אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק י

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק י

פרק ט

משנה א

כלי גללים וכלי אבנים. פי' הרב שאין להן טומאה לא מד"ת ולא מד"ס ע"כ. לכאורה משמע מלשון זה דאלו היו טמאין מד"ס לא היו מצילין. אבל הר"ש בפי"ג דאהלות מ"ה כתב דהטמא מד"ס חוצץ בחלון וכ"כ התוס' פ' לא יחפור ד"כ ולא מצאנו טעם לחלק בין חציצה דצ"פ לחציצה בחלון. ולכך נראה דז"ש ולא מד"ת ולא מד"ס קושט' דמילתא נקט. ואין ה"נ דאפי' טמא מד"ס חוצץ אלא שראיתי להר"ש לקמן פי"ז משנה טו:

שהוכיח דכלים של עצמות הדג ועורו אפי' המקבלין אין להן טומאה ואפי' מדרבנן מדקתני הכא דמצילין בצ"פ וע"כ במקבלין איירי דאי בפשוטין אפי' דיבשה נמי כלי עצם פשוטיהן טהורין ע"כ. וכ"כ הרא"ש שם. וזה סותר לדבריו שבפי"ג דאהלות דטמא מד"ס חוצץ וא"כ ה"נ בעצמו' הדג מנ"ל דלא מקבלי טומאה מדרבנן ולענין צ"פ מצילין. ועוד דלפי סברתו בפי"ז דטמא מד"ס אינו מציל ליכא להוכיח דעצמות הדג במקבלין איירי דאי בפשוטין אפי' דיבשה נמי. דילמא פשוטין דיבש' לא מצי למיתני משום דיש להן טומאה מד"ס כמש"ל רפרק ב. ולהכי נקט של ים דמקבלין שלהם אינם אלא מד"ס ובפשוטין לא גזור כלל והילכך מצילין ולעולם בפשוטין מיירי. ואפשר דס"ל להר"ש שיש חילוק לענין טמא מד"ס דודאי בדעבד אם הציל בהן מצילין ובהכי מיירי מתני' דפי"ג דאהלות וכן נכרי דפ' לא יחפור ומתני' דהכא משמע דאלו כלים מצילין בהן לכתחלה ולכתחלה משמע לי' דלא שרינן להציל אף בטמא מד"ס גזירה אטו דאורייתא. וכן משמע קצת לקמן מ"ב אין מקיפין בדבלה שמנה ובבצק כו' ומדלא מפליג משמע דאפי' הם פחות מכביצה אין מקיפין. דאע"ג דטומאתן מד"ס לדעת הר"ש פי"ג דאהלות לכתחלה אסור. (עוד י"ל דדוקא גבי ממעט בחלון פי"ג דאהלות ס"ל לר"ש דחוצץ דהתם בביטלו בחלון איירי ונהי דבטמא דאורייתא לא מהני ביטלו לטהר בלא שינוי מעשה בטהור מדאורייתא וטמא מד"ס מהני וכה"ג מחלק הרב פט"ו מ"ב) ומיהו מדברי הרמב"ם בסמוך גבי כלי עץ הטהורים שמפרש להו דהיינו פשוטין שאין מקבלין טומאה מדאורייתא עיי"ש משמע דאע"ג דטמאין מדרבנן שרי:

כלי גללים וכלי אבנים פי' הרב שאין להן טומאה לא מד"ת ולא מד"ס וכן הוא פשוט בכמה דוכתי וכ"כ הרמב"ם בפרק א מה"כ שאין להן טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס לא מד"ת ולא מד"ס וכ"ה בגמ' ס"פ המצניע. ונראה דכ"ז היינו דוקא לטומאת מגעות ומדרסות דבעינן כלי והני לאו כלי נינהו. אבל לענין טומאת עבודה זרה שמטמאה כשרץ כדתנן במס' שבת פשיט' דשייך נמי באבנים:

שאם חצב אבן לבימוס ועשאה ע"ז מטמאה כיון דלאו משום מגע אתינן עלה ודמי לאבן המנוגעת ופשוט הוא [כמו אם] עשאה גולל לקבר כדאמר פרק ב דאהלות וספט"ו. ומשום דכל הני לאו בתורת כלי מיטמאין שפיר שייך למיתני כלי אבנים טהורין. וכלי אדמה היינו מטיט שלא נצרף בכבשן. כמ"ש תיו"ט וזה שייך בכל הכלים אבל תנור חדש שלא הוסק גרע מכלי אדמה ואינו קרוי כלי ואינו מציל בצ"פ אבל מציל משום אוהל שאם כסהו בנסר אפי' לא מירח הציל. אבל אם כסהו בכלי טהור אפי' מירח לא הציל שאין מצילין בצ"פ אלא כלים ותנור חדש לאו כלי היא ומשום אוהל לא מציל שאין כלי נעשה אוהל. כל זה מוכח רפרק ב דאהלות ושם פי' וע"ל מ"ז דסרידה מצלת משום אוהל. משום דסריד' עשוי' מתחלתה לכיסוי התנור כמ"ש הרמב"ם פכ"א מהט"מ דין ח':

ועצמות הדג. וה"ה עצמות העוף כמ"ש הרב. וה"ה נמי מעור העוף שגם הוא אינו מקבל טומאה כדמוכח בפי"ז משנה יד בחמישי אין בו טומאה וכ"כ הרמב"ם פרק א מה"כ. וה"ה נמי דהו"מ למיתני גולמי כלי מתכת ובתוספתא תני לה ותני נמי התם כסוי קמטרא. וכל הני שיירינהו תנא דמתני':

ועצמות חיה שבים. לא ידעתי אמאי תני תרווייהו עצמות הדג ועצמות חיה ולא תני עצמות בריות שבים והכל בכלל דכל שבים טהור, והרמב"ם פכ"א מהט"מ לא כתב עצמות חי' אלא עצמות הדג לחוד ובריש הל' כלים כתב עצמות חי' שבים וכל שבים ע"כ. עוד השמיט הרמב"ם ולא כ' כלי נתר רק כלי חרס לחוד שסמך עצמו על שכ' בריש ה' כלים דכלי נתר בכלל כלי חרס:

וכלי עץ הטהורים. פי' הרב כגון הבאים במדה. והרמב"ם כתב ג"כ פשיטי כלי עץ וכבר כתבנו דמשמע מלשונו דאפי' שיש להן לפשוטין טומאה מדרבנן וכדלעיל ברפרק ב אפ"ה חוצצין. ומיהו יש פשוטין שאין טמאין אפי' מד"ס שלא נעשו בצור' כלי כדמוכח פט"ו מ"ב וכן משמע מלשון הרמב"ם בחבורו רפכ"א מהט"מ שדקדק לכתוב נסרים של עץ שהן פשוטין ואינם כלי ע"כ. ונ"ל דבכלל כלי עץ הטהורים אי' נמי ספינה של עץ שאין לה שום טומאה כדלעיל פרק ב. ויש עוד כלי שנשבר כדי טהרתו אעפ"י שאינו כלי לענין טומאה מציל הוא בצ"פ כמ"ש הרמב"ם פכ"ב מהט"מ דין ג' כל זמן שלא נשבר רובו. ולהר"ש והרא"ש אפי' נפחת רובו מציל כדפי' ספ"ט. ואיכא למידק דפשוטי כלי עץ וכן הבאים במדה אמאי מצילין הא הם ראויין לקבל טומאת מדרס כמ"ש הרב ברפרק ב לענין פשיטים ובפכ"ד מ"ד לענין הבאים במדה. וכל הראוי למדרס טמא ביד ע"ה שמא ישבה עליהן אשתו נדה וכל הטמא ביד ע"ה אין מציל בצ"פ על דבר שיש לו טהרה במקוה אלא על האוכלין ומשקין וכ"ח כדקתני בסיפא דמתני'. וא"כ היכי קתני בסמוך על הכל מצילין חוץ מכ"ח כו' הא כלי עץ הטהורים שייכא נמי בהו הך גזירה דטומאת ע"ה כמו בכ"ח שאם כלי עץ הטהורים הללו הם של ע"ה והקיפן בצ"פ אין מצילין שכל הטמא אינו חוצץ ולאו דוק' טמא מת אלא אפי' טמא בשאר טומאו' אינו חוצץ וכדתנן ספי"ג דאהלות שתי וערב המנוגעים, וה"נ הואיל וטמאים מדרס ביד ע"ה אין חוצצין ואמאי קתני על הכל מצילין. וי"ל דהא דטמאין טומאת מדרס דוקא כשעשה בהן מעשה ותיקנן למדרס והכי תנן בפכ"ב מ"ט כופת שסרקו וכרכמו ועשאו פנים ר"ע מטמא וחכמים מטהרין עד שיחוק בו אבל נסר בעלמא שלא עשה בו מעשה אפי' יחדו למושב לא מהני וכ"כ הרב פ"כ מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה. וה"ה נמי לכלים שהם באים במדה לא מיטמו במדרס אא"כ עשה בהן מעשה כמו חקק בית מושב וכ"כ הט"ז באו"ח סי' תרכ"ט. וא"כ מתני' דהכא בכלי עץ הטהורים שלא נחקק בהם ולא נעשה בהם מעשה למדרס דאין מקבלין אפי' טומאת מדרס וכ"כ התוס' בפ' במה בהמה דנ"ב ובפ' לא יחפור די"ט דכיפת שאור שיחדה לישיבה אינו טמא אא"כ עשה בו מעש' וכ"מ פכ"ז מ"ה:

בין מפיהן ובין מצדיהן בין יושבין על שוליהן. ובין מוטין. צ"ע דמאי קמ"ל ומאי ס"ד דמצדיהן או מוטין לא מהני צ"פ. ובאמת הרמב"ם בחבורו השמיט כ"ז. ומיהו מצדיהן והיינו אם נפחתו בדופנותיהן י"ל דקמ"ל דלא נימא דמקו' הפחת לא בעי מירוח שאין הטומאה נכנסת דרך נקב אלא דרך פתח והיא סברת רש"י בס"פ המצניע כמ"ש ס"פ דלעיל קמ"ל דמצדיהן נמי בעי צ"פ. אבל אכתי הא דקתני תו בין יושבין ובין מוטין לא מתיישב ונ"ל דקמ"ל דלא נימא כי היכי דכפויין על פיהן לא מהני צ"פ כדאמרי' בסמוך צמיד פתיל עליו ולא על גבו. ודרשא זו לכ"ע היא כמ"ש שם וא"כ ה"ה במוטין על צדיהן אית לן למימר דלא מהני בהו נמי צ"פ מה"ט דעליו בעינן ולא מן הצד. וקמ"ל תנא דמתני' דמוטין על צדיהן מצילין. והטעם נ"ל משום דבכפויין יצא מתורת כלי כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהצלת כפויין משום אוהל הוא ולא משום כלי. והיינו משו' דעיקר כלי לתוכו עשוי להחזיק בתוכו אוכלין ומשקין. וזה שכפאו על פיו אין תוכו משמש כלום דכל המונח בו עיקר הנחתו ע"ג קרקע והכלי אינו אלא ככסוי בעלמא ואין כאן תוך כלי. וזהו שאמרו צ"פ עליו ולא על גבו. כלומר דרך צ"פ להיות ממעל על תוכו ולא על גבו כשהכלי כפוי אין כאן תוך והצמיד פתיל אינו אלא כמונח בדופן ובגבו ואין זה צ"פ. וכל זה לא שייך אלא בכפוי ממש ופיו למטה. אבל במוטין על צדיהן לא בטל מתורת כלי. דעדיין משמש תוכו תשמיש כלי שכל שמניחין בו מונח בתוכו ממש והיינו דצריך למיתני דמוטין על צדיהן מצילין. ובזה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם בחבורו פכ"א מהט"מ שכתב שם דכלי חרס אין מצילין משום אוהל וחביות שכפא' על פיה אין מצלת ואפי' מירחה מסביב לקרקע אין מצלת שנאמר צ"פ עליו ולא ע"ג. הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים מצלת ע"כ. ולא פירשו מנין לו לרבינו חילוק זה ואדרב' בתוספת' (הביא' הר"ש) תני בין כפאה בקרקע ובין לכותל מצלת במירוח כמו שהביאה הראב"ד שם. ואם רבינו סמך על הספרי כמ"ש הכ"מ דהתם תני אין כ"ח נעשה אוהל וא"כ ה"ה בהדביק פיה לכותל לא תציל לא משום אוהל דאין כ"ח נעשה אוהל ולא משום צ"פ דאין צ"פ מן הצד כמו בכפוי בקרקע דאמרינן עליו ולא ע"ג אבל למאי דפי' ניחא דהא בהדיא קתני מתני' מוטין על צדיהן מצילין. והיינו שהשמיט הרמב"ם ולא כתב בין יושבין על שוליהן ובין מוטין כו' שסמך ע"ז שכתב הדביק פיה לכותל:

היו כפופין מצילין פשטא דמתני' משמע דבהצל' צ"פ איירי והא דלא עריב ותני להו בהדי הני דלעיל למיתני בין יושבין ובין מוטין ובין כפויין משום דבכפויין בעי למיתני דמצילין עד התהום וזה לא שייך באינך ולפ"ז צ"ל דת"ק דמתני' לית לי' הך דרשא דצ"פ עליו ולא על גבו. ובהא פליג עלי' ר"א וכן משמע מדברי הרב וזה ג"כ שיטת הראב"ד אלא שהיא מפרש דת"ק נמי ס"ל דרשא דעליו ולא על גבו אבל משמע לי' דהיינו כשלא מירח שפתותיה' עם הקרקע אלא נתן המירוח בדפנותיה מסביב והיינו על גבו עיי"ש. ואינו מובן לי דא"כ קרא למה לי להכי ומאי ס"ד דמירוח בדופן מהני. אבל הרמב"ם בפירושו ובחבורו מפרש דהך בבא דכפויין לאו בהצלת צ"פ איירי דהא עליו ולא על גבו בעינין אלא הכא משום אוהל מצילין בלא צ"פ ומיירי שיש בהן טפח על טפח על רום טפח וכ"כ בחבורו שם דכל המציל משום אוהל א"צ צ"פ כדלקמן מ"ז. והא דתנן רפ"ו דאהלות דאין כלים נעשין אוהל לטהר. היינו כשיושבין כדרכן על שוליהן אבל כפויין יצאו מתורת כלי ונעשו אוהל ויש ראי' לסברא זו ממתני' דאהלו' פ"ז מ"ב וברפ"ח שה דיש חילוק בין נטויין כנטיית אוהל דאז הוי אוהל ועיי"ש. אלא שקשה ע"ז מהך דפ"ט דאהלות משנה יג כמ"ש תיו"ט שם ובמקומו כתבנו בזה. וא"ת אי כפויין מצילין משום אוהל מאי אריא דתני לה הכא בכלים הטהורים. הא אפי' טמאים נמי כדתני רפ"ח דאהלות יריעה וסקורטיא וקטבליא שהן עשויין אהלים ופי' הרב שם דאוהל אע"ג דמקבל טומאה חוצץ י"ל דמי ששנת זו לא שנה זו דהרמב"ם דמפרש להך דהכא משום אוהל איהו לית לי' התם הך סברא דאוהל המקבל טומאה חוצץ דאיהו מוקי לה התם באין מקבלין טומאה כמבואר בדבריו ספ"ה מהט"מ והרב דאית לי' דאף המקבל טומאה חוצץ איהו מפרש למתני' דהכא כהראב"ד דבהצלת צ"פ איירי ואפשר נמי דהרב מפרש נמי הכא כשיטת הרמב"ם דמשום אוהל מצילין ויש חילוק בין כלים טמאים לטהורים דהטמא אעפ"י שחוצץ אמרינן התם בפ"ז הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה ומאחוריו טומאת ערב. ובטהורים לא:

מצילין כל שתחתיהן עד התהום:

להרמב"ם דמפרש דמציל משום אוהל מציל על הבלועים בקרקע אפי' אין במקו' הבליעה חלל טפח. דבלאו אוהל זה של הכלי לא היו ניצולין דקיי"ל ארצו של בית כמוהו עד התהום בפט"ו דאהלות מ"ה. ומשום אוהל הכלי ניצולין דאין זה ארצו של הבית אלא של האוהל הזה וכמ"ש הרמב"ם בפירושו דאוהל בתוך אוהל אם נטמא החיצון לא נטמא הפנימי. ולשאר מפרשים דמפרשי מתני' דבצ"פ מצילין. אין נראה דמשום צ"פ של הכלי לא יחשב הקרקע כארצו של בית. אלא צ"ל דכל שתחתיהן שמונח במקום שיש שם חלל טפח כמ"ש הרא"ש בפירושו כגון אם יש גומא תחתיהן ובה אוכלין ומשקין ע"כ וצ"ל דאין בדופן הכלי גובה טפח דאי גבוה טפח קיי"ל בפ"ה דאהלות דמצילין על באר חלק' בלא צ"פ משום אוהל. אבל כשאין גבוהין טפח אין כאן אוהל ובעי צ"פ ולא דמי לחצץ שחצצו מארצו בפט"ו דאהלות מ"ו דאם יש בחצץ טפח הכלים שבתוכו טהורין דהתם איכא טפח בגובהו ואוהל מעליא היא:

עוד כתב הרא"ש אם פי הכלי מוקף צ"פ וכפאו על פיו וטומאה רצוצה תחתיו בקרקע מציל על מה שבתוכו ע"כ וכה"ג כתב הרמב"ם בחבורו ספי"ז מהט"מ חבית המוקפת צ"פ ונתונה ע"ג המת האוכלין והמשקין שבתוכה טהורים וכתב הכ"מ שכ"ה בתוספתא ויש לתמוה אמאי לא אמרינן טומא' בוקעת ועולה ומטמא כל מה שבתוכה עכ"ל ובאמת ברפ"ט דאהלות גבי כוורת שכזית מן המת תחתי' ורצוצה דאמרי' כל שכנגד הזית תחתי' וגבה טמא ותוכה טהור לגירסת הר"ש והרא"ש שם והתם מדמי לה דהוי כמוקפת צ"פ. והרמב"ם גריס התם דתוכה נמי טמא וזה משמע כדברי הכ"מ. וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זא"ז ושם כתבנו מה שיש ליישב בזה:

חוץ מכ"ח שאינו מציל אלא על האוכלין וכו'. טעמא משום כליו של ע"ה שאין חוצצין. והא דכליו של ע"ה אין חוצצין אע"ג דטומאת ע"ה מדרבנן וכתבנו בר"פ דטומאה דרבנן חוצץ. כבר כתב הר"ש פי"ג דאהלות מ"ה דשאני טומאת ע"ה דמשום ספק של תורה שמא נטמא בטומאה המטמאת מן התורה וחז"ל עשאוהו כודאי:

משנה ב

שלא יביאנו לידי פסול. היינו דחיישי' שמא יוכשרו ולכאורה נראה דלפי שיטת הרמב"ם רפי"ב מהט"א דאין הכשר אלא ברצון הבעלים וס"ל ג"כ התם דרצון דהכשר היינו רצון בשעת נפילת המשקין על הפירות דווקא ולא כדעת שאר המפורשים דרצון המשקה לשום תשמיש הוי רצון אפי' אם נפילתן על הפירות היתה שלא לרצון ולפי סברא זו להרמב"ם היכי ניחוש ש הכא שמא יוכשרו שיתן עליו מים בכוונה והאיך אפשר זה והא היא עצמו מחזר עליו להצילו ועכשיו יטמאנו בידיו. י"ל דמ"מ חיישינן שמא יגע בו בידים שאין נגובות וכיוצא בזה ולענין הלכה כתב הרמב"ם בפירושו שאין הלכה כמשנה זו דקיי"ל כמשנה אחרונה שמותר לגרום טומא' לחולין כו' וכן העתיק בחבורו שמקיפין בדבלה שמינ' ונרא' דהיינו דווקא אם בתוך הכלי הם אוכלין ומשקין של חולין אבל אם הם תרומה או קדש פשיטא שאין מצילין באוכלין שלא הוכשרו לכתחלה שמא יכשרו וגורם טומאה לתרומה ולקדש וכן מפרש הרא"ש למתני' שאין מקיפין בדבלה משום שאם בתוך הכלי תרומה הוא גורם טומאה וצ"ע על הרמב"ם בחבורו שלא התנה דדוקא לחולין מקיפין בהם לכתחילה:

משנה ג

ואינה נשמטת. שאם היתה נשמטת ונופל' כשמטה החבית פשיטא דאינה מצלת אפי' סותמת יפה דקרא קפיד שיהא צמיד והיינו דבוק וזו אינה דבוקה אלא מונחת אלא כשאינה נופלת מאלי' פליגי אבל היא מתנדנדת בהטיית החבית. וצ"ע מ"ט דחכמים כי סותמת יפה ואינה נופלת שפיר קרינן בה צמיד ודבוק וכי מתנדנדת מאי הוה ולא מצינו דקפיד קרא בהכי. ונראה דדווקא במגופת חבית ס"ל לחכמים דאינה מצלת מדרבנן הואיל וכל החביות דרכן לכסותן במגופה ואי אמרי' דמגופה מצלת אתי למימר דמגופה לעולם א"צ מירוח ואין הכל בקיאין להבחין הטעם בין נשמטת או אינה נשמטת וכיון שדבר זה לכל מסור נפיק מינה חירבה שיאמר המגופה מצלת אפי' נשמטת, ונ"ל שזהו ג"כ טעם הראב"ד דמשום שדרך תשמישו בכך כוונתו כדפי' שהכל משתמשין במגופה לכיסוי ואין הכל בקיאין והלכך גזרו בכולהו שאל"כ היכן מצא הרב ז"ל לחלק ולומר שבדרך תשמישו אינו מציל והשתא לדינא אין חילוק כלל בין פי' המפורשים ז"ל לפי' הראב"ד דלמאי דפי' המפורשים נמי ס"ל דדווקא במגופ' החמירו חכמים משום דדרך תשמיש כל אדם היא וגזרו בה אלא דמ"מ נראה דבהא פליגי המפורשים והראב"ד ז"ל דלפי פי' המפורשים לא גזרו אלא במתנדנרת שקרובה ליפול ובה החמירו שמא יטעו להציל ג"כ במונחת אבל אם אינה מתנדנדת איכא היכרא דכל מגופות אינם סתומות בחוזק וזו סתומה בחוזק, ולהראב"ד אפי' סתומה בחוזק גזרו בה ומיהו כשמירחה מסביב מודו חכמים דמהני דבכה"ג ודאי אפי' במינח' מהני דמירוח מדבקה. וראיתי בהשגת הראב"ד רפכ"א מהט"מ שהביא תוספתא משפך אפי' טהור אינו מציל בכיסוי דברי ר"מ וחכ"א מציל ומפרש לה שהמשפך עומד ע"פ החבית כדרכו ומוקף צ"פ עם שפתי החבית ונקבו סתום בטיט רמ"א אינו מציל כיון שהוא עומד בדרך תשמישו וחכ"א מציל ולפיכך נחלקו במשפך עכ"ד. וכתב שם הכ"מ שלא ירד לסוף דעתו בטע' זה של דרך תשמישו. ולמאי דפי' י"ל דהתם נמי מחמיר ר"מ משום שהכל משתמשין לכסות במשפך ואתי למימר דמשפך מציל אפי' בלא מירוח. וצ"ל דמשפך גרע ממגופה שאינו סותם יפה את כל פי החבית כמו המגופה והלכך ס"ל לחכמים דהתם דאינו מציל בלא מירוח, ולר"מ אפי' מירוח לא מהני:

היה בית אצבע שלה שוקע. בית אצבע היינו שעושין נקב ע"ג המגופה להכניס אצבעו שם להוציא המגופה כשיצטרך ומיירי שהמגופה וגם הנקב מגיעין בעומק עד אוירה של חבית והיינו שוקע דקתני אבל לא אתפרש אי מיירי נמי שהנקב פתוח למטה ומפולש לאויר החבית או אפי' סתום נידון כאויר החבית כיון שהוא שוקע:

ובר"פ דלעיל גבי מחט וטבעת הנתונין במגופה מוכח התם דאין נידונין כמונחין באויר החבית אא"כ הם שקועים וגם נראין לאוירה לדעת הרמב"ם שם. ולכאורה נראה דה"ה בהך דהכא מיירי נמי דוקא בשקוע וגם מפולש. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה לגמרי בחבורו ולא העתיקה כלל משום שאין בה חידוש דהיינו מתני' דר"פ דלעיל. אלא שא"כ צ"ע אמתני' גופה תרתי למה לי ולכך נ"ל דהכא באינו מפולש וסתום הוא הנקב למטה ואפ"ה נידון כאויר החבית כיון שהוא שוקע לאוירה וסתימת הטיט לא מהני דאין הבלועים בטיט מצילין מידי דהוי אכוש שבלע את הטבעת דפ"ט מ"ו וכן אוכלין שגבלן בטיט כמ"ש הרב ספ"ט. והא דמרט וטבעת דר"פ דלעיל לא מהני שוקעין לחוד ליחשב כמונחין באויר החבית. שאני ההם דמדאורייתא אפי' חשיבי כמונחין בחבית ניצולין בצ"פ. אלא דמדרבנן החמירו דאין צ"פ מציל על כלי שטף ולא החמירו אלא במונחין ממש או בשקועין ופתוחין לאויר דדמי למונחים אבל בשוקע לחוד לא גזרו, אבל הכא ליטמא זה בטומאת זה דמדאורייתא הוא בשקוע לחוד דחשיב כאוירו טמא מדאוריי'. ומ"ש הרב כאן דטעמא משום דמגופת החבי' כחבית דמי'. ותיו"ט השיג עליו ממתני' דר"פ דלעיל לענ"ד נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה דודאי הכא אין הטעם כדברי הרב משום דמגופה כחבית ואדרבה בפ"ג מ"ו קיי"ל דמגופה אינה כחבית אלא הכא משום דהשקועין באויר החבית מטמאין אותה ונטמאו ממנה כמו כל המונח באוירה שבליעת הטיט אינו כלום. ומיהו המגופה באפי נפשה ודאי דאינה חבור ולא נטמאת עם החבית דטיט בעלמא היא. והבלועין בתוכה ג"כ חשיבי כגלויין. ותיו"ט שהשיג על הרב מדר"פ דלעיל דאמרי' איפכא שבמקום שצריכה כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה לא נטמא עם החבית ע"כ. אין לשונו מדוקדק דהתם בחבית טהורה איירי ואדרבה מה שבמגופה ניצול עם החבית אם אינו נכנס לאוירה מגולה. דלא חשיב כמונח באויר החבית לענין שלא יהא ניצול בתוכה משום דהתם להחמיר בהא דמדרבנן הוא לא אמרי' כדפי'. ואין משם קושיא אבל העיקר כדפי':

ואכתי איכא למידק כיון דכל עיקר חידושא דמתני' שהבלועין בטיט חשיבי כגלויין בין ליטמא ובין לטמא ותרווייהו הא תנינהו בפ"ט מ"ו לבנה שבלעה את הטבעת נכנסו לאוהל המת נטמאו נפלו לאויר התנור טמאוהו. והא תו למ"ל ואי לאשמועינן דמגופה לא חשיבא כלי אלא כטיט בעלמא הא נמי שמעינן ממתני' דפרק ב מגופת החבית אינה חבור. ועוד תנן התם בפרק ב מ"ח דכל המשמש כסוי בכ"ח טהור אלמא דלא חשיב כלי והוי כטיט בעלמא. ונ"ל דלא תני לה אלא לדיוקא דדוקא לענין שרץ חשיב כטיט. אבל באוהל המת אם החבית מוקפת צ"פ סביב למגופה אפי' הנקב של בית אצבע אינו מוקף צ"פ מלמעלה. מה שבחבית והחבית עצמה טהורין אם הנקב של בית אצבע סתום מלמטה. ולא אמרי' הטומאה נכנסת לנקב והרי היא באויר החבית כמו גבי שרץ דהכא שאני מתוך שהמגופה מסייעת לחבית להצילה ע"י צ"פ חשיבא היא נמי ככלי לענין זה להציל בצ"פ. והכי אמרי' ברפ"ט דאם החבית ניצולת בצ"פ גם הבלועין במגיפה ניצולין אע"ג דבכל דוכתא אין הבלועין ניצולין אלא במקום שמצלת בצ"פ חשיבא גם היא. והיינו דתני תנא לדין זה כאן בין דיני צ"פ. לומר דבהא מילתא השרץ חמור ממת דאם השרץ בתוכו מה שבחבית טמא וכה"ג במת טהור דסתימת הנקב המגיע לאויר החבית חשיב כצ"פ ומציל על החבית. דבמקום צ"פ לא אמרי' דהוי כטיט בעלמא. וא"ת הא דאמרי' בכמה דוכתי בתוספתא כל המציל בצ"פ באוהל המת מציל באוהל השרץ וכ"כ הרב בפ"ח מ"ו. והא הכא מציל באוהל המת ואינו מציל בשרץ וי"ל דהא דמציל באוהל המת היינו משום שהחבית עצמה מוקפת צ"פ דבאוהל המת מהני לי' האי צ"פ ומגו דמהני לחבית מהני נמי למגופה ובשרץ כיון דהחבית אין צריכה לצ"פ לעצמה אם לא הי' השרץ בבית אצבע לא שייך בה מגו:

וניחא נמי שהרמב"ם השמיט בבא זו בחבורו משום שבעיקר הדין אין כאן חידוש שכבר שנינו ברפ"ט דמגופה מצלת על כלים שבתוכה במקום צ"פ ומתני' נמי לא תני לה אלא שזה חומר בשרץ מבמת וכדפי':

השרץ בתוכה חבית טמאה. ואע"ג דסתם מגופה היא גבוה מן החבית או שוה לה וקיי"ל בפ"ח דבכה"ג אמרי' תוכו ולא תוך תוכו. התם דווקא בכלי אמרינן הכי אבל מגופה אינה כלי ולא חשיב תוך ודמי לסרידא התם מ"ג:

משנה ד

של גמי. הוא מין עשב וכשנכרך כמו פקעת א"א שלא יהא שם חלל משהו בין הכריכות. ובצמיד פתיל אם שייר משהו לא הציל. משא"כ בסדין ויריעה שעשאן אוהל שמצילין ברפ"ח דאהלות. דבאהל חלל משהו אינו מזיק אא"כ יש בחלל טפח. והנקבים הרבה אין מצטרפין לטפח. ואני תמה על מהר"ם ז"ל שכתב תיו"ט במתני' דלעיל דס"ל דפקיק' קש מהני כמו צ"פ וא"צ מירוח. ומה בין קש לגמי דהכא ודוחק לומר דפקיקה נעשה בחוזק ובדוחק יותר מפקעת. דמאן יימר דבחוזק מהני ומתני' משמע דבעי מירוח דווקא:

עד שימרח מלמעלה ומלמטה לאו מלמטה ממש שבתוך החבית א"צ מירוח. אלא דכדור ופקעת הוא כמין עגול ויש לו גובה וצריך למרח בראשו ובצדדיו עד לחבית וכ"כ הרא"ש. ומ"ש הרב וכולהו אין מצילין אלא אם אין בהן שיעור לקבל טומאה וכ"כ הר"ש. ואין הלשון מיושב דמאי וכולהו הא ע"כ לא קאי אלא אעור לחוד דהא גמי ונייר לאו בני קבולי טומאה נינהו. ובגד אפי' יש בו שיעור מציל דהא בעי מירחו בכולו והמירוח מציל ואי בלא מירחו אפי' אין בו שיעור אינו מציל דחלול הוא אלא אעור קאי ושיעור דעור חמשה על חמשה לקמן פכ"ז. והרא"ש בפירושו כתב ומיירי שאין בבגד ועור שיעור לקבל טומאה. נראה דבגד בכדי נקטי':

משנה ה

שגפסן עם השפה. פי' הרב למטה משפת הכלי שנמצא הצ"פ מבפנים והשפה מגולה ע"כ ופירוש תמוה הוא דלעיל כתב שהקבותין הם של חרס ואם השפה מגולה הרי נטמא הכלי בתוכו ואין הטמא מציל. אבל פי' מתני' כמ"ש הרא"ש שנקלף החרס מעט בשפת הכלי ונשאר הזפת לבדו ונתן הצ"פ על הזפת שבשפתו. וכן מפרש נמי רישא דמתני' שנתקלפה סמוך לשפתה והזפת שלה עומד ונתן הצ"פ על הזפת:

משנה ו

וסתמוה שמרים. כשאין בשמרים משקה טופח איירי דאם יש בהם משקה טופח מקבל טומאה ואינו חוצץ. ולמאי דאמרי' בפרק ב דע"ז דכ"ט דשמרי יין של עכו"ם אסורין כל י"ב חודש. ואפי' לאחר יב"ח אוסר ר"ת אם לא נתמדו במים. אפשר דלענין טומאה נמי מקבלי טומאה אפי' אין משקה טופח עליהן מבחוץ כל שראויין לאדם הקליפה נמי לא גרע משומר למשקה שבתוכו ומקבל טומאה ואינו חוצץ. וצ"ע בזה. ולהרמב"ם שסובר דאין משקה מקבל טומאה אלא שבעה משקין לבד. איכא לאוקמי מתני' בשמרים של יין רמונים או יין תפוחים. ופי' זה נראה עיקר דאי מיירי בשמרים יבשים מאי קמ"ל. אבל בלחים קמ"ל אעפ"י שסופן לייבש ולא יסתמו כל הנקב בתר השתא אזלינן. ומיהו אפי' ביבשים י"ל דמחמת שמשתמשין בחבית סוף הסתימה להתקלקל מ"מ בתר השתא אזלינן. וכ"נ מדברי הראב"ד פ"ד דעדיות ולקמן נפרש ענין אחר דקמ"ל בהצלת שמרים:

פקקה בזמורה עד שימרח. לכאורה קשה מאי קמ"ל פשיטא דאם נשאר נקב משהו אין כאן צ"פ כדתנן במ"ד גבי כדור ופקעת. ונראה משום דלעיל בנתנה ע"פ החבית. ולעיל בספ"ט מוכח דיש חילוק בין נקב שבמירוח לנקב שבגוף הכלי דנקב שבמירוח חמור טפי. משום דהפתח שעשאו מתחלה בכוונ' לשם פתח וניחא לי' עיילי' טומאה התם טפי אפי' בנקב משהו ששייר ולא מירח אינו מציל שמתחלתו נעשה בכוונה. ומשום דעד השתא איירי בצמיד פתיל שעל פי הכלי דנקב משהו מעכב. ואתי הכא לאשמועי' דחבית שניקבה וסתמוה שמרים. שהנקב הוא בשולי החבית או מן הצד וניקב מאליו וסד"א דנקב משהו אינו מעכב קמ"ל דמעכב ונראה דמיירי שניקב החבית בכונס משקה דבפחות מכן לא בעי מירוח כדתנן ספ"ט. ואעפ"י דהדר פקקה בזמורה ולא נשאר בנקב כונס משקה אפ"ה בעי מירוח. וטעמא דאלו מתחלתו לא הי' בנקב ככונס משקה ודאי לא בעי מירוח. והשתא דפקקה גרע טפי שהתחיל לסתום ולא גמר הוי כמו נעשה בכוונה. ונ"ל דבהכי רווחא לן שמעת' דפ' הגוזל עצים דק"ה דאמר רבא הרי אמרו חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה בעי רבא אגף חציה מהי. ופירש"י שסתם חצי הנקב והניח חצי'. ותמהו התוס' דאם לא שייר שיעור נקב אמאי לא מהני כמו מתחלה אם לא הי' בו כשיעור עיי"ש ובס"פ המצניע פי' התוס' דאגף חצי' וסתמו שמרים חציה. ואינו מובן דמאי קא מבעי' לי' דמה לי סתמו שמרי' כולה או חציה. ולמאי דפי' ניחא שפיר דודאי יש חילוק בין ניקב בידי אדם לניקב מאליו כדתנן ספ"ט והשת' אם ניקב מאליו מתחלתו פחות מכשיעור ודאי לא מעכב. אבל אם ניקב כשיעור וסתם מקצת איכא למימר דשייר בכוונה והיינו דמבעי' לי' אגף חציה מהו. ופשיט לה מדהכא פקקה בזמורה עד שימרח. אלמא דדמי לשייר בכוונה ודחי דילמא משום דלא קאי והסתימה עצמה לאו מידי היא וכמאן דלא סתם כלל דמי. אבל היכי דקאי י"ל דלאו כשייר בכוונה הוא כיון דמתחלה נעשה ממילא. ומיהו לשון הש"ס לפ"ז אינו מיושב דתלי האיבעי' בהך דסתמוה שמרים כדקאמר הרי אמרו חבית ועלה בעי אגף חצי' מהו. ואי כדפי' אינו ענין זה לזה. ונראה משום דקשיא לי' לרבא מתני' דסתמוה שמרים הצילוה פשיטא מאי קמ"ל ולא ניחא לי' למימר דקמ"ל בתר השתא אזלינן ולא אמרי' כל שאין סופו להתקיים כך לאו סתימה היא. דהא נמי פשיטא דלא שמעינן בשום מקום דבעי סתימה המתקיימת לאחר זמן. לכך מפרש רבא דמתני' קמ"ל דסתימה דממילא הוי סתימה משום דאשכחן גבי נקב דיש חילוק בין נעשה בידי אדם או ממילא וסד"א דה"ה גבי סתימה דכל שלא סתמו בידים לאו סתימה היא קמ"ל דהוי סתימה ועלה בעי רבא אגף חציה מהו. כלומר שהוא סתם חצי הנקב והשמרים סתמו אח"כ הנשאר. דנהי דאמרי' סתימה ממילא מהני אפשר דהיינו בניקב ג"כ ממילא. אבל בניקב בכוונה כי הכא שסתם חציה ולא גמרה והוה כניקב בידים דהא גלי דעתי' דניחא לי' שיהא מקצתו פתוח מי מהני אח"כ סתימה דממילא. והא דנקט אגף חציה ולא נקט נקב בידים משום דאין דרך אדם לעשות נקב בכלי לקלקל בידים ובספ"ט דאמר נעשה בידי אדם היינו במירוח שבפתחו שדרך תשמישו הוא ע"י הפתח וצריך לפיתחו והכא בכלי עצמו אין דרך לנוקבו. אבל סתם חציה אורחא הוא. ומ"מ כניקב בידים דמי שלא גמר הסתימה ומבעי' לי' אי סתימה דממילא מהני לנקב בידים. ופשיט לי' מסיפא פקקה בזמורה עד שימרח. דמשמע דארישא קאי הא דסתמוה שמרים מהני היינו אי לא פקקה תחלה אבל פקקה מעיקרא אעפ"י שסתמוה שמרים לא מהני עד שימרח בידים אלמא דבהא לא מהני סתימה דממילא ודחי דהתם משום דלא קאי. שהזמורה אינה סותמת יפה דקשה על גבי קשה לא מיהדק ואי מטלטל לחבית הזמורה נופלת עם השמרי' שעלי' אבל שמרים בלא זמורה סתימה מעליא הוי ואיכא למימר דמהני אפי' לנקב שבידים ובהכי מתיישב נמי סיפא דקתני היו שנים עד שימרח מן הצדדין וכו' דקשה הא תו למה לי ומה לי אחת ומה לי שתים. ולמאי דפי' ניחא משום דבאחת י"ל שאין בה למלאות כל הנקב והיא נופלת. אבל אם היו שתים והיינו שלא הי' באחת כדי למלאות הנקב והביא השני' למלאות דהשתא סותמין יפה ואין נופלים וס"ד דלא בעי מירוח קמ"ל דבעי. והא דלא פשטה רבא מהך דהיו שנים דמשמע דטעמא לאו משום דלא קאי דהא שנים ודאי אפי' קאי לא מהני דאל"כ מאי קמ"ל. משום דמצי למידחי דלעולם סתימה דממילא מהני אפי' לנקב בידים והא דרישא זמורה אחת לא מהני סתימת שמרים אחרי' משים דלא קאי. וסיפ' בשנים לא מיירי בסתמוה שמרים אח"כ. אלא מילתא באפי נפשי' קאמר דאפי' סותמו יפה ומילא כל הנקב לא מהני בלא מירוח דא"א דליכא נקב משהו. וה"ה סתימת שמרים חשוב כמו מירח. נסר שהוא נתון על פי התנור. כו' ולא אתפרש הא תו למה לי. והרב פי' נסר פשוטי כלי עץ הוא ע"כ וכ"כ הרמב"ם. אפשר כוונתם דהיינו דקמ"ל מתני' דהטמא מדרבנן חוצץ, דאלו זמורה דרישא לאו כלי הוא כלל ומיהו לא יתכן דנסר בעלמא נמי לאו כלי הוא דלא מיקרי פשוטי כלי עץ אא"כ תיקנו והחליקו ועשה בו צורת כלי כדמוכח פט"ו מ"ב וכן מוכח מדברי הרמב"ם בחבורו כדפי' לעיל בר"פ. ולכך נראה דהכא ודאי לאו כלי הוא כלל. אלא דמיירי בנסר שמיוחד לכך לכסות בו את התנור והיינו דלא קתני נסר שנתנו עפ"י התנור דמשמע שנתנו באקראי. אלא שהוא נתון משמע שמיוחד לכך וסד"א הואיל ומיוחד לכך חשיב כמו יד ואם מירחו הוה כמחובר לו ומקבל טומאה ואינו חוצץ. קמ"ל דאינו מקבל טומאה דלאו יד הוא דמירוח לא הוי חיבור. וא"ת א"כ ומאי ארי' דתני לה בכיסוי נסר אפי' כלי שיש לו תוך והוא משמש בכסוי טהור כדתנן בפרק ב דהכיסויין טהורים וכל המשמש כסוי בכ"ח טהור וא"כ מציל הוא בצ"פ וי"ל דכלים שיש להם תוך אין מצילין גזירה אטו התקינן לתשמיש דטמאין מדאורייתא כדתנן התם. אבל נסר דא"נ התקינו לתשמיש אינו טמא אלא מדרבנן דפשוטי כלי עץ הוא. ובלא התקינו לא גזרו:

היו שנים כו' נ"ל דבבא זו לא תני לה אלא משום סיפא לאשמועי' דעשאן בסינן ובשיגמין חשוב חבור וא"צ מירוח. ונראה כפי' הרמב"ם דסינן ושיגמין היינו שחברן זה לזה במסמרים או שהכניס זה לתוך זה בחריץ שבשני כדרך האומנים מעשה ידי חרש. וזה לא שייך בזמורה דרישא אלא בנסרים אבל לפי' הרב דסתמו בנסורת או בשעם וזה שייך נמי בזמורה כמו בנסרים. א"כ לחנם נקט כולה מילתא היו שני' בנסרים. דעשאן בסינין הו"ל למיתני גבי זמורות ומתני' נמי דיקא כפי' הרמב"ם דקתני א"צ למרח מן האמצע. ומשמע דמן הצד לא מהני סיכן. ולפי' הרב מן הצד נמי אמאי לא מהני ולהרמב"ם ניחא דמן הצד שצריך לחברו לפי התנור שם א"א במסמרים ולא בחריץ שמקלקל את התנור:

משנה ז

ואם לאו דכל טהור. עיקר משנה זו היא שתנור חדש הוי אוהל וה"נ תנן בהדיא רפי"ב דאהלות. ויש לתמוה ע"ז דהא כל כלי חרס קודם צירוף כבשן נקרא כלי אדמה כמ"ש תיו"ט בר"פ בשם רש"י וכ"כ ג"כ הרב ספ"ד. וא"כ הא דתני בר"פ דכלי אדמה מצילין בצ"פ. וכל צ"פ היינו שממרח סביב הכסוי. והשתא למה לי מירוח בלא מירוח ניצול בכיסוי לבד משום אהל. וצ"ל דיש חילוק בין תנור לשאר כלי אדמה דכל כלי אדמה כיון שעשוי לתשמיש כמות שהוא בלא צירוף כבשן מיד הוי כלי וצריך צ"פ. אבל תנור שתשמישו הוא ע"י היסק ובהיסק נעשה כלי חרס נמצא קודם היסקו אין ראוי לכלי והוה כטיט בעלמא ומחיצות התנור הוי כמו אהל של טיט ועוד שדרך התנור להיות מחובר בארץ והילכך חשיב טפי כאהל. והיינו דלא תני דין זה הכא גם רפי"ב דאהלות אלא בתנור דוקא. וצ"ל שסרידא זו אינה של חרס. דאי של חרס הא ס"ל להרמב"ם דאין כ"ח מציל משום אוהל לעולם כמ"ש בר"פ גבי היו כפויין וכה"ג דייק הר"ש במגדל רפ"ד דאהלות. (ונ"ל ל דל"ק דמי קתני בר"פ אין מצילין אלא בצ"פ מצילין קתני לאפוקי כלים המקבלין טומאה דלא מהני בהו צ"פ ולעולם י"ל דאיכא מינייהו דאפי' צ"פ לא צריך אלא שצ"ע אמאי עדיף כלי אדמה משאר כלים הטהורים ואי נימא דאין ה"נ דכולהו מצילין בכיסוי הסרידא א"כ בטלה תורת צ"פ כיון דכיסוי בעלמא סגי בכולהו. וצ"ל דיש חילוק בין כשמכוסה בכלי דההיא בעי צ"פ אבל מכוסה בנסר בעלמא לא בעי צ"פ כמ"ש הר"ש שם גבי מגדל. וסרידה דהכא שאין לה גפיים דהוי כנסר כדתנן פ"ה דאהלות מ"ו. א"נ אפי' יש לה גפיים כשהיא עשוי' לכיסוי התנור) ומיהו בפ"ה דאהלות כתבנו דדוקא שהכ"ח עצמו היא באוהל אינו מציל אבל מצטרף הוא לאוהל כמו קדרה שבארובה דהתם. וה"כ מצטרף הוא לתנור:

הכל טהור פי' כל שבחדש והחדש עצמו אבל הישן ומה שבתוכו טמא. ואיידי דתני רישא הכל טמא תני הכא הכל טהור וברפי"ב דאהלות פליג ריב"נ ואומר דהישן ג"כ מציל:

וסרידא על הישן:

שאם ינטל הישן סרידא עומדת על החדש הוה כמונח על החדש. אבל אם ינטל הישן וסרידא נופלת לא הוה אוהל דאוהל הנסמך על הכלים אינו אהל לטהר. ואע"ג דאמר התם דאפי' נסמך על כלי גללים וכלי אדמה אינו אוהל. הכא כשעומד על החדש הוי אוהל דתנור גרע מכלי אדמה כדפי' לעיל דהוי כאבן בעלמא. ורישא תני רבותא דאפי' הסרידא מונחת על החדש ממש לא הוי אוהל כיון שעיקרה נסמכת על הישן. וסיפא הוי רבותא דאפי' אינה מונחת על החדש הוי אהל כיון שאינה נסמכת לגמרי על הישן שהרי אם ינטל הישן תעמוד על החדש והא דבעינין אינו גבוה טפח. משום דבפחות מטפח אין הטומאה נכנסת מאוהל לאוהל:

משנה י

היו בכונס משקה. שיעור זה של כונס משקה גבי כלי המיוחד לאוכלין ומשקין אזלינין בי' הכא והכא לחומרא דלקבל טומאה חשוב כלי כאילו מיוחד לאוכלין לבד כדתנן רפ"ג ולהציל מאויר כ"ח אינו מציל כאלו מיוחד למשקין לבד כדתנן בפ"ח מ"ב. וכן אינו מציל באהל המת כדלעיל ספ"ט. וכל כה"ג לא הוה תרי חומרי דסתרי אהדדי דכל היכי דמספקא הלכתא כמאן שפיר אמרינין להחמיר כמר וכמר כדאמרי' בפ"ק דעירובין ד"ז גבי ר"ע שנהג שני עישורין. וה"נ דכוותי' דכלי שמיוחד לאוכלין ולמשקין. מספקא לן אי דינו כמיוחד לאוכלין או כמיוחד למשקין ותפסינין תרוייהו לחומרא. א"נ דרבנן גזרו לענין זה שמקבל טומאה גזרה אטו מיוחד לאוכלין לבד. וגזרו נמי שאינו מציל אטו מיוחד למשקין לבד. וגם בזה לא שייך סתרי אהדדי כיון דאיכא טעמא להחמיר בכל חד אבל אי ליכא טעמא לא מחמרינין תרי חומרי דסתרי אהדדי כדאמרי' בפ"ק דעירובין דהוי כסיל בחושך הולך. והשתא איכא למידק במתני' דהכא דקתני היו בכונס משקה והלשון משמע דאכולהו קאי שכל האילפסין נקובות. וזה לא יתכן דא"כ היכי קאמר השרץ בעליונה כולן טמאות. והרי אין לנו לטמא אלא העליונה לבד וכל מה שבתוכה כאלו היתה מיוחדת לאוכלין לבד:

אבל התחתונות כולם טהורין דאין לנו טעם להחמיר בהן דממנ"פ טהורין אי דיינת לי' כמיוחד לאוכלין ולא נתבטלו כולם מתורת כלי. התחתונות ודאי טהורות מטעם תוך תוכו. ואי דיינת לי' כמיוחד למשקין וכולם נתבטלו מכלי. אין כאן אויר כלי באחד מהם והשרץ עם כל האוכלין ומשקין כמונחים בקרקע דמי והכל טהור דפשיטא דאין לומר דעליונות חשיבי כמיוחד למשקין ולא חשיבי כלי. והתחתונות כמיוחד לאוכלין. ואין בזה טעם כיון דהנקב שוה בכולם. וסיפא נמי השרץ בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות ופי' הרב דכולן טהורות היינו האלפסין עצמן אבל אוכלין ומשקין שבהן טמאים וכן פי' הרא"ש והוסיף ביאור שכיון שניקב בכדי טהרה לענין אוכלן ומשקין שבתוכן חשיבי מחיצות כמאן דליתנייהו וכאלו כל האוכלין מונחים באויר הטומאה. אבל לטומאת הכלים אי חשבת מחיצות כמאן דליתנהו אז אינם כלים וטהורים. ואי חשבת מחיצות כאיתנהו אז אין טומאה נכנסת ואין כלי מטמא מאויר כלי ע"כ. ולא אוכל לעמוד ע"ד דהיכי אמר לענין אוכלין ומשקין חשיבי מח מחיצות כמאן דליתנייהו וכולם מונחים באויר הטומאה. מאי אויר הטומאה איכא הכא. דאי מחיצות כמאן דליתנייהו בתחתונות נמי ליכא מחיצות ואין כאן אויר כלי דמאי אולמייהו דתחתונות מעליונות:

ונראה שזהו שהביאו להרמב"ם ז"ל בפירושו שמפרש היו בכונס משקה לא קרי אלא אעליונה והאמצעית אותם שיש כלי תחתיהן. אבל לא קאי אתחתונה ומיירי שהתחתונה שלמה. והשתא א"ש אם השרץ בעליונה כולן טמאות דדילמא כמיוחד למשקין חשיבי ובטלו מחיצות של עליונה ושל האמצעית והרי השרץ עם כל האוכלין ומשקין שבכולם כמונחין באויר התחתונה שהיא שלמה ונטמאו כולם. ומיהו האלפסין עצמן לא נטמאו אלא עליונה ותחתונה לבד. התחתונה דאמרי' כאלו השרץ בתוכה והעליונה ג"כ טמאה דילמא כמיוחד לאוכלין חשוב ואין נקב זה מטהרה. אבל האמצעיות הכלים טהורין ממ"נ דאי מחיצות כאיתנייהו אפי' אוכלין שבהן טהורין. ואי מחיצות כליתנייהו הוי כשברים ואין מקבלין טומאה. וזהו שכ' הרמב"ם כולן טמאות ירמוז אל מה שבתוכן ובשטה זו אתי' נמי סיפא השרץ בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות שכולן נקובות לבד מהתחתונה והיא טמאה. וכולן טהורות ע"כ אכלים עצמן קאי כמ"ש הרא"ש דאלו אוכלין ומשקין שבכולן טמאין דאי מחיצות כמאן דליתנייהו כולם מונחין באויר הטומאה והיינו באויר התחתונה השלמה. נמצאת למד שדברי הרא"ש הם ע"פ שיטת הרמב"ם אעפ"י שלא ביאר בהדיא דהיו נקובות לא קאי אתחתונה ע"כ כך דעתו וזה ג"כ דעת הרב. ומ"מ הוא דחוק לפי' זה דכולן טמאות דרישא היינו אוכלין ומשקין. וכולן טהורות דסיפא היינו הכלים עצמן. וכיון דבין ברישא ובין בסיפא הדין שוה שהאוכלין ומשקין טמאין והכלים טהורין אמאי תני להו בתרתי ואמאי תני הכא כולן טמאין והכא כולם טהורין. אבל הרמב"ם עצמו מפרש בסיפא בהדי' דכולן טהורות היינו מה שבתוכן. ונראה שהוא מפרש למתני' לפסין זו בתוך זו שאינם אלא שתים לבד והם זו בתוך זו ואין שם אמצעית ביניהן. והשתא הא דקתני היו בכונס משקה אדלעיל קאי דקתני השרץ בעליונה או בתחתונה ועלה אמר שאם זו או זו הי' נקובות והיינו שאותה שהשרץ בתוכה היתה נקובה והאחרת שלימה. והילכך אם השרץ בעליונה והיא הנקובה כולן טמאות היינו העליונה והתחתונה הכלים ומה שבתוכן. דהעליונה טמאה דילמא דינה כמיוחד לאוכלין וטמאה. והתחתונה טמאה דילמא דין עליונה כמיוחד למשקין ובטלה מכלי והרי השרץ עם האוכלין שבעליונה כמונחין באויר תחתונה ואם השרץ בתחתונה והיא הנקובה והעליונה שלימה התחתונה עם מה שבתוכה טמאה כדין דילמא דינה כמיוחד לאוכלין. והעליונה עם מה שבתוכה כולן טהורות דאין בהן צד טומאה. שהרי תוך אחר הם. ואלו היה שפת התחתונה עודפת הי' מה שבעליונה טמאה דכחד תוך דמי כיון ששוקעת בתוכה של תחתונה אעפ"י שהתחתונה נקובה מטילין אותו לחומרו דילמא כמיוחד לאוכלין חשיבא ואין הנקב מבטלה מכלי וחשיב תוכה אם היא עודפת לטמא מה שבתוך עליונה השקועה בתוכה וכ"כ הרמב"ם בסיפא שכולן טהורות שהרי אין שפת תחתונה עודפת וכו' ומיהו אי הוי מפרשינין דבלפסין הרבה שהם זו בתוך זו איירי. לא א"ש פי' זה דא"כ ברישא שרץ בעליונה והיא לבדה נקובה. אמאי כולן טמאות הא אין טמא אלא אמצעית שתחתי' אלא צ"ל דמתני' כשאין שם אלא שתים דהא לא מדכר תנא אמצעית הכא כלל. ואעפ"י שהרמב"ם עצמו כתב ברישא כשהשרץ בעליונה וכולן ר"ל הלפסין האמצעים נקובות בכונס משקה ויטמא מה שבתוך כל א' מהם להקפת התחת נה עליו ע"כ מדנפשי' כתב זה שמעיקר הדין היא כן אפי' יש שם אמצעיות אבל מתני' לא איירי בהכי. זהו הנראה בפי' משנתינו מדברי הרמב"ם ז"ל בפירושו ובזה אין מקום כלל לכל מה שתמה תיו"ט כאן שדבריו שבחבורו הם כפי שיטתו בפירושו אלא מה שצ"ע שבחבורו לא פירש דהיו נקיבות לא קאי אכולם ואדרבה כתב היו כל אחת מהן נקובה וכו' ומיהו מש"ש השרץ בעליונה כל האוכלין והמשקין שבכל האלפסין טמאין שהטומאה באויר כולן כמו שיתבאר ע"כ ודייק מינה תיו"ט דדווקא אוכלין ומשקין ולא הן עצמן. ולא היא דהיאך אפשר לומר כן דהא העליונה ודאי היא עצמה נמי טמאה והוא כתב שבכל האלפסין. ועוד דהא לעולם אין האוכלין ומשקין טמאין מחמת השרץ אלא מחמת הכלי כדלעיל פ"ח מ"ה. ועוד שהרי כתב כמו שיתבאר והיא מ"ש אח"כ בפ' י"ד דין ט' כוורת שבאויר התנור ושם ביאר בהדיא דהכלי עם מה שבתוכו נטמא:

ועדיין יש לי מקום עיון בעיקר דין זה דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דאם הי' האלפסין כולם נקובין היו כולן טהורין בין אם שרץ בעליונה ובין בתחתונה מטעם ממנ"פ דאי חשבת נקב זה שמבטל הכלי אין כאן אויר כלי בשום אחד ואין כאן טומאה. ואי הנקב אינו מבטל ממילא הוי תוך תוכו וכולם טהורין חוץ מאותה שהשרץ בתוכה ומתוך זה מוקמי למתני' שאין כולם נקובין וכדפי' לעיל והדבר תמוה אצלי דהא ודאי דהנקב אינו מבטלו מכלי ואפ"ה אינו מציל מאויר כ"ח דבפ"ח מ"ב תנינא לה גבי כוורת וקופה וחמת דלאו כלי חרס נינהו ושיעורן במוציא רמון ובפקעיות ואפ"ה במוציא זית אין מצילין ובמיוחד למשקין בכונס משקה אלמא דאפי' אינו בטל מכלי אינו מציל מאויר כ"ח וכמ"ש הראב"ד בהשגות פי"ד דין ט' דלענין הצלה אזלינין בתר ביטול תשמישו ולא משום ביטול כלי. וכן מוכח מדברי הרמב"ם שם שכ' דכלי שטף שיעורו במוציא זית ואינו מציל אע"ג דלענין טומאה הוי כלי עד כמוציא רמון. ולפ"ז רישא דמתני' כשהשרץ בעליונה כולן טמאות מצינין לאוקמי נמי כפשטה אפי' בכולן נקובות דמשום ביטול תשמישו בטל דין תוך תוכו ומ"מ כולם כלי הן ומקבלין טומאה וכולהו כחד תוך חשיבי וכמ"ש הרמב"ם בחבורו שהטומאה באויר כולם. ומיהו סיפא שהשרץ בתחתונה לא א"ש דאמאי כולן טהורות כיון דכחד תוך חשיבי. ולכך הוצרך הרמב"ם בפירושו לפרש דהיו בכונס משקה או זו או זו קאמר אותה שהשרץ בתוכה וכדפי' לכולה מילתא לעיל. וסיפא שהתחתונה נקובה ולא העליונה וכולן טהורות לגמרי הן ומה שבתוכן כמ"ש בפירושו ובחבורו. ודלא כמ"ש הרא"ש דמה שבתוכו טמא ונמשך אחריו הרב וא"א לומר כן וכמש"ל וכ"ש מ"ש הרא"ש דממ"נ אי חשיבי מחיצות כאיתנייהו טהור משום תוך תוכו ואי כליתנייהו אינם כלים כו' לא יתכן כלל דודאי מחיצות כאיתנהו ואפ"ה לענין אויר הטומאה כחד תוך חשיבי וכדפי'. ולכן דברי הרמב"ם ופירושו במתני' הוא המחוור. אלא שבחבורו משמע שמפרש היו בכונס משקה שכל אחת מהן נקובה וזה צ"ע:

היא והתחתונה טמאה. אבל אמצעית עצמה טהורה:

ומיהו מה שבתוכה טמא. והא דהדר תני בעליונה ותחתונה עודפת אינו מיושב דהא בה איירי. וגם מדברי הרב נראה שהיתה לו גירסא אחרת. ונראה שהי' גורס בסיפא בעליונה והתחתונות עודפות היא והתחתונה טמאה. והחילוק בין רישא לסיפא דרישא איירי שהעליונה והאמצעות שפתותיהן שוות אלא התחתונה לבדה עודפת על שתיהן. וסיפא איירי שיש כאן שתים עודפות והיינו שהאמצעית עודפת על העליונה. והתחתונה עודפת על האמצעית וסד"א דבזה אף האמצעית עצמה טמאה דהשרץ שבעליונה כאלו היא באמצעית העודפת. וגם התחתונה טמאה שעודפת על האמצעית. קמ"ל דגם בזה האמצעית טהורה דלעולם אזלינין בתר התחתונה העודפת על כולם וכאלו השרץ בתוכה ולא באמצעית וכ"מ בהשגת הראב"ד. ונראה שגירסא נכונה היא. אלא שאיזה תלמיד לא הבין החילוק בין תחתונה לתחתונות. וסבר דבבא דסיפא היינו רישא ומחק היא והתחתונה טמאה דסיפא. ובחנם מחק דבין ברישא ובין בסיפא צריך למיתני' היא והתחתונה טמאה ובסוף מתני' צ"ל וכל שיש בה משקה בוא"ו:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה