אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק יז

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק יז

פרק טז

משנה א

כל כלי בעה"ב. פי' של עץ ועצם דבהו עסיק בהנך פרקי וכ"כ רש"י בשבת ס"פ המצניע והראב"ד בפי"ד מה"כ דין ט' כתב דאע"ג דלא מיירי אלא בכלי עץ תני כל כלי בעה"ב כלומר לזה השיעור כולם שוין ואין שום כלי שלא יטהר במוציא רמון אבל יש שיעורים אחרים שאין כולם שוין שיש לכלי חרס שיעורים קטנים מזה ע"כ. בעלי בתים. וכתב תויו"ט בשם רש"י בפ"ק דסוכה דשל אומן טהור בנקב כ"ש ע"כ. ויש ראי' לזה ממתני' דפכ"ו מ"ח:

שיעורן ברמונים. ונ"ל דהיינו בכלים המיוחדין לאוכלין אבל המיוחד למשקין אף בכלי עץ ועצם שיעורו בכונס משקה כמו כ"ח:

וכן משמע מהא דאמר בגמ' בפ' כל הבשר דק"ז לענין נטילת ידים דאי בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו וסתם דלי של עץ הוא. וכ"מ קצת מפירש"י בברכות שכתב בעה"ב חסין על כליהם וכשניקב במוציא קטניות מצניעו לאגוזים ובמוציא אגוז מצניעו לזתים כו' ובמיוחדין למשקין לא שייך טעם זה שמצניעו למשקה אחר אא"כ מצניעו לאוכלין אבל מסתימת המשנה לא משמע כן דהו"ל לפרושי ולפלוגי בהדיא בין המיוחד לאוכלין למיוחד למשקין כדמפליג בכלי חרס. ומדסתם משמע דבכלי עץ אין חילוק וכולם ברמונים וכן משמע מדברי ט"ז באו"ח ר"ס קנ"ט. ונ"ל עוד ראי' לזה מסוגי' דפ' ראשית הגז דקל"ח וכתבנו במ"ב:

ר"א אומר במה שהן. משמע דר"א לית לי' שיעור דרמונים כלל ואע"ג דשיעורין הלמ"מ אשכחן דפליגי נמי בדבר כדאמר בסוף מס' נדה לר"ע קראי לראב"ע הילכתא ופירש"י דר"ע לא גמיר הלכתא דהל"מ כו' ואפשר לומר דר"א כמי גמיר הלכה דשיעור רמונים. אלא דאיהו סבר דלענין יחוד נאמרה ההלכה. דכל כלי המיוחד לאגוזים נטהר במוציא אגוז ומיהו אם חזר ויחדו לזתים מקבל טומאה. ואם ניקב כזית ויחדו לרמונים נמי מהני ומקבל טומאה. אבל ניקב כמוציא רמון תו לא מהני בי' יחוד. וזה הוא ההלכה דשיעורן ברמונים דעד רמונים מהני יחוד ותו לא וכדפי' ברפ"ג גבי כלי חרס ובתוספתא לקמן פ"כ מ"ב משמע כסברא זו ות"ק ס"ל דשיעור רמונים לאו לענין יחוד אתמר אלא כמשמעו דאינו טהור עד כמוציא רמון:

קופת הגננים שיעורן באגודות. פי' הרב דמודה ת"ק בהא וכ"כ הרמב"ם והרא"ש. ונראה דאגודה של ירק הוא גדול מרמון וס"ל לת"ק דשיעור רמון לא איתמר אלא למיוחד לפחות מרמון אבל המיוחד לגדול מרמון לא נטהר במוציא רמון אלא אם יש לו תשמיש מיוחד אזלי' בתרי' ואם אין לו תשמיש מיוחד אינו נטהר אא"כ נפחת רובו. ונ"ל דהיינו דאמר רבא ס"פ המצניע ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו. וזימנין אמר עד כמוציא רמון ואמרי' לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי. ופירש"י רברבי ברוב זיטרי ברמון והתוס' הקשו ע"ז דמי יודע מה הוי רברבי. אבל נראה לפע"ד דרברבי היינו מה שתשמישו הוא בגדול מרמון ואין לו תשמיש מיוחד. והתם בכ"ח איירי שלעולם טהרתו ברמונים דעד רמונים מהני לי' יחוד ולמעל' מרמון לא מהני לי' יחוד וטהור. וקאמר דאפי' טהור עדיין כלי הוא לענין צ"פ הואיל ומיוחד לגדול מרמון עד רובו וכדפי' פכ"ט דצ"פ לא תלי בטהרת הכלי שאפילו אינו כלי לטומאה עדיין הוא כלי להציל בצ"פ. וזוטרי היא שמיוחד לפחות מרמון שיעורו להציל בצ"פ עד כרמון ודכוותי' אמרי' הכא לת"ק בכלי עץ לענין טהרה דהמיוחד לפחות מרמון טהרתו ברמון והמיוחד לגדול מרמון אם תשמישו מיוחד כמו קופת הגננים שיעורו באגידות. וממילא דאם אינו מיוחד לתשמיש קבוע שיעורו ברוב. וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה"כ דין ג' כלים שעשאם מתחלתן נקובין במוציא רמון מקבלין טומאה עד שיקרע רובן ע"כ. והיינו מהך דס"פ המצניע דרברבי ברוב ואיהו מפרש בהדיא רברבי ברוב כפירש"י כמפורש בדבריו פכ"ב מהט"מ דין ג'. והרב והר"ש לעיל ספ"ט מפרשים בהפך זוטרי ברוב כפי' התו':

של בע"ב בתבן של בלנין בגבבא נראה דאאגודות דרישא קאי וה"ק באגודות של תבן ובאגודות של גבבא דהא ת"ק בתר תשמיש המיוחד לו אזיל. ור"י דאמר כולן ברמונים פליג בהא וס"ל דשיעור רמון שוה לכל הכלים אף למיוחד לגדול מרמונים:

משנה ב

החמת שיעורה בפקעיות של שתי הכא איכא תרי תמיהי חדא דלמאי נ"מ יהבי בה שיעור של שתי כיון שאינה מיטהרת במוציא שתי כדמסיק דאפי' אינה מקבלת של שתי טמאה. ותו מאי אעפ"י שמקבלת של ערב. הואיל ומקבלת הו"ל למיתני וכבר תמה תיו"ט בכ"ז. ונ"ל ליישב עפמ"ש הרמב"ם בחבורו פ"ז דין ו' בדין זה שהואיל ומקבלת של ערב טמאה עד שתינקב רובה ע"כ. ולכאורה היא תמוה דמנ"ל דעד שתינקב רובה דמסברא משמע דאי ניקבה במוציא ערב טהורה ובכ"מ ג"כ לא פירש לנו מנין לרבינו זה:

ולכך נ"ל דרבינו יש לו פי' אחר במשנתינו מכח שהוקשה לו לשון המשנה דכפשטה אין לה ביאור כלל. אלא כך פירושה. דסתם פקעת של שתי היא גדול יותר משיעור רמון. וכתבנו במתני' דלעיל דלת"ק דהתם כל המיוחד לגדול מרמון אם יחדו לתשמיש מיוחד שהוא גדול יתר מרמון. שיעורו במה שהוא כמו קופת הגננים שיעורו באגודות של ירק. אבל אם לא יחדו לתשמיש מיוחד אלא שידוע לנו שא"א להשתמש בו בפחות מרמון וכגון שעשאה מתחלתה נקובה במוציא רמון. והרי אינה עשוי' להשתמש בה רמונים וכ"ש הקטן מרמונים. וגם לא יחדה לתשמיש מיוחד. זו אין לה טהרה אלא ברובה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו כלים שעשאן מתחלתן נקובין במוציא רמון מקבלין טומאה עד שיקרע רובן ע"כ. ובדרך זה מפרש למתני' דהכא. דקמ"ל דהחמת עיקר שיעורה בפקעיות של שתי שאם היתה שלמה בתחלתה וניקבה כמוציא שתי טהורה. והא דמסיק אם אינה מקבלת של שתי כו' לאו בניקבה כמוציא שתי קאמר דההוא ודאי טהורה. אלא ה"ק אם עשאה מתחלתה נקובה שאינה מקבלת של שתי אבל מקבלת של ערב לא אמרי' דשיעורה בשל ערב וכשניקבה כמוציא ערב טהורה. ל"א הכי כיון שלא יחדה ביחוד לשל ערב. וה"ז ממש דין שכתב בפ"ו דאם עשאן מתחלה נקובין כמוציא רמון אין טהרתן אלא ברוב ול"א דאם ניקבו יותר שאין מקבלין אף מה שגדול מרמון טהורין. דכיון שאין להן תשמיש מיוחד אין מיטהרין אלא ברוב. ובזה מדוקדק לשון המשנה דקתני אעפ"י שמקבלת של ערב. כלומר וסד"א דטהרתה במוציא ערב. קמ"ל דטמאה אפי' נקובה כמוציא ערב עד שתינקב רובה. ובזה מיושב נמי במילתי' דר"ג לפי הגירסא דגרס שהן מקיימין אותן וכתב הר"ש דלא יתכן לפרשה אטעמא דר"ג אלא קאי ארישא אמילתי' דת"ק וכמ"ש הרב ג"כ. וזה דוחק דקאי בדר"ג ומיהדר אטעמא דת"ק. ולמאי דפי' ניחא דשפיר קאי אר"ג דת"ק אמר דאפי' ניקבה כמוציא ערב טמאה וטעמא משום שלא יחדה לכך. ואתי ר"ג למימר דבמוציא ערב טהור דכמי שיחדה לכך דמי שהן מקיימין אותן לצורך ערב:

ובדרך זה מתפרשי נמי אינך בבי בית קערות דעיקר שיעורה הוא במוציא קערות שלכך מיוחדת ואם אינה מקבלת קערות מתחלתה שעשרה נקובה במוציא קערות אעפ"י שמקבלת תמחוין לא אמרי' דטהרה במוציא תמחוי אלא עד רובה לא טהרה כיון שלא יחדה לתמחויין. וכן בית רעי שאינה מקבלת משקין שנעשית מתחלתה נקובה כמוציא משקה אעפ"י שראוי' לקבל הרעי לא אמרי' דטהרה במוציא הרעי שהרי אינה מיוחדת לרעי כיון שא"א לרעי בלא משקין ממילא אינה מיוחדת לשום תשמיש וטהרתה ברוב. ואי קשיא לך א"כ כשהעתיק הרמב"ם דין בית הקערות ובית הרעי בפ"ו למה לא פירש בהן דטמאין עד שינקבו רובן כמו שפירש גבי חמת בפ"ז. כיון שכולן דין אחד להן אין זו קושיא שכבר נודע דרך רבינו ז"ל בכל החיבור שנזהר שלא להוסיף ושלא לגרוע מלשון המשניות והגמ' כל מה שאפשר. ולכך בבית הקערות ובית הרעי העתיק לשון המשנה כצורתה וגבי חמת שהיא ראשונ' לכולם גילה דעתו בפירושה שמתפרשת בענין שכתבנו והמעיין יתן לב דכולהו בבי דבתרה נמי אזלה בהך שיטתא:

שיעורה בפקעיות. בתוספתא פליגי בה ומייתי לה בפ' ראשית הגז דקל"ח חמת שתפרה ונקרעה שיעורה ברמונים ראב"י אומר שיעורה בפקעיות של שתי ופירש"י שם דלראב"י זה הוא תשמישה של חמת ואין דרכה להניח בה פירות ע"כ ואינו מובן דהיכי פליגי בהא ונחזי אנן מה היא דרכה ולולא דבריו ז"ל נראה דסתם חמת הוא מיוחד ליין ולשמן דהא חמת הוא נוד בכל דוכתא כדלקמן פכ"ד משנה יא ופכ"ח מ"ה וכל נוד דרכו ביין ומשקין כדלקמן משנה יב:

נודות היין והשמן. ובמעשה דגבעונים נודות היין ובגמ' אמר שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים. ונראה דנוד דרכו במשקין כשיוצא לדרך וצריך ליקח לו על זמן מרובה לשתות ממלא את הנוד יין. אבל בביתו אין מכניס משקין לנוד אלא בשאר כלים קטנים. והנוד עיקר עשייתו כדי ליקח בו משקין לדרך. וס"ל לת"ק דבתר עיקר עשייתו אזלינן שעשוי למשקין וקיי"ל כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים בין עשוי לאוכלין ובין עשוי למשקין. וראב"י סבר דאזלינן בתר רוב תשמישו ורוב תשמישו כשיושב בביתו אין משתמש בו משקין ותשמישו בפקעיות שהוא גדול מרמון. ולפ"ז יש ראי' מכאן דבכלי עץ ועור אף העשוי למשקין שיעורו ברמונים כדפי' בר"פ וצ"ע על הרמב"ם שהעתיק בפ"ז דין ו' כסתם מתני' דחמת שיעורה בפקעיות ובפי"ד מה"כ כ' דבמוציא רמון החמת בטל מתורת כלי והיא כת"ק דתוספתא וכן צ"ע על התוס' בפ' במה אשה סוף דנ"ח דכתבו בפשיטות דחמת טהור במוציא רמון וכ"כ רש"י בפ' הקומץ דל"ז והוא דלא כסתם מתני':

משנה ג

הסלין של פת. הך נמי דמי להני דלעיל כמו קופת הגננים שמיוחדת לאגודות שהם גדולים מרמון ולכך אין שיעורה ברמון וכן החמת שיעורה בפקעיות שהיא גדולה מרמון. ה"נ סלין שיעורה בככרות ששיעורו גדול ממוציא רמון הואיל ומיוחדת לכך:

אפופיירות. פי' הרב דבנפחתו שוליהן איירי וכ"כ הר"ש ואינו מובן לפ"ז עשה לה גפיים מה מועילין גפיים להחזיק השולים והרמב"ם בפי' ובחבורו לא כתב שנפחתו שוליהן אלא שעשויין נקובים כמוציא רמון וצריך ג"כ טעם מה ענין קנים וגפים הללו ולאיזה צורך נעשין. ונראה דאפופיירות הללו אינם מעשה אומן אלא כל אחד אורג לעצמו מעשה הדיוט ואינו דבר המתקיים ולכך אין תורת כלי עליו ואמר שאם החזיקו ע"י קנים מלמטה למעלה כדי שיתקיים עדיין אינו כלי שהקנים אינם חבור לה אלא א"כ עשה גפיים והיינו שגפפו מכל סביביו בדרך אריגה מעשה אומן חשוב חיבור. ותני לה הכא משום שהאפופיירות דרכן להיות נקובין כמוציא רמון וקמ"ל דאם יש תורת כלי עליו אעפ"י שנקובין במוציא רמון טמאין כיון שמתחלתן עשאן כך. ולפ"ז א"צ לאוקמי שנפחתו שוליהן דאפי' בשלימים מיתוקמא והגפיים עשויין להחזיקה דלת"ק אפי' גפיים כל שהן הוו חבור ולר"ש אינו חיבור אא"כ ניטלת בגפיים:

משנה ד

הרמונים שאמרו שלשה אחוזין. ופי' התוס' דשלשה אחוזין צריך נקב רחב יותר כמ"ש תוי"ט ונ"ל דלמדו חז"ל כן ממה שראינו שנשתנו כלי עץ להחמיר בהן יותר מכל הכלים. דכל הכלים משתערין אם אין ראוין לתשמישן טהורין כדאמרינן בכ"ח העשוי לאוכלין שיעורן בזתים דשיעור אכילה בכזית ובכלי מתכת נמי מוכח לעיל דתלי טהרתן בביטול תשמישן ואלו בכלי עץ ועור אפילו מיוחד לקטנית או לזתים וניקב במוציא זית אינו טהור עד כמוציא רמון וכיון שהחמירה התורה בהם בכך מינה ילפינן להחמיר יותר דאין מיטהרין אא"כ בנקב רחב כדי שלשה אחוזין וכה"ג מצינו בפי"ג דנגעים מ"ט לענין הבא עם כלים לבית המנוגע מדשיער הכתוב במיסב ילפי' מיני' להחמיר יותר לשער בפת חטין ואוכל בלפתן. ורשב"ג אתי לפלוגי דלא ילפינן להחמיר טפי ואדרבה הרי אמרו בנפה וכברה משערין להקל דבנקב קטן טהור אעפ"י שבלא נטילה והלוך אין הרמון נופל. וכן בקופה ועוד יש לפרש דפשיטא לי' לתנא דשיעור מוציא רמונים היינו רמון אחד לבד וכדתנן לקמן הרמון שאמרו כו' והיינו דקאמר הרמונים שאמרו כיון שהשיעור הוא ברמון אחד למה אמרו רימונים אלא לשער בשלשה אחוזין שהוא צריך נקב רחב. ואתי רשב"ג למימר דלא משום כך אמרו רמונים לשון רבים אלא להקל נתכוונו שדרך הנוטל בנפה וכברה רמונים להוליכן ממקום למקום נוטל הרבה ביחד. וכן הקופה אין דרך להפשילה לאחוריו אא"כ היא מלאה ובזה הוי קולא שמתוך הטלטול והפשלה ממהר לצאת וטהור:

שאין יכולין לקבל רמונים. לכאורה משמע שאין כל חללן מחזיק שיעור רמון ולא יתכן דהא קתני כגון הרובע והרי הרובע הוא ששה ביצים ופשיטא שהוא יותר מרמון ומיהו כיון דאמרן דהשיעור היא בשלשה רמונים אחוזין משמע דצריך להכניס בו כל השלשה והיינו דסמכה להך מילתא הכא. ויש לפרש דרובע דרכו להיות ארוך בגבהו וקצר ברחבו שאין יכול להכניס דרך פיו אפי' רמון אחר וסתם כלי רוחב שוליו כרוחב פיו וכיון דהכא בנפחת בשוליו מיירי כמ"ש תיו"ט בשם מהר"ם א"א לשער ברמון שאין כל רוחב שוליו כשיעור רמון:

שיעורן ברובן דברי ר"מ. נ"ל דטעמיה כיון שראינו שהחמירה תורה בכלי עץ שטמא עד כמוציא רמון אין לנו להקל בפחות מרמון בשום כלי אפי' קטן אא"כ נפחת רובו אפי' הוא פחות מרמון טהור כיון דרובו ככולו בטל לו מכלי ור"ש ס"ל דשיעור רמון גופי' חידוש הוא דהא מצד הסברא אית לן למיזל בביטול תשמישו כל אחד לפי דרכו. ואין לך בו אלא חידושו היכי דשייך שיעור רמון. אבל בכלי קטן כיון דאפקעתי' מרמון אוקמי' אזית כרוב שיעורי התורה וכדאשכחן בכ"ח דסתמי' בכזית:

רש"א בזתים. וכתב הרב הלכה כר"ש וכ"כ הרמב"ם והדבר צריך טעם ומ"ש תיו"ט בשם הר"י קורקוס ז"ל איני יודע ליישבו דההיא דס"פ המצניע בכ"ח הוא דעיקר שיעורו בזתים. ומה ענין זה לכלי עץ שלא שמענו בו שיעור זית מעולם אבל נ"ל שפסק זה יצא לו להרמב"ם ז"ל ממשנתינו עצמה דקתני בסמוך נפרצו שיעורן בזתים. ומאי קאמר אטו עד השתא לא בנפרצו איירי והמפורשים ז"ל נדחקו לפרש דעד השתא איירי בנפחתו בשוליהן והשתא מיירי שנפרצו בדפנותיהן ולרבינו ז"ל כראה זה דוחק דלא אדכר תנא הכא לא שוליהן ולא דפנותיהן ועוד שיש לתמוה דאי נפרצו בדפנותיהן הוא א"כ לר"מ חמיר דפנותיהן משוליהן. דבשוליהן עד רובן לא בטל מתורת כלי ואלו בדפנותיהן בכזית דזוטר בטל והוא תימה דבכל דוכתא איפכא אמרי' דבשוליהן בטל טפי וזה באמת צ"ע לפי' המפורשים. ומתוך זה נראה לרבינו דפלוגתייהו דר"מ ור"ש היינו בנפרצו ומתני' אתי לפרושי דיש חילוק בין נפרצו לנגממו דבנגממו מודים הכל ששיעורן במה שהן ומדלא קתני מתני' בד"א בנפרצו אבל נגממו כו' אלא קתני נפרצו שיעורן בזתים היינו משום דסתם לן כר"ש ותדע דהרמב"ם לא ס"ל כפי' המפורשים לחלק בין שולים לדפנות שהרי כתב סתם שיעורן בזתים ואי יש שום סברא לחלק בין שולים לדפנות הו"ל להזכירו ולכתוב בין נפחתו בשוליהן או בדפנות כדי להוציא מסברת ר"מ אלא ודאי כדפי'. ושוב ראיתי בפירושו של הרמב"ם מוכח כן להדיא שכתב נפרצו שנפחת והוסר ממנו חלק נגממו חסרון הדפנות וחיתוכן ע"כ וע"כ דנפרצו שהוסר ממנו חלק היינו בשוליו דאי בדפנות וכשהוסר ממנו חלק ולא כולו ונגממו היינו חסרון הדופן כולו א"א דכשהוסר ממנו כזית טהור ואיך יחזור ויטמא כשהוסר כולו אלא נפרצו בשוליו ונגממו בדפנות. והשתא רישא דפליגי ר"מ ור"ש במאי מוקמת לה אי בשולים היינו נפרצו ואי בדפנות היינו נגממו וע"כ כדפי' דנפרצו היינו פלוגתייהו וסתם לן בסיפא כר"ש:

נגממו שיעורן במה שהן. פי' הרב אם נשאר בהן כדי לקבל כ"ש טמאין וכ"כ הרמב"ם אע"ג דכל שיעורי דמתני' בשיעור הפחת משתעי דשיעורן ברובן שנפחת רובן וכן בזתים היינו שהפחת כזית. הכא אין לפרש דשיעור הפחת בכ"ש דהא בנפרצו קתני כזתים. ובמאי מוקמת לי' אי בדפנות היינו נגממו ואי בשולים כ"ש דדפנות לא עדיפי משולים וע"כ דאין ה"נ דשולים עדיפי ובמה שהן דנגממו היינו אם נשאר משהו ועוד דבהדיא תנן בפ"כ מ"ב אעפ"י שנשרו שפתותיהן כ"ש טמאין וע"כ בנשאר כ"ש קאמר אבל הרא"ש כתב שיעורן במה שהן דכיון שנגממו בשפה תו לא חזי ע"כ משמע דמפרש דשיעור הפחת כ"ש ונפרצו דלעיל היינו בדפנות שלא במקום השפה אבל במקום השפה בכ"ש בטל. ונראה דאיהו מפרש הך דנגממו קאי אקנונות קטנים דלעיל דאמרי' בפ' דלעיל מ"ג הקנונין הקטנים משיחסום וחסימה בכלי נצרים הוא גמר השפה שעל ידו מתקיים כל הכלי והלכך בפחת כ"ש דחסימה בטל כל הכלי ומתני' דפ"כ דאעפ"י שנשרו שפתותיהם טמאים צ"ל דהתם בכלים גדולים והכא בקטנים. ומ"מ לפי' הרמב"ם א"צ לכ"ז אלא דנפרצו הוא בשוליהן ונגממו בדפנותיהן ובין בגדולים ובין בקטנים בנגממו ונשאר כ"ש טמאין כמתני' דלקמן פ"כ וכן נראה דעת הרב שגבי נפרצו לא כתב בדפנותיהן דס"ל כפי' הרמב"ם ולא כהר"ש והרא"ש ומהר"ם ז"ל:

משנה ה

ולמה הוזכרו רמוני בדאן. פשיטא לי' דרמוני בדן שהוזכר בין דברים החשובים לא מפני חשיבותן בטעם לבד אלא שג"כ הוא גדול מכל הרמונים. ואפשר שאין חשוב בטעמו יותר משאר וחשיבותו אינו אלא מחמת גודלו כדאשכחן לר"ע במס' ערל' שמוסיף ככרו' של בעה"ב ואין חשיבותן אלא מחמת גודלן כמ"ש הרב שם והיינו דאמר דלענין לשער הכלים לא הזכיר גדול ולא הזכיר אלא לקדש ונרא' דהא דאמר ר"מ שרמוני בדן הוזכרו לאו דאיהו ס"ל הכי דהא איהו אמר במס' ערלה כל שדרכו למנות מקדש ואין חילוק בין רמוני בדן לשאר דכולם דרכן למנות אלא ה"ק אפי' חכמים שהזכירו חשיבות רמוני בדן לא אמרו אלא לענין קידוש ולא לשער הכלים. והר"ש כתב דר"מ לסברא דידי' קאמר דרמוני בדן דווקא מקדשין שהם דרכן למנות ושאר רמונים אין דרכן למנות ובסמוך במילתי' דר"י מסיק דר"י ס"ל כולן דרכן למנות וכולן מקדשין וכמ"ש הרב. ולפ"ז צ"ל דר"מ ור"י פליגי בהא דלמר סתם רמונים אין דרכן למנות ולמר דרכן למנות וכן מסיק הר"ש. אבל לפמ"ש א"צ לדחוק בזה. ועוד נ"ל דמתני' נמי דיקא כדפי' דלכאורה קשה לאיזה צורך מייתי תנא דמתני' הכא כולה הך מלתא דרמוני בדן אם הוזכרו לקדש דכבר תני לה במס' ערלה ומה עניינה לכאן והכא לא הו"ל למיתני אלא דר"מ ור"י אומרים דרמון דכלים בבינוני וריב"נ ור"ע סוברים בגדול כרמוני בדן ומאי ס"ד ללמוד מדין קידוש לכלים עד שהוצרך לומר שלא הוזכר אלא לענין קידוש וי"ל דר"מ דס"ל ל דרמון דכלים בבינוני ומצד הסברא נראה דאית לן לשער בגדול להחמיר דעיקר שיעור רמון בכלי עץ הוא להחמיר מכל הכלים דשיעור רמון הוא גדול מכל הפירות ומייתי ראי' שאינו כן מדחזינן גבי קידוש שהוצרכו לפרש רמוני ברן יותר משאר רמונים להודיע שהדין תלוי מפני שהוא חשוב יותר וא"כ ה"ה בכלים הו"ל לפרש שהשיעור בזה שגדול יותר וכיון שכאן לא אמרו אלא סתם ברמונים אין לנו להחמיר יותר והלכך מייתי נמי דריב"נ ור"ע אומרים שבדורם הוזכרו רמוני בדן בפירוש לשער את הכלים. והשתא כיון דר"מ מייתי דין הקדוש לראי' ע"כ מסברת חכמים מייתי שהם פירשו רמוני בדן דוקא דאלו ר"מ גופי' לא פי' כלום ולא איירי ברמונים כלל דאיהו לא אמר אלא כל שדרכו למנות מקדש. ריב"נ אומר לשער בהן את הכלים. ולאו דס"ל דרמוני בדן אין מקדשין ופליג אר"מ וחכמים דמתני' דערלה אלא איהו נמי סבר דמקדשין ומיהו לא הוזכרו קאמר דלא אמרו אלא כל שדרכו למנות מקדש ואין חילוק בין רמוני בדן לשאר דכולם מקדשין שדרכן למנות וכמ"ש הרב בסמוך אליבא דר"י ור"ע קאמר דהוזכרו לענין קידוש דאיהו ס"ל התם שבעה דברים לבד מקדשין ומהם רמוני בדן. ולכאורה נראה דלענין הלכתא דכלים הלכה כר"ע דהא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכ"ש לגבי ר"מ ור"י תלמידיו וכן פסק הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פסק רמון דכלים בבינוני אפשר דסמך אמתני' דלעיל שלשה אחוזים דהיינו בינוני. ועוד דאשכחן בכולהו שיעורים דלקמן דכולם בבינוני ומסתברא דה"ה ברמון:

משנה ו

כביצה שאמרו.מסידרא דמתני' משמע לי דלפי גודלן נקט להו ובגדול החל שהרמון גדול מביצה וביצה גדולה מגרוגרות והגרוגרות מן הזית והזית גדול מן השעורה והשעורה מן העדשה. וע' בתיו"ט משנה יא:

ומ"ש הרב כביצה שאמרו לטומאת אוכלין. אבל הרמב"ם כתב יש בשיעורים התוריים ששיערו בכביצה כו'. דאיכא נמי לענין זימון כדתנן פ"ז דברכות מ"ב. ולענין שיעור חמץ ובשר קודש ספ"ג דפסחים. ובפרק ב דסוכה מ"ה לענין ברכה אחרונה. ובפ"ג דסוכה מ"ז לענין שיעור אתרוג ובפ"ה דמכילתין מ"ב לענין היסק הכירה:

לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית:

צ"ל דביצת תרנגולת קרוי' בינונית שבמין כל הביצים וה"ק דהשיעור הוא בבינונית שבמינים ובבינונית שבאותו המין. דאל"כ קשה טובא דהתנא דנחית לפרושי לן דבבינונית דוקא משערין ולא פי' לנו עיקר הביצה באיזה ביצה משערין אם של עוף גדול כמו אווזא או בעוף קטן כמו ביצי תורים או דציפרתא. דפשיטא דבכל מין נמצא גדולים וקטנים במינם והו"ל למי' זו ביצת תרנגולת לא גדולה ולא קטנה כו' אלא צ"ל כדפי' דבינונית משמע נמי של תרנגולת שהיא בינונית לשאר מיני ביצים ומיהו ר' יהודה ור' יוסי ודאי לא נחתי לפרושי אלא כיצד משערין בינונית שבאותו מין ובגמ' בפ' בתרא דיומא ד"פ כביצה לטומאת אוכלין מנ"ל ומסיק דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה אוכלו בבת אחת ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ע"כ. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל רפ"ד מהט"א שכתב שיעור כביצה לטומאת אוכלין סתם ולא פירש לא בינונית ולא של תרנגולת ואפשר דס"ל דשל תרנגולת אינה בכלל בינונית ומה שסתם התנא ולא פי' ביצה של תרנגולת משום שהיא נקראת ביצה סתם ואלו שאר מינים אינם נקראים סתם ביצה אלא ביצי תורים או ביצת בר יוכני וכה"ג ולכך סתם הרמב"ם ז"ל ג"כ וכתב כביצה סתם. דממילא משמע שהיא של תרנגולת ומ"מ צ"ע שלא פירש לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית ובגמ' נמי משמע דשל תרנגולת אינה נקראת בינונית מהא דבעי התם למי' בפ' בתרא דיומא דילפי' כביצה לטומאת אוכלין דאוכל אשר יאכל משמע אוכל הבא מן האוכל ואיזהו זו ביצת תרנגולת ופריך ואימא ביצת בר יוכני או דציפרתא. ומאי פריך הא כיון דלא אתפרש ע"כ בבינונית משערין כדאמרי' הכא בכל השיעורין בגרוגרות וזית ושעורה. אלא משמע דשל תרנגולת אינה בינונית והתנא שלא פירש של תרנגולת משום דסתם ביצה של תרנגולת היא. והא דבפ"ט דשבת גבי המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה ומפרש התם דקלה היינו של תרנגולת שקלה לבשל. וה"נ אמרי' לעיל במכילתין פ"ה מ"ב. ואי סתם ביצה היינו של תרנגולת למה לי' התם למיתני קלה ליתני ביצה סתם. לאו קושיא היא דאי הוה תני ביצה סתם הו"א דלשיעור תני לה דצריך עצים כדי לבשל בהם בשר שיעור ביצה. ואינו כן דבשר צריך בישול הרבה והשיעור דהתם הוא דווקא בביצה עצמה משום שקלה לבשל ולא בשאר אוכלין שיעור ביצה:

ר"י אומר מביא גדולה שבגדולות:

והא דלא אמרה ר"י לעיל ברמון בינוני וכן בכל הני דלקמן. משום דכל אלו שגדלין ביחד לא צריך לכ"ז שכבר ידוע שיעור הבינונים שלהן כשהם שלשה אחוזין זה בזה כדתנן במ"ד. ובביצה דלא שייך שלשה אחוזין צריך לשיעור אחר. אבל לא משמע כן מדברי הרמב"ם שכתב גבי רמון שלשה אחוזין וכתב ג"כ דבינוני לפי דעתו של רואה:

וחולק את המים:

והמדה שמחזיק חלק זה מן המים היא המדה לכביצה אוכלין ואין להקשות למ"ד א"א לצמצם אפי' בידי אדם מאי מהני חלוקה דילמא איכא בחד בציר פורתא. שאני הכא דרחמנא אמר לשער בבינוני וכשא"א לידע אלא ע"י חלוקה כל היכי דמצית למיעבד ניחא לי' כדאמר בבכורות די"ז:

משנה ז

ר"י אומר הגדולה שבא"י

וכו'. וכתב הרב אין הלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם. וצ"ע במאי קמיפלגי ונראה דר"י ס"ל דמשערין בבינונית שבמדינות אפי' בא"י ונמצא דבא"י משערין בגדולה שבה וחכמים ס"ל דלא אזלי' בתר בינונית שבמדינה אחרת. אלא כל מדינה משערין בבינונית שלה וגם בא"י משערין בבינונית שלה. ונראה דהטעם שמשערין כלם בבינונית היא משום דכיון דלא איתפרש באיזהו משערין אזלי' בתר רובא ורובן של הפירות הם הבינונית. וס"ל לר"י דבתר רובא דעלמא אזלינין. וחכמים ס"ל דכל מדינה ברובה דידה:

משנה ח

זה אגורי: כלומר שהבינונים דרכן להיות אגורים. ונראה דלסימן בעלמא נקטי' שאם רואה שהוא אגורי ידוע שהוא בינוני. וכן גבי שעורה דתני זו מדברית. ובעדשה זו מצרית לומר שאותם הנקראים מדברית ומצרית הם הבינונים. אבל אין לומר דמשערין בכל העולם אם הם כעין של מדברית או של מצרית דהא כל מדינה בבינונית דידה משערין כדפי' לעיל. אלא ה"ק אותם הנקראים בכ"מ מדבריות או מצרים הם הבינונים. ומצינו הרבה פירות נקראים בשם מדינה אחרת כמו דלעת יונית וחרדל מצרי ופול המצרי וכיוצא:

אגירי. מ"ש תיו"ט כאן בפי' אגורי מפי' רש"י ובפ"ק דבכורים מ"ג תמצא פי' אחר מהירושלמי:

כל שהקיפו טפח. ועביו שליש טפח. ופי' הרב שהוא אצבע ושליש בגודל שהם שתי אצבעות בקטנות ע"כ נראה דמ"ש בקטנות ומשמע דכל שאר אצבעות לבד מאגודל קטנות מיקרו ובכולן בעי שש מהן לטפח. וכ"כ הרמב"ם בפירושו פ"ו דכלאים מ"ו שיעור טפח הנזכר בכל המשנה הוא ארבע אצבעות בגודל או שש באצבע שתחת הגודל ושני השיעורים שוים עכ"ל וצ"ע שאינו כן בגמ' דמנחות ד' מ"א אמר טפח הוא ארבע בגודל שית בקטנה חמש בתילתא ע"כ ופירש"י בתילתא אצבע אלמא דדווקא בזרת שהיא הקטנה שבאצבעות הם שש בטפח וכל שאר האצבעות הם חמש כדאמר חמש בתלתא ונראה דלכולהו שאר קרי תלתא שהם שלשה אצבעות בין אגודל ובין הזרת. ומיהו בבכורות דל"ט מייתי רש"י הגירסא חמש ותלתא באצבע ובין כך ובין כך משמע דלכולהו שלשה האמצעיים קרי אצבע ומדה אחת לשלשתן והם הבינונים והאגודל הוא הגדול, והזרת היא הקטנה לפיכך לשון הקטנות שכתב הרב כאן צ"ל הקטנה. ומ"מ לשון הרמב"ם בכלאים א"א ליישב וצ"ל שהי' לו גירסא אחרת אלא שאני תמיה בזה מלשון הרמב"ם בפ"ט מה' ס"ת דין ט' שכתב רוחב הגודל האמור כאן ובכל שיעורי התורה הוא אצבע הבינוני ע"כ ובלשון הזה מביאו ג"כ הש"ך ביו"ד ר"ס ער"ב והאיך קורא לו בינוני והרי הוא הרחב והגס מכולן. (ודוחק לו' דאצבע של אדם בינוני אמר דאכתי לא ידעינין באיזה אצבע מן האצבעות. ושמא לענין האורך של אצבעות ס"ל שזה הוא הבינוני וצ"ע) ועוד צריך לדקדק שיעור אצבע שאמרו חכמים בכל התלמוד איזה אצבע הוא. ולכאורה משמע שהוא אגודל. וצ"ע אמאי לא תני לי' בפרקין גבי יש שאמרו במדה גסה. ועוד דבגמ' דבכורות דל"ט בברייתא תנא אצבע שאמרו מארבע בטפח וקאמר למאי הילכתא כלו' על איזהו דין שהוזכר בו אצבע קאי ופליגי התם אמוראי מר אמר אהאי ומר אמר אהאי. משמע דפשיטא להו דלא קאי אכולה תלמודא. וקצת משמע נמי הכא רפי"ג דאהלות דתני רום אצבעים על רוחב גודל. ומשמע דאצבעים לאו בגודל נינהו. וכן בפ"ו דמקוואות דתני שפופרת הנוד שיעור שתי אצבעות חוזרות והתם הן הסמוכות לאגודל וקרי להו אצבעות סתם. אבל בכמה דוכתי מוכח דסתם אצבע דחכמים היא האגודל כדמוכח מלשון הרמב"ם שכתבנו לעיל וכן בשיעור כל המדות כולם נמדדין באגודל כמ"ש הרמב"ם בפ"ח דפאה גבי מדת הקב. וכ"כ בחבורו פ"ו מה' בכורים דין ט"ו לענין עומר לשיעור חלה. ובעניותי צריך אני להתלמד בכל זה:

משנה ט

האמה שאמרו. פי' הרב לשבת ועירובין וסוכה ומדות כו' ע"כ. ומיהו לענין מדות לאו כללא הוא דהא בין לר"מ ובין לר"י במתני' דלקמן יש במדות אמות בת חמשה. אלא רוב מדות קאמר והר"ש והרא"ש השמיטו מדות וה"ה שיעור הידות דלקמן פכ"ט נמי באמה בת ששה וע' פכ"ט מ"ג:

באמה הבינונית:

פי' הרב בת ששה שהיו שם בת חמשה ובת ששה ואצבע כו'. הא דהוי שם בת חמשה שהוצרכה למקצת הבנין שהי' נמדד באמה בת חמשה וכן הכלים לר"י כדלקמן ובת ששה ואצבע היינו משתי אמות דתני בסמוך שהיו לצורך האומנין על של משה:

כתב תיו"ט לפי מדת ארכו של משה דהיינו אמתו כך פירש"י בעירובין ע"כ. ובאמת רש"י לא כתב לפי מדת ארכו של משה דמה ענין מדת אורכו לכאן והרי נמדד בטפח מד' גודלין או משית בקטנה כדלעיל. אבל לשון רש"י שם אמה של קדש שוה לכל אדם ששה טפחים למדת שתי אמות שהיו בשושן הבירה שנעשו למדת אמתו של משה ע"כ. וכוונתו שהאמה שנמסר למשה למדוד בו המשכן היתה בת ששה ולפי מדה זו עשו שתי אמות בשושן שתהא אחת יתירה חצי אצבע וכו' (וכן פירש"י בהדיא בבכורות דמ"ד שתי אמות הללו לפי האמה שתיקן משה אבל לא אמתו של משה ממש עיי"ש) ומיהו בגמ' פ"ק דכתובות ד"ה למה אצבעות של אדם דומות ליתדות וכו' כל חדא למילתה עבידה דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה וכו' ופירש"י זו זרת מן הקטנה מודדין זרת של החשן. זו אמה מהגדולה מודדין אמות הבנין והכלים ע"כ. ובמס' מנחות די"א הוסיף רש"י לפרש שמן הגדולה מודדין האמה לפי שהיא ארוכה מכולן ושתי אמות שהיו בשושן הבירה שתי מקלות שהן אמה נמדדו באותה שהיא ארוכה ע"כ. וקשה לי הא כל אמה בת ששה טפחים והטפח נמדד ברוחב האצבע ולא באורכו והן ארבע בגודל ושית בקטנה כדאמר התם במנחות דמ"א. וא"כ מאי כ"מ באורך האצבעות. ומדברים הללו נראה שעיקר האמה נמדד בידו של אדם עד הזרוע וזהו הי' להן שיעור אמה מן האצבעות עד המרפק וכ"כ הרב בפ"ק דאהלות מ"ח. ולכך נקראת היד אמה דכתיב ותשלח את אמתה וכ"ה באו"ח סי' שמ"ט כמ"ש המג"א שם. והיינו כדכתיב הלה ערשו ערש ברזל תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש. ופירש"י באמת עוג. ולפ"ז ניחא דכשמודדין מן הזרת אורך האמה פחות מאותה שנמדד מן הארוכה. וכן מוכח להדיא בבכורות דמ"ד גבי משה רבינו עשר אמות הי' דאמות של כל אדם היינו בזרוע שלו. ולפ"ז נראה שהאמה שנמסר למשה לבנין היתה בת ששה וכך היא כשמודד מן הגדולה ואמה אחרת קטנה כמו מן הזרת עד המרפק והיא של חושן אלא שקשה דא"כ היתה שם עוד אמה אחת יתירה יותר על חמשה טפחים ופחותה מששה והיא האמה של החושן ולא מצינו זה בשום מקום וגם הרמב"ם בה' כלי המקדש לא כתב שאמת החשן היתה קצרה מן השאר:

משנה י

ר"י אומר אמת הבנין ששה. פי' הרב אמת הבנין חומת הבית ומזבח כלו' שאר אמות של מזבח לבד מיסוד וסובב והקרנות. דבכל אמות הבנין לא פליגי אלא בכלים דלר"מ מזבח הזהב לבד של חמשה דכתיב וזה גב מזבח. ור"י דריש כזה יהיו כל הכלים. ולא ידעתי למה צריך ר"י למי' אמת הבנין ששה דר"מ נמי מודי לי' בהא ומ"ש הרב דהלכה כר"מ וכ"כ הרמב"ם. וכ"כ ג"כ בפי"א דמנחות גבי שלחן ארכו שנים עשר משום דהתם אבא שאול קאי כוותי' כ"כ הכ"מ שם:

משנה יא

ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם:

הו"מ למיתני נמי הא דתנן בפ' מצות חליצה חלצה בסנדל קטן שאין חופה את רוב רגלו פסולה דרוב רגלו של היבם לפי מה שהוא:

וכמזון שתי סעודות לעירוב:

לכאורה משמע דהא דא"ר מאיר ור"י לפי מזונו היינו כמו שהוא אם אוכל מעט או שהוא חולה די לו בשתי סעודות קטנות כפי מאכלו ואם הוא רעבתן צריך סעודות גדולות אבל בגמ' בפ' בכל מערבין ד"ל אמר מערבין לחולה ולזקן לפי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם. וכן מסקנת הפוסקים באו"ח סי' ת"ט. ומ"מ קרי לי' הכא הכל לפי מה שהוא אדם כיון דלכל אחד יש שיעור בפני עצמו אלא שלרעבתן לא החמירו בו לפי מאכלו משום דבעירוב הולכין להקל. ובהכי מיושב מה שהאריך התנא כאן למיתני אלו ואלו מתכוונין להקל. שאינו ענין לכאן. אלא דמתוך זה ידעינין פירושא דכפי מזונו דלרעבתן אמרו להקל. ומיושב נמי הא דמייתי הכא מילתי' דר"ש וריב"ב אע"ג דלא צריך אלא לדר"מ ור"י. משום דאף לר"מ ור"י צריך לשער כמה היא סעודה בינונית לענין רעבתן ור"ש וריב"ב אתו לפרושי כמה היא סעודה בינונית:

ר"י אומר לשבת אבל לא לחול:

פי' הרב דס"ל דבחול אכיל טפי ור"מ סבר בשבת אכיל טפי. וקצת קשה לו' דפליגי בדבר הנראה לעין ועוד וכי לית לי' לר"י רווחא לבסימא שכיח. ואפשר לו' דפליגי בעיקר מצות עונג שבת דלר"מ עיקר המצוה שירבה לאכול יותר מבחול ואינה אכילה גסה דרווחא לבסימא שכיח. ור"י סבר דאין המצוה לאכול יותר אלא המצוה שירבה במאכלים ומגדים על שולחנו ואעפ"י שאינו אוכל אלא משהו מכל אחד קיים מצות עונג. וממילא כל אדם נזהר שלא לאכול הרבה שהרי צריך לסעוד עוד סעודה אחרת בו ביום ואנו משערין כפי מזונו בסעודה הראשונה להקל. ולפ"ז י"ל דר"י אית לי' נמי רווחא לבסימא שכיח אלא שאינו רוצה למלאות כריסו בסעודה הראשונה אבל לר"מ מצוה הוא לאכול כל צורכו. ומיהו בגמ' בפ' כיצד משתתפין מסיק דלר"י קשיא הא דרווחא לבסימא שכיח:

משנה יב

ויש שאמרו במדה גסה. למאי דמשמע בכל דוכתא דשיעור אצבע שאמרו חכמים בכ"מ הוא אגודל שהוא הגס שבאצבעות הו"מ למיחשבי' הכא ואפשר משום דלא פסיקא לי' דאצבע של דם חטאת אינו באגודל. וכן שתי אצבעות חוזרות של שפופרת הנוד ולעיל במ"ח פי' עוד מזה:

וגרים נגעים. בפ"ח דנדה מ"ב כתבנו דה"ה גריס כתמים:

ונודות יין ושמן. נ"ל דהא דתנינין לעיל במ"ב החמת שיעורה בפקעיות. היא עצמה מתני' דהכא שהרי החמת היא הנוד כמ"ש הרב. פכ"ד משנה יא ופכ"ח מ"ה ודוכתי טובא. ופקעיות דהתם היינו נמי פיקה, דהכא שכן פירש"י גבי פיקה במס' בכורות דכ"ב לומיישי"ל בלע"ז. וגבי פקעיות בפ' אין דורשין די"ב ובחולין דקל"ח פי' ג"כ לומישי"ל בלע"ז וכ"כ הראב"ד בפ"ח מה' ביאת מקדש דין י"ג דפיקה משרש פקעיות. ותנא דמתני' הדר תני לה הכא למיחשבי' בין אותם ששיעורם במדה גסה. ולאשמועי' דפקעיות של שתי דתנינין לעיל אין כלן שוות ובגסה שבהן משערין. והיינו דקתני הכא שלהן. כלומר של שתי שהיא מיוחד להן כדלעיל. ואני תמה על הר"ש שכתב דפיקה זו אינה לא דשתי ולא דערב דשלהן קתני. אבל הדבר מוכרח דודאי של שתי הוא כדפי' וסרה תלונות תיו"ט על הרמב"ם שלא העתיק בבא זו. שהרי לא הוצרך להעתיקה שכבר העתיק מתני' דחמת בלשונה ודא ודא אחת היא:

משנה יג

כל שבים טהור. פי' הרב אם עשה כלים מעורות של חי' שבים. וה"ה מעצמותיהן כדתנן ברפ"י. וכתב הרמב"ם בפירושו דה"ה שרץ המים טהור מטומאת שרצים אבל בחבורו לא כתב דין זה דשרצים. ושם כתב דה"ה העושה בגד מן הצמר הגדל בים טהור. וזה פשוט דעור גופי' ילפי' ליה מבגד מה בגד מן הגדל בארץ דסתם בגד הוא צמר ופשתים שהם הגדלים מן הארץ דסתם צמר הוא צמר רחלים. וכל בעלי חיים גדלים מן הצמחים וגידולי ארץ כמ"ש הרמב"ם ולפ"ז הי' נראה דה"ה כלים הנעשים מן עצים הגדילים בים טהורים דכי היכי דאיתקש עור לבגד ה"נ כלי עץ דבחד קרא כתיבי כולהו. ומה"ט לא ממעטינין אוכלין שבים לענין טומאת אוכלין שהרי הדגים מקבלין טומאה. משום דקרא לא איירי אלא בכלים ודע שכתב הרמב"ם בחבורו פרק א מה"כ שכל שבים טהור בין מטומאת מדרס ובין בשאר טומאות. וצ"ע בזה דהא בבכורות דל"ח אמר בהדיא דמדרסות לא איתקש לשק ובכל דוכתא אמרי' דפשוטי כלי עץ אע"ג דטהור בכל הטומאות דלא דמי לשק מ"מ הוא טמא מדרס ואפי' הבאים במדה ס"ל להרב בפכ"ד מ"ד דטמאין מדרס וא"כ כיון דכל עיקר טהרת דבר שבים מהאי קרא ילפי' לה מנ"ל למעטינהו ממדרס כיון דמדרסות ליתנייהו בהאי קרא כמ"ש רש"י בפ' במה אשה דס"ו דלא איירי קרא אלא במת ושרצים. ולקמן בפכ"ד מ"ד הארכנו בענין זה ועיי"ש. ודע דכל שבים לאו דווקא דה"ה לבורות ונהרות דיש להם דין ים בזה דמ"מ אינו גדל מן הארץ ופשוט הוא והכי תנן לעיל רפ"י עצמות הדג ועצמות חי' שבים:

חוץ מכלב המים. משמע דחכמים אין מודים לר"ע ואפי' בכלב מיטהרין כדמסיק תיו"ט ברפ"י. ונ"ל דפלוגתייהו בעיקר הך דרשא דדרשי' מה בגד ממין הגדל בארץ. דחכמים סברי דגדל בארץ היינו שמזונותיו וחיותו הוא מן הארץ וכלב אינו חיותו מן הארץ אעפ"י שבורח ליבשה עיקר מזונו מן המים. ור"ע סבר גדל בארץ כמשמעו שמהלך בארץ וגדל בין יושבי יבשה לאפוקי חיות שבים שהילוכן במים. וכלב שבורח בכל עת ליבשה הרי מהלך ביבשה כמו בים. וכן נראה מדברי הרמב"ם שנתן טעם שהבעלי חיים גדלים מן הצמחים. ולא אמר שמהלכין ביבשה משום דלסברת חכמים עיקר הטעם הוא שהולכין אחר חיותו ומזונותיו. וא"ת בעלי חיים נמי גדלין מן המים שצריך להשקותן. י"ל דה"נ קאמר גדל בארץ שא"א לו בלא צמחים עם המים. לאפוקי חיות שבים שאין גידולם כלל מן הארץ העושה כלים מן הגדל בים וחבר להן כו'. הלשון משמע דעיקר הכלי היא מדבר שבים וחבר לו מעט מן הגדל בארץ חוט ומשיחה. וצ"ע דא"כ היכי תני דבר שהוא מקבל טומאה הא חוט ומשיחה אין מקבלין טומאה והרמב"ם בחבורו השמיט דבר שהוא מקבל טומאה ונראה שהוא מפרש דבר שהוא מקבל טומאה לאו שבעצמו מקבל טומאה דהא חוט ומשיחה קתני אלא אחיבור קאי שהחוט מחובר לו בדרך שחיבור כזה היא חיבור לטומאה בעלמא בשני דברים המקבלים טומאה שאם נטמא זה נטמא זה וכמש"ש בחבורו בהדיא הוי נמי חיבור בכאן וטמא. וכ"כ המשנה למלך. וכן פי' הרא"ש בהדיא בפירושו רפי"א דנגעים. ולפי פי' זה אין לפרש שהחבור הזה גורם טומאה לדבר הגדל בארץ לבד וזה שבים טהור לעולם. דאין זו סברא כיון שזה הגדל בארץ הוא חוט ומשיחה ואלו לא חברו לא שייך בי' טומאה. וכי משום שחברו לדבר הטהור יביא לו טומאה אדרבא הא בעלמא קיי"ל שהחיבור לטהור גורם טהרה כדאמרי' בפי"ב כל המחובר לטהור טהור ובפי"ג מתכת המשמש את העץ טהור אלא ודאי הכל טמא משום שדבר שבים עצמו חוזר להיות דבר המקבל טומאה שלא טהרתו התורה אלא אם אין בו אפי' חוט א' מן הגדל בארץ. וזהו שכתב הרמב"ם בחבורו שאם חבר לו חוט מן הגדל בארץ הכל טמא. אבל בתיו"ט פי"א דנגעים כתב בשם הר"י מסמפונט דדווקא זה שחבר לו מן הגדל בארץ טמא. אבל זה שבים טהור ובשם מהר"ם כ' דמיירי שיש ברצועה של הגדל בארץ שיעור לטומאה שלש על שלש בבגד או חמשה על חמשה בעור ע"כ. ולכאורה דברים אלו תמוהים דהא בהדיא קתני חוט ומשיחה, ועוד אי שיש בו שיעור טומאה מאי קמ"ל פשיטא דטמא. ואי קמ"ל שאין חבורו לדבר הטהור גורם לטהרו או שאינו בטל אצלו. א"כ מאי קאמר והוא שיחברנו לו בחבור גמור. הא אי לא חברו לו כ"ש דפשיטא דטמא וכבר תמה הרב משנה למלך בכ"ז. ולע"ד נראה דהר"י ומהר"ם קשיא להו מתני' דהיכי קרי לחוט ומשיחה דבר שהוא מקבל טומאה ופירוש הרמב"ם והרא"ש דלענין החבור תני לי'. לא ניחא להו דא"כ הו"ל למיתני בדרך שמקבל טומאה ומאי בדבר. וגם לשון שמקבל טומאה אינו במשמע שמיטמאין זה במגע זה. ועוד דהתחיל ותני העושה כלים לשון רבים וסיים טמא והו"ל לא למיתני טמאין ונראה דלהר"י ומהר"ם מיירי שהחוט ומשיחה חברם לכלי להיות לו לבית אחיזה או לתלותו בו שצריך לו לתשמישו דבכה"ג בכלים דעלמא החוט ומשיחה הם יד ויש להם טומאה כמו הכלי עצמו וסתמא דמילתא הכי הוא שחברו לשום צורך שאין אדם עושה דבר של בטלה או שחבר לו דבר המקבל טומאה בפ"ע אלו לא חברו כגון בגד של שלש על שלש או עור חמשה על חמשה ומתני' תרתי קתני חוט ומשיחה בתורת יד. או דבר המקבל טומאה אפי' שלא לשם יד. ומשום דבעלמא קיי"ל כל שהוא יד לטהור הרי הוא ככלי עצמו וטהור. אפי' היד בפני עצמו הי' ראוי לקבל טומאה. אם חברו לטהור אינו מקבל טומאה כמו מתכת המשמש את העץ וכן המחובר לקרקע וכה"ג. קמ"ל הכא גבי דבר שבים אינו כן שזה המחובר לו חשוב כאלו מחובר לדבר המקבל טומאה שלא טהרתו התורה אלא לעצמו ולא שיגרום טהרה למה שגדל בארץ וה"ז הגדל בארץ מקבל טומאה. והשתא הא דאמרי' דוקא שחברו לו חיבור יפה איד קאי ולא על דבר המקבל טומאה בפ"ע:

משנה יד

ביום הראשון טומאה. פי' הרב שבו נבראת הארץ והעושה ממנה כלים טמאין וכ"כ הר"ש והרא"ש. וכוונתם דהכא בטומאת כלים עסקינין ובשאר טומאות לא איירי והלכך תני בחמישי אין בו טומאה. דאע"ג דבעופות ודגים עצמן יש טומאת אוכלין וטומאת נבלות הכא לא איירי אלא בכלים. ולא הבינותי פי' הרמב"ם דמפרש מתני' בטומאת אוכלין ג"כ. דבראשון נבראו המים ובשלישי הצמחים. אבל בחמישי אע"ג דאיכא בעופות טומאת בית הבליעה ההוא חידוש הוא עכ"ד. והרי יש בנבלת עוף טהור טומאת אוכלין בלא בית הבליעה כדתנן בריש טהרות שמטמאה טומאת אוכלין בכביצה וכזית בבית הבליעה. ואיכא נמי נבלת עוף טמא דאמר התם דמטמא טומאת אוכלין. ואיכא נמי דגים דמטמאין טומאת אוכלין, ואין לו' דהני הואיל ואין טומאתן אלא לאחר מיתה ולא בשעה שנבראו לא חשיב להו. דא"כ למה לי' למי' בטומאת בית הבליעה דחידוש הוא ותיפוק לי' דלאחר מיתה הוא. ועוד כל שנברא בששי יש בו טומאה ואינו אלא לאחר מיתה סוף דבר כוונת הרב ז"ל שגבה ממני:

ביום השני אין בו טומאה. קשה דכולה מתני' למאי תני' ומאי קמ"ל. ואפשר דכולה משום כלי עצם תני לה שטומאת כלי עץ וכלי עור בא בכתוב מפורש. וכלי עצם לא נתפרש. ויש מהן שטמאין מן התירה והם עצמות בהמה וחי' ואדם. ויש שטהורין לגמרי והם עצמות עופות ודגים. ונתן לנו בהן סימן בימי הבריאה שבחמישי אין בו טומאה ובששי יש בו ואיידי דהני תני לכולהו:

וביצת נעמית המצופה. לכאורה קשה מכאן לדעת הרמב"ם בפ"ד מה"כ שכל כלי קבול שציפן טהורין דמאחר שציפן בטלן ומשמע דאפי' מדרבנן טהורים שהרי לא הוזכר בשים מקום דמצופה טמא מדרבנן. וא"כ היכי אמרי' הכא דהציפוי גורם טומאה ואיך יתכן שכלי קבול שיש לו טומאה מדאורייתא כשצפהו טהור לגיורי ורבנן נמי לא גזרו בו וזה שאין לו טומאה מדאורייתא גזרו בו שהציפוי גורם לו טומאה לא קשיא דציפוי דעלמא שמטהר היינו העשוי לנוי ואינו מסייע למלאכה והכא מיירי בציפוי שמעמיד את הכלי וכיון שבלא הציפוי אינו מתקיים הולכין אחר המעמיד ומיירי שצפהו בדבר המקבל טומאה כגון טיט שנצרף בכבשן דכיון שהלך אחר המעמיד חשיב ככלי חרס וכ"ת א"כ אמאי אמרינן שטומאתו אינו אלא מדרבנן כדמוכח מדברי הרב וכ"כ הרמב"ם בחבורו בהדיא שטומאתו אינו אלא מד"ס ואי טעמא משום שהלך אחר המעמיד אית ליה טומאה מדאורייתא דהא חשיב ככלי חרס לא קשיא דהך שהולכין אחר המעמיד גופי' אינו אלא מדרבנן ואפי' גבי איסורים דקיי"ל דבר המעמיד לא בטל אינו אלא מדרבנן כמ"ש בפרי חדש ביו"ד ר"ס ק'. והא דלא גזרו נמי בשאר ביצים משום דבאפי נפשה לא קיימא כלל כמ"ש הרב ומה בכך כיון שדבר טמא מעמידו אמאי אין הולכין אחר המעמיד י"ל דלא גזרו שהולכין אחר המעמיד אלא בדבר שיש עליו תורת כלי מעיקרא וכגון כלי שניקב והטיפו באבר דאעפ"י שניקב שם כלי עליו כדאמרי' לעיל פ"ג מ"ג. אבל קליפת הביצה מעולם לא הי' עליו שם כלי כיון שאינו מתקיים אפי' חבר לו דבר המעמיד לא גזרו בו אלא בכנף העוז וביצה נעמית שמתקיימים קצת בפ"ע כמ"ש הרב וא"ש דפליג ריב"כ ומטהר דאיהו לטעמי' דפליג נמי בס"פ ומטהר במחצלת ושפופרת הקש. דלא חשיב להו דבר המתקיים כמ"ש הרב שם וה"נ לא חשיבי לדידי' דבר המתקיים ופליג בין בכנף העוז ובין בביצה אלא נקט חדא וה"ה לאידך:

משנה טו

העושה כלי קבול מ"מ טמא. פי' הרב אפי' אינו מקבל אלא כ"ש. וכ"מ ממתני' פ"ד דמקוואות מ"ג. אבל הר"ש והרא"ש פי' דקאי אסיפא דאפי' עושה מן המצה ומן הנייר ומן הקליפין. ונראה כוונתם דכל הני אין דרך בני אדם להשתמש בהן וקמ"ל דאפ"ה אם עשאן לקיבול הוה כלי. ויש לפרש דמתני' קאי אמתני' דר"פ דתנינן כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים. ועד השתא אזיל ומפרש באיזהו רמון משערין ואיידי דשיעור רמון מפרש נמי שאר שיעורין כולהו:

והשתא הדר לדין דשיעור רמון דלא תימא שאין לך שום כלי שטמא במוציא רמון. אלא אם עשה בתחלה כלי קבול מ"מ. כלומר אפי' הוא נקוב במוציא רמון הואיל ועשוי כך מתחלתו טמא. ושיעור רמון לא מטהר אלא אם הי' שלם מתחלה וניקב אבל מתחלתו אינו מטהר וכמש"ל בר"פ שכ"כ הרמב"ם בהדיא. ולענין דינא כולהו איתנייהו שלשון מכל מקום כולל את כולם דאם הוא כלי קבול בשום ענין מ"מ טמא וכה"ג יש לפרש דעושה כלי קבול מ"מ שהרב פירשה לענין נתלה ונשען. ומשנה שא"צ היא דהא תנן לה בהדיא ספרק ב דזבים וצ"ל דהכא משום איידי קתני לה. אבל נראה לפרש דקמ"ל לענין הא דקיי"ל בדיני משכב דבעינין שיהא מיוחד דוקא למשכב ואם מיוחד למלאכה אחרת אין בו דין משכב שאומרים לו עמוד ונעשה את מלאכתנו והי' עולה על הדעת שאין לך כלי העשוי לתשמיש אחר שיהא בו טומאת משכב. ואמר שאינו כן שאם עשוי למשכב מ"מ. כלומר בשום ענין בעולם טמא. ומשכחת לה במטה שמיוחדת ביום להניח בתוכה חפצים. ובלילה מיוחדת למשכב לבד. בזו יש לה טומאת משכב שבאותה שעה שמיוחדת לשכיבה אין א"ל עמוד:

העושה כיס מעור המצה. וכתב הר"ש דבת"כ קתני דעור המצה אין מקבל טומאה דכתיב וכל מלאכת עור יצאו עור המצה ועור החופה שלא נעשה בהן מלאכה ע"כ והכא כיון שעשה בהן כיס הרי עשה בהן מלאכה וטמא עכ"ל הר"ש. לפ"ז מתפרש מלאכה היינו שעשה מהן כלי. אבל הרב בעל קרבן אהרן פי' מלאכת עור היינו מלאכות הנעשה לתיקון העור יצאו אלו שלא נעשה בהן תיקון ע"כ והביאו הרב משנה למלך רפרק ב מה"כ. ופי' זה קשה דהא בקרא כתיב או בעור או בכל מלאכת עור ומשמע דה"ק בין עור שלא נעשה בו מלאכה ובין שנעשה בו מלאכה וכן פירש"י בהדיא בפירוש התורה פ' תזריע. וא"כ אדרבה מוכח דאף עור שלא נעשה בו מלאכה טמא. ובשלמא לפי' הר"ש דמלאכה היינו מלאכת כלי קבול ניחא דתרווייהו בעור המעובד וקרא קאמר דבין פשוטין ובין מקבלין מיטמאין בנגעים. אבל לפי' הרב ק"א לא יתיישב. והרב משנה למלך תמה על עיקר ברייתא זו דת"כ דאתי למעט עור שאינו מעובד מקרא דכל מלאכת עור. וההיא בנגעים כתיב ומנ"ל לטהר בשרצים דהא מנגעים ליכא למילף דמה לנגעים שכן אין מטמאין בצבועין כדפריך בת"כ ומתוך זה סבור לומר דברייתא זו כתובה בטעות עיי"ש. ולעד"נ דעיקר הך מילתא דעור שאינו מעובד טהור:

ילפי' מדכתיב בשרצים כלי כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם. ועור שאינו מעובד לאו כלי היא והא דנסיב לה תנא מקרא דבכל מלאכת עור דנגעים. משום דמהתם נפקא לי' דשאינו מעובד לא מיקרי כלי. והיינו דגבי נגעים כתיב נמי כל כלי העור. ולעיל מיני' כתיב או בעור או בכל מלאכת עור והתם לא כתיב כלי. והני קראי איכא לפרושי להו בתרי גווני דיש לפרש עור ומלאכת עור היינו שאינו מעובד ומעובד כפי' הרב קרבן אהרן. ולפ"ז הא דבתר הכי כתוב כלי העור ולא כתיב עור סתם. ע"כ אתו למי' דדוקא כלי קבול מטמא בנגעים ולא פשוטין דילפי' כלי כלי משרצים כדאמרי' בפ' במה אשה סוף דס"ג גמר כלי כלי והתם דוקא במקבלין דומיא דשק. ובהא לא שייך למיפרך מה לשרצים שכן אין שתי וערב טמא בהן דהא לא ילפי' מיניה דין קולא או חומרא אלא גילוי מלתא בעלמא דכלי דקרא היינו כלי קבול. אלא דלפ"ז קשה כיון דכתיב או בעור דמשמע אפי' שאינו מעובד. בכל מלאכת עור למה לי דפשיטא כיון שאינו מעובד טמא כ"ש מעובד וע"כ צ"ל דהכי דרשינין לקראי. או בעור היינו פשוטין. ובכל מלאכת עור היינו מקבלין כפי' הר"ש. וכלי עור למעט שאינו מעובד. ושמעי' דשאינו מעובד לא מיקרי כלי. והשתא לא קשיא למה לי למכתב כל מלאכת עור למקבלין השתא פשוטין טמאין מקבלין מבעי'. דאי לא הוה כתיב מלאכת עור אלא עור לחוד הוה מוקמינין לי' במקבלין כדגלי קרא בשרצים דעור סתם דהתם היינו מקבל דאיתקש לשק. להכי איצטריך מלאכת עור לגלויי אעור סתם דאפי' פשוט. והיינו דנסיב תנא דת"כ קרא דבמלאכת עור משום דמיני' נפקא לן למידרש קראי דכלי לא משמע אלא עור המעובד, וה"נ מסתברא דשאינו מעובד לאו כלי הוא כלל כדאשכחן בפשוטי כלי עץ דיש להן טומאת מדרס מדאורייתא. ומ"מ קורה או נסר בעלמא אין שם כלי עלי' כיון שלא החליקה או עשה בה שום מעשה לאו כלי היא וכמ"ש הרב לקמן בפ"כ מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה. ופשוט הוא בכמה דוכתי דכל שאין עליו צורת כלי אין לו דין פשוט. ולקמן פכ"ד משנה יב כתבנו יישוב אחר הא דצריך למכתב מלאכת עור ועוד כתבנו מזה ספי"א דנגעים:

ונראה שזהו כוונת הרמב"ם שכתב בפי"ג מהט"צ דין ד' העור שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים וכן העור שהוא גולם קודם שעשה ממנו כלים אינו מטמא בנגעים שנא' כלי העור וכל כלי העור בין פשוטיהן בין מקבליהן כל שהן מטמאין בנגעים ע"כ שזה שהביא קרא כלי העור חוזר על שתי הבבות דרישא דבין שאינו מעובד ובין הגולם אינו בכלל כלי וזה שכתב בין פשוטין ובין מקבלין מטמאין. לא ביאר הכ"מ מנין לו. ונראה דיליף להו מאו בעור או בכל מלאכת עור וכדפי' לעיל. ובהכי מיושב מה שתמה הרב משנה למלך למה לא כתב הרמב"ם דין זה בה' כלים דעור שאינו מעובד אינו מקבל טומאה וכמ"ש דין זה לענין נגעים. דלפמ"ש לא הוצרך לכותבו כיון שכתב כלי עור פשוטיהן טהורין. כ"ש דשאינו מעובד טהור דלאו כלי היא כלל. ומה שהקשה לפי' הר"ש דמלאכת עור היינו שעשאו כלי למה לי קרא דאם לא עשאו כלי טהור כשאינו מעובד תיפוק לי' דאפי' מעובד נמי טהור דכלי עור פשוטיהן טהורין. וכתב דקרא איצטריך לענין מדרס דפשוטיהן טמאין וקמ"ל דכשאינו מעובד במדרס נמי טהור. א"כ לענין כלי קבול שנעשה מעצמו כמו צרור המרגלית דטמא אפי' לא עשאו הוא ובשאינו מעובד קמ"ל דטהור עד שיעשה בו מלאכה בידים עכ"ד. אפי' לפי דבריו ל"ק למה לא ביאר הרמב"ם דין זה דבמדרס טהור דהא פשיטא היא במדרס דוקא כלי טמא ולא אבן ולא קורה כדפי' לעיל. וכיון דעור שאינו מעובד לאו כלי הוא פשיטא דטהור. ותירוץ השני שכתב דמלאכה בידים בעינן. לא ידעתי מנ"ל דאע"ג דכתיב מלאכת עור אינו במשמע בידים דוקא ובכל דוכתא קיי"ל מחשבה דטומאה כמעשה דמי. ובאמת נ"ל דבחנם דחק הרב ז"ל די"ל בפשיטות דהא דאיצטריך קרא למעט פשוטין באיני מעובד היינו כדתנן לקמן רפכ"ז דבגד מטמא בשלשה ע"ש ועור בחמשה על חמשה והתם ע"כ בפשוטין איירי דאי במקבלין טמא בכל שהו. אלא בפשוטין וקאמר בין למדרס ובין לטמא מת. ואיך יתכן זה והא קיי"ל דפשוטי כלי עור טהורין ולא משמע לפרש דלמדרס מדאורייתא ולטומאת מת מדרבנן כדין כל הפשוטין. אלא דומי' דבגד דשלש ע"ש טמא מדאורייתא. וגם כל המפורשים הניחו המשנה שם בסתם ולא פירשו דלמדרס מדאורייתא ולמת מדרבנן. ומשמע דלמת נמי מדאורייתא. והא דאמרי' פשוטיהן טהורים דוקא בעור שלוק וקשה כמ"ש התוס' במס' שבת והביאם תיו"ט רפכ"ז ומשום שאין ראוי לקפלו ולכרוך בו שום דבר. וברך שיערו חכמים דחמשה על חמשה ראוי לקבלה היא. וזהו נראה סברת ת"כ דממעט שאין עבודין דאפי' יש בהן חמשה על חמשה טהור. והכי מסתברא דהא עיקר הטעם דחמשה על חמשה טמא משום שראוי לקפלו ולכרוך בו וע"כ מיירי נמי דסתמי' עשוי לכך דכל שאינו עשוי לקבלה אפי' ראוי לקבלה אינו טמא וכדפי' שם בפכ"ז. והלכך עור שאינו מעובד שאין דרך להשתמש בו אינו עשוי לקבלה וטהור ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה דזה מבואר כל שאינו עשוי לקבלה הוה כפשוט וטהור. ומגופא דמתני' שמעי' לה דאפי' עשה כלי קיבול והיינו עושה כיס איצטריך לי' לתנא לאשמועינין דהוי כלי אעפ"י שאינו מעובד דבלא"ה הוי אמרינין כיון דלאו אורחיה להשתמש בו לאו מידי היא. וממילא שמעי' דהפשוט ממנו אין לו טומאה בשום ענין. מעור המצה ומן הנייר. פשטא דמתני' משמע דקמ"ל אעפ"י שכל אלו אין דרך בני אדם לעשות מהן כלים אפ"ה אם עשה מהם הוי כלי וטמא. אלא שקשה עלי לשון הרמב"ם בחבורו רפרק ב שכתב העושה כלי מעור המצה אעפ"י שלא נתעבד כלל או מן הנייר אעפ"י שאין הנייר מקבל טומאה וכו' דמאי רבותא היא זו שאינו מקבל טומאה הא כל הכלים עשויין מדבר שאינו מקבל טומאה שהעושה כלי עץ מן הבקעת או מן הנסר הבקעת ונסר אין להן טומאה כלל דאפי' פשוטי כלי עץ אינם. ובמדרס נמי אין מטמאין דבמדרס כמי כלי כתיב ואמרי' כלי ולא אבן ולא קורה כדפי' הרב פ"כ מ"ג. וכן העושה כלי מתכת מן העשת. העשת אין לה טומאה וצל"ע והי' נראה לו' דה"ק אעפ"י שנייר אינו ממין הכלים הכתובין לענין טומאה דלא כתיב אלא בגד ועור ועץ ושק. אבל ג"ז לא יתכן דהא הרמב"ם כתב ספרק א מה"כ שכל הגדל מן הארץ בכלל עץ הוא והנייר עשוי מעשבים שגידולו מן הארץ ואפשר כיון שנשתנה העשב ונעשה נייר גרע טפי. וצ"ע על התוס' בפ' במה אשה דס"ו שכתבו דכלי הקש מקבלין טומאה משום דהוה כעץ כדאמרי' עץ שאכל אדה"ר חטה היתה ע"כ והרי הנייר דלא שייך ה"ט ואמרי' דהכלי טמא הרמון האלון והאגוז. לרבותא נקט הני דאפי' בדברים שאין דרך לעשות מהם כלים ואפי' עשאום תינוקות מהני והוה כלי וכ"ש דמעשה תינוקות מהני בעלמא במידי דאורחיה. וסיפא תני שאין להן מחשבה לדיוקא דהא מחשבת גדול מהני אפי' במידי דלאו אורחי' דמחשבה דטומאה כמעשה דמי אם הוא בן דעת. ומשום דרישא קתני העושה כלים קמ"ל דלאו דווקא עושה דה"ה מחשבה מהני:

או שהתקינום לכף מאזנים. נראה דה"ק או שלא חקקום אלא התקינום והיינו שהחליקו אותם וחתכו אותם שיהיו שוים וחלקים טמאים ולא זו א"ז קאמר דחקקו דהוי כלי קיבול וטומאתו מדאו' פשיטא דמהני מעשה דתינוקות אלא אפי' התקינים דפשוטי כלי עץ נינהו ועיקר טומאתן אינה אלא מדרבנן וסד"א דלענין תינוקת לא גזרו רבנן קמ"ל:

משנה טז

קנה מאזנים והמחוק. נראה דהכא נמי אמתני' דלעיל קאי העושה כלי קבול מ"מ טמא. וקמ"ל דאפי' כל הני דאית בהו תרתי שאין קבולן אלא דבר מועט. ועוד שאין תשמיש קבול שלהן תדיר שאין עשוי אלא לעתים רחוקות כשיצטרך לפעמים לרמות בו אפ"ה הואיל ובית קבול הוא מ"מ טמא ועוד נראה דקמ"ל דכל הני חשיבי בית קיבול לעולם אפי' באו ליד בעלים אחרים והם כשרים ואין הקיבול הזה חשוב להם בית קבול ואין משתמשין בהן לעולם דלא עברו אדאורייתא. אפ"ה טמאין הואיל ובתחלה נעשו לשם קבלה שוב אין יורדין מטומאתן. וה"ה ברמון ואלון שחקקום התינוקת דלעיל דלגדול לא הוי קיבול זה ולא מידי ואין צורך לשום אדם בכלים כאלו. אפ"ה טמאים אפי' הם ביד הגדול. ובהכי ניחא לי הא דפי' הרב לקמן אוי לי אם לא אומר משום שיאמרו אין ת"ח בקיאין וכו' והכי איתא בגמ'. ולכאורה הוא תמוה אמאי שביק עיקר הטעם שצריך ללמד תורה לרבים שלא יאמרו על טמא טהור ולמאי דפי' ניחא דגמ' משמע לי' דעיקר רבותא דקמ"ל בכלים אלו שאפי' באו ליד כשרים שהרמאות נמנע אצלם אפ"ה הוי כלי קבול וטמא אף כשהוא אצלם. ודבר זה אפי' לא יאמר להם לא יטעו לו' שטהור שכבר אמר להם דין כלים של תינוקת שטמאין אצל הגדולים ג"כ וה"ה להני דדא ודא אחת היא. ומיהו בתוספתא דכלים פ"ז דב"מ ראיתי דתני לתרוייהו אם לא אומר אני מונע את התלמוד ומטמא את הטהרות דבר אחר שלא יאמרו אין ת"ח בקיאין וכו' אבל לשון התוספתא בכל הכלים הללו אינו טמא אלא את הצורך ומשמע דהתם טהרה אתי לאשמועי' דעיקר טומאתן לא איצטריך לאשמועי' דמכלים של תינוקת שמעי' להו ולענין טהרה א"ש האי טעמא דמונע את התלמוד. אבל מתני' דעיקר טומאתן אתי לאשמועי' ליכא חששא דמונע התלמוד:

משנה יז

תחתית הצורפין טמאה. פי' הרב שעשוי' לקבל בה גרוטאות ושל נפחין אינה עשוי' לקבלה ע"כ וצ"ע א"כ מאי קמ"ל וכן קשה במשחזת ופנקס דבסמוך. ומדברי הרמב"ם בחבורו נראה דמשחזת ופנקס קמ"ל דאעפ"י שקיבול שלהן אינו אלא דבר מועט חשוב בית קבול. ובתחתית הצורפין מפרש שהיא בקעת של עץ יש בו מקום חלל לתקוע בו הסדן ושל נפחין לא חשוב בית קבול שעשוי להתמלאות. אבל של צורפין דרכו להגביה הסדן לקבל גרוטאות של כסף שבחללו ע"כ. וניחא לפ"ז דמתני' דהכא נמי אתי לפרושי הא דתני לעיל העושה כלי קבול מ"מ טמא. דעד השתא אשמועי' דאפי' עשאו מדברים שאין דרכן לעשות כגון עור המצה והנייר:

ואפי' עשאוהו תינוקות ואפי' אין קיבולו אלא לפרקים ואפי' אם נתבטל קיבולו שאין משתמשין בו כדפי' לעיל והשתא קאמר דאפי' עיקר קיבולו עשוי להתמלאות עם הסדן אפ"ה הוי קבול משום שמשתמש בו בגרוטאות ג"כ, והדר קאמר שאפי' אין קבולו אלא משהו כמו משחזת ופנקס. ודע דהא דתחתית של נפחין טהור. היינו אם אין הסדן מחובר בעץ חיבור יפה אלא תקוע בו ויכול ליטלו אבל מחובר בו הכל טמא משום דהוי עץ המשמש את המתכת וכ"כ הרמב"ם בפירושו בהדיא. ומיהו עיקר דין זה דפשיטא לי' להרמב"ם דבית קבול העשוי למלאות לא שמי' קיבול וכ"כ תיו"ט פי"ג מ"ו בשם התוס' דשבת אבל הר"ש ז"ל לקמן פכ"ו מ"ב. שדא בה נרגא עיי"ש:

ר"ע מטמא וריב"נ מטהר. פי' הרב דפליגי אי הוה דבר העומד וכ"כ הר"ש. והוא דחוק דניחזי אנן אם עומד ואין לו' שעומד הוא זמן מועט. וריב"נ לא חשוב דבר העומד אא"כ מתקיים זמן מרובה. דא"כ אכתי לא ידעי' שיעורא איזהו הוי זמן מרובה ועוד שהרמב"ם כתב ברפרק ב מה"כ דבר שאינו מתקיים אלא זמן מועט אינו כלי לטומאה וא"כ אתיא כריב"נ ולא כר"ע דהילכתא כוותי' ולולא דברי רבותינו נראה מדלא תני פלוגתייהו אלא במחצלת ושפופרת ולא תני כלי הקש סתמא אלא בכל הכלים לא פליגי והכל מודים שטמא. וכי פליגי במחצלת שעשאה לשכיבה ולענין טומאת מדרס וכן שפופרת שעשוי למשקין כמו שפופרת הנוד דלמילתייהו לא חזי כלל שהמחצלת נקרעת מיד כששוכב עליו ושפופרת של קש אינו ראוי למשקין לעולם שהקש אינו מחזיק משקין ור"ע מטמא דעביד דמימלך והמחצלת יניח אותה תחת הכר ששוכב עליו ואז אינו נקרע ואעפ"י שאינו ראוי למשכב כמו שהוא מ"מ כלי הוה וכן שפופרת מימלך ומנח בה סממנים ואבק סופרים וכיוצא בה וריב"נ סבר דאזלינין בתר מחשבתו וכיון דלא חזי להכי לאו כלי היא. וא"ש דבבא זו נמי חוזר אהא דתנינין לעיל העושה כלי קבול מ"מ טמא ומשכב ומושב מ"מ טמא. כלו' אם ראוי הוא בענין אחר אפי' אם לפי מחשבתו אינו ראוי מ"מ טמא והיינו נמי דתני בסמוך מחצלת קנים טהורה ושפופרת שחתכה לקבלה טהורה. דכולה אדלעיל קאי דזימנין משכחת דמחצלת קנים אע"ג דמתקיים הוא טהור אע"ג דשל קש טמאה לר"ע אעפ"י שאינו מתקיים כ"כ דכולה מילתא תלי' בראוי למשכב בשום צד ושל קנים אינה ראוי' וכן שפופרת הקנה טהור ושל קש אמרן דטמא לר"ע. ויש ראי' לפי' זה דבשאר כלי הקש לא פליגי דברפט"ו תנן כוורת הקש אם באה במדה טהורה וכן ברפ"ח דאהלות מכלל דאינה באה במדה טמאה ולא פליג ריב"נ:

ר"ש אומר אף של פקועות:

ולת"ק של פקועות טהור דכאוכלין הם כ"כ הרמב"ם בחבורו פרק ב. ולא ידעתי ליישב טעם זה:

טהורה עד שיוציא את כל הככי:

צ"ע מאי קמ"ל דהא ודאי עד שיוציא אין כאן כלי קבול. וי"ל שחתכה היינו במדה שצריך לו קנה באורך טפח לקבל בו שום דבר ואעפ"י שהוציא הככי עד מחצה או רובו עדיין טהור עד שיוציא הכל כיון שצריך כדי מדה זו והכי אמרי' ס"פ הכל שוחטין דכ"ה דחק קפיזא בקבא טהור אפי' בכלי עץ. ומ"ש הרב דאם לא הוציא טהור אפי' מדרבנן פשוט הוא דאפי' כפשוטי כלי עץ לא הוי. אבל הרמב"ם בחבורו פרק ב כתב שאם לא נחתכה לקבלה הוה כפשוטי כלי עץ. צ"ל דה"ק כיון שאינו עשוי לקבלה אעפ"י שהוציא את הככי הוי כפשוט כדקיי"ל בכל הכלים אעפ"י שראויין לקבלה אינם כלי קבול עד שיהיו עשויין לקבלה:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה