משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק כ
משנה א
הכרים והכסתות וכו'. הני דרישא עשויין מתחלתן לשני תשמישים לסחורה ולשכיבה ולא שייך בי' בטל העיקר שזה עיקר כמו זה. ואפי' לסברא שכתבנו ס"פ דלעיל דלאו בעיקר התשמיש תלי אלא בשם כלי וא"כ ה"נ כשבטל הקיבול בטל שם כלי ומאי מהני שעשאו או למדרס מתחלתו כיון שבטל שם כלי. ממילא בטל המדרס דלא שייך מדרס אלא בכלי לאו קושיא היא דבאמת גם פשוטי כלי עץ ועור מיקרו כלים לענין מדרס. אלא כשנעשו מתחלתן לשם כלי קבול ונתבטל קיבולן בטל שם כלי ממנו לגמרי אעפ"י שהוא כמו פשוט כיון שלא נעשה לשם פשוט. אבל הני דמתני' שנעשו מתחלתן גם לשכיבה כיון דלשכיבה א"צ לבית קיבול הרי נעשה גם לשם פשוט. וכשבטל קיבולו נשאר עליו שם הפשוט וכלי היא. אלא שצ"ע דכרים וכסתות משמע בכל דוכתא שאין עשויין לשם תשמיש אחר אלא לשכיבה וכמ"ש הרב כאן וא"כ פשיטא דלא שייך בהו בטל העיקר כיון שאין להם תשמיש אלא המדרס. וצ"ל דקמ"ל דאעפ"י שעיקר עשייתן לשכב עליהן במילואן שממלאין אותן צמר או מוכין. וכשנפחתו ואין ראויין למלאותן סד"א דלאו ראויין לשכיבה הן והוה כמו בטל עיקר קמ"ל ולפ"ז כרים וכסתות דקתני לאו מענין שקין ומרצופין נינהו דשקין ומרצופין עשויין לשני תשמישים וכרים וכסתות אין להם אלא תשמיש המדרס ובכל חד סד"א דשייך בטל העיקר קמ"ל דלא ומיהו הא כדאיתי' והא כדאיתי' (כך צ"ל לפי שיטת המפורשים ז"ל אבל לפענ"ד נראה דשקין ומרצופין נמי דומיא דכרים וכסתות הן שאין עשויין אלא לשכיבה ומ"ה לא הוי בטל העיקר אם נפחתו וכמו שנפרש בסמוך) ואיכא למידק דכרים העשויין להניח תחת מראשותיו היכי שייך בהו מדרס הא משכב אינו מטמא עד שינשא רובו עליו כדתנן פ"ד דזבים מ"ד ושמא משכחת לה בספק אם נתהפך כדאמר התם הקלוסטר ארבעה קבין:
כל הני דחשיב הכא נראה שהיתה מדתן ידוע להם שדרך הקלוסטר לעולם להיות מחזיק שני קבין או שלשה. וכשעשאו בן ארבעה גילה דעתו שהוסיף בו כדי להשתמש בו גם לשכיבה וכן התורמל אין דרכו אלא ארבעה קבין וכשעשאו לחמשה משום שכיבה עשאו וכן כולם ולכך כל זמן שלא נפחתו טמאין מדרס כיון שמתחלתן נעשו גם לשכיבה. וקשה א"כ נפחתו אמאי טהורין הא ברישא אמרי' כשנעשו גם לשכיבה אפי' נפחתו טמאין ועוד עיקר הך מילתא קשה הקלוסטר שתולין בפי הבהמה האיך אפשר שיהא משמש שכיבה עם מלאכתו והי' נ"ל דרישא הכרים והכסתות ושקין כולם עשויין לשכיבה לחודי' שממלאן צמר או מוכין או תבן לשכב עליהן ועיקר רבותא בהו דכשנפחתו ואין ראויין למלאותן לא אמרי' בטל העיקר אע"ג דעיקר השכיבה אינה אלא במילואן מ"מ כיון שעיקר עשייתן למדרס לבד לא בטל העיקר דהשתא נמי חזו קצת. אבל בבא דסיפא מיירי ודאי שעשויין לשאר תשמיש וגם לשכיבה כגון הקלוסטר שעשאו ארבעה קבין ודאי עשאו נמי לשכיבה. ומשכחת לה כגון שיש לו שעה מיוחדת לשכיבה ושעה מיוחדת להאכיל בו לבהמה כמו בדרך משתמש בו לבהמות ובביתו שוכב עליו. או ביום מאכיל בו ובלילה שוכב עליו. וכיון שבאותו זמן ששוכב עליו אין אומרים לו עמוד הוי כמיוחד למדרס ודרך תשמישו הוא תמיד במילואו כשמאכיל בו לבהמות ממלאו מספוא וכששוכב עליו ממלאו מוכין והשתא א"ש דכ"ז שלא נפחתו טמאין מדרס אבל נפחתו דאיכא תרתי לריעותא דמאכיל הבהמות שבו בטל לגמרי. ותשמיש השכיבה נמי בטל מקצתו שהרי אין דרכו לשכב עליו אלא במילואו הלכך הא ודאי בטל העיקר מיקרי דנהי דבכרים וכסתות דרישא אע"ג דנפחתו לא אמרי' דבטל העיקר משום דהתם תחלתן לא נעשו אלא לשכיבה כדפי' אבל לפי פי' הרמב"ם והמפרשים ז"ל דרישא כמי בעשויין לשני תשמישין נינהו צ"ע מאי בינייהו דרישא וסיפא:
ר"י אומר אף הרבצל והמזודה כל שהן:
צ"ע מאי כל שהן אי אפי' קטנים מאד אין בזה טעם דמ"ש מכל הני דדווקא גדולים. ועוד דקטני' משמע אפי' אין ראויין לשכיבה ולא לישיבה ולאו בני מדרס נינהו. ואי כל שהן אפי' גדולים ביותר פשיטא דכל הני דת"ק נמי אם הם גדולים יותר כ"ש דטמאין מדרס כמ"ש הרב ולמאי דפי' לעיל דכל הני דת"ק מיירי דווקא שעשאן בתחלתן גדולים יותר מכדרכן קב או שני קבין דבזה מינכר שעשויין גם לשכיבה א"ש דברבצל ומזודה ס"ל לר"י דאם עשאן גדולים כל שהן יותר מכדרכן איכא הכירא. ולת"ק כל שהו לא הוי הכירא:
משנה ב
חמת חלילין: נראה דמשום דתני לעיל כ חמת של שבעה קבין טמאה מדרס קמ"ל הכא דאם עשאה לחלילין בטלה ממדרס משום דקפיד עלה טובא שלא לישב עלי' שלא תקרע וכשנקרעת כמלא מחט הרוח יוצא ולא חזיא והלכך אינה עשוי' לישיבה ומדקתני טהורה ממדרס משמע דבמת טמאה וצ"ל דכשמקבלת הרוח חשיבי כלי קבול:
ערבת פיסונות:
נ"ל שממלאין את הערבה חול ואבנים ונותנין אותה על עגלה וכשהיא מלאה יושב האדם על החול ומחמר שם הבהמות המושכות העגלה וב"ש סברי דמשמשת ישיבה עם מלאכתה וטמאה וב"ה ס"ל דכיון שבעודה ריקנית לא חזיא לישיבה אין ישיבה זו על הערבה אלא על החול. וב"ש סברי כיון דאין יושבין על החול בלא הערבה ערבה נמי כמיוחדת לישיבה והא דמשפלת של זבל טמאה מדרס לכ"ע כדלק' פכ"ד מ"ט התם אין יושבין על הזבל אלא נשענין ע"ג המשפלת כמ"ש ש הר"ש שם:
ערבה משני לוגין. הרמב"ם פי' שעשוי ללוש בה. והר"ש כתב שאין נראה דהא ברפ"ד דידים קרי לה ערבת הרגלים, אלא שעשוי' לרחוץ בה רגליו ובין כך ובין כך תשמישה ע"י מים והלכך משנסדקה ומוציאה מסקה בטל תשמישה ולא שייך בה לו' עמוד ונעשה מלאכתנו ושייך בה מדרס ומיהו כשהיא פחותה משני לוגין לא חזיא למדרס. דלמדרס בעינין שיעור גדול כדמוכח במתני' דלעיל גבי קלוסטר וחמת (והיינו דתני בתוספתא הרי היא כקערה כלו' שאינו ראוי' לישיבה והא דקתני ושיעורה בזתים מילתא אחריתי היא לענין שאר טומאות שיעורה בזתים) וכן היתירה מתשעה קבין הואיל דכלי חשוב היא ביותר שתשמישה מרובה אפי' נסדקה לא מבטל לה מתשמישה ועתיד לתקנה ואינה טמאה מדרס שאומרים לו עמוד כדי לתקנה לתשמיש. והיינו טעמא נמי דלק' מ"ד ביתירה מט' קבין אפי' נפחתה במוציא רמון ויחדה למדרס לא מטמאה עד שיקצע. דכל כמה דלא עביד בה מעשה למדרס אמרי' דעתיד לתקנה אבל עד ט' קבין שיערו חכמים דמסתמא מבטל לה:
שנסדקה:
כל סדק היינו בלא חסרון כמ"ש הרב רפ"ו דבכורות וה"נ נפחתה משהו כמוציא משקה ואין זה שיעור טהרה לשום כלי וזו ג"כ טמאה מדרס וגם שאר כל הטומאות דאלו לא נסדקה לא היתה מיטמאת במדרס אלא בשאר טומאות כיון שא"ל עמוד אבל משנסדקה ובטל תשמישה מיטמאת גם במדרס. והרמב"ם בפי' ובחבורו מפרש שטמאה מדרס ולא שאר טומאות ובאמת היא דבר תמוה וכי. מוציא משקה מטהר הכלי. ועוד הא כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת (ועוד דקתני זה חומר בשירי כלי עץ ואי איתא דבטל טומאת מת אין זה חומר) ובתוספתא תני' בהדיא דטמאה מת וטמאה מדרס וכן השיגו הראב"ד. ומיהו בתוספתא גופה איכא למידק דתני נפחתה במוציא זית טהרה מכל טומאה וכן גבי פחותה משני לוגין תני הרי היא כקערה ושיעורה בזתים. וקשה מה ענין שיעור זתים גבי כלי עץ והא כלי עץ שיעורן ברמונים. ונראה דתנא דתוספתא ס"ל דלא נאמר שיעור רמונים בכלי עץ אלא לענין יחוד דכלי העשוי לאוכלין שיעורו במוציא זתים ליטהר ואם יחדו לגרוגרות מקבל טומאה וכשחזר וניקב כמוציא גרוגרות ויחדו לרמונים מקבל טומאה והיינו שיעורן ברמונים דעד רמונים, מהני יחוד ולמעלה מרמונים לא מהני יחוד. אבל עיקר טהרתו של כלי עץ הוא כמו בכלי חרס דהעשוי לאוכלין שיעורו בזתים אלא דבכלי חרס לא מהני יחוד כמ"ש ברפ"ג בשם הרמב"ם. ובכלי עץ מהני עד רמונים ולפ"ז נראה דס"ל דערבה זו עשוי' ללוש בה הבצק ודינה כמיוחד לאוכלין. דאלו עשוי' לרחוץ רגליו דינה בכונס משקה. והא דגבי יתירה מט' קבין תני נפחתה מלקבל רמונים טהורה. הו"מ למיתני כמוציא זתים אלא משום רבותא דסיפא נקט רמונים דאפילו בנקב גדול לא אמרי' דבסתמא מבטל לה ותשמישה וטמאה מדרס אלא בעינין מעשה רבא עד שיקצע:
ונתפחה טמאה טמא מת:
ונראה דטהרה אפי' ממדרס דלמפרע כמו סדין שעשאו וילון דלק' מ"ו ובפכ"ז מ"ט. דה"נ התפיחה הוי שינוי מעשה. וכ"ש למאי דפי' לעיל דהא דנסדקה טמאה מדרס דאמרי' דסתמא מבטל לה מתשמישה. והלכך אם חזר והניחה בגשמים גלי דעתי' דמעיקרא לא ביטלה ולא הוה בה דין מדרס וטהורה למפרע. והיינו דקתני הניחה בגשמים ולא קתני ירדו עלי' גשמים. והדר תני בקדים ונסדקה מקבלת מדרס. כלו' הרי היא כמו בפעם הראשון שנסדקה. ולא אמרי' כיון דהאי גברא גלי דעתי' דלא ביטלה כשנסדקה ראשונה דהא הניחה בגשמים אח"כ. וא"כ השתא נמי אפי' נסדקה לא תטמא מדרס דמשום סדק הא לא מבטל לה. לא אמרי' הכי. וה"ה נמי דלא אמרי' כיון שהניחה בקדים חזינין דמבטל לה ועקרי' לגילוי דעתי' קמא שהניחה בגשמים והוה כאלו לא הניחה ולא טהרה ממדרס דלמפרע קמ"ל דלא אמרי' הכי אלא מקבלת מדרס להבא ולא למפרע. דלעולם בתר השתא אזלינין והיינו דתני בתוספתא מיטמאת דמיטהרת אפי' עשרה פעמים. ובזה מיושב מה שדקדק בתוי"ט דקתני מקבלת מדרס ולא טמאה מדרס:
זה חומר בשירי כלי עץ מתחלתן:
בכלי חרס נמי מצינו חומר בשיריו בתנור דתחלתו ארבעה ושיריו ברובו בבר שבעה וכן בכמה דוכתי. אלא דבכלי עץ וכלי נצרים הוה חדוש דתחלתן אין בהן טומאה כלל ובשיריהן טמאים:
כל שהן טמאין. פי' הרב אעפ"י שלא נשאר אלא כ"ש וכן פי' ג"כ לעיל פי"ז מ"ד י. נגממו במה שהן ושם פי':
משנה ג
חבור לטומאה בשעת מלאכה:
ודווקא לטומאה אבל לא להזאה דמן התורה אינו חיבור אפי' בשעת מלאכה כיון דעשוי לזורקו כל שעה. כ"כ התוס' בפ' במה טומנין דמ"ט. ומ"מ קשה בשעת מלאכה נמי אמאי הוה חבור לטומאה כיון שאינו קביע הא אמרינין גבי מוכני בפי"ח מ"ב בזמן שהיא נשמטת אינה חבור. וגם קושיא זו הקשו שם התוס' סוף דמ"ח אהא דאמר התם גבי מספרת של פרקים דבר תורה בשעת מלאכה חבור בין לטומאה ובין להזאה וגבי מוכני אמרי' דאינה חבור וכתבו שצריך לחלק ולמאי דפי' בפט"ו מ"ד דיש חילוק בין ידות של כלי עץ ועור לשאר ידות משום דבכלי עץ ועור כתיב בהדיא אשר יעשה מלאכה בהם ולא טמאה התורה אלא עיקר הכלי שעושה המלאכה ולא כיסויין אעפ"י שהם צורך לכלי וה"ה כל ידות שלהם אינם חבור מן התורה אלא מדרבנן ניחא דמוכני שהיא יד לשידה אפי' מחוברת אינה אלא מדרבנן ובנשמטת לא גזרו. והכא ביד הקרדום וכן במספרת דידות של כלי מתכת נינהו דכי מחוברין הוו טומאתן מדאורייתא בנשמטת נמי גזרו רבנן. ודע דהא דמשמע מדברי התוס' דשבת דיד הקרדום אלו הי' קבוע הי' חבור מן התורה קשה דתנן פי"ב דפרה מ"ח ידות כלים החרוקות אינם חבור ויד קרדום מן החרוקות היא שהיד נכנס לתוך הברזל. ונראה דאפי' היא קבוע אינו חבור אלא מדרבנן אלא שהחילוק היא שהקבוע חבור אפי' שלא בשעת מלאכה לטומאה דגזרו אטו שעת מלאכה ובאינו קבוע אינו חבור שלא בשעת מלאכה כלל אף לטומאה אבל להזאה אפי' קבוע אינו חבור דחרוקות היא. ולפ"ז מתני' דפרה דקתני החרוקות אינם חבור היינו מן התורה אבל מדרבנן הוה חבור וכ"כ הרמב"ם בהדיא ספי"ב מה' פרה דחרוקות חבור לטומאה ולא להזאה ע"כ:
ואינו חבור לו:
והא דאמרי' בכל דוכתא דהמחובר לטמא טמא ואעפ"י שאין צורך בחבורן זה לזה כדאמרי' בפי"ט מ"ד ומ"ו. דווקא במידי דחזי לטומאה אבל כלונס לא חזי לטומאה דלאו כלי הוא ויד נמי לא הוה שאין צריך לו טהור לגמרי. וסיפא גבי כסא שקבעו בכלונס אע"ג דלמדרס פשוטי כלי עץ נמי חזי למדרס. מ"מ כלונס גרע טפי. דאפי' פשוטי כלי עץ לא הוי דכל פשוטי כלי עץ. היינו שהחליקו ותיקנו ועשאו בצורת כלי וכלונס לאו כלי היא ולמדרס בעינין כלי כמ"ש הרב בסמוך כלי ולא אבן ולא קורה וכן קורת בית הבד דבסמוך לאו כלי הוא והיינו נמי טעמא דמתני' פ"ט דחולין מ"ו עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע באדמה טהור משום דאדמה לאו בר קבולי טומאה הוא:
קבעו בקורת בית הבד טמא:
ולא אמרי' דמבטל לכסא לגבי הקורה ולא חזיא תו לישיבה שאומרים לו עמור ונעשה מלאכתנו דאין דרך לבטל הכסא שהיא כלי לגבי הקורה שאינה כלי אלא עץ גדול וכבד ומסתמא ניחא לי' בכסא טפי והלכך בכסא שקבעו בערבה לק' פכ"ב מ"ד מטהרין ב"ה דהתם ערבה נמי כלי חשוב היא וצריך לתשמישה יותר מתשמיש הכסא שאפשר לו לישב ע"ג ספסל וע"ג אבן. וס"ל לב"ה דבטל הכסא. אבל הכא ודאי לא מבטלו ועתיד ליטלו ולא שייך בה עמוד ונעשה מלאכתנו. ומיהו מהא דתנן במ"ה כופת שקבעו בנדבך טמא קשי אהך דב"ה דפכ"ב כיון דס"ל לב"ה התם דמבט הכסא לגבי ערבה. ה"נ נימא דבטל הכופת לגבי הנדבך דודאי נדבך שהוא בנין ביתו חשוב הוא לו יותר מן הכופת. וכבר הקשה כן הראב"ד ומביאו תיו"ט בפכ"ב. ותיו"ט נתקשה שם אמאי לא רמי הראב"ד מכסא אכסא אבל כוונת הראב"ד כדפי' ולק"מ:
משנה ד
והתקינה לישיבה. האי התקינו היינו במחשבה בעלמא כדתני בתוספתא וכ"כ הרמב"ם ולכאורה הי' נראה דפלוגתייהו דר"ע וחכמים משום דקיי"ל דלמדרס בעינין כלי ולא אבן ולא קורה כמ"ש הרב במתני' דלעיל. וזו שנפחתה ברמונים בטלה מתורת כלי. וס"ל לר"ע דנהי דבטלה מתורת כלי קבול מ"מ לא גרעא מכלי פשוט ופשוטי כלי עץ מיטמאין במדרס וחכמים ס"ל כיון שמתחלה לא נעשה לשם פשוט אין לו אפי' תורת פשוט עד שיעשה בו מעשה לשם פשוט. וכדפי' כה"ג, בפי"ט מ"ט בפלוגתייהו דר"מ וחכמים דהתם. והא דתנן בפכ"ב מ"ט כופת שסרקו וכרכמו ר"ע מטמא וחכמים מטהרין עד שיחוק בו. אלמא ר"ע נמי מעשה בעי שאני התם דכופת חתיכת עץ בעלמא היא ומעולם לא נעשה בו שום מעשה לא לשם כלי קבול ולא לשם פשוט ועכשיו הוא בא לעשותו כלי דר"ע סגי לי' במעשה זוטא וחכמים בעי מעשה רבא אבל הכא שמתחלה נעשה לשם כלי קבול ואפי' בטל קיבולו מ"מ מעשה קמייתא מהני לי' לר"ע דליהוי כפשוט ולא צריך לו עכשיו מעשה חדש. אלא שקשה דלק' פכ"ז מ"ה הדר ותני הך פלוגתא דר"ע וחכמים דהכא גבי בלויי נפה וכברה ותרתי למה לי. ומה לי כלי עץ או עור. ויש לפרש בענין אחר דלאו לענין לשווי' כלי פליגי. אלא דתרווייהו ס"ל דכל כלי הראוי לתשמיש אין דרך כלל ליחדו לישיבה ואם ישב עליו הזב אינו טמא שאומרים לו עמוד כו' אבל זו שנפחתה מרמונים שאינה ראוי' עוד לתשמיש דאפי' יחדו לגדול מרמון לא מהני כדמוכח רפי"ז ס"ל לר"ע דמהני בה יחוד למדרס. וחכמים ס"ל דאפי' נפחתה מרמונים לא מהני בה יחוד למדרס דעביד דמימלך ומתקן לה לסתום הפחת וכל שיכול לתקנה לתשמיש אין דרך לייחדו למושב עד שיקצע דעביד בה מעשה לבטלה מקיבול תו ודאי לא מימלך. והשתא ניחא דתני לה תו גבי בלויי נפה דהתם שבלה ונרקב העור ואין לה תיקון סד"א דמודו חכמים קמ"ל דהדפנות של נפה וכברה מסביב הם של עץ ועביד דמימלך לעשות עור אחר לדפנות הללו והדר הויא נפה כבתחלה ולא מהני בה יחוד למדרס עד שיקצע. וקיצוע דהכא ודהתם היינו שיחתוך ממנה הדפנות ותהא כמו לוח פשוט וכ"מ מפי' הרמב"ם.. ומיהו נראה שצריך ג"כ לעשות מעשה בו אח"כ לשם פשוט שיקצענה במדה לצורך כלי פשוט. ור"ע דסגי לי' במחשבה סבר דמעשה קמא מהני לי' כדפי' לעיל א"נ משום דאע"ג דנפחתה מרמון נהי דלענין טומאה לא הוי כלי מ"מ שם כלי עלי' לכל מילי שהרי מצלת בצ"פ כדפי' ספ"ט וה"ה דלמדרס חשוב כלי. אבל אין נראה לפרש כן דלא אשכחן מידי דטמא מדרס וטהור משאר טומאות דכל המיטמא מדרס מיטמא במת):
עשאה אבוס לבהמה. לאו בערבה שנפחתה איירי דההיא טהורה משאר טומאות לגמרי אעפ"י שלא קבעה בכותל. אלא בערבה שלימה איירי וקמ"ל דקביעותה לכותל אין מטהרה וכדתנן נמי במתני' דלעיל בדיוסטר וכסא שקבען בכלונס טמאים. דמחובר לקרקע או לעץ יש להן דין אחד כדפי' פי"א מ"ב. וכולן אין מטהרין הכלים הקבועין בהם אא"כ מחוברין לפן מתחלתן והיינו שחברן ואח"כ חקקן שלא נקרא עליהן שם כלי אלא במחובר. או שנעשו מתחלתן כדי לחברן כמ"ש הרב. ויש עוד ענין א' שאפילו לא נעשו מתחלתן לקרקע אלא משנעשו כלי חברן ואפ"ה טהורין. והיינו אם ביטלן ע"י חבורן מתשמישן כדלקמן קערה שקבעה שלא כדרך קבלתה אלא מתני' דהכא בכדרך קבלתן איירי דעשאה אבוס היינו כדרך קבלתה:
משנה ה
כופת שקבעו בנדבך:
לכאורה נראה דקבעו ולא בנה עליו טמא משום דלא בטלו מישיבה שראוי הוא לישב עליו במקום שקבעו וכן בנה עליו ולא קבעו לא ביטלו שיכול ליטלו משם. וכ"כ הראב"ד הביאו בתיו"ט פכ"ב מ"ד. ולפ"ז בבא דרישא לא צריכא דהא דקבעו טמא כבר תני לה לעיל בדיוסטר וכסא שקבען בכלונס ואבוס שקבעה בכותל. וכ"ש בנה ולא קבעו דלא צריכא כיון דיכול ליטלו אין זה אלא כמו הניחו בחלון ופשיטא דטמא. וכולהו לא תני להו אלא משום סיפא דקבעו ובנה עליו טהור וקמ"ל דקביעות המבטלו מתשמיש מבטל לי' מתורת כלי ויש לפרש דרישא נמי איירי שמבטלו מתשמישו דקבעו בראש הנדבך בגובה ואין דרך אדם לקבוע ישיבתו בראש הנדבך. וסיפא נמי בנה עליו בענין שאין יכול ליטלו ודלא כפי' הרב. וקמ"ל דאפ"ה טמא דאין זה ביטול גמור דודאי מימלך שמעשיו מוכיחין שקבעו ולא בנה עליו אעפ"י שצריך הוא לבנות את ביתו. אלא שאינו רוצה לבנות על הכופת לשקעו ודעתו ליטלו. וכן בנה עליו ולא קבעו מדלא קבעו גלי דעתי' כדי שיהא נוח לו ליטלו אחר זמן עושה וכך משמע מדברי הרמב"ם דמפרש קבעו דהכא במסמרים ובכל הני דלעיל גבי דיוסטר וכסא ואבוס שקבען לא כתב במסמרים אלא דלא ניחא לי' בנה עליו ולא קבעו היכי משכחת לה והרי ממילא הוא נקבע ע"י הבנין שעליו אלא שדרך כלי עץ שנותנין בנדבך לקבעו במסמרים וזה שנמנע מלקובעו שעתיד ליטלו והיינו דשני תנא הכא למיתני נדבך ולא תני לה בכלונס ובכותל כדלעיל משום דבשעת הבנין נקרא הכותל נדבך. ובשעת הבנין איכא הוכחה וגילוי דעתא שאין דעתו לשוקעו שם לעולם וכדפי'. ובהכי מיושב מה שהקשה הראב"ד דכסא שקבעו בערבה ב"ה מטהרין בפכ"ב מ"ד והכא לא מהני קביעות לטהר. ולמאי דפי' לק"מ דהכא איכא גילוי דעתא שאינו מבטלו משא"כ התם:
מפץ שנתנו:
הך הך בבא קמ"ל דלא תימא דוקא רישא קבעו ובנה עליו טמא דתו ודאי לא שקיל לי' דלא עביד דסתר ביתא אבל מעזיבה שהוא דבר מועט ואינו חשוב אפי' קבעו ובנה לא בטל. קמ"ל כיון דליכא גילוי דעתא דלא שייר בבנין מסתמא מבטל לי':
קערה שקבעה בשידה:
הו"מ למיתני קבעה בכותל אלא דכבר תני כותל גבי עשאה אבוס וקמ"ל הכא דכל הדברים שאין מקבלין טומאה המחובר להן דינו כמחובר לקרקע ולהכי תני כלונס וכותל ושידה. ונראה דהא דנקט הכא שקבען בשידה תיבה ומגדל לאו דווקא דה"ה אם חברה לכלי המקבל טומאה שלא כדרך קבלה טהורה כיון שביטלה מתשמישה הוה כנשברה והכא עיקר טהרתה משום ביטול תשמישה היא אלא משום דכדרך קבלתה טמאה הוי רבותא דאפי' מחובר לדבר טהור טמאה נקט הכי ולא כתיו"ט שכתב דדווקא שידה ותיבה הטהורים. ואפשר דאם קבעה לכלי טמא נהי דהקערה עצמה טהורה כיון שקבעה שלא כדרך קבלתה מ"מ שייך בה טומאה מצד חיבורה שהמחובר לטמא טמא. ולמאי דפי' במ"ג דדבר שאינו מקבל טומאה אפי' מחובר לטמא טהור לא שייך זה. ולכך נראה דשידה תיבה טהורים לאו דווקא וכדפי'. ודע דקערה שקבעה שלא כדרך קבלתה טהורה אפי' מטומאה דלמפרע דהוה כנשברה וכן קבעו ובנה עליו דלעיל שבטל ממלאכתו לגמרי טהור אף מטומאה דלמפרע כמו סדין שעשאו וילון דבסמוך:
משנה ו
טהור מן המדרס. אם הי' טמא מדרס טהר משנעשה וילון כדתנן לקמן פכ"ז וגם להבא אינו מיטמא מדרס אבל טמא מת בין למפרע ובין להבא ולא אמרי' משקבעו בכותל ובמזוזות הפתח לוילון מחובר לקרקע הוא וטהור. דאין מחובר מטהר אא"כ בטל תשמישו כדאמרי' לעיל וזה לא בטל תשמיש כלי ממנו שגם עתה השמש מתעטף בו. ונראה דסדין דמתני' אינו לא של צמר ולא של פשתן דאלו צמר ופשתן אין טהורין אפי' מחוברין לקרקע כדתנן בפרק ב דשבת כל היוצא מן העץ אין טמא טומאת אהלים אלא פשתן כלו' שהפשתן אפי' חברו לקרקע טמא האוהל עצמו כמ"ש התוס' שם וה"ה צמר ועור דינם כפשתן כמ"ש הרמב"ם והראב"ד פ"ה מהט"מ. ומזה יש לתמוה על התוס' במס' ביצה די"ד שהקשו פרוכת שבמקדש אמאי טמא דלא שייך השמש מתעטף בו שאסור בהנאה ע"כ. ומאי קושיא הא של מקדש צמר ופשתן הוא והם טמאין במחובר בלאו טעמא שהשמש מתחמם בו וכתבנו עוד מזה בפכ"ד משנה יג:
מאימתי הוא טהרתו:
דכל הכלים שעולין מטומאתן בשינוי מעשה היינו שינוי צורת הכלי ובסדין פשוט מאי שינוי צורה שייך בי' דאפי' יקרענו ויעשנו קטן ממה שהי' אין זה שנוי צורה דמעיקרא סדין והשתא סדין. ותפירת לולאות ג"כ לאו שנוי צורת הסדין היא. ולכך בעו ב"ש תרווייהו כהדדי דחשיב כמו שנוי צורה. ואפשר דס"ל דזה שאמרו אין עולין מטומאתן אלא בשנוי מעשה משום דכל דלא עביד בי' מעשה שמא ימלך ויחזור בו שלא לשנותו מתשמישו הראשון אבל כיון דעביד בי' מעשה תו לא מימלך. וס"ל לב"ש דה"נ כיון שקרעו ותפר בו לולאות תו לא מימלך. וב"ה ס"ל לולאות לחוד כשנוי מעשה דמי כדאמר בפ' הגוזל עצים שינוי השם כשנוי מעשה דמי וע"י הלולאות נשתנה שמו דמעיקרא סדין והשתא וילון. ור"ע ס"ל דכל הני לא חשיבי שנוי כיון דליכא שנוי צורה והלכך לא נטהר עד שיקבע דבטל תשמיש המדרס:
משנה ז
מחצלת: עשוי' מחלף וסיב וקנה וגמי וכיוצא בהן וכמ"ש הרב בפכ"ד מ"י. וכשעשוי' לשכיבה טמאה מדרס. ואם אינה ראוי' לשכיבה כגון דאית בה קנים הבולטין ומזיקין לשוכב טהורין ממדרס. ואף משאר כל הטומאות דגריעי מפשוטי כלי עץ שעומדין לסיכוך כדאמרי' פ"ק דסוכה ד"כ וכן העשוי' לגתות טהורה מכלים כדלק' פכ"ד מ"י. והיינו דאמר הכא שאם עשה לה קנים טהורה שביטלה ממדרס ודמי למתני' דלעיל סדין שעשאו וילון אלא דהתם טמאה טמא מת והכא טהורה מכל טומאה כדפי':
לאורכה טהורה:
דרך המחצלת שהיא ארוכה הרבה אבל רחבה אינה אלא שיעור קומת אדם וכמה בני אדם שוכבין עלי' קומתן לרוחב המחצלת ואם עשה לה קנים אורך הקנים לאורך המחצלת מזיקין לשוכב והלכך מטהר ת"ק. וחכמים ס"ל כיון דאכתי חזי לשכיבה ע"י הדחק בכפיפת רגלים אין זו שנוי מעשה להעלותן מטומאתה אא"כ עשאן כמין כ"י שימשוך הקנים באורך וברוחב בענין דלא חזיא לשכיבה אפי' ע"י הדחק. והכא לא מחלק אם נשאר בין קנה לחבירו ד' טפחים כדמחלק לענין רוחבה בסמוך משום דאין דרך אדם לשכב לאורכה כיון שרוחב המחצלת מועט הוא ודרך השוכב להתהפך ונוח ליפול על הארץ:
נחלקה לרחבה השתא מיירי במחצלת סתם שלא עשה לה קנים ומ"ש הרב שנשברו הקנים היינו גוף המחצלת שעשוי' מקנים דהא דתנן ספי"ז של קנים טהורה היינו משאר טומאות אבל טמאה מדרס כדמפרש התם וע' תיו"ט שם. ונראה דה"ק כל מחצלת שנחלקה לרחבה והיינו שחלקה ע"פ רחבה ונתמעט האורך שלה ועשאה כשתי מחצלאות ושתיהן אורכן כרחבן והשתא לא חזיא לשכיבה כולי האי שאין דרך לשכב לאורך המחצלת והכא כולה מיקרי אורך וה"ט דר"י מטהר ות"ק לא מודה לי' והיינו חכמים דרישא דס"ל דכל דחזיא ע"י הדחק לא בטלה וה"נ חזיא ע"י הדחק ואפשר נמי דאפי' ת"ק דרישא דמטהר ולא מהני דחוי ע"י הדחק דווקא בעשה לה קנים בידים דגלי דעתי' דלא בעי לה לשכיבה והלכך אפי' חזיא ע"י הדחק לא מהני אבל הכא בנחלקה מעצמה ת"ק נמי כחכמים ס"ל כיון דחזיא ע"י הדחק לא בטלה ור"י פליג אתרווייהו דאפי' נחלקה מעצמה וחזיא ע"י הדחק טהורה. וא"ת האי נחלקה היכי דמי אי יש בכל חלק ששה ע"ש אמאי מטהר ר"י הא תנן סתמא לק' פכ"ז דמפץ טמא בששה למדרס ולמת. ואי בדליכא ששה מ"ט דחכמים. ובכל דוכתא משמע דמפץ היינו מחצלת וכ"כ הרמב"ם רפכ"ג מה"כ אע"ג דברפ"ח דאהלות תנן מפץ ומחצלת וכן בפ"ה דכתובות היינו משום שהמפץ רך יותר ממחצלת כמ"ש הרב בכתובות ומ"מ שניהם ענין אחד הם ובתוספתא הביאה הר"ש ר' נתן אומר שירי מחצלת שבעה ושירי המפץ ששה ות"ק פליג ומשמע לת"ק שיעור ששה במפץ ה"ה במחצלת וא"כ הך דהכא במאי מיתוקמא וי"ל דנחלקה דהכא היינו שלא נתפרקו החלקים אלא שנחלקה ברובה ומעורה עדיין בקצוותי' ובדליכא ששה בחלק אחד איירי ור"י מטהר דסופו להתפרק וכנתפרקה דמיא. וחכמים ס"ל דלאו כנתפרקה דמיא וכיון שיש בכללה שיעור טומאה טמאה. והשתא ניחא הא דתני וכן המתיר ראשי מעדנים טהורה. דקשה מאי וכן דהמתיר ענין אחר היא וחכמים נמי מודי בי' ובנחלקה פליגי חכמים. ועוד אמאי שנה דין המתיר באמצע בין דיני נחלקה. ולמאי דפי' ניחא דר"י מייתי ראי' למילתי' מדין המתיר דכי היכי דמתיר מודו חכמים דטהור אע"ג דשלימה היא משום שסופה להתפרק וה"ה נחלקה ומיהו חכמים ס"ל דשאני מתיר בידים דגלי דעתי' דלא בעי לה לשכיבה אבל נחלקה ממילא טמאה. והדר תני נחלקה לאורכה דדווקא אם נשתייר בה ששה טפחים כשיעור המפץ לטומאה טמאה ונראה דנחלקה לאורכה גרע טפי דנוח להתפרק יותר ובנתפרקה דמי והלכך אי לית בה כשיעור טהורה ואם נשתייר בה שלשה מעדנים היינו ברוחבה דאלי אורכה לא חסר ממנו כלום. והיא גמר מלאכתה. לכאורה משמע דקמ"ל אעפ"י שאחר הקניבה צריך עוד לעשות בה מלאכות אחרות אין אותן המלאכות מעכבין והקניבה היא גמר מלאכתה. וכה"ג תנן נמי גבי כלי חרס בספ"ד וכ"כ תיו"ט. ומיהו יותר נראה דאתי למי' דגמר מלאכתה מטמא אעפ"י שאין שם שיעור דתנן בפכ"ז המפץ טמא בששה וקמ"ל דהי נו דוקא בחתיכה שנקרע שלא בכוונה כמ"ש הרמב"ם פכ"ג. אבל בעושה מחצלת בתחלה אעפ"י שאין שם ש עיר טמא כיון שהיא גמר מלאכתו והכי תנן בפכ"ז דאם קיצע בכוונה סגי בטפח וכ"ש בעושה בתחלה בכוונה דטמא בגמר מלאכה ולא בעי שיעור. ובתוספתא הביאה הר"ש תני הכי בהדיא אם מתחלה עשאה לכך אפי' פחות משלשה מעדנים טמא ע"כ ולפ"ז הא דתנן רפכ"ז דאריג כ"ש טמא בבגד ובשק לא אתי לאפוקי אלא עור דלא שייך בי' אריג אבל מפץ הוי כמו בגד ועור לענין זה דמיטמא באורג מתחלה בכ"ש וכן משמע בפ"ק דסוכה ד"כ דמחלק גבי מחצלת בין גדולה לאריגה אלמא דשייך בה אריגה. ואפשר דאפי' לא שייך אריג במחצלת ניחא דהכא מיירי כשיש בה כשיעור ששה על ששה שהיא שיעור המפץ לטומאה וקמ"ל דלא מטמא אלא אחר הקניבה שהיא גמר מלאכתה כיון דבלא קניבה לא חזיא ואפי' דעתו לעשותה גדולה כמה אמות מיד כשיש בה ששה על ששה טמאה ולא בעינין שיגמור את כולה אלא הני ששה בעו קניבה והיא גמר מלאכתה וכן מוכח פכ"ז מ"ב: