משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק ז
משנה א
הקלתות. פי' הרב שהוא בסיס לכירה והכירה עומדת על הקלת וטהורה דמתני' אכירה קאי וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולישנא דמתני' לא משמע הכי דטהורה אכירה קאמר דכירה מאן דכר שמה. אבל הר"ש מפרש דקלת היינו הכירה עצמה ועלי' מעמידין הקדרה וטהורה הקלת עצמה. וכ"נ מדברי הרמב"ם בחבורו. ונראה דהיינו דקרי לה קלתות של בע"ב שאין עיקרה של הקלת עשוי לשם כירה אלא לשאר תשמישין כדמוכח רפ"ח דגיטין. אלא שבע"ב משתמשין בה ג"כ לפרקים לשם כירה. (אבל בכל כירה דעלמא לא שייך דין זה כלל שכירה אין לה שולים אלא עומדת על הקרקע כמו תנור והקרקע הוא שוליו ולא מצי למיתני שנפחתה בשוליו ומוכח מזה כפי' הרמב"ם דהפחת הוא בעומק ע' בסמוך):
שנפחתה. פי' הרב בעומק. ונתן שם אבן דבסמוך היינו על מקום הפחת בשולי הקלת והוא כפי' הרמב"ם כאן וכן מפרש הרמב"ם לעיל בפ"ה גבי תנור שנתנו ע"פ הבור ונתן שם אבן שהאבן מונח על פי הבור אבל הר"ש מפרש התם והכא שהאבן מונח מן הצדדין. ומועיל בכאן שלא יצא החום דרך הפחת שבקלת מן הצד. ושם האבן מועיל להחזיק התנור שלא יפול. והרב העתיק שם כהר"ש וכאן כהרמב"ם ואינו נכון. וזו היתה תשובת ר"י. נראה לפרש לפי מאי דמוכח לעיל בפ"ה דנקט פלוגתייהו בנתן שם אבן. ולכאורה קשה למאי דמוקי בגמ' דשבת התם דעיקר פלוגתייהו אי בעינן מחובר בהיסק ראשון למאי צריך למיתני שנתן שם אבן בלא אבן הו"מ למיתני שהתנור עומד על שפת הבור ואינו ניסק מהיסק של שולי הבור דלר"י טהור. אלא צ"ל דבתרתי פליגי בלא נתן שם אבן פליגי לענין מחובר כדקאמר בגמ'. ובהיסק ראשון דוקא ותו פליגי נמי בנתן שם אבן היינו כפי' הרמב"ם שנתן אבן ע"פ הבור והתנור עומד על האבן וכשמסיקין על האבן ניסוק התנור דבהא אפי' בהיסק שני מטהר ר"י ולאו משום מחובר. אלא משום שהאבן הוא שוליו של תנור הוי כתנור של אבן שטהור. ולא דמי לנתון על רצפת הקרקע דטמא ולא אמרי' דהוה כתנור של אדמה דהתם גזירת הכתוב היא דכתיב יותץ דמשמע דמחובר לקרקע טמא. אבל של אבן לא. וחכמים מטמאים אף באבן דהא לאו מגופו של תנור הוא. והיינו דתניא בתוספתא התם ומודה ר"י שאם מירחו לאבן בטיט דטמא. דמירוח הטיט עושה לאבן כחרס כדאמרינן ברפ"ו. וזו היתה תשובת ר"י לחכמים מהכא דנתן שם אבן על שולי הקלת טהורה. ומשמע לר"י דהיינו משום שניסק ע"י האבן וחשיב ככירה של אבן. ובאמת לאו מטעם זה הוא אלא הכא משום שהקלת נפחתה וטהרה מטומאה והאבן שסותמה לאו מגופה היא ולא חשיב סתימה, אבל לעיל התנור לא נשבר וכלי היא ככל התנורים ומה לי אם ניסק ע"י אבן או ע"י קרקע. ולפ"ז נראה עיקר כפי' הרמב"ם דאבן מונח כדרכו על שולי הקלת ולעיל נמי שמונח על שפת הבור דלפ"ז א"ש תשובת ר"י דאלו לפי' הר"ש שהאבן מן הצד לא מתיישב:
משנה ב
דכון.פי' הרב מקום בולט מן הכירה וכ"כ הר"ש והרא"ש וצ"ע דא"כ היכי תני טהור משום כירה ופירשו שאם נטמאת הכירה לא נטמא הוא. ומ"ש מבית הפך ובית התבלין שבכירה דבפ"ה מ"ג דלר"מ טמאין במגע והכי הלכתא והיכי סתם לן הכא כר"ש. ועוד בסיפא הרחב שלו שפירשו שהיא כותל הכירה עצמה לצד קבולו של דכון ק' דאמאי מטמא ר"י כיון שהדכון לא נטמא בטומאת הכירה הכותל הזה לצד קבולו של דכון פשיטא דטהור כדמוכח בפרק ב מ"ז גבי בית תבלין דלא פליגי אלא בעובי הדופן המפסיק אבל תוכו לכ"ע טהור ואי נימא דה"נ בעובי הכותל המפסיק פליגי א"כ מ"ט דר"מ דמטהר דהא חכמים מטמאין התם ואפי' ריב"נ לא פליג התם אלא בטומאת משקין דרבנן. (ועוד מוכח לקמן פ"ח מ"ט דכל המחובר לכירה מיטמא במחובר ככירה) אבל הרמב"ם מפרש שדכון זה אינו מחובר לכירה כלל אבל הוא כלי לעצמו שנותנין בו רמץ חם ומעמידין בו התבשילין. ונראה שלאחר בישולן נותנין אותם שם להחזיק החום ולא יצטננו ואינו ככירה שאינו מטמא במחובר ומיטהר בנקב וכ"כ בחבורו ומשמע דכירה ותנור אינם מיטהרין בניקבו וכתבנו מזה בספ"ה:
הצדדין שלו הנוגע בהם. כ' הרא"ש דפרושי קמפרש זה שאמרנו טהור משום כירה לכ"ע היינו הצדדין שלו אבל ברוחב פליגי ע"כ ולא ידעתי למה דייק למיתני הכא הנוגע בהם ולפי פי' הרמב"ם שכתבנו יש לפרש שדכון זה עשוי מבפנים חללים חללים רחבים כשיעור שפיתת קדרות ושם נותנין אפר ורמץ והקדרות ויש לו עוד בכל סביבו חלל קטן מקיף לחללים הגדולים ונותנין שם ג"כ רמץ להחזיק החום של החללים הגדולים. וחלל הקטן הזה אין משתמשין בו אלא לפרקים שאם נצטנן הרמץ שבין הקדרות אין מטלטלין משם הקדרות להניח במקומן רמץ חם כדי שלא תצטנן הקדרה בטלטולה. אלא נותנין רמץ חם בחלל הקטן שמסביב ולפי שהחלל הקטן אין תשמישו תדיר אינו חשוב תוך ליטמא מאויר אלא במגע כמ"ש הרב והר"ש לעיל ברפרק ב גבי מיטמאין מאחוריהן ולהכי תני נמי הכא הצדדין שלו היינו החללים שמן הצד הנוגע בהן אינו טמא דאויר לא שייך בהו אלא דאפילו במגע אינו טמא משום כירה כיון שאין שם שפיתת קדרות לכ"ע לאו כירה הוא. אבל ברחב שלו הם החללים ששופתין בהן קדרות ר"מ מטהר דס"ל כיון דחידוש הוא שחידשה תורה בתנור וכירים שמיטמאין במחובר שלא מצינו כן בכל הכלים אין לך בו אלא חידושו היינו תנור וכירים ממש שמסיקין אותם לבשל בהם מתחלה. אבל אלו שאין עושין עיקר הבישול אינם אלא כשאר כלי קבול ור"י מטמא הואיל ומ"מ עושין מעשה כירה חשיבי ככירה:
וכן הכופה את הסל ועושה ע"ג כירה. לכאורה נראה דכירה ממש עושה ע"ג והיא של חרס ומסיקין אותה ומבשלין בה ככל הכירות ולא אמרו שדינה כדכון אלא לענין הצדדים מן הסל הבולטין מחוץ וכ"נ מדברי הרב אבל לא יתכן דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דהצדדין הם כדכון כיון דאפי' של חרס הוא אינו טמא משום כירה זה שהוא של עץ איך יטמא משום כירה. ולמאי דפי' לעיל כראה דלאו כירה ממש עשה ע"ג הסל שהרי א"א להסיק ע"ג סל של עץ אלא שעשה ע"ג כמין כירה של חרס חלל למלאותו רמץ ולשפות בו קדרה. ובסביבות הסל הבולטים נותנין שם ג"כ רמץ חם לפרקים. והשתא קמ"ל דאותו החלל שעשוי לשפיתת קדרה לר"י טמא משום כירה אעפ"י שהוא בנוי על העץ והצדדין טהורים לכ"ע ודמי לדלעיל וניחא הא דתני הכופה את הסל ולא תני שעשה כירה בתוך הסל משום דהתם הכירה גופה נמי טהורה אפי' לר"י דהא תוך תוכו הוא:
משנה ג
כירה שנחלקה. הכא בכירה וכופח לא מפליג אם נחלקו אפי' לשנים אחד גדול וא' קטן אף הגדול טהור משום דמ"מ בטל מקום השפיתה כשאין להן אלא שלשה דפנות ומיהו דוקא נחלקו מלמעלה למטה אבל מימין לשמאל הא אמרי' רפ"ה דשיריהן אם יש בהן כשיעור טמאין שעדיין ראויין שכל דפנותיהן קיימין (וכן כירה שנחלקה לרחבה משום שיש לה דופן מפסיק בין שפיתה לשפיתה וגם הדופן נחלק לשנים ויש לכל חלק ד' דפנות מ"ה טמאה ותיו"ט כ' דבשלש דפנות נמי חזי ויותר נראה כדפי' ומיהו) בתנור בין נחלק מלמעלה למטה ובין מימין לשמאל יש בו טומאה כדאמרי' בפ"ה מ"ז:
חצר הכירה. לא פי' לנו המפורשים מה תשמישו של חצר זה. וממה שפי' בסמוך בפחותה משלש דהוי כמו יד לכירה מכלל דאם גבוה שלש עדיף מיד. ומ"מ לא נודע מה תשמישה ואין לפרש כאן כדפי' גבי טירת התנור בפ"ה מ"ג שעשוי ליתן בו הלחם כשרודין אותו מן התנור וה"ה הכא נותנין שם הקדרות שמסירין מן הכירה דהא הך דכון קרי לי' במתני' דלעיל לפי פי' הר"ש והרב ז"ל ולעיל לא מפליג בין גבוה ג' או לא וקתני טהור משום כירה והכא משמע דגבוה ג' טמא משום כירה ואי משום דהך מקפת את הכירה מה בכך ואטו משום הא אשתני דינה ועיקר פי' הר"ש והרב ז"ל כאן דפחותה מג' אין אויר שלה חשוב ומיהו מטמא במגע מדרבנן אינו מובן דבכירה עצמה קא פסיק ותני ברפ"ה דתחלתה שלש ומשמע דפחותה מכן אין לה טומאה כלל ואמאי לא תני לך התם דמטמאה במגע מדרבנן ומי עדיף חצר הכירה מכירה עצמה ואידך פירושא דכתבו דא"נ דהוי כמו יד שיש לו מגע ואין לו אויר כבר כתבנו בפ"ג שאין לסברא זו סמך כלל כיון דיד הוה מדאורייתא כמו גוף מנ"ל לחלק בין אויר למגע אלא שהר"ש לטעמי' שהוציא זה לעיל ברפרק ב גבי מיטמאין מאחוריהן מתוך דקדוק לשון של המשנה לחלק בין אויר למגע אבל אינו מוכרח וכמש"ש (וכדמוכח נמי בסיפא ממילתי' דראב"י). ולכן נראה עיקר דכולה מתני' לא איירי אלא לענין חבור ליטמא זה בטומאת זה וכן מפרש לה הרמב"ם בפי' וגם בחבורו דאלו לענין טומאת עצמן פשיטא דפחות משלש אין לה טומאה כלל כדאמרי' ברפ"ה תחלתה ג' וכ"ש חצר הכירה אלא הכא עיקר טעמא דמתני' הוא דהחצר הוה יד לכירה ונראה דתשמישה של החצר הוא כעין תשמיש של כירה לבשל שם קדרות משום דכירה אין בה אלא שיעור שפיתת שתי קדרות וכשצריך ליותר מבשל בחצר הסמוך לה ומתוך שסמוכים ודבוקים זה לזה מועיל ג"כ היסק של האחת לחברתה להחזיק חומה יותר. ונמצא דהוה יד זה לזה לסייע לתשמישה והלכך אם החצר גבוה ג' שראוי להסיק בה בעצים ואש ולהרבות בשלהבת הוי יד גמור מדאור' ואם נטמא אחת מהן בין באויר ובין במגע נטמאת האחרת מדאוריית' אבל פחותה מג' דקיי"ל אין כירה פחותה מג' שאין ראוי להסיק שם היסק גדול אלא בגחלים ורמץ ולא חשיבא יד לחברתה אלא דמיחזי כמו יד וגזרו עלי' מדרבנן ובכל טומאה דרבנן קיי"ל דאין לה אויר אלא מגע וכדפי' בפ"ה מ"ג גבי בית הפך:
כיצד משערין אותה. לכאורה יש לתמוה מה שאלה הוא זו ומה שיעור צריך כאן יותר מכל הכלים דפשיטא כל משפת הכלי ולפנים הוא אוירו וכ"ש שצריך טעם הא דא"ר ישמעאל כנגד השפוד אפי' היא למעלה מאוירה של חצר חשיב אויר החצר מאיזה טעם אומר כן ונראה דהך כיצד משערין הוא ג"כ מדברי ר' ישמעאל דאלו לת"ק אין כאן לשער ודינו ככל הכלים דאין חשוב אויר אלא מן השפה ולפנים אבל ר' ישמעאל יש לו סברא אחרת בזה דכלי שיש לו דפנות מסביב ודופן א' ממנו עולה למעלה וגבוה יותר מן השאר חושבין האויר כנגדו של הגבוה והלכך ס"ל הכא דאם החצר גבוה ג' דהוי יד גמור וחשיבא כגוף הכירה אז חושבין אויר כל מה שכנגד דופן הכירה הגבוה ואפי' בפחותה מג' דס"ל לת"ק דאין לה אויר כלל. ואתי ר"י למימר דנהי דאין לה אויר כנגד כל הגובה של הכירה דהא לא חשיב' כגופה מ"מ כנגד מקצת גובה יש לה אויר. ובזה אמר כיצד משערין אותו מקצת ועד כמה נקרא אוירה ואמר כנגד השפוד ויתכן דר' ישמעאל סבר דפחותה נמי יד הוה שראוי לצלות שם בשר על הגחלים ונותן לה שפוד על דופן הכירה ודופן החצר ונמצאו שהם יד זה לזה והכי משמע לישנא דקאמר נותן את השפוד ולא אמר נותן שפוד. ולפ"ז נראה דבשאר כל הכלים מודה ר"י דאין משערין עד הגבוה וכן בחצר דהכא כשגבוה ג' שאין עשוי לצלות בו על השפוד אין משערין עד כנגד גובה דופן הכירה. אלא בפחותה סבר כיון דחזי לצלות בו חשיב אויר עד השפוד. וזהו נראה דעת הראב"ד דמפרש כיצד משערין אפחותה קאי. אלא שנראה מדבריו דת"ק מודה לר' ישמעאל דפחותה יש לה אויר כנגד דופנותי' של עצמה ולא פליג אדר' ישמעאל אלא כנגד גובה השפוד. אבל הרמב"ם לא העתיק אלא דברי ת"ק כפשטן דפחותה אין לה אויר כלל. ולפ"ז צ"ל דכיצד משערין נמי ר"י קא"ל וה"נ אשכחן בכמה דוכתי בש"ס כמ"ש התוס' בריש אלו מציאות גבי וכמה א"ר יצחק קב בד"א דר' יצחק עצמו שאל וכמה עיי"ש:
ראב"י אומר נטמאת הכירה נטמא החצר. מכאן מוכח דכל יד דמרבינן בכלי חרס אינו אלא להוציא טומאה מן הכלי לטמא אחרים. אבל להכניס טומא' לא דלא עדיף יד מגבו וזהו סברת רש"י ותוס' בנדה דכ"ו וכ"כ הר"ש בפ"ה מ"ב. ומיהו ביד חלולה כיון שיש לו תוך ודאי עדיף מגבו דהא אתוכו קפיד רחמנא והא איכא והיינו טעמא דת"ק הכא בחצר דהוה יד אף להכניס טומאה לכירה דהא יש לה תוך אבל ראב"י נראה דפליג אף ביש לה תוך הואיל והוא יד ואין זה עיקר תוכו של הכלי לא חשיב תוך וכגבו הוה ואין כ"ח מיטמא מגבו וה"נ החצר הוי טפלה ולא חשיב תוכו. ומיהו כמה משניות מוכחי דלא כראב"י לעיל בפ"ה מ"ג גבי בית הפך וכן בפרק ב מ"ז ומ"ח ות"ק דהכא ור' ישמעאל תרווייהו נמי פליגי אדראב"י והלכך פסקו הכא דלא כוותיה אע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ונראה השתא דסברא זו עיקר דביד פשוטה לא הוי יד אלא להוציא ולא להכניס וביד חלולה אף להכניס וכ"נ סברת הרמב"ם דבכל הידות של כ"ח דקדק לכתוב להוציא. והכא בחצר וכירה כתב בין להוציא ובין להכניס וזהו עצמה סברת הרמב"ן שכתב דכי איתרבו יד בכ"ח היינו ביד חלולה כוונתו דלהכניס ע"כ ביד חלולה איתרבי ולא ידעתי למה כתב הרב משנה למלך רפי"ז מה"כ דהרמב"ם לא ס"ל כהרמב"ן ומכאן קשה על פי' הר"ש והרב לעיל רפרק ב גבי מיטמאין מאחוריהן דתוך אחוריו לא הוי תוך אלא מדרבנן למגע ולא לאויר דסברא זו דלא כמאן דלת"ק תוך מעליא הוא מדאוריי' ולראב"י משמע אפילו מדרבנן לא וצ"ל דס"ל דת"ק לא חשיב חצר טפלה ומ"מ מדראב"י שמעינן בהדי' דתוכה דטפל אפי' מדרבנן טהור:
משנה ד
היתה מופרשת וכו' הרמב"ם מפרש טמאה וטהורה דמתני' דהכא דלענין חיבור איירי כמתני' דלעיל שיטמא זו בטומאת זו. וכבר כתבנו בפ"ה מ"ג דקשה טובא אם אינם מחוברין היכי אפשר שיטמא האחד מחמת חבירו וידות נמי לא מצינו בשום מקום אלא במחובר ובאמת נוכל לפרש כפשטה דלענין טומאת עצמן היא דאם פחותה משלש טהורה לגמרי ואין מקבלת טומאה דלא דמי לשאר כלי קבול דזו אינה נעשית לקבלה אלא למעשה כירה ואין כירה פחותה משלש ואם באנו ליישב מתני' לפי שיטת הרמב"ם דלענין חיבור איירי. אפשר לפרש דמופרשת דקתני לאו שאינה מחוברת לה כלל אלא ודאי מחוברת היא אבל לא בחבור יפה אלא חבור קל שאם ינטלו כאחת אינם ניטלין אלא מתפרשים זה מזה והיינו מופרשת דקתני ומצינו סברא זו בתוספתא דר' יהודה מחלק בין נוטלין כאחת או לא וא"ש דאם גבוה ג' דהוי יד גמור לכירה כדפי' במתני' דלעיל אפילו מופרשת מביא לה טומאה דמ"מ השתא מיהא יד הוא אבל אם אין גבוה דאפי' בחבור יפה אינה יד אלא מדרבנן במופרשת לא גזרו:
או שהיתה חלקה. פי' הרב דזו ואצ"ל זו תני וכ"כ הר"ש ואינו מיושב דלא שייך זו ואצ"ל זו אלא בתרי מילי דלא דמי להדדי. אבל הכא חד מילתא הוא דחלקה היינו פחותה ממש ועדיפא מינה ולא שייך בכה"ג זו ואצ"ל זו כדפי' הר"ן בנדרים בר"פ נערה בזה. ולמאי דפי' לעיל דמופרשת היינו שאין ניטלין כאחת יש לפרש דחלקה היינו חלוקה לגמרי שאינה מחוברת לה כלל דאפי' גבוה ג' טהורה לענין חבור שלא נטמא זה בטומאת זה כיון שאין מחוברין אין כאן יד. אבל הרמב"ם בפי' ובחבורו מפרש בהדיא חלקה שאין לה שפה. ויש לתמוה ע"ז דא"כ האיך כתב אם נטמאת החצר לא נטמאת הכירה. ומאי טומאה שייך בחצר כיון שאין לה שפה פשוטי כ"ח אין לו טומאה ואפי' משום יד לא דהא איהו ס"ל דגבי יד פשוטה לא אמרינן יד להכניס בכ"ח דלא עדיף מגבו וצ"ל דאין ה"נ דאפי' החצר עצמו אינו טמא אלא איידי דאמר ברישא נטמאת הכירה לא נטמאת החצר אמר נמי בסיפא לא נטמאת הכירה:
פטפוטי כירה. הכא במחוברין לכירה איירי והילכך הא דקתני מטמאין במגע ובאויר מפרש הרמב"ם שאם נטמאת הכירה במגע או באויר נטמאו הם עמה. אבל הם עצמן אין מקבלין טומאה דיד פשוט הן ואין יד בכ"ח להכניס כדפי' לעיל. ולא דמי לפטפוטין דרפ"ו דנטמאי' בעצמן. דהתם אין שם כירה אלא הן הן הכירה אבל הכא הכירה עיקר והם כידות:
ואפילו הן ארבעה. ולא אמרי' כיון דסגי לה בשלשה הרביעי לא מיטמא דכל יותר מכדי צרכה לא חשיב יד קמ"ל דאורחא נמי בארבעה לארבע הזויות כמ"ש הר"ש. ומשמע דאם עשה חמשה החמישי שאינו בזוית טהור:
משנה ה
ניטל אחד מהם. פי' הרב היו שלשה וניטל א' וכ"כ הרא"ש וכ"כ ג"כ הרמב"ם בחבורו ולכאורה משמע דאלו היו ארבעה וניטל אחד מיטמאין במגע ובאויר. ובאמת לא מיסתבר לפמ"ש הרב והר"ש דניטל א' חשיבא כנתוץ ולא כנתוץ והיינו לומר דחשיבא כנתוץ מדאוריי' הואיל והקדרה אינה עומדת עליהן כדרכה כמו בתחלה ובכ"ח בעינן יושב שלא מסומך והילכך מדינא הוי כנתוץ אבל מדרבנן גזרו דאינו כנתוץ גזירה אטו לא ניטל. או דגזרו אטו עשה שנים בתחלה לפי גי' הר"ש בסמוך דשנים בתחלה מטמאין במגע ובאויר והיינו דכתב הר"ש דכולה מתני' דפליגי בה ר"מ ור"ש דאזלי לטעמייהו כדפליגי בפ"ה גבי בית הפך אלמא טעמא דר"מ בכולהו דהוי יד מדרבנן. ולפי טעם זה הי' נראה דה"ה היו ארבעה פטפוטין לארבע זויות וניטל אחת נמי הוי כנתוץ מדאורייתא דא"א לו לישב שלא מסומך ומטמא נמי במגע ולא באויר לר"מ. והא דאסברו לן בשלשה דלא נימא דניטל א' דוקא בארבעה ואסיפא דמתני' דלעיל קאי אבל היו שלשה ונשארו שנים אפי' במגע לא מטמא דלעולם אין פטפוטין פחות משלש קמ"ל דשנים נמי מיטמו. ובהכי ניחא לן נמי לגי' הרמב"ם דגריס גבי עשה שנים בתחלה מטמאין במגע ולא באויר. וקשה דא"כ ליערבינהו וליתנינהו וליתני ניטל א' מהן או עשה שנים בתחלה מטמאין במגע כו' ואמאי פלגינהו לתרי בבא. ולמאי דפי' ניחא דאי הוי תני הכי הוה משמע ניטל דווקא א' משלשה. ונשארו שנים דומיא דעשה שנים בתחלה. אבל ניטל א' מארבעה אף באויר מיטמו להכי תני ניטל לחודי' דסתם משמע בכל גווני שניטל א' בין משלשה ובין מארבעה ומיהו בעיקר פי' זה שפי' הר"ש והרב דניטל א' הוי כנתוץ. נ"ל דהיינו דוקא לפי גירסתם בסמוך גבי עשה שנים בתחלה שמטמאין במגע ובאויר אבל לגי' הרמב"ם שם שמטמאין במגע ולא באויר ע"כ א"א לפרש משום דהוי כנתוץ מדאוריי' דאמאי הא מתחלתן כך נעשו. ונראה לפי גירסת הרמב"ם טעמא דכולה מתני' שכך היא ההלכה בפטפוטין שלא יהיו פחותין משלש. וכל שהם פחותין לאו ידות נינהו ואפשר שהטעם בזה דכל שפחותין משלש סופן להתפרק. וכן משמע בפ"ו דנקט שלשה פטפוטין ושלשה יתדות. ובאבנים אמר התם דסגי בשתים. אלמא שכך קבלו חז"ל דאין פטפוטין פחות משלשה וכדמשמע נמי במתני' דלעיל דקתני ואפי' הן ארבעה משמע דאורחייהו בשלשה ולפ"ז הי' נראה דאם היו ארבעה וניטל אחת דמטמו במגע ובאויר. כיון דבנשאר איכא שיעור ומיהו אם מחמת נטילת האחת נתקלקל ואינו יושב שלא מסומך פשיטא דהוי כנתוץ ומטמא במגע ולא באויר. והיינו דאסברו לן ניטל א' משלשה דבהכי לעולם אין שם טומאת אויר אפי' יושב שלא מסומך שאין פטפוטין פחות משלשה. אבל ניטל א' מארבעה לא פסיקא לי' דזמנין מטמאו במגע ובאויר (ויותר נ"ל דלפי גי' הרמב"ם כל שא"א לו לישב שלא מסומך אפי' במגע לא מטמא דכנתוץ לגמרי הוי אפי' מדרבנן והכי מסתבר דלא אשכחן בשום דוכתא דגזרי רבנן נתוץ אטו אינו נתוץ אלא כיון דמלשון הר"ש והרב משמע דאפי' בנתוץ גזרו ע"כ צריכין אנו להשוות בזה דעת הרמב"ם לדעתם דבניטל א' אפי' אין יושב שלא מסומך טמא במגע מדרבנן) ובהכי ניחא נמי דלא עריב ותני ניטל א' עם עשה שנים בתחלה משום דעשה שנים בתחלה ודאי יושב שלא מסומך והוי משמע דניטל א' נמי דומיא דעשה בתחלה דיושב שלא מסומך דוקא מטמא במגע אבל אם א"א לו לישב שלא מסומך אפי' במגע לא מטמא להכי תני ניטל באפי' נפשי' דבכל ענין מטמא במגע ודע דאפי' עשה שנים בתחלה וניטל א' אין להנשאר שום חיבור לא למגע ולא לאויר דכיון דהאחד לא חזי לשום תשמיש אפי' מדרבנן לא מטמא. ולהכי לא תני מתני' הך דינא בניטל א' מן השנים דפליגי ר"מ ור"ש. משום דפשיטא דבהא אפי' ר"מ מודה. ולפ"ז הא דאמרינן בפ' במה טומנין עלה דמתני' דבית הפך לעיל בפ"ה מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר"מ הוא היינו דוקא במחובר לו וגם משמש לו קצת אבל מחובר ואין משמש טהור לכ"ע ובהדי' תנן בפ"ה מ"ב גבי אבן היוצא מתנור נותן לו טפח והשאר טהור וכן לקמן בפכ"ט וכן משמע בהדיא בסוף מס' פרה עשה שנים זה כנגד זה מטמאין במגע ובאויר. כך גירסת הר"ש והרב ומפרשי דמדמי להו לשתי אבנים. ואינו מובן לי דבפ"ו מוכח בהדיא דפטפוטין בעי' שלשה ובאבנים סגי בשתים משום דרחבין. ועוד אי לר"מ הוה יד מדאו' מ"ט דר"ש ובמאי קמיפלגי ובתוספתא מוכח דבהני דלא מטמו באויר דוקא פליג ר"ש ומטהר לגמרי כדתני שהי' ר"ש אומר כל פטפוטי כירה שאין מיטמאין באויר אין מטמאין במגע. וגי' הרמב"ם נראה עיקר דאפי' שנים שעשאן בתחלה והקדרה יושבת עליהן כדרכה אינם יד אלא מדרבנן כדפי' לעיל שכך קבלו שאין פטפוטין פחות משלשה. וכולה מתני' נמי ע"כ מהאי טעמא דגבוהין משלש ומשוכין מן השפה יותר משלש לא הוו יד מדאורייתא וע"כ משום דלאו אורחא דפטפוטין להיות גבוהין ומשוכין ביותר משלש. וה"נ אין דרכן להיות פחותין משנים:
היו גבוהין משלש אצבעות. מדלא תני בקצרה היו גבוהין שלש מטמאין במגע ובאויר יתר מיכן מטמאין במגע ואין מטמאין באויר. משום דאי הוה תני הכא הוי משמע דאם גבוהין משלש אין בהן טומאת אויר אף בחלק שלמטה משלש. להכי תני היו גבוהין משלש שחולקין הפטפוטין עצמן כל שיש מהן בתוך שלש והיינו משלש ולמטן מטמאין במגע ובאויר. ומה שיש מהן למעלה אין מטמאין באויר. ולא הבנתי דברי הר"ש שמפרש בחד פירושא דר"ש מטהר כל הפטפוט אם גבוה משלש. ולפ"ז פליג אדר"מ בתרתי. דלמטה משלש פליג עלי' בין במגע ובין באויר ולמעלה משלש במגע. ומנ"ל לאפושי פלוגתא וכ"ש למאי דפי' לעיל דמשמע דבכולהו לא פליג ר"ש אלא כיון דליכא טומאת אויר ליכא נמי טומאת מגע וא"כ למטה משלש דמטמא ר"מ אף באויר לא מסתבר דפליג ר"ש. (ועוד דבכל דוכתא גבי ידות דתנן יתר מכן טהור כגון הא דפ"ה מ"ב ולקמן פכ"ט מ"ג לא מטהרינין אלא היתר. אבל שהיתר יטהר את העיקר לא שמענו) [נמחק כאן איזה תיבות]. ונראה שיפה כוון הרב שהשמיט אותו פירוש של הר"ש ולא כתויו"ט שתלה אותו בט"ס. וסיפא נמי היו משוכין מן השפה כו' נמי הכי מיפרשא אם היו משוכין יותר משלש. מה שממנו בתוך שלש מטמא במגע ובאויר. והחלק שחוץ לשלש אינו מטמא אלא במגע כמ"ש הרב שם. אלא שראיתי להרמב"ם בחבורו ספי"ז דגבי היו גבוהין העתיק כלשון המשנה. וגבי משוכין כתב היו משוכין מן השפה בתוך ג' אצבעות מתטמאין עמה בין במגע ובין באויר. היו חוץ לשלש אצבעות מתטמאין עמה במגע כו' ע"כ. ולשון היו חוץ לשלש קשה דמאי היו הא כולה בהי' חוץ לשלש מיירי והו"ל לכתוב וחוץ לשלש כו' ואפשר שתיבת היו הוא ט"ס ואין להקשות דהכא גזר ר"מ ביותר מכשיעור לענין מגע דהוי יד ובכל דוכתא אמרי' יתר מכן טהור לגמרי כדלעיל פ"ה מ"ב וכמ"ש הר"ש ג"כ פכ"ט מ"ג. לא קשיא דיש ידות שגזרו גם ביתר טומאה כדמוכח פכ"ט ואין לדמות גזירת חכמים זל"ז כמ"ש התוס' בכמה דוכתי:
ודע שהרמב"ם בחבורו אחר שהעתיק כל הדינים הללו סיים וכתב ואין מדקדקין בכל השיעורים הללו שכולן הן מד"ס ע"כ. ופשט לשונו משמע לכאורה שבא לומר שאפילו פחות מעט משיעור שלש אצבעות נידון משם ולמעלה כיתר משלש ואינו מטמא באויר אלא במגע וכך הבין תיו"ט במתני' דלקמן ובאמת הוא דבר תמוה לומר כן. דהא שיעור שלש הוא יד גמור מדאורייתא או מהל"מ ומטמא באויר ובמגע ומנין לנו להקל בהם. ועוד אפי' בכל השיעורין שמד"ס מדקדקין בהן הרבה. ובריש עירובין לענין שיעורי מבוי אמרו שמשערין בטפח שוחק ובטפח עצב ותרווייהו לחומרא כמ"ש הרמב"ם והרב שם. והרי עיקר עירובין מד"ס. ובכולה תלמודן נמי אשכחן שהחמירו ודקדקו בד"ס. ואפשר לפרש שלענין ספקן אמר כן שאם נטמאת הכירה עם הפטפוטין וספק לנו אם נגעו טהרות בחלק פטפוט שהוא חוץ לג' אצבעות או לא נגעו אין מדקדקין להחמיר בהם ואפי' ברה"י טהורין שכל יתר מג' עיקר טומאתו מד"ס וקיי"ל במס' טהרות ספק ד"ס טהור:
משנה ו
כיצד משערין אותן. פי' הרב שהפטפוטין רחוקים זמ"ז וכשנמצא שרץ ביניהם אין יכולין לדעת וכו' ע"כ וכ"כ הר"ש. ודברים תמוהים הם דכל עיקר טומאת הפטפוטין אינם אלא אם נטמאת הכירה נטמאים הם עמה. אבל אם נגע שרץ בפטפוטין אין כאן טומאה כלל דאין כ"ח מיטמא מגבו אפי' יד לא שייך בכ"ח להכניס דלא עדיף מגבו וכ"כ הר"ש עצמו בפ"ה מ"ב וכן דעת רש"י ותוס' בנדה דכ"ו ולכן כתב הרמב"ם בפי"ז דכל ידות של כ"ח להוציא דוקא כמ"ש המשנה למלך שם וכבר כתבנו מזה בכמה דוכתי וגם בכאן הו"ל לכתוב אם נמצאו שם טהרות. וגם לשון ביניהם שכתבו אינו מובן דבין פטפוט לפטפוט אין כאן מגע ולא אויר ומה טומאה שייך שם. גם עיקר פי' זה של הר"ש והרב במשנתינו אין לו ביאור כלל דמה שאלה היא זו כיצד משערין הלא יכול למדוד באצבעו וכמ"ש תויו"ט. ופי' הרמב"ם לפמ"ש תויו"ט דעיקר השיעור הוא לפי רוחב הכנה ולומר ששיעור שלש אצבעות אינם בצמצום אלא אפי' פחות מעט או יותר מעט לפי רוחב הכנה וז"ש הרמב"ם שאין מדקדקין בהם כו' ואינו נראה כלל דא"כ עדיין לא ידענו מעט זה מה הוא אם אצבע או חצי אצבע או שליש. והרמב"ם שכתב אין מדקדקין בשיעורים אלו לא נתכוין מעולם לומר דה"ה פחות או יתר וחלילה לומר כן שכל דברי חכמים הם בדקדוק הרבה אבל כוונתו לענין אחר וכדפי' במתני' דלעיל:
ובעיקר פי' משנתינו נ"ל שבחנם נדחקו רז"ל בה. והדברים כפשוטן שאם נגעו טהרות בפטפוטו וניטלו הטהרות משם לאחר מגען. וכשיבא למדוד לידע אם נגעו למטה מג' אצבעות או למעלה לא יוכל לכוון בצמצום מקום מגען אם הוא משהו למעלה או משהו למטה וכל אדם טועה משהו והיינו דקאמר כיצד משערין אותן. ואמר נותן הכנה ביניהם וביניהן היינו בין מקום שכלה שיעור ג' אצבעות ובין מה שחוץ לג' באותו מקום המצומצם נותן שם כנה. וכנה היינו משקולת קטן או מדה קטנה כמ"ש מהר"ם רפ"ח דאהלות. וכל דבר קטן המיוחד לסימן נקרא כנה. ועצה טובה היא שמדביק שם מעט טיט או שאר דבר לסימן מקום כלות ג' אצבעות ובזה יוכל היטב לידע אם נגעו הטהרות חוצה לו או לפנים הימנו: