אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק יא

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק יא

פרק י

משנה א

פשוטיהן ומקבליהן טמאין פי' הרב דלא איתקשו לשק אבל הרמב"ם פי' דכתיב כל דבר אשר יבא באש ובחבורו פרק א הוסיף עוד דאפי' מקבלין מ' סאה ויותר מטמאין מטעם זה שנא' כל דבר ע"כ ואע"ג דתעבירו באש לענין הגעלה מאיסור איירי טומאה נמי שמעי' מיני' דכתיב בתרי' אך במי נדה יתחטא כדפי' רש"י בחומש הצריכין חיטוי והגעלה ודברי התוס' בשבת דנ"ח ע"ב ד"ה כל דבר צל"ע:

נשברו טהרו:

ולא אמרי' דכלי קבול שנשבר קבולו ונעשה פשוט יטמא כדין פשוט. דשאני פשוט שמתחלה עשאו לשם פשוט ותורת כלי פשוט עליו אבל זה בטל מתורת כלי דאף הפשוט אינו טמא אא"כ יש בו צורת כלי אבל עשת וחררה טהורין כדלקמן מ"ג. וכן בכלי עץ דפשוטיהן טמאין מדרבנן דווקא שיש בהן צורת כלי כמ"ש ברפרק ב:

חזרו לטומאתן הישנה. פי' הרב שמא יאמרו מה שבירה אין טעון הערב שמש אף טבילה וכ"כ הרמב"ם. אבל רש"י פי' בפ"ק דשבת הרואה שנטמאו ומשתמש בהן בו ביום סובר שהטבילם ע"כ. ואיכא בזה נ"מ לדינא אם חזר ועשה ממנו כלי אחר מכמות שהי' ששינהו מקיבול לפשוט וכיוצא בזה. דלטעם רש"י ליכא טומאה ישנה בכה"ג דמינכר שהיא כלי חדש וכ"כ רש"י בהדיא התם גבי דרצפינהו מורצף דשמא יאמרו ליכא דמינכר עשייתו שנתחדש כולו ע"כ. ולטעם הרמב"ם והרב אין חילוק ולעולם חוזר לטומאתו, ולכאורה קשה לטעם הרמב"ם מאי אריא עשה מהן כלים חזרו לטומאתן. בעודן שברים נמי ניגזור דשבירה לא מטהר שמא ילמדו לומר טבילה מטהר כמותה בלא הערב שמש. ולרש"י ניחא דלשמא ילמדו ממנה לא חיישינין אלא שיסברו שהטבילו ובשברים לא ישברו וי"ל כיון דלא אשכחן שם טומאה בעולם בשברים אף בטומאות דאורייתא אין סברא כלל לגזור בהן טומאה ובמ"ג כתבנו דמוכח כסברת הרמב"ם ועוד כתבנו מזה בפי"ד מ"ז:

אלא לטומאת הנפש. פי' הרב שמא תשתכח תורת מי חטאת כו' ולעיל בטעמי' דת"ק לא ניחא לפרש שתשתכח תורת טבילה בכלים. דודאי לא תשתכח דאדרבה כל אדם נוח לו בטבילה יותר מבשבירה שמקלקל הכלי אלא בטומאת נפש שצריך להמתין שבעה ימים וקשה עליו ונוח לו לשברו ותשתכח תורת מי חטאת ולרשב"ג נמי לא שייך חשש שמא יאמרו כשם ששבירה א"צ הזאה ושבעה ימים כך טבילה א"צ וישתמשו בטבילה בלא הזאה. דאיהו לא חייש כלל לשמא יאמרו לא בשאר טומאות ולא בטומאת מת. דכיון דהזאה והערב שמש מפורש בקרא לא חיישינין שיטעו. ונראה שהיא ג"כ סברת רש"י שכתבנו לעיל דאף ת"ק לא חייש שמא יאמרו וא"ת א"כ איך תשתכח תורת מי חטאת שהיא מפורש. וי"ל דלאו שתשתכח לומר שאינה מטהרת אלא שלא יהיו מתעסקין לטהר בה וכמ"ש הרב שאין לך אדם ממתין שבעה ימים. וס"ל דטהרת מי חטאת מצוה ואין ראוי לבטל את המצוה ובהכי ניחא לת"ק דחייש שמא יאמרו ואכתי היו יכולין לתקן דשבירה בעי הערב שמש לשאר טומאות ושבעה לטומאת מת ותהא דין שבירה שוה לגמרי לטבילה. ולמה הצריכו טבילה דווקא לטומאה ישנה כמ"ש הרמב"ם ולמאי דפי' ניחא דחייש ג"כ שלא תשתכח תורת טבילה שהיא מצוה:

משנה ב

שיש לו שם בפני עצמו טמא. פי' הרב בין שיש לו בית קיבול ובין שאין לו וכ"כ הרמב"ם. ואיני יודע מה באו ללמדנו כאן והא כבר תנינא לה דפשוטיהן ומקבליהן טמאין ומה ענינו לכאן. ונראה דס"ל דכלל זה שאמרו שצריך שיהא לו שם בפ"ע לא אמרו אלא בפשוטין דווקא שעיקר חשיבותו הוא שמו שיש עליו שם כלי דהא עשת וחררה של מתכת טהורין ואינם בכלל פשיטין שאין עליהן צורת כלי. וא"כ כיון דעיקר טומאת הפשוטין היא משום שם כלי הילכך בעינין שיהא לו שם לעצמו ולא שם לווי שנקרא ע"ש דבר אחר ששוב אין כאן חשיבות שם לכלי זה והרי היא כמו חצי כלי כמ"ש הרמב"ם בחבורו רפ"ט. אבל במקבלין לא שייך האי כללא דאפי' אין לו שם בפני עצמו טמא דחשיבות שלו הוא מצד קבולו. ומתני' נמי דיקא מדלא קתני כל שאין לו שם בפ"ע טהור. משום דהא לאו כללא הוא דהא איכא מקבלין דטמאין אלא הכא אתי לפרושי מתני' דלעיל דאמרי' בין פשוטין ובין מקבלין טמאין דהיינו דווקא כשיש להן שם אז שוין פשיטין למקבלין אבל אין להן שם אין שוין דפשוטין טהורין. וי"ל שזהו כוונת הרב והר"מ ז"ל שכתבו כאן בין יש להן בית קבול וכו' וכן מבואר מדברי הרמב"ם בחבורו פ"ט דין ב' ודין ו' דמקבלין אפי' אין להם שם בפ"ע טמאין:

והקורא:

כ' תיו"ט לא מצאתי פירושו. ונראה שהיא קורת הבית ממש וה"נ תנן ספ"ק דמ"ק הציר והצנור והקורה, ופי' הרב שם קורת הבית אלא דהתם של עץ ודהכא של מתכת. ובספרים כתוב כאן הקורא באל"ף וצ"ל בהא כההיא דמ"ק וכן הגירסא כאן בגמרא וכן העתיק הרמב"ם בחבירו רפ"ט הקורה בהא וקצת קשה דלא חשוב מסמרות דעשויין לשמש ג"כ את הקרקע שתוקעין אותן בגגות ובכותלים והם טהורין וכמ"ש הרמב"ם רפ"י:

מפני שנעשו לקרקע:

פי' הרב דכל המחובר לקרקע הוא כקרקע ומשמע דה"ה אם מחובר לשאר כל דבר שאינו מקבל טומאה כגון לפשוטי כלי עץ או לכלי עץ הבאים במדה נמי טהורים דכל המחובר לטהור הוא כמוהו וכן מוכח בפי"ד מ"ב מקל שעשה בראשו מניקת וכן קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל בפ"כ מ"ה וכ"כ הרמב"ם בחבורו רפ"ט בהדיא שנעשה לשמש את הקרקע או את העץ ע"כ (ולסברת הרמב"ם דכל מה שנעש' לקרקע טהור אפי' קודם שנקבעו מיושב מה שנוהגין לעמוד במקוה ע"ג שליבות של עץ הנשים בשעת טבילה ואנן קיי"ל דאסור ולא עלתה לה טבילה והאריכו לתמוה ע"ז הלבוש והט"ז ביו"ד סי' קצ"ח סל"א. אבל לסברת הרמב"ם א"ש ולק"מ דהני שנעשו לקרקע הוי כקרקע ונראה שנעלם סברת הרמב"ם זו מכל האחרונים ז"ל) ומיהו בעיקר דין שנעשה לקרקע דס"ל ל לרמב"ם דאפי' קודם שנקבעו טהורין נ"ל שהרבה פוסקים חולקין בזה כדפי' באורך פ"ד דמקוואות מ"ג ומ"ש תיו"ט דמתני' משמע כהרמב"ם מדלא קתני סתם כל המחובר טהור. לא משמע מידי דהא איכא מחובר דטמא והוא דף של נחתומין שחברו בכותל פט"ו מ"ב וכל הענין פי' במקוואות ונ"ל דכל שנעשה לשמש את הקרקע בלבד ואין לו תשמיש אחר אפי' אינו מחובר בקרקע וגם אין עתיד לחברו אינו מקבל טומאה כדמוכח במתני' ד' דנגר טמא משום גלוסטרא שבראשו ואי לאו הגלוסטרא טהור אע"ג דאינו מחובר וכ"מ בפי"ד מ"ג גבי יתדות אהלים ויתדות המשוחות:

משנה ג

ומן הצפויין. מפי' הרמב"ם משמע דמפרש בציפויין של כל הכלים ולטעמי' אזיל שסובר לקמן מ"ד ומ"ו דכל הציפויין טהורין אבל לקמן פי"ד מ"ה משמע דטסין וציפויין של עגלה הן כמו הסובב דחשוב להו התם כולהו בכלי עגלה וא"כ טהרתן משום שמשמשין את העץ ואין להם שם בפני עצמן. והרב שכתב לקמן דכל הני לא נראו לקבל טומאה משום דגולמי נינהו אינו מיושב דטסין וציפויין לאו גולמי נינהו. אבל הר"ש לא כתב דגילמי נינהו אלא שלא נראו לקבל טומאה ומ"מ קשה דכני כלים ואוגני ואזני אמאי לא נראו לקבל טומאה עם הכלי. וכבר הקשה כן הרא"ש וכתב ושמא לא גזרו טומאה ישנה אלא אם עשאו מגוף הכלי ולא מן יד ואוזן ע"כ ולעד"נ דכני ואוגני כלים מיירי בפשוטי כלי עץ שיש לה כן של מתכת או אוגן ואוזן שהם טהורין כדין מתכת המשמש את העץ:

ריב"נ אומר אף מן הקצוצות. כתב תיו"ט דס"ל כאביי שמא לא יקבנו ובקצוצות ליכא למיחש ע"כ. ואינו נראה דא"כ אמאי לא אמר הש"ס דטעמא דאביי כתנאי. דת"ק דהכא לא ס"ל. ועוד דהא אפי' ניקבו בכדי טהרתו גזרי' שמא בפעם אחרת לא יקבנו וא"כ אפי' קצץ לקצוצות איכא למיגזר שמא בפעם אחרת לא יקצוץ. ומה"ט נראה שכתב רש"י ז"ל התם גבי דרצפינהו מורצף שנ"ל עיקר כפי' השני דשמא יקבנו איכא ושמא יאמרו ליכא ולכן נראה דריב"נ נמי כרבא ס"ל דטעמא משום שמא יאמרו אלא דמפרש שמא יאמרו כפי' רש"י שיאמרו שכלי זה לא נשבר אלא ע"י טבילה טהרו ומשתמש בו בלא הערב שמש. ויטעה לומר דטבילה אין טעון הערב שמש וזה שעשאו מקציצות מינכר עשייתו שאינו בצורתו הראשונה שהרי נתחדש כולו וכדפירש"י גבי רצפינהו., ות"ק סבר דגזרת שמא יאמרו אינו על כלי זה אלא שיטעו ללמוד דין טבילה מדין שבירה וכפי' הרב והרמב"ם בר"פ ואפילו בקציצות איכא למיחש. ומשום דקיי"ל כת"ק לכך לא כתב הרמב"ם חילוק דרצפינהו בחבורו דאתאן כת"ק וע"כ משום דס"ל גזירת שמא יאמרו שילמדו שבירה מטבילה וכדפי'. וזה דלא כהרב משנה למלך שכתב דרבינו סובר כפי' הראשון של רש"י ואין צורך. וכ"ש דטעם ראשון אינו נראה וכמ"ש רש"י ז"ל שהעיקר כפי' אחרון ונראה כדפי' שגם הר"מ ז"ל ס"ל כרש"י וכפי' אחרון אלא שחלוקים הם בפירושא דשמא יאמרו ועוד כתבנו מזה בפי"ד משנה יז ומן המסמרות שידוע שנעשה מכלים. דין מסמרות שעשויין לתקוע אותן בבנין ובגג אין מקבלין טומאה שנעשו לשמש את הקרקע ואת העץ ובעודן מסמרות אפי' ידוע שנעשו מכלים טמאין לא שייך בהו טומאה ישנה דכל שאינו ראוי לטומאה לא שייך בי' טומאה ישנה כמו שברים וכדפי' בר"פ ומיהו אם חזר ועשה כלים מאלו המסמרות חיישינן שמא בתחלה מכלים טמאים נעשו וחזרה להן עכשיו הטומאה שלפני פניו. ומ"מ צ"ע כיון דעיקר טומאה ישנה מדרבנן למה החמירו לחוש לספיקו ובכל דוכתא קיי"ל ספק דרבנן לקולא ובפ"ד דטהרות אמרי' ספק דברי סופרים טהור. וראיתי שכתב הראב"ד בהשגות שטומאה זו לעושי טהרות הוא ע"כ נראה דעתו דחומרא בעלמא הוא לתרומה ולא לחולין. והא דאמרי' בפ"ג דטהרות מ"ה מחט שנמצאת חלודה או שבורה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן והלכך לא חיישי' שמא בעודה שלימה נטמאת וחוזרת לטומאה הישנה שאני התם דאיכא למימר נמי שמא מחט זו לא נראית לקבל טומאה מעולם שנשברה קודם גמר מלאכתה אבל הכא הא ידוע שנעשו מכלים ומיהו לפי סברת הראב"ד י"ל דהתם מדינא קאמר דטהור ודהכא חומרא בעלמא:

משנה ד

ברזל טמא שבוללו: נ"ל דדוקא שבללן כשהם ברזל. אבל עשה כלים מברזל טהור ונתערבו בכלים של ברזל טמא לא בטלו ברוב דאע"ג דלענין איסור קיי"ל ביו"ד סי' ק"ב דכלי הנאסר מבליעת איסור בטל ברוב. הא אמרי' התם משום דלא הוי דבר שיש לו מתירין לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו אבל לענין טומאה שטהרתו בטבילה ואין צריך הוצאות הו"ל דשיל"מ ולא בטיל. אלא אי נבללו בעודן ברזל בטל כמ"ש הפוסקים שם דכל דבר שלא הי' ניכר האיסור קודם התערובת בטל אע"ג דיש לו מתירין. וה"נ בעודו ברזל אין כאן טומאה והטומאה נולדה לאחר שנעשה הכלי שאז חוזר לטומאתו והרי כבר נתבטל מקודם ומצינו נמי כה"ג שהקילו בנולד האיסור אחר התערובת בפ"ו דתמורה מ"ג גבי מחיר כלב דסמכינין אברירה כמ"ש התוס' שם והובא בתיו"ט שם. ולפ"ז צ"ע הא דמסיק במתני' ותני וכן מן החלמא ומן הגללים דמשמע דהיינו דומיא דרישא שנתערב חלמא עם הגללים ועשה מהם כלי וכמ"ש הרב וכ"כ הרמב"ם. ומאי אריא שנתערב חלמא וגללים קודם שנעשה הכלי אפי' עשה כלים מזה ומזה ונתערבו בטלי כ"ח ברוב ולא הוי דבר שיל"מ דכ"ח אין לו טהרה בטבילה אלא בשבירה וכיון דאיכא הפסד לא הוי דשיל"מ ובטל ונראה דאין ה"נ דמן החלמא ומן הגללים אפי' כלים בכלים בטלי והרמב"ם והרב שלא פי' כן דלא נחתו הכא לדינים אלו ועוד י"ל דודאי כלי מעצמו נקרא דבר חשוב ולא בטל כמו חתיכה הראוי' להתכבד או דבר שבמנין אלא שהכלי שנאסר מבליעת איסור דבטל היינו משום דאיסורו הוא מחמת הבלוע והבליעה אינו דבר חשוב ואנו מבטלין בליעה זו ברוב הכשר ודכוותה הכא לענין טומאה אלו נתערב כ"ח טמא בין כלים טהורים ודאי בטל שאין אנו מבטלין הכלי אלא הטומאה שעליו אבל הכא שאנו באין לבטל הכלי עצמו שהרי עדיין אין עליו שום טומאה ואנו אומרים שמתבטל כ"ח זה להיות ככלי גללים שלא יקבל טומאה להבא וכלי דבר חשוב הוא ואינו בטל. והילכך לא משכחת לה דבטל אא"כ הביטול הי' בעודו חלמא בעוד שלא נעשה כלי וא"ש. ומיהו בספי"א דנגעים כתבנו דבגד המוחלט שנתערב הוי דבר חשוב ולא בטל. וקשה דהא הנגע שבו אינו דבר חשוב. צ"ל דשאני התם שהטומאה נולדה בעצמו של בגד ולא באה ממקום אחר ונהפך הבגד כולו כמו הנגע שהרי אין לו טהרה בטבילה. אבל מגע טומאה דהכא שבאה לו ממקום אחר דמי לבגד שצבעו בקליפי ערלה דבטל דצבע שעליו לאו דבר חשוב הוא כדמוכח רפ"ג דערלה:

הקלוסטרא טמאה:

משמע דהגלוסטרא משוי לי' מנא דגלוסטרא הוה כלי שראוי לדוך בו אבל נגר בלא גלוסטרא לאו כלי היא שזה שראוי לנעילה הוי תשמיש הדלת והוה כעשוי לשמש את הקרקע. וקמ"ל מתני' דאם יש בו גלוסטרא מקבל טומאה דהוי כלי שיש לו שם בפ"ע. ומה שפי' הרב דלענין טומאה ישנה איירי בחנם פי' כן דודאי לענין עיקר קבלת טומאה איירי וכ"כ הר"ש והרא"ש והרמב"ם. ונראה לפי שראה הרב גבי מצופה דסיפא שפי' הר"ש ברזל טהור שצפהו בברזל טמא כו' הבין דברזל טהור וטמא היינו כהך דרישא דלעיל אותו שראוי לחזור לטומאה ישנה ואינו כן אלא בטהור וטמא ממש איירי:

הפין והפורנא טמאים:

מפי' הר"ש מוכח שהוא מנעול שיש בו כעין קשת מלמעלה ותולין אותו בטבעות שבדלת ומזוזה כעין שלנו שנקרא הענגו"ל שלא"ס. ומדברי הרמב"ם משמע שהוא מפתח שיש לו שינים כההיא דפי"ד מ"ו. ולמאי דפי' לעיל דנגר בלא גלוסטרא אינו מקבל טומאה אעפ"י שאינו מחובר לקרקע הואיל ותשמישו אינו אלא לקרקע. צ"ל דשאני הפין והפורנא שדרך ג"כ לשמש לתיבות ושולחנות שנועלין אותם ג"כ בהן ונמצא שאין תשמישן לקרקע לבד:

והקלוסטרא ר"י אומר שומטו כו' פי' הרב דתני לה הכא דלר"י לא הוה מנא נמי לענין טומאה וטהורה וכ"כ הרא"ש אבל הר"ש דחה פי' זה מן הגמ' והניחו בצ"ע. ולכאורה הי' מקום לפרש דה"ק כמו דלענין טומאה אמרי' דגלוסטרא משוי לי' לנגר מנא דבלא הגלוסטרא אין לנגר טומאה. וקא"ר יהושע דלענין שבת נמי גלוסטרא משוי לי' מנא דנגר בלא גלוסטרא אסור ליטלו מן הדלת דהוי כסותר וכן ליתנו אסור דהוי כבונה. אבל כשיש בו גלוסטרא מותר לשומטו מפתח וליתנו על הפתח וס"ל כר' יוסי שמתיר בפ' בתרא דעירובין לנעול בו אפי' אינו קשור. ור' טרפון ס"ל כר"א דפליג התם ואוסר לנעול בו אא"כ קשור והיינו דא"ר טרפון דגלוסטרא מהני לי' לענין טלטול לחוד להיות ככל הכלים שמיטלטלין. דאלו בלא גלוסטרא אפי' בטלטול אסור כמ"ש התוס' בפ' כל הכלים דף קכ"ו הואיל ומיוחד לתשמיש קרקע דמי לכיסוי קרקע דאין ניטל' בלא בית אחיזה עיי"ש אבל לנעול ולפתוח בו אסור לר"ט אפי' יש בו גלוסטרא דמ"מ מיחזי כבונה. ושומטו דר"י אינו לשון גרירה כמו שמפרש הר"ש והכי מפרש לה רש"י בשבת. ובאמת הוא דחוק דשומטו לשון נטילה הוא בכל דוכתא כמו מנעל שומטו מע"ג האימום. וכן במוכני בזמן שהיא נשמטת לקמן פי"ח. ועוד דלפי פירושם למה לי' להזכיר פתחים כאן דהו"ל למימר אינו מטלטלו כדרכו אלא כלאחר יד. ועוד דלמאי דמוקי לה בש"ס דבחצר שאינה מעורבת איירי אין לחלק בין כלאחר יד ובין כדרכו. כיון דמשום שמוציא מבית לחצר היא אפי' בגרירה אין להתיר דדוקא לענין טלטול שייך לחלק בהכי. ולמאי דפי' ניחא שפיר דשומטו לאו לשון גרירה היא אלא מעיקר דין פתיחה ונעילה מיירי. אבל בגמ' משמע כפירש"י והר"ש ז"ל מדאצטריך לאוקמי קודם התרת כלים או בחצר שאינה מעורבת ולפי הפי' שכתבנו לא הי' צריך לכ"ז וצ"ע:

משנה ה

עקרב של פרומביא טמאה: הרסן כולו בכלל נקרא פרומביא ויש בו ברזל שנכנס בפי הבהמה ומה שמקיף את ראשה והרצועות הנמשכין מצדדי הבהמה אילך ואילך שבהן מושכין את הבהמה לכל צד שירצו. וכל זה בכלל היא הנקרא פרומביא. אבל כשהם נפרדין ומתחלקין זה נקרא עקרב וזה לחיים. ולכך אמר שהעקרב טמא שהוא יש לו שם בפני עצמו שהוא עיקר הפרומביא וכולם משמשין לו. וכ"נ מדברי הרמב"ם רפ"ט שהטעם בזה הוא מפני שיש לו שם בפ"ע. וצ"ל שהברזל שבפי הבהמה אפי' הוא לבדו נקרא בלשון בני אדם פרומביא. אלא שהתנא נתן בו סימן וקורא אותו עקרב שצורתו כמו עקרב. ומ"מ צ"ע מ"ט דר"א דמטמא בלחיים כיון שאין להן שם. ומשום יד נמי לא שייך כיון שנחלק ואינו משמש אין לו תורת יד ועוד לשון המשנה תמוה שהאריך ושנה דברי ת"ק שני פעמים וכבר תמה בזה הרא"ש ותיו"ט דחכמים היינו ת"ק. ואפשר לפרש דכולה מתני' לענין טומאה ישנה איירי וה"ק עקרב טמאה. כלומר שעשה העקרב הזה מן כלי שנטמא והתיכו ועשה ממנו עקרב ולחיים עשה מברזל טהור שלא נטמא וחברן זה לזה והעקרב פשיטא דטמא מטומאה ישנה ובלחיים פליגי דר"א מטמא לחיים ג"כ שהרי הוא מחובר לכלי טמא והוי יד. וחכ"א אין טמא אלא עקרב. כיון דעיקר טומאה ישנה אינו אלא מדרבנן. לא גזרו אלא בכלי עצמו שהיתה עליו הטומאה כבר ולא על היד שנתחבר לו עכשיו ולא היה עם הכלי אז כשנטמא. ואלו היה היד הזה מחובר לכלי ג"כ מתחלה כשנטמא קודם שהתיכו ונטמא עמו. כשחזר ועשה משניהם כלי ויד שניהם חוזרין לטומאתן. והיינו דתני ובשעת חבורן הכל טמא. פי' כשמחוברין שניהם בשעת הטומאה הכל ככלי אחד הוא. ובזה מיושב שפיר לשון המשנה וטעם פלוגתייהו אלא דעיקר הדין הוא דבר חדש ולא נמצא בשום מקום וצל"ע:

ומצינו בפכ"ה מ"ו דטומאת משקין ל"ש בידות ומנגבן וטהורין:

משנה ו

פיקה של מתכות. הרב פי' טעמא דפלוגתייהו דמ"ש שיש לה שם בפ"ע ומ"ס שאין לה שם ובאמת הוא תמוה דהא דבר זה נשמע מפי הבריות היאך נקרא כמ"ש תויו"ט. והרמב"ם בחיבורו פ"י כתב שהיא טהורה שהיא מתכת המשמשת את העץ ע"כ. ואני תמה ע"ז דלפי טעם זה משמע דלאו דוקא כשהפיקה עומדת לעצמה בלא הכוש והצינורא איירי דאפילו במחוברין טהורה דהא במחובר פשיטא דמשמשת ממש והאיך אפשר לומר כן והא בכולה תלמודן פשיטא לן כשהם מחוברין טמאין כדתנן בהדיא בפי"ב דפרה מ"ח. ואי בכל דוכתא מיירי בפיקה של עץ כ"ש דאית לן למימר דטהורה דהיא של עץ ומשמשת גם כן לעץ אלא ודאי דאינה משמשת לעץ כמו שכתב הרמב"ם שם במסכת פרה שכולן משמשין לצינורא של ברזל שבראשן שהוא עיקר הכלי שבו פותלין וטווין וכ"כ הרב פט"ז דאהלות מ"ב וא"כ ד' רבינו ז"ל בכאן תמוהים:

ולולא דברי רבותינו ז"ל יש לפרש מתנית' משום דדרך כל פיקה וכוש שהם של עץ ואין דרך לעשותן של מתכת שמכבידין על ידי האדם בשעת טויה שאוחזין אותו באויר כדרך הטווים ואינו נסמך על דבר אחר והוא מכביד על היד והשתא אם עשאה של מתכת ר"ע מטמא דמשום כובדה לא בטל מתורת כלי וחכמים מטהרין כיון שאינו ראוי למלאכתו אינו חשוב כלי ותדע דכולי' פרקין בכלים של מתכות איירי ולא מפרש בשום כלי שהיא של מתכת אלא סתמא תני להו דממילא משמע דבשל מתכת איירינין ומ"ש בפיקה דמפרש לה של מתכת וכן בכוש ואימה ומקל ואינך דסיפא דמפרש בהדיא בהו של מתכות והיינו משום דכל הני אין דרך לעולם לעשות אותן של מתכות וקמ"ל דפיקה של מתכת טהורה כיון שהיא יש לה כובד שהיא עגולה עבה וגסה וכל הני דסיפא שאין להן כובד או שיש להן סמיכה אין מקפידין על כובדן ולא בטלו מתורת כלי. והשתא מיירי מתני' אפי' מחוברין הפיקה עם הכוש כדרכן ואפ"ה טהורה וכן משמע דאלו לפי' הרב משמע דבאין מחוברין דוקא טהורה וא"כ הו"ל למיתני נמי ובשעת חיבורן הכל טמא כדתני לעיל ולקמן. ובהכי ניחא נמי הא דקתני ומצופה טהורה. דהא כבר תני לה לעיל בגלוסטרא והא תו למה לי. ולמאי דפי' ניחא דאי מההיא דגלוסטרא הו"א התם טהור' משום דאזלינן בתר עיקר הכלי ולא בתר הצפוי כדפי' הרב שם. והכא קמ"ל דאם הפיקה של עץ ומצופה מתכ' נמי טהורה אע"ג דממ"נ י"ל דטמא. אי בתר עיקר אזלינן הא קיי"ל דשל עץ נמי טמא משום צינורא. ואי בתר הציפוי אזלינן נמי טמא דציפוי מועט לא משוי לה כובד קמ"ל דמצופה בכל ענין טהור והוא כשיטת הרמב"ם שנכתוב לקמן דכל מצופה טהור מגזרת הכתוב וכמו שיתבאר לקמן בס"ד. וניחא נמי דמצופה טהורה אתאן אף לחכמים דמתני' דנהי דבכולה של מתכת מטהרי סד"א דמצופה טמא שאין לה כובד והו"ל כשל עץ קמ"ל. אבל לפי פי' המפרשים צ"ל דמצופה טהורה לר"ע תני לה וכן הרמב"ם בחבורו השמיטו משום דכר"ע אתיא. ולמאי דפי' אתאן לד"ה. ובהכי ניחא נמי סיפא דקתני הכוש והאימה כו' של מתכת טמאין דקמ"ל דאפי' דרכן להיות של עץ אם עשאן של מתכת טמאין. ומיירי אפילו מחוברין הכוש עם הפיקה והצינורא כדרכן דבשל עץ פשיטא דטמאין וקמ"ל דשל מתכת נמי טמאין ולאפוקי מדין הפיקה דרישא דשל מתכת טהורה והיינו דלא חשיב צינורא שבראש הכוש הכא כמו דתני דין הפיקה והכוש. דצינורא פשיטא דלעול' אין עושין אותה אלא של מתכת כדמוכח לעיל בפ"ט כוש שבלע את הצינורא ובכמה דוכתי וכדפי' לעיל. וניחא נמי הא דתני תו בהני ומצופין טהורין. דלכאורה יש לתמוה אמאי תני לה תלתא זימני בפרקין בגלוסטרא ובפיקה ובהני דהכוש והאימה. וכל הני למה לי ולמאי דפי' ניחא דגלוסטרא אין לה טומאה אלא אם היא של מתכת ואשמועינן דאם היא ממתכת טהור ומצופה בטמא אזלינן בתר העיקר. וגבי פיקה דהוה בהפך דאין לה טומאה אלא אם היא של עץ ואי אזלת בתר העיקר אם היא של עץ ומצופה מתכת יש לטמא קמ"ל דאפ"ה טהור. ואי תני להני תרתי ולא תני תו בהני דהכוש ואינך. סד"א התם הוא דטהור משום דלעול' אזלינן לקולא במצופה דבגלוסטרא אזלינן בתר העיקר להקל. ובפיקה אזלינן בתר הציפוי להקל אבל גבי כוש דבין שהיא של עץ ובין של מתכת טמא אין כאן צד להקל במצופה קמ"ל דה"נ טהור והיינו כסברת הרמב"ם דכל מצופה טהור מגזירת הכתוב. ונראה לסברא זו מצופה טהור בכל הכלים ואפי' בכלי מתכת דאע"ג דקרא דכתיב כל אשר יעשה בהם דמיני' ממעטינן חיפויין כמ"ש הרב ספט"ז איירי בכלי עץ ועור. מ"מ כלי מתכת נמי ממעטינן כיון דהציפוי גופי' לעצמו טהור דלאו כלי הוא ממילא הכלי נמי טהור דאין הטומאה נוגעת בכלי אלא בציפוי וה"נ תנן ספט"ז חפוי הקשת והאלה והרומח טהורין וכל הני דמתכת נינהו ומתני' דהכא נמי משמע הכי מדקתני גבי כוש ומצופה טהור דאפי' במחוברין הכוש עם הפיקה והצינורא כדרכן איירי דומיא דפיקה דרישא וכדפי' לעיל. וא"כ ע"כ צ"ל דאף הצינורא הוא מצופ' ולכך טהורין דאי הצינורא אינו מצופה לא היו טהורין דהא הצינורא הוא עיקר הכלי והוא המביא טומאה לכוש ולפיקה. אלא מיירי דהצינורא עצמו ג"כ מצופה דאף בכלי מתכת הציפוי מטהרן:

ועתה כבוא לבאר עיקר מחלוקת זה של הרמב"ם עם שאר המפורשים בענין הציפויין. שהרמב"ם סובר דציפויין אתו מקרא לטהרם דכתיב אשר יעשה מלאכה בהן ופרט לחיפוי הכלים והביא זה המקרא בפירושו גבי מצופה דלעיל מ"ד. וכן בחבורו פ"ד דין ד' כתב כל החפויין טהורין בין שהיו של עץ או של עצם או של עור או של מתכת שנאמר אשר יעש' מלאכה בהן פרט לחיפויי הכלים וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול וציפן במתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מאחר שציפן בטלן והציפוי עצמו טהור כמו שבארתי ע"כ ובאמת דרשא זו בהן פרט לחיפויי הכלי' תני לה בהדיא בספרא אלא שאר המפורשי' סוברים דחיפויי הכלי' היינו כיסויין שהם עשויין לעצמן כמו לוח או תמונת כלי שעושין לכסות בהן פיות הכלים ואינם מחוברין לכלי אלא מניחין אותו על הכלי' לכיסוי וכיון שאין המלאכה נעשית בהן אינם בכלל אשר יעשה מלאכה בהן אבל חיפויין כמו שמזהבין כלי כסף לנוי והולך ע"פ כל הכלי ומחובר לכלי בטל אגב הכלי והיינו שכתבו הר"ש והרב לעיל במ"ד דאזלינן בתר עיקר הכלי. והרב כתב ג"כ במשנתינו טעם זה דאזלינן בתר עיקר הכלי ולקמן בפט"ז גבי כיסויין כתבו דרשא דאשר יעשה מלאכה בהם והיינו כדפי' דס"ל דיש חילוק בין ציפויין לכיסויין. ודלא כתיו"ט שהבין דהר"ש לא אמר דאזלינן בתר עיקר הכלי אלא כששניהם העיקר והציפוי ממין אחד כמו מתכת טהור שציפהו במתכת טמא דלעיל מ"ד. אבל בשני מינים אזלינן בתר הציפוי כדמוכח ברפכ"ב וכ"כ שם תיו"ט בהדיא ולא נהירא כלל דמנין לו להר"ש חילוק זה ומה טעם יש בו ובאמת לא צריך לכל זה דודאי אין חילוק בזה בין מין אחד לשני מינים וכלי עץ פשוט שחיפהו בכסף או בזהב לנוי גם הר"ש מודה דטהור וכמ"ש הרב כאן. אבל עיקר החילוק בזה אם הכלי צריך לציפוי והמלאכה נעשית ע"י הציפוי אזלינן בתר הציפוי. והלכך בשולחן שחפהו בשיש ברפכ"ב. השיש צורך למלאכת השולחן שהשיש מקרר ומצנן האוכלין שעליו שלא יסריחו כדאמרי' במס' מדות בשלחן של שיש שבמקדש והלכך אזלינן התם בתר הציפוי והיינו נמי דאמר בגמ' בסוף מס' חגיגה דהציפויין בכלי מקדש גורם טומאה דהתם מצות המקום היא בשולחן ומזבח לצפותן בזהב ואם לא ציפן אינו קרוי שולחן ומזבח וכיון שהצפוי עושה עיקר הכלי פשיטא דקרינן בי' אשר יעשה מלאכה בהם. (והיינו דמייתי עלייהו התם מתני' דברפכ"ב דדמי להו דבתרוייהו הציפוי לצורך אלא דמסיק התם דרחמנא קרי לכולהו עץ וגלי דלא אזלינן בתר ציפוי דאי לאו מיעוטא ודאי הציפוי עיקר. ובזה הרמב"ם והר"ש וכל המפורשים שוים. ובחנם כתב הרא"ש ז"ל לעיל בפירושו מ"ד שהרמב"ם לא עיין בגמ' בסוף חגיגה. אבל בודאי עיין והאיר גם עינינו בה והיינו נמי דתנן בפרק ב דביצה מ"ט גבי ריחיים של פלפלין דטמאה משום כלי מתכת משום ציפוייה שהיא של מתכת ופירש"י שם דבטל אגב הציפוי היינו נמי משום שעשוי לשחוק בה את הפלפלין והברזל מהדק וכותת ולא העץ ונמצא שהציפוי הוא העושה המלאכה והכי תניא בתוספתא הביאה הר"ש לעיל מ"ד כלי שחציו מן הטהור וחציו מן הטמא הלך אחר עושה המלאכה כירה שדפנותי' מן החלמא ושולי' מן הגללים הלך אחר שוליו בקרדום הלך אחר עו שפו ע"כ. וה"נ דכוותי' כל שהציפוי צורך למלאכתו של הכלי הרי הוא ג"כ עושה המלאכה וטמא לכ"ע. דא"נ אזלת בתר עיקר הכלי כסברת הר"ש. הרי הציפוי ג"כ מעיקר הכלי ולהרמב"ם נמי הא קרינין בי' אשר יעשה מלאכה בהן ולא נחלקו אלא אם הציפוי היא לנוי והכלי הוא של מתכת או של עץ ויש לו בית קבול. דלהר"ש בטל הציפוי לגבי עיקר הכלי ומקבל טומאה. ולהרמב"ם קרא ממעט לי' דהציפוי עצמו טהור וממילא דבטל הכלי מטומאה דהציפוי מפסיק ואין הטומאה נוגעת בכלי. וז"ש בפירושו לעיל מ"ד פרט לחפויי הכלים שזה הכלי לא יגיע השימוש בו בעצמו אבל באמצעות הכיסוי שעליו עכ"ל והא דאמר בסוף חגיגה מאי דעתך משום דמצופין מיבטל בטל ציפויין לגבייהו ס"ל להרמב"ם כדפירש"י שם דבכלי המקדש דווקא בטל דרחמנא קרינהו עץ. ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ם בחבורו דציפויין טהורין אפי' הן של מתכת ונסיב קרא דאשר יעשה מלאכה בהם. דמיירי בכלי עץ ועצם ולא בכלי מתכת. אלא משום דס"ל דהציפויין פשיטא דאפי' בשל מתכת טהורין דנהי דפשוטי כלי מתכת טמאין היינו שיש עליו שם כלי תשמיש וציפויין אלו שאין להם בעצמן תואר כלי לא שייך בהן טומאה כלל. וממילא שהכלי ג"כ טהור דאין כאן מגע טומאה לכלי ושפיר יליף להו מאשר יעשה מלאכה דאפי' בכלי מתכת כל שאינו עשוי למלאכה אינו בכלל כלי כמו עשת וחררה דר"פ. ולהכי אמרי' נמי לקמן פי"ד מ"ג כל הכיסויין טהורין. ופירשו שם הרמב"ם והרב משום שאין להם שם בפ"ע דאידי ואידי חד טעמא הוא שאלו היו עשויין לצורך שום תשמיש הי' להם שם בפ"ע:

ונחזור לפי' המשניות דכל מצופין דמשניות דהכא דטהורין כולהו בשציפן לנוי איירי. ולשיטת הר"ש קשה דכל הני למה לי ואמאי תני לה תלתא זימני ומה לי כלי זה או כלי זה כיון דכולהו מחד טעמא נינהו. אבל לשיטת הרמב"ם ניחא דקלוסטרא סתמה של מתכת הוא כדרך נגר של דלת וכן לכתוש פלפלין. וסד"א דהתם היא של מתכת טהור וציפן במתכת טמא הוא דטהור דבתר עיקר אזלינין כסברת הר"ש להכי הדר תני לה בפיקה דאדרבה כשהיא של מתכת טהורה ושל עץ טמאה וקמ"ל דמצופה לעולם טהורה אפי' היא של עץ ומצופה מתכת והדר תני בכוש שהוא בין של עץ ובין של מתכת טמא ואין כאן צד טהרה ואפ"ה מצופה טהור וזה מכריח כסברת הרמב"ם. אעפ"י שהרמב"ם עצמו לא פירשה בכך. מ"מ נ"ל שהעיקר כדפי' שלא מצאתי מקום ליישב משנתינו לפי פירוש המפרשים ז"ל מכמה קושיות וכמש"ל:

ומצופין טהורין. פי' הרב דאם הם של עץ ומצופין נחושת טהור כו' ולא חשוב קיבול כיון שאינו עשוי לקבלה ע"כ. וקשה דבספט"ו תנן נבלי השירה טמאין שעשויין לקבל המעות שמקבצין מהבאים לשמוע. ואטו בחליל וסמפוניא אין באין לשמוע. ולפי' הרמב"ם ניחא דאפי' עשוי לקבלה מצופה טהור:

משנה ז

ופשוטה טהורה: פי' הרב שאין לה בית קבול ע"כ כלומר שאין עשוי לקבלה אבל ודאי א"א שאין לו חלל כיון שתוקעין בו אלא שהנקב קצר וא"א ליכנס בו שום דבר כדרך חצוצרות שלנו. והא דמפליג במתני' בין מצופות שלה של מתכת ובין הקב. נראה טעם הדבר דמצופות שהוא מקום הנחת הפה גם כשהוא בפ"ע ראוי לתקוע בו אלא דלא מיבסם קלא כמו מחובר והלכך שם חצוצרות עליו וטמא. אבל הקב שלו אינו נוח לתקוע בו בפ"ע שאינו נכנס בפיו אלא ע"י הדחק תוקע בו. ור"ט סבר דכוון דראוי ע"י הדחק חצוצרות הוה. וחכמים סברי כיון שאין ראוי כדרכו לאו חצוצרות הוא. והא דאמר ובשעת חיבורן הכל טמא. משמע אפי' הקב לבדו של מתכת מביא טומאה לכולו. ולא דמי למתכת המשמש את העץ דטהור בפי"ג מ"ו. דהכא הקב אינו משמש אלא הוא. ג"כ עושה המלאכה כשהן מחוברין יחד מיבסם קלא טפי:

משנה ח

ולחיים טהורים: הטעם שאין להם שם בפ"ע כדלעיל בלחיי בהמה וכ"כ הרמב"ם בחבורו ואם יש להם בית קבול טמאים דבכלי קבול א"צ שיהיו להם שם כדפי' במ"ב:

כל תכשיטי נשים טמאים:

פי' הרב אעפ"י שאינם למלאכה מרבינין להו מקרא כל דבר וכו' ע"כ וכ"כ הר"ש והרא"ש מספרי זוטא. ונראה בכוונתם דאע"ג דכל כלי אשר יעשה מלאכה בהם לא כתיב גבי כלי מתכת אלא בכלי עץ ועור ועצם בפרשת שרצים. מ"מ גילוי מילתא היא דכל כלי שאינו עשוי למלאכה לאו כלי הוא אפי' בשל מתכת. וכ"מ בפ' במה אשה דנ"ח דאמר מנין למשמיע קיל בכלי מתכת שטמא שנאמר כל דבר אפי' דיבור משמע דאי לאו קרא הו"א דמשמיע קול לאו מלאכה הוי. אבל רש"י כתב בפ' במה בהמה דנ"ב תכשיטי אדם ממדין ילפי' דמנה בהו אצעדה וצמיד ואכולהו קאי תתחטאו אתם ישביכם ע"כ. וצ"ע דתכשיטין לא כתיבי התם בפרש' גבי ט מאה. ומתתחטאו אתם ושביכם אין ראי' דע"כ לאו אכולהו קאי דהאיכא שבי דבהמה. ובאמת אני תמה בין על הר"ש ובין על רש"י ז"ל למה הוצרכו לבקש ראי' דתכשיטין בני טומאה נינהו והא בהך קרא דאצעדה וצמיד טבעת וגו' בתרי' כתיב ויקח משה את הזהב מאתם כל כלי מעשה אלמא דקרא קרי להו כלי. ותלמוד ערוך הוא בפ' במה אשה דס"ג ארוג ותכשיט כ"ש טמא מכל כלי מעשה. ועוד אמר התם תכשיט כ"ש טמא מציץ. וגם הר"ש עצמו כתב בסמוך במתני' גבי חוליות דכל חוליא בפ"ע טמא דחשיב כלי מעשה. ושמא ס"ל להר"ש ורש"י דאי לאו דאשכחן דאיתרבו תכשיטין לטומאה לא הוה דרשינין כל כלי מעשה אתכשיטין אלא ה"ק ויקח משה את הזהב היינו תכשיטין וגם כל כלי מעשה ומציץ נמי לא הוה ילפי' דקדושתו אחשבי'. אלא לבתר דילפי' להו טומאה. דרשינין מכל כלי מעשה ומציץ דאפי' כל שהו טמא:

וטבעת בין שיש לה חותם. פי' רש"י וטבעת שאמרנו בין כו' והלשון דחוק כיון דמטבעות קא סליק ליתני מיד בין שיש להן חותם כו' ואמאי הדר ותני וטבעת. ומיהו למאי דפי' לעיל דמסברא לא אמרי' דתכשיטין יש להן טומאה אי לאו דגלי קרא בתכשיטי מדין כל כלי מעשה. וא"כ יש מקום לומר דהשתא נמי דגלי קרא לא מרבינין אלא תכשיטי נשים דבהו איירי קרא אצעדה וצמיד ומשום דנשים אורחייהו להתקשט והוי לדידהו כבגד אבל לאנשים לא. אלא מדכתיב בקרא טבעת נמי בהדייהו ולא חילק בין יש להן חותם ובין אין להן ש"מ דתכשיטי אנשים נמי איתרבו דהא יש להן חותם תכשיט דאיש הוא. והיינו דאמרה מתני' וטבעת כלומר אותה האמורה בתורה משמע בין יש לה כו' והלכך אמרי' דאף של איש טמאין. והיינו נמי דכולהו תכשיטי' דחשיב במתני' אין בהן אחד מאותן הכתובין לבד מטבעת דהני דכתיבי בהדיא ל"צ למיתנינהו וטבעת דתני לו' דאפי' של איש. ואעפ"י שרש"י פי' שם בחומש עגיל נזמי אזן. והא חשיב להו הכא מ"מ פירש"י צ"ע דבהדיא אמרי' בפ' במה אשה דס"ד עגיל דפוס של דדין:

בחוט של פשתן.:

וה"ה אם החוט והחוליות שניהם של מתכת ונשבר א' מהן השני טמא. והא דנקט חוט של פשתן לאשמועי' דאם הוא של פשתן אין בו טומאה אלא בחוליות אם נפסק החוט אבל נשתברו החוליות והחוט קיים אינו טמא אעפ"י שמתקשטת בו דלא איתרבו תכשיטין לטומאה אלא הראוי לטומאה בשאר כלים והיינו של מתכת דפשוטיהן טמאין אבל חוטין שאינם אריג דאין להן טומאה משום כלי אין בהן טומאה משום תכשיט:

פשתן:

בלשון התורה בכ"מ פשתים במ"ם ולשון המשנה פשתן בנו"ן וכה"ג מצינו בתורים ותורין כמ"ש רש"י בחולין:

נפסק החוט החוליות טמאות ולא מבעי' כשלא נפסק החוט דמחוברין החוליות ותכשיט גדול הוא פשיטא דטמא אלא אפי' נפסק החוט ונפרדו החוליות סד"א דאין באחת מהן כדי תכשיט קמ"ל דכל אחת תכשיט הוא וכדאמר בפ' במה אשה תכשיט כ"ש טמא מכל כלי מעשה. ומיהו סיפא דקתני נשתברו החוליות והחוט קיים טמא נ"ל דהתם דוקא נשתברו החוליות החוט טמא אבל לא נשתברו אף החוט טהור דהחוליות הם עיקר התכשיט והם אין בהן טומאה דכלי אבנים וכן של זכוכית טהורין ממילא החוט המשמש נמי טהור כמתכת המשמש את העץ לקמן פי"ג. ותדע מדקתני והחוט בפ"ע קיים טמא ולא תני כלישנא דרישא נשתברו החוליות החוט טמא אלא דקמ"ל דדווקא משום שהוא בפ"ע טמא ולא כשמחובר עם החוליות אלא שראיתי בס' משנת חכמים כתב בהפך שהחוליות של אבנים הם משמשות לחוט. ואין נראה כיון דהחוליות מכסות את החוט החוליות ודאי עיקר דבתכשיט הולכין אחר הנראה מבחוץ:

משנה ט

קדרה טמא משום כלי בית קבול: נראה דה"ק אם יחדה מעתה לקבלה טמא אבל כ"ז שלא יחדה טהורה דכל המקבלין אינם טמאין אא"כ עשויין לקבלה כדאשכחן בכ"ח ובכלי עץ וכמ"ש הרב לעיל מ"ו לענין כלי מתכת גופי':

צינורא טהורה:

אדלעיל קאי כשנפרק הקדירה טמא וכעדשה נמי טמא והצינורא בפ"ע טהורה:

ונפרק טהור אע"ג דתכשיט כל שהו טמא היינו כשראוי לתכשיט וזה שעשוי כמין אשכול אין אחד מהן ראוי בפ"ע:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה