובפ' מדין כתיבי והני כלים דכתיבי התם לענין טומאה ילפי' להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ דלא כתיבא לענין טומאה לא ילפי' לי' לטבילה עכ"ל רש"י שם והקשו התוס' ע"ז דע"כ פשוטי כלי עץ יש לו טהרה במקוה דהא מטה מיטהרת איברים אבל לפי סברת רש"י בב"ק דמפץ גרע מפשוטי כלי עץ והיינו של שיפה וגמי אין מקום לקושיות התוס' דודאי פשוטי כל עץ לענין טבילה בכלל כלי היא ולענין טומאה בעינין כלי קבול אבל הני דחזו למדרס דמטמו בכל הטומאות מן התורה לענין טבילה הוו כמו כלי קבול וקרינין בהו במים יובא אלא דמפץ גרע טפי דאינו בכלל כלי ואינו בר טבילה. ותיו"ט שהעתיק קושיות התוס' דשבת על דברי הרב דמפץ גרע מפשוטי כלי עץ לא כיון יפה. ומ"ש הרב עוד דכלי אבנים ודברים שבים והבאים במדה טהורים משלום. הני כולהו לאו בחדא מחתא נינהו דכלי אבנים ושל ים טהורים אף ממדרס והבאים במדה טמאים במדרס. כמ"ש הרב לעיל מ"ד. והרב בכאן נמשך אחר לשון הרמב"ם בפירושו אבל הרמב"ם באמת סובר דאף ממדרס טהורים גם הבאין במדה וכמש"ל מ"ד:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה