משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק יב
משנה א
טבעת אדם טמאה. הא תנינא לה בהדיא בפ' דלעיל ומשום דבעי למיתני עלה טבעת בהמה וכלים תני לה. ומיהו למאי דפי' בפרקין דלעיל דמסברא לא הוי מייתינין תכשיטין לטומאה אי לאו דרבינהו קרא בהדיא ניחא טפי דה"ק טבעת אדם מצינו בקרא שטמאה כדכתיב אצעדה וצמיד טבעת. ואין לנו בו אלא חידושו דדווקא דאדם ולא דבהמה וכלים ובהכי ניחא דקתני ושאר כל הטבעות טהורות וקשה דשאר טבעות מאי ניהו. ורש"י פי' בפ' במה בהמה דנ"ב כגון של דלת. ואינו מיושב דאי בדלתות של כלים היינו טבעות הכלים ואי בשל קרקע פשיטא דכל המחובר לקרקע טהור ולמאי דפי' א"ש דכיון דאמר דאין לנו בטומאת התכשיטין אלא מה שמפורש בקרא. שמעינין כמי דאין לנו לרבות אלא תכשיטין של מתכת לבד ולא של שאר מינים דקרא של זהב כתיב והיינו דאמר ושאר כל הטבעות חוץ מהמפורש בקרא טהורות וכדפי' בפ' דלעיל מ"ח וה"נ תנן בפי"ג טבעת של אלמוג טהורה. ומיהו הך שאר הטבעות דקתני נ"ל דבלא"ה נמי מתפרש שפיר דמעיקרא תני טבעת בהמה וכלים העשוים לתכשיט לבד ולא לשם תשמיש דומיא דטבעת אדם. והדר תני ושאר כל הטבעות אפי' עשויין לתשמיש והם לחגור בהן מתניו כו' נמי טהורות דסד"א דכיון דעשויין לתשמיש אדם שהאדם מושך אותן וקושר על ידיהן יש להן טומאה כמו מקל של מתכת דפי"א מ"ו דטמא לפי שרודה בו. קמ"ל דאלו טהורין והטעם פי' רש"י שם בפ' במה בהמה שאלו אין משתמש בהן כלום, אלא מונחין ועומדין לרצועה ומיהו עם הרצועה מקבלין טומאה אבל אם נטלה ומחזירה אין מקבלין טומאה לעצמן ע"כ. כוונתו דהא דאמרי' טבעת כלים טהורין וכן אותה שהתקינה לחגור בה מתניו. היינו כל זמן שלא קבען בכלים או ברצועה. והלכך לא שייך בהו שהאדם מושך בהן דכמות שהן בפ"ע אין ראויין למשוך. ובשביל שעומדין לרצועה לא חשיב אכתי תשמיש אדם. וזה נ"ל נכון בפי' המשנה דטבעת בהמה וכלים היינו העשויין לתכשיט ושאר כל הטבעות היינו העשויין לחגור בהן ולקשור בין כתפיו. ובחנם דחק רש"י ז"ל לפרש בשל דלת:
ודע דמשמע מדברי רש"י שהביא בתיו"ט דאפי' טבעת כלים העשוי' לתכשיט כשמחובר לכלי טמא משום יד וכ"נ מדברי הרא"ש בפירושו שכתב שהם טהורין בהפרדן וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ח קורת החצים:
מ"ש הרב אשפה שהחצים מונחים בה ע"כ נראה דאין ר"ל שיש לה בית קיבול להניח בתוכה דהא אפילו של עץ טמאה כדתנן ספט"ז בית החצים. אבל זו החצים תלויין בה:
שלשלת של סיטונות טמאה:
מפי' הרב משמע שהסיטונות סוגרין במפתח ולא הבע"ב. ולא יתכן דהא כבר תני לה כל שיש בה בית נעילה טמאה. אבל הר"ש לא כתב בסיטונות שסוגרין במפתח. אלא שסוגרין בשלשלת עצמה שראשה אחד קבועה במדה וא' בדלת. וא"ש דמשום דמשמשת למדה טמאה. ושל בע"ב שאין סוגרין בה ואינה קבועה במדה ולא הוי חיבור וכ"מ מפי' הרמב"ם אלא שהוא אינו מפרש שקבועה במדה. אלא בשלשלת שאין מחוברת לשום דבר וסיטונות סוגרין בהן חנויותיהן והיא מכלל המסגרות וטמאה ושל בע"ב אינה אלא לנוי:
משנה ב
קנה מאזנים. פי' הרב של עץ. ולא יתכן דהאיך טמא מפני אונקליות. הא אונקליות לעצמן אינם. כלי כדמוכח במתני' בסמוך דהמחובר לטהור טהור. והר"ש גורס אונקיות ומפרש שיש להן בית קיבול ניחא והרמב"ם ג"כ מפרש דאונקיות הן המשקולות והם ג"כ מקבלין טומאה. אבל הרב שמפרש אונקליות הם ווין וכיון שהם עצמן טהורין האיך מביאין טומאה לקנה של עץ ואפשר שזה שכתב מקל של עץ כלומר דרך החנונים בשל עץ אבל מתני' שהוא של מתכת ואפ"ה אינו טמא אלא משום אונקליות שבחבורן הם כלי וזה בלא זה לא חזי וכ"כ הראב"ד בהשגות. וכן נראה מאונקלי כתפין דבסמוך שהיא טהורה. ולפי שיטת הרב אין בו טעם דהתם נמי יש בו אונקליות שתולין בהן אלא התם בקנה של עץ דומיא דאינך דרגש ומנורה. והאונקליות המחוברין לטהור טהורין. והכא בשל מתכת והיינו נמי דמפרש הרב בשל רוכלין דטמאה שיש לו בית קבול. כלומר לקנה יש בית קיבול והוי אונקלי מחובר לטמא:
כל המחובר לטמא טמא. אפי' המחובר לפשוטי כלי עץ שאין לו טומאה אלא מדרבנן המחובר לו טמא כמותו דהא אונקלי שלחן קתני טמא והשולחן פשוט הוא ואינו טמא אלא מדרבנן. אבל מנורת העץ אפי' מדרבנן טהור כמבואר בת"כ הביאו הר"ש רפכ"ב שהשולחן משמש האדם ואת משמשי האדם ומנורה משמשת את משמשי האדם ואינה משמשת אדם. וכ"נ מדברי הרמב"ם רפ"ד מה"כ שהמשמש האדם ומשמשיו טמא מדבריהם לחוד וכ"כ הרב משנה למלך שם. וכן נראה עוד מדברי הרמב"ם פרק א מה"כ דין יו"ד וכ"כ עוד הרמב"ם בהדיא פכ"ח מה"כ דין ג' שהשולחן והטבלא אינו טמא מן התורה והא דאמרי' פי"ג מתכת המשמש את העץ טהור. התם נמי בכלי עץ שאין להן טומאה אפי' מדרבנן כמו טבעת ופותחת דתני התם שאין משמשין את האדם ואת המשמשין אלא לאחד מהן והוי דומיא דמנורה דהכא אבל כלי עץ הטמא מדרבנן יד שלו טמא כמותו. וצ"ע על הרמב"ם בחבורו פ"ט דין י"א שהעתיק למתני' דהכא וכתב זה הכלל כל כלי שמקבל טומאה בפ"ע מן התורה הרי האונקלי של מתכת שלו מקבל טומאה כו' ולמה דקדק לכתוב מן התורה ומתני' מוכח דאפי' בטמא מדבריהם הדין כן:
והמחובר לטהור טהור. האי כללא דווקא באונקלי שאינו מקבל טומאה בפ"ע. אבל אם הוא כלי שמקבל טומאה לעצמו אעפ"י שחברו לטהור אם לא בטל ממלאכתו ע"י החיבור טמא כדפי' בפי"א מ"ב וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות. פי' הרב שפירשו מן הכלי וכ"כ הרא"ש. והרמב"ם כ' עד שלא נקבעו ונראה דתרוייהו תני להו תנא דמתני' ולכך האריך למיתני אחת אחת בפ"ע דלא הו"ל למיתני אלא כולן שפירשו או כולן בפני עצמן. אלא או או קתני. או שפירשו אחת אחת או שמעולם לא נתחברו אלא היו בפ"ע. ונ"ל דאונקלי של שולחן שנטמא בעודו מחובר לשולחן ואח"כ פירש וטהר בפרישתו. והשלחן ג"כ טהר ע"י טבילה. וחזרו וחברו אותו אונקלי אל השולחן דלכאורה נראה דהאונקלי חתר לטומאה ישנה אלא שיש להסתפק אם זוקק גם את השלחן לטומאה זו שהמחובר לטמא טמא. או דילמא לא אשכחן טומאה ישנה בכלי עץ ונראה דאפי' אונקלי אינו חוזר לטומאתו כיון שהשולחן עיקר בתר דידי'. אזלינין כדאשכחן בתוספתא שהביא הר"ש פי"א מ"ד דבכה"ג אזלינין בתר עושה המלאכה והוא עיקר הכלי:
משנה ג
כיסוי טני של מתכת. הא דצריך למיתני' של מתכת אע"ג דפשיטא דכולי' פרקין בכלי מתכת הוא. משום דבכל הכלים קיי"ל דכיסויין טהורים כדתנן בכלי עץ ועור לקמן ספט"ז. ודרשי' להו מקרא כל אשר יעשה מלאכה בהן פרט לחפויי הכלים. ובכ"ח נמי אמרי' בפרק ב כל המשמש כסוי טהור דתוכו כתיב בהו. אבל כלי מתכות לא מצינו דממעט קרא לכיסויין. אלא מסברא ממעטינין להו לפי שאין להן שם בפ"ע כמ"ש הרב בפי"ד מ"ג וזה הטעם לא שייך אלא בכסוי הפשוט שאין לו בית קבול דהמקבלין טמאין אפי' אין להן שם בפ"ע כדפי' פי"א מ"ב. והשתא פליגי בהא דר"ג סבר דקיבול משוי לי' כלי אעפ"י שאינו עשוי לקבלה מ"מ כיון דחזי לכך הוה לי' שם כלי ולא גרע מפשוט שיש לו שם. וחכמים ס"ל דעשוי לקבלה בעינין כמו בכל כלי קבול דכלי עץ ועור וכ"ח דלא חשיב בית קיבול אלא אם עשוי לקבלה. א"נ י"ל דכיסוי טני אין קבלתו אלא לפרקים כשהטני מתמלא כולו ואין מקום להניח בו מניחין בכיסוייו. ור"ג חשוב לי' עשוי לקבלה.. וחכמים סברי כיון דעיקרו לכיסוי טהור אבל של רופאים משתמש בו תמיד. והראב"ד פ"ג דעדיות מ"ט פי' בע"א. ודע דהא דהכיסויין טהורין היינו כשאינם מחוברין לכלי וכ"כ הראב"ד שם ועוד יתבאר זה לקמן:
הדלת שבמגדל. המגדל כלי הוא ומקבל טומאה ומיירי שאינו בא במדה ודלת שלו אם מחובר וקבוע בו פשיטא דטמא אפי' של בע"ב אלא הכא כשאינו קבוע אלא תלוי בו ונשמט בידים. וכשנשמט לא חשיב חבור כדאמרי' פי"ח מ"ב גבי מוכני. וה"ה אם ניטל לגמרי ואינו תלוי אלא שדרכו להיות תלוי. והשתא הוי כמו אונקלי שפירש דאמרי' לעיל דטהור. ושל רופאים דטמא מפני שמניחין עלי' אספלנית ותולה בה המספרים. נראה דשל רופאים עשוי כמין חלל ועשוי לקבל האספלנית והמספרים. וכלי קבול טמא אפי' אין לה שם בפ"ע כדלעיל אבל אם אין בה קבול אין טעם לטמאה משום שתולה בה. והרב העתיק שמניחין עלי' אספלנית. אבל הרמב"ם בחבורו העתיק שמניחין בה:
עקרב בית הבד טמאה:
צריך טעם דהא אמרי' לעיל כל המחובר לטהור טהור וכיון שהקורה טהורה אמאי עקרב טמא. וצ"ל דהא דמחובר לטהור טהור היינו כשהטמא משמש לטהור והוי כמתכת המשמש את העץ. אבל הכא אין העקרב משמש לקורה אלא אדרבה הקורה משמש' לעקרב שאם לא תחבו וקבעו בקורה אין ראוי לתלות בו:
אבל אונקלי שבכותלים אעפ"י שגם הם אין משמשין את הכותלים. התם טעמא אחרינא הוא למאי דתנן לעיל דאונקלי בפ"ע טהורה לעולם שהיא כחצי כלי ואין לה טומאה אלא כשחברה לכלי המקבל טומאה. והלכך אם חברה לכותל טהורה דמתחלתה טהורה היתה. אבל עקרב בפ"ע טמאה כמו עקרב של פרומביא וקביעותה לבית הבד אינה מטהרה שהיא אינה משמשת לבית הבד כדפי'. ונמצינו למדין דהא דאמר עקרב בית הבד טמא. ה"ה אם קבעה בכותל והא דאמר אונקלי שבכותל טהור ה"ה בבית הבד טהור. אלא שהתנא דבר בהווה שדרך עקרב לבית הבד ודרך אונקלי לכותל. וכבר כתבנו בפי"א דהמחובר לקרקע אינו מטהר הכלי המחובר לו אם לא בטלו ממלאכתו והיינו נמי הך דהכא וכ"מ במתני' דלקמן בסמוך:
משנה ד
מסמר הגרע. פי' הרב איזמל המקיז דם וכ"כ הר"ש והרמב"ם. והר"ש דחה זה דבתוספתא תני ר"ש אומר מסמר הגרע טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע ולכך פי' כפי' האחר שהוא מסמר של נפחים כו' וצ"ע א"כ מ"ט דת"ק הא ודאי נעשה לשמש עם הקרקע ושפיר קאמר ר' שמעון. ונראה טעמא דת"ק כדפי' במתני' דלעיל כיון שהמסמר הזה אינו משמש לקרקע אלא הקרקע משמש לו שמתוך שנקבע בסדן יכול הוא לחתוך בו את הברזל לא טהר משום קביעותו. וצ"ל דה"נ המסמר הזה קודם שנקבע בסדן היה עליו תורת כלי שהוא עשוי רחב וחד כעין סכין וכל שהוא כלי קודם קביעותו בקרקע אין הקרקע מטהרו כיון שלא בטלו ממלאכתו כמו שפי' גבי עקרב בית הבד דמתני' דלעיל. ומ"מ יש לדקדק בין אם נפרש מסמר הגרע היינו איזמל המקיז ובין אם הוא של נפחים בין כך ובין כך ע"כ יש לו צורת כלי כמו סכין וכה"ג ואינו עשוי בצורת מסמר ואמאי קרי לי' מסמר. ועוד בכל סדר המשנה דהכא קשה דגבי מסמר הגרע תני בתרי' של אבן השעות דפליג בה ר' צדוק. וגבי מסמר הגרדי תני בתרי' ארון של גרוסות דפליג נמי בה ר' צדוק וגבי מסמר שהתקינו להיות פותח בה כו' תני בתרי' מסמר של שלחני דפליג בה נמי ר"צ. וכיון דכלהו הני תלתא דיני מסמרים נינהו כמ"ש הר"ש והראב"ד דארון נמי היינו מסמר שלו א"כ אמאי תני להו זוגי זוגי וליערבינהו וליתננהו כלהו כחדא ולמיתני הכי ומסמר של אבן השעות ושל ארון ושל שלחני טהורין ור"צ מטמא בכולם. ועוד יש לתמוה דבאבן השעות ובמסמר של שלחני אמאי מטמא ר"צ וכי לית ליה דכל המשמש לאבן טהור וכן כל שתשמישו עם הקרקע טהור והמפרשים לא פירשו לנו כלום בכל זה:
ולולא פירושם של רבותינו ז"ל הי' נ"ל לפרש משנתינו בענין אחר דמסמר הגרע היינו ככל המסמרות אלא ששאר כל המסמרות העשויין לתקוע אותם בבנינים ובגגות טהורין ואין להן טומאה אא"כ עשה בהם שינוי מעשה ותיקנם לשם כלי והיינו מתני' דלקמן מסמר שהתקינו וכו' כמ"ש הרמב"ם כ"ז בחיבורו רפ"י. ומתני' דהכא אתי לאשמועי' דיש מסמרות שאין בהן שינוי מעשה ואפ"ה טמאין וכן יש שיש בהן שינוי מעשה דמוכח שלא נעשו לבנין ואפ"ה טהורין והיינו אם חשב עליהן האומן בשעת עשייתן לשם כלי המקבל טומאה הרי הוא כלי במחשבה זו וטמא ואם חשב עליו לשם דבר שאינו מקבל טומאה טהור ותני מסמר הגרע עשוי כצורת כל המסמרים אלא שבשעת עשייתו חשב עליו לגרע כלומר להיות למרצע לנקוב בו ולקדוח בו כדרך המרצע והיינו לגרע ולחסר הדבר שניקב בו שמחסרו ועושה בו חלל ה"ז כלי תשמיש וטמא דמחשבה דאומן משוי לי' כלי אעפ"י שלא שינה מעשה שלו משאר מסמרות התקועה ודבר זה מבואר בהדיא בתוספתא וכתבה הרמב"ם בספ"ח מה"כ אומן שעושה ומניח זוגין לבהמה ולדלתות אם הרוב של דלתות מקבלין טומאה עד שיפריש מקצתן לדבר שאין מקבל טומאה ואם הרוב לדבר שאינו מקבל טומאה הרי הכל טהור עד שיפריש כו' עכ"ל הרי לנו דאעפ"י שהזגין בעצמן אין בהן שינוי בין שהוא לדלת או לבהמה מ"מ תלוי בשעת עשייתן אם עשאן לשם דבר שמקבל טומאה טמא ואם לדבר הטהור טהור והיינו נמי דין המסמרים אם עשאו לגרע אף על פי שצורתו כשאר מסמרים טמא והיינו נמי דתנינין לקמן ספכ"ה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה והיינו דבתוספת' קרי לי' ר"ש שנעשה לשמש עם הקרקע דאיהו ס"ל כל שלא שינהו ממסמר העשוי לתקועה לא מהני בי' מחשבה ואמרינין דסתמי' לתקוע בבנין נעשה ומשמש עם הקרקע ואפשר דבההיא דכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה פליג נמי ר"ש בברייתא בשום מקום א"נ דס"ל דמסמרים גריעי שאין עליהם תורת כלי ולפי מה שפי' לקמן מ"ה ומ"ז דמסמר אין עליו תור' כלי ולא מהני בי' מחשבה לחוד יש לפרש דמסמר הגרע דרכו לעשותו כעין כלי בצחצוח ומריקה וחדדו ומיהו אם כבר היה מסמר סתם לא מהני מעשה זוטא כזה לשויו כלי לחכמים דר"ע דבעו מעשה רבה במ"ה אלא דבתחלת עשייתו מהני אפי' מעשה זוטא וניחא טפי דר"ש פליג בתוספתא דבתחלתו נמי אין מעשה זוטא מוציאו ממה שעשוי לשמש את הקרקע כסתם מסמר והשתא א"ש דקתני עלה ושל אבן השעות טהור דדרך מסמר זה לייפותו בצחצוח ומריקה וניכר שאינו כמסמר התקועה ומשום שחשב בשעת עשייתה לחברה לאבן השעות טהור אפי' קודם שחברה דאע"ג דאין מחשבה מוציאה מידי טומאה. שאני הכא דבשעת עשייתה חשב עליה ואין זה מוציא מידי טומאה אלא דלא לינחת לה טומאה והיינו נמי עושה זוג לבהמה דתני בתוספתא דטהור וכמו שהוכחנו סברא זו גבי בגד העשוי לצורות לקמן פכ"ד משנה יג ור' צדוק מטמא דסבר דאפי' בתחלת עשייתו לא מהני מחשבה לטהר עד שיחברנו אל האבן ובכל הני דפליג ר' צדוק מהאי טעמא נינהו דהכא טהרתו משום שמחובר לאבן וגבי ארון טהרתו משום שמחובר לכלי הבא במדה ובמסמר של שלחני טהרתו משום שמחובר לקרקע וקמ"ל דבכל הני טהורין בכלהו חכמים מטהרין אפי' קודם חיבורן דמחשבה בתחלתן מהני להו. ור"צ בכלהו פליג דמחשבה לא מהני. ונראה טעמא דר' צדוק גזירה שמא יאמרו מחשבה מוציא מידי טומאה אפי' לאחר שירד לטומאה אבל בסתם מסמרות התקועה ליכא למיגזר דמינכרי שאין ראויים אלא לתקועה שרובן הן לתקועה והיינו דלא עריב ותני להו כולהו בהדדי משום דבעי למימר דבכל צד טהרה פליג וכל חד טהרתי' לחוד ועוד דכל חד בדדמי ליה תני דמסמר הגרע ומסמר של אבן השעות תרווייהו כסתם מסמר הן ושוין בצורתם ואפ"ה זה טמא וזה טהור וכן מסמר הגרדי ומסמר של ארון שניהם הן עבים וארוכים וכן מסמר המתוקן לפתוח ומסמר השלחני שניהם יש להן כמין תפוח עב ורחב בראשן זה לבית אחיזה לאחוז שם בשעה שפותח וזה להניח בו השלחן לסומכו. וא"ת כיון דכלהו מחד טעמא נינהו דלחכמים מהני מחשבה לטהרה ולר"צ לא מהני אמאי איצטריך למיתני פלוגתייהו בכל חד ומה לי אי טהרתו משום מחובר לאבן או משום מחובר לכלי עץ העשוי לנחת או שמשמש לקרקע. י"ל דכלהו מיצרך צריכי וכמו שנפרש לקמן טעמא דכל חד בדוכתי':
וארון של גרוסות. מ"ש הרב דר"ל מטמא שפעמים מטלטלין אותו לתקנו. וכתב ע"ז בס' משנת חכמים שאינו נכון דאפי' מטלטלו לתקן אינו מטלטלו מלא אלא ריקן וא"כ אכתי אינו מיטלטל מלא לעולם ולא הוי דומיא דשק. וכתב שט"ס הוא וצ"ל שפעמים מתקנין אותו לטלטלו כלומר לטלטלו מלא עכ"ד. ולפ"ז צ"ל דר"צ ס"ל כר"מ דרפט"ו דאם לפעמים מיטלטל מלא טמא דאלו לר"י אפי' בכה"ג אינו טמא אא"כ נעשה להיטלטל מלא דוקא. ומ"מ כאן אינו מיושב דהכא ארון זה אנו רואין שעכשיו אינו מיטלטל מלא ומשום שפעמים יהא עשוי להיטלטל מלא ע"י תיקון אין סברא לטמא כל כמה דלא תיקנו וצריך להגיה שפעמים מטלטלין אותו מלא. ומיהו לפי השיטה דפי' לעיל א"ש דהארון אינו מיטלטל מלא לעולם ובמסמר שלו ר"צ מטמא קודם שחברו לארון דס"ל דבמחשבה שחשב עליו לחברו לא טהר וחכמים סברי דמחשבה מטהרו. ונראה דאע"ג דכבר תני לפלוגתיי' במסמר של אבן השעות תני לה נמי הכא דסד"א דוקא בשל אבן מטהרי חכמים דכלי אבנים אין בהן שום צד טומאה. אבל כלי עץ נהי דאינהו גופייהו כשבאין במדה טהורים דמינכרי ולא מיחלפי בשאר כלי של עץ אבל מסמר שעדיין לא חברו ניגזור דילמא אתי לאחלופי בכלי עץ שאינו בא במדה ויאמרו דמסמר המיוחד לכלי עץ טהור לעולם קמ"ל:
משנה ה
מסמר שהתקינו. משום דבמתניתין דלעיל איירי בתחלת עשיית המסמר ואמרי' התם דסגי במחשבה לטומאתו כדפי' והשתא מיירי במסמר שמתחלתו נעשה לתוקעו בבנינים כדרך סתם מסמרות ונמלך עליו עכשיו לעשותו כלי לצורך שום תשמיש ואמר שצריך שיעשה בו מעשה ואח"כ מקבל טומאה והיינו דהני התקינו כמ"ש הרב שעיקם את ראשו וכו' ולא דמי לטבעת בהמה שחשב ליתנה לאדם דמהני ליה מחשבה לטומאה כדאמרי' ספכ"ה. דהתם טבעת כלי הוא וראוי מיד לאדם אבל מסמר סתם לאו כלי הוא ואין ראוי למפתח בלא תיקון ודמי להא דתנן בפכ"ו כ"מ שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו ומיהו קשה דמתני' מאי קמ"ל דאם עשאו כלי מקבל טומאה פשיטא לכך נראה דאפי' המסמר הוא ראוי לפתוח:
ולנעול בו כמות שהיא בלא שינוי מעשה אפ"ה לא מהני יחוד ומחשבה לחוד עד שהתקינו במעשה דל"ד להא דאמרי' כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה דמסמר לא חשוב כלי ואפי' פשוטי כלי מתכת אינו מקבל טומאה אא"כ נעשה בו צורת כלי ומסמר אין בו צורת כלי ומתני' אתי למימר מה נקרא צורת כלי ומוכח לפ"ז דסתם התקינו היינו במעשה כמ"ש תיו"ט לקמן מ"ז בשם התוס' וכ"כ הרב לעיל פרק ב מ"ג:
העשוי לשמירה טהור. נראה דאפי' התקינו ועשה בו שום שינוי מעשה אם חשב במעשה זו לשם שמירה טהור דאפי' כלי גמור שחשב בשעת עשייתו לתשמיש טהור. הכלי טהור כמו זוג שעשאו לבהמה וטבעת בהמה. וה"נ לשמירה לא חשיב כלי תשמיש:
מסמר שהתקינו להיות פותח בו את החבית כו' החילוק בין עשאו להיות פותח ונועל בו ובין לפתוח בו את החבית. דאם צריך לפתוח ולנעול בו צריך מעשה רבה לעקם את ראשו שיהא כמו מפתח והלכך אם התקינו בענין שראוי לכך לכ"ע טמא. דהא כבר עביד בי' מעשה רבה וכלי חשוב הוא. אבל אם צריך לפתוח נקב בחבית אפי' סתם מסמר ראוי הוא לכך אלא שמחדדו יפה וזהו מעשה זוטא והלכך פליגי בי' דר"ע ס"ל דמעשה זוטא נמי סגי לשווי' כלי וחכמים מעשה רבה בעי שיצרפנו ואזדו לטעמייהו דפליגי נמי בכה"ג לענין מדרס ולקמן פ"כ מ"ד ובפכ"ב מ"ט ובפכ"ז מ"ט. ומתוך זה נ"ל שז"ש הרב ברישא בהתקינו לפתוח ולנעול שעקם את ראשו או שחדדו ע"כ. אינו נראה דדוקא עיקם את ראשו מהני דמעשה רבה היא וחדדו לא מהני לחכמים. והר"ש והרא"ש לא כתבו הא דחדדו:
מסמר של שלחני טהור:
אדלעיל קאי אם עשה מסתם מסמר להיות של שלחני וזה יש בו שינוי מעשה לשם כלי ואפ"ה טהור דעשוי לשמש את הקרקע. ור"צ מטמא ולא פי' לנו במאי קא מפלגי. וכבר פי' לעיל דאדלעיל קאי אם התקינו לשם שלחני אעפ"י שלא חברו עדיין בעמוד הוי עשוי לשמש את הקרקע במחשבה זו. ור"צ לא מטהר לי' במחשבה ומיהו אם חברו מודה ר"צ דטהור. והא דאיצטריך לאשמועי' תו פלוגתייהו במסמר של שלחני אע"ג דכבר תני לה במסמר של אבן השעות ושל ארון. נ"ל דלחכמים צריכי דאי מהני דלעיל סד"א התם דלא התקינן ועשאן כלי אלא הם עשויין כשאר כל המסמרים אלא שיחדן לאבן ולארון. וכיון דלאו כלי נינהו הלכך מהני בהו מחשבה לטהרה. אבל זה שתיקנו לשם שלחני ועשה ראשו עב ורחב כדרך שעושין להעמיד בו תריסי החנות. והרי הוא כלי כמו קלוסטרא דלעיל פי"א שראוי ג"כ לכתוש בו פלפלין וכיוצא בו. וסד"א דבהא מודו חכמים דלא מהני בי' מחשבה לטהרה דילמא מימלך ומצנע לי' לכתישה קמ"ל:
שלשה דברים ר"צ מטמא:
הא תו למה לי. וכתב הרא"ש דאיידי דבעי למיתני ארבע דברים ר"ג מטמא דאכתי לא תני להו עד השתא. חשוב נמי מילי דר"צ. ולעד"נ משום דבכולה מסכתא לא אשכחן דאיירי ר"צ בטומאת כלים בר מהני תלת להכי תני להו לומר דאין לנו אלא אלו שלש דאיירי בהו ר"צ ובכולן נחלקו עליו. וכן ארבע דברים של ר"ג לא אשכחן לי' דאיירי בטומאת כלים בר מהני. ובהכי מתיישב לי דקדוק אחד במשנה דגבי מילי דר"צ תני תרתי זימני ר"צ מטמא וחכמים מטהרין בתחלה ובסוף. ובמילי דר"ג לא תני אלא חד זימנא. משום דגם בכל המשניות כ"מ שהוזכרו דברי ר"צ במשנה מצינו לו שהוא מיקל בכל דוכתא וגם הלכה כמותו בכולם או ברובם. ודבריו תמצא בפ"כ דשבת מ"ה ובפרק ב דסוכה מ"ה ובפ"ז דעדיות. ותלת מילי דהכא דידי' חידוש הם שהוא מחמיר ואין הלכה כמותו וזהו שכפלו בכאן לומר ראה זה חידוש הוא ר"צ מטמא וחכמים מטהרין:
משנה ו
.ותלוי המגרדות:
מדברי הרמב"ם נראה דהמסמרות שחולין בהם היינו תלוי דהכא. וצ"ע דבכל דוכתא תלוי היינו חבל או שלשלת שבכלי העשוי לתלותו בו כדלקמן גבי תלויין דפט"ו מ"ד וכן תלאי בשבת פ"ח מ"ב. ומיהו בתוספתא משמע כדברי הרמב"ם דקרי לי' משמש עם הקרקע. ומ"מ לולי דברי הרמב"ם ז"ל נראה דתלוי דהכא כמו בכל דוכתא ובמגרדת דרכן לקבוע שלשלת ארוך הרבה ראשו אחד קבוע במגרדת וראש השני קבוע בכותל המרחץ ומתגרדין בו במחובר לכותל ועושין כן כדי שלא יגנבו המגרדת ובמגרדת עצמה לא פליגי דמטמא אעפ"י שמשמש עם הקרקע דהא קיי"ל כלי המחובר לקרקע כל שלא בטל ממלאכתו אין חבורו מטהרו כדפי' לעיל במ"ג ובפי"א מ"ב. וכי פליגי בשלשלת דר"ג סבר דשלשלת כדי שלא יגנב הכלי הוה יד לכלי וכל שהכלי טמא נטמא היד כדין כל ידות וחכמים סברי הכא השלשלת משמש עם הקרקע דאי לאו דמחובר לכותל אין היד משמש כלום שלא יגנב. ונהי דהחבור לא מהני לטהר המגרדת עצמה כיון שעושה מלאכתו השלשלת מיהו טהור:
וגולמי כלי מתכת. נראה דפליגי באדם שאינו מקפיד ומשתמש בו בלא שיפה ומריקה. דר"ג סבר בתר דידי' אזלינין והא לא קפיד:
וחכמים סברי בתר כולי עלמא אזלינין שמקפידין אי משום דלכבוד עשויין ואי משום שדמיהם יקרים כדאמר ספ"ק דחולין. וזה שאינו מקפיד בטלה דעתו. והא דמשמע בפט"ז מ"ב דבתר דידי' אזלינין בכה"ג דאמר גמר שלא לשוף טמאה הכא שאני דכלי מתכת חשיבי טפי ובטלה דעתו:
וטבלא שנחלקה:
פי' הרב בטבלא של חרס וכ"כ הרמב"ם. דאין לפרש בשל מתכת דפשיטא דלא טהרה בחלוקה כיון דחזי' למילתה כמו קודם חלוקה טמאה. ובשל עץ נמי ליכא לאוקמי דאי באין לה לבזבזין אפי' קודם חלוקה טהורה דפשוטי כלי עץ הוא. וביש לה לבזבזין נמי אפי' אחת גדולה ואחת קטנה כיון שהגדולה אינה מוקפת מארבעה רוחותי' לא מיקרי כלי קבול כדמוכח פט"ו מ"ב דבעי גפפו מארבע רוחותי'. אבל בשל חרס משמע להו דלא בעי' מוקף מארבע רוחות כך נראה סברת הרמב"ם והרב. אבל נראה דאיכא לאוקמי בשל עץ ושאין לה לבזבזין דטמאה מדרבנן כדתנן רפכ"ז טבלא שאין לה לזביז בכלי עץ טמאה והכא שנחלקה ומספקא לן בכל חדא דילמא היא הגדולה דא"א לצמצם. והוה ספיקא דרבנן ולקולא. ור"ג דמטמא אפשר דלא מיחשב לי' האי ספק דהוה כספק בחסרון ידיעה. ומיהו לא יתכן דכה"ג לא אמרי' ספק דרבנן לקולא דהיכי דממ"נ חד ודאי טמא מטמינין להו לתרווייהו ששניהם חשובין אחד הואיל ושניהם נכנסו בספק כדאמרי' בפרק ב דמקוואות מ"ג נפלו מים שאובין לאחד ואינו יודע לאיזהו. שניהם פסולין שאין לו במה יתלה. וגם דלא דמי ספק זה לחסרון ידיעה כיון שאין שום אדם יכול לידע אותו דהא קיי"ל א"א לצמצם. אלא נראה דכיון דעיקר טומאת פשוטי כלי עץ דרבנן לא גזרו אלא כשכולו קיים או רובו דרובו ככולו אבל כשאין הרוב ניכר לא גזרו. ור"ג ס"ל דכעין דאורייתא תיקון. וסתם מתני' דרפט"ז כלי עץ שנחלק לשנים טהור כחכמים דהכא. וקרוב לזה היא ג"כ פי' הראב"ד בעדיות פ"ג מ"ט. אבל לפי' הרב והרמב"ם דביש לה לבזבזין מיירי ודאי קשה כיון דטומאתו מדאורייתא אמאי מטהרין חכמים בשניהם שוין הא קיי"ל א"א לצמצם כמ"ש תיו"ט. ותו דבשל עץ נמי מצינין לאוקמא בכה"ג ביש לה לבזבזין ואם אחד גדול הוא טמא אעפ"י שאינו מגופף מארבע רוחות דלא אשכחן לזה חילוק בין חרס לעץ. ובפ"ד מ"ג כתבנו דשל חרס א"צ מגופף סביב ובכלי עץ נמי לא אשכחן דבעי מגופף סביב כמ"ש לקמן פט"ו מ"ב וכ"נ מדברי הראב"ד שם בעדיות:
משנה ז
דינר שנפסל. לכאורה משמע דאורחא דמילתא תני שנפסל וה"ה לא נפסל. ומיהו נראה דדוקא קתני למאי דפי' לעיל מ"ה דכל מידי דלאו כלי הוא לא מהני בי' מחשבה לאחותי' לי' טומאה אלא צריך שינוי מעשה להיות עליו שם כלי ומעשה זה מוציאו משמו הראשון להיות עליו שם כלי מעכשיו והתקינו לשם תכשיט דהכא מסתמא היינו נקובה כמ"ש הרב שעושה בו נקב לתלותו בו. והלכך אם לא נפסל ומטבע הוא ואין עליו שם כלי אפי' נוקבו לשם תכשיט לא הוי מעשה דאפי' נוקבו אין יוצא משם מטבע ואנן בעינין מעשה רבה כחכמים דר"ע לעיל מ"ה. אבל נפסל דכבר בטל ממטבע מהני בי' התקינו בנקב בעלמא. דכיון דנתבטל שמו הראשון הוה נקובה נמי כמעשה רבא. וניחא השתא הא דקתני תו סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה. דהא תו למה לי. אלא דאתי לאשמועי' דאפילו משקולת דזימנין דאיתרמי שהסלע מכוונת למשקולת כמו שהוא וא"צ תיקון וסד"א דטמא במחשבה בעלמא קמ"ל דדווקא התקינה בעי דבלא מעשה לא נחתא לי' טומאה כיון דלא הוה עלה שם כלי מעיקרא ונפסלה דסלע ודאי לאו דווקא. אבל מדברי התוס' שהביא תיו"ט לא נראה כך אלא דאי א"צ חיתוך אין ה"נ דטמא במחשבה משום דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה. ואני תמה דלקמן פי"ג מ"ה במחט שנטל חרורה או עוקצה והתקינה למיתוח טמאה. והתקינה דהתם היינו שינוי מעשה דוקא כמ"ש התוס' עצמם בשבת דמ"ט דיחוד לא מהני התם אע"ג דאין צריכה שום מעשה למיתוח כדתנן בסיפא גבי מחט של סקאין בין כך ובין כך טמאה דאפי' בלא חרורה ובלא עוקצה חזיא למיתוח אלמא דכל מידי דאינו כלי לעולם מעשה בעי וכ"מ בפי"ג מ"ד גבי מגרפה. ונראה שדין זה תלוי במחלוקת:
שכתבנו ברפ"ג גבי כלי חרס שניקב בזית אי מהני לי' יחוד לרמונים. דלהתוס' והר"ש התם דמהני ה"נ מחשבה מהני ולהרמב"ם התם לא מהני יחוד וה"ה הכא.
משנה ח
האולר והקולמס כו' כל הני קמ"ל דיש להם שם בפ"ע וכ"כ הרמב"ם. וקצת קשה דקולמס הא יש לו בית קבול לקבל הדיו. והמקבל אפילו אין לו שם בפ"ע טמא כדפי' בפי"א מ"ב ולמאי תני'. וצ"ל דבאין לו קיבול איירי. וכל גולמי כלי עץ טמאים. צ"ע מה ענין דיני כלי עץ לכאן באמצע דיני כלי מתכת. ונראה דחוזר על עיקרי הדינים שבתחלת המסכתא תני לן דפשוטי כלי עץ טהורין וכן פשוטי כלי חרס ואזיל ועסיק לפרושי כל דיניהם בפרט. וחזר לשנות דכלי מתכת פשוטיהן טמאין ועסיק עד השתא נמי בדיניהם לפרש הפשוטין איזהו יש לו שם בפ"ע ואיזהו אין לא. ולאחר שפירש הכל חוזר עוד על גולמיהן דגם בזה:
יש חילוק בין כלי מתכת לכלי עץ ומכאן ואילך לא:
איירי תו בצורת כלים אלא מענין כלים שנשברו כיצד טהרתן ושאר עניני טהרות כלי מתכת: