אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק יד

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק יד

פרק יג

משנה א

כלי מתכות כמה היא שיעורן כתב הרב כשנתרועעו ונשברו ע"כ. והר"ש כתב דהני תרי קמאי דלי וקומקום בנשברו אבל מיחם ולפת וקיתונות בניקבו כדמוכח בתוספתא דהתם קתני בקומקום כדי לקבל בו חמין משמע דבניקב איירי ומתני' קתני כדי ליחם בו היינו בנשבר. ובקיתון קתני במתני' כדי לקבל פרוטות והתם קתני כדי לשמש את האורחין. דמתני' בניקב ותוספתא בנשבר. אלו הם דברי הר"ש. כוונתו דלשון כדי לקבל משמע שאין הנקב גדול שיהא במוציא פרוטה אלא שהוא מקבל פרוטות. ומ"מ לא הבנתי לפי דבריו בדלי וקומקום שנשברו שכל עצמו של התנא בא לפרש כמה שיעור השבר בקבלתו. והיכי תני כדי למלאות וכדי ליחם. ולא פירש עיקר השיעור כמה מים ימלא ויחם וכן הרמב"ם העתיק בחיבורו סתם ולא הביא שיעור כדי לשתות כדתני בתוספתא וא"כ אין כאן שיעור כלל. ועוד דקתני מדות יין ביין ומדות שמן בשמן במאי מוקי לה. אי בניקב ומשערין בכונס משקה ויש חילוק בין יין לשמן כדפי' הרב גבי כלי חרס בפ"ג מ"ב. זה אי אפשר שלא שמענו שיעור כונס משקה בשום כלי חוץ מכ"ח כמ"ש התוס' בפר' בא סימן דמ"ט וכ"כ הב"י בא"ח ר"ס קנ"ט בשם סמ"ג. וכ"ש דאין לפרש במוציא משקה שאינו שיעור כלל אף בכ"ח אלא לענין גיסטרא. וצריך לאוקמא דבנשברו איירי. וא"כ רישא וסיפא בנשברו ומציעתא בניקבו. ועוד דאי בנשברו יש לתמוה כדלעיל שלא פי' עיקר השיעור כמה יין ושמן יקבלו השברים ליחשב כלי. ועוד דלפי' הר"ש. קשה דקתני בדלי כדי למלאות ובקומקום כדי ליחם בו דלא הו"ל למיתני הכי אלא דלי וקומקום כדי לקבל בהן מים. ולולי פי' הר"ש ז"ל הי' נ"ל לאוקמי כולה מתני' בחד ענינא דבלשון התוספתא והביאה הר"ש תני הכי כלי מתכת שנתרועעו אם משמשין מעין מלאכתן טמאים ואם לאו טהורין. דלי כדי למלאות בו מיחם כדי ליחם כו'. ויש לפרש דמתניתין מיירי בנתרועעו ולא בנשברו ולא בניקבו. ויש חילוק בין נתרועעו לנשברו כדתנן גבי כלי חרס בפ"ג מ"ד חבית שנתרועעה והיינו שלא נפלו חרסיה אבל היא רעועה כ"כ שאם יטלטלוה עם חצי קב גרוגרות תשבר כמ"ש הרב שם. וה"נ איירי בכה"ג בכלי מתכות שנסדקו מעבר לעבר בכל הצדדין אבל לא נפל ממנו שום דבר. ובזה שיערו שאם יכול למלאות בדלי היינו להורידו לבור ולמלאותו מים במילואו ולא ישבר בטילטול זה הוא טמא וכן הקומקום אם יכול להחם בו על האש ולא ישבר וכן מיחם ולפס וקיתונות אם ימלא אותם מטבעות ולא ישברו מתוך כובד המטבעות. ומדות יין ושמן אם ימוד בהם כבתחלה ולא ישברו. והא דבתוספתא תני במקצתן שיעורים אחרים אפשר דמתני' פליגי וגם הרמב"ם לא העתיק אלא שיעורי דמתני'. ולפי פי' זה מתיישב נמי מילתי' דר"ע דבסמוך שפיר וכמו שנפרש בס"ד:

ר"ע אומר המחוסר חטיפה טמא. פי' הרב דר"ע בתחלת עשייתו של כלי איירי וכו', וכ"כ הרמב"ם ולפ"ז צ"ל דתני לה בלשון פלוגתא אע"ג דלא פליג ולא קאי אדלעיל. אבל בתוספתא מוכח להדיא דפליג דקתני כלל אמרו בכלי מתכת המחוסר חטיפה טמא והמחוסר לטישה טהור דברי ר"ע וחכ"א כלי מתכת שנתרועעו אם משיישין מעין מלאכתן טמאין הדלי כדי למלאות כו'. ועוד ענין חטיפה דאמר ר"ע אין לו ביאור כלל והמפורשים נתחבטו בו. ולמאי דפי' לעיל דכולה מתני' בנתרועעו מיירי י"ל שפיר דר"ע אדלעיל קאי ויהיב שיעור אחר בנתרועעו והמחוסר חטיפה. כמו החוטף דבר מיד חבירו שמושכו בכח. וזה הכלי שנתרועע כשבא לחוטפו ולמושכו אליו בכח ישבר לגמרי ואפ"ה טמא. כיון שיכול להטלטל בנחת. והמחוסר לטישה היינו שגם בנחת אינו מטלטל מחמת הפגימות שיוצאין במקום הסדקים ומסרטין את היד וצריך ללוטשם ולחדדן בכלי הצורפין להחליקן טהור. ודכוותה אמרי' בר"פ בתרא בכלי זכוכית שולי קערה ושולי אסקטלא טהורין קרטסן או שפן טמאין:

משנה ב

סמרו טמא: מפי' הרב נראה דבין חזיינא ובין סומרו עשויין להכות אלא שבראשו דרך לעשות מסמר אחד עגול ועב. והיא חזיינא. וסמרו היינו כמה מסמרים בגופו של מקל. אבל הר"ש והרא"ש כתבו סמרו שעשה בראשו מסמרים שלא תהא הארץ אוכלתו או להכות בו ע"כ. נראה דשלא תהא הארץ אוכלתו ארישא קאי כמין חזיינא דרך לעשות שלא תהא הארץ אוכלתו או סמרו בכמה מסמרים להכות בו. וזה וזה דרכן לעשות בראשו. וכ"נ מדברי הרמב"ם בחבורו ספ"ד שעשה מסמר בראשו שלא תהא הארץ אוכלת את העץ טמא. ודין זה מבואר בתוספתא הביאה הר"ש דהעשוי שלא תאכלנו הארץ טמא. וכ"כ הרא"ש וכתב דהוה כעץ המשמש את המתכת ע"כ ולכאורה היא תמוה דאדרבה המתכת משמש שלא יתקלקל העץ. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל דהכא כיון שהמתכת מעמידו לגמרי ובלא המתכת בטל לו המקל הרי המתכת עיקר ואזלינין בתרי' ע"כ. וצ"ל דהך דהכא אינו ענין להא דפליגי בפ' בתרא מ"ג אי אזלי' בתר מעמיד או לא ומשמע התם דקיי"ל כחכמים דלא אזלי' בתר המעמיד. דהכא שמצילו מן ההפסד והשחתה לגמרי לכ"ע מעמיד כזה הוי עיקר וא"ש נמי דבסמוך גבי דלת שלא תאכלנו הארץ כתב הרב שטהור. וכ"כ הר"ש. היינו משום דא"נ אזלת בתר המעמיד התם טהור דמ"מ הוי מחובר לקרקע. ולפ"ז צ"ל דעשה בראשו מניקת וכן בדלת. לאו בחד עניינא דבמקל עשאוי לנוי ובדלת שלא תאכלנו הארץ. והא דלא פירשו בשניהם לנוי. משום דתחת הדלת אין עושין שם לנוי. אבל הרמב"ם בחבורו כ' בשניהם לנוי:

ר"ש אומר עד שיעשה בו שלשה סדרים. נראה דפליג בין בחזיינא ובין בסימרו וסבר דאין המקל בטל לגבי המסמרים להיות נקרא עץ המשמש למתכת אא"כ יש בו חשיבות במסמרים והיינו ג' סדרים:

עשה בראשו מניקת:

לנוי מיירי כדפי' לעיל ואע"ג דכבר תני וכולן שעשאן לנוי טהורין הכא מילתא אחריתי אתי לאשמועי' דאם בשעת עשייתו עשאה כדי לחברו למקל טהורה מיד אעפ"י שלא חברה והוא עצמו הדין ששנה לנו בפי"א מ"ב באותם שנעשו לקרקע שטהורין מ"ד שנעשו וקמ"ל דפשוטי כלי עץ וקרקע דינם שוה בזה. ונ"ל דהא דקתני וכן בדלת ר"ל כמו שאמרנו בדלת והיינו מתני' דפי"א דתני שם כל שנעשו לקרקע ושנה הדלת ראשונה אבל עיקר מתני' דהכא לענין מקל. ותדע דקתני היתה כלי וחברה לו ולא תני וחברה להן. וניחא נמי סיפא היתה כלי וחברה. דזה ממש היפוכא דרישא דהתם תני שאם עשאה לשם נוי למקל מתחלתו אפי' לא חברה טהורה והשתא קאמר שאם היתה כלי מתחלתו שלא עשאה למקל אפי' חברה אינה מטהרת בכך וזה הדין הוא ג"כ במחוברים לקרקע שאם הי' כלי מתחלתו וחברה לקרקע אין החבור מטהרו אא"כ ביטלו ממלאכתו ומתשמישו ע"י חיבור זה כמפורש במשניות דלקמן בפ"כ בערבה שעשאה אבוס וקערה שקבעה בשידה וכדפי' כ"ז בפי"א. והיינו נמי דקתני הכא מאימתי היא טהרתו כלומר אם החיבור אין מועיל לטהרו מה יעשה לו יותר לטהרו. ב"ש אומרים משיחבל שיפחות צורתו ויבטלנו מכלי קבול לגמרי ובה"א משיחבר כלומר אעפ"י שכבר חברה למקל דבהכי איירי. מ"מ כל שיכול להשתמש בו עוד בכלי והיינו שתחב בו המקל בתחיבה בעלמא ויכול לחזור וליטלה והרי היא כלי כבתחלה אין זה חיבור. אבל יוסיף חיבור על חיבור שיקבענה במסמרים. והא דלא מפרש במסמרים משום דממילא משמע כיון שמחובר היא ואמר משיחבר ע"כ חיבור מעליא טפי מקמא קאמר זו היא שיטת הרב במשנה זו וכ"כ ג"כ הראב"ד בהשגות ספי"א. ונראה דפלוגתא דב"ש וב"ה דהכא היינו נמי פלוגתא דלקמן פ"כ מ"ו סדין שעשאו וילון מאימתי טהרתו בש"א משיחבר ובה"א משיקשור. דב"ש לטעמייהו דבעי שישבר הכלי עצמו לגמרי. ובה"א משיקשור היינו שיעשה מעשה בכלי לגלות דעתו דבעי לה לוילון. והכא ליכא קשירה ומצרכי חיבור למקל במסמרים דמעשה אחריתא לא שייך בי'. והיינו דלא פליג ר"ע הכא כדפליג התם ואמר שיקבע דמשיקבע דהתם היינו משיחבר דב"ה דהכא וקיימי ב"ה ור"ע הכא בחדא שיטתא משום דהכא ליכא מעשה אחר כדפי':

ובתוספתא והביאה הר"ש תני' מאימתי טהרת' בש"א משיחבל ובה"א משיחבר דברי ר"מ רי"א בש"א משיחבל ויחבר ובה"א משיחבל או משיחבר ע"כ. ויש לתמוה טובא לב"ש אליבא דר"י למה יגרע זה מכל הכלים שעולין מטומאתן בשינוי מעשה והיינו שישנה צורת כלי ממנו. והכא לאחר שיחבל וישחיתנו למה לי תו שיחבר. ועוד חיבור זה מה מועיל לו אלא לבטלו מתשמישו והרי כבר ביטלו וחבלו ומי איכא למ"ד דשינוי מעשה בזה לא מהני והי' נ"ל דמאימתי טהרתו דבתוספתא לאו אדסמוך לי' קאי היתה כלי וחברה לו. אלא ארישא קאי עשה בראשו מניקת טהורה והיינו אם עשאה מתחלתו לשם כך לחברה למקל לנוי טהורה מיד כדפי'. ואהא קאמר דפליגי בה מאימתי היא טהרתו דב"ש סברי דעשייתו לשם מקל לא מהני לטהרה אלא שיעשה בגופה איזה שינוי מוכיח שעומד לחברה למקל ולא להשתמש בה בכלי בפ"ע. והיינו דאמרי משיחבל ויחבר ומשיחבל לאו חיבול ממש קאמר בהשחתה לגמרי אלא שישנה מעשיה מתשמיש כלי לעצמה אלא להוכיח מתוך מעשיה שיחברה והיינו משיחבל ויחבר ובה"א דאין צריך דכל שתחלת מחשבתו לטהרה מהני מחשבה לחוד דלא נחתא לה טומאה. ובין שיחבל או לא אלא יחבר. ויחבר דקאמרי לאו דווקא דחיבור זה אינו אלא תחיבה בעלמא ולא במסמרים כעין וחברה לו דקתני במתני' וה"ה לא חברה כלל אלא מחשבה כדי לחברה מהני. וכה"ג פי' לעיל בפי"א פלוגתא דר' צדוק וחכמים במסמרים. אבל מהר"ם ז"ל שהביא בתוי"ט נראה שתופס דברי תוספתא כפשטן ואיני יכול להעמידה:

משנה ג

הקנטר של בנאי. נראה דקמ"ל דלא נימא דכיון דעיקרן נעשה לצורך בנין המחובר לקרקע הוו כמו משמש לקרקע קמ"ל דהא דמשמש לקרקע טהור דווקא במחובר לקרקע. והיינו נמי דתני יתדות אהלים ויתידות משוחות דסד"א דהכי חשיבי מחוברין קמ"ל דהני נמי לא מיקרו מחובר שאין עתידין להתקיים בקרקע. ומיהו קצת קשה דליתני נמי חרחור ודרבן דמשמשין לקרקע וטמאים וכמה כלים כה"ג. אבל מדברי הרמב"ם בחבורו נראה דאתי לאשמועי' דהני יש להן שם בפ"ע. והעשוויי' לעצים טהורה. פי' הרב דהוי מתכת המשמש את העץ וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"ט. וקשה דלא שייך זה אלא במחוברין המתכת עם העץ ומשום דהמחובר לו הוא כמוהו. והרי מגירה וקרדום וכה"ג כולם עשויין לחתוך עצים וטמאים. והרא"ש כ' דאין לו שם בפ"ע וכ"כ הרמב"ם בפירושו:

שלשלת דלי גדול ארבעה ושל קטן עשרה. נראה טעם בזה דקיי"ל במס' ב"ק סתם בור עמוק עשרה עד המים והלכך בדלי קטן צריך שלשלת עשרה שיגיע עד המים והדלי עצמו אינו מן המנין שהוא צריך להכניסו כולו בתוך המים. ובדלי גדול דסגי בד' לא שאין צריך יותר אלא שעד ארבעה עושין שלשלת של ברזל ולמעלה מזה קושרין חבל לשלשלת עד שיגיע לבור ואין עושהו כולו של ברזל בדלי גדול מחמת כובדו כמ"ש הרא"ש. וקצת קשה דלפ"ז משמע דאם עשה כולו של ברזל לא חשוב יד משום כובדו וכל היד טהור ולא משמע כן בפ"י דמקוואות מ"ה אלא שאם ארוך הרבה אין טמא אלא ד"ט והשאר טהור. וי"ל דדלי גדול מחמת כובדו אין ממלאין אותו מן הבור שטורח להורידו ולהעלותו אלא דרך למלאותו מן הנהרות והלכך אין צריך יד ארך אלא ד' טפחים ומיהו אם עשאו ארוך אינו מזיק. וניחא השתא דלא פירש שיעורא מה נקרא גדול אלא כל שדרכו למלאותו מן הנהר ולא מן הבור זהו גדול. אבל הרמב"ם בחבורו כ' שעד ד' טפחים הוה יד והשאר אין לו שם בפ"ע ואינו מובן לע"ד:

מגירה שעשה שיניה. הך בבא מתפרשת כמו מניקת דמתני' דלעיל שהמגירה כלי היא לעצמה ואם אח"כ עשה שיני' לחור הדלת היינו שחברה בקרקע טמאה דומיא דאמרי' לעיל גבי מניקת היתה כלי וחברה לו טמאה ודקתני עשאן מלמעלה למטה טהורה. היינו שעשה בגופה שינוי מעשה שלא תשמש עוד בכלי היא טהרתה והיינו נמי כדקתני התם במניקת מאימתי טהרתה בש"א משיחבל ובה"א משיחבר, ולתרווייהו בעינין שיבטלו מתשמיש כלי אלא דב"ש בעי ביטול צורה בכלי עצמו וב"ה סברי ביטול תשמישו סגי ומשיחבר במסמרים היינו ביטולו וכדפי' לעיל והכא במגירה לא שייך חיבור במסמרים מודו דבעי ביטול תשמיש בכלי עצמו והיינו הפכה מלמעלה למטה. ומ"ש הרב דלאחר שהפכה יתננה בחור הדלת. בחנם כ"כ דודאי דהפיכה לחוד סגי וגם כל המפורשים לא כתבו אלא הפכה לחוד:

וכל הכיסויין טהורין חוץ משל מיחם. הטעם כ' הרב מפני שאין להן שם בפ"ע אבל של מיחם דרכו שיש לכיסוי בית קיבול ועשוי לתשמיש וכל המקבלין א"צ שם בפ"ע כדפי' פי"א. וה"ה בכלי עץ ועור דאמרי' נמי ספט"ז דהכיסויין טהורים דוקא בפשוטין אבל עשויין לקבל טמאין כדפי' הרב שם סוף מ"ז וטעמא דכיון שעשויין לקבלה אני קורא בהם אשר יעשה מלאכה בהן. וה"ה נמי בכ"ח דאמרי' בפרק ב מ"ה דהכיסויין טהורין דתוכו אמר רחמנא והא לאו תוך דידי' הוא. אם התקינן לתשמיש טמאין כדאמר התם ושפיר קרינין בי' תוכו. ולקמן פט"ז כתבנו דהא דהכיסויין טהורין בכל הכלים דוקא אם אינן מחוברין לכלים:

משנה ד

הטמאין שבעגלה:

בעגלה של עץ איירי והעגלה עצמה מקבלת טומאה כדלקמן פכ"ד מ"ב. והכא חשיב הכלים שלה שהם של מתכת. והא דפריש גבי עול של מתכת אע"ג דאינך כולהו ודאי נמי דבשל מתכת איירי תני לה בעול וה"ה לאינך ומשום דכלים אלו דרכן לעולם לעשותן של עץ להכי צריך לפרש דהכא כשהם של מתכת עסקינין א"כ משום דבעול יש חילוק שאם הוא של מתכת טמא ואם של עץ טהור אפי' מצופה כדקתני סיפא להכי מפרש בעול של מתכת דלגבי אינך לא צריך לפרש דפשיטא דכל פרקים האלו בכלים של מתכת נינהו. ובסיפא אפי' של מתכת טהורים משא"כ בעול. ומ"מ צ"ע דכל הכלים דחשיב הכא מאי אריא שהן של מתכת אפי' של עץ טמאים מטעם יד כיון דהעגלה עצמה מקבלת טומאה. ודוחק לומר דהכא בכל עגלה קאמר אפי' היא של אבנים דאמרי' בפכ"ד שהיא טהורה. וכדמשמע מפי' הרמב"ם שכתב העגלה היא אשר ישימו בה אבנים וזולתן ע"כ דפשיטא שלא נתכוין הרב ז"ל לעגלה של אבנים דהתם והיינו שמיוחדת רק לאבנים דבההיא נראה דכל הכלים שלה אפי' של מתכת טהורים דכולהו מתכת המשמש לעץ הוי. אבל נראה עיקר דהכא בעגלה המקבלת טומאה איירי והא דנקט הרמב"ם של אבנים לדוגמא בעלמא נקטי' שהרי כתב אבנים והדומה להן. כלומר שעשוי' להוליך בה מן הדברים שמשאן כבד. והכלים דחשיב במתני' מיירי שאינם מחוברים לעגלה וקבועים במסמרים אלא שבשעת הצורך מחברם ושלא בעת הצורך חוזר ונוטלם. וקאמר דאלו הכלים בשעה שאינם מחוברין כשהן של מתכת טמאים כדין פשוטי כלי מתכת דאלו של עץ טהורים שלא בשעת חיבורן שאז אין להם דין יד. ולפ"ז קשה מ"ש הרב גבי כנפים המקבלות דאם לא נעשו לקבל את הרצועות אלא לנוי טהורים דהוי מתכת המשמש את העץ ע"כ וכ"כ הרמב"ם וזה לא יתכן דאי משום שמשמשין לקטרב של עץ קאמרי מנ"ל דהקטרב הוא של עץ הא כל הני כלים בשל מתכת איירי ותו דא"נ הקטרב של עץ לא שייך הכא טעם דמתכת המשמש את העץ. דלא אמרו משמש את העץ טהור אלא כשהעץ עצמו טהור דהמתכת הוי כמוהו והכא דהקטרב טמא אמאי המשמש טהור. ומה"ט נמי אין לפרש דמשום שמשמש לעגלה של עץ קאמרי כיון דעגלה עצמה טמאה. ובאמת לא היו צריכין לטעם זה כלל דודאי הקטרב היא של מתכת והכנפים שלנו טהורים כדין תכשיט כלים. ומיירי נמי שהכנפים הם בפ"ע ואין מחוברין לקטרב וע"כ כולהו דמתני' בהכי איירי וכדפי' והרא"ש בפירושו לא כתב דהוי מתכת המשמש לעץ אלא שאם נעשו לנוי טהורים:

העינבל פי' הרב הברזל המקשקש כו' וכ"כ הר"ש ואין ר"ל שהברזל ההוא לבדו טמא אפי' אינו בתוך הזוג. אלא שהוא עם הזוג וטמא משום משמיע קול כדאמר בפ' במה אשה דנ"ח. אבל אם ניטל העינבל טהור בבהמה בין הזוג ובין הענבל. והרמב"ם בפירושו כ' הענבל הזוג ע"כ:

משנה ה

הטהורין שבעגלה. כתב תוי"ט בשם מהר"ם שנ"ל שבעגלה של עץ ע"כ ואיני יודע מה מלמדינו ומתני' דלעיל נמי בשל עץ מיירי:

העול המצופה. פי' הרב שמצופה בברזל וכ"כ הרמב"ם דהעול של עץ ומחופה במתכת. ואע"ג דלהרמב"ם אפי' בעול של מתכת ומצופה במתכת אחר לנוי כגון בבדיל וכיוצא בו טהור וכמ"ש בשמו בפי"א דס"ל כל הכלים המצופין טהורים. מ"מ אסברה הכא בשל עץ דאורחא דמלתא הוא סתם עול של עץ הוא. ותדע דמתני' גופא מאי אריא דתני הך דינא בעול דוקא הא בכל הכלים שייך דין זה דמצופה טהור. אלא דבכלי העגלה אין דרכן בציפוי אלא עול לבדו. וכן הסובב של הגלגל דבסמוך. אבל הרא"ש כתב העול של מתכת טהור ומצופה במתכת טמא ע"כ ולא יתכן דכולה מתני' לענין קבלת טומאה איירי ולא לענין טומאה שעליו מטומאה ישנה:

הסובב של גלגל. אע"ג דהמתכת שהוא שומר לעץ מן ההפסד טמא ואינו בכלל מתכת המשמש לעץ כדפי' במ"ב בשם הר"י קורקס. שאני הכא דאפי' נאמר דהגלגל עצמו חשוב כאלו הוא של מתכת נמי טהור כשאינו מחובר לעגלה משום שאין לו שם בפ"ע או שאין תורת כלי עליו:

הטסין. לא אתפריש מאי ניהו. ואפשר שהם בפנים בחלל הגלגל במקום שנכנס לעץ של עגלה. והצפויין הם על הגלגל מבחוץ. ויש לפרש דאסובב קאי דהסובב טהור בין שהוא טסין בפ"ע שלא חברו עדיין בגלגל לצפוי ובין שכבר עשאו לציפוי:

סנדל בהמה. פי' הרב שעשויין לשתות בהן כו' ור"ל שבתחלת עשייתן נעשו לכך ג"כ וכ"כ התוס' בהדיא בשבת דנ"ט:

של שעם טהורין. ושל עץ אין עושין כלל שדרך הבהמה לקלקלו. תוס' בשבת:

הסייף מאימתי מקבל טומאה. פי' הרב בסייף שהעלה חלודה מיירי וכו' לא ידעתי מי הכריחו להוציא המשנה מפשטה דבתחלת עשייתן של סייף וסכין איירי שאם לא גמרן בשיפה והשחזה נקראין גולמי ואין מקבלין טומאה וכ"כ הרמב"ם בחבורו בפ"ח דין ב' דין זה לענין גולמי. וכן הר"ש והרא"ש לא פי' בזה כלום דסתמה כמשמעה מיפרשה. אבל לענין חלודה לא יתכן כיון אכתי לא אשמועי' עיקר הדין שהם מיטהרין בחלודה ועוד דפשיטא הוא שאם הסיר חלודתן דטמאין. ובתוספתא שינו דין זה בחלודה בלשון זה הסייף והסכין שהעלו חלודה טהורין שפאן והשחיזן חזרו לטומאתן הישנה ע"כ. והעתיקו הרמב"ם ג"כ בפי"א משישפנו. פי' הרב כלי יש לצורפין שקרוי הצירפים בלשון מקרא ע"כ. ולא מצאתי מלת הצירפים בכל המקרא. ואין לומר שט"ס היא כאן בדברי הרב שחזר עוד וכתבו לקמן ר"פ בתרא שנקרא הצירפים ותרגומו שופינא. ונראה שנתכוין למלת הפצירה פום הכתוב בשמואל א' י"ג ותרגומו שם שופינא ורש"י ז"ל כתב שם שלע"ז שלו לימ"א וכ"כ הרב בר"פ בתרא:

משנה ו

כיסוי טני של מתכת שעשה בו מראה. בכיסוי טני פליגי ר"ג וחכמים בפי"ב מ"ב ומתני' דהכא לחכמים פליגי דהא לר"ג לא שייך בה פלוגתא דבין כך ובין כך טמא. ויש לתמוה דאמאי נקט כיסוי טני הא לחכמים אין חילוק בין כיסוי טני לשאר כיסויין וכולם טהורים וליתני כיסוי סתם ועוד צריך לדקדק במאי קמיפלגי. ומ"ט דר"י כיון שעשה בו מעשה כדפי' הרב שמרקו ולטשו ואמאי ס"ל דמראה לא משוי לי' מנא. וי"ל דדוקא בכיסוי טני פליגי שכיסוי טני דרכו שיש בו בית קיבול כדאמרי' בפי"ב. ומסתמא עושין אותו כך לפי דרך מלאכתו שבית קבול שלו מועיל לו לענין הכיסוי ומשום דקיי"ל שכל דבר שאינו כלי אינו יורד לידי טומאה במחשבה אלא במעשה כדפי' זה בכמה דוכתי לעיל. וכתבנו בפי"ב מ"ה גבי מסמר שהתקינו להיות פותח בו את החבית דר"ע בעי מעשה רבא ולחכמים מעשה זוטא נמי מהני. וזה פשוט דכיסוי לא חשוב כלי כלל דאין לו שם בפ"ע כדאמרי' לעיל מ"ב וכדמוכח נמי ממתני' דפליגי אי מראה משוי ליה מנא. והשתא בכיסוי טני דהכא איירי שלא ביטל קיבולו לשבר דופנותיו אלא בתוכו מרקו ולטשו ועשה בו מראה. וס"ל לר"י דכיון דעדיין חזי לכיסוי טכי כבתחלה אין זו שינוי מעשה דכל שינוי מעשה צריך להוכיח במעשה שמבטל ממנו תשמישו הראשון וזה לא הוכיח שאלו בא לבטלו הי' צריך לבטל קיבולו ולעקור שם כיסוי טני ממנו שדרכו בבית קיבול. וחכמים ס"ל דבמעשה כל דהו סגי. ואפשר דדוקא נקט שעשה בו מראה ומ"ה סגי לחכמים דכל מראה מקפידין עליו במותר ואין משתמשין בו דבר אחר שלא יוכהה מראיתו והוי כבטל תשמישו. והשתא בשאר כיסויין שאין להן בית קבול מודה ר"י דמירקו וליטשו הוי מעשה דמאי אית ליה למיעבד בי' טפי ודוקא בכיסוי טני דאי בעי לי' למראה לא צריך לבית קבול ולכיסוי צריך בית קיבולו. להכי ס"ל לר"י דלא נתבטל תשמישו. והא דתנן לקמן בפ' בתרא מ"ב תמחו שעשאו אספקלריא טמא. התם אפילו מירקו ולטשו מודים חכמים דלא חשוב מעשה דהתם בכלי זכוכית דאתי לאפוקי טומאה מיני' ולאפוקי טומאה ודאי בעי ביטול תשמיש הטמא לגמרי ממנו והיינו שיטול דפנותי' שלא ישמש עוד בתמחוי:

אם אינה מראה את רוב הפנים טהורה. צ"ע אם מראה רוב הפנים של קטנה ואין מראה רוב של גדולה מה דינה ועיין בספכ"ח:

משנה ז

כלי מתכת מיטמאין ומיטהרין שבורין. מיטמאין בכדי נקט דהא לא פליגי אלא בטהרה דלר"א השבירה עולה במקום ימים ומשתכר בשבירה שא"צ להמתין שבעה. ולר"י לא. אבל מה ענין מיטמאין לכאן. וצ"ל דה"ק כלי מתכת המיטמאין מיטהרין כו' ואפשר לומר דזהו טעמו של הרמב"ם שסובר לר"י לא מצטרף הזאה שקודם ההיתוך ושלאחר ההיתוך. דלפ"ז א"ש דע"י השבירה מפסיד והכלים טמאין כמה ימים יותר שאם נטמאו והזה עליהן בשלישי ואם לא שברן לא היה צריך להמתין אלא ד' ימים עד הזאת שביעי. ואם שברן אחר הזאת שלישי צריך להמתין אחר השבירה שבעה הרי שמיטמאין בשבירה יותר:

ומיטהרין שבורין דברי ר"א. כתב הרב דר"א ס"ל כרשב"ג דס"ל לא אמרו אלא לטומאת הנפש כו' וצ"ע מאי דוחקי' לאוקמי לר"א כרשב"ג הא ת"ק דרשב"ג נמי ס"ל דלטומאת הנפש נמי גזרו טומאה ישנה וצריך הזאה. וא"כ לת"ק נמי שייך פלוגתייהו וי"ל דכיון דר"א ס"ל דשבירה עולה במקום ימים. וא"צ להמתין שבעה ימים אכתי איכא חששא דחייש ת"ק התם שמא יאמרו מה שבירה א"צ שבעה אף טבילה כן. וע"כ צ"ל דס"ל לר"א כרשב"ג דאיהו לא חייש לשמא יאמרו כדפי' שם. אלא שתתבטל מצות הזאה וכיון דמצרכינין לי' הזאה ש"ד. וא"ש דבהא פליגי ר"א ור"י דר"א לא חייש שמא יאמרו ור"י ס"ל כת"ק דחייש והלכך בעי לעולם להמתין שבעה שלא יאמרו שגם בטבילה א"צ שבעה ימים. ובהכי נ"ל ליישב ג"כ דברי הרמב"ם דמוקי פלוגתייהו דלר"א מהני לצרף ההזאות אעפ"י שההיתוך מפסיק בין הזאה להזאה ולר"י בעינין שתי ההזאות קודם ההיתוך או לאחריו. והיינו דלמאי דאמרן דר"י חייש לשמא יאמרו א"כ אי שרית ליה להפסיק בשבירה בין ההזאות אתי למימר דגם טבילה מותרת בין ההזאות אלא ודאי דלר"י אסור לשוברו בין ההזאות:

משנה ח

שהוא פותח בו מבפנים. נראה שפותח בו בדוחק ור"י לטעמי' דעושה ע"י הדחק חשוב מעין מלאכתו פי"ג מ"א גבי מספרת:

שלשה נקבים זה לתוך זה טהורה. אע"ג דחזי לקבל בו זתים ורמונים כיון שאין עשוי לכך טהור כדאמרינין נמי בכ"ח וכלי עץ אעפ"י דחזי לקבלה אם אין עשויין לקבלה טהורין. וגרע מפשוטי כלי מתכת דהפשוט נעשה לשם כלי. וזה משבטל לא נעשה לשם כלי ואפשר דאפי' יחדו לזתים ולרמונים לא מהני לפי הסברא שכתבנו בפי"ב מ"ה ומ"ז דכל שאינו כלי לא מהני בי' מחשבה לשווי' כלי:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה