אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק ט

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק ט

פרק ח

משנה א

מחט וטבעת. הו"מ למיתני נמי האי דינא בשרץ שנמצא אלא משום סיפא דקתני נמצאו בטפלה אם בטהור טהורין דלא שייך בשרץ:

ואם בטהור טהורין. דכיון שהתנור טהור ע"י צ"פ הטפלה נמי טהורה והמחט וטבעת בטלו אגב הטפלה דכגוף הטפלה דמי. ולא דמי לאוכלין שגבלן בטיט שאין הטיט מצילן כמ"ש הרב בס"פ. התם אוכלין לא בטלו אגב הטיט. והכא אגב הכלי בטלו ומיהו דווקא אם הכלי יש לו צד טהרה ע"י צמיד פתיל כי הכא דטהרת הטפלה הוא מחמת שהתנור ניצול בצ"פ שאם לא הי' כאן צ"פ הי' התנור עם הטפלה טמאין וע"י הצ"פ ניצולין. והמחט והטבעת ניצולין עמהן אבל בלא צ"פ אין בלועין מצילין דהא לבנה שבלעה טבעת טמאין באוהל המת כדלקמן מ"ו ונראה דזה הוא עיקר הטעם מכח צ"פ ולא משום דבטלו ממש אגב המגופה דחשיבי כמגופה דאפי' לא בטלו ניצולין כמו המגופה דל"ד לאוכלין שגבלן בטיט ולבנה שבלעה טבעת דהתם אין שם טהרת צ"פ. ואי קשיא לך מחט וטבעת הא לא מהני להו טהרת צ"פ דאינו מציל על כלי שטף כדלקמן וכמ"ש הרב בסוף מתני'. לאו קושיא היא דהא דאינו מציל על כלי שטף מדרבנן הוא דגזור משום כלי של ע"ה ולא גזור אלא בכלי שטף בעינייהו שגלוים ומונחים בתוך הכלי חרס. ובבלועין לא גזור דמילתא דלא שכיחא הוא וכן מוכח עוד לקמן בסמוך. והשתא הא דאמרי' שהמחט וטבעת בטלי אגב המגופה לאו בטלי ממש. אלא לומר שניצולין אגבן הואיל והם בלועין בהן, והיינו טעמא נמי דנמצ' במגופה מצדי' טמאין. דכיון שאין החבית צריכה שם למגופה אותו החלק של המגופה הוי כטיט בעלמא ודמי לאוכלין שגבלן בטיט וה"נ אפי' בלא טהרת הצ"פ הי' אותו החלק טהור דלאו מן הכלי הוא. וכל שאין טהרתו מחמת צ"פ אינו מציל. (ותיו"ט שכתב שהמגופה אינו כלי טמא לא ידעתי למה הוצרך לזה. והראב"ד כ' זה לפי דרכו ושטתו ואינו ענין לכאן לפי שיטת המפורשים ז"ל) ועוד מוכח כן בפ' דלקמן מ"ג:

שוקעין בתוכ' ותחתיהן כקליפת השום טהורין:

הרב פי' שלא נכנסו לאויר החבית ואינו מובן דהא רישא תני אפי' נראין בתוכה אבל לא לאוירה טהורין והיכי תני הכא תחתיהן כקליפת השום הא אפי' אין תחתיהן כלום טהורין. ומתוך זה נראה שהר"ש והרא"ש הוצרכו לפרש דהך דשוקעין קאי אנמצאו במגופה מצדי' דאמרן לעיל דטהורין וקאמר הכא דאם גם מצדה של חבית שוקעין לתוכה וכגון שנפרץ החבית שם בדופן והמגופה מגינה שם על הסדק דהשתא גם צד החבית צריכה למגופה וחשיבא נמי ככלי וניצולת בצ"פ ומצלת גם על המחט והטבעת שבתוכה אלא דהכא בעי' תחתיהן כקליפת השום שלא יהיו נראין לתוכה הואיל ואינו כנגד פי'. וכתב הר"ש שכן משמע לו ע"פ התוספת'. ומ"מ אין לנו טעם ברור בזה דכלום יש חילוק בין מפיה לצדי' אלא משום שכנגד פיה היא צורך לחבית. ובמקום שיש צורך לה גם מצדה למה יגרע מכנגד פיה. אבל הרמב"ם מפרש מתני' כמשמעה דאכנגד פיה קאי. ולעיל אמר דנראין בתוכה ולא לאוירה טהורין והשת' אמר דשוקעין בתוכה היינו שבולטין עם המגופה עד למטה לתוכה ואוירה של חבית נמי טהורין אם תחתיהן כקליפת השום. דאי איכ' חדא למעליותא או שאין נכנסין לאוירה אפי' נראין טהורין. או שמכוסין כקליפת השום אפי' הם באוירה ממש טהורין. והטעם נראה כדפי' לעיל דהא דאין צ"פ מציל על כלי שטף מדרבנן הוא ולא גזור אלא כשהם בעין גלויים ומונחים בתוכו והני הואיל ומכוסין ובלועין כולם בתוך המגופה בכה"ג לא גזור. וכן כשאינם בתוך אוירה אעפ"י שנראין לא גזרו בהו. ובהכי מיושב מה שהקשה הרא"ש ע"ז דמאי מהני בקליפת השום כיון דאם אין מכוסין אין הכלי מציל גם הטיט לא יציל ע"כ ולמאי דפי' ניחא. ומ"ש תיו"ט דהך שוקעין ותחתיהן כקליפת השום הו"מ למיתני נמי ברישא גבי נחושתו של תנור כו' עיי"ש ושותא דמר לא ידענא דרישא הא מיירי שהטומאה בנחושתו ומה מקום יש שם לחלק בין אם יש כקליפ' השום. דאם אין הבצק נוגע אפי' נראין טהור ואם הבצק נוגע אפילו מכוסין בטיט לא מהני דאין צ"פ לטומאה וכ"ש טיט ואולי לאו אבבא דרישא קאמר אלא ה"ק דה"ה אם המחט והטבעת הטהורין הם בנחושתו של תנור שבאוהל המת ומוקף צ"פ שניצולין ג"כ המחט וטבעת אם שוקעין בתוכו ותחתיהן כקליפת השום כמו שניצולין בכה"ג במגופה. ונראה דלפי פי' הרמב"ם ודאי כן הוא דלאו דווקא נמצאו במגופה דה"ה בנחושתו ובטפלה כל שמכוסין. או שאינם בתוך אויר התנור ממש ניצולין. אבל לפי' הר"ש והרא"ש נראה דלא שייך דין זה אלא במגופה דווקא דבמגופה יש חילוק בין מנגד פיה לצדיה משא"כ התם:

משנה ב

חבית.משנה זו פירשוה כל המפורשים שהיא כאותה השנוי' בפ"ה דאהלות מ"ג ובפ"ק דעדיות ונזכרה ג"כ ברפ"י בקצרה מלבד הרמב"ם ז"ל שפירשה בענין אחר שהמניקת מקצתה תוך החבית וקצת' באהל המת והיא של חרס וטמאה מן הדין שהיא עם המת באוהל. והשיג הראב"ד כיון שהמניקת אין לה בית קבול אינה מקבלת טומאה והכ"מ השיב שבמקום העיקום מתעכבים כמה טפות יין וחשיב כבית קבול ואינו מספיק דכ"ח אעפ"י שמקבל אם אינו עשוי לקבלה טהור כדלעיל פרק ב. ומניקת זו אינה אלא כמו צינור להביא על ידה מכלי לכלי ואינה עשוי' לקבלה. ועוד דלשיטת הרמב"ם שהמניקת טמאה מן התורה האיך המשקין טהורין והמניקת נתונה בתוך המשקין. וצ"ל דמיירי שהמניקת אינה נוגעת במשקין ובאויר לא מטמאה שאין כ"ח נעשה אב וראשון לא מטמא מה שבאויר כ"ח כדפי' בפ"ח מ"ה ומ"מ הוא דחוק דסתמא משמע אפי' נוגעת מדנקט מניקת דווקא משום שדרכה להיות בחבית להמשיך בה ומסתמא נוגעת (ועוד דהא מלאה משקין קתני ושמא ס"ל להרמב"ם דהמניקת לא נטמאה כולה אלא חלק שבאוהל המת ומה שבתוך צ"פ טהור ומצינו כה"ג פט"ו דאהלות מ"ט) והיותר תימה דבמס' עדיות נשנו כל הדברים שחזרו ב"ה להורות כב"ש ואותה משנה דאהלות נשנית שם. וזו לא נישנית ש"מ דהיא היא ומ"ש הכ"מ דא"כ תרתי למה לי י"ל דהכא אתי לגלויי אמתני' דלעיל דאמרי' התם המרט והטבעת אעפ"י שהם שוקעים בתוך אויר התנור כשהם בלועין במגופה ניצולין דהא דאין כלי שטף ניצולין בצ"פ אינו אלא מדרבנן כשהם בעינייהו דוקא ובבלועין לא גזרו כדפי' לעיל והיינו דתני' בתרה עיקר הדין הזה לאשמועי' דכולה מלתא מדרבנן הוא שהרי ב"ה לא הודו בה בתחלה. ובלא"ה צ"ל כן דאל"כ לא הו"ל לתנא לשנות דיני אוהל המת כאן דהא דתני לה במתני' דלעיל איידי דפתח במחט וטבעת בתנור לענין שרץ מסיק לכולהו דיני דמחט וטבעת שבתנור:

בש"א החבית והמשקין טהורין. נ"ל דעיקר פלוגתייהו הוא בקדרה והחבית של חבר דאי בשל ע"ה כיון שמן הדין היא טמאה ואינה חוצצת היכי אמרי' דטהורין. ואפי' נימא דלע"ה לעצמו מטהרינן להו לא ניחא למימר להו על טמא שהוא טהור. ואע"ג דכי נמי אמרי' להו שהוא טמא לא צייתי' מ"מ אין לנו לומר להם טהור דבכה"ג אדרבה אנו חייבין למחות בידם דבספק של תורה לא אמרי' מוטב שיהיו שוגגין כדמוכח בפוסקי' בא"ח סי' תר"ח וכ"ש דאסור למימר להו טהור אלא כי פליגי בשל חבר אי גזרו בו אטו של ע"ה. וכן משמע במס' עדיות שאמרו מפני שהוא טמא ע"ג ע"ה ולא אמרו מפני שכלי ע"ה הוא טמא אלא ה"ק שבשל חבר גזרו אגב ע"ה וכילה מתני' בחבר הבא לשאול אומרים לו החבית והמשקין טהורין ולא חיישי' שאם ישמע ע"ה כן יבא לטהר לעצמו בכלי שלו ג"כ דבלא"ה נמי מחזיקין כליהם בחזקת טהורים. ועל כלי שטף אומרים לחבר שאינו ניצול בצ"פ בין שאותו כלי שטף הוא של חבר עצמו ובין ששאלו מיד ע"ה שעשו בזה דין שוה לכל הכלים אבל לא ראו חכמים לגזור על כלים של ע"ה לבד שהם לא יצילו בצ"פ ושל חבר יצילו דנפיק מינה חורבה לחבר שהרי ע"ה לא ישמעו לנו בזה שמחזיקין כליהם בחזקת טהרה ויצילו הכל ע"י צ"פ בכלי שלהם ואם ישאל החבר מהן כלי שטף ישתמש בו בלא הזאה ובאמת הוא טמא מת שכבר נטמא במת אצל ע"ה שהצילו ע"י צ"פ בכלי שלו ועכשיו שגזרו על כלי שטף שאינו ניצול לשום אדם בצ"פ. בזה ע"ה שומעין לנו וכשישאילו לחבר מודיע לו שנטמא במת ומ"מ כולה מתני' לענין חבר איירי. אבל ע"ה הבא לשאול אומרים לו שהכל טמא דהיכי נימא להו על טמא שהוא טהור. אבל מדברי הר"ש והרב משמע דבכלי של ע"ה פליגי ואינו מובן לפענ"ד. ומדברי רש"י ר"פ חומר בקודש נראה משום שע"ה לא ישמע לנו לטמא דבר שאין לו טהרה במקוה דהפסד מרובה הוא עיי"ש ואכתי לא מתיישב איך אנו מורים לע"ה טהור בהדיא בדבר שהוא טמא אלא ודאי דכולה מתני' בחבר איירי ובהכי ניחא נמי לב"ה מעיקרא אמרו מצלת על הכל ואי בשל ע"ה למה מצלת וכי לית להו דהטמא אינו חוצץ. ואפשר דטעמייהו דב"ה כיון דטומאת ע"ה מדרבנן ומדאוריית' טהור חוצץ כמו נכרי דממעט בחלון בפ' לא יחפור ד"כ אע"ג דגזרו על הנכרים שיהיו כזבין וב"ש השיבו להם משום טומאת ע"ה דחמיר מנכרי דע"ה משום ספק טומאת אשתו נדה דודאי מדאורייתא וכמ"ש הר"ש פי"ג דאהלות מ"ה ומ"מ צ"ע להרמב"ם [נמחק השאר]:

ומניקת טמאה. ולא אמרי' דהדר המניקת ומטמא למשקין ולחבית דכולה מלתא חומרא דרבנן בעלמא הוא דגזרו בשל חבר אטו של ע"ה ושל ע"ה גופי' ספק הוא ולא גזור אלא על המניקת ולא לטמא אחרים וה"נ אמרי' בפ"ג דחגיגה מ"ד ע"ה נאמנים על התרומה שבכדים ולא על הכדים והכדים טמאים והתרומה שבהם טהורה ואל תתמה שהרי הלגין טמא שבעה והמשקין טהורין והיינו הך דהכא ומיהו אם לאחר שיצא המת מן האוהל נטלו המניקת מן החבית והחזירוהו לתוכה נטמאו המשקין והחבית כדמוכח בפ"ה דאהלות מ"ד וכה"ג בפ"ג דחגיגה מ"ה הוא הקדר כו':

משנה ג

שאני אומר חי נפל. ולא דמי להא דאמרי' פ"ג דטהרות כל הטומאות כשעת מציאתן דהתם נמי דוקא באותו מקום אבל ממקום למקום לא כמ"ש הרב שם. וה"נ משום שנמצא למטה מנחושתו לא מחזקינן לה באוירו של תנור ואפי' לר' יוחנן דאמר בפ"ק דנדה דף ד' דממקום למקום נמי מחזקינן לתלות דווקא בכלי אחד שטלטלוהו ממקום למקום אבל מכלי לכלי לא כמ"ש הראב"ד רפי"ז מהא"ה וה"נ נחושתו של תנור ואוירו כשני כלים דמי וא"ת סיפא דקתני מחט וטבעת שנמצאו למטה מנחושתו טהור שאני אומר שם היו הא תו למה לי השתא רישא דודאי הי' השרץ באוירו של תנור תלינן בשאני אומר סיפא דאיכא למיתלי שלא היו שם מעולם מבעי'. וי"ל דסר"א דרישא לאו משום דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום דא"כ מחזקינן התם טהור כיון דידוע שהשרץ נפל לאוירו של תנור ומי הביאו למטה מנחושתו אלא ודאי חי נפל ודרך השרצים לחפור ולהטמן בחורים ולכך נמצא למטה מנחושתו אבל בסיפא דאיכא למימר כל הטומאות כשעת מציאתן ומעיקרא נמי מת נפל וגם התנור טמא קמ"ל דממקום למקום לא מחזקינן ואמרי' שמעולם לא הי' בתנור:

נמצאו באפר מקלה טמא. פי' הרב היינו למעלה בחלל התנור ע"כ. ותימה מתני' מאי קמ"ל והרא"ש בפירושו כתב באפר מקלה שהוציאו מן התנור א"א שלא היה באוירו של תנור והוציאוהו עם האפר ע"כ:

משמע דמפרש שנמצא באפר חוץ לתנור אחר הוצאתו ואמרי' שהי' בתנור עם האפר ולא תלינין שמא עכשיו נפל השרץ באפר לאחר שהוציאו וצ"ע דפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן הוא בפ"ק דנדה בכלי שטלטליהו ממקום למקום ונמצא שם טומאה דחזקי' אמר לא מחזקינן שהי' הטומאה במקום הראשון ולר"י מחזקינן והשתא קשיא מתני' לחזקי'. ועוד דלר"י נמי קשיא דאיהו נמי לא אמר אלא לתלות כדאמר התם והכא טמא קתני סתם. גם לישנא דמתני' לא מתיישב דקתני שאין לו במה יתלה. דהו"ל למיתני אין תולין לומר שמא עכשיו נפל. ולכך נראה דמתני' כפשטה שנמצא באפר שבתוך התנור. וקמ"ל דהתנור טמא למפרע וכל הטהרות שנשתמשו בתנור זה מעולם טמא למפרע עד שיאמר בדקתי אותו ולא הי' בו שרץ ותנינא לה כה"ג במס' נדה פ"ז מ"ב השרץ שנמצא במבוי טמא למפרע עד שיאמר בדקתי כו' והטעם כיון דליכא שינוי מקום אלא שתאמר שמא עכשיו בשעה זו נפל ולא קודם בזו אמרו כל הטומאות כשעת מציאתן שאין לנו לתלות שהי' כאן שינוי ממה שאנו רואין עתה. וכיון שאנו רואין אותו בתוך התנור אמרי' כאן נמצא וכאן הי' למפרע עד שעה שתתברר שלא הי' אז. והא דצריכא למיתני הכא אע"ג דתני לה בהדי' במס' נדה. משום דברישא תני דממקו' למקו' לא מחזקינין. קמ"ל נמי דמזמן לזמן מחזקינן כן והחילוק כדפי' דממקום למקום שהמקום הראשון יש לו חזקת טהרה לא מפקינן לי' מחזקתי' אבל מזמן לזמן איכ' חזקה דהשתא דכמו שאנו רואין אותו עתה מסתמא כך הי' כבר שאין לנו לתלות שינוי כל שלא ראינו. וחילוק זה בין ממקום למקום ובין מזמן לזמן מוכח נמי בכמה משניות במס' טהרות פ"ד מ"ד וספ"ט שם ובמג"א בה' פסח סי' תס"ז חילק ג"כ בזה:

וניחא דקתני שאין לו במה יתלה. כלומר שאין לך לומר שמא עתה נפל כיון דתנור איתרע חזקתי' לחומרא אזלינן וכ"כ הפוסקים ביו"ד רסי' פרק א בגבינות שנעשו מבהמה ונמצאת טרפה אם הטרפות הוא בדבר שבודאי אירע מחיים אוסרין הכל למפרע דהא ודאי נפקא לה הבהמה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי נולד בה הטריפות אוסרין הכל יעיי"ש וע' בתוס' ריש נדה בד"ה דאיכא ריעותא:

משנה ד

שסוף משקה לצאת. פי' הרב שהספוג עשוי להכניס ולהוציא בו ע"כ. ולאו דווקא קאמר משום שעשוי לכך דלאו בהכי תליא דהא שרץ בתרנגול מת אינו עשוי להכניס ולהוציא ואפ"ה מטמא כדלעיל פ"ח מ"ה. אלא עיקרא דמילתא היא כל שיכול להוציאו לא מיקרי בלוע ובתרנגול מת יכול להוציאו. אבל בחי הוה כאינו יכול דאדרבה ניחא לי' בפיטומי' ואין דרך להוציא אוכלין מתוך בעלי חיים ובספוג נמי כיון שיכול להוציאו לא מיקרי בלוע והא דאמר שעשוי להכניס ולהוציא לאו דווקא אלא האמת אומר. והיינו נמי טעמא דכל הבלועין כמו עובר במעי אשה וחץ התחוב באדם בסוף מס' מקוואות שאינו יכול להוציאן כמ"ש הר"ש שם בחץ שיש סכנה בהוצאתו אבל כל שיכול להוציאן כגון ספוג ומלמד שבלע את הדרבן ולבנה את הטבעת לא מיקרי בלוע. ומיהו כשאין יכול להוציאו בקל אלא ע"י הדחק כמו חרסין שבלעו משקין דבסמוך שאין יוצאין כ"א ע"י היסק הוה כמו אינו יכול להוציא ולכך אין מטמאין את התנור אא"כ הוסק כדלקמן. והיינו נמי דפליגי הכא בלפת וגמי כיון שיוצאין ע"י שבודקין בהן את היין לת"ק חשיב שלא ע"י הדחק. ור"ש חשיב לי' ע"י הדחק:

משנה ה

חרסין שנשתמש בהן. פי' הרב עביט של מי רגלים של זב וזבה שנשבר כו ע"כ דסתם חרסין משמע שברים וכיון דשברים נינהו מסתמא אין אדם מקפיד עליהן לנקותן ולהוצי' מהם משקין המאוסין הבלועים בהן ובכה"ג כל שאינו מקפיד עליהן א"ר יוחנן דאפי' משקין חמורין לא מטמאו לתנור אא"כ הוסק. והילכך מפרש הרב נמי למתני' דאפי' בחמורין. ומיהו היינו דוקא בחרסין שהוצאת המשקין מהם הוא ע"י הדחק בהיסק. אבל יכול להוציא בקל אפי' במשקין קלין לא תלי בקפידא כלל דאפי' בלועין כפלוטין דמי אפי' אינו מקפיד עליהן כדפי' לעיל:

שנשתמש בהן. פי הרב ומיירי שהדיחום במים ג"פ כו' והא דתנן בסוף מס' טהרו דבעי ניגוב אפי' של עץ ומשמע דהיינו במים ואפר כההיא דסוף מס' ע"ז התם בכלי גת דחמירי שנותנין בהם בשפע והוי כמו מכניסין לקיום. א"נ התם שבא להשהותן ולהשתמש בהן טהרות ויש לחוש שבתוך זמן הרבה יפלטו הבלוע בהן. אבל הכא בחרסין השבורים שאין עומדין לתשמיש בהדחה בעלמא סגי ומ"מ לא ידעתי למה הוצרכו ג"פ. ואפי' פרק א ל"צ אם אין [נמחק ש"א] כהא דתני' בפ' התערוב' דע"ט חרסין של זב וזבה פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר. ומ"מ אינו נכון דהתם לענין הבלוע בתוכן איירי שאם נותן לתוכו מים פעם אחת ושתים עדיין לא הפליטו הכל עד פעם שלישי ונ"מ שהמים מטמאין משום תערובת מי רגלים או החרסין עצמם מטמאין במשא וכן פי' רש"י שם וכ"נ מדברי הרמב"ם פרק ב מהל' משכב אבל הרב שכ"כ לענין משקין הדביקין אינו נכון:

שסוף משקה לצאת:

ודוקא בחרסין אבל עצים שבלעו משקין והסיקן בתנור התנור טהור שכלין המשקין לתוכו כדמוכח ספ"ד דמכשירין:

וכן בגפת חדשה. אבל בישנה טהור ובחרסין לא חילק משו' דבלעו טובא ואפי' לאחר י"ב חדש פולטין עוד והא דלענין איסור יין נסך מהני יישון יב"ח אפי' לכ"ח כדאיתא בפ' אין מעמידין. התם דאפי' פלטי לאחר יב"ח לית לן בה דנותן טעם לפגם הוא. ולענין טומאה לא שייך זה וכ"כ בתשו' ח"צ סי' ע"ה. ועיי"ש הטעם דשרינן לכתחלה נ"ט לפגם לאחר י"ב חודש:

משנה ו

הגפת והזגין. עיקר משנה זו מתפרשת ע"פ התוספתא דטהרות הביאה הר"ש כאן שדרך המשקין היוצאין בשעת דריכת הזתים והענבים שמקצתן חוזרים ונבלעים בזגין ובגפת. ואם בשעת דריכה נעשו בטומאה ונטמאו המשקין. והילכך המשק' היוצא מן הזגין אח"כ אפי' שלא לרצון טמאי' שכבר נטמאו בתחלה כשדרכן בכוונה וחזרו ונבלעו. אבל אם נעשו בטהרה ולאחר שיצאו כל המשקין חזרו והלכו טמאים על החרצנים ומיצו משקין מתחת רגליהן אין המשקה הזה מקבל טומאה עכשיו שאין תורת משקה עליו שהרי שלא לרצון יצא וא"ת ליתני רבות' טפי דהמשקין שיצאו מן החרצנים ונגע בהן טמא לא נטמאו. וי"ל דהתם ודאי נטמאו אם נגע בהן הטמא בכוונה דדמי למים שבקרקעות שבעודן מחוברין אין מקבלין טומאה ואם נגע בהן טמא בכוונה מקבלין טומאה ולהכי תני והלכו עליהן טמאין לפי תומם הלכו ודרסו עליהן ולא נתכוונו להוציא משקין שאם נתכוונו יש כאן מגע בכוונה ומטמא כדפי' לעיל ספ"ח. וכן משמע בתוספתא הביאה הר"ש דתני התם גפת שנעשה בטהרה ונטמאת ונפל' לאויר התנור בשעת היסקו טמא כו' והיכי משכחת לה דנטמאת אחר שנעשה בטהרה אלא כשנגע בהן טמא בכוונה. ונראה דתני להך מתני' הכא לפרושי ההיא דלעיל דקתני דגפת מטמא לתנור. היינו שנדרך בטומאה שהמשקין הנשארין בתוכו טמאין מתחלתן ומטמאין לעולם אפי' יוצאין שלא בכוונה והילכך מטמאין את התנור כשהוסק דאלו נעשו מתחלה בטהרה אין המשקה היוצא לתנור שלא בכוונה מטמא:

כוש שבלע את הצינורא. כל הני לא חשיבי כטהרה בלועה שאינה מיטמאת דבלוע לא הוי אלא בבטן בעל חי שאינו יכול להוציאו וכל אלו יכול להוציאם וכמו תרנגול מת דפ"ח מ"ה והילכך אין בלועה מצילתן ומטעם צ"פ נמי אין ניצולין דצמיד פתיל לא שייך אלא בכלי שיש לו תוך כמ"ש הרב ומ"ש הרב והאי לא דמי אלא לעצם כשעורה הכרוך בסיב ע"כ וכ"כ הר"ש. והוא מגומגם דהתם הטומא' בלועה והכא לענין טהרה בלועה הו"ל למימר דדמי לאוכלין שגבלן בטיט שכתב הרב בס"פ:

נכנסו לאוהל המת נטמאו. דוקא לאוהל המת אבל נגע בהן המת טהורין דהא לא נגע בכלים אלא בעץ ובלבנה שאין מקבלין טומאה אבל לענין אוהל כיון שבלא מגע מטמא וכן בהיסט הזב אין הפסק בעץ והלבנה מטהרו וכן באויר התנור דלא חשיבי בלוע גמור וכגלויין דמי. וא"ת הא פשוטי כלי עץ נמי מדרבנן מיהו מקבלי טומאה כמ"ש הרב רפרק ב וא"כ כי נגע בהן ככר של תרומה אמאי טהור לגמרי. וי"ל דלא כל פשוט טמא מדרבנן אלא המשמש אדם וכלים כמ"ש הרמב"ם רפ"ג מה"כ והכא שבלעו אין ראויין למלאכתן. נכנסו לאויר התנור טהור. פי' אחר שנכנסו לאוהל המת ונטמאו אם נכנסו אח"כ לאויר התנור טמאוהו שהרי נעשו אב ע"י טומאת המת, אבל אם נטמאו מהיסט הזב אינם אלא ראשון וראשון אין מטמא את התנור כדפי' בפ"ח. ומ"ש הרב דטומאה בלועה מטמא התנור כדפי' בפ' דלעיל ר"ל גבי תרנגול מת:

משנה ז

סרידא: כל השיעורים שנשנו מכאן עד סוף הפרק לענין הצלת צ"פ עיקרן הם הלמ"מ שנמסר השיעור לכל כלי כמפורש כאן אלא שלא נתפרש אם משערין בריוח דהיינו נכנס או לא נכנס ובזה נחלקו החכמים. וצריך טעם במאי קמיפלגי חכמים ור"י דמתני' ולא עוד אלא שסברתם הפוכה דלחכמים נסדק מן התנור לסרידה חמור מנסדקה הסרידה. ולר"י אדרבה נסדקה סרידה חמור טפי. ונ"ל דנסדק מן התנור לסרידא. פירושו כמ"ש הרמב"ם שנסדק מעצם התנור בגובהו עד הסבכה עכ"ל בפירושו ומשמע שנסדק התנור וגם המירוח שסביב פיו עד הסבכה. וכיון שנתקלקלו שניהם ס"ל לחכמים דחמיר טפי ואפי' בלא נכנס אינו מציל ולר"י ס"ל דהא קיל טפי דזיל הכא ליכא שיעור והכא ליכא שיעור ולא מצטרפי אהדדי והילכך מציל עד שיהא השיעור בנכנס וסיפא בנסדקה הסרידה לבד לרבנן קיל טפי כיון דהקלקול בסרידה לבד ולא בתנור. ור"י לטעמי' דבחד דוכתא חמור טפי דאיכא שיעור בלא צירוף. ונראה דה"ה נסדק התנור לבדו ולא נסדק המירוח דינו כמו נסדק הסרידא דלחכמים שיעורו נכנס ולר"י בלא נכנס אלא נקט נסדק הסרידה לרבות' דחכמים דקלקול הסרידה גרע טפי מקלקול התנור כיון דדרך פתחו נכנסת הטומאה יותר כדמוכח לקמן בס"פ ואפ"ה סברי חכמים דאינו טמא אא"כ נכנס וכ"ש נסדק התנור. ומזה קשה לי על לשון הרמב"ם בחבורו פכ"ב מהט"מ ששינה לשון המשנה ולא העתיק נסדק מן התנור לסרידה אלא נסדק התנור. ולפ"ז נסדק התנור לחכמים חמור טפי מנסדקה הסרידה. וא"א לומר כן דקלקול הסרידא ודאי גרע טפי כדפי' וגם לפי פי' הרב דמן התנור לסרידה היינו המירוח לבדו אין לנו טעם לחלק בין נסדק המירוח ובין נסדקה הסרידא. ולמאי דפי' דהעיקר כדברי הרמב"ם בפירושו ניחא:

ונראה שדקדק התנא ותני נסדק ובכולה מתני' דלקמן תני ניקב וכן בכל דוכתא ויש חילוק בין ניקב לנסדק דכל נקב משמע אפי' יש בו חסרון אבל נסדק היינו בלא חסרון כמ"ש הרב רפ"ו דבכורות וכן ברפ"ג דחולין ומשמע מזה דשיעורי דמתני' היינו בנסדק לאורך התנור או הסריד' במפולש כמלא חוט ואין בו חסרון אלא לפי שהולך על חלק גדול אם יש שם כמלא פי מרדע אינו מציל. ושיעור מלא פי מרדע הוא טפח כמ"ש הרמב"ם בחבירו. והיינו שמודדין אורך הסדק בחוט אם אורך החוט כהיקף פי המרדע והיקפו טפח אינו מציל. ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל דפותח טפח מביא את הטומא' והיינו שיהא שם חלל טפח דווקא כמו פותח טפח דכל דוכתא. והכא אין בסדק חסרון כלל. ופילושו ג"כ אין בו טפח על טפח דהא אין בו חסרון ואין שם אלא כמלא החוט שאורכו טפח. צ"ל דכך היא ההלכה בנסדק להצלת צמיד פתיל דסגי באורך טפח מפולש ואפי' אין בו חסרון. וה"ה אם יש שם נקב שיש בו חסרון והיא חצי טפח על חצי טפח כיון שאין שם אורך טפח מציל דשיעור אורך טפח אין בו חילוק ובין יש שם חסרון או אין שם חסרון כך שיעורו. וא"כ הא דתניא בתוספתא והביאה הר"ש ותיו"ט בפ"ח מ"ו הי' טח בתנור ושייר שיעורו כל שהו ואינו מציל בצ"פ ואם נפרץ מעצמו בפותח טפח ע"כ. היינו נמי כדהכא דנפרץ מעצמו בסדק אורך טפח אינו מציל. והתם אפי' ניקב ויש בו חסרון מ"מ לא סגי בפחות מטפח והיינו דאשמועי' תנא דמתני' הכא בנסדק דלא קפדינין אלא באורך טפח ובין יש בו חסרון ובין אין בו חסרון. והיינו דתני בסיפא הי' עגול אין רואין אותו ארוך אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס ותמה תיו"ט דמאי ס"ד לראותו ארוך. והרא"ש בפירושו כתב יש גורסין ארוך אין רואין אותו עגול ודיקא היא ע"כ. וגם זה אינו מובן. ועוד דלכל הפירושים מאי האי דמסיק אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס. ומשמע דקאי אנסדקה סרידא דשיעורו בנכנס ואמאי לא תני לה נמי ארישא דנסדק מן התנור דשיעורו באינו נכנס דאין רואין אותו ארוך ומיהו למאי דפי' א"ש דה"ק הי' הסדק הזה עגול וממילא כיון שהוא עגול ומפולש מכל צדדיו מה שבאמצע נופל שאין לו מקום אחיזה סביב. ונמצא שזהו נקב שיש בו חסרון וסד"א כיון דסדק כמלא חוט באורכו אינו מציל וכי אית בי' נקב שיש בו חסרון אם תשער אותו ארוך למותחו כמו חוט סגי בנקב כמלא אצבע שלא יציל שאם תמתחנו כחוט יהא בו אורך טפח ולא עדיף מסדק. להכי קמ"ל דאינו כן אלא אפי' יש שם חסרון לא סגי בפחות מטפח כההיא דתוספתא אם נפרץ מעצמו בפותח טפח וכך קבלו חז"ל דלענין הצלת צ"פ השיעור לעולם בפילוש שיש בו אורך טפח ובין נסדק התנור ובין הסרידה שיעור אחד להם בזה דדווקא מן התנור לסרידה קתני רישא דאפי' לא נכנס משום דאיתקלקלו תרווייהו התנור והמירוח כדפי' לעיל. אבל בנתקלקל חד מינייהו אין חילוק בין תנור לסרידה והיינו דקתני אלא כמלא פי מרדע נכנס דמיירי בין בנסדק תנור או הסרידה. אבל לעיל בנסדקו שניהם חמור טפי ויכול להיות דהתם רואין את העגול כאלו הוא ארוך להחמיר כי היכי דחמיר לענין דמשערין שלא נכנס. ולפ"ז הא דתני בתוספתא אם נפרץ מעצמו בפותח טפח. היינו טפח שוחק והוא נכנס דמתני':

משנה ח

שיעורו מלא כוש. עיקר השיעור הוא הלמ"מ אבל לא נתפרש אם יש חילוק בין ניקב מאמצע או מן הצד נחלקו בו בסברא. ונרא' דפלוגתייהו תלי' בהא דאמרי' במתני' בסמוך דכל השיעורין האלו הם לנקבים שלא נעשו בידי אדם. אבל נעשו בידי אדם אפי' כ"ש טמאין. ושמעי' דנקב הנעשה בכוונה חשיב טפי כפתח ומביא הטומאה בכ"ש. והשתא פליגי הכא אי אזלינן בהך כוונה בתר הבעלים של תנור דווקא או בתר כולי עלמא ונהי דמתני' הכא בניקב העין ממילא. מ"מ אית לן למימר מסברא דבמקום דניחא לי' הנקב חמור טפי לענין דלא בעי שיעורא רבא כ"כ כמו אלו ניקב במקום דלא ניחא לי' והיינו דאמר ת"ק בניקב מאמצע במקום שסתמו ומירחו. דהא ודאי חזינין דלא ניחא לי' דהא סתמיה בידים לא סגי בניקב כמלא כוש שלא דולק אלא דולק דווקא בעינן. דזה עדיף אפי' מניקב מאליו דעלמא דליכא גילוי דעתא דלא ניחא לי'. והכא דגלי דעתי' בעי ודאי שיעורא רבא. ור' יהודה סבר דלא אזלינן בתר גילוי דעתא דידי' אלא בתר כ"ע אזלינן. וכיון דכ"ע ניחא להו בעין של תנור שיהא פתוח ואיהו נמי ניחא לי' בפתח. אלא דעכשיו סתמו מפני המת אדרבה הוי כמו ניחא לי' וסגי באינו דולק ובניקב מצדו לחכמים דמשום גילו א דעתא מקילי ברישא. הכא דליכא גילויא וסתמא שיעורו באינו דולק. ור"י לטעמי' דאזיל בתר כ"ע וכיון דמצדו כ"ע לא עבדי פתח. הוה לא ניחא לי' ובעינן דולק. ור"ש אזיל לטעמי' דת"ק דכיון דאיהו סתמי' בידים חזינן דלא ניחא לי' ויש להקל בו והלכך ס"ל מן האמצע נכנס מן הצד אינו נכנס ובזה מצאנו ג"כ טעם במגופת החבית דאמר מן האמצע נכנס מן הצד אינו נכנס. והיינו טעמא כדאמרי' פכ"ב דשבת מ"ג דאין דרך לעשות נקב במגופת החבית למעלה שלא יפלו עפר וצרורות ביין והלכך מן האמצע היינו למעלה ברוחב המגופה דאנן סהדי דלא ניחא לי' בנקב מקילינין ואינו מטמא אלא בנכנס ובהכי מיושב לישנא דמתני' דקתני וכן הי' אומר במגופת החבית כו' וכן הי' אומר בחצבים גדולים וכו' דמשמע דכולהו הי' אומר בהם ר"ש כן ולמה לא פירש לנו אי פליגי חכמים עלי' בכל הני ומאי דעתייהו אי משערין בכולהו נכנס או שלא נכנס וגם הרמב"ם בחבורו פכ"ב מהט"מ סתם הדברי' ולא כ' אלא סתם מלא מיצה שני' של שיפון ושל קנה ולא פירש אי נכנס או לא נכנס דמשמע לי' דכל החלוקים הללו ר"ש הי' אומרם ולחכמים לא ס"ל. ומ"מ אינו מיושב דהו"ל לתנא דמתני' לאשמועי' דחכמים אמרו בין מן האמצע ובין מן הצד שיעורן שלא נכנס או תרווייהו שיעורן בנכנס. ולמאי דפי' ניחא דר"ש כטעמי' דת"ק ס"ל ברישא גבי עין של תנור דבתר מאי דניחא לי' אזלינן. וממילא דבכל הני נמי לא פליגי חכמים ואינהו נמי כוותי' ס"ל דמן האמצע נכנס מן הצד אינו נכנס דמן האמצע ודאי לא ניחא לי' בנקב וכבר גילה לנו התנא גבי עין סברת ת"ק דמן האמצע דלא ניחא לי' בעי דולק וה"ה בהני:

בד"א בזמן שנעשו ליין. וצריך טעם מה חילוק יש בין יין לשאר משקין ומדברי התיו"ט משמע משום שהיין עב יותר ואינו יוצא מהר דרך נקב קטן כמו שאר משקין ולא נהירא דא"כ לעיל ברפ"ג גבי שיעור נקב לטהר דאמרי' דעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה ולא חילק בין יין לשאר משקין והתם הו"ל לחלק יותר. אלא ודאי דאפי' משקה עב בכונס משקה יוצא וזה פשוט. ועוד דהכא לאו טעמא משו' יציאת המשקה הוא דהנקבים הללו הם למעלה על מגופת החבית והחצבים ואין המשקה עולה למעלה לצאת אבל הטעם בזה הוא כדפי' לעיל דכל הנקבים האלו בקפידא תלי' דכל נקב דניחא לי' שיהא הנקב אפי' הוא קטן ביותר מביא את הטומאה כדאמר בסמוך דנעשו בידי אדם אפי' כ"ש טמא וה"ה בניקב מאליו יש חילוק בזה. אי ידעינן ודאי דלא ניחא לי' שיהא כאן נקב וקפיד עלי' ועתיד לסותמו בעי שיעורא רבה להביא הטומאה. ובסתמא דלא ידעי' אי ניחא לי' או לא מביא בשיעור זוטר והוא החילוק שבין יין לשאר משקין שהיין שהוא משקה חשוב וחשיבותו הוא בריחו וטעמו וכל אדם מקפיד שלא יהא שם נקב בכלי שהוא מפיג טעמו וריחו דרך הנקב ואנן סהדי דלא ניחא לי' בנקב וכיון דודאי לא ניחא לי' אינו מביא הטומאה אלא בשיעור גדול והיינו מלא מיצה. אבל שאר משקין שאין הכל מקפידין בנקב במקום שאין המשקה יוצא ודמי כמו ניחא לי' ומטמא בכ"ש:

אבל אם נעשו בידי אדם אפי' בכ"ש טמאין:

לעיל ברפ"ג לא מפליג בין ניקב מאליו או בידי אדם דהתם תלוי טהרתו אם מתקלקל הכלי ע"י הנקב. וא"כ אדרבה בניקבו בידים פשיט' דאין אדם עשוי לקלקל כלי בידים אלא שצריך הוא עכשיו לנקב הזה וכיון שאינו מפסיד הכלי לא טהר בכך אבל הכא הקפידא היא כשצריך לנקב וניחא לי' בו חשיב כפתח להביא הטומאה ואפי' בכ"ש. והרמב"ם כתב בפירושו דהאי כ"ש היינו בכונס משקה נראה דמשמע לי' כיון דכונס משקה הוא הקטן שבשיעורים לעיל בפ"ג ובציר מהכי כסתום חשיב וכי היכי דלענין קלקול הכלי לא איכפת לן ה"ה דלענין פתח לאו מידי היא אפי' עשאו בידים. ומ"מ בחבורו כתב כ"ש סתם:

ניקבו פי' הרב עד השתא מיירי שניקב הסתימה שבפתחו והכא בניקב הכלי כו' וכ"כ הר"ש והרא"ש. ומ"מ נראה דהאי ניקבו לא קאי אלא אמגופת החבית וחצבים ולא אתנור דהא תנור אמרי' במתני' דלעיל שיעורו פי מרדע וכן נראה דקתני הכא העשוי לאוכלי' והעשוי למשקין וזה לא שייך בתנור. (ובהכי ניחא הא דתנן בפ"ח מ"ו בבית שאור שנפרץ שיעורו בפותח טפח. דאין כל הכלים שוין ובית שאור לא הוי בכלל המיוחד לאוכלין דמתני' כמו תנור שאינו בכלל הזה ובמתני' דלעיל פי' דפי מרדע ופותח טפח אידי ואידי חד שיעורא היא) וא"ת בחבית וחצבים אמרי' לעיל דשיעורן במלא מיצה ומיירי התם בעשויין למשקין כדתני לעיל. ומשמע דמלא מיצה הוא גדול מכונס משקה. וא"כ ניקב הסתימה קיל טפי מניקב הכלי דהכא הא אמרי' העשוי למשקין שיעורן במשקין והאיך אפשר דניקבה הסתימה קיל טפי הא אדרבה הטומאה משכמת לפתחו ביותר. לאו קושי' היא כדפי' לעיל דכיון שסתם פתחו ומירחו הא גלי דעתי' דלא ניחא לי' ובהא ניקב הכלי חמור שלא מירחו בידים ולפי שיטת הר"ש דמוקי לניקבו דהכא בידי אדם כמ"ש בסמוך ניחא יותר:

שיעורו בזתים. פי' הרב דבכזית בעי מירוח ובמס' שבת מוכח דבמוציא רמון בכלי גדול וברובו בקטן לא מהני מירוח וכו' ע"ש וכן כתב הרמב"ם בפירושו ובחבורו פכ"ב מהט"מ אבל מסקנת הר"ש והרא"ש נראה שאינו כן שבתחל' כתבו דאין לפרש מתני' דבכזית לא מהני מירוח דבתוספתא גבי חבית שניקבה ועשאה בטיט קתני דמצלת על מה שבתוכה וע"כ ניקבה בכדי טהרתה היא דבפחות מכדי טהרתה אין הטומאה עוברת אלמא דמהני סתימה והא דאמרי' בס"פ המצניע לענין צ"פ עד שיפחת רובו התם לענין דתו לא מהני בי' צ"פ ואפי' מירח הנקב. ומיהו קשה דתניא בתוספת' החמת והכפישה שנפחתו במוציא רמון אעפ"י שבטלו מתורת כלי מצילין באוהל השרץ והמת ויש לחלק בין ניקב ממילא לניקב בכוונה כדמפליג לעיל ושיעורין דהכא בעשויין בידי אדם. ואם אינו עשוי בידי אדם:

מציל בלא מירוח עד שיפחת במוציא רמון או רובו בזוטרי וע"י מירוח מציל אפי' במוציא רמון כדקתני בתוספתא דחמת. כל זה מלשון הר"ש והרא"ש ז"ל. מבואר מדבריהם דהדרו בהו משינוייא קמא שכתבו דמתני' דהכא מיירי לענין דמהני מירוח וגמ' דשבת דברובו או ברמון לא מהני מירוח. דבתוספתא דחמת מוכח דברמון נמי מהני מירוח. אלא לעולם דאפי' ברמון מהני מירוח. וגמ' דשבת דאמר עד שיפחת ברובו או ברמון. בלא מירוח קאמר כמש"ל. דבניקב מאליו מיירי התם ומתני' דהכא דבכזית בעי מירוח בעשוי בידי אדם ולא ניחא להו להר"ש והרא"ש ז"ל כשינוייא קמא דברמון לא מהני מירוח. ותוספתא דחמת דמוכח דמהני בניקב ממילא וגמ' דשבת דברמון לא מהני מירוח בעשוי בידי אדם דלענין דלא מהני מירוח לא מסתבר משום דעשוי בידי אדם יגרע כח הצלה של צ"פ. דהא כל פתח עשוי בידי אדם אבל לענין דצריך מירוח א"ש דעשוי מאליו לא חשיב פתח וא"צ לצ"פ ובעשוי בידי אדם צריך והיינו שכתבו דשיעורין דהכא בעשוי בידי אדם כלומר שיעורין דמתני' דבעי מירוח בכזית היינו בידי אדם. וגמ' דשבת בניקב מאליו לא בעי מירוח עד כרמון וע"י מירוח אפי' ברמון מציל. הרי לך מסקנת הר"ש והרא"ש דאפי' ברובו ובמוציא רמון מהני מירוח דלא כשיטת הרב והרמב"ם. ומיהו דעת התוס' בס"פ המצניע ג"כ כשיטת הרמב"ם דברוב וברמון תו לא מהני מירוח וקושיית הר"ש מתוספתא דחמת יש להרמב"ם בה פי' אחר דעיקר הך דתוספתא שנוי' לענין שמצילין באוהל השרץ בתנור וכיוצא בו והבין הר"ש שמצילין בצמיד פתיל וממילא שמצילין ג"כ באוהל המת דהכי קי"ל כל שאינו מציל בצ"פ באוהל המת אין מציל באוהל השרץ. אבל הרמב"ם בחבורו ספי"ד מה"כ העתיק תוספתא זו דלאו בהצלת צ"פ איירי אלא שהפחת למעלה משפת התנור שהשרץ בתוכו ובית קבול של החמת והכפישה משולשל לאויר התנור ומציל מטעם תוכו ולא תוך תוכו. ובמת כה"ג אינו מציל כמ"ש הר"ש עצמו דכללא כל המציל באוהל המת מציל בשרץ דווקא לענין צ"פ היא ולא לתוך תוכו. ונמצינו למדין דלפי שיטת התוס' והרמב"ם אין אנו צריכין לומר דשיעורין דמתני' בניקבו היינו בנעשו בידי אדם כשיטת הר"ש. אלא בניקבו מאליהן והכי מס מסתבר ולשיטת הר"ש קשה דבניקבו בידי אדם הא אמרי' לעיל בניקב הסתימה שבפתחו דאם נעשה בידי אדם טמא בכ"ש, ואין טעם לחלק בזה בין נקב שבסתימה או שבגוף הכלי כיון שעשאו בידים והא חזינן דניחא לי':

ובספר משנת חכמים טעה בזה טעות גדול לעיל בפ"ח מ"ו כתב שם דשיעורין דמתני' דהכא ע"כ בניקבו מאליהן כדקתני בד"א בזמן שלא נעשו בידי אדם כו' וטעות הוא דהאי בד"א לא מיתני אדהכא אלא לעיל בניקב המירוח ולא ראה שהר"ש מפרש להדיא דהכא בניקבו בידי אדם דווקא וגם מ"ש שם עוד דכל עיקר טעם דמתני' דהכא דאין מצילין משום שניקבו בכדי טהרתן הוה כשבר כלי ואינו מציל בצ"פ אלא כלי. וכיון דהוי צ"פ כמאן דליתי' הטומאה נכנסת דרך פי הכלי אבל דרך נקב אין נכנסת הטומאה אא"כ יש בנקב טפח כמ"ש התוס' ס"פ המצניע עכ"ד. וכל אלו דברים תמוהין (דהא שיעורין דמתני' דקתני לאוכלין בזתים ולמשקין בכ"מ היינו דבעי מירוח וע"י מירוח מציל ובזה כל המפורשים מודים דאפי' בטל מתורת כלי לענין טומא' מציל הוא בצ"פ ולא הוי כשבר כלי ובהדיא תני בתוס') דודאי אפי' ניקב בכדי טהרה חשוב כלי להציל בצ"פ דהא בהדיא קתני בתוספת' החמת והכפישה שנפחתו במוציא רמון אע"פ שבטלו מתורת כלי מצילין כו' והר"ש והרא"ש מפרשי לה שמצילין בצ"פ כדפי' לעיל. וגם הרמב"ם כתב בהדיא רפכ"ב מהט"מ כלי גדול שנפחת חציו והקיפו בצ"פ וסתם מקום הפחת בצ"פ ה"ז מציל אעפ"י שאינו חשוב כלי לענין טומאה עכ"ל. ומ"ש בשם התוס' דבנקב בעינן טפח ליתא דלא נמצא זה שם בדברי התוס' אלא דבפחות ממוציא רמון או רובו אין הטומאה נכנסת וגם זה אינו אלא לשיטת רש"י שם דעד רובו לא בעי מירוח שאין הטומאה נכנסת אלא דרך פתח. אבל לשיטת רוב המפורשים דבפחות מרמון בעי מירוח וברמון לא מהני מירוח ודאי דדרך נקב נכנסת הטומאה וכ"כ התוס' בב"ק דק"ה וכ"כ הרב בהדיא ספרק ב דט"י ועיקר קושייתו שם שהביאו לכל זה מה שהוקשה לו דגבי בית שאור דהתם בעי נפרץ בפ"ט והכא אמרינן לאוכלין בכזית. לאו קושיא היא כדפי' לעיל דפשיט' דשעורי דמתני' אינ' לכל הכלים דהא בתנור אמרי' לעיל מ"ז דשיעורו בפי מרדע ואין דינו ככלי המיוחד לאוכלין וה"ה לבית שאור וראיתי בכ"מ פי"ד מה"כ על מ"ש הרמב"ם שם דין תוך תוכו דאינו מטמא בכ"ח ושאם ניקב הפנימי אינו מציל וכדתנינא לה לעיל פ"ח מ"ב דשיעורי הנקבים דהתם כהך דהכא העשוי לאוכלין שיעורו בזתים וכו' והרמב"ם מחלק שם דכלי שטף כולם שיעורין בזתים ושיעורין דמתני' הם לכלי חרס. וכתב הכ"מ דרבינו סובר שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצ"פ עכ"ד והם דברים מתמיהים שהרי ברפכ"ב מהט"מ מפורש להיפך וכדפי' ולא עוד אלא שאף לסברתו לא תי' כלום וכי מוציא זית מוציא כלי שטף מתורת כלי ועוד דאינו מציל בצ"פ מאן דכר שמי' התם ולא איירי אלא שאינו מציל מטעם תוך תוכו וצמיד פתיל אינו מועיל לכלי שטף כמו שאינו מציל באוהל המת ובכ"ח אדרבה אם סתמו בצ"פ מציל הוא דהוי תוך תוכו וגם כוונת הראב"ד שם בהשגה שכתב זה ההפרש לא נמצא בשום מקום לענין צ"פ כו' אינו מובן מה ענין צ"פ לכאן ומה הפרש שייך בו בין כלי שטף לכ"ח והא בכלי שטף לא שייך הצלת צ"פ כלל, והדברים צל"ע, ולענין עיקר הדין נראה דלענין הצלת צ"פ שיעורי דמתני' הם לכל הכלים השנויים ברפ"י דכל המיוחד לאוכלין שיעורו בזתים ולמשקין שיעורו במשקין ובעי מירוח דאם לא מירח הטומאה נכנסת דרך הנקב ומירוח מהני דאפי' בטל מתורת כלי לענין טומאה. מ"מ מציל הוא בצ"פ וכדפי' לעיל ובלא מירוח אינו מציל אפי' הוי כלי לטומאה כדאשכחן בפ"ח מ"ב דאפי' כלי שטף שאין טהרתם במוציא זית אין מצילין באויר כ"ח כשניקב כזתים דלאו תוך הוא כיון שבטל תשמישו (ולאו משו' דבטל מתורת כלי אינו מציל דהא אפי' אם בטל מתורת כלי מצינו שמציל וכדפי' לעיל. ולענין הצלה מאויר כ"ח לעיל בפ"ח מ"ב נמי שיעורים אלו נוהג בכל הכלים ואף בכלי שטף שאין טהרתם אלא במוצי' רמון מ"מ במוציא זית אינו מציל עוד מטעם תוך תוכו דלאו תוך הוי כיון שבטל תשמישו) שאינו משתמש עוד לאוכלין ואעפ"י דלענין טומאה עדיין כלי היא. לענין הצלה מאויר הטומאה בתר תשמישו המיוחד אזלינן כמ"ש הראב"ד שם פי"ד מה"כ. והר"ש שכתב כאן דבמוציא זית חשוב כפתח כיון שניקב בכדי טהרתו כו' כלומר שמצינו בכ"ח ששיעורים אלו הם כדי טהרתו משום שבטל תשמישו וממילא דבכל הכלים חשיב כפתח ובעי צ"פ. ודע שמ"ש הרב כלי גדול שנפחת במוציא רמון וקטן ברובו אין מצילין בצ"פ:

כ"כ התוס' בסוף המצניע. אבל רש"י פי' בהיפך רברבי ברוב וזוטרי ברמון וכ"כ הרמב"ם פכ"ב מהט"מ וכתבנו מזה ברפי"ז:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה