משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק יג
משנה א
שנחלקו. פי' הרב והן של חוליות וכו' אמספרים מהדר אבל כל אי דמתני' אינם של חוליות ונשברו לאורכן וטמאין דיכול להשתמש עדיין בחלק ממנו ע"י הדחק ומיקרי עושה מעין מלאכתו ואפי' אם נפרש דשל חוליות אכולהו קאי וכדמשמע ממ"ש הרב וכן התער יש שמפרקין אותו ע"כ היינו דלשון שנחלקו משמע לי' דאיירי בשל חוליות. ומיהו ודאי דה"ה לנשברו דע"כ שנחלקו דהכא היינו בענין שאין סופו להחזיר לחברן כגון שחלקוה אחין או שותפין או נאבד החלק האחד דאל"כ לא טהר בחלוקה דהדיוט יכול להחזירה כדלקמן רפכ"ו אלא כשאין סופו להחזיר וא"כ ה"ה נשברו וניחא דפליג ר"י ואמר הסמוך ליד טמא דאנשברו קאי:
מספרת שנחלקה לשנים. הך שנחלקה היינו ודאי נשברה. דכשהן החלקים יחד במספרים נקראין זוג. וכשנתפרקו כל חלק ממנו נקרא מספרת והשתא קאמר דאם החלק האחד נשבר ר"י מטמא דאכתי חזי ע"י הדחק. וחכמים סברי דע"י הדחק לא מיקרי עושה מעין מלאכתו. וכה"ג פליגי לקמן ספי"ד במפתח:
משנה ב
קוליגריפון שניטל כפה פי' שניטל ונשבר או שלא נשבר אלא שאין לה בית יד והלכך הוא טהור והחלק האחר טמא מפני שינה. אבל אם נחלק ויש לשניהן בית יד שניהן טמאין זה מפני כפה וזה מפני שינה:
משנה ג
עד שינטל רובו. קצת קשה דהו"ל למיתני עד שנפגם רובו. ועוד דהו"ל למיתני בקצרה חרחור שנפגם רובו טהור וכן הלשון בפ' בתרא מ"ג גבי כוס. ואפשר דס"ל דדוקא ניטל רובו במקום א' טהור אבל פגימות אפי' ע"פ כולו אין מצטרפין לרוב. אלא שאין לחדש שום דין מצד דקדוק הלשון כיון שלא נמצא מפורש וגם הרמב"ם בחבורו העתיק כלשון המשנה וכן בסיף מתני' דלקמן משמע דניטל לאו דוקא וה"ה נפגם:
נשבר מקופו טהור. ונ"ל דה"ה אם נשבר הקתא שהיא הבית יד טהור. ואפשר דבקתא יש חילוק אם היד צריך אומן לעשותו טהור ואם הדיוט יכול לעשותו דמי לההיא דרפכ"ו דהדיוט יכול להחזירו לא טהר. והא דבמתני' דלעיל משמע דאם לא נשאר בית יד טהור לעולם. התם משום דהכלים עם הקתא נעשין מגוף אחד מתחלתן ואין הדיוט יכול לעשותן:
משנה ד
מפני שהיא כקורנס דברי ר"מ. צ"ע מ"ט דר"מ כיון שאין דעתו להשתמש בו לקורנס ותנן בספכ"ה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה אבל בלא מחשבה לא ולא אשכחן מאן דפליג בהא. ונראה דה"נ במחשבה איירי שחשב עלי' לקורנס וס"ל לר"מ דאפי' דבר שלא נעשה לשם כלי כשחשב עליו לכלי טמא במחשבה והיא סברת התוספות גבי סלע שנפסל שכתבנו בפי"ב מ"ז. וחכמים סברי דהכא שלא הי' עליו שם כלי לא מהני לי' מחשבה אלא שינוי מעשה בעי וזה סיוע למה שכתבנו שם בפי"ב וכן משמע קצת בפי' הרא"ש כאן שכתב וחכמים מטהרין שלא נעשו לכך ע"כ וכן לשון הרמב"ם בחבורו ומדלא כתבו שלא חשבו לכך או שלא יחדו לכך משמע כדפי':
נשתייר בה מלא הסיט. צ"ע דקשיא סיפא ארישא דרישא משמע דוקא אחת מבינתים טהור הא נשתיירו שנים במקום א' טמא וסיפא קתני עד דאיכא מלא הסיט. ואין לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא דהא אין כל המגירות שוות ואין ליתן שיעור בזה. וכיוצא בזה דייק בגמ' אמתני' דס"פ במסרק של צמר דרישא קתני אחת מבינתים טהור וסיפא תני נשתייר שלש במקום א' טמא. והתם משני בגמרא הא בגווייתא כו' כמ"ש תויו"ט לקמן. ואפשר דגם כאן י"ל כן דבשינים החיצונות הסמוכים ליד המגירה סגי בשנים ובגוווייתא בעי מלא סיט והוא כפירש"י שם בלשון ראשון בברייתא וגווייתא אבל המפרשים לא פי' בכאן כלום מזה. ונראה דרישא דמשמע דשתים במקום א' טמא היינו שכל אורך הוגירה או רובה היא כן שתים שתים שלימות יחד ומה שביניהן ניטל. וסיפא מיירי שאין בכל המגירה עוד יותר מן השינים כלום רק נשאר מכולם מלא הסיט. וגבי מסרק בס"פ לא מצי לשנויי הכי דהתם משמע דאפי' אין בכל המסרק כלום אלא שתים טמא כדתני בהדיא ברישא בשל פשתן שניטלו שניו ונשתיירו בו שתים טמא:
מלא הסיט. פי' הרב הוא כמו בין אצבע לאמה וכ"כ ג"כ בפי"ג דשבת ורפ"ג דערלה. וברפ"ג דערלה כ' הר"ש שהיא כמו בין אצבע לאצבע אבל הר"ש והרא"ש כאן פי' כמו בין אצבע לאגודל. וכן משמע מפי' הרמב"ם כאן וכתב ג"כ שהיא שיעור ד' אצבעות וכ"כ במס' ערלה שהוא שתות הזרת וזרת היינו אמה בת ששה טפחים ושתות ממנו הוא טפח שהיא ד' אצבעות ובחבורו פ"ט מה' שבת כ' שהסיט הוא שני טפחים וסיט כפול הוא ד' טפחים וכ' הה"מ שם שהזרת שהזכיר שם הוא חצי אמה:
שנפגמו טמאין ניטל חיסומן טהורין. ולא איתפריש אי ניטל חיסומן כילו דוקא טהור. אבל נפגם חיסומן לא טהר או דילמא ניטל לאו דוקא וה"ק נפגמו שלא במקום חיסומן טמאין ובמקום חיסומן טהורין וכן משמע מדברי הרב שכ' נפגמו נתבקעו וכ"כ הרמב"ם. ולעיל גבי חרחור שנפגם לא כתבו כלום משום דכאן בא לפרש שנפגמו היינו שלא במקום חיסום אלא נתבקעו גופן של כלים:
משנה ה
ואם התקינה למיתוח טמאה. התקינה דהכא היינו שינוי מעשה דוקא כמ"ש התו' בפ' במה טומנין דמ"ט דהכא לא מהני יחוד. ומשמע דאע"ג דחזיא למיתוח בלא מעשה כלל כמ"ש הרב בסיפא גבי של סקאין דחזיא למיתוח בלא חרורה ובלא עוקצה אפ"ה בעי מעשה ולא מהני מחשבה לאחותי לה טומאה ולא דמי להא דאמרי' כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה דדוקא בכלי אמרי' הכי כמו טבעת בהמה שחשב עליה לאדם. אבל מידי דלאו כלי הוא לעולם בעי מעשה כמ"ש במ"ד והארכנו בזה בפי"ב מ"ד ומ"ז:
מפני שהוא כותב בה:
כלומר כשהיא שלימה דרכו לכתוב בה והלכך כשניטל חרורה לא בטלה מכלי דאכתי לכתיבה קיימא כדמעיקרא:
אם מעכבת את התפירה טהורה. וצ"ל דהשחזתה להעביר החלודה הוי מעשה אומן דאל"כ כיון דהדיוט יכול להחזירה לא טהרה בחלודה. וכן צ"ל בסמוך בצינורא שפשטה דאומן צריך לכופפה. ומיהו נראה דאומן לאו דוקא אלא כל דאיכא טירחא בחזרה מיקרי מעשה אומן. ולמאי דפי' לקמן רפכ"ו דהא דהדיוט יכול להחזירו טמא היינו דוקא אם דעתו להחזירה ניחא נמי הכא די"ל דהני דהכא כשאין דעתו להחזירם:
משנה ו
עץ המשמש את המתכת. כולה מתניתין בפשוטין מיירי ובמתכת דפשוט נמי טמא העץ המשמש לו ג"כ טמא אבל פשוטי כלי עץ טהור משמש שלו אעפ"י שהוא של מתכת טהור דהמשמש באפי נפשי' לאו כלי הוא. אבל מתכת המשמש לכלי קיבול של עץ פשיטא דטמא. ואפי' בפשוטי כלי עץ אותן שיש להן טומאה מדרבנן כמו השלחן וטבלא וכיוצא בהן המשמשין נמי טמאין כמותן כדפי' פי"ב מ"ב והיינו דאסברה לן מתני' בפותחת וטבעת דוקא:
טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה. אמרי' בפ' במה אשה ד"ס הטעם שהולכין אחר המעמיד והטבעת מעמדת החותם. והא דבפרק בתרא מ"ג לת"ק דר"י אין הולכין אחר המעמיד התם המעמיד בא אחר הקלקול כדפי' בזה ספכ"ב:
טבעת של אלמוג. מ"ש תיו"ט בשם התוספות דקיבול העשוי למלאות לא שמי' קיבול. וכן כתב הרמב"ם בפרק ב מה"כ אבל הר"ש לקמן בפכ"ו מ"ב הביא ראיות דשמי' קיבול וכ"כ הרב משל"מ רפ"ד מה"כ בשם תשובת רמב"ן. ומיהו נראה דאפי' למ"ד שמי' קיבול היינו בעוד שלא נתמלא כיון דחזי לקבל אבל הכא שהחותם כבר קבוע בתוך הטבעת לכ"ע טהור. וע' בפי"ז משנה יז.
השן שבטס ושבפותחת:
נ"ל דיש חילוק בין חפין של פותחת שהם דקין וקצרין ואין ראויין בפני עצמן והשן שבטס הוא עב וארוך וראוי בפני עצמו לנר או למיתוח וחילוק זה מבואר בגמ' בפ' החולץ דמ"ג אמתני' דמסרק דס"פ דמשני רב פפא הא בקטינתא הא באלימתא. ונראה כדפי' דאלימתא תורת כלי עלי' ולא בעי התקינה לנר ולמיתוח אלא מחשבה בעלמא מהני וקטינתה לאו כלי היא ובעי מעשה וכדפי' לקמן בס"פ:
משנה ז
שניטלה אחת משניהן. וה"ה אם עשה מתחלה א' של מתכת. וטעמא דחכמים נראה דהכא לא שייך לומר שהמתכת משמש לעץ. כיון שהשן הזה מעושי המלאכה הוא כמו כולם וחשוב מעיקר הכלי ואע"ג דגם שינים של. עץ אינם משמשים לשל מתכת. ס"ל מסברא דאזלינן בתר מתכת שהוא חשוב יותר וחשוב כמו עיקר ור"י אלימא ליה הך סברא דמשום חשיבות היה כמו עיקר:
משנה ח
וכולן אחת אחת בפ"ע טמאות. מוקי לה בש"ס פ' החולץ דמ"ג אפי' בלא התקינה ומיירי באלימתא שהשן היא גסה ועבה ושם כלי עליה כדפי' במ"ו. א"נ דניטל עם חתיכת עץ שהיא לה לבית יד כלומר דמתוך זה נמי הויא כלי. ולקמן דקתני התקינה מיירי בקטינתא או בלא קתייהו וכ"כ הר"ש ותויו"ט לקמן. ונ"ל שצ"ל ע"כ דהני דלא צריך בהו התקינה משום שיש תורת כלי עליהן דאי לאו שם כלי אפי' חזיין בעינין שינוי מעשה כדפי' במ"ד. ותדע דגבי אונקליות תנן בפי"א אם פירשו אחת אחת בפ"ע טהורות ולא חילקו בין קטינתא לאלימתא וע"כ משום דאונקלי לאו כלי הוא וכמ"ש הרמב"ם שם שאין לה שם בפ"ע: