אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק יח

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק יח

פרק יז

משנה א

וב"ה אומרים נמדדת מבחוץ. וא"ת תינח שיעור אמה על אמה ברום ג' אבל השיעור שאמרו מחזיק מ' סאה בלח ע"כ בחלל לבד נמדד. וי"ל דב"ה סברי דזה שאמרו מחזיק מ' סאה לא אמרו אלא שמדה זו מן הסתם עשוי' לנחת היא. ומיהו אפי' אינו מחזיק מ' סאה אם יש בו אמה על אמה ברום ג' הוי ג"כ עשוי לנחת. וזהו כסברת הרמב"ם רפ"ג מה"כ דהידוע שעשוי לנחת אפי' מחזיק דבר מועט טהור. וב"ש סברי מחזיק דווקא אמרו והיא סברת הראב"ד שם:

אם היו הרגלים גבוהות טפח:

משום דבפחות מטפח אמרי' לבוד בטומאה להקל כמ"ש הרב פ"ד דאהלות מ"א:

משנה ב

בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור:

דכל שאינו מחובר לא שייך בי' דין יד שאין יד אלא במחובר ואין מצלת עמה באוהל המת, פי' הרב שאם בולטים כלים מן השידה כנגד עובי המוכני. כך היא עיקר הגירסא בדברי הרב וכ"ה בפי' הרא"ש כנגד עובי. והיינו שהכלים בולטין מדופני השידה ולחוץ ומאהילין על הקברות אלא שעובי דפנות המוכני מלמטה בולטין ג"כ מן השידה וחוצצין בין הכלים ובין הקבר והלכך אם המוכני נשמטת שמקבלת טומאה אין חליצתה כלום. ואם אינה נשמטת חוצצת ולפי פי' זה אין מקום כלל לקושיות התוס' שהביא בתוי"ט מי יביא טומאה על הכלים. שהרי הכלים עצמן מאהילין על הקברות אבל קושיות התוס' הוא לפי פירש"י שם שהכלים בולטין בגובה לבד אבל לא חוץ לרוחב השידה ונמצא שאין מאהילין על הקברות וע"ז הקשו התוס' מי יביא טומאה כו' ותיו"ט הבין דברי הרב שהם כפירש"י ולכך הגיה גובה במקום עובי והביא ג"כ קושית התוס'. ולא דק שאדרבה הרב דקדק לכתוב עובי ולא גובה ונשמר מקושיות התוס' וכ"כ מהרש"א ז"ל בהדיא בפ' כירה שקושיות התוס' הוא דוקא לפירש"י ולפי' הרע"ב ניחא. ונראה שלשון הרב שכתב כנגד עובי המוכני מלמעלה ומלת מלמעלה אינו מיושב שהמוכני אינה למעלה אלא למטה והוא שהביאו לתוי"ט ז"ל לפרש דמיירי שדופני המוכני עולים למעלה מדופני השידה והכלים בולטין בגובה כפירש"י. אבל נראה דמלת למעלה אכלים הבולטין קאי וכאלו אמר שהכלים בולטין למעלה משפת השידה ולחוץ כנגד עובי המוכני:

באוהל המת:

כאן משמע שהשידה עצמה ודאי מצלת על כלים שבתוכה. וקשה לשיטת הרמב"ם בפ"ט דאהלות שסובר דאין כלי נעשה אוהל לטהר אפי' באה במדה אינה מצלת אף על מה שבתוכה ומיהו לפי מה שפירשנו שם שיש חילוק בכלי הבאה במדה שאם עומדת בבית לא חשיבא אהל להציל דלא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע אבל כשעומדת בשדה הוי שפיר אוהל. י"ל דהכא כשהיא בבית הקברות חשיבא אוהל. ומצינין לאוקמה כמי בעומדת בבית אלא שמוקפת צ"פ דנהי דבתורת אוהל לא מצלא בצ"פ מיהו מצלא ובמס' אהלות הארכנו בזה:

ואין גוררין אותה בשבת:

אמוכני קאי דבה איירי ואסור לגרור המוכני שהיא כלי לעצמה והוה בסיס אבל השידה בלא המוכני נראה דמותר לטלטלה דהא היא ככלי בפני עצמה ולא נעשית בסיס מעולם. ותדע דבאינה נשמטת אפי' המוכני גופה שרי לטלטל דלא נעשית בסיס כיון שאינה עיקר הכלי. וכ"ש בנשמטת דכל חדא כלי לעצמה ואין השידה נעשית בסיס מחמת המוכני אלא שרא תי במגן אברהם ס"ס ש"י כתב דבאינה נשמטת עכ"פ המוכני נעשית בסיס. ובנשמטת אין גוררין השידה בזמן שיש מעות על המוכני עיי"ש. ולא ידעתי מנין לו זה והרא"ש בפירושו כאן כתב בהדיא באינה נשמטת מותר לגרור המוכני וכן משמע פשטא דמתני' וכ"כ התוס' בשבת. ועוד תנן בהדיא בפ' במה טומנין נוטל את הכיסוי והן נופלות ופירש"י דהכיסוי תורת כלי עלי' ולא נעשית בסיס לגיזין שאין עשוי' אלא לכסות הקדרה ע"כ. והיינו ממש הך דהכא דכל שאין המוקצה על עיקר הכלי אלא על הטפל לא שייך כאן בסיס ומותר לטלטל אף הטפל שהמוקצה עליו כי הכא שמותר לגרור המוכני עצמה אלא דבכיסוי אין חילוק דאפי' אינה מחוברת לקדרה לעולם מינכר שהיא טפלה שאינה עשוי' אלא לכסות הקדרה. ומן התימה על המג"א דגבי כיסוי קדרה כתב ג ג"כ ר"ס רנ"ט טעם אחר שאין הכיסוי נעשית בסיס דאין הכיסוי תשמיש לגיזין אדרבה הצמר משמש לקדרה לחממו עכ"ל. ומה לו לבקש טעם אחר וכי כעורה זו ששנה רבי במשנתינו דהכא דכל שהמוקצה מונח על הטפל כמוכני שאינה נשמטת מותר לטלטל אף המוכני ולא שייך בסיס. וטעמו של המג"א לא מתיישב לפענ"ד דנהי דהצמר משמש לקדירה מ"מ הכיסוי ודאי משמש לצמר ולמה לא הוה בסיס. וגם על הב"י ס"ס ש"ט קשה דכתב דלכך נוטל את הכיסוי דלא נתכוין להניח הגיזין על הכיסוי אלא על הקדרה ע"כ. ותיפוק לי' דאפילו נתכוון שרי וכדפי' והמגן אברהם עצמו ר"ס רע"ז כתב בשם הג"מ בנר הקבוע בדלת שבבית מותר לפתוח הדלת ולנעול שאין הדלת בסיס שהיא טפלה לבית ואשכחן נמי במלאכה דאורייתא המוציא את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו אלמא דהטפל לעולם בטל אגב העיקר וכמאן דליתי' והלכך ה"כ אם אינה נשמטת לא נעשית מוכני בסיס דכמאן דליתי' חשוב ושניהם מותרין וכן נראה מתוך המשנה כאן דאם נשמטת המוכני אסורה בטלטול והשידה שרי. ובאינה נשמטת שניהם מותרין בטלטול. אלא שבפי' הרא"ש כתב באינה נשמטת מותר לטלטל המוכני ובלבד שלא יזוז השידה ממקומה עכ"ל ואיני יודע מקום לזה דאם המוכני מותר כ"ש השידה וכ"כ המג"א שם בהדיא דמותר לגרור השידה. ועוד אם אינה נשמטת אלא לטלטל זה בלא זה ואולי יש ט"ס בדברי הרא"ש:

ודע שהפוסקים בסי' ש"י שם מדמין כיס התפור בבגד ומעות בכיס למוכני המחוברת לשידה ואינה נשמטת ואם הכיס קשור בבגד ואיני תפור דמי למוכני הנשמטת ולכך פסק המג"א שם לפי שיטתו דבתפור עכ"פ הכיס אסור להניח ידו לתוכו. ובקשור אסור לטלטל הבגד עיי"ש. ומיהו לפי שיטתינו הי' נראה דבתפור מותרים שניהם בטלטול ובקשור הכיס אסור והבגד מותר. אמנם לולי שאיני כדאי לדבר נגד מלכים נלע"ד שאין הדמיון עולה יפה דדוקא מוכני שהיא משמש לשידה שהשידה נישא עליו הלכך שייך למי' שאין המוקצה על עיקר הבגד וכשהמוכני מחוברת שניהם מותרין דלא שייך בסיס אבל הכיס אינו משמש לבגד כלום שכל אחד תשמיש לעצמו הכיס למעות והבגד ללבוש ואפי' מחוברין ותפורין יחד אין כאן עיקר וטפל ולעולם הם כשני כלים והכיס אסיר והבגד מותר וצל"ע:

הקמרון שלה בזמן שהוא קבוע חבור לה כו' משמע דקבוע דהכא היינו אינה נשמטת דלעיל ואינו קבוע נשמטת. ולפ"ז צריך טעם אמאי שביק הכא דין דמצלת עמה באוהל המת וגוררין אותה בשבת. ואין לו' דהכא תני תרתי וה"ה לכולהו ותני ושייר. דא"כ ליערבינהו וליתנינהו המוכני והקמרון שלה בזמן שהם נשמטין כו' כדלעיל ואמאי תני לקמרון באפי' נפשי' כיון דשוין בכל דיניהם ונראה דגבי קמרון אין חילוק לענין הצלה באוהל המת וכן לענין לגרור אותה בשבת דבין נשמטת ובין אינה נשמטת לעולם מציל לעצמו באוהל המת שהקמרון עיקרו למכסה הוא על השידה להגין מפני החמה והגשמים כמ"ש הר"ש וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הרב לעיל פט"ז מ"ז. וקיי"ל בכלי עץ העשוי לכסוי טהור לעיל ספט"ז וא"כ אפי' נשמט ואינו קבוע לשידה חוצץ בפני הטומאה שאינו מקבל טומאה ועוד דפשוטי כלי עץ הוא והטמא מדרבנן ג"כ חוצץ כמ"ש רפ"י. וזה שאינו עשוי לקבלה אינו אלא כפשוטי כלי עץ. ומה"ט נמי גוררין אותה בשבת אפי' נשמטת כדאשכחן בכסוי הקדרה בפ' במה טומנין שמטלטל הכיסוי אעפ"י שהגיזין עלי' כיון שהכיסוי אינה עיקר הכלי והתם הכסוי נשמטת ואינה מחוברת לקדרה ואפ"ה שרי כיון שמעשי' מוכיחין עלי' שנעשית לכסות הקדרה כדפי' לעיל וה"ה לקמרון שעיקרו לכיסוי נעשה אפי' נשמט גוררין אותה והיא גופה קמ"ל מתני' דהקמרון שוה למוכני בשני דרכים לבד שיש לחלק בין קבוע לאינו קבוע והיינו לענין חבור לה ונמדד עמה. אבל לא לענין להציל באוהל המת ולגוררה בשבת באלו אינו שוה למוכני דהתם יש חילוק בין קבוע לאינו קבוע משום דהמוכני היא כלי לעצמה ויש לה בית קבול כדפי' הרב לעיל ובקמרון אין חילוק כדפי':

ר"י אומר אם אינה יכולה לעמוד כו'. פי' הרב שהשידה אינה יכולה לעמוד בלא הקמרון הקבוע בה ע"כ וכגון שהקמרון רחב ומתפשט חוץ לדופני השידה כמ"ש הרא"ש לעיל ופעמים שמתפשט הקמרון והולך באורכו למטה עד שמגיע לארץ ועומד על הארץ והשידה עומדת ג"כ ע"י הקמרון ומ"מ אינו מיושב כיון שהקמרון קבוע הרי הוא כרגל של השידה והוי כעומדת בעצמה. אבל הרמב"ם פי' בהיפך שע"י הקמרון אין השידה עומדת שהקמרון מכריע אותה ומ"מ אכתי לא מתיישב דמאי אריא דנקט דין זה בשידה דהא גם בכל כלי עץ שייכא הך פלוגתא אם אינו יכול לעמוד בפ"ע לר"י טהור. וכ"ש דמתני' דהכא לא איירי כלל בדיני שידה עצמה אלא במוכני וקמרון שלה ומשום דאיירי בדיני מדידה איזו נמדד עמה אבל בדיני טומאת השידה עצמה לא איירי הכא. ואי לא קאי אדלעיל הו"ל למיתני הכי כלי עץ שאינו עומד בפ"ע ר"י מטהר וחכמים מטמאין וגם הרמב"ם בחבורו לא כתב דין זה כלי עץ שאינו עומד בפני עצמו בלא סמיכה טמא. אלא גבי באים במדה כתבו שאעפ"י שאין מקבלין אלא ע"י סמיכה הואיל ומקבלין מ' סאה מ"מ טהורין. והיינו כדתנן במתני' דלקמן ואי ס"ד דמילתי' דר"י הכא בכל הכלים למה לא העתיקו בחבורו. ויש לפרש דר"י הכא אמוכני קאי דלת"ק יש חילוק בין נשמטת לאינה נשמטת. ואתי ר"י למי' דהיינו דווקא אם המוכני יכולה לעמוד בפ"ע בלא השידה אבל אם אינה יכולה לעמוד אלא עם השידה ניכר הדבר שהיא חלק מן השידה ואפי' נשמטת טהורה כמו השידה עצמה שמחזקת מ' סאה וזו אעפ"י שאינה מחזקת הרי היא כשידה. והא דנקט טהורה ולא תני הרי היא כשידה לענין כל הדינים דתני ת"ק לעיל. היינו משום דדווקא לענין טהרה פליגי חכמים שאינה חיבור לה להיות דינה כמקבלת מ' סאה. וכן להציל עמה באוהל המת דלת"ק נשמטת אינה מצלת דמקבלת טומאה ואינה חוצצת ולר"י טהורה וחוצצת. וכן לענין נמדד עמה לר"י נמדד עמה וטהורה אבל בהא דאמר ת"ק אין גוררין אותה בשבת ומחלק בין נשמטת לאינה נשמטת נראה דבהא מודה ת"ק לר"י דאם אין עומדת בפ"ע אפי' נשמטת גוררין אותה בשבת דהכי אמרי' גבי כיסוי של קדרה בפ' במה טומנין דנוטל הכיסוי אעפ"י שהגיזין עלי' דבכיסוי אין חילוק דאפי' נשמטת הכל יודעין שנעשה לכיסוי וטפלה היא כדפי' לעיל. וה"נ אם אין המוכני עומדת בפ"ע הכל יודעין שנעשית לשמש לשידה וגוררין אותה בשבת לעולם. ואי קשיא לך אי מילתי' דר"י אמוכני מהדר אמאי לא תני לה לעיל בתר דין המוכני ואפסיק בינייהו בדין הקמרון. לא קשיא שגם דין הקמרון בתר דין המוכני גריר כדפי' לעיל דקמ"ל שהמוכני חלוק בארבעה דברים בין נשמטת לאינה נשמטת אבל הקמרון אין חלוק אלא בשני דברים. ולהכי סמיך דין הקמרון לדין המוכני ולבתר דמסיק לכולה תני עלה פלוגתא דר"י:

משנה ג

השידה והתיבה והמגדל שניטל אחת מרגליהן. לפי' הרב משמע דבאינם מקבלין מ' סאה איירי וכ"כ הר"ש בהדיא ולא דמי להא דפסק הרב סוף מתני' דלעיל אין הלכה כר"י וטמא אפי' אינו יכול לעמוד. דהתם איירי בעשוי כך מתחלתו. והכא שניטל הרגל הוי כשבר כלי וכמ"ש הרב דכשבורים דמי. ומ"מ יש לדקדק דאמאי תני שידה תיבה ומגדל דווקא ליתני כלי עץ סתם. ולפי גי' הרמב"ם דגרס בסיפא ושאינן מקבלין כו' כמ"ש הרב ניחא דרישא נמי דווקא במקבלין מ' סאה איירי. ומשום דאמרי' בפט"ו דמחזיקין מ' סאה אין טהורין אא"כ יש להן שולים דוקא והכא דניטל רגליהן סד"א דהוי כאין לו שולים קמ"ל דלא בטלו השולים וטהורין וכ"כ בחבורו ספ"ג בהדיא. ודבריו אלו נעלמו מבעל תיו"ט בפ"ט דאהלות משנה יג:

כדפי' רפט"ו:

שאינם מקבלין כדרכן. וגירסת הרמב"ם ושאינן כמ"ש הרב דלר"י טמאין ולחכמים טהורין הואיל ומקבלין מ"מ ומשמע לי' דחכמים פליגי מדקתני ר"י מטמא מכלל דחכמים מטהרין ולכך פסק הרמב"ם דאין הלכה כר"י ובחבורו ספ"ג ג"כ פסק כן. ולענ"ד צ"ע למאי דקיי"ל רפט"ו דהלכה כר' יהודה ומוכח שם לר"י דשלשה דינים יש בכלים הבאים במדה אותם שידועים שעשויין לנחת ולא להיטלטל מלאין טהורין לעולם אפי' אין מחזיקין מ' סאה. ואותן שידוע שעשויין להיטלטל רק במילואן אפי' מחזיקין טמאין. אלא בכלי שאין ידוע לנו האיך נעשה אם יש בהן אלו סימנים שמחזיק מ' סאה ויש לו שולים חזקתן שעשויין לנחת כמו שביארנו כ"ז בפט"ו מן הת"כ ומדברי הרמב"ם. והשתא מתני' דהכא במאי מיירי אי שידה ותיבה הללו ידועין שעשויין מתחלתן לנחת למה לי' טעמא הואיל ומחזיקין מ' סאה מ"מ. תיפוק לי' אפי' אין מחזיקין כלל טהורין ואי בידוע שעשויין להטלטל מלא אמאי טהורין אפי' מחזיקין לא מהני. ואי בסתם שאין ידוע אמאי מהני מחזיקין שלא כדרכן. הא כל עיקר דמחזיקין אינו אלא ס' דמסתמא כיון שמחזיק עשאו לנחת. וזה שכדרכו אינו מחזיק אין כאן סי' דאדרבה כל דרך עושה כלי להשתמש בו כדרכו עושה. ויותר קשה למאי דפי' בפט"ו דר"מ נמי לא פליג בהא דסתם כלי טהור ע"י סימנים אלו א"כ ליכא מאן דפליג אר' יוסי דמתני':

ונקליטי המטה. כך הגירסא בספרים ונקליטי בוי"ו ולא מתיישב ויש לגרוס בלא וי"ו כיון דענין בפ"ע היא ושמא משום דנקליטין וחמור דהכא ע"כ מיירי במחוברין למטה אלא שאינם קבועין ונשמטים הן כדאיתא בתוספתא דאם אין נשמטין הרי הם טמאין עם המטה. ומשום דדמי למוכני וקמרון דלעיל דחלוקין בין קבועין לנשמטים להכי תני ונקליטי בוי"ו. וא"ת בשלמא נקליטין אם נשמטין טהורין דאינם אלא פשוטי כלי עץ ומשום יד ליכא כיון דנשמטין. אבל חמור שהוא חלול ויש לו בית קבול לקבל המלבנות אפי' נשמטת אמאי טהורה הא כלי קבול הוא. י"ל דאין חשוב כלי קבול אא"כ מיטלטל על ידו הדבר שנתון בתוכו דומיא דשק אבל מלבן אינו מיטלטל אגב החמור. וכ"כ רש"י בפ' במה אשה דס"ו לענין קב הקיטע ולמאי דפי' לעיל ספט"ז דהתיק טמא אעפ"י שיש לו בית קבול בלא"ה ניחא. וא"ת אכתי אפי' נשמטין אמאי טהורין הא אמרינין בפט"ז מ"ז זה הכלל כל המשמש משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא. וה"נ החמור משמש למלבן ולמטה תמיד. ונראה דטהורין וטמאין דמתני' למדרס איירי שהמטה טמאה אב במדרס הזב ונקליטין וחמור כשהן קבועין בה הרי הם אב כמותה שכל המחובר לטמא הוא כמוהו ואם נשמטין אינם חיבור להיות אב במדרס אבל מ"מ טמאין במגע הזב והשרץ כשאר פשוטי כלי עץ ואם משמש הכלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא כהך דפט"ז ומיהו הכא לא איירי אלא לענין חבור למטה לתורת מדרס וכן מוכח נמי מדקתני חפוי וכמו שנפרש לקמן. ולפיכך אני תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב רפ"ד מה"כ נקליטי המטה והחמור לענין טומאת פשוטי כלי עץ דטהורין משום שאין משמשין לכלים אלא בשעת מלאכה לבד ע"כ. ואיך יתכן זה וכי החמור אינו נתון תחת המלבן אלא בשעת שהאדם שוכב על המטה ועיקרו הא עשוי להגן על המלבן בכל שעה ומיהו בהא י"ל דאיהו אינו מפרש חמור עשוי להגן על המלבן אלא כמ"ש בפירושו שהחמור נתין תחת המטה להתקיים עליו להתפשט המטה עליו ע"כ ואפשר לפ"ז שאינו נתון אלא בעת השינה ומ"מ בנקליטין קשה שהוא עצמו כתב מקודם שהמטה עצמה משמשת אדם וכלים ולכך טמאה אפי' אינה משמשת אלא בשעת מלאכה לבד. וא"כ נקליטין נמי אפי' אין האוהל תלוי אלא בשעת השינה משמשין הן לאדם וכלים ואמאי טהורין:

וחפוי:

פי' הרב דהוה מתכת המשמש את העץ ע"כ ודברים תמוהין הם דהא דמתכת משמש את העץ טהור היינו אם העץ טהור והמשמש לטהור טהור והכא שהמטה טמאה אמאי החפוי טהור הא איהו ס"ל לעיל פי"א דגבי צפויין אזלינין בתר עיקר הכלי. אבל לשיטת הרמב"ם שכתבנו שם ניחא דלעולם כל הציפויין טהורין. אלא שצ"ע דלמה לי' לתנא למיהדר ולמתני' הכא גבי מטה כיון דכבר פסיק ותני הכי בכמה דוכתא בפי"א וסוף פט"ז דכל הציפויין טהורים. ונראה דטובא קמ"ל למאי דפסק הרמב"ם בפ"ד מה"כ דין ד' דלא זו בלבד שהחפויין עצמן טהורין אלא שמטהרין ג"כ את הכלים שהם עליהם. והשתא קמ"ל דגבי מטה אינו כן שהחפוי טהור אבל המטה עצמה טמאה כדמסיק אין טמא אלא מטה. משום דדווקא לענין מגע טומאות הואיל ומצופה והטומאה נוגעת בציפוי וציפוי לאו בר קבולי טומאה והוא מפסיק בין הטומאה לכלי והרי אין הטומאה נוגע בכלי כדפי' בפי"א אבל הכא לענין טומאת מדרס איירי דמדרס אין צריך נגיעה ונמצא שהמטה לעולם טמאה דמ"מ הזב נשען עלי' ומדרס הוא. ומכאן נ"ל ראי' דמתני' במדרס איירי וכדפי' לעיל גבי נקליטין. וא"ת א"כ שהמטה טמאה הציפוי אמאי טהור הא כל המחובר לטמא הוא כמוהו. שאני ציפויין דרחמנא מעטינהו בהדיא מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהן כמ"ש הרב ספט"ז. ואע"ג דקרא במגע כתיב ולא במדרס. כבר פי' לעיל בפי"א דכל הטומאות ילפי' מיניה דהא בכלי מתכת נמי ציפוייו טהור אע"ג דאשר יעשה מלאכה בהם לא כתיב אלא בכלי עץ ועור משום דכל שאין עליו תורת כלי לא שייך בי' טומאה ואפילו במדרס דווקא כלי בעי ולא אבן ולא קורה כדפי' הרב בפ"כ מ"ג. וציפויין בעצמן לאו כלי נינהו:

אלא מטה ומלבן: טעמא דמלבן משום דקבוע במטה וחשוב כמוהו. אע"ג דנקליטין וחמור נמי אי קביעי טמאין כדתני בתוספתא. מ"מ תנא מדבר בהווה שדרך המלבן שהוא קבוע הלכך נטמא עם המטה ודרך נקליטין וחמור שהם נשמטין. ובתוספתא דתני נקליטין בזמן שהן קבועין. היינו אי מיתרמי. אבל רובן אינם קבועין. ומיהו החפוי אפי' קבוע טהור וכדפי' לעיל:

ומלבני בני לוי טהורין. לפי שאינם קבועין והרב כתב שדרכן שהולכין מעיר לעיר ונושאין המלבנים עמהן ולא המטות וכ"כ הר"ש שנושאין מלבנים קטנים. ולא פירשו מה צורך להם במלבנים לבדן. והרא"ש כתב שמפרקין המטות ונושאין אותם ולא המלבנות והרמב"ם מפרש מלבני בני לוי אינם של המטות אלא שתולין בהם כנורותיהם, וכלי שיר שלהם:

משנה ד

מלבן שנתנו על לשונות: פי' הרב במשנה דחוק אבל הרמב"ם מפרש לה שפיר שיש שני מיני מלבן האחד הוא שיש לו רגלים ומחובר למטה ובי' איירי במתני' דלעיל שנטמא עם המטה וחבור למטה שהרי הוא נסמך גם עליו בשעה ששוכב כיון שיש לו רגלים. ומלבן דהכא אין לו רגלים אלא הוא מוט עשוי לאורך המטה על לשונות. והלשונות הם עצים המחוברין בארבע זויות המטה זקופין בגובה ועל אותם הלשונות נותנים את המוט מזה לזה ואינם תשמיש למטה כלל. אלא שתולין עליו בגדיהם וכליהם (וכ"כ הראב"ד בהשגות פ"ד מה"כ שהוא סומך את הבגדים והיינו דמדמי לה ר' יוסי הכא למלבנות בני לוי שגם הם עשויין לתלות שם כלי שיר להרמב"ם כדפי' לעיל) והמוט הזה קבוע ומחובר יפה בלשונות. והיינו דפליגי בה ר"מ ור"י מטמאין דהכי ס"ל לר"מ נמי בעלמא כל המחובר לטמא הרי הוא כמוהו כדאמרי' לעיל בפ"ה מ"ב גבי בית הפך ובית התבלין שבכירה. ור' יוסי ור"ש מטהרין דה"נ פליג ר"ש התם בבית הפך ומטהר לגמרי. ולפ"ז ניחא הא דתנן בפי"ב דפרה מ"ח בסתם המלבן אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה ולא חילק בין אם הוא מחובר או לא דהתם במלבן שעל הלשונות דהכא וסתמא כר"י ור"ש ומיושב תמיהת תיו"ט שם אלא צריך ליישב דבפ"ה פסקו הרב והרמב"ם הלכה כר"מ. והכא הלכה כר"י ור"ש ולמאי דפי' בפט"ו מ"ד דחבורי כלי עץ קילי מכל הכלים דכולהו אית להו ידות מדאורייתא. וכלי עץ ועור גלי בהו רחמנא אשר יעשה מלאכה בהם. ניחא נמי הכא כיון דאפי' יד גמור המשמש למטה לאו חבור הוא מדאורייתא. כ"ש מלבן זה שאינו משמש כלום למטה דלא חשוב חבור כלל אפילו מדרבנן אלא שצ"ע לקמן פי"ט מ"ו מוכח דהוי חבור:

משנה ה

ור' נחמי' מטמא: בגמ' דסוכה דט"ו מוכח דר"נ מטמא בין המטה הנשארת ובין הניטל היינו ארוכה ושתי כרעים. ואפי' אם ניטל קצרה ושתי כרעים הם ג"כ טמאים כמו הנשאר והכי איתא התם בהדיא דאידי ואידי חזי למיסמך אגודא ולפמ"ש התוס' שם דדווקא בסופו להחזיר מטמא ר"נ משמע דאפילו שסופו להחזיר אי לאו דחזי למיסמך אגודא לא הוה מטמא וכן משמע התם בגמ' דמוקי מתני' דסוכה סיכך בארוכות המטה פסולה בארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים. ולא מוקי לה כפשטה בארוכות לחודייהו בלא כרעים ובסופו להחזיר. ארוכות לחודייהו נמי טמאין. אלא ודאי בלא כרעים לא מהני סופו להחזיר דלא חזי למיסמך אגודא (ומכאן צ"ע על דברי התוס' בשבת ריש דנ"ט דמשמע דס"ל דמטה מפורקת טמאה משום סופו להחזיר לחוד אע"ג דלא חזיא השתא והוא דלא כסוגי' דמס' סוכה לפי פי' התוס' בסוכה. ולקמן פי"ט מ"ד כתבנו ראי' לסברת התוס' דשבת) אלא שיש לדקדק בעיקר מה שהכריחו התוס' חילוק זה בין סופו להחזיר או לא ממתניתין דמטה שנגנב חציה טהורה. מהיכא פשיטא להו דההיא אתי' כר"נ דילמא סתמא כחכמים וחצי' הייני ארוכה עם קצרה ושתי כרעים דלחכמים ודאי טהורה ולעולם דר"כ פליג ולדידיה טמא התם אפי' אין סופו להחזיר. ונראה שסמכו עצמם אסיפא דההיא מטה מטמאת חבילה ומיטהרת חבילה דברי ר"א וחכ"א מטמאת איברים כו' דלפי פי' הרב שם והוא מן התוספתא בין לר"א ובין לחכמים הכרע שפירש עם הקצרה יש בו טומאה אלא דפליגי אם נטמא זה בטומאת זה. ומ"מ בין למר ובין למר מיטמאין וע"כ כר"נ אתיא דלחכמים הא קאמרי ניטלה ארוכה ושתי כרעים טהורה כל המטה אעפ"י שיש בה עדיין ארוכה וקצרות וכרעים. ומדסיפא כר"נ רישא נמי דנגנב חציה כר"נ ומשום שאין סופו להחזיר טהורה. ועוד מוכח חילוק זה בין סופו להחזיר או לא מההיא דפי"ט מ"ו מטה שניטלו שתי ארוכות שלה ועשה לה חדשות ולא שינה את הנקבים נשתברו חדשות טמאה וישנות טהורות. וההיא נמי ע"כ כר"נ אתי' דאי לרבנן קודם שנשתברו נמי טהורה מיד כשניטלו. ואין לו' דניטלו ארוכות בלא כרעים לחכמים נמי טמאה. דא"כ כי נשתברו אמאי טהורה וע"כ משום דבלא ארוכות לא חזיא א"כ מיד בניטלו נמי הא ס"ל לחכמים דניטל כדי טהרתה טהורה. אלא כר"נ אתי' וכל כמה דלא נשתברו טמאה דסופו להחזירן ונשתברו שאין סופו להחזירן טהורה (ואין לו' איפכא דפלוגתייהו דר"נ וחכמים הכא באין סופו להחזיר וכולהו משניות דלקמן דמטמאי בניטל ארוכה ושתי כרעים מיירי בסופו להחזיר דמודו חכמים דטמא. דלשון משניות לא משמע הכי דלקמן קתני מטה שנגנב חציה כו' טהורה ולא תני בה פלוגתא והכא לא קתני נגנב אלא ניטל ואי באין סופן להחזירן פליגי הו"ל למיתני פלוגתא בנגנב דמוכח דבאין סופו להחזיר פליגי. אלא מדתני פלוגתא בניטל ובנגנב תני סתם טהורה מוכח דהכא בסופו להחזיר פליגי. ומיהו מדברי התוס' דשבת שכתבנו לעיל צ"ל דסוגי' דסוכה איירי באין סופו להחזיר) והשתא יש לתמוה כיון דכל הני סתמי אתאן כר"נ אמאי פסק הרב כאן כחכמים ובכל משניות, הללו דלק' לא דחאן מהלכה ובמתני' דס"פ דמטה מיטמאת איברים פסק הכי בהדיא כחכמים דהתם והני כולהו אליבא דר"נ ותרתי דסתרי אהדדי נינהו. והראב"ד ג"כ השיג בזה על הרמב"ם בפכ"ו מה"כ שפסק במתני' דהכא כחכמים ובמטה מיטהרת איברים פסק כר"נ דמיטמאת איברים מפני שראוי לסומכן לכותל ולישן עליהן. והכ"מ מיישב דלענין טומאה דלמפרע דוקא פליגי רבנן ור"נ. אבל לקבל טומאה להבא מודו חכמים כיון דחזי למסמך אגודא מקבלת טומאה עיי"ש. ולע"ד א"א לו' כן דא"כ הא דקתני גבי מטה שנגנב חציה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא. מאי אריא החזירוה לא החזירוה נמי. ואין לו' דהתם משום שאין סופו להחזירן אפי' מכאן ולהבא לא מקבלת טומאה אא"כ החזירן דלענין טומאה דלהבא לא שייך לחלק בזה דבין כך ובין כך כיון דחזי למיסמך אגודא כלי היא ומקבלת טומאה ועוד כיון דהלכה כחכמים דר"נ ולדידהו לא שמעי' דיש חילוק בין סופו להחזיר או לא. ועוד דגבי מטה שניטלו שתי ארוכות שלה ונשתברו חדשות טמאה וישנות טהורה כתב שם הרמב"ם בהדיא לענין טומאה דלמפרע ולא מיתוקמא אלא כר"נ כמו שהוכחנו דלחכמים אפי' לא נשתברו טהורה מיד כשניטלו. ולע"ד הי' נראה דחילוק זה בין סופו להחזיר או לא חכמים דר"נ נמי מודו בה. אלא דפליגי מאי מיקרי סופו להחזיר. והיינו היכי דפירש בהדיא שנוטל ע"מ להחזיר או דמוכחא מילתא הכי כמו מפרק להטבילה חכמים נמי מודו דטמאה. והיכי דודאי אין סופו להחזיר כמו מטה שנגנב חציה אפי' לר"נ טהורה. וכי פליגי בסתם דלא גלי דעתי' לאיזה ענין נטלן. דחכמים מדמו לי' כאין סופו להחזיר ור"נ מדמי לי' כמו סופו להחזיר. והשתא כל הני משניות דמוכחי דלא טהרה בנטילת ארוכה וכרעים איירי בנטל ע"מ להחזיר דמודו חכמים. והיינו דאמרי' בפי"ט מ"ו כשניטלו שתי ארוכות ולא שינה את הנקבים שהכל הולך אחר הישנות. דכיון דלא שינה את הנקבים אעפ"י שעשה חדשות. מוכחא מילתא דנטלן ע"מ להחזיר. ובהכי ניחא נמי גירסת הרב ופירושו לק' הפי"ט גבי מפרק את המטה להטבילה כמו שנפרש שם בס"ד. אלא שקשה עלי לשון הרמב"ם גבי מטה מיטמאת איברים כתב בפכ"ו מה"כ בלשון זה מטה שנפרקו איבריה אם נשברה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים הרי אלו מתטמאין מפני שראויין לסומכן בכותל ולישן עליהן ע"כ. וזה תמוה דכשנשברה הא אין סופן להחזירן ובזה אפי' ר"נ מודה דטהור כדמוכח במטה שניטלו שתי ארוכות ונשברו הישנות דטהורה אפי' לר"נ וכדפי'. אבל באמת נ"ל דאם נשברה שכתב ט"ס היא וצ"ל אם נשאר בהן ארוכה ושתי כרעים. והלשון מוכיח כן דהיכי שייך למי' אם נשברה מתטמאין דהא אם לא נשברה כ"ש דהם מתטמאין והו"ל למי' אפי' נשברה. ועוד שכתב אם נשברה הרי אלו מתטמאין ומה טומאה שייך בשברים והו"ל למי' הרי השאר מתטמאין. ועוד דכל עצמו לא בא כאן אלא לכתוב דאיברים של המטה אין בהן טומאה אא"כ יש שם ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים כדאמרי' בגמ' דסוכה דט"ז איברים מאי ניהו א"ר חנן א"ר ארוכה ושתי כרעים כו' דחזי למיסמך אגודא. ואותו הדין בא רבנו ז"ל לכתוב כאן. ומה ענין נשברה לכאן. אלא פשוט דהך נשברה ט"ס היא וצ"ל נשאר בהן שאם יש שם שתי ארוכה ושתי כרעים ביחד שלא נתפרקו הם מקבלין טומאה ובסופן להחזיר איירי וכגון שפירש בהדיא ע"מ להחזיר. ומה שלא כ' הרב ז"ל דבסופו להחזיר שכן דרכו שלא לחדש מעצמו תנאי שלא נמצא מפורש בגמ' וסמך עצמו על המשניות שנשנו ג"כ בסתם וע"כ הכי מיפרשי וכמ"ש התוס'. ובזה עלו כל המשניות ודברי הרמב"ם כהלכה:

משנה ו

נשברה ארוכה ותיקנה:

וה"ה לא תיקנה טמאה דבשבירת ארוכה אחת לא טהרה דאי טהרה לא מהני תיקנה דפנים חדשות היא. אלא תני תיקנה משום סיפא דאי לא תיקנה לראשונה לא מצי למיתני נשברה שני' ותיקנה טמאה מגע דאפי' ממגע טהורה כדמסיק לא הספיק לתקן כו' אבל ותיקנה דשניה לא איצטריך ואיידי דרישא תני לה כמ"ש תיו"ט בשם התוס':

ותיקנה:

היינו שהביא אחרת תחתי' כמ"ש הרב. ומשמע דדווקא נשברה טהרה אבל לא נשברו והביא ארוכות אחרות תחת הראשונות לא טהרה והכי תנן בפי"ט מ"ו דבעינין שינה הנקבים דווקא:

נשברה שני'. ה"ה דהו"מ למיתני נשברו שתי כרעים אחר שתיקן הארוכה טהורה ממדרס וטמאה מגע ואפי' לר"נ דפליג במתני' דלעיל הא אמרן דדווקא בסופו להחזיר מטמא והכא נשברו אין סופו להחזיר אלא ניחא לי' למיתני בשתי ארוכות כדי לקצר אבל טמאה מגע מדרס. פי' הרב דארוכה ראשונה כשתיקנה נטמאת מגע והמטה מחוברת לה כו' ע"כ וכ"כ הר"ש והרא"ש ולא ניחא להו לפרש דטמאה מגע מחמת עצמה בלא הארוכה דבשעה ששכב עלי' הזב ערום היו עלי' שתי טומאות מדרס ומגע הזב וכשנשברו שתי ארוכות נהי דמדרס בטל דלאו מטה היא מ"מ כלי היא למגע ולא בטל ממנו מגע הזב. וכ"כ רש"י ותוס' לענין בגד בפ' בהמה המקשה דע"ב. דכאן אפילו לענין מגע בטל מתורת כלי לגמרי בשבירת הארוכות דאפי' פשוטי כלי עץ לא הוי שלא נעשה לשם כלי כמות שהיא עתה והלכך צ"ל דמשום שמחוברת לארוכה והארוכה טמאה מגע. ומ"מ קשה דארוכה אימת נטמאת במגע אי קודם שנתחברה למטה הא לאו כלי היא ואין מקבלת טומאה. ואי לאחר שחברה אין כאן מגע דמגע בית הסתרים הוה. ורש"י בפ' ואלו קשרים ד' קי"ב משמע דמפרש משום שנגע בעצמו כשהי' אב טמאה מגע והקשו עליו התוס' דמגע בית הסתרים היא ומסקנת התוס' דכשתיקנה בא לו מדרס ומגע יחד ומשמע מדבריהם דאפילו נתחברה לא חשיב בית הסתרים כיון דמ"מ שני גופין הם. וסיימו התוס' דכיון דלאוזן בא מגע ומדרס יחד הסנדל בטל לאוזן דא"א להיות זה בלא זה ע"כ. ונראה דס"ל דהמטה מחמת עצמה טמאה מגע כמו הארוכה שנטמאת מגע. ודמי לידות הכלים שאם נגעה טומאה ביד נטמא הכלי ואפי' פירש היד אח"כ הכלי בטומאתו. וה"נ דכוותי' דארוכה [הוי] כמו יד למטה וכשנטמאת הארוכה במגע מן המטה הוי כמו נגע בה טומאה אחרת ונטמאת גם המטה והלכך משנתקנו שתי ארוכות נשאר על המטה טומאת מגע וניחא השתא דלפי פי' הרב משמע דאם חזר והחליף הארוכה הראשונה והביא אחרת תחתי' טהורה המטה לגמרי כמו בתפילין לק' ואמאי לא תני לי' הכא. ולפי שיטת התוס' ניחא דהמטה לעולם טמאה מגע. ובמשנה למלך משמע שמפרש שדברי הר"ש והרב כאן הם ממש כדברי התוס' ולפעד"נ כדפי':

משנה ז

כרע שהיתה טמאה מדרס. פי' הרב כגון שדרס הזב על הכרע כשהי' בפ"ע וכ"כ הרמב"ם. דליכא לפרושי שהכרע פירשה ממטה הטמאה ונשאר על הכרע אותה הטומאה. דאפי' ר' נחמיה דמטמא בפירשו לא מטמא אלא בארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים דחזי למיסמך אגודא כדאמרן לעיל במ"ה. אבל כרע א' כשפירש לבדו אין בו טומאה לכך הוצרכו לפרש שנטמא עכשיו שדרס הזב עליו. ואע"ג דכרע אחת אינו ראוי למדרס משכחת לה שייחדו לישען עליו כמו מקל. והכרע תורת כלי עליו שהחליקו האומן ושפהו מתחלה והוה עליו תורת פשוטי כלי עץ וכשייחדו למדרס טמא. אבל הר"ש כתב דאע"ג דכרע לחודי' כשפירש אפי' ממטה טמאה טהור דדוקא ארוכה וכרעים או קצרה וכרעים בעינין הני מילי כל זמן שלא חיברו אח"כ למטה אבל חזר וחברו למטה אפי' המטה טהורה חוזר הכרע לטומאתו כיון דהמטה שלימה שכל פרקיה קיימים ע"כ. וכ"כ הרא"ש וכ"כ התוס' בסוכה סוף דט"ו. וצ"ע דהא לא מצינו שחוזר לטומאה ישנה אלא בכלי מתכת. וצ"ל דמיירי שניטל הכרע ע"מ להחזירו ובכה"ג חוזר לטומאתו אפילו בכלי עץ וע"כ צ"ל כן דהא לק' מ"ט כשנגנב חציה אמרי' החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא. אבל מטומאה דלמפרע טהור דהתם אין סופו להחזיר. ומ"מ צ"ע דאי סופו להחזיר מהני. אפילו לא חזר וחברו יהא הכרע טמא לבדו כדאמרי' רפכ"ו כל שהדיוט יכול להחזירו אעפ"י שהוא מפורק טמא והכא כיון דפרחה טומאה מיני' אמאי חוזר לטומאתו. ונראה שהוצרכו לזה דלא משמע להו כפי' הרמב"ם והרב שהכרע נטמאת עכשיו דהא אינו ראוי למדרס ואפי' יחדה למקל לא מהני דלענין מדרס כלי בעינין כמ"ש הרב בפ"כ מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה. וכרע זו אין עליו תורת כלי אפי' כפשוט כיון שמתחלתו נעשה לשם מטה וכשפירש בטל ממנו תורת מטה ואין לך כלי פשוט אא"כ עשאו לשם כלי וכגון ששפהו והחליקו עכשיו לשם מקל. וכבר כתבנו סברא זו ברפרק ב גבי חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא. דאלו לא חזר ועשאן אפי' בתורת פשוטין לא מקבלי טומאה. ומתני' משמע שלא עשה בו עכשיו שום מעשה מדלא קתני כרע שעשאו מקל ונטמא מדרס. ומתוך זה הוצרכו המפורשים לסברא זו דמתני' סברא דחוזר לטומאתו. אבל עדיין לא נתיישבה דעתי בכל זה וצ"ע:

וחברה למטה כולה טמאה מדרס. וכ"ש איפכא אם המטה טמאה מדרס וחבר לה כרע כולה טמאה והכי אסברה לן תנא דמתני' לק' פי"ט מ"ה גבי מזרן. והא דלא תני התם נמי כלישנא דהכא שהמזרן מביא טומאה על המטה כי הכא דהוי רבותא טפי פי' שם ודברי הרא"ש בפירושו שם צ"ע. ומ"מ בין הכא ובין התם הא דהחבור עושה אותם גוף אחד. היינו כשהם משמשין וצריכין למטה והיינו כרע ומזרן שצריכין למטה אבל אם המטה אין צריכה לכרע זו. שיש לה בעצמה כל הכרעים הצריכים. וחבר לה כרע זו הטמאה ואינה צריכה לה אין כולה טמאה. אלא הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו כדפי' לעיל מ"ד גבי מלבן שנתנו על לשונות וכדמוכח נמי לק' בס"פ דמאי דלא חזי למדרס אפי' מחובר למדרש אינו טמא מדרס אבל טמא מגע. והא דבספכ"ד גבי שלש קופות משמע דלעולם הולכין אחר העיקר והעיקר מטהר את הטפל. התם מיירי שע"י העיקר נתבטל תשמיש הטפל לגמרי דחשוב כמאן דליתי' ושם הארכנו:

היתה טמאה טומאת שבעה:

לא משכחת בכרע טומאת שבעה אלא מדרבנן דפשוטי כלי עץ היא. ואי נימא דכל הטמא מדרס טמא מת מדאורייתא י"ל דה"נ מדאורייתא דמק"ו מפכין קטנים יליף לה בפ' כיצד הרגל. ובזה יש ליישב פי' הרב דכתב טומאת שבעה שנטמא במת והשיג תיו"ט דאפי' בטמא מת נמי לשיטת הרמב"ם. ולמאי דפי' ניחא דבכל טומאה שאינו מפורש בתורה מודה הרמב"ם דלא אמרי' חרב כחלל וכמ"ש תיו"ט בשמו ספי"א דאהלות והכא אפי' אי אמרינין דכל הטמא מדרס טמא מת מדאורייתא אינו מפורש אלא מק"ו אתי ודמי למשא במת שאינו מפורש אלא מק"ו מאוהל אתי והלכך לא אמרי' בה חרב כחלל:

פירשה היא טמאה וכו'. בכל הני בבי דמתני' דמחלק בין פירשה או לא פירשה דוקא בטומאה שהיתה על הכרע קודם שחברה למטה. אבל אם נגעה טומאה בכרע אחר שחברה למטה המטה טמאה כמו הכרע לעולם אפי' אחר שפירשה דמשחברם כלי אחד הוא והנוגע בכרע כנוגע בכלי עצמו. וכן בכל ידות הכלים מכניסין טומאה לכלים ואפי' פירשו הידות הכלים הם בטומאתן ופשוט הוא והכי תנן בהדיא פ"ק דטהרות מ"ז ומ"ח והכי מוכח לק' פי"ט מ"ד ומ"ה:

וכן השן של מעדר. השן של מתכת הוא כדפי' הרב. ולפ"ז לא קאי אלא אטומאת שבעה דטמא טומאת ערב לא משכחת בה דבשל מתכת לכ"ע החרב כחלל. ואפי' נגע בטמא מת טמא שבעה ומיהו י"ל דבנטמא בשרץ משכחת לה:

משנה ח

תפלה. משמע הכא דתפילין מקבלין טומאה אע"ג דקבול שלהן עשוי למלאות וכתב הר"ש לקמן רפכ"ו דמוכח מכאן בית קבול העשוי למלאות שמי' קיבול. ולא הבינותי דמנ"ל דטומאה דהכא בדאורייתא היא משום כלי קבול דילמא משום פשוטין ומדרבנן. וי"ל דפשוטין בעור אינו מטמא אא"כ בחמשה על חמשה כדלקמן פכ"ז ובתפילין ליכא האי שיעור. ומיהו למאי דכתבו התוס' בשבת והביאם בתיו"ט רפכ"ז דעור פשוט היינו שלוק וקשה שאינו ראוי לקפלו שאם הוא רך לעולם הו"ל ככלי קבול ומטמא בכ"ש. א"כ תפילין נמי הא ראוי לקפלו. אבל נראה דבתפילין לא מהני ראוי לקפלו. דהא ראוי לקפלו היינו טעמא דחשוב ככלי קבול דמסתמא מיחדו כל שעה לקפל בו שום דבר כדפי' שם. ותפילין אסור להשתמש בהן אלא למצותן וא"כ הו"ל קבול העשוי למלאות ואם נאמר דמיירי בקציצות שעדיין לא הניח בהן פרשיות אלא הזמינם וקיי"ל הזמנה לאו מילתא היא ויכול לשנותם. א"כ הו"ל כשאר כלי קבול ואע"ג דכתב רמ"א באו"ח סי' מ"ב דקלף המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דברי חול דהזמנה כה"ג לגוף הקדושה מילתא היא. וא"כ ה"נ אסור לשנותם. מ"מ י"ל דנהי דלדבר חיל. אסור לשנותם. מותר לשנותם לתשמיש אחר של קדושה כגון להצניע בהן פרשיות כדי לקרות בהן וא"כ אכתי אינו בית קבול העשוי למלאות. וא"ש דלא תיקשי מתני' לדעת הרמב"ם שפסק בפרק ב מה"כ דהעשוי למלאות לא שמי' קבול וכן דעת התוס' ג"כ כמ"ש תיו"ט פי"ג מ"ו ועוד כתבנו מזה לקמן רפכ"ג:

ארבעה כלים. פי' הרב שנטמאו במת. צ"ל דלאו דווקא במת קאמר אלא בטמא מת דאי במת נעשו כולם אבי אבות כמת עצמו לשיטת הרב ריש אהלות וכשהתיר שלשה ראשונות והביא חדשות נעשו החדשות אב שנגעו ברביעית וכשחזר והתיר הרביעית והביא חדשה וחברה לשלשה הרי הם כולם אב והיכי קתני דטמאה מגע טמא מת. אלא מתני' שנגעו כולם בטמא מת אלא שהרב נמשך אחר הר"ש שכתב שנגעו במת ולדידי' ניחא שהוא סובר דל"א חרב כחלל אלא במתכת:

משנה ט

טהורה. פי' הרב אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים לא מהני הכא אלא במקום שהכל לאדם א' ע"כ ולפי שיטת התו' שכתבנו במ"ה אפי' דעתו להחזיר טהורה לחכמים ולר' נחמי' דוקא טמאה וכיון דפסק שם הלכה כחכמים לא הו"ל לכתוב כאן שיש חילוק בין דעתו להחזיר או לא. דלחכמים בכל ענין טהורה. ויותר קשה בסיפא מטה מיטמאת איברים דפי' הרב דהכרע טמאה לחכמים ופסק הלכה כחכמים. וזה סותר לפסק דלעיל דחכמים דהתם מטהרי אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים אפי' סופו להחזיר. ובמ"ה כתבנו ליישב כל זה. אלא שראיתי בס' משנת חכמים כאן שכתב דהרב ס"ל דלא כהתו' אלא דר"נ וחכמים פליגי באין סופו להחזיר דוקא. ובסופו להחזיר מודו חכמים דטמא. ולא נהירא דהכא קתני נגנב ולעיל בפלוגתייהו קתני ניטל משמע דבסופו להחזיר פליגי. גם מ"ש עוד להחזיק דברי הכ"מ דמכאן ולהבא מודו חכמים דטמאה והביא ראי' מדלעיל מ"ז דהכרע לבדו מקבל טומאה. ואינה ראי' דהתם ע"כ שיחדה לכרע להיות כלי בפ"ע מיירי דבענין אחר פשיטא דלכ"ע כרע לחוד לא חזי וכדפי' שם. ובלא"ה כבר כתבנו במ"ה שא"א לחלק בזה. ועוד כתבו התוס' בהדיא בפ' במה אשה דנ"ט דאדרבה לענין טומאה דלמפרע מהני טעמא דהדיוט יכול להחזירה שלא תפרח הטומאה. אבל לענין לקבל טומאה להבא לא מהני הדיוט יכול להחזירה והביאו ראי' ממתני' דקתני החזירוה מקבלת טומאה להבא ומשמע אפי' נמצא חצי' שנגנב ויכול להחזירה לא מהני אלא החזירה דוקא כמ"ש מהרש"א שם. ולשיטת רש"י שם נמי משמע דאפי' בענין שלא פרחה טומאה דלמפרע. אפ"ה לקבל טומאה להבא לא מהני. מיטמאת הבילה. פי' הרב הכרע עם הקצרה וכ"כ הר"ש. ולרבותא נקטו עם הקצרה וכ"ש עם הארוכה ומ"מ קשה דלעיל לא מטמא אלא ארוכה או קצרה עם שתי כרעים. אבל בכרע אחת ליכא למ"ד. ואפשר דה"נ כרע מכל צד קאמר. ואע"ג דלחכמים דמ"ה אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים טהורה וא"כ ר"א וחכמים דהכא ס"ל כר' נחמי' ולא כחכמים דהתם. י"ל כמ"ש במ"ה דבנטל מתחלה ע"מ להחזיר לחכמים כמי טמאה ובכה"ג מיירי הכא. אבל קשה מ"ש הרב דמיטמאת איברים שהכרע לבדו טמא ולא הקצרה דאינה חבור ומאי טומאה שייך בכרע לבדו הא בפ"ק דסוכה לא מטמא ארוכה ושתי כרעים אלא משום דחזי למיסמך אגודא. ובכרעים לבד דלא חזו אמאי טמא. וראיתי במהרש"א שם בפ"ק דסוכה שהקשה כן ומתוך זה כ' דגמ' דידן לא סברה בהא כתוספתא אלא מפרש מטמאת חבילה ומיטמאת איברים בענין אחר וכמו שנכתב לקמן וא"כ קשה לתנא דתוספתא ולמאי דפי' לעיל מ"ז דבכרע משכחת לה טומאה כשיחדה לכרע להיות כלי למדרס כגון שעשאה מקל לישען עליו וקתני לעיל דאם חברה אח"כ למטה כולה טמאה מדרס. וקמ"ל הכא דדוקא חברה למטה שלימה אבל חברה לקצרה אינה חבור ומיהו התוס' בפ"ק דסוכה כתבו דריהטא דמתני' לא משמע כפי' התוספתא. אלא כפשטה דלר"א מיטמאת חבילה דוקא כשהיא שלימה מקבלת טומאה ולא אם נתפרקה. וכן מיטהרת חבילה ואין יכול להטבילה אברים. ולחכמים מיטמאת ומיטהרת איברים. שאם פי' ממנה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים מיטמאת וכן מטבילה איברים וכפי' זה כתב ג"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו ספכ"ו:

מיטמאת איברים. פי' הרב אם נטמא הכרע לא נטמא הקצרה דאינה חבור כשלימה ע"כ. ונראה לפי התוספתא פלוגתייהו דר"א וחכמים אי אמרי' דחזי למיסמך אגודא ומיגד אשלי כדאמר פ"ק דסוכה. דר"א ס"ל חזי למיסמך אגודא וכיון דחזי הוה כשלימה. וחכמים לית להו הך סברא והלכך אין שם כלי עלי' אפי' איכא ארוכה וכרעים והלכך אם נטמא אחד מהן אין השני טמא דכל שאין צורך בחבורן אין האחד מביא טומאה לחבירו כדפי' במ"ז. (אלא דקשיא כיון דלא חזי למשכב האיך נטמא הכרע. וצ"ל כדפי' במ"ז שייחדו לכרע לישען עליו כמו על מקלו ולא נטמאת הקצרה עמו במדרס כיון שאינה ראוי' למדרס ומ"מ טמאה מגע הזב כדפי' בפי"ט מ"ד ומ"ו) ומיהו גמרא דידן דאמר בהדיא בפ"ק דסוכה דמיטמאת איברים דחכמים היינו ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים למאי חזי למסמך אגודא נראה ודאי דפליג אתוספתא:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה