משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק טז
משנה א
כל כלי עץ שנחלק כל כלי עץ שנחלק. נראה דאפי' בפשוטין איירי וכגון טבלא שנחלקה שאעפ"י שראוי' לתשמיש כמו בתחלה. אפ"ה טהורה כיון שדעתו היתה מתחלה שתהא גדולה ונעשית קטנה הוי כשבר כלי וטהור וכדפי' כה"ג בפ' דלעיל שאם עשאה מגופף מארבע רוחות ונפרץ מרוח אחת טהור ואלו עשאו מתחלתו מגופף משלש רוחות טמא דבתר דעתי' אזלינין. וכן מוכח מדקתני חוץ משולחן הכפול ותמחוי וכו' דכל הני של פרקים נינהו אלמא אע"ג דמשנחלקו ראויין לתשמיש אי לאו דעשאן מתחלה של פרקים טהורין. ואע"ג דבכלי מתכת אמרי' בפי"ד אם עושין מעין מלאכתן טמאין. התם בניקבו שלא בטל שם כלי מהם ובכלי עץ נמי אם ניקבו לא טהרו אם ראויין עד כמוציא רמון כדלקמן פי"ז. אבל נחלק בטל שם כלי ממנו. והא דבכ"ח טמאין אפילו בנחלקו אם ראויין כל שהן כדלעיל בפרק ב מ"ב גבי הדקין בכ"ח שאני התם דרבי קרא דבתורת גיסטרא נמי מיטמו כדתניא בתוספתא וכל כלי חרס בא לרבות שברי כ"ח. וכ"כ הרמב"ם פי"ח מה"כ דין י' כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אפפ"י שאותן השברים ראויין לתשמיש חוץ משברי כ"ח שנאמר וכל כלי חרס לרבות שברי כ"ח ע"כ. שנחלק לשנים:
ואם האחד גדול וא' קטן משמע דהגדול טמא והקטן טהור כדלעיל פי"ב:
ר"י אומר אף המגס וקוד הבבלי נראה דהחילוק בין ת"ק לר"י דת"ק ס"ל דדוקא אותן שרוב תשמישן הם ע"י פירוק כמו שלחן ותמחוי ואפיפורין שעשויין לכך לפרקן בעת האוכל או בעת הישיבה בכל יום מפרקין אותן לתשמיש וחוזרין ומחברין אותם אח"כ. וכיון שעיקר תשמישן בכך הוו כעשויין שני כלים מתחלתן אבל המגס וקוד הבבלי אין דרכן לפרקן בכל יום אלא לפעמים כשיש אורחין הרבה או כיוצא בזה ובהא פליגי דת"ק אזיל בתר רוב תשמישו ור"י אזיל בתר עשייתו מתחלתו:
משישופם בעור הדג. פי' הרב להסיר הקסמים שמסרטין את הבשר והא דגולמי כלי עץ טמאין היינו שמחוסרין צחצוח ומריקה וכ"כ הר"ש והרא"ש אבל מפירש"י בסנהדרין ד"כ מוכח דשיפה זו נמי לצחצח ולמרק היא וכ"נ מפי' הרמב"ם כאן ופשטא דמילתא נמי משמע הכי דעור הדג אינו להסיר הקסמין. ועוד דאי להסיר הקסמין אמאי גמר שלא לשוף טמאה הא מסרט את הבשר ולאו כלי היא. ובר"פ בתרא בשולי קערה ואסקוטלא של זכוכית טהורין אעפ"י שהתקינן לתשמיש משום שמסרטין אלמא דלא מהני גמר בלבו וכן מוכח לעיל ספי"ב דקתני חוץ משל אשכרוע שמחוסר שליקה ולא תני גמר שלא לשלוק טמא ונראה דהר"ש וסיעתו אזלי לטעמייהו דס"ל דכלי קידם שנגמר יורד לידי טומאה במחשבה וס"ל דמהני יחוד לשבר כלי לעיל ברפ"ג אבל שם כתבנו דהרמב"ם לא ס"ל כן. ובפי"ב מ"ז ובכמה דוכתי מוכח נמי דכל שאינו כלי אינו יורד לידי טומאה במחשבה. וא"כ ה"נ אי שיפה דמתני' להסיר הקסמים לא הוה מהני גמר בלבו אלא שיש לחלק דהא דגולמי כלי עץ טמאין היינו בכלים שאין עשויין לתשמיש הגוף. אבל מטה ועריסה שגופו שוכב עליהן קפדי טפי. וכן הוכחנו לקמן פכ"ו מ"ז. ואפשר נמי דהני לכבוד עשויין דכתיב ומטה כבודה ביחזקאל כ"ג ודמי לכלי מתכת דאמר בסוף הכל שוחטין דמשום דלכבוד עשויין גולמיהן טהורין. ועוד י"ל דהא דגולמי כלי עץ טמאין היינו בדבר שאין רוב העולם מקפידין אלא שזה מקפיד כדאמר כל שעתיד לשוף לשבץ כלי' שזה עתיד לעשות בו וכ"ע לא קפדו. אבל בדבר דכ"ע קפדי טהור דהא לא נגמרה מלאכתו ובמטה ועריסה כ"ע קפדי וכ"מ במתני' דלקמן כך נ"ל ליישב שיטת רש"י והרמב"ם:
ר"מ אומר המטה משיסרג:
נראה דאסיפא קאי גמר שלא לשוף טמאה ואמר ר"מ דגמר בלבו לא מהני אלא משהתחיל לסרג בה ג' בתים ולא שפה גלי דעתי' דבעי להשתמש בה בלא שיפה, אבל במטה דעלמא שאינה מחוסרת שיפה מודה ר"מ דקודם סירוג נמי מקבלת טומאה כדמשמע לקמן רפי"ט אימתי החבל חיבור למטה משיסרג בה ג' בתים משמע דלענין החבל דוקא קודם סירוג לא הוי חיבור למטה הא מטה גופה טמאה:
משנה ב
משיחסום ויקגב. נ"ל דכל קניבה דהכא אינה אלא לנוי ולא משום שראשי הקרומיות מסרטין ועוקצין את היד דא"כ בשל תמרה האיך מקיימין אותם בלא קניבה. ואין לומר דשל תמרה אין מסרטין דהא בקנונין דמתני' דלקמן שעשויין מחריות של דקל וקתני משיקנב. ועוד דהא בכלכלה של גמי שהוא רך פשיטא דאין מסרטין ואמאי בעי קניבה. אלא דכולהו משום נוי נינהו וכל שדרכן להקפיד עליו ואין מקיימין אותן בלא קניבה הוה כלא נגמרה מלאכתו כיון דכ"ע קפדי כדפי' במתני' דלעיל וה"ט נמי דבכלכלה אפי' גמר התלוי' מעכב דכ"ע קפדי:
משנה ג
הקנונין הקטנים. ולא פירש איזהו נקרא קטן נראה שסמך על הידוע להם בעת ההוא וכן לעיל בדלי פי"ד מ"ג ומיהו הכא נראה דכל ששוה כולו ברוחב משוליו עד ראשו נקרא קטן ואת שמרחיב והולך בכל דורין מרחיב יותר הוא נקרא גדול:
משיעשה שני דורים. מפי' הרב משמע שאפי' דעתו לעשות דורים הרבה להגביה הדפנות עוד להוסיף בחלל הכלי אפ"ה מיד בשני דורים טמא וקשה דאמרי' בפ"ק דחולין דכ"ה מחוסר חטיטה טהור אפי' חק קפיזא בקבא. וי"ל דהתם דמפרש בהדיא שדעתו לחוק בו קבא וכ"ז שלא השלים לא נגמר מלאכתו והכא בסתם דלא גלי דעתי' שרוצה להגביהו חשוב כמו נגמר מלאכתו אבל אין לפרש דהכא בדגלי דעתי' שאין דעתו להגביהו דא"כ מאי קמ"ל וכן צ"ל לקמן פכ"ז מ"ז ושם הארכנו עוד:
ים גפה. היינו היריעה של שער שבשולי הנפה קודם שעשו לה הדפנות היריעה לבדה נקרא ים וכדפי' בפט"ו מ"ג. וה"נ כשבא לעשות הדפנות ליריעה איירי כדתני משיעשה דור:
משנה ד
ר"י אומר משיעשה את אזניו: נראה דלא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתרי' כדפי' לעיל דכל הני בקפידא תלי ולפי מנהג המקומות אי אורחייהו להקפיד. ונראה שלכך לא כתב הרב כאן פסק הלכה כדרכו אבל הרמב"ם בפי' כתב אין הלכה כר"י:
הכר והכסת. כאן פי' הרב שהכר הוא הקטן. אבל בתוספתא הביאה הר"ש כאן משמע שהכר הוא גדול דקתני ר"י אומר בכר אין פחות מחמשה ובכסת אין פחות משלשה:
משנה ה
סגניות. פי' הרב שמכסין בה הפירות וכ"כ הר"ש והרמב"ם ובחבורו כ' הרמב"ם שהיא כמין גדר סביב לפירות ואינו מובן בין כך ובין כך של נצרים אמאי טמא הא אינו עשוי לטלטל מלא ושמא של נצרים עשוי נמי לשאר תשמישין ככל כלי קיבול ושל עלין אינו ראוי לקבלה:
משנה ו
קסייא. עיקר משנה זו קמ"ל דלא תימא כיון דכלי עץ ועור איתקש לשק אינו טמא אא"כ עשוי לקבל תבואה ופירות וכיוצא בהן מדברים הצריכין לאדם אבל אם עשוי להגין מפני האבק והקוצים וכה"ג מדברים המזיקין ואין בגופן צורך אין זה עשוי לקבל קמ"ל דגם זה מיקרי עשוי לקבלה מה שמקבל לתוכו האבק. ומיהו דווקא אבק וכה"ג שיש בו ממש אבל עשוי לקבל הזיעה כיון שאין בו ממש לא מיקרי קבלה ור"י דמטהר בשל גרוסות ס"ל דלחלוחית הפירות הנדבק ג"כ הוה כאין בו ממש. ולפ"ז נראה אף של צבעים ונפחים אין טהורים אלא מתורת כלי קבול מטומאה דאור' אבל מ"מ טמאין כדין פשוטי כלי עור וכ"כ הרא"ש. והא דתנן בפכ"ד משנה טו:
ופכ"ו מ"ג דשל לוקטי קוצים טהור נ"ל דהתם שמיוחד לקוצים לבד הוא של עור קשה דאלו רך אינו עומד בפני הקוצים וכיון שהוא קשה אינו עשוי לקבלה כמ"ש תיו"ט בשם התוס' דשבת לקמן רפכ"ז והכא שאינו עשוי משום קוצים אלא עיקרו מפני האבק הוא עור רך:
משנה ז
בית הנגר ובית המנעול ובית המזוזה: נראה דכל הני טהרתן שנעשו לקרקע כדלעיל פי"א מ"ב. ולזו כוון הראב"ד בפ"ד מה"כ בהשגה שני' ובפרק ב מה"כ דין ה' כתב הרמב"ם שפופרת שחתכה ונתן בה מזוזה כו' מקבל טומאה. והקשה הראב"ד ממתני' דבית המזוזה טהור וכתב דהכא כשאין לו קבול דבכלי קבול לא חלקו חילוק האמור במשנה זו ע"כ והר"י קורקס תירץ בע"א ולפענ"ד מעיקרא ל"ק דמתני' שעשאה מתחלה לצורך מזוזה והוי נעשה לקרקע אבל בשפופרת איירי שעשאה סתם ואח"כ נתן בה מזוזה.
זה הכלל א"ר יוסי כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא חילוק זה יצא לו לר' יוסי מדכתב קרא מכל כלי עץ ולא כתב כל כלי עץ משמע שיש מקצת ממנו שטמא ומקצת שטהור. ואין לפרש שבא ללמד על פשוטיהן ומקבליהן שאלו טהורין ואלו טמאין. שזה כבר נלמד מדאיתקש לשק. וע"כ בא ללמדינו בפשוטין עצמן שיש מהן שטמאין ומסר הדבר לחכמים והם אמרו אפי' פשוטין אותם שהם קרובים ודומין במקצת לשק יש לך לטמא והוא שאמרו בת"כ הביאו הרמב"ם בפירושו כאן וכן הר"ש ברפכ"ב מרבה אני את המטה והשולחן והדולפקי שהם משמשין את האדם ואת הכלים ומוציא אני הסולם והקולב שהן משמשין את אדם ואין משמשין את הכלים ע"כ ועיי"ש. והענין היא שזה שראוי להניח עליו הכלים הוא רחב ודומה במקצת לכלי קבול שהוא השק. אבל הסולם שמשמש את האדם לבד אין בו קבלה בשום צד כמו המקל והוא טהור. והי' עולה על הדעת שדבר שהוא משמש את הכלים לבד יהא טמא שהרי הוא דומה מקצת לשק. אבל אמרו שהשק יש בו מעלה יתירה שהוא משמש גם לאדם עם הכלים שמניח בו כלים ומטלטלן על ידו לכל מקום שירצה. ולפי שיש לו דמיון לשק ואינו דומה לו בכל דבר. הכריע ר' יוסי את הדבר ואמר שאם הוא משמש לכלי בין בשעת מלאכה ובין שלא בשעת מלאכה הרי הוא טמא שהוא נידון כאלו הוא גוף הכלי עצמו. ואם לאו הוא טהור. ובהכי מיושב מה שלא אמר כן ר' יוסי אלא בכלי עץ ועור ואלו בשאר כלים כגון גבי כלי חרס דקיי"ל נמי דכל המשמש כסוי טהור כדלעיל בפרק ב. וכן בכלי מתכת בפי"ד דאמרי' כל הכיסויין טהורין ולא מפליג בהו למימר שאם הם משמשין בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמאין. והיינו משום דכאן מקרא מצא דכתיב מכל כלי עץ שנתן לך מקום לטמא הפשוטים אם יש בהן צד דומה לטומאה כדפי'. ומ"ש הרב האי כללא דר"י אפשוטי כלי עץ המשמשין את הכלים קאי אבל כלי קיבול מטמאין בכל ענין ע"כ איני יודע מה בא ללמדינו דאם הוא כלי קבול ועשוי לקבל הרי הוא כלי לעצמו ואינו משמש ואנן במשמשין איירינן ואם בא לומר שעשוי לקבלה וגם לשמש. הא נמי פשיטא ותנינא לה בהדיא בפרק ב מ"ה בכיסוי כ"ח אם התקינן לתשמיש טמאין ופשוט הוא דכל שיש בו ג"כ תשמיש בפ"ע הוא כלי. ואם דעתו לומר שיש לו בית קבול אעפ"י שאינו עשוי לקבלה. זה א"א דכל שאינו עשוי לקבל הרי הוא כפשוט גמור לכל הדינים. ונראה שהרב מפרש כל משמשין דמתני' שאין להן קבול אבל אם משמשין ע"י קיבול שמכניסין הכלי לתוך נרתק שיש לו קבול אע"פ שמשמש לכלי טמא משום כלי קבול. והוציא זה מדברי הרמב"ם בפרק ב מה"כ גבי מזוזה והעתקתי לשונו לעיל. אבל מדקתני תיק נבלים ותיק כנורות משמע דיש להן קיבול כדרך כל תיק ונרתק וכן אנגלין של ספר וכ"מ מלשון הרב שם וכ"מ במתני' דלקמן בנותנו מלמעלה או מן הצד וכן טפוס של תפלה דלעיל יש לו בית קבול ולולא דבריהם נ"ל דמתני' מיירי אפי' בתיק שיש לו בית קבול אלא שקבולו מיוחד לשמש כלי מיוחד כמו להכניס לתוכו נבל וכנור או תפילין קבול זה הוה כפשוט שעיקר כלי קבול הוא מה שעשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו דומי' דשק כמ"ש רש"י בפ' במה אשה דס"ו גבי קב הקיטע שאם אין בו קיבול כתותין אעפ"י שיש בו חקק לשום בו ראש שוקו אין זה בית קבול דהא אין שוקו מיטלטל ע"י הכלי ע"כ. וה"נ הנבל וכנור וכה"ג יכולין לטלטלו בלא התיק ונמצא שאין התיק שלהן עשוי לקבלה אלא לשמור הכלי מן הטינוף ואבק. אבל התיק העשוי לקבלה הוא העשוי להכניס בו מחטין וסכינים וצינורות קטנים שבלא התיק א"א לטלטלו ממקום למקום שלא יאבדו ויתפזרו וזה דומה לשק ובהכי א"ש מתני' דלקמן כמו שנפרש:
וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור. נראה דהאי כללא דוקא במשמשין את הכלים ואינם מחוברין לכלים דאלו מחוברין הא הוו ידות וידות הם מדאורייתא כגוף הכלים אפי' אין צריכין להם אלא בשעת מלאכה לבד כמו יד הקרדום דלקמן פ"כ מ"ג וכן בכל דוכתא לא אשכחן חילוק בידות לומר דצריכין לשמש אפי' שלא בשעת מלאכה. ואפי' למאי דפי' בפט"ו מ"ד דבכלי עץ ועור ודכוותייהו לא שייך בהו דין יד מדאורייתא דהא בהדיא כתב רחמנא אשר יעשה מלאכה בהן דדרשינן מינה דדוקא הכלי עצמו שהמלאכה נעשית בו טמא ולא היד שאינו עושה המלאכה. מ"מ הא אמרי' בפט"ו מ"ד דתלאי המסייע בשעת מלאכה טמא והכא אמרי' דכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור אלא הכא באין מחוברין. והתם במחוברין גזרו בהו רבנן אטו יד דעלמא כדפי' שם, ושוב מצאתי בתוספתא הביאה הר"ש פכ"ו מ"ו חפויי בית הלגינין ובית הכוסות אעפ"י שיש בהן חמשה על חמשה טהור שאינן אלא חפוי ומשום חבורי הכלים טמא ע"כ (ויש לי עוד ראי' שהרמב"ם בפ"ד העתיק משנתינו זאת והוסיף בה נקליטי המטה וחמור השנויין בפי"ח מ"ג שטהורין ובכולם כתב הטעם שאין משמשין אלא בשעת מלאכה וגבי נקליטין תניא בהדיא בתוספתא הביאה הר"ש בפי"ח דאם מחוברין למטה טמאין):
משנה ח
תיק הסיף והסכין וכו'. כל הני כ' הרמב"ם בהן הטעם שמשמשין בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. ואינו מובן תיק הסכין או הפגיון מה הוא משמש בשעת מלאכה והרי בשעה שחותך את הלחם אין צורך לתיק וכן בשעה שמגלח במספרת וכיוצא בזה. ועוד דא"כ למה הפסיק לשנות זה הכלל א"ר יוסי במתני' דלעיל בין הטהורים ובין הטמאים כיון דכללא אכולהו קאי הו"ל למיתני' לאחר כל הדינים והכי אורחי' דתנא בכל דוכתא. ולדברי הרב שכתב לעיל דכלי קבול המשמש את הכלים טמא בכל ענין והיא סברת הראב"ד. יש לפרש דתיקון דמתני' דהכא יש להן קיבול ומכניסין הכלים לתוכן ולכך טמאים. ודמתני' דלעיל כשאין להן בית קבול. אבל באמת ג"ז דחוק דלעיל נמי תני תיק נבלים וכנורות וסתם תיק בכל דוכתא היא שמכניס הכלי לתוך חללו של התיק וכשאין לו חלל אינו קרוי תיק אלא כיסוי. ולולא דברי רבותינו ז"ל נראה למאי דפי' לעיל דכל עיקרי דינים הללו תלויים בכל משמשי הכלים אם דומין לשק אז טמאים. וכשאין דומין לגמרי לשק תלי אם משמשין בין בשעת מלאכה ובין שלא בשעת מלאכה ג"כ טמאין ואם לאו טהורין והילכך גבי תיק נבלים וכנורות דלעיל שהנבל וכנור הם גדולים ואין דרך לטלטלן ע"י התיק ממקום למקום. והתיק אין עשוי אלא לשומרו מן הלכלוך וכיון שאין התיק דומה לשק וגם אין משמש בשעת מלאכה טהור. אבל תיקון דמתני' דהכא כולם עשויין לכלים קטנים כסכין ופגיון ודרך לעשות תיק זה להניח בתוכו כמה סכינים קטנים וכמה פגיונות ומזלגות וכיוצא. ונושאין בידו עם התיק. והרי התיק הזה דומה ממש לשק שדרך לטלטל על ידו דברים הנפרדים. והלכך בזה א"צ תנאי להיות משמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה דאפי' אינו משמש תדיר טמא כיון שדומה לשק. ויש ראי' לזה מדתנן לקמן פכ"ד משנה יב:
שלשה עורות הן של תכריך הכלים טמא והכא הא אמרי' העשוי למכסה טהור ומה בין תכריך למכסה והרי אפי' בתיק אמרי' בסמוך אם נותנו מצדו טהור ולמה יגרע זה מתכריך הכלים. ולמאי דפי' ניחא דעיקר הטעם תלוי אם התיק מתחלתו עשוי לכנס והיינו להכניס בו דברים קטנים הרבה שחושש להן שלא יתפזרו ויאבדו ומכניסם כולם יחד לתוך כלי אחד והוא התיק ולכך טמא שעושה מעשה שק והיינו נמי טעמא דתכריך הכלים טמא דמיירי נמי בכה"ג שעשוי לכרוך בו כלים קטנים הרבה שלא יאבדו. אבל כל תיק שאינו עשוי לכלים הרבה אלא לכלי אחד גדול כמו תיק נבלים וכנורו' שכבר יכול לטלטל הכלי הזה בלא התיק והתיק אינו אלא להגין עליו מפני האבק והלכלוך ואין זה דומה לשק הלכך טהור אא"כ עשוי לשמש בין בשעת מלאכ' ובין שלא בשעת מלאכה ועוד נכתב מזה בסמוך:
והפגיון והרמב"ם בחבורו השמיט הפגיון והשמיט ג"כ המספרת וההרונהק והוסיף תחתיהן תיק הרומח. ונראה דס"ל הפגיון בכלל סכין ומספרת בכלל מספרים ותרונתק בכלל המכתב אבל מה שהוסיף תיק הרומח לכאורה הכי משמע סיפא דמתני' דקתני גבי חפוי האלה והקשת והרומח זה הכלל העשוי לתיק טמא. אבל לפי מה שנכתב בסמוך ע"כ אין לפרש כן:
תיק סמפוניא בזמן שהוא נותן מלמעלה טמא מצדו טהור. הרב פי' כשנותנו מצדו אינו כתיק אלא כמכסה בעלמא ע"כ. ודבר תמוה הוא בלי טעם וסברא. ועוד מ"ש דתני לה גבי תיק סמפוניא דוקא ובכל הני דרישא לא חילק בין נותן למעלה או מן הצד. ועוד דלשון בזמן שהוא נותן מלמעלה אינו מיושב דהו"ל למיתני בזמן שהוא מכניסו מלמעלה. או הו"ל למיתני פיו למעלה. ונראה דלמאי דפי' לעיל דכל הני דרישא דטמאין משום שהתיק של כל אלו דומה לשק שמכניסין בתוכו דברים קטנים הרבה שלא יתפזרו והשתא קתני דתיק סמפוניא אינו כן שהסמפוניא כלי גדול הוא ובשביל טלטולו א"צ לתיק שיכול הוא לשאתו ולשומרו בלא התיק והתיק אינו אלא להצילו מן האבק ואינו דומה לשק וכיון שאינו דומה לשק הדרינין לכללא דר' יוסי שאין לו טומאה אא"כ משמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. והוא עצמו החילוק בין נותנו למעלה ובין מן הצד. שאין הכוונה אם מכניס הכלי דרך מעלה והיינו שפתחו למעלה או פתחו מן הצד. אלא ה"ק אם בשעה שמנגן בסמפוניא נותנו למעלה על התיק שנוח לו יותר כשמונחת הסמפוניא בגובה ודרכו לתתו בשעת הניגון על התיק. ונמצא שהתיק משמש בשעת מלאכה והיינו בשעת הניגון וגם שלא בשעת מלאכה פשיטא שהוא מונח דוקא בתוך התיק. הרי הוא טמא מכללא דר' יוסי. ואם נותנו מצדו בשעת הניגון הוא מסולק מן התיק לגמרי והרי אינו משמש בשעת מלאכה וטהור. ובהכי ניחא מה שהרמב"ם השמיט לגמרי דין זה דסמפוניא ולא העתיקו כלל בחיבורו שלפי מה שפירשנו אין בו חידוש שחילוק זה בין נותנו למעל' או מן הצד הוא עצמו דין דמשמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה וזה כבר כתבו:
תיק חלילין ר"י מטהר. בתויו"ט תמה בזה אמאי פליגי חכמים עליו כיון שנותנו מן הצד. ולכאורה מצינן למימר דרישא דסמפוניא נמי דברי ר"י הן וה"ק שר"י מטהר בנותנו מצדו. ואין ה"נ דחכמים פליגי עליו בין בסמפוניא ובין בחלילין ולית להו הך סברא דנותנו מן הצד טהור. וכה"ג אשכחן בש"ס בדוכתי טובא דמשני כולה דברי פלוני הם וחסורי מחסרא כו'. ומיהו אנו אין לנו לומר כן מדעתינו ובעלי התלמוד כל דבריהם מפי הגבורה ורוח אלהין קדישין הוה בהו. אבל בדברי רבותינו האחרונים שאחרי התלמוד לא מצאנו להם לחסר במשנה מפי סברתם. וגם מדברי הרמב"ם אין נראה כן שא"כ הו"ל לכתוב גם תיק סמפוניא בכלל הטמאים כמו החלילין וכ"ש למאי דפי' דהחילוק בין נותנו מלמעלה או מן הצד מסברא הוא ואתיא בכללא דר' יוסי וא"כ פשיטא דחכמים נמי הכי ס"ל ונ"ל דהא דפליגי בחלילין היא למאי דפי' לעיל שכל שהתיק עשוי לטלטל על ידו דברים קטנים הרבה לכ"ע טמא. ואותו שאינו עשוי אלא לכלי אחד להצילו מן הקלקול טהור. והשתא י"ל דתיק זה של חלילין יש בו כמה קיבולין וכל חליל וחליל מונח בקיבול שלו לעצמו ומ"מ הם כולם בתוך התיק המקיף את כולם וחכמים סברי הואיל שהתיק המקיף כולל את כולם ומיטלטלין כולם על ידו ה"ז דומה לשק ואפי' נותנו מצדו טמא כדפי' לעיל דדוקא אם אינו דומה לשק בעינן נותנו למעלה שיהא משמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה אבל זה שדומה לשק אפי' נותנו מצדו טמא ור"י חשיב כל קבול באפי נפשי' וכיון דכל בית קבול שבו אינו מיוחד אלא לכלי אחד אינו דומה לשק ולא אזלי' בתר החיצון המקיף. והילכך נותנו מצדו טהור:
חפוי האלה והקשת. ובמתני' דלעיל תני כיסוי הקופסא וכיסוי התיבה והטני. נראה דהעשוי לכסוי לכלי הקבול והכיסוי נתון על פי הכלי קרי לי' כיסוי והעשוי לכסות כלים הפשוטים כמו אלה וקשת ורומח שמכסהו ע"פ כולו קרי לי' חפוי:
זה הכלל העשוי לתיק טמא לחפוי טהור ויש לתמוה וכי כל העשוי לתיק טמא הא תיק נבלים וכנורות תני לעיל דטהורין וכן לחפוי טהור לאו כללא הוא הא תני לעיל כיסוי הקופסא טמא. ואי משום דכיסוי הקופסא משמש לכלי קבול וחפוי דהכא שמשמש לפשוט. עדיין לא שמענו חילוק בזה אלא אידי ואידי משמע דאם משמש בין בשעת מלאכה ובין שלא בשעת מלאכה טמאין ואם לאו טהורין ואין לפרש דזה הכלל דהכא לא קאי אלא אדסמוך לי' אלה וקשת ורומח דחפוי שלהן טהור. ואם עשוי לתיק טמא והיינו כשיש לו בית קבול שהרומח והקשת נתונים בתוך התיק הוה התיק כלי קבול. ואם אין לתיק בית קבול הוי חפוי וטהור. דאכתי קשה אפי' יש לו בית קבול אמאי טמא יותר מתיק נבלים וכנורות דמשמע נמי שיש להן בית קבול מדקרי להו תיק והם טהורין. וצ"ל דה"ק העשוי לתיק יש בהן טומאה מדאורייתא והיינו אם הם דומין לשק שהתיק עשוי לכנס בתוכו דברים קטנים כמו תיק הסוף והסכין כו'. ואין ה"נ שיש תיק שאינו טמא מדאורייתא כמו תיק הנבלים שאין עשוי לטלטל על ידו. אלא מיהת בתיק יש מהם שטמא מדאורייתא. אבל בחפוי לעולם לא תמצא בו טמא מדאורייתא כיון שהוא פשוט. ואעפ"י דאם משמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא היינו מדרבנן כדפי' לעיל. ועוד יש לפרש מדלא קתני התיק טמא והחפוי טהור משמע דה"ק כל שעשוי לשמש מעשה תיק טמא. והיינו שסתם תיק עשוי לטלטל על ידו מה שבתוכו וכל שעשוי לשם כך הוא טמא אפי' אין לו בית קבול כמו תכריך הכלים פכ"ד משנה יב וכל שעשוי לחפוי לעשות מעשה חיפוי שלא לטלטל על ידו. אלא לכסות הכלים מפני האבק והלכלוך. אפי' הוא כעין תיק ויש לו בית קבול טהור כמו תיק כבלים וכנורות. ומיהו אם משמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא מדרבנן. וניחא השתא הא דתנן בפכ"ו מ"ו עור שעשאו חפוי לכלים טהור למשקולת טמא. דחפוי לכלים אינו אלא להצילו מן האבק אבל למשקולת עשוי כדי שלא יחסר המשקולת וישתחק בטלטול הידים. והרי העור עשוי לטלטלו על ידו. והוה מעשה תיק וטמא. ור"י משום אביו מטהר. דס"ל דהמשקולת מצד עצמה חזי לטלטל בלא התיק אי לאו משום הפסד וחסרון המשקל ודאי כמצילו מן האבק. והשתא לפי מה שפירשנו נראה דבאלה וקשת ורומח אפי' עשה להן תיק ומכניסן לתוך התיק טהור התיק. שהרי התיק הזה אינו אלא מעשה חפוי כיון שיכול לטלטלו בלא התיק ודמי לתיק נבלים. וצ"ע על הרמב"ם שכלל תיק הרומח בין הטמאים: