משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק ח
משנה א
התנור שדצצו. הטעם דלא מהני מחיצה בתנור לפי שאין דרך לעשות מחיצה בכלי חרס כדאמר בסוף עתני' שאין חולקין כ"ח וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי ד ונראה דוקא לאחר שנגמר הכלי אין דרך לחלקו במחיצה. אבל בתחלת מלאכתו כשחלקו האומן הוי מחיצה וחוצץ דהא לקמן מ"ז אמר דהקרץ שבינתים חוצץ בבית שאור וה"נ בפרק ב מ"ז בטבלא מלאה קערות וקלמרין המתואמות. אלא התם שבאו חלוקין מבית האומן ונראה שלזה נתכוין הרמב"ם בחבורו ספי"ב כשהעתיק דין טבלא מלאה קערות כתב שהקערות דבוקין בה בתחלת מעשי' ע"כ וניחא השתא דתני פלוגתא בכוורת פקוקה דנהי דמחיצה אין מצלת בכ"ח שאין דרכו בכך. אבל ודאי דרכו של תנור להעמיד שם כלי והילכך ס"ל לר"א דבכוורת טמא והא דיליף לה ר"א בק"ו ממת. לאו מכח ק"ו הוה טעמי' דא"כ ליקשי נמי לנפשי' לענין מחיצה דמודה ר"א דלא מהני ואמאי הא ק"ו הוא ממת. אלא ה"ק כיון דכוורת דרך להעמיד בתנור אין לנו מעם שלא יציל דאפי' במת מציל. וחכמים סברי כיון דמחיצה אינה מצלת גם כוורת אינה מצלת דלא פלוג רבנן. א"נ גזירה כוורת אטו מחיצה. (אבל מדברי התוס' דזבחים שהביא תויו"ט נראה דטעמא דר"א משום דכוורת יש לה ארבעה מחיצות ודמי' לכלי וקשיא לי דלדבריהם לא מהני נקב בכלי לר"א ולעולם מציל משום תוך תוכו ואמאי לא פליג ר"א במתני' דלקמן גבי ניקבו. ולמאי דפי' ניחא דבניקבו מודה ר"א דל"ה תוך תוכו אלא הכא משום מחיצה מציל ונ"מ היכי דל"ש מחיצה לא מציל בניקבו וכגון שהפנימי אינו חולק את החיצון משפתו עד קרקעותו דלא הוי מחיצה וכל חצצו דהכא היינו משפתו עד שוליו וכ"כ הרמב"ם בחבורו בהדיא) בנסרים או ביריעות. ה"ה במחיצה של טיט ואבנים ומשום דגבי בית שחצצו בפט"ו דאהלות תני נסרים ויריעות לרבותא דאפי' מחיצה קלה חוצצת נקט כמי הכא. ולמאי דפי' לעיל דמתני' מיירי דווקא שלא נעשית מחיצה זו בתחלת עשייתו ניחא דתני נסרים ויריעות שאין דרך לחלוק התנור במחיצות כאלו שאין עומדין בפני האור ובודאי לא נעשה כך בבית האומן שעשאו לשם תנור. אבל בעה"ב חלקו להשתמש בו שום תשמיש אחר:
או ביריעות צ"ל דמיירי בתנור שמחובר לקרקע והיריעות קבען בתנור בטיט או במסמרים דהשתא אין היריעות מקבלין טומאה דמחובר לקרקע הן וכן צ"ל גבי בית שחצצו במס' אהלות אבל אי לא חברן תיפוק לי' דאין חוצצין כיון שנטמאו ואין טמא חוצץ. ומיהו הכא אפי' אינם מחובר איכא לאוקמי וכגון שהשרץ הוא באויר ולא נגע ביריעות דמאויר אין מיטמאין דאין כלי מיטמא מאויר כ"ח הלכך אי לאו שאין חולקין כ"ח חצצו:
ור"א מטהר. ואע"ג דהכוורת פחותה לא אמרינן דדרך הפחת יוצאה הטומאה מזה לזה. דכיון שהכוורת חוצץ חשיבי כשני כלים ואין הטומאה יוצאת מזה לזה דאין עירוב אוירים מועיל בכ"ח כדלקמן מ"ג:
משנה ב
השרץ בתוכה התנור טהור. פי' הרב ובפיהן למעלה מן התנור דאי כולה משוקעת כחד תוך דמי ע"כ. וכ"ה בתוספתא. ולכאורה נראה דהטעם בזה הוא מדכתיב אשר יפול אל תוכו וכשפי הפנימי למעלה ונפל שם שרץ הרי לא ראה השרץ אויר החיצון מעולם. וכן אם הם שוין. אבל כשפנימי שקוע הרי כבר הי' שרץ באויר החיצון בשעת נפילתו קודם שהגיע לשפת הפנימי. ומיהו טעם זה לא שייך אלא אם קדם הכלי להיות בתנור קידם נפילת השרץ לתוכו. אבל אם קדם השרץ ונפל לכלי ואח"כ הכניס הכלי עם השרץ לתנור והוא כולו שקוע בתוכו והרי לא ראה השרץ אויר החיצון ומשמע דבכה"ג נמי הכל טמא דהא לא חילקו ואין לומר דמשום שהוא שקוע נתערבו האוירים. דהא לקמן מוכח דלא שייך עירוב אוירים בכ"ח. אלא נראה שכל שהפנימי שקוע בטל אגב החיצון וכאלו אין כאן אלא אויר החיצון לבד. ומצינו סברא זו במתני' פ"ו דפרה מ"ג המקדש בשוקת והטפי בתוכו אע"פ שפיו צר כל שהו המים שבתוכו מקודשין. וטעמא משום שהוא שקוע כולו בתוכו. דאלו לא הי' שקוע לא הוי חבור לשוקת אא"כ הי' בפי הטפי כשפופרת הנוד. אבל כשהוא שקוע חשיב חבור למי השוקת בכ"ש דבטל אגבו והארכנו להוכיח עוד סברא זו בפ"ו דמקוואות מ"ב ונראה שמה שהוצרכו כאן בתוספתא ללמדינו דאם כולו שקוע אינו מציל. ע"כ בקדם השרץ לכלי ואח"כ הכניסו לתנור אצטריך. דאלו קדם הכלי לתנור מלתא דפשיטא שכבר נטמא התנור קודם שהגיע לתוך תוכו ומאי קמ"ל. אלא בקדם השרץ איצטריך ולאשמועי' דכולו שקוע כחד תוך. דבטל אגבו. גם הרמב"ם בחבורו פי"ד אסברה לה בקדם השרץ. (ונראה דז"ש פיהן למעלה לאו דוקא דה"ה אם הפנימי כפוי ופיו בתוך החיצון ושוליו למעלה משפת החיצון מציל על משקה טופח שבתוכו דכיון שאינו שקוע כולו לא בטל אגב החיצון ותוך תוכו הוי אבל הרא"ש כתב במתני' דלקמן דבכה"ג אינו מציל ואיני יודע מנין לו זה ומה שדקדק כן מלשון מתני' דלקמן דקתני שבשולי חביות טהור אינו מוכרח כדפי' לקמן) ניקבו פשטא דמתני' משמע דארישא קאי אחמת וכפישה וכוורת. וידוע דסתם חמת בכולה סדר טהרות הוא של עור. וסתם כוורת וקופה הם של עץ או של גמי. וכלי עץ ועור אין שיעורן לטהרה במוציא זית והם יש להן שיעורים אחרים לקמן פי"ז ואפ"ה תני הכא לענין שאין מצילין מיד כ"ח העשוי לאוכלין שיעורו בזתים משום דשיעור הצלה אין תלוי בשיעור טהרה. אלא שיעור הצלה דכל חד בתר תשמישו המיוחד לו תלי שאם בטל מתשמישו אעפ"י שעדיין חזי לקבולי טומאה מ"מ אינו מציל מיד כ"ח וזהו שיטת הראב"ד בהשגות פי"ד מה"כ דין ט' ובהכי א"ש לישנא דמתני' דקתני היתה שלימה וכן הקופה וכן החמת. דלמאי צריך למיתני וכן הקופה וכן החמת. אלא לאשמועי' דאעפ"י דלענין טומאה שיעוריהן חלוקין זה מזה כדלקמן רפי"ז. הכא לענין הצלה בניקבו כולם שוין. ומשמע לפ"ז דכ"ש אם ניקבו נקב המטהר פשיטא דשוב אין מציל מיד כ"ח. והא דתניא בתוספתא הביאה הר"ש לקמן מ"ה החמת והכפישה שנפחתו במוציא רמון אע"פ שבטלו מתורת כלי מצילין באוהל השרץ התם מיירי אם מירח הנקב ומצילין מדין צ"פ והכי מפרש לה הר"ש והרא"ש לקמן ספ"ט. והרמב"ם נראה דמפרש לה כשלא מירח אלא שהפחת היא חוצה לשפת הכלי שהם בתוכן וכמ"ש דין זה בפי"ד מה"כ דין י"ב. ונ"ל דהא דתני בתוספתא דחמת במוציא רמון בטל מתורת כלי משום דתנא דתוספת' ס"ל דלענין טומאה נמי חמת שיעורה במוציא רמון וכדאשכחן בברייתא דחולין ד' קל"ח דפליגי בה תנאי חמת שתפרה ונקרעה שיעורה במוציא רמון ראב"י אומר בפקעיות של שתי. ומיהו תנא דמתני' סתם לן בפי"ז מ"ב כראב"י וכן פסק הרמב"ם בפ"ז דין ו'. ולכך צ"ע שהעתיק בפי"ד שיעור מוציא רמון גבי חמת. וגם צ"ע בזה על התוס' בפ' במה אשה סוף דנ"ח ורש"י בפ' הקומץ דל"ז שתפסו בפשיטות שיעור מוציא רמון לחמת דלא כסתם מתני' ונחזור לפי' משנתינו דפשטא משמע דשיעור נקב לענין הצלה מאויר כ"ח אינו כשיעור נקב של טהרה וכמ"ש הראב"ד. ודלא כהרב שפי' כאן דנקב זה מטהר מטומאתו. אבל הרמב"ם כ' שם היתה הכוורת או הקופה או החמת נקובין אין מצילין וכמה יהא בנקב אם הי' בכלי שטף במוציא זית ואם הי' בכ"ח העשוי לאוכלין שיעורו בזתים. והעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה ע"כ סובר דשיעורין דמתני' בכלי חרס הם ובכ"ח שיעור הצלתן כשיעור טהרתן. אבל כלי שטף לא תלי בשיעור טהרה וכולם במוציא זית אין מצילין ובכ"מ לא כתב מנין לו לרבינו חילוק זה אלא כ' שדעת רבינו דשיעורין דמתני' הן בכלי חרס אבל כלי שטף שיעורן בכאן כשיעורן לקבל טומאה. וכל נקב המוציאו מתורת כלי הרי היא כשבר כלי ואינו מציל בצ"פ ע"כ. ושותא דמרן ז"ל לא ידענא דלא מצינו שיעור מוציא זית בכלי שטף לבטל מתורת כלי לטומאה אלא בקנקנים הקטנים שאין יכולין לקבל רמונים בפי"ז מ"ד. וראיתי שדברי רבינו הם מהת"כ דהתם קתני בכ"ח בכונס משקה ובכלי שטף כמוציא זית. ומ"מ דברי הכ"מ לענין צ"פ תמוהים הם וכתבנו מזה לקמן ספ"ט:
שיעורו בזתים. שאם הנקב כמוציא זית אינו מציל ומתני' דלעיל בכוורת פחותה היינו נמי במוציא זית. ולעיל כתבנו דאפי' לר"א דפליג התם דאפי' פחותה מצלת היינו בתורת מחיצה מצלת ולא משום תוך תוכו דכיון דלאו כלי היא לא חשוב תוך תוכו. ונ"מ דאם אינה חוצצת כל התנור משפתו עד שוליו לאו מחיצה היא ומודה ר"א:
משנה ג
סרידה.פי' הרב כמין עריבה שאין לה בית קבול ורמב"ם אומר שהוא לוח של חרס וכו' עכ"ל. ומשמע דלשני הפירושים אין לסרידה זו בית קבול. ולפ"ז קשה הא דמפרש אח"כ דגפיים הם אזנים ולפי שאין לה אזנים אינה כלי. ותיפוק לי' דאפילו יש לה אזנים אינה כלי כיון שאין לה תוך ובאמת עירוב פירושים כתב דהר"ש וכן הרמב"ם לא פירשו גפיים שהם אזנים אלא למחיצות קרי אגפים דכיון שאין לה מחיצות לא חשוב תוך. אלא שהר"ש הביא עוד פי' הערוך שמפרש סרידה היא עריבה שהנחתום לש בה ומשמע דיש לה בית קבול כדרך העריבות והוא מפרש גפיים הם אזנים. גם מ"ש הרב כמין עריבה שאין לה בית קבול אין לשונו מתוקן כיון שאין לה בית קבול האיך היא כמין עריבה. והר"ש והרא"ש לא כתבו כמין עריבה. גם מ"ש בשם הרמב"ם שהוא לוח של חרס. בדברי הרמב"ם אין כתוב של חרס. אע"פ שבפ"ט מ"ז כתב שהיא של חרס כאן צ"ל שאינה של חרס דכיון שהוא לוח פשוט האיך נשקע ונכפף להיות מקצתו בתוך התנור וקצתו למעלה משפתו. ונראה שבכאן מפרש סבכה ממש של בגד או של עור ואין לה בית קבול. וזו היא ג"כ שכתב בחבורו פי"ד דין י"ג עור פשוט וכיוצא בו שהי' שקוע לאויר כ"ח או לאויר התנור אינו מציל וכו' שאין מציל מיד כ"ח אלא כלי שיש לו תוך כגון הסל והקופה ע"כ. והכ"מ לא הראה מקום ע"ז ונ"ל דמתני' דהכא היא וגם לפי פי' הר"ש צ"ל כן שסרידה זו היא ממין עץ רך שנכפף מקצתו ונשקע בתנור או אפשר דגם לדידי' הוא של עור וכן מפרש הר"ש עצמו בפי"ב דאהלות מ"ב דסרידה של עור או של גמי (ובתוספתא תני לה בסגוס ורדיד) ולכל הפירושי' שמעינן דפירושא דמתני' היא שסרידה זו מקצתה חוץ לתנור ומקצתה שקוע וכ"כ הר"ש והרא"ש בהדיא ששפתה למעלה משפת התנור ואם היתה כלי היתה מצלת אלא לפי שאין לה גפיים אינה מצלת ושוקעת לתוכו דמתני' היינו מקצתה שוקעת ודברי תיו"ט בשוקעת תמוהים דפיות שוות מאן דכר שמי' הכא ונתונה למטה מנחושתו:
בענין שאם אופה את הבצק אינו נוגע לאויר החבית כדתני ר"פ דלקמן:
היתה כפוי'. נראה דמבבא דרישא לא שמעינן אלא דעירוב אוירים לאו כלום הוא כשאין השרץ מכוון נגד אויר של כלי השני דהתם השרץ מונח ברצפת התנור מן הצד שלא כנגד הגומא שהחבית שם. והכא קמ"ל. דאפי' השרץ מכוון כנגד אויר החבית שהרי החבית כפוי' ע"פ כל התנור אפ"ה טהור ובהכי ניחא הא דתני משק' טופח שבשולי החבית ולא קתני משק' טופח שבחבית סתם משום דסתם חביות צרות למעלה לצד פיתן ולמטה לצד השולים ורחבות באמצען וכמין בטן בולט באמצען מבחוץ כמ"ש הר"ש והרב בספ"ט דאהלות. ולפ"ז אפשר שהחבית שכפוי' ע"פ התנור הבטן הבולט הוא חוץ מאוירו של תנור אבל שולי החבית לעולם הם כנגד אוירו של תנור וקמ"ל דאפי' שבשולי החבית (שבשוליו) טהור אעפ"י שמכוון כנגד השרץ וכ"ש שבדופנותי' וכ"כ הרמב"ם בחבורו אפי' משקה שבשולי החבית טהור ע"כ. אבל הרא"ש כתב דקשה אמאי נקט שבשולי החבית וכתב דאם נפרש שחבית זו פיה בתוך אויר התנור דהשתא אם היו משקין דבוקין בדפנותי' מה שנכנס מן המשקה הדבוק לחבית בתנור נטמא וטימא החבית והמשקה שבשולי חבית אלא הכא מיירי שאין שם משקה דבוק בדפנות כלל אלא בשולי' והם טהורים עכ"ד ולע"ד בחנם דחק דבשולי החבית נקט לרבותא וכדפי'. וגם בעיקר הדין דס"ל להרא"ש דאם פי החבית בתנור ושולי' לחוץ נטמא מה שבתוך התנור לא ידעתי טעם לדבר דכל שאין החבית כולה שקועה בתנור תוך תוכו הוי ואין חילוק בין שפתה למעלה משפת התנור או שולי' למעלה כדפי' במתני' דלעיל. אלא שראיתי שהר"ש ז"ל הביא תוספתא חבית שהיא נתונה ע"פ התנור ופיה לצד התנור ושול' לצד התנור. (ופי' הר"ש דהאי לצד היינו חוץ שפיה ושוליה הכל חוץ לתנור) השרץ בתוכה התנור טהור. השרץ בתנור מה שבתוכה טהור. היתה דופנה מעובה לתוכו שרץ בתוכה התנור טמא. שרץ בתנור מה שבתוכה טמא ע"כ ופי' הר"ש היתה דופנה מעובה לתוכו מעט מפיה לתוך התנור וכשהשרץ בתנור מה שבתוכה טמא היינו האוכלין שבפי' שבתוך התנור עכ"ד. וזה כשיטת הרא"ש. אבל לא הבנתי מנ"ל דהיתה דופנה מעובה היינו מקצת דופנה ומעט מפי'. דילמא בכולו שקוע מיירי ועיקר דינא דשקוע קמ"ל דאם הוא שקוע לא הוי תוך תוכו. ונראה דהר"ש מפרש דחבית שהיא נתונה ע"פ התנור היינו כפוי' דמתני' והשתא לא ניחא לפרש דהיתה דופנה מעובה היינו כולה שוקע' דמאי אירי' דתני לה בכפוי' הא אפי' ביושבת כדרכ' שייך דין זה וע"כ צ"ל דמקצתה שקוע וביושבת כדרכ' ששפתה למעלה משפת התנור הוי תוך תוכו וטהור אבל בכפוי' ושולי' למעלה לא הוה תוך תוכו וטמא מה שבתוך התנור כך נראה בכוונת הר"ש ז"ל:
ולולא שאיני כדאי לדבר נגד מלכים הי' נ"ל דאדרבה תוספתא לאו בכפוי' מיירי דנתונה לא משמע כפוי'. ועוד אי בכפוי' אמאי תני פיה לחוץ ושולי' לחוץ. פשיטא כיון דפי' לחוץ ממילא שולי' לחוץ ולמה לי' למיתני'. ועוד היתה דופנה מעובה אמאי לא תני היתה פיה מעובה ואמאי שני הכא מלישנא דרישא דהתם תני פיה והכא קרי לה דופנה. אלא דתוספת' מיירי בין ביושבת כדרכה ובין בכפוי' והיינו דתני פיה לחוץ ושולי' לחוץ דאם יושבת כדרכה בפיה לחוץ הוי תוך תוכו. וכן בכפוי' אם שוליה לחוץ ג"כ תוך תוכו היא ופיה ושולי' או או קאמר והיתה דופנה מעובה לתוכו אתרווייהו קאמר דאם כל דפנותי' שקועות לא הוה תוך תוכו ועיקר דין שקוע קתני וא"כ אדרבה מוכח מתוספתא זו דשולי' למעל' משפת התנור הוה תוך תוכו כמו שפתה למעלה:
משקה טופח:
הרב כ' ע"מ להטפיח משמע שסובר דבפחות מכדי להטפיח אינו מקבל טומאה וכן משמע מדבריו רפ"ג וספ"ח דטהרות. ומדברי הר"ש ספ"ק דטהרות נראה כמסתפק בזה. והרמב"ם בפירושו כאן וברפ"ג דטהרות ולקמן ספ"י נראה דס"ל דטופח לחוד מקבל טומאה וכ"נ מדבריו בחבורו פ"ד מהט"א שכתב המשקין מתטמאין בכ"ש ומטמאין בכ"ש. וכסברא זו נראה ממשנה ו' פ"ד דעדיות:
משנה ד
שאין כ"ח מטמא כלים. כלי חרס לאו דווקא נקט הכא דאפילו שאר כלי שנטמא מן השרץ נעשה ראשון ואין מטמא כלים. אלא דקרא בכ"ח משתעי. ועוד משום סיפא הי' בה משקה נטמא דבשאר כלי לא נטמא המשקה כיון שאין הטומאה נוגעת במשקה ובכ"ח נטמא מאוירו. ויותר נראה דסירכא דפ"ח דפרה מ"ו נקט הכא וה"ק הקדרה טהורה שאין ראשון מטמא כלי. ואפי' הי' שם כזית מן המת טהור שאין כ"ח נעשה אב לעולם ואין מטמא כלים וכולה מתני' דהכא תני לה נמי התם במס' פרה לענין כל הטומאות:
היה בה משקה טופח:
הו"מ למיתני הכא היו בה משקין סתמא ולחנם נקט טופח (וי"ל איידי דמתני' דלעיל דתני טופח דמשקה מתטמא בכ"ש תני נמי הכא דמטמא אחרים בכ"ש. ומיהו להרב שסובר להטפיח בעי' אין כאן חידוש) ויש לפרש דהי' בה משקה טופח היינו בגבה ולא בתוכה ובגבה א"א אלא בטופח וקמ"ל דמשקה מטמא כ"ח מגבו אעפ"י שאין המת והשרץ מטמאין אותו וכשטת הרמב"ם שכתבנו בפרק ב והיינו דקתני ה"ז אומר מטמאיך לא טמאוני שהשרץ אין מטמא כ"ח מגבו. וניחא דקתני קדרה שהיתה נתונה בתוך התנור, ולא תני כלים הנתונין סתם אלא לאשמועי' דכ"ח מקבל טומאת משקין מגבו. וניחא נמי הא דתני להך מתני' הכא אע"ג דתנינא חדא זימנא במס' פרה אלא דהכא קתני קדר' וטופח דלא תני התם.
משנה ה
ונפל לאויר התנור טהור, פי' הרב דטומאה בלועה לא מטמא הא דטומאה בלועה לא מטמא תנינא לה בסוף מקוואות. והכא אתי לאשמועי' דלא תימא דבלוע לא מטמא במגע דבית הסתרים היא אבל באויר התנור מטמאו קמ"ל ואע"ג דמהתם שמעי' נמי דבלע טבעת טמאה אוכל בתרומה ולא נטמא האדם מחמת משא הטבעת דלענין משא לא שייך בית הסתרים וממילא שמעי' דה"ה לאויר דלא מטמא ניחא לי' לאשמועי' בהדיא לענין אויר דלא נימא במשא הוא דלא מטמא כיון דלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא כדתנן פ"ט דחולין מ"ח. ועוד י"ל דהכא קמ"ל עיקר דין בליעה שאינו נקרא בלוע אא"כ בתוך בעל חי. ובמת לא חשוב בלוע. והטעם בזה דכל שיכול להוציאו ממקום בליעתו אין זה בלוע אלא כמטמינו בתיבה ותרנגול חי אין דרך לשוחטו להוציא את הבלוע בו דאדרבה ניחא לי' בפטומי' חשיב כאלו אין יכול להוציאו אבל במת הרי יכול להוציאו וכן עובר במעי אשה אין יכול להוציאו וכן בלע טבעת דסוף מקוואות (והיינו טעמא כמי דאינו מציל הבלוע אא"כ בלוע במעיו אבל כשהם בתוך פיו לא כדלקמן מ"י משום שיכול להוציאו) ועוד כתבנו מזה בפ"ט:
ואם מת טמא:
דווקא התנור טמא שהטומאה באוירו. אבל נגע התרנגול בככר של תרומה טהור דהא בשרץ לא נגע כדלקמן פ"ט מ"ו. ומיהו אם חשב על התרנגול לאכילת אדם הוא עצמו מטמא את התרומה דנבלת עוף טהור צריך מחשבה כדתנן רפ"ק דטהרות:
הפת שבתוכו שני' פי' הרב ולא חזינן לתנור כמאן דמלי טומאה כו' פי' דלא אמרי' מה שהתורה אמרה שכ"ח נטמא מאויר היינו משום שרואין השרץ כאלו ממלא את כל התנור. דא"כ הכלים שבתוכו נמי הי' להם ליטמא מחמת השרץ. ורחמנא אמר מכל האוכל ולא כלי. וע"כ הטעם הוא משום דכל שיש באוירו של כ"ח הוה כנוגע בעצמו. והרי השרץ שבאויר התנור כנוגע בתנור. אבל לא אמרי' דהשרץ שבתנור הוה נמי כנוגע בכלים שבתנור. כיון שאין השרץ באוירן של כלים והא דאמרי' לעיל במ"ב דכלי השקוע כולו בתנור כחד תוך דמי היינו דאותו שהוא שקוע בטל לגבי החיצון דהפנימי כמאן דלית לי' אויר דמי. והילכך ה"נ אין השרץ באויר הפנימי ולא חשיב כנוגע בהן אלא כנוגע בתנור ואתי התנור ומטמא לפת להיות שני'. ולמדנו מזה שאם נפל ככר טמא ראשון לאויר התנור אינו מטמא אפי' להפת שבתנור דהא לא הוה כנוגע בפת אלא כנוגע בתנור ואין ראשון מטמא כלים. ומיהו משקין בכה"ג מטמאין לתנור מדרבנן:
משנה ו
בית שאור הא דנקט בית שאור ולא תני כלי חרס סתמא אפשר דבית שאור שלהם דרכו להיות חלוק במחיצה באמצעו מבית האומן והוא הקרץ שבינתים. ולמאי דפי' לקמן גבי הי' בו פ"ט דזהו דווקא בבית שאור ניחא. מוקף צמיד פתיל דצ"פ מציל בכ"ח כדרך שמציל באוהל המת וילפינן לה מדכתיב מכל האוכל ולא כל האוכל פרט למוקף צ"פ כמ"ש הרב וכ"ה בת"כ. וא"ת קרא למה לי הא ק"ו הוא אם מציל במת החמור אינו דין שיציל בשרץ. וי"ל דאיכא למימר מה למת שכן מחיצה מצלת כדלעיל בר"פ:
ונתון לתוך התנור. וכולו שקוע בתנור דלאו תוך תוכו הוא ולכך התנור טמא והיקף צ"פ לא מהני דאין צ"פ לטומאה כמ"ש הרב. ודין זה שאין צ"פ לטומאה פשוט הוא במס' אהלות בכמה דוכתי' ובגמ' בפ' בהמה המקשה דע"א יליף לה מדקיי"ל טומאה רצוצה בוקעת ועולה אע"פ שכולה טמונה בתוך הקרקע ואם בליעת קרקע אינה מצלת כ"ש בליעת כלי כן פירש"י שם. וצ"ע דלענין טהרה נמי כלי עדיף מקרקע דצ"פ בכלי מציל על טהרות שבתוכו וקרקע אינו מציל דהא אוכלין שגבלן בטיט אין הטיט מצילן כמ"ש הרב בספ"ט וגמ' ערוכה היא בפ"ק דזבחים ד"ג. וקיי"ל נמי דקרקע של בית כמוהו עד התהום בפט"ו דאהלות מ"ה. ואי הוה אמרי' דההיא דפ' בהמה המקשה בטומאה רצוצה אפי' יש במקומה טפח קרי לה רצוצה ומשום דבסתימה מכל צד איירי דהויא כרצוצה ובוקעת. הוה ניחא דהא דאוכלין שגבלן בטיט לא מהני דוקא שאין שם טפח. וכן הא דקרקע של הבית כמוהו דוקא כשאין שם טפח אבל יש שם טפח מצילין על הטהרות. והשתא מייתי שפיר דמוכח דאין צ"פ לטומאה דאפי' במקום שמציל על הטהרות אין מציל על הטומאה. ולפ"ז משמע דטומאה סתומה בוקעת אף לטמא באוהל. (וכ"כ הכ"מ בפ"ז מט"מ דין ד' שכ"ד הרמב"ם) אבל לא משמע כן גבי קבר סתום רפ"ז דאהלות. ובמס' אהלות יש להאריך בזה:
השאור טהור. אע"ג דבית השאור נטמא מן השרץ לא אמרינן דהכלי הדר ומטמא לשאור דהכא הכלי עצמו לא נטמא אלא אותו חלק שבו השרץ ולא החלק שבו השאור דתוכו של זה הוי גבו של חבירו ואין כ"ח מיטמא מגבו כדלעיל פרק ב מ"ז:
אם יש שם פ"ט הכל טמא:
קשה דבספ"ט תנן העשוי לאוכלין שיעורו בזתים והכא למה לי פ"ט במוציא זית נמי הא בעי מירוח ואם לא מירח הכל טמא ולמאי דפי' שם דהתם דווקא בניקבו בידי אדם אבל ניקבו מאליהן בעי נקב גדול הכא דמיירי בניקב מאליו כמ"ש תיו"ט בשם מהר"ם בעי פ"ט גבי בית שאור כדאשכחן שם בפ"ט שיש שיעורין חלוקים יש ששיעור נקב שלו במלא פי מרדע ויש במלא כוש ויש במלא מיצה וא"כ י"ל דבית שאור שיעורו בטפח והשתא ניחא דנקט הכא בית שאור דווקא. ועוד כתבנו מזה בספ"ט ודברי ס' משנת חכמים בכאן תמוהים ולקמן פי' בפ"ט. הכל טמא פי' הרב דאטומא' מת קאי. ונראה דלפי פירושו שמפרש שאם הי' שם פ"ט שנפרץ המחיצה ע"כ צ"ל דאטמא מת קאי אבל לפי' הר"ש שנפרץ הצ"פ עצמו בפ"ט והוה כאלו אין כאן צ"פ בבית השאור וא"כ אפי' בשרץ הכל טמא:
כיון שכולו שקוע בתנור הוה הכל בתוכו של תנור ולא כדמשמע בתיו"ט דאף להר"ש קאי אטמא. מת לחוד. ומ"ש בהגהת פי' הרא"ש דאפילו נפרץ המחיצה הכל טמא אף בשרץ כמו בכוורת פחותה דר"פ ע"כ לא דק דכוורת אינו נידון כמחיצה שאין חולקין כ"ח וכולה חד אויר היא. אבל קרץ דהכא מחיצה מעלייתא היא שבא כך מבית האומן מתחלתו וכן הביא שם בהגה"ה בשם הר"ר מנחם. וא"כ אפי' נפרץ עירוב אוירים בעלמא היא ואינו מטמא בשרץ:
משנה ז
ואם הי' באויר. הרב פי' באויר שלא תחת האוהל וכ"כ הר"ש. והרמב"ם מפרש באויר העין ולשון המשנה לפירושו צ"ע דקתני ואם הי' באויר משמע שבא לחלק בין מגע לאויר ומה חילוק יש הא אפי' כזית מן המת נוגע בעין ג"כ הכל טהור דאין זה תוכו של תנור וכ"ח אין מיטמא מגבו. ובאמת בחבורו שינה לשון המשנה ולא כתב ואם הי' באויר אלא כ' השרץ שנמצא בעין טהור וכן אם נמצא באויר העין טהור ואפי' הי' שם כזית מן המת טהור ע"כ וצ"ע מי דחקו להוציא המשנה ממשמעה. ולכאורה הי' נראה דקשיא לי' אי באויר היינו שלא תחת האוהל ומשמע דאלו תחת האוהל טמא שהאוהל מביא הטומאה לכל הבית. ואמאי כיון שאין בעין פ"ט הוה טומאה רצוצה ואינה בוקעת אלא כנגדה ואין טמא אלא כנגדו אבל במס' אהלות פ"ו מ"ה ורפ"ז הוכחנו שטומאה רצוצה ויש אוהל ע"ג הרצוצה האוהל כולו טמא וכך הם דברי הרמב"ם עצמו ספ"ז מהט"מ אלא שהראב"ד חולק בזה. וא"כ דברי הרמב"ם כאן לפי שיטתו שם צ"ע. ונראה שמכאן ראי' לאותו סברא שרצוצה תחת האוהל כל האוהל טמא וזהו שיטת הר"ש והרב כאן:
ואם הי' שם פ"ט הכל טמא. מה שהקשה תויו"ט מי מביא טומאה לתנור כיון שאין עליו אוהל לאו קושיא היא דדוקא לענין טומאת מת בעלמא תלי באהל שאם אין אהל ע"ג הטומאה אין מטמא אלא כנגדה אבל בכ"ח דמשנפל טומאה באוירו נטמא אפי' אין שם אוהל ממילא הכא כיון שפתוח לתנור טפח מביא אהל העין טומאה לאויר הכלי ונטמא אע"ג דבשרץ כה"ג אין מועיל עירוב אוירים כדאמרי' במתני' דלעיל. במת דהאהל ממשיך הטומאה בכה"ג לאוהל הסמוך לו וה"ה לאויר כ"ח דאויר כ"ח אפי' אין שם אוהל הוי כמו אוהל:
משנה ח
נמצא מקום הנחת העצים. הרב פי' דפליגי בעובי דופני הכירה אי נחשב כלפנים. ואינו מיושב מ"ט יהא נחשב כלפנים כיון דגבו הוא. ומתוך פי' הרא"ש נראה דבכירה שרחבה מלמטה הרבה בצד שולי' ושם הוא מקום הנחת העצים. והולכת ומתקצרת למעלה ולא נשאר בצד שפתה רק שיעור חלל הקדרה ששופתין על אותו החלל ופליגי אם נמצא שרץ למטה בתוכו של הרחב שלא כנגד פיה. דר"י מטמא כל הכירה אף תוכו של הקצר דאעפ"י שבטן הרחב הבולט לחוץ מפסיק בין אויר זה לאויר זה ולעיל בפירקין אמרי' דעירוב אוירים אינו מטמא. וה"נ אין השרץ בתוכו של הקצר ואפי' למטה מתערבים האוירים יש לטהר. שאני הכא דכלי א' הוא כולו וכחד תוך דמי והילכך מן השפה החיצונה ולפנים טמא. ושפה חיצונה היינו מקום הרחב הבולט לחוץ אם נמצא שם שרץ בתוכו הוי כאלו הוא בתוכו של הקצר וכולו טמא. וחכ"א דאינו מטמא את הקצר אלא אם נמצא ברחב כנגד חללו של קצר והיינו מן השפה הפנימית ולפנים ושפה הפנימית הוא דופן של הקצר משם ולפנים הוא תוכו של הקצר. אבל שלא כנגד חללו של קצר. הקצר טהור כיון שאינו באוירו ואפי' הדרי וערבי האוירים עירוב אוירים לאו כלים הוא ואפי' בכלי אחד כיון שהבטן מפסיק חשיב כשני כלים. ופשוט דלא פליגי אלא אי נטמא חלק הקצר מטומאת הרחב. אבל הרחב עצמו פשיטא דטמא שהשרץ בתוכו. ונראה דמקום הנחת עצים יש שם פתח לחוץ שדרך שם מכניסין העצים דאל"כ אלא שאין שם פתח אלא בשפת הכירה כבר נטמאת הכירה שנפל השרץ שם דרך פיה. וא"ת חכמים דמטהרי הכא ומ"ש מבית הפך ובית התבלין שבכירה בפ"ה דלר"מ מטמאין במגע ולא באויר והכא משמע דמטהרי לגמרי והא בית העצים נמי חשיב יד כבית הפך. ואין לומר דחכמים דהכא כר"ש דהתם. דהא הכא קיי"ל דהלכה כחכמים והתם הלכה כר"מ. ונראה דהיינו דאמר בתוספתא בסיפא דמתני' אין טמא אלא מן הסתימה ולפנים בין במגע ובין באויר. ומן הסתימה לחוץ מטמא במגע ולא באויר. דאכולה מתני' קאי דהא דלחכמים אין טמא אלא מן השפה הפנימית ולפנים. והיינו נמי מן הסתימה ולפנים. דוקא לענין אויר דלא נטמא הקצר מאוירו של רחב. אבל במגעו נטמא זה מזה והיינו כר"מ דבית הפך. ומיהו ר"י ס"ל דהכא דהאוירים מתערבים חמור טפי מבית הפך ונטמא זה מאוירו של זה. כך נ"ל ברור בפי' משנה זו. ויש לתמוה על הרמב"ם בחבורו פי"ג שהעתיק דברי חכמים בסתם שאין טמא אלא מן השפה הפנימית ולפנים. ולא פי' דלענין מגע אף מן הסתימה ולחוץ טמא כדמפרש בתוספתא ומוכרח הוא כדפי'. ר' יוסי אומר מכנגד שפיתת הקדרה. נראה דר' יוסי מחמיר טפי מחכמים דלחכמים אין טמא אלא כנגד חללו של קצר. ולר' יוסי אף מחלל ולחוץ כל מקום שנוגעת הקדרה ונסמכת על כותלי הכירה מכאן ומכאן חשוב כמו חללו. אבל הרב כ' דכנגד שפיתה מקום שמתחיל לסתום אויר הכירה וכ"כ הר"ש וכתב תוי"ט דר"י מיקל טפי מדרבנן ע"כ. ואינו מובן דמן השפה הפנימית ולפנים דחכמים היא מקום סתימת הקדרה ממש ועוד דא"כ סתמא דמתני' דקתני בסיפא אין טמא אלא מן הסתימה ולפנים כר"י אתי' ולא כחכמים:
נמצא מקום ישיבת הבלן. היינו נמי כמו מקום הנחת העצים שיש בכירה למטה מקום רחב בתוכו שמתרחב לחוץ הרבה ויש שם פתח פתוח לחוץ שנכנס שם הבלן ויושב שם וכשנמצא שרץ שם לא מטמא את חלל הקצר שבכירה למעלה שאין טמא אלא ממקום הסתימה ולפנים כלומר אם נמצא בתוך הרחב נגד חללו של קצר והיינו מן השפה הפנימית ולפנים והוא מקום הסתימה וסתמא כחכמים כדפי' לעיל:
משנה ט
בור שיש בו. והרמב"ם גורס כור. ובין כך ובין כך נ"ל דהכא אתי לאשמועי' דהא דטמאה התורה תנור וכיריים המחוברין לקרקע לא תימא דווקא שאין להן תשמיש אחר אלא לבשל ולאפות בהן. אבל אם יש להן עוד תשמיש אחר הרי הן כשאר כל הכלים ובמחובר טהורין. קמ"ל דלא אלא כל שיש לו בית שפיתה הרי הוא תנור וכירה ומיטמא במחובר אפי' הוא משמש ג"כ לענין אחר כמו בור או כור. ותו תנא נמי של עושי זכוכית אפשר שבא לומר דכל בית שפיתה טמא משום כירה אפי' אם שפיתות קדרות שבה אינם לצורך תבשיל לאכילה אלא למלאכה כגון עושי זכוכית שמבשלין בהן חול ואפר ושאר דברים למלאכתן. אף זו נקראת כירה דכל בית שפיתה מיקריא כירה. אבל כבשן של סיידין כו' טהורה הואיל ומלאכתן אינה ע"י שפיתת קדרות. והיינו נמי טעמא דפורנא דבמחובר טהורה לפי שאין תשמישה אלא עם קרקע ואין מעמידין ע"ג לעולם כמ"ש תויו"ט ואם יש לה ליזבז מעמידין קדרות שם על הליזבז והו"ל כשאר כירה. ובחנם נדחק מהר"ם לומר דמיטלטל ע"י הלזבוז:
רי"א אם יש לה אסטגיות. פי' הרב שחייב אדם לומר בלשון רבו וכה"ג מצינו לר"י פרק ב דפרה מ"ה:
משנה י
מגע טמא מת. בטהור נמי הו"מ למיתני שאם היו משקין טמאים בפיו טמאו את התנור ומשקין טהורים נטמאו מן התנור אלא אגב אורחי' קמ"ל דמטמאיך לא טמאוני כו' כמ"ש הרב:
שהיו אוכלין ומשקין. כתב הרב אוכלין כדי תני וכ"כ הר"ש. והרמב"ם סיים דאיידי דסיפא תני לה ע"כ. וקשה כיון דבאמת אוכלין אין מטמאין כלי והיכי תני דטמאוהו ומשום איידי אין לשנות דבר שאינו אמת. ונראה למאי דפי' ספ"ג דט"י דמשקה של טמא לא בעי רצון ואפי' רוקו שלא נעקר ולא הפכו טמא דטומאתו חושבתו א"כ שפיר משכחת לה דאפי' אוכלין מטמאין התנור ע"י הרוק דהרוק שבאוכל חשוב משקה וה"ה אם לא היו אוכלין ולא משקין בתוך פיו מטמא את התנור אם הכניס ראשו דא"א שאין לו רוק בפיו אלא איידי דסיפא תני אוכלין ומשקין:
הכניס ראשו לאויר התנור. באדם לא שייך לטהר משום תוך תוכו דלא שייך תוך אלא בכלי וצ"פ נמי לא שייך הכא כמ"ש הרב דאין האדם מציל בצ"פ. וטעמא כי היכי דכלי שטף אין מצילין בצ"פ דכל שאינו מציל במת אינו מציל בשרץ כדלעיל מ"ו. ובלוע נמי לא הוי עד שיגיעו למעיים כדפי' במ"ה. ומשמע הכא מפי' הרב דאי הוה אמרינין דאדם מציל בצ"פ. חשוב קפיצת פיו כמו צ"פ אע"ג דליכא מירוח. דרך ע"ג רך לא בעי מירוח כמ"ש תויו"ט פ"י מ"ג:
הי' אוכל דבלה בידים מסואבות. צ"ע דפלוגתא זו אי רוק שבפיו חשוב משקה אין ענינה לכאן. ועוד למה לי' למיתני בידים מסואבות והכניס ידו לפיו. ואמאי שביק מגע טמא מת דאיירי בי' ואפי' לא הכניס ידו. דלר"מ רוקו שבפיו של הטמא חשוב משקה ור"י מטהר ור"י אומר אם הפך. ונ"מ אם הכניס ראשו לאויר התנור כדלעיל.. ונראה מכאן ראי' לסברא:
שכתבנו לעיל והוכחנו ספ"ג דט"י דבמשקה של טמא ליכא פלוגתא ולכ"ע חשוב משקה אפי' לא הפכו. ולהכי תני פלוגתייהו דווקא בטהור ובטומאת ידים. והשתא ניחא דתני לה הכא משום דלעיל תני במגע טמא מת דאוכלין שבפיו מטמאין את התנור ובאוכלין לא משכחת לה אלא מחמת הרוק שבאוכלין כדפי' לעיל, ומוכח דבטמא לכ"ע רוקו שבפיו הוי משקה. והשתא תני דבטהור בכה"ג פליגי. וא"ת אכתי למה לי' למיתני אוכל דבלה והכניס ידו ליטול צרור ואמאי לא תני בפשיטות טהור שהכניס ידיו מסואבות לפיו ונגע ברוקו ר"מ מטמא כו' וממילא שמעי' למאן דמטמא אם נגע רוקו אח"כ באוכלין מטמא. ונראה דדייק למיתני ליטול צרור כלומר שלא נתכוון ליגע ברוק אלא שהוצרך ליטול צרור שאם נתכוון אפי' ר"י ור"י מודו דלא בעי' עקרו ולא הפכו וזהו לפי שיטת הרמב"ם רפט"ו מהט"א דמים המחוברין בקרקע אין מקבלין טומאה אא"כ ברצון שנגע טמא בהן ברצונו. והיינו נמי טעמא דתנאי דהכא דבעי ברוק הפינה או עקירה דאל"כ הרי הם כמחוברין כדמוכח במס' מכשירין וכמ"ש הרמב"ם שם בהדי' ולפ"ז אם נגע בכוונה ברוק לכ"ע טמא דאפי' מחוברין מתטמאין בכוונה:
ר' יוסי אומר אם הפך. מה שתמה תי"ט על הרמב"ם מההוא דעירובין לאו קו' היא (דאדרבה למאי דמסיק הש"ס בעירובין מוחלפת השטה קם לי' ר' יוסי בסברא זו לחלק בין הפך או לא וכ"כ הר"ש בהדי' הכא דגירסתינו במתני' לפום מסקנא דהתם והיא ג"כ שיטת הרמב"ם בחבורו ואעפ"י שבפירושו במס' עירובין לא כ"כ בחבורו חזר בו והוא עיקר דפשטא דגמ' התם משמע דמשנתלש דהתם לאו היינו הפכן. ודע מ"ש הרב דבלה זו היא של חולין וכ"כ רש"י והתוס' מוקי לה בשל תרומה וכ"כ הרמב"ם ונראה דהך תליא במחלוקת אם טומאות של ד"ס עושה משקה תחלה אף לטמא חולין או דוקא לתרומה וכתבנו זה בפ"ח דפרה מ"ז ובפרק ב דט"י מ"ב) דבמס' ט"י ספ"ג סתמא דמתני' דרוצה למוץ את גרעינתו במציצתו אחשבי' לרוק והפכו הוי כמוצצו כמ"ש הרמב"ם בפט"ו מהט"א. ודע דלמאן דבעי הופכו לאו דווקא בעודו בפיו אלא אפי' יצא לחוץ אם נעקר שלא ברצון לא הוי משקה כדמוכח התם במס' ט"י לפי שיטת הרמב"ם ולא כן לשיטת הר"ש ושם פי':
משנה יא
האשה שנטף חלב מדדי'. באשה טמאה איירי והכי מוכח במס' כריתות די"ג דמייתי התם למתני' וגרס ונפל לאויר התנור. התנור טמא אלמא דבאשה טמאה איירי ונטמא התנור מחמת החלב. ואע"ג דהא תנינא לה בסוף מס' מכשירין חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון. אי מהתם הו"א דיציאת החלב מן האשה הי' שלא לרצון אבל נגיעתו בטהרות הי' לרצון דלא תימא דיצא שלא לרצון לא חשוב משקה אלא כמי פירות ואפי' נגע בטהרות ברצון לא מטמא קמ"ל דמטמא. והכא אתי לאשמועי' דאפי' תרווייהו שלא לרצון שהחלב נטף מעצמו וכפל לתנור מעצמו אפ"ה מטמא. ואע"ג דבכל הטומאות הדין כן שאם נגעו בטהרות אפי' שלא בכוונה מטמאין מ"מ הכא איצטריך למיתני' משום דקיי"ל המחוברין לקרקע אין מתטמאין ואין מטמאין אלא ברצון והיינו שנגיעת הטמא תהא ברצון כמו שביאר הרמב"ם רפט"ו מהט"א ומשקין שבגוף האדם חשיבי כמחוברין כמ"ש הרמב"ם שם דין ז' לענין הרוק. והשתא חלב האשה שנטף מעצמו כיון שלא נתלש ברצון אכתי כמחובר חשיב וסד"א שלא יטמא את התנור אא"כ נתנו לתוכו ברצון קמ"ל דמשקה של טמא לא בעי רצון וכדפי' במתני' דלעיל דרוק של טמא אפי' לא הפכו חשוב משקה. וה"ה חלב האשה הטמאה. וכיון דחשוב משקה טמא מטמאין ג"כ שלא לרצון. דכי היכי דנטמא ה"כנ מטמא. והא דתני שהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון כלומר המשקה טמא. וממילא משמע כיון שמטמא ע"כ בטמא איירי. ומ"ש הרב דלענין הכשר זרעים דוקא בעינין דניחא לי' כו' לא ידעתי כוונתו דהכא אכי להכשר מכשיר שלא לרצון דמשקין טמאים מטמו ומכשרי אפי' שלא לרצון. ושמעי' השתא דאם האשה טהורה והתנור טמא ונטף חלב מדדי' ונפל לתנור לא נטמא החלב דמשקה של טהור כיון שלא יצא ברצון חשוב כמחובר ואינו מקבל טומאה אא"כ נתנו ברצון לתנור הטמא. והא דאמר בסוף מכשירין דדם מגפתה הוי משקה אעפ"י שלא יצא מרצונה. היינו אם נפל אח"כ על הזרעים ברצון אבל תרווייהו שלא לרצון לא מטמא אא"כ במשקה של טמא:
ונ"ל דנטף חלב מדדי' לאו דוקא דה"ה אם לא נטף אלא נתנה הדד לאויר התנור והיא טמאה מגע טמא מת או כה"ג טימא החלב שבדד לתנור דומיא דמשקה טמאין בפי האדם דמתני' דלעיל ואף על גב [דבטהור] לא חשיב משקה אא"כ הפכו ובחלב דליכא הפיכה לא הוי משקה. הא אמרי' לעיל דברוק של טמא לא בעינין הפכו וה"ה לחלב של טמא דאפי' עודו בדד חשוב משקה ומטמא את התנור ולא עוד אלא אפי' באשה טהורה והתנור טמא ונתנה הדד לאויר התנור נטמא החלב שבדד. דאע"ג דמשקה של טהור היא ובעי הפכו ובחלב ליכא הפיכה. מ"מ כי לא הפכו נמי נהי דלא מקבל טומאה שלא ברצון משום דחשוב כמחובר. ברצון מיהו מתטמא דמחובר גופי' נמי מיטמא ברצון. וכיון שנתנה הדד לתנור היינו ברצון. וניחא השתא דתני נטף ולא אשמועי' רבותא טפי דאפי' בעודו בפנים מטמא דאדרבה נטף הוה רבותא דאפי' איכא תרתי שלא לרצון היציאה מן הדד והמגע בטהרות אפ"ה במשקה טמא מטמא דאלו במשקה של טהור בכה"ג לא מיטמא כדפי'. אבל אי תני בעודו בפנים ונתנה את הדד לתנור לאו רבותא הוא לענין טמאה דאפי' בטהורה נמי חשוב משקה כיון שברצון נתנה:
היתה גורפתו. פשטא דמתני' משמע דאדלעיל קאי באשה טמאה והתנור טהור ומיירי שאין טומאתה משום נדות או זיבות דא"כ בלא הדם ורוק נטמא התנור מיד בהכנסת ידי' שהרי היא אב. אלא בטמאה מגע שרץ וכה"ג ג דהיא אינה מטמאה כלי אלא הדם והרוק שבידה מטמאין את התנור דמשקה מטמא כלי ואעפ"י שהדם היא דם מגפתה ושלא לרצונה בא. כיון שנתנה ידה עם הדם לתנור לגורפו הרי נתינתה ברצון והוה מגע טומאה ברצון דמטמא אפי' אם יצא שלא לרצון דמחובר נמי כה"ג מטמא כדפי' לעיל. וכן בנכוה ונתנה אצבעה לתוך פיה ונדבק הרוק באצבעה וגרפה בו התנור הרי מגע טומאה ברצון ומיירי דהכאת הקוץ והכוי' הי' קודם הגריפה או באמצע וכיון שגרפה אח"כ היינו מגע ברצון. כך היא לפי שיטת הר"ש. ולפ"ז נתנה אצבעה בפי' לא קאי אדם אלא אכוי'. אבל הרמב"ם מפרש דהך סיפא באשה טהורה והתנור טמא ונתנה אצבעה בפי' אתרווייהו קאי למצוץ הדם שבאצבעה. ובכוי' נמי ללחלח האצבע ברוקה. ונטמא האוכל תרומה שבפי' מן הדם והרוק. וצ"ל דלא נגעה בידה באוכלין שבפי' דאי נגעה בידה הידים עצמן מטמאין את האוכלין אלא ידה נוגעת ברוק והרוק מטמא את האוכלין. ומ"מ צ"ע מי דחקו לאוקמי רישא באשה טמאה ותנור טהור וסיפא איפכא כיון דמצינן לאוקמי כולה באשה טמאה כשיטת הר"ש. ואפשר דגירסתו היתה נטמאת ומשמע דהדבלה שבפי' נטמאת וכמ"ש תיו"ט. ומ"מ מ הגירסא גופה קשיא. וצ"ל דהיתה גורפתו והכתה הקוץ משמע דלאחר שגרפתו היתה ההכאה והרי לא הכניסה שוב ידי' לתנור ותנא גופי' דלא תני הכתה הקוץ ואח"כ גרפה משום דאורחא דמילתא הוא ואין דרך לגרוף התנור בידה עם הדם: