אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק טו

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק טו

פרק יד

משנה א

השידה והתיבה. הכא משמע דטהרת באין במדה לא שייך אלא בכלי עץ וכן משמע ברפ"י כלי עץ הטהורים וכן בפכ"ד גבי כלי עור לא קתני הבאים במדה טהורין אלא בכלי עץ. אבל הרמב"ם כ' בפ"ג מה"כ דכלי עצם ועור המחזיקין מ' סאה טהורים ג"כ ככלי עץ וכ"כ תויו"ט בשם מהר"ם בפכ"ד מ"ט גבי פוחלץ של גמלים:

השידה והתיבה והמגדל כו'. פשטא דמתני' משמע דלר"מ אין טהורין אלא דוקא אלו ששה כלים דקחשיב אבל שאר כל הכלים אעפ"י שיש בהם ג"כ אלו התנאים שיש להן שולים ומחזיקין מ' סאה בלח אפ"ה טמאין. ולר"י גם כל הכלים שהם כמו אלו טהורין מלבד חמשה כלים דרדור עגלה וחבריו. וצריך טעם מ"ט דר"מ. ונראה שהשידה והתיבה וחבריהם ידועין וניכרין היו להם מתוך מלאכתן שמתחלתן לא נעשו להיטלטל במילואן. וקבלה היתה ביד ר"מ ור"י בלשון זה שהשידה והתיבה וחביריהם שיש להם שולים ומחזיקין מ' סאה טהורין וסובר ר"מ שבדוקא פרטו אלו הששה כלים שניכרין לכל שאין דרכן להיטלטל מלאין. וסובר שהכלי הטהור צריך שלשה תנאים לטהרה שיש לו שולים ומחזיק מ' סאה ושיהא ידוע במלאכתו שאינו מיטלטל לעולם מלא ולכך קאמר שכל שאר הכלים אפילו מקבלין מ' סאה ויש להן שולי' טמאין כיון שאין בהן התנאי השלישי שאין ידועין שהרי אין ידועין וניכרים כמו אלו. ומיהו מן הסתם כל שמחזיקין ויש להן שולים אמרי' דנעשו מתחלתן שלא להיטלטל מלאין כמו שידה ותיבה כו' וטהורין. ולא פרטו חכמים אלו הששה אלא בכלי שידוע לנו שלפעמים היא מיטלטלת מלאה לר"מ טמאה כיון שאינה דומה לאלו הששה שידועין לנו שלעולם אין מיטלטלין מלאים ור"י סבר שלא פרטו אלו הששה משום זה שיהיו ידועין. אלא לענין שני התנאים שיש באלו והיינו שיש להן שולים ומחזיקין מ' סאה. וכל הכלים שיש בהן אלו שני התנאים טהורין אפי' לפעמים מיטלטלת מלאה לא חיישינין לה הואיל ויש בה אלו התנאים עשויה לנחת היא. וזה שאמרו עריבת בעה"ב היא שנחלקו בה ר"מ ור"י. דבכל הכלים לא נחלקו ומודה ר"מ דסתמן סגי בשני התנאים לטהרן דאמרי' מסתמא הם כמו אלו הששה. אלא עריבת בעה"ב שידוע שדרכה ג"כ להטלטל מלאה טמאה שהרי אינה דומה לאלו ור"י ס"ל כיון שיש בה שני תנאים טהורה דעיקרה עשויה לנחת ואין לך כלים שיש בהם שני תנאים הללו והם טמאין אלא א"כ עשויין מתחלתן להיטלטל מלאין דוקא כמו אלו החמשה דרדור עגלה וחבריו דחשיב ר"י כדקאמר שאין עשויין לטלטל אלא במה שבתוכן ונ"ל שהלשון מסורס במשנה וצ"ל שאין עשויין אלא להטלטל במה שבתוכן וכן העתיקה הרמב"ם בחבורו. ונמצינו למדין שהכלים הידועין ודאי שמתחלתן עשויין לנחת ולעולם אין מטלטלין מלאין והם כמו השידה והתיבה וחביריהן הכל מודים שטהורין. והכלים הידועים שמתחלתן עשויין להיטלטל מלאים דוקא והם כמו דרדור עגלה וחביריו הכל מודים שטמאים ואפי' מחזיקין ויש להם שולים ולא נחלקו אלא בכלים שנעשו להיטלטל פעמים מלאין ופעמים חסרין כלומר שיש שעושין אותה ע"מ להיטלטל מלאה ויש שאין עושין ע"מ להיטלטל מלאה תמיד לר"י טהורין כיון שדומין לשידה ותיבה שמחזיקין ויש להן שולים. ולר"מ טמאין דס"ל דזהו אינה דומה מיקרי דאלו שידה ותיבה אין דרכן לעולם להיטלטל מלאין. וכל זה מוכח מדברי הת"כ שהביא הר"ש. ונראה שאותן הכלים שידועין שמתחלתן עשויין לנחת ושלא להיטלטל מלאין לעולם שאמרנו שהם טהורין לדברי הכל היינו אעפ"י שאין מחזיקין מ' סאה וגם אין להן שולים. דעיקר תנאים הללו לא נאמרו אלא לסימן שאם עשויין בתמונה זו מסתמא עשויין לנחת וכדאמרן דבסתם כלים מודה ר"מ שכל שיש להם שני התנאים הללו הרי הם כשידה ותיבה משום שמעשיהן מוכיחין עליהם. וא"כ בידוע לנו שעשויין לנחת אפי' אין בהן שום סימן טהורין. וכן איפכא בדרדור עגלה וחביריו אפי' יש בהם התנאים הללו טמאין משום שידועין שאין עשויין לנחת אלא לטלטל וכדאמרן וכן מוכח בסיף מס' חגיגה דאמרי' התם השלחן שבמקדש הוי עשוי לנחת אי לאו שמגביהין אותו ומראין לעולי רגלים ואמר טעמא דהוי עשוי לנחת משום דכתיב בי' לפני תמיד. אלמא דלא תלי במחזיק מ' סאה או לא. (ועוד נראה דממקומו הוא מוכרע למאי דפי' הרב לקמן דמתני' סברא טלטול ע"י שוורים הוה טלטול א"כ אפי' כלי גדול הרבה יותר ממ' סאה וכבד מיטלטל הוא ע"י שוורים ותו לא משכחת כלי שאינו מיטלטל מלא. אלא ע"כ דהכל תלי בשעת עשייתו של כלי אם ניכר מתוך מלאכתו שאין עשוי לטלטלו בידים אלא בשוורים הוה עשוי שלא להטלטל ואפי' יכול להיטלטל לא מיטמא וכדפי' לקמן פכ"ד מ"ב שאינו דומה לשק שעשוי לטלטל בידים כדכתיב ויהי הם מריקים שקיהם.) וראינו שהרמב"ם בחבורו רפ"ג מה"כ נתכוין לכל הדברים הללו. וז"ל שם כל כלי עץ העשוי לנחת אפי' אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה. וכל כלי עץ העשוי להתטלטל מלא וריקן כשק אפי' מחזיק מאה סאה ויש לו שולים הואיל ואין עשוי לנחת:

ה"ז מקבל טומאה. וכל כלי עץ שהוא סתם אם הי' לו שולים ומחזיק מ' סאה אינו מקבל טומאה מפני שחזקתו שהוא עשוי לנחת הכלים שחזקתן שהן עשוין לנחת כגון השידה והתיבה כו'. וכיוצא באלו אם הם מחזיקין מ' סאה אין מקבלין טומאה ואלו הם הכלים של עץ שהן עשויין להתטלטל במלואן דרדור עגלה וכו' עד והארון כל אחד מחמשת כלי עץ אלו אעפ"י שהן מקבלין יותר ממ' סאה הרי אלו מקבלין טומאה שלא נעשו מתחלתן אלא להתטלטל מלאין עכ"ל ועתה כשתדקדק בדבריו הללו תמצא שהם כדברינו ממש. אלא מ"ש וכל כלי עץ העשוי להתטלטל מלא וריקן כשק אעפ"י שמחזיק מאה סאה. נראה שאין כוונתו שעשוי להתטלטל פעמים מלא ופעמים ריקן. שבזה לא הי' לו לכתוב שמקבל טומאה דהא לר"י אין לך שמקבל טומאה אלא הידוע שעשוי להתטלטל מלא דוקא. אבל מלא וריקן שכתב כאן כוונתו שמתטלטל דוקא מלא שהרי תלה הדבר בתחלת עשייתו ואין לך אדם עושה כלי לטלטלו ריקן אלא להשתמש בו מלא. ומלא וריקן דקאמר היינו מלא כמו ריקן כדאמרינן גבי שק שמיטלטל מלא וריקן והרי השק אינו עשוי אלא להשתמש בו מלא. והיינו שכתב הרמב"ם בסוף אלו הם הכלים שהן עשויין להתטלטל במילואן כו' בא לפרש דבריו הללו שכתב למעלה העשויין לטלטל מלא וריקן. שהרי לא הזכיר עדיין כלים שעשויין להתטלטל במילואן והאיך כתב אלו הם אלא כדפי'. ועדיין נשאר לנו בדבריו שכתב הכלים שחזקתן שהם עשויין לנחת כגון השידה והתיבה וכו' וכיוצא בהן אם הם מחזיקין מ' סאה אין מקבלין טומאה ע"כ. מה בא ללמדינו הלא כבר כתב לפני זה כל כלי שהוא סתם אם היה לו שולים ומחזיק חזקתו שעשוי לנחת. והרי כל הכלים בכלל ולמה חזר וכתב זה גבי שידה ותיבה וכו'. נראה שבא ללמדינו שלא נאמר כסברת ר"מ דבידה ותיבה וחבוריהם הם ידועים וניכרים שעשויין לנחת דוקא וממילא אפי' אין מחזיקין מ' סאה טהורין קמ"ל שגם הם אינם אלא בחזקת שהם עשויין לנחת וכן שאר כל הכלים שעשויין בתמונתן הם סתמן בחזקת עשויין לנחת וכסברת ר"י דמתני' ושוין הם בזה כל הכלים עם שידה ותיבה. ובמה. שכתבנו נסתלק השגת הראב"ד ז"ל (וצ"ע לפ"ז הא דאמר ר"פ בני העיר דכ"ו דאמר רבא דלו תיבותא אותבוה כנגד החלון שהמת שם דהוי כלי עשוי לנחת וחוצץ וא"ל הא זימנין דמטלטלי לי' כי מנח ס"ת עלי' והו"ל מטלטל מלא וריקן אמר אי הכי לא אפשר ע"כ וכי נמי זימנין מיטלטל מלא לר"י הוי עשוי לנחת כיון שלא נעשה לטלטל דוקא מלא וכתם ארון אין עשוי לטלטלו עם הס"ת):

שיש להן שולים. תנאי זה דשולים הוא סימן שלא נעשית להטלטל מלאה בכן דרכן של כל הכלים העשויין לנחת שעושין להן שולים רחבים שיעמדו על עמדן יפה ומשידה ותיבה ומגדל ילפי' להו שכולם דרכן להיות להן שולים וידועין לנו שעשויין לנחת וה"ה לכל הכלים שיש להן סימנים אלו שיש להן שולים ומחזיקין מ' סאה מסתמא עשויין לנחת. לבד מעריבת בעה"ב שאעפ"י שיש לה סימנים אלו ידוע לנו שיש שנעשו להיטלטל מלא והלכך פליגי בה כדפי' לעיל דר"מ מדמי לה לדרדור עגלה ולא לשידה ותיבה שהכל עושין ע"מ שלא להטלטל מלא. ור"י מדמי לה לשידה ותיבה ולא לדרדור דהתם הדרדור הכל עושין לטלטל מלא דווקא שהם ידועים בכך ודלא כתיו"ט שכתב בפ"ט דאהלות משנה יג דתנאי דשולים לא הצריכו גבי שידה תיבה ומגדל אלא בכתם כלים ורוצה לדקדק כן מדברי הרמב"ם שהעתקנו למעלה עיי"ש וא"א לומר כן דאדרבה במשנה לא הוזכר תנאי דשולים כאן וכן ברפ"ח דאהלות. אלא בשידה ותיבה ומגדל. אלא דבכלים הידועין שנעשו לנחת כמו שידה ותיבה. כמו שא"צ שיש להן שולים ה"נ אין צריכין שיהו מחזיקין מ' סאה וכמפורש בדברי הרמב"ם אבל לומר שתנאי דמחזיק מ' סאה צריך ולא שולים זה לא שמענו בשום מקום (ואישתמיטתי' לתיו"ט פי' הרמב"ם לקמן פי"ח מ"ג השידה ותיבה ומגדל שניטל א' מרגליהן כו' דמשום דסד"א דחשוב כאין להם שולים קמ"ל דלא וכ"כ בחבורו ספ"ג. הרי לך מפורש דשידה ותיבה ומגדל צריכין תנאי דשולים) ומה שלא הזכיר הרמב"ם תנאי דשולים גבי שידה ותיבה ומגדל משום שהוא פוסק כר"י דמתניתין שמשוה שידה ותיבה לסתם כלים שלא מפני שידועין הוזכרו שידה ותיבה אלא ללמד על סתם כלים שאם עשויין בתמונה זו שיש להם שולים ומחזיקין מ' סאה הרי הם כשידה ותיבה שחזקתן שעשויין לנחת וזהו שכתב הכלים שחזקתן שהן עשויין לנחת כגון השידה כו' בא לפרש שהשידה והתיבה הם מכלל סתם כלים שהזכיר למעלה שיש להם שולים וגם מחזיקין כדפי' לעיל ותנאי דשולים לא הוצרך להזכיר בשידה ותיבה ומגדל משום שאלו ידועין שכולם יש להם שולים וכדקתני מתני'. ומשמע מדברי הרמב"ם בפירושו דשולים דמתני' לאו דוקא מקום מושבן. אלא שבכל הדפנות מסביב יהיו כמו שולים שהכלי היא מרובע ולא עגולה כמו חבית שאם היא עגולה אעפ"י שיש לה שולים במקום מושבה אין זה מצילה מטומאה שראוי' להטלטל ע"י גלגול כשמונחת על דפנותי' מתגלגלת וזה שכתב הרמב"ם ז"ל ביאור שולים הקצוות ע"כ. ומכאן מוכח הא דגרסי' בפרק ב דשבת דל"ה במתני' דהכא אעפ"י שיש להן שולים דתיבת אעפ"י היא ט"ס, והן מחזיקין מ' סאה. פי' הרב שכלי גדול כזה אם יטלטלוהו מלא ישבר ע"כ פי' והלכך מסתמא בשעת עשייתו נעשה שלא להיטלטל מלא וטהור. וא"ת למאי דפי' הרב לקמן דתנא דמתני' סבר טלטול ע"י שוורים שמי' טלטול א"כ אמאי טהור והא חזי לטלטל ע"י שוורים אפי' גדול וכבד הרבה כדמוכח לקמן שממלאין הכלי כשעומד על העגלה ולא ישבר וי"ל דדוקא אם בתחלת עשייתו עשאו ע"מ כן כדי לטלטלו בשוורים כמו דרדור עגלה וחביריו דחשיב ר"י בסיפא שידוע שמתחלתן נעשו לטלטל בשוורים אמרי' דמהני דשמיה טלטול, אבל כלים שידוע שלא נעשו מתחלה ע"מ כן אלא שלא לטלטלן טהור ואפי' יכול לטלטלו בשוורים דדמי לכלי קבול שאינו עשוי לקבלה שהוא טהור כדמוכח בכמה דוכתי. והילכך אפי' סתם כלים הבאים במדה טהורים דאמרי' מסתמא עשאן שלא לטלטל דטלטול ע"י שוורים לא שכיח. וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפירושו שתלה הטהרה שהסכימו עליו בעת עשייתו וכו' וכה"ג אמרי' לעיל בפי"א מ"ב בכלים שנעשו, לקרקע טהורין אפי' לא חברן וכן אם נעשו לחברן לאבן וכלי עץ הפשוטים כדפי' בפי"ב דהכל תלוי בשעת עשייתו:

מ' סאה: דשיעור מ' סאה יכול האדם לישא על כתפו כדפירש"י בחומש פ' שלח ששקלו האבנים שהרימו בגלגל איש על שכמו והי' כל אחת משקלו מ' סאה. ולא ידעתי למאי נ"מ תני מתני' שהן כורים ביבש (דכיון דתני מ' סאה בלח שמעי' דבעינין בתוכו מ' סאה ואין הגודש מצטרף ול"ל למיתני שהן כורים ביבש) ומדברי רש"י בשבת והביאו בתוי"ט משמע דשיעור מ' סאה דמתני' הוא דוקא בכלי שגובהו כחצי רוחבו שאז הוי גודשא תלתא. ולא משמע כן בגמ' בסוף חגיגה דאמר התם שהשולחן של מקדש הוא בא במדה וכ"ה בתוספתא שהביא הר"ש במתני'. והשולחן אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו:

דרדור עגלה. מדברי הרב משמע דלכך נקרא כן משום שדרכו ליתנו על עגלה וקסבר טלטול ע"י שוורים שמי' טלטול. ולפ"ז הא דדייק בגמ' במס' שבת דפ"ד ממימרא דר' יוחנן אמתני' דלקמן פכ"ד, מ"ב בעגלה של אבנים ומוכח מיני' דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול. ה"מ לדייק ממתני' דהכא טפי. אלא משום דאיכא למידחי הך דהכא דכך שמה דרדור עגלה. ואינה ניטלת ע"ג עגלה. וכך נראה מדברי מהר"ם שהביא תיו"ט דמפרש כל הני כלים דר"י עשויין להטלטל כשאין מלאין אלא שבתוכן דבר מועט. אלא שדברי מהר"ם אין מובנים לי דאם אין מיטלטלין מלאין לא הוו דומיא דשק. והרמב"ם כתב כדברי הרב וגם בחבורו כ' שכל אלו אין עשויין אלא להתטלטל במילואן. (ומ"מ ז"ש הרב דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול דווקא כשאין ניכר ממלאכתו שהוא עשוי לטלטל דווקא בשוורים. אבל אם ניכר בו שאינו מיטלטל אלא ע"י שוורים לאו שמי' טלטול דאל"כ בטלו כל דין באים במדה שאין לך כלי כבד שאינו מיטלטל ע"י שוורים כדפי' לעיל וכמ"ש פכ"ד מ"ב) אלא עריבת בעה"ב. כדפי' לעיל שעריבת בעה"ב ידוע שיש שעושין אותה להיטלטל מלאה ויש שאין עשויין להיטלטל. וגרע משאר סתם כלים המקבלין דטהורין לכ"ע. דהתם מעמידין אותן בחזקת שאין עשויין להיטלטל שכן רוב כלים כאלו הגדולים אין עשויין להיטלטל. אבל עריבה אין לה חזקה כיון שידוע שיש הרבה שנעשין לטלטל והלכך ר"מ מטמא ור"י מטהר. ונראה טעמא דר"י דאיכא רוב לטהר שמא זו עשוי' שלא לטלטל. ושמא נעשית בסתם והידועה שנעשית בסתם טהורה ככל סתם כלים ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא:

משנה ב

סרקן או כרכמן טמאות: דוקא לטומאה דרבנן חשוב סרק וכירכום לשוויו כלי אבל לטומאה דאורייתא לא כדלקמן פכ"ב מ"ט אבל לשון וחכמים מטהרין התם משמע דלגמרי מטהרין. וצריך לחלק דבכופת דהתם דוקא לא מהני סירוק:

וחכמים מטמאין דלא אמרי' מחובר לקרקע טהור אא"כ בטלו מתשמישו ע"י חיבורו או שהי' מחובר מתחלתו או שנעשה מתחלה לקרקע כדלקמן פ"כ מ"ד ומ"ה וכתבנו מזה לעיל בפי"א ובכמה דוכתי:

גפפו מארבע רוחותיו טמא. לא שגפפו לשם כלי קבול קאמר דא"כ מאי קמ"ל:

ועוד הכא בפשוטין איירי ולא מכלי קבול. אלא שגפפו לנוי איירי דומיא דסירקן וכרכמן דלעיל ומשום דסרוד לאו אורחיה בסירוק וכרכום אלא בגיפוף קמ"ל דגיפוף משוי לי' צורת כלי ומיטמא מדרבנן כדין פשוט וקודם שגפפו אין עליו צורת כלי אפי' כפשוט דכנסר בעלמא הוא ומיהו אחר הגיפוף נמי מדאורייתא לאו כלי הוא אפי' יש לו בית קיבול כיון שלא נעשה לקבלה. וכך כתב הראב"ד בפירושו למס' עדיות פ"ג דגיפוף מטמא משום פשוט. ולפ"ז הא דקתני נפרץ מרוח א' טהור. משוה דקים להו דאם אינו מגופף בד' רוחות אין עליו צורת כלי כלל אפי' כפשוט. וקצת קשה דאמאי קתני נפרץ הו"ל למיתני אם עשאו מתחלה מגופף משלש רוחות טהור. ויש לפרש דגפפו מארבע רוחות לשם קבלה קאמר דטמא ומשום סיפא תני לה דנפרץ מרוח אחת טהור אפי' מתורת פשוט. ולא אמרי' נהי דבטל קבולו מ"מ אכתי מיהא שם פשוט עלי' קמ"ל דלא דכל שלא נעשה בו מעשה לשם פשוט אלא לשם כלי קיבול וכשבטל שם כלי מעליו בטל לגמרי. והכי משמע לעיל ברפרק ב דקתני חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה כו' דדוקא עשאן כלי טמאין משום פשוט ולא אמרי' כשנשברו ממילא הוו כפשוט. וא"ש דקתני גפפו מד' רוחותיו לרבותא דלאחר שנפרץ עד ין כשאר מגופף מג' רוחות דחזי אכתי לקבלה אפ"ה טהור כיון שנשבר, ואלו עשאו מתחלה מגופף מג' רוחות לשם קבלה משמע לי דטמא משום כלי קבול דכל דחזי לקבלה משהו הוי כלי קבול כדתנן בפי"ז העושה כלי קבול מ"מ טמא. ואפשר נמי דאם עשאו בתחלה מגופף מד' רוחות ונמלך אח"כ ונטל הגיפוף מרוח אחת הוי כעושה בתחלה משלש רוחות וטמא ומתני' דוקא נפרץ מאליו טהור דבטלה מחשבתו כשנשבר. ובזה מיושב ההיא דטבלא שנחלקה דפי"ב מ"ו דמשמע דלא בעי מגופף מד' רוחות והראב"ד בעדיות רמי לה אמתני' דהכא ולמאי דפי' ניחא די"ל דהתם שנחלקה בידים דהוי כעושה בתחלה. ובפי"ב דאהלות מ"ב שכתב הר"ש שם אם אין לה לבזבזין מד' רוחות טהורה וכ"כ שם תוי"ט בשם מהר"ם. התם בנפרץ מאליו איירי וכ"מ ממתני' דלקמן פי"ט תיבה שפתחה מצדה טמאה וסתמא תני לה אפי' אין לה דלת בצדה:

ר"ש אומר אם התקינו. ארישא קאי דלא בעי גפפו כמ"ש הר"ש ונ"ל דהתקינו היינו במעשה כמ"ש פי"ב מ"ז ומעשה דהכא היינו שעשה לו בית יד לאחוז בו בשעה שמוליך עליו המקרצות לתנור וס"ל לר"ש דמעשה כל דהו מהני וחכמים סברי דמעשה בגוף הכלי בעי' והיינו גיפוף. ולעיל בארובות של בע"ב דרישא לא שייך מעשה יד התם שאינו עשוי להוליך בו אלא לערוך עליו ולא שייך פלוגתא דר"ש התם ולפי זה מוכח נמי הכא דהתקינו היינו במעשה דאי במחשבה הו"ל לר"ש לאיפלוגי נמי ברישא:

משנה ג

ים נפה. פי' הרב יריעה ארוגה משער וסביבותיו זר וכו' וכ"כ הר"ש והרא"ש ונ"ל בכוונתם דודאי דרך כל נפה עשוי' כך ומיהו מתני' לא מיירי הכא שמחובר היריעה עם הזר כדרכה דא"כ כלי קבול מעליא היא שנותנין בה קמח לנפותו ובין של סלתין ובין של בעה"ב טמא אלא הכא ביריעה שניטלה מן הזר ואינה מחוברת לו איירי. דכשהיא מחוברת כדרכה נקרא נפה והיריעה לבדה נקרא ים נפה. ויריעה זו של סלתין אעפ"י שניטלה מן הזר לא בטל ממנו שם כלי שזה דרכה תמיד מתוך שמניפין בה הרבה תמיד ונדבק בה הרבה מן הקמח נוטלין היריעה ומנקין ומכבסין אותה ואח"כ מחזירין ומחברין אותה לזר. ושל בע"ב שאין רגילין בכביסה כשניטלת בטל ממנה שם כלי והיינו דא"ר יהודה נמי אף של גודלת טמא מושב. איהו נמי ביריעה שניטלת איירי וס"ל דאפי' אינה של סלתין דבטל ממנו שם כלי. אם מתחלה היו משתמשין בה במושב שהבנות יושבות בתוכה כו' אף כשניטל לא בטל שם מדרס ממנה דעדיין ראוי היא למושב כמות שהיא. ופי' זה מוכח בתוספתא והביאה הר"ש דתניא ים נפה של סלתין טמא מפני שהוא מחזירו לכלי ושל בע"ב טהור עד שיחזירנו לכלי. ר"י אומר של גדלת טמא מושב שהבנות יושבות בתוכו בעודהו כלי וגודלות ע"כ. וקשה לפי' הרמב"ם שמפרש בפירושו ובחבורו שים נפה הוא כלי של עץ מונח תחת הנפה לקבל הקמח המנופה. והרי בתוספתא מוכח להדיא כפי' הר"ש והרב ז"ל. ולפי פי' זה שכתבנו נראה דת"ק פליג עם ר"י בשל גדלת דלת"ק אין היריעה טמא מושב שעיקר טומאת מושב הוא בשעה שמחוברין היריעה עם הזר ואז עיקרה נעשית לקבלה לתת קמח לתוכה ומשניטלה ואין ראוי לקבלה אמרי' בכה"ג דבטל העיקר ובטלה התפלה כדלקמן פי"ט. וגם הרמב"ם בחבורו לא העתיק דברי ר"י (ונראה עוד דלחכמים אפי' במחובר היריעה עם הזר פליגי דאינו טמא מושב דהישיבה היא דרך עראי ועיקר הנפה אינה עשוי' לכך וכדמוכח בס"פ גבי אירוס ודלא כתוי"ט):

משנה ד

כל התלויין טמאין. נ"ל דטומאה זו של התלויין בין לר"מ ובין לחכמים אינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אפי' מסייעין בשעת מלאכה טהורין. דאע"ג דקי"ל דידות הכלים יש להן טומאה מדאורייתא ומייתי להו בר"פ העור והרוטב מקראי. הא לא אשכחן קרא התם אלא בכלי חרס מדכתיב בתנור וכיריים טמאים הם לכם אבל בכלי עץ ועור ועצם דאיירי בהו הכא לא כתיב לכם. ומכ"ח ליכא למילפינהו. או במה הצד מכ"ח ונבלה ואוכלים. דשאני הכא דמעטינהו קרא דכתיב בהו אשר יעשה מלאכה בהם דדוקא עושה מלאכה טמא פרט לידות שאין עושין מלאכה. וכדממעטינין מהאי קרא נמי כיסויין וחפויי הכלים כמ"ש הרב לקמן ספט"ז אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחפויי הכלים. וכ"מ שתמצא במשנה או בברייתא דין ידות בכלי עץ ועור ובגדים ושק אינם אלא מדבריהם. ולקמן רפכ"ט בנימי הסדין והסודרין וכולהו נימין דחשיבי לא קתני בהו שהם חיבור לטומאה ולהזאה אלא חבור סתם. ואלו בבגדים עצמן שמחוברין זה לזה שלש כסתות של צמר שש של פשתן וכו' קתני בהו חבור לטומאה ולהזאה. והיינו משום דבגדים עצמן שכלם ראויין ללבישה והרי הם כולם עושי המלאכה וטמאין מדאורייתא דהוו חבור. אבל נימין אפי' הוו חבור אין להן טומאה מדאורייתא דלא קרינין בהו אשר יעשה מלאכה בהם. ולא הוו חבור אלא מדרבנן לטומאה ולא להזאה. וגזרו בהו רבנן ידות לטומאה גזירה משום ידות כלים דעלמא דטומאתן מדאורייתא אבל בכיסויין וחפויי הכלים לא גזרו בהו אפי' מדרבנן דהתם ליכא למיגזר אטו שאר כלים דהא בכיסויין של כל הכלים נמי מדאורייתא טהורין כדאמרי' בפרק ב דכיסוי כ"ח טהור ובפי"ד דכיסוי כלי מתכת טהורין ובאמת שלא מצאתי דבר זה מפורש. בשום מקום אבל מילתא דמסתבר הוא ומוכרח הוא לפע"ד. והשתא פליגי הכא בתלויין דר"מ ס"ל דגזרו בכל המחובר לכלים שטמא גזירה אטו ידות דכלים דעלמא וחכמים סברי דלא גזרו אלא כשמסייע בשעת מלאכה דעביד מעשה יד דבכה"ג בכלים דעלמא טמא מדאורייתא אבל כשאינו מסייע דבעלמא נמי לאו יד הוא. לא גזרו בהו הכא בכלי עץ ועור ונ"ל דהיינו דאמר בפ' במה טומנין דמ"ח מאן תנא להא דאמור רבנן כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר"מ הוא. ולכאורה אינו מובן דמי איכא תנא דלית לי' הך דמחובר הוא כמוהו ולעיל בפי"ב תני בסתם זה הכלל כל המחובר לטמא טמא. אלא דר"מ מחמיר בהא טפי דאפי' אינו מסייע כלום גזרו בי'. ונראה דה"ה בכלים שיש להן ידות מדאורייתא פליגי נמי דלר"מ אפי' אין הידות מסייעין טמאים מדרבנן. ולחכמים כשאין מסייעין טהורין והיינו דקפסיק ותני כל התלויין ותדע דהא קתני חוץ מתלוי מגל יד וידוע שהמגל הוא של מתכת. וכן תלוי מקל הבלשין ע"כ של מתכת הוא דשל עץ אין בו טומאה. אלמא דמתני' בשל מתכת נמי איירי:

ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשין:

הני כלים של מתכת הן כדפי' ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דבשל עץ טומאת התלויין מדרבנן. ובשל מתכת מדאורייתא כדפי' לעיל. והראב"ד בפ"ג דעדיות מפרש מקל הבלשין מקל הזקנים ומשמע דשל עץ הוא והוא תמוה. אלא העיקר כפי' הרב וכל המפרשים שהוא מקל של המוכסין והוא שפוד מתכת:

זה הכלל העשוי לסייע כו' משמע דאתי לאתויי שאר כל מיני כלים שהתלויים שלהן עשויין לסייע, ואע"ג דקתני לעיל חוץ מתלוי נפה של סלתין ותלוי כברת גרנות כו' דמשמע שאין שום תלוי מסייע אלא של אלו ארבעה אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ:

העשוי לסייע בשעת מלאכה טמא. והא דלקמן פט"ז מ"ז תני זה הכלל א"ר יוסי כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור. התם מיירי כשאין המשמשין מחוברין לכלים. ואותם אין בהן דין ידות כלל דאין יד אלא במחובר ואפי' שיש בהם צורך לכלי ומשמש ומסייע אינו חשוב יד, אלא דרבנן גזרו בי' כשמשמש בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה דמיחזי כאלו הוה יד. אבל תלויין דמתני' במחוברין מיירי וכשמסייעין בשעת מלאכה יד גמור נינהו:

משנה ה

זה רחת של גרוסות טמאה של אוצרות

טהורה. נראה דשתיהן שוות ויש להן בית קבול אלא שזו עשוי לקבלה וזו אינה עשוי' לקבלה ואתי לאשמועי' דאפי' המקבלין אם אין עשויין לקבלה טהורין והיינו דקתני זה הכלל העשוי לקבלה טמא ומשום דאכתי לא איתפרש במתני' האי דינא בהדיא דבעינין שיהא עשוי לקבלה קתני לה הכא. אבל בתוי"ט כ' בשם מהר"ם של גרנות אין לה בית קבול ואינו מובן דא"כ מאי קמ"ל הא תני לה בר"פ פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין:

משנה ו

נבלי השרה. פי' הרב שעשויין לקבל מעות בתוכן ושל בני לוי אין מניחין בתוכן וכו' ע"כ. והיינו דומיא דמתני' דלעיל. אבל הר"ש פי' דנבלי השרה נמי אין מקבלין ומדרבנן טמאין ובבני לוי לא גזרו דומיא דמשקה בי מטבחיא דבסמוך. וקצת קשה דהא בסוף חגיגה אמרי' דשלחן של מקדש מקבל טומאה אלמא גזרו במקדש. ומיהו למ"ד במנחות דצ"ו מסגרתו למעלה היתה ניחא דטומאתו מדאורייתא דהו"ל כלי קבול. וי"ל דאפי' מסגרתו למטה בשלחן שייך טומאה טפי שהוא רחב והוה ככלי קבול כמ"ש התוס' שם:

כל המשקין. פי' הרב שבעה משקין וכו' ונמשך אחר פי' הרמב"ם שסובר שלענין טומאה ג"כ אין מקבל טומאה אלא שבעה משקין כמו להכשר והראב"ד חולק בזה וכתבנו מזה במס' מכשירין כל הספרים מטמאין את הידים. הרב פי' כאן דידים הבאות מחמת ספר נמשכה מכח גזרת ספרים עצמן וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דידים. ובאמת בפ"ק דשבת אמרי' דמשום דר' פרנך גזרו על הידים הנוגעות בספר וכ"כ הר"ש והרא"ש כאן. איברא דלישנ' דגמ' משמע דמחמת גזרת ספר כאי גזרו על הידים דלאחר גזרת הספר קאמר תנא אף הידים כו' וצ"ל דמשום הא והא גזרו. א"כ דגזירת הידים לא חמירא כמו גזרת הספר דבספרים שגזרו משום עכברים אין חילוק דאפי' לא נגעה התרומה בספר עצמו אלא במטפחת שעליו טמאה דחששא דעכברים שייך אף אם הספר כרוך במטפחת. אבל גזרת ידים לא גזרו אא"כ נגעו הידים בספר עצמו ולא במטפחת ולהכי מייתי דר' פרנך לומר שגזרה זו של ידים הבאות מחמת ספר לא היתה אלא כההיא דר' פרנך שאוחזו ערום. והרמב"ם ספ"ט מהא"ה כתב מטפחות ספרים תפורין מטמאין את הידים. ושוב ראיתי שכתב הר"ש פ"ג דידים מ"ב שגזירה אחרת היתה בידים ולאו משום דרבי פרנך דגזרו נמי בתפילין דלא שייך דר' פרנך. ומ"מ קשה לדברי הרב דגזרת ידים מחמת גזרת הספר הוא הו"ל למיתני במתני' כל הספרים פוסלין את התרומה חוץ מספר העזרה. וצ"ל דבספר עצמו לא חלקו וגזרו בו אפי' בעזרה:

ר"י אומר האירוס טמא מושב. נראה דטעמא דר"י דס"ל כל שיושבין עליו ברשות ואין א"ל עמוד טמא מדרס וחכמים ס"ל דעיקר מדרס אינו אלא בעשוי מתחלתו לישיבה או לישיבה עם המלאכה אבל העשוי עיקרו למלאכה אעפ"י שלפעמים יושבין עליו אין זה מיוחד לישיבה וכ"נ מדברי הרמב"ם וממילא דחכמים פליגי אדר"י נמי בים נפה לעיל במ"ג דחד טעמא הוא. ודברי תיו"ט אין נראין כלל:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה