משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק יט
משנה א
המפרק את המטה להטבילה והנוגע כך גירסת הרב והנוגע ביא"ו. ומפרש לה דבמטה שניטלו ממנה ארוכה וב' כרעים איירי דטהרה בכך והיינו כחכמים דר' נחמי' בפי"ח מ"ה ואעפ"כ בא לפרקה ולהטבילה כדי שלא החזיר לטומאתה כשיחברנה וקמ"ל דהמפרק טהור. וא"ת פשיטא כיון דהמטה טהורה. י"ל דהיא גופה קמ"ל דהמטה טהורה אפי' בסופו להחזיר כי הכא דמפרקה להטבילה ומסתמא בתחלה שנטל ממנה ארוכה וב' כרעים ע"מ כן נטל שדעתו היתה לפרקה לטבילה וקמ"ל דחכמים מטהרי אפי' בסופו להחזיר. ומ"ש הרב כדי שלא תחזור לטומאתה כשיחברנה ע"כ כלומר דכיון דסופו להחזיר חוזרת לטומאה דדווקא גבי נגנב חצי' תני בס"פ דלעיל החזירוה מקבלת טומאה להבא אבל למפרע לא דהתם אין סופו להחזיר אלא דמ"מ קשה דאי בסופו להחזיר איירי וסתם לן כחכמים דר"נ. ולקמן מ"ו סתם לן כר"נ דכל שלא שינה את הנקבים לא טהרה בנטילת ארוכות. וכבר הקשה כן זקני הגאון זצ"ל בספר זרע יצחק דממנ"פ אי איירי הכא בסופו להחזיר הא קתני לקמן מ"ו דלא טהרה ואי באין סופו להחזיר, א"כ לא תחזור לטומאתה כשיחברנה כההוא דנגנב חצי' עכ"ד. ובס' משנת חכמים כ' שנעלם ממנו דברי התוס' דסוכה דקודם חזרה טהורה אף בשל אדם אחד כל זמן שלא חזר וחברו ע"כ. ולא דק שדברי התוס' שם הם לענין הכרע שפירש מן המטה שהכרע טהורה כל שלא חזר וחברה וזה פשוט דאפי' מאן דמטמא לא מטמא אלא בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים והיינו שכתבו דהא דתני בפי"ח מ"ז כרע שהיתה טמאה היינו לאחר שחברה חזרה לטומאתה דקודם חזרה טהורה אפי' פירשה ממטה הטמאה עכ"ל וכ"כ הר"ש לעיל. וכוונתם לענין הכרע עצמה. אבל המטה בסופו להחזיר פשיטא דלר"נ טמאה ושפיר קא מותיב זקני ז"ל דלקמן מ"ו סתם לן כר"נ והכא סתמא כחכמים. ומיהו באמת קושיא זו לאו אדהכא לחוד קשיא אלא דאשכחן כמה משניות כה"ג כמו שהארכנו בזה בפי"ח מ"ה ושם כתבנו דאפי' חכמים דר"נ לא פליגי אלא בסתם. אבל ודאי סופו להחזיר לחכמים נמי טמא. ובהכי א"ש נמי הכא דקודם שהתחיל לפרק נטל ארוכה ושתי כרעים סתם ולחכמים טהורה המטה וקמ"ל דאפי' מפרקה אח"כ להטבילה ל"א הוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי דעתו להחזיר הוה וטמאה קמ"ל דכל סתם טהור. ומיהו כשיחברנה ודאי תחזור לטומאתה. אבל לקמן מ"ו דאמרי' סופו להחזיר טמאה התם דודאי סופו להחזיר הוא שהרי לא שינה את הנקבים אפי' לחכמים טמאה. ומ"ש הרב עוד והנוגע בחבלים דכיון שפרקה שוב אין החבלים חבור. ואינו מובן לגירסתו והנוגע א"כ נוגע לאו מפרק הוא. וי"ל כדפי' דאיהו מפרש דקודם הפירוק נטל ארוכה וכרעים. ונטילה ההיא קרי נמי פירוק וקאמר כיון שפירקה מתחלה וטהרה המטה שוב אין החבלים חביר. וא"ת פשיטא כיון דהמטה טהורה מאי ס"ד דחבלים טמאים. ואפשר דלא נימא דמטה אין סופו להחזיר טהורה אעפ"י שעתיד להביא לה ארוכה וכרעים חדשות פנים חדשו' הוו, אבל חבלים אלו אין עתיד להחליפן ונשארו בטומאתן קמ"ל. ומ"מ זה דוחק ועיקר גירסת הרב דחוקה דצריך לאוקמי מתני' במטה שניטלו ממנה ארוכה וכרעים מתחלה. אבל העיקר כגירסת הר"ש והרא"ש שנוגע בחבלים בלא וא"ו דמתני' לא איירי הכא אלא לענין הנוגע בחבלים וה"ק המפרק את המטה ובא אדם ונגע בחבלים טהור דכיון שפרקה שוב אין החבלים חבור ואפי' המטה עצמה טמאה שהרי סופו להחזירה מ"מ אין החבלים חבור וכן גי' הרמב"ם. ועדיין צריך טעם למה נשתנו החבלים מכל שאר איברי המטה שכולם טמאין ואמאי החבלים טהורין. ונראה הטעם כדפי' בפ' דלעיל דלחכמים דר' נחמי' אין טמא בנתפרקה המטה אא"כ ידוע ודאי שסופו להחזיר אבל בסתם טהור. והלכך כל איברי המטה וידוע ודאי שסופן להחזיר כשמפרק להטביל. אבל חבלים שאין אדם מקפיד עליהן אם יאבדו שיוכל בקל ליקח חבלים אחרים הוי כאין ידוע שעתיד להחזירן וטהורים. החבל מאימתי חבור למטה משמע דהמטה עצמה מיהא טמאה אפי' לא סירג בה חבלים. דאע"ג דא"א לה בלא חבלים כיון דסירוג חבלים מעשה הדיוט הוא אינו מעכב כדקיי"ל כל שהדיוט יכול להחזירו טמא. ומיהו לענין החבל עצמו דליהוי חיבור בעי' שיסרוג שלשה בתים שאעפ"י שיחדו וקשרו למטה לסרגו לא מהני דילמא מימלך ושקיל חבל אחר ארוך או יפה יותר אבל משיסרג שלשה בתים תו לא מימלך וכן משמע לעיל רפט"ז ולא שייך הכא בחבל לומר דיחוד בעלמא מהני כדאמרי' כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה דחבל לאו כלי הוא אלא ע"י הסירוג הוא נעשה כלי וכל שאינו כלי לא מהני בי' מחשבה כדפי' בפי"ב ובכמה דוכתי:
והנוגע מן הקשר ולפנים טמא/ פי' הרב אם קשר חבל אחר לזה החבל וכ"כ הר"ש וכן בסמוך גבי נימי הקשר מפרשים כן. ולא ידעתי למה הוצרכו לכך וחבל אחר מאן דכר שמי' ושפיר מצינין לפרושי בחבל אחד שדרך לקושרו במטה אחר שגמר הסירוג וכ"מ מפי' הרמב"ם. ומיהו בעיקר הדין אמת היא דאם קשר חבל בחבל נמי כך דינו דמן הקשר ולחוץ אינו מטמא כדאיתא בתוספתא ומשמע התם דאפי' כבר סירג מן החבל הראשון ג' בתים וקשר אח"כ לו חבל אחר אין האחר מטמא וכדפי' לעיל דקשר בעלמא לא מהני בחבל. ואם סירג גם מן השני ג' בתים פשיטא דמטמא ג"כ ובתוספתא משמע דסירוג ג' בתים מקצתן מן הראשון ומקצתן מן השני נמי מהני. וצ"ע שלא העתיק הרמב"ם בחבורו דין דתוספתא זו:
משנה ב
שבו קושרין את הפסחים. בכדי תני לי' דקשירת הפסחים אינו לצורך המטה ולא חשוב יד משום זה אלא עיקר הטעם שבו משלשליו את המטה וגם הרמב"ם בחבורו פכ"א לא העתיק קשירת הפסחים. וי"ל דמתני' דתני שבו קושרין את הפסחים הוא טעם דעד עשרה מיקרי יד שיש לו רמז במקרא אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. דשיעור שתי קרנות של מזבח הם עשרה טפחים דגובהו של קרן חמשה טפחים ולרש"י אף רוחב הקרן חמשה וע' בפרק ב מה' בית הבחירה להרמב"ם:
משנה ג
מזרן היוצא מן המטה. פי' הרב והמטה טמאה מדרס ע"כ. כלומר דוקא בטומאת מדרס איירי הכא דאלו בשאר טומאות לא פליג ר"י כדלקמן:
ר"י אומר עד עשרה. ועשרה כלמטה כדאמר במתני' דלקמן. (וצריך לדקדק במאי פליגי ר"א ור"י דאין סברא דלר"מ כולו הוה יד למטה אפי' ארוך הרבה דהוי צורכו ולר"י אין צורך אלא עשרה דדבר הנראה לעינים הוא. ושמא י"ל דפליגי ביד שהוא יותר מכשיעור ורצה לקיים דלר"מ טמא ולר"י טהור ע' בזה בפי' הר"ש לקמן פכ"ט מ"ח ומוזרן סתם הוה רוצה לקיים כיון דבגד חשוב הוא והניחו מחובר ולא חתכו גלי דעתי' דרצה לקיים אבל בחבל דמתני' דלעיל לכ"ע יתר מעשרה טפחים טהור כיון דחבל לא חשוב ואין לו בו צורך כולי האי אין כאן גילוי דעת דרוצה לקיימו ומשמע דשיעור עשרה טפחים לר"י היינו כמו בחבל שמשלשלין בו את המטה ולפ"ז הי' נראה דה"נ עד חמשה טפחים טהור וא"כ הו"ל להמפרשים לכתוב דין זה וצ"ע) ומ"ש הרב עד עשרה טמא בטומאת המטה ומעשרה ולמעלה טהור פי' טהור מטומאת המטה שהיא מדרס אבל טמא מגע מדרס כדלקמן:
שירי מזרן שבעה טפחים. נראה דדווקא למדרס קאמר דאם ראוי לעשותו חבק לחמור עדיין טומאת מדרס עליו ע"י מושב א' מרכב אבל פחות משבעה דלא חזי לחמור ולא לכרוך את המטה אינו טמא מדרס. אבל לשאר טומאות פשיטא דפחות משבעה נמי טמא דהא בגד טמא בשלש ע"ש אם הוא של צמר ופשתים ושל שאר מינים בשלשה ע"ש כדלקמן פכ"ז ואפי' הם מטלניות הבאות מבגד כמ"ש הרמב"ם רפכ"ב מה"כ. ואעפ"י שמדברי הרב שכתב דבפחות משבעה לא חזי למידי משמע לכאורה דטהור מכל טומאה וכן הרמב"ם בחבורו פכ"א סתם וכתב אם יש בו שבעה טפחים מקבל טומאה ע"כ ולא חילק בין מדרס לשאר טומאה נ"ל שלא חשו לפרש וסמכו על המבין והעיקר כדפי'. ומיהו אפשר דעת הרמב"ם והרב לפי שיטתם דמוזרן היינו אבנט וברפכ"ז אמרי' דאבנט טמא משום אריג כ"ש אעפ"י שאין ברחבו שלש וה"נ מוזרן אין ברחבו שלש ואפ"ה תחלתו טמא משום ארוג וקמ"ל דשיריו נמי טמאין אם יש בו אורך שבעה אעפ"י דתחלתו דרכו להיות ש ארוך הרבה ליטמא בתורת אבנט אבל שיריו בשבעה ומ"מ לפי' הערוך דמוזרן הוא בגד וכן להר"ש שהביא בשם י"מ שהוא עור א"א ליישב אלא כדפי' לעיל:
משנה ד
נישא הזב על המטה וכו' הרב מפרש כולה מתני' בשלא פירש המיזרן מן המטה אבל פירש לא הוה אלא כולד ומטמא אחד ופוסל אחד לר"מ כולו ולר"י אפי' תוך עשרה ומה שהביאו לפרש כן משום דלקמן מ"ו תנן דלענין טומאת מת ושרץ בין קודם שפירש ובין אחר שפירש הדין שוה בטומאתך ומדלא חשיב נמי התם מדרס בהדייהו משמע דבמדרס יש לחלק בין קודם שפירש ובין אחר שפירש ולפענ"ד יש לתמוה טובא דאדרבה מדקתני במתני' דבסמוך במטה שהיתה טמאה מדרס וכרך עלי' מזרן דיש חילוק בין פירש ולא פירש משמע דוקא משום שכרך המזרן למטה אחר שנטמאה שהמזרן לא היה מחובר עמה בשעה שנטמאה הא אם היו מחוברין בשעת הטומאה אפי' פירש לא פרח טומאתו ואדרבה נראה דמתני' דהכא לא מתוקמא אלא דוקא בפירש דאי קודם שפירש חוץ לעשרה לר' יוסי אמאי אינו מטמא אלא אחד מכדי הכא לענין טומאת אוכלין מיירי דמטמא אחד דהא ולד הוא ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ואמאי לא מטמא שנים הא כלל גדול הוא דכל נוגע באב עד שלא פירש מטמא שנים באוכלין דהוי אב לגבי אוכלין כמפורש רפ"ה דזבים. ואין חילוק בזה בין אדם הנוגע באב או כלי הנוגע באב ודוקא לטמא בגדים יש חילוק בין אדם לכלי כמ"ש הר"ש שם והכא דלענין אוכלין איירי אמאי לא מטמא שנים. דנהי דחוץ לעשרה לר' יוסי לאו צורך למטה הוא מ"מ מגע מיהא איכא ובמגע אפי' אינו צורך מטמא. ואין לומר דכיון דלאו צורך הוא כמאן דפסיק חשיב דתימה הוא לומר כן ובמ"ו מוכח דלענין מגע טומאות אפי' מאה אמה הוי חיבור וה"נ משום מגע מיהא ליטמי. ועוד אי כפסיק חשיב אמאי מטמא א' הא ליכא מגע אלא ודאי בפירש מיירי דמשפירש אינו אלא ולד אפי' לגבי אוכלין וא"ת נהי דמיירי שהמזרן פירש מן המטה מ"מ המוזרן עצמו כולו מחובר הוא וכיון שהחלק שבתוך עשרה הוי מדרס אמאי חוץ לעשרה אינו מטמא אלא אחד הא נוגע הוא בחלק השני שהוא מדרס ולא פירש. וי"ל דר' יוסי לטעמי' דזה שנוגע בעצמו לא חשיב מגע דבית הסתרים הוא כדאמר פכ"ז מ"ט ומ"י. ואין כאן מגע במזרן אלא מה שנגע במטה עצמה קודם שפירש וכשפירש אינו אלא ולד ומטמא אחד. ומיהו אע"ג דא"ר יוסי מטמא אחד לאו משום דלא פליג אלא בפירש דוקא דודאי עיקר פלוגתייהו שייכא בין קודם שפירש בין אחר שפירש דלר"מ המזרן כולו אב כמדרס ולר"י חוץ לעשרה אינו אלא מגע. בין פירש ובין לא פירש דמתני' סתמא קתני אלא פירש איצטריך לי' לאשמועי' דלא מטמא אלא א' דלא נימא כיון דמזרן עצמו מחובר בחלקיו מטמא שנים דהוה כלא פירש קמ"ל ובהכי ניחא הא דנקט הכא לישנא דמטמא שנים ומטמא אחד דהו"ל למיתני לשון מדרס ומגע מדרס דלר"מ המזרן כולו מדרס ולר"י חוץ לעשרה מגע מדרס כדתני האי לישנא מדרס ומגע מדרס במתני' דלקמן ולא הו"ל למיתני לענין מטמא שנים או מטמא אחד שאין ענינים אלו שייכים במס' כלים אלא במס' זבים ע' במשנה למלך פ"ו מה' משכב ולשון מדרס ומגע מדרס ממילא משמע דזה שהוא מדרס הוי אב ומטמא אדם וכלים ומגע אינו אלא ולד לטמא אוכלין ויש חילוק במגע בין פירש או לא וכ"ז מבואר במס' זבים ואין ענינו לכאן, אבל דבר גדול בא להשמיענו כאן בלשון זה דאי הוה תני לר"י חוץ לעשרה מגע מדרס הי' מקום לטעות בלשון זה לומר דאפי פירש המזרן מן המטה חשוב כלא פירש לגבי חלקי המזרן עצמו שמחובר חלק שחוץ לעשרה למה שתוך עשרה וה"ז נוגע ולא פירש הוא ונהי דבגדים אינו מטמא אפי' עד שלא פירש דכלי הנוגע באב אינו מטמא בגדים. מ"מ לענין אוכלין חשוב אב עד שלא פירש לטמא שנים. לכך הוצרך לפרש דחוץ לעשרה מטמא אחד וע"כ בפירש מוקמת לה וקמ"ל דחלקי המזרן אהדדי לאו נגיעה מיקרי דבית הסתרים הוו והרמב"ם בחבורו כתבה למשנתינו בלשון מדרס ומגע מדרס שכך הוא עיקר הדין ומתני' אגב אורחה קמ"ל מלתא אחריתא ולענין בית הסתרים וכדפי'. והשתא בעיקר פלוגתא דמתני' אין חילוק בין קודם שפירש או אחר שפירש דבתרווייהו לר"מ המזרן כולו אב ולר' יוסי חוץ לעשרה הוי ולד והלכך לא חילק התנא כאן בין פירש או לא כדמחלק בסמוך דהכא ודאי דאין חילוק והא דלא תני לה במ"ו בהדי טומאת מת ושרץ. דלא צריכי דהא תני לה הכא סתם ולא חילק בין פירש ובין לא פירש ועוד דהתם צריך למיתני דבמת ושרץ אפי' ר"י מודה וראיתי להרב משנה למלך פכ"א מה"כ שכתב ג"כ בפשיטות דלענין מדרס נמי אפי' פירש הוי אב כמו קודם וכדלק' לענין מת ושרץ. ומ"מ יש לתמוה שלא הביא דברי הרב שהם בהפך ודברי הרב כאן צ"ע:
ושוב ראיתי שיש מקום להציל את הרב ז"ל דלא ניחא לי' לפרושי דבפירש מיירי נמי מתני'. דס"ל דאם פירש אין סברא כלל שיהא עליו שם מדרס דעיקר טומאת המזרן הוא משום דהוי יד למטה. וכשפירש דבטל מתורת יד פרחה טומאתו ודמי לסדין שעשאו וילון דלק' פ"כ מ"ו והכא אפי' שינוי מעשה לא בעי דמזרן אבנט הוא ועשוי לחגור בו וממילא בטל ממדרס דהוי כמו נשבר לענין מדרס שא"א כל זמן שלא יחדו כיון שא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והלכך מוקי לה בלא פירש. ומיהו לאו דלא פירש כלל דא"כ אמאי אינו מטמא אלא אחד לר"י בחוץ לעשרה הא קיי"ל דכל שנוגע עד שלא פירש מטמא שנים. אלא לא פירש בענין שבטל מתורת יד ומשכחת לה שפירש ע"מ להחזירו למטה דבכה"ג לא בטל כמו מטה עצמה שפרקה ע"מ להחזיר וכדפי' בר"פ ובפי"ח. וא"ש דלענין טומאה שהי' עליו בתורת יד לא בטלה דחשיב כלא פירש. אבל לענין מגע חוץ לעשרה אינו מטמא אלא אחד דמ"מ הא פירש ולא הוי אב אלא בעודו נוגע ולא פירש לגמרי וניחא נמי דלא תני הכא חילוק בין קודם שפירש או אחר שפירש כדתני במתני' דבסמוך דהתם בכל ענין שפירש אזלא טומאתו והכא דווקא פירש שלא להחזירו והלכך לא פסיקא לי' ולא תני לי'. ולק' במ"ו כמי בכל ענין שפירש לא אזלא טומאתו דמ"מ כלי היא לענין מת ושרץ כמו שהי' בתחלה. ושאני מדרס דבעינין דמיוחד למדרס ומשמש למטה ומשפירש בטל אלא דכל כה"ג לא הו"ל להרב ז"ל לסתום אלא לפרש:
ר' יוסי אימר נישא הזב על המטה:
לא הו"ל למיהדר ומיתני נישא הזב על המטה דהא עלה קאי. אלא משים דבעי למי' בסיפא נישא על המזרן תני הכא נישא על המטה:
מעשרה ולחוץ טהורה:
כולה ר' יוסי קא"ל דלר"מ חוץ לעשרה נמי המטה טמאה והא דחוץ לעשרה לר"י המטה טהורה דווקא שהזב נישא עליו בלא מגע כגון ע"י אבן מסמא וכה"ג אבל דרס עליו ברגלו יחף דאיכא מגע ממילא המזרן טמא במגע הזב והמטה ג"כ טמאה מגע הזב דדוקא לענין מדרס חוץ לעשרה לא הוי יד. אבל למגע אפי' מאה אמה כולו חבור דומיא דמגע מת ושרץ לקמן מ"ו. אלא הכא במשא בלא מגע מיירי וחוץ לעשרה שויה טהורה לאו דווקא דה"ה דהמזרן גופי' נמי טהור כיון דליכא מגע ולא מדרס אלא איידי דתני רישא טמאה לאשמועי' דהמזרן מביא מדרס אפי' למטה תני סיפא טהורה. ומאן דגריס במתני' טמא וטהור א"ש טפי דחוץ לעשרה המזרן גופי' נמי טהור ויש לתמוה על לשון הרב שכתב דחוץ לעשרה לא נטמאת המטה בטומאת המזרן ע"כ משמע דהמזרן טמא ובמאי מוקי לה אי דאיכא מגע פשיטא דהמטה טמאה כמו המזרן דלמגע כולו חבור ואי דליכ' מגע המזרן נמי טהור כדפי':
משנה ה
מטה שהיתה טמאה מדרס וכרך כו' כולה הך מתני' כבר תני לה בפי"ח מ"ז גבי כרע שחברה למטה בין למדרס ובין לטומאת מת ושרץ וקשה למאי הדר ותני לה הכא ותרתי למה לי ולמאי דפי' במתני' דלעיל דהתם אין חילוק בין פירש או לא פירש לעולם שניהם טמאין מדרס כל הצורך למטה. י"ל דאיידי דתני לעיל בנטמאו כשהם מחוברין זה לזה אפילו פירשו נשאר כל אחד בטומאתו. תני נמי הכא דאם נטמא אחד לבדו ואח"כ חבר הטהור אליו ופירשו פרחה טומאה חמורה מן הטהור ואין עליו אלא מגע. אבל לשיטת הרב דמחלק נמי לעיל בין פירשו או לא קשה:
וכרך לה מזרן:
לעיל בפי"ח תני איפכא כרע שהיתה טמאה מדרס וחברה למטה ויש לדקדק אמאי שני בלישני' וליתני נמי הכא מזרן שהי' טמא מדרס וכרכה למטה. ולפי הסברא שכתבנו במתני' דלעיל לשיטת הרב דמזרן שפירש מן המטה שנטמאו שניהם מדרס:
לאחר שפירש מן המטה שלא ע"מ להחזירו פרח מדרס מן המזרן שעומד ללבישה וא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והלכך לא מצי למיתני הכא שהמזרן הי' טמא מדרס וכשפירש הוא טמא מדרס דלא פסיקא דאם פירש שלא ע"מ להחזיר גם הוא טהור ממדרס. כולה טמאה מדרס. הכא מיירי שהמזרן כרוך כולו ואינו יוצא חוץ למטה ובין לר"מ ובין לר"י כולו טמא. והא דלא תני בהדיא שכרך כולו דלא איצטריך דממילא משמע מדלא קתני שיוצא ומתני' דלעיל דמיירי ביוצא ולא תני יוצא משום דקאי אמתני' ג' דלעיל מינה דקתני מזרן היוצא כו' ועלה קתני נישא הזב:
והכא דקתני וכרך לה לא איירי ביוצא וגם הרמב"ם העתיק. מתני' כלשונה אעפ"י דפסק לעיל כר"י. וזה פשוט ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא מפני שראיתי בפי' הרא"ש שכתב דהא דכולו טמא מדרס דהמזרן בטל אגב המטה ואעפ"י שכשדרס על המוזרן המטה טהורה לפי שהמטה עיקר ואינה בטלה לגבי המזרן עכ"ל. משמע דמפרש לה במזרן היוצא וכולו טמא אף מה שחוץ לעשרה ור"י מודה בה משום דבטל אגב המטה ודבר תימה היא דבהדיא א"ר יוסי נישא על המטה ועל המזרן מה שחוץ לעשרה טהור ואי משמע לי' דמתני' כר"מ אתיא מאי קשיא לי' מן דרס על המזרן דההוא ר"י קא"ל. גם מה שתירץ שאין המטה בטלה למוזרן. בפי"ח מוכח דהמטה טמאה בטומאת הכרע. ובאמת כ"ז ללא צורך ואולי יש ט"ס בדברי הרא"ש:
משנה ו
טמאין טומאת שבעה. פי' הרב בהא לא פליג ר' יוסי וכו' ע"כ. ולאו דדייק לה ממתני' מדתני סתמא ולא פליג ר"י דאיכא למי' דמתני' לא איירי במזרן היוצא אלא בכרוך כדי צורכה וכמתני' דלעיל אלא מסברא פי' כן דלענין מדרס דלעולם אינו טמא מדרס אלא המיוחד למשכב. והלכך ס"ל לר"י דחוץ לעשרה הואיל ואינו צורך למטה אינו מיוחד למדרס ולא שייך בי' טומאת מדרס. אבל לשאר טומאות שמטמאין במגע בעלמא ובכל הכלים שייך טומאתן והמזרן כלי היא אפי' מאה אמה וכיון שמחובר למטה הרי הוא כמטה. ומתני' דלעיל נמי דיקא הכי מדלא תני פלוגתא דר"מ א ור"י במ"ד אלא לענין משא הזב ש"מ דבשאר טומאו' לא פליגי:
פירשו טמאין טומאת שבעה:
פי' הרב ולא הוי ככלים שנשתברו וכו'. ומשא"כ לענין טומאת מדרס דאם פירש המזרן הוה כנשבר לענין מדרס דהא כלי העומד ללבישה הוא. והיינו דלא תני הכא נמי טומאת מדרס דלמדרס לעולם טהור בפירש וכשיטת הרב לעיל מ"ד. ומיהו לפ"מ שפי' שם דבמדרס נמי אפי' פירש טמא כמקדם וכסברת הרב משנה למלך שם. צ"ל הא דלא תני הכא מדרס דסמך אדלעיל מ"ד דקתני סתם דהמזרן טמא בטומאת המטה ולא חילק בין פירש או לא. וקצת קשה כיון דמתני' דהכא איירי בנטמאו כשהם מחוברין דומיא דהך דנישא הזב על המטה ועל המזרן במ"ד הו"ל למיתני מתני' דהכא מיד אחר מתני' דהתם ולמה הפסיק ביניהם במתני' דלעיל דמיירי שנטמאו קודם חיבורן:
נגע בהן השרץ:
וה"ה נגע בו הזב נטמאו טומאת ערב ואפי' הן מאה אמה כולו חבור דלענין מגע אין חילוק בין זב למת ושרץ דכל שהו כלי מיטמא במגע. ודוקא לענין מדרס יש חילוק וכדפי'. ואפי' אם כפלו משקין טמאין על קצתו נטמא כולו כ"כ הרמב"ם בחבורו. מטה שניטלו שתי ארוכות. ויש לתמוה מה ענין זה לכאן והו"ל למתני' בפ' דלעיל דאיירי בדינים אלו. ולמאי דפי' לעיל דלהכי דייק במתני' ותני טומאת שבעה וטומאת ערב ולא תני נמי מדרס משום דלא מצי למיתני פירש טמא מדרס דלא משכחת לי' דמזרן מיד שפירש חזר להיות לו שם בגד ללבישה ופרח מיניה מדרס כיון שאינו עשוי לכך. והשתא אתי לאשמועי' דכל פירש דאיירינין בי' היינו דווקא בפירש סתם דאלו פירש ע"מ להחזירו דינו כאלו לא פירש דהא מטה שניטלו שתי ארוכות ועשה לה חדשות. כל זמן שלא שינה את הנקבים דגלי דעתי' שעתיד להחזיר את הישנות הוה כלא ניטלו והמטה טמאה אעפ"י שחסרה שתי ארוכות. וה"ה נמי בפירש המזרן מן המטה אם עתיד להחזירו טמא עדיין מדרס כאלו לא פירש וכבר כתבנו במ"ד דמתני' דהתם איירי בפירש ע"מ להחזיר:
ועשה לה חדשות:
וכ"ש אם לא עשה חדשות דלא פרחה טומאתה כיון שלא שינה את הנקבים. אלא דרבותא קמ"ל דאפי' עשה חדשות לא אמרי' שאין דעתו עוד על הישנות. ומיהו י"ל דדווקא עשה לה חדשות איכא גילוי דעתא מה שלא שנה את הנקבים לפי מדה של החדשות. אבל לא עשה לה חדשות ליכא גילוי דעתא די"ל כשיעשה החדשות ישנה את הנקבים ומדברי הר"ש והרא"ש משמע כפי' הראשון:
וישנות טהורה:
אפי' לר' נחמי' דמטמא בקצרה ושתי כרעים לחוד. דווקא בניטלו דפי"ח מ"ה שסופו להחזירן והכא נשתברו אין סופו להחזיר וכ"כ הר"ש ובפי"ח פי':
משנה ז
נפחתה מלמעלן טמאה טמא מת נפחתה
מלמטן טהורה: צ"ע הא תני לה לכולה לק' מ"ט ותרתי למה לי. ועוד דלק' תני נפחתה מלמטן בפלוגתא והכא סתם לן כחכמים והא קיי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. ונראה דעיקר הך מתני' לא תני לה אלא משום דין המגורות שבה והכא לא נחית לפלוגתא דר"מ וחכמים לענין מדרס דהכא לא איירי אלא לענין טומאת מת לחוד וה"ק כשנפחתה מלמעלן כולה טמאה היא והמגורות שבה אבל נפחתה מלמטן אעפ"י שהיא עצמה טהורה מטומאת מת בין לר"מ ובין לחכמים המגורות שבה טמאות ואינם חבור לה לו' דהוי ככלי שנשבר חציו. דהמגורות חשיבי באפי נפשייהו כלי. וכ"ש כשנפחתו המגורות דהתיבה טמאה ומיהו נראה דוקא להחמיר אמרי' דאינם חבור לה והיינו אם התיבה נפחתה וטהרה לא נטהרו המגורות. אבל אם התיבה שלימה ונגעה טומאה בתיבה נטמאו המגורות עמה כיון שמחוברין חשיבי כגוף אחד והוי כנגעה טומאה במגורות אעפ"י שא"צ זה לזה בחיבורן מ"מ טמאין זה בטומאת זה מדרבנן כמו שהוכחנו במתני' דלעיל דומיא דבית הפך ובית התבלין דפ"ה מ"ג. ולא דמי להא דתנן בפ"כ מ"ג קבעו בכלונס או בקורת בית הבד דטמא ואינו חבור. דהתם הכלונס והקורה מעצמן לאו בני קבולי טומאה נינהו דאפי' כפשוטי כלי עץ לא הוו שאין מתוקנים לשם כלי והלכך אם נגעה הטומאה בכלי הקבוע ומחובר להן לא נטמאו הם שאפי' נגעה טומאה בעצמן לא נטמאו וקמ"ל דלא חשיבי כמו יד. אבל מגורות דהכא דאינם חבור דווקא להקל אינם חבור שלא נטהרו בשבירת התיבה אבל אם התיבה שלימה ונטמאת נטמאו המגורות עמה דכגוף אחד חשיבי ולא כתיו"ט שהבין דאינם חיבור דהכא היינו דומיא דלק' פ"כ וזה לא יתכן כלל כדפי' טמאה טמא מת וה"ה טומאת שרץ ונבילה כדפי' הרב רפכ"ד:
משנה ח
הכיס שבתוכו טמא ואינו חבור לו. אם נפחת התורמל לא אמרי' הכל כלי א' היא וכמו שנפחת הכיס דלהקל לא אמרי' דגוף א' היא. אבל אם לא נפחת ודאי חשיבי כגוף אחד וכשנטמא זה נטמא זה:
ונפחתו טהורות שאין מקבלות כדרכן:
הלשון משמע דאבלים קאי שאם נפחתו טהורות. ולא יתכן דפשיטא היא. ועוד מאי שאין מקבלות כדרכן כיון שנפחתו בטל קיבולן לגמרי ונראה דנפחתו דקתני אתרווייהו קאי בין אחמת ובין אביצים שאם נפחתו זה או זה גם אותו שלא נפחת טהור ומשום דברישא גבי תורמל אמרי' דאינו חבור וכשנפחת אחד מהן השני טמא וכן במגורות במתני' דלעיל קמ"ל הכא דבחמת וביצים אינו כן ואם נפחת האחד גם השני טהור והטעם שאינן מקבלות כדרכן. שגם זה שלא נפחת צריך להטותו על צדו בשעה שנותן לתוכו שלא ירדו למקום הפחת ויאבדו. וכן משמע מפי' הרמב"ם שלפנינו דטהורה החמת קאמר וכן עיקר לפע"ר אעפ"י שמנוסחת א"י שהביא תיו"ט לא משמע כן:
משנה ט
או שאין לה לזביז טפח:
כך גירסת הספרים וכן העתיק הרב. אבל אינו מובן דהא לר' יוסי בחד מינייהו טהור או גבוה עשרה או יש לה לזביז ואינה טמאה אא"כ אינה גבוה וגם אין לה לזביז ומלת או צ"ל דט"ס הוא. והרמב"ם בחבורו לא העתיק דברי ר"י משמע דס"ל דפליג אע"ג דאימתי דר' יהודה בכל דוכתא לפרש צ"ל דווקא דר' יהודה ולא דר' יוסי. ומ"מ צריך טעם במאי קמיפלגי דהא ודאי שפיר קא"ר יוסי דהלזבז מזיק ליושב וצ"ל דת"ק ס"ל דאם יחדה לישיבה הוי מושב אעפ"י שמזיק דהא מ"מ יחדה ור' יוסי ס"ל דבטלה דעתו. (א"נ דתיבה שפתחה מצדה סתמא מיוחדת לשכיבה ולכך עשה הפתח מצדה וכשגבוה עשרה סתמא אינה עשוי' למדרס אבל יחדה מהני ובלזביז אפי' יחדה לא מהני וכמ"ש הרב כאן) והא דאמר בתוספתא מודה ר"י בתיבת הבלנים שפתחה מצדה שהיא גבוה עשרה ויש לה לזביז טפח טמאה שמתחלה לכך נעשית להיות עולה ויושב בראשה ע"כ אלמא לא אמר בטלה דעתו. שאני התם דבתחלת עשייתו לכך נעשית. אבל יחוד בעלמא בלא מעשה בטלה דעתו:
מפני שבטל העיקר:
מפי' הרב משמע דאותו תשמיש שהכלי נעשה בתחלתו לשם כך הוא חשוב עיקר ותיבה עשוי' מתחלתה לקבלה. וכן משמע לק' פכ"ב מ"ז גבי כסא כשבטל ישיבתו קרי לי' בטל העיקר לפי שעיקר הכסא עשוי לישיבה אבל מדברי הרמב"ם משמע שמפרש שלעולם טומאת מת היא העיקר. ונראה בכוונתו משום דלעולם לא שייך מדרס אלא בדבר שיש עליו שם כלי כדתניא בת"כ והביאו הרב פ"כ מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה. וכל שיש עליו שם כלי ראוי לכל הטומאות. ונמצא שאין לך טמא במדרס שאינו ראוי לשאר טומאות והיינו. דתנן בנדה כל המיטמא מדרס מיטמא במת והא דקיי"ל דפשוטי כלי עץ ועור מיטמאין במדרס התם נמי תורת כלי עליו שהרי תיקנו והחליקו ועשאו כלי אלא משום שהוא פשוט מעטי' קרא ומדרבנן מיהא טמא והלכך תיבה נמי דעיקר טומאתה במדרס משום שהוא כלי וכשנפחתה ובטל קבולה אין עלי' שם כלי ואין מדרס נוהג אלא בכלי וקרי לי' עיקר מחמת שהשם כלי היא העיקר הגורם למדרס ולפ"ז מצאנו טעם בפלוגתייהו דר"מ וחכמים. דר"מ סבר דאע"ג דבטל קיבולה לא בטל שם כלי ממנה דלא תהא אלא כפשוטי כלי עץ דטמא מדרס וחכמים סברי דגרעא מפשוט שעשאו מתחלתו לשם פשוט ומחשבתו משוי לי' מנא וזו שעשאה לשם קיבול ובטל קיבולה בטל לו שם כלי לגמרי וכסברא זו מוכח לעיל פט"ו מ"ב ורפרק ב אבל לפ"ז צריך ליישב מתני' דפכ"ב בכסא שניטלו חפוייו ונשתייר בו בית קבלה אמאי קרי לי' בטל העיקר ושם מפורש (ולק' פ"כ מ"ד פלוגתא דר"ע וחכמים בהתקינה לישיבה נמי בהך סברא פליגי דר"ע נמי לית לי' בטל העיקר בטלה טפלה כמ"ש הרב פרק ב דעדיות מ"ח וכלי קבול שבטל קבולו לא גרע מפשוט והלכך ס"ל דמהני בי' יחוד בעלמא כמו בכל כלי פשוט וחכמים ס"ל דגרע מפשוט ובעי קיצוע). שבטל העיקר וא"ת כשפתחה מצדה הא לא בטל העיקר שאם יהפכנה להעמידה על דופן העליון ראוי' לקבלה שיהא לה הדופן העליון לשולים. וצ"ל ששולי הכלי דרכו להיות רחב יותר מלמעלה וכשיהפכנה תהא קצרה מלמטה ואינה עומדת יפה:
משנה י
משפלת שנפחתה צריך טעם הא תו למה לי הא היינו מתני' דלעיל וניחא לי לפמ"ש הר"ש בפכ"ד מ"ט דמשפלת מתחלה עשוי' ג"כ לישען עלי'. ובהא סד"א דלא בטל העיקר שהרי המדרס היא ג"כ עיקר כמו הקבלה שהרי מתחלתה עשוי' למדרס ג"כ. קמ"ל דמ"מ הקבלה עיקר ואגב הקבלה נשענין עלי' ג"כ. ובר"פ דלק' מוכח דכלים שעשויין מתחלתן למדרס ולקבלה ואין אחד מהם טפל אם בטל האחד טמא מפני השני ועיי"ש: