אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק ו

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק ו

פרק ה

משנה א

העושה שלשה פטפוטין כו' הר"ש מפרש דאין חילוק בין הפטפוטין למסמרין שאם חברן זו לזו בראשן או בארץ בטיט בין פטפוטין ובין מסמרין טמאין כדין כ"ח. ואי לא חברן בטיט אלו ואלו טהורין., וכ"כ הרא"ש והביאו ראי' דבתוספתא קתני להו בחדא שלשה פטפוטין שלשה יתדות שלשה מסמרין שנתנן בארץ וחברן בטיט טמאין כו' ועיי"ש ובאמת לשון המשנה לא משמע הכי דא"כ אמאי נקט בפטפוטין חיברן לטומאה ובמסמרין שלא חברן לטהרה ליתני אידי ואידי אם חברן או אם לא חברן או לערבינהו וליתנינהו כלישנ' דתוספתא והרא"ש הקשה ג"כ דליפלוג בפטפוטין גופייהו בין חברן או לא. ותירץ דנקט מסמרין דאורחייהו לעשות בראשן מקום לקדרה ואפ"ה טהורין עכ"ד ולא הבינותי תירוצו דא"כ ליפלוג במסמרין גופייהו ושמעי' דכ"ש בפטפוטין. ולולא דברי רבותינו ז"ל יש לפרש מתני' דבמסמרין אפי' חברן בראשן או בארץ בטיט טהורין. והיינו לפמ"ש בס"פ דלעיל דתנור של מתכת אפי' חברו לארץ בטיט אינו טמא משום כ"ח משום דהתנור א"צ לחבור זה ודווקא ניקב וסתמו בטיט טמא משום כלי חרס שהוא צריך לטיט. וכן בפטפוטין ובמסמרין דהכא דפטפוט אחד לבדו אינו ראוי לכלום אלא כשמחוברין שלשה ביחד נעשין כלי שראוי לשפות עליהן קדרה והלכך צריך שיהא החבור יפה וחזק. וזהו החלוק שבין פטפוטין למסמרין. שפטפוטין של חרס אפי' נעצן וקבען בקרקע אין זה חבור שפטפוט של חרס א"א לנועצו בחוזק שמשתבר והיינו דקתני העושה שלשה פטפוטין בארץ כלומר שקבען ונעצן בארץ ואפ"ה אם חברן בטיט הוא דהוי חבור ואי לא לא ולא תני בהדי' שקבען משום דלא שייך בהו קביעות. אבל מסמרין שקבען בארץ. קביעות גמור הוא זה והילכך אפי' עשה בראשן מקום בטיט לקדרה טהורין ואין חילוק בין חברן או לא דאפי' חברן לא מהני להו טיט ולא מידי דבלאו הטיט קביעי וקיימי וכיון שאין צריכין לטיט אינם נעשין כלי חרס משום הטיט, חסר כאן איזה שורות] וניחא נמי דבתוספתא תני להו בחדא דין א' לפטפוטין ולמסמרין. משום דבתוספת' איירי כשלא קבען ודיקא דקתני נתנן בארץ כלומר שהעמידן בארץ ולא קבען. והלכך שפיר תני שאם לא חברן אין עומדין וטהורין ואם חברן טמאין:

שלשה פטפוטין וה"ה אם הם ארבעה טמאין כדלקמן פ"ז מ"ד אלא דסתמן אורחייהו בשלשה אבל שנים לא חזו:

שלשה פטפוטין. נ"ל דהפטפוטין צריכין שיהיו גבוהין שלש ופחותין מכן אין מטמאין דלא עדיפי מכירה דאין פחותה מג' ולא דמי לההיא דפ"ז מ"ד דהתם הם עם הכירה ומחוברין לה:

פטפוטין בארץ. הרא"ש פי' דהפטפוטין הם של אדמה. ונראה דלשון בארץ דקתני הביאו לפרש כן ודחוק הוא ותיו"ט כ' שהם של טיט והא דקתני בארץ למאי דפי' לעיל ניחא דמיירי שקבען בארץ:

וחברן בטיט:

נקט טיט וכל דכוותי' דבר שעושין ממנו תנורים ולאפוקי חברן בבצק שמרים וגללים ושאר דברים שאין עושין ממנו תנורים דלא הוה חבור כמו שאין מחברין את הסדקים כדאיתא בתוס' שכתבנו בפ"ה מ"ט:

להיות שופת עליהן את הקדרה טמאה. ומטמאה אף באויר מן הפטפוטין ולפנים ואעפ"י שאין כאן דפנות הפטפוטין הם כדפנות הואיל וראויין לקבל ביניהם עצים ואש והקדרה על גביהן. ונ"ל דה"ה כירה שנשברה אם נשאר מדפנותי' כעין שלשה פטפוטין שראוי לשפות עליהן טמאה:

טהורה פי' הרב דכלי מתכת המחובר לקרקע כקרקע דמי כו' ע"כ וצ"ע על הר"ש שמפרש טהורה מדין כ"ח וטמא' משום כלי מתכת וכ"כ הרא"ש. ואמאי טמא הא מחובר הוא:

או עד שיסמוך לכותל:

צ"ל שיסמוך לכותל ויחבר האבנים לכותל בטיט אבל סמיכה לחוד לא מהני דהא שלשה אבנים לר"י מעכב כמו שתים לרבנן. ולרבנן בשתים לא מהני הכותל אם סומך עליו ועל האבן המחוברת בטיט לארץ כדתנן לקמן עלי' ועל הכותל טהורה אלא התם שלא חברה לכותל ור"י בחברה:

משנה ב

האבן שהי' שופת עלי' ועל התנור כו' כולה מתני' בשלא חברן זו לזו בטיט איירי דאי חברן זל"ז אפי' עלי' ועל הכותל טמאה כמו שהוכחנו במתני' דלעיל. ולפ"ז צ"ע דא"כ כולה מתני' מאי קמ"ל דרישא עלי' ועל התנור טמאה פשיטא ומי גריעי משתי אבנים והכא אע"פ שאין התנור מחובר לארץ בטיט ולא בראשן פשיטא דחשוב כירה מעלייתא דדוקא אבנים דלאו בני קבולי טומאה נינהו בעי חיבור טיט ליתן להם תורת כ"ח. אבל תנור וכופח לא בעי טיט ופשיטא דמיטמאין עם האבן המחוברת וסיפא נמי עלי' ועל האבן עלי' ועל הסלע פשיטא הא היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט וכבר תני לה לעיל. והרמב"ם בחבורו השמיט עלי' ועל האבן ולא כתב אלא עלי' ועל הכותל עלי' ועל הסלע ואכתי לא מתיישב דכותל וסלע נמי לא צריכי דמי עדיפי מאחת שלא בטיט. ונ"ל דכולה מתני' לא אתי לאשמועי' אלא על האבן המחוברת בטיט שאם שופת עליה ועל כלי חרס הויא כירה מעלייא. אבל עלי' ועל האבן עלי' ועל הסלע ועל הכותל אפי' האבן המחוברת עצמה טהורה אם נגע בה שרץ אינה מקבלת טומאה דאי מדלעיל א' בטיט ואחת שלא בטיט טהורה. סד"א דהתם טהורה מדין כירה קאמר שהאויר שביניהם אינו מיטמא והאבן האחרת אפי' במגע לא אבל המחוברת בטיט וראוי' ג"כ לשפות עלי' עם הסמוכה לה וכיון שעושה מעשה כירה ונתן בה טיט יש לה דין כ"ח קמ"ל הכא דהיא עצמה נמי טהורה ולישנא דמתני' נמי משמע דעל אבן המחוברת אתי לאורויי כדקתני האבן שהי' שופת עלי' וניחא דקתני הכא שהי' שופת עלי' ולא תני שעשאו להיות שופת כלישנא דמתני' דלעיל דלרבותא תני אפי' שופת עלי' עכשיו ועושה מעשה כירה אפ"ה טהורה וטעמא כיון שחברתה הסמוכה לה אינה מדבר המקבל טומאה אלא אבן בעלמא ולא נעשית בטיט. גם העשוי' בטיט לא חשיבא כלי אלא חצי כלי. וא"ת כיון דכולה מתני' משום דחברתה לא נעשית בטיט למה לי טעמא שאין לו נתיצה. י"ל דכולה חד טעמא היא דלא נאמר דין תנור וכיריים אלא במי שיש לו נתיצה כלומר דין נתיצה שצריך שבירה כשנטמא לאפוקי אבנים שאין מקבלין טומאה ול"ש בהו דין נתיצה אא"כ עשאן בטיט. ולפי זה הי' נראה דרישא דקתני על התנור ועל הכירה ועל הכופח. ה"ה על החביות של חרס ועל האבן טמאה וה"ה בכל כ"ח טמאה. אבל על האבן ועל התנור של מתכת נ"ל דיש חילוק שאם האבן מחובר בארץ בטיט אין כאן דין כירה ואין מיטמאת באויר והאבן ג"כ אפי' במגע לא מיטמא. דכיון דבלא התנור אין כאן כירה. והתנור אינו מצטרף לאבן הואיל והאבן מחובר בארץ ונמצא הכירה מחוברת לקרקע ומתכת במחובר אינו מיטמא וכולה כירה כמחובר חשיבא ואין כאן טומאת כלי חרס כלל אבל אם האבן אינה מחוברת לארץ וחברה בראשה אל התנור של מתכת חשבינין לכולה ככירה של מתכת. דבאויר לא מטמאה דאין הכירה כולה של חרס ובמגע אף האבן מיטמא דהטיט שבראשה נותן לה תורת כ"ח. ונראה אפי' לא חבר האבן אל התנור אלא שנתן טיט בראש האבן והתנור עומד בצדה ושופת על שניהם האבן מיטמאת וניחא השתא דהכא תני עלי' ועל האבן עלי' ועל הסלע כו' ולא תני עלי' ועל תנור של מתכת דהא בס"פ דלעיל אמרי' דתנור של מתכת גם הוא אין לו נתיצה אלא דשאני התם דלא ממעטי' לי' אלא שאינו מטמא בתורת כ"ח. אבל כלי מיהו הוה ומקבל טומאה בתורת כלי מתכת. וכיון דהוה כלי מצטרף אל האבן שבצדו שיהא האבן חשוב ככלי ע"י טיט שבראשו. ולפ"ז משמע דה"ה אם שופת על שני סלעים או על שני כותלים אם עשאין בטיט דינם ככירה של חרס ומיטמאין באויר ובמגע. וכן משמע דדמי לשתי אבנים שעשאן כירה וחברן בטיט דלעיל. ומה לי שתי אבנים או שני כותלים. וא"ת א"כ עלי' ועל הכותל אמאי טהורה הא סתם כותל מחובר לארץ בטיט והוי כשתי אבנים שחברן בטיט. וי"ל דטיט שחברה לכותל מתחלה אינו נותן לו תורת חרס שלא נתנו לשם כלי אלא לשם כותל:

נטמאת אחת מהן לא נטמאו כולן. אם נטמאת אחת מן האבנים לא נטמאו כולן אלא אבן הסמוכה לה ומשמשת לה והשאר טהורות וזימנין דאפי' הסמוכה לה אין כולה טמאה כדמפרש לקמן.

משנה ג

הוחלטה האמצעית לטומאה. ולא אתפרש טעמא אמאי טמא השאר שאין משמש לטמאה ושמא משום יד שצריך לו להעמיד שם קדרות לצורך השפיתה ולאחר שנטלן מן השפיתה. אבל הר"ש הביא תוספתא שתי אבנים גדולות שעשאן להיות שופת עליהן יורה גדולה אין טמא אלא צורך וכמה היא צורך טפח. משמע דלא שייך כאן יד. וצ"ל דמתני' פליגי. או שיש לחלק בין אבנים בעלמא מסתמא לא עשאן יד אלא צריכין לו לבנין וכה"ג. אבל זו שכבר היתה כירה מסתמא ניחא ליה להיות גם עתה יד לכירה. ואע"ג דיד של כירה אינו אלא טפח כדלעיל פ"ה מ"ב. היינו ביד שנעשה לבית אחיזה. אבל זו לתשמיש עשוי' ואין לה שיעור. ולפ"ז יש ללמוד מכאן דין חדש דהא דאיתרבו ידות לטומאה לאו דוקא אם הי' היד מחובר לכלי בשעה שנגעה הטומאה. אלא אפי' נגעה הטומאה בכלי ולא הי' בו יד ואח"כ עשה לו יד הרי היד טמא בטומאת הכלי. כדאשכחן הכא בשעה שנגע שרץ בכירה לא נטמא חצי' של אמצעית המשמש לטהורה. ואח"כ כשניטלה הטהורה נעשה יד לטמאה וטמא. ומיהו קשה [נמחק איזה תיבות] מסיפא נטמאו שתים החיצונות כו' נותן לזו כדי שפיתה ולזו כו' והשאר טהור משמע דלא שייך כאן יד ולכך נראה דהכא לאו משום יד הוא. אלא כל שעומד ליקצץ לא הוה חיבור ושאינו עומד ליקצץ הוי חבור. והלכך כשניטלה החיצונה ונשארה האמצעית אפי' היא גדולה ורחבה הרבה אין דרכה ליקצץ שהרי ראוי' היא להצטרף עוד לכירה אחרת כשיחזור החיצונה למקומה. אבל סיפא שהחיצונות לא ניטלו טהורה האמצעית ביותר מכדי שפיתה שעומד ליקצץ כיון שאינה ראוי' להצטרף לכירה אחרת:

ולפ"ז אפשר נמי דתוספת' דתני בשתי אבנים גדולות דטהור ביותר מכדי שפיתה לא פליג' אמתני' דהתם אע"ג דראוין להצטרף לכירה אחרת כיון שמעולם לא היו כאן שתי כירות לא אמרינן שעכשיו יעשה. אבל מתני' שניטל' החיצונה מסתבר טפי שעתיד להחזירה. אלא שצ"ע דבמתני' דלקמן מוכח דאדרבה אם סמך לה אבן גורם לטהרה:

אם יכול לשפות עלי' יורה גדולה טמאה. היינו אם נטמאו שתים החיצונות או נטמאו שלשתן וניטלה אמצעית כל שראוי ליורה גדולה לא הוי כנתוץ וטמאה כשהיתה. אבל אם נטמאת אחת מן החיצונו' וניטל' אמצעית אפי' ראוי ליור' גדול' אין טמאה אלא זו שנגעה בה טומאה והחיצונה האחרת היא בטהרתה אעפ"י שעכשיו מצטרפת עם הטמאה. כיון דבשעת מגע טומאה לא ירדה לה טומאה אין סברא שתטמא עכשיו כדפי' לעיל:

החזירה טהורה וא"ת כיון דעכשיו ראוי לכירה קטנה אמאי טהורה ומ"ש מרישא דהיתה ראוי' לקטנה ומשניטלה האמצעית וראוי ליורה גדולה לא חשיבא כנתוץ וא"כ ה"ה מגדולה לקטנה אמאי חשיבא כנתוץ. וי"ל דשאני הכא דהוחזרה האמצעית וצריכה מירוח טיט מחדש ובלא מירוח טיט לאו כירה היא וע"י המירוח הוי ככירה חדשה והיינו דמסיק מירחה בטיט כו'. ומיהו צ"ע אי החזירה ולא מירחה אין סברא שבשביל נתינת האבן יהא בטל שם כירה ולא מצינו בשום מקום שכלי קבול שנתן לתוכו אבנים בטל קבולו. וצ"ל דמיירי שהחזירו ומירחו וחברה לארץ אלא שלא מירחה בטיט רק בגללים או בשאר דברים שאין עושין ממנו תנורים דחבור זה לא משוי לי' כירה שכל דבר שאין עושין ממנו תנורים אין מחבר כדפי' בפ"ה:

מקבלת טומאה משיסיקנה ואעפ"י שכבר הוסקה כיון דמירוח טיט זה החדש משוי לה כירה בעי נמי היסק מחדש כדלעיל פ"ה מ"ט. ולאו דוקא אבן שהוחזרה בעי היסק אלא כולם צריכין היסק וכ"נ בהדי' מדברי הרמב"ם בחבורו:

משנה ד

סמך לזו אבן אחת. כאן צריך טעם כיון שאין טהרת כירה אלא בנתיצה ומאי נתיצה איכא הכא הא מעיקרא נמי לא הי' תשמיש באבן זו אלא כדי שפיתה ונטמא' כולה ואמאי בטלה טומאתה כיון שעדיין תשמישה קיים כבתחלה. ואם היינו אומרים שבכירה אחת מה שטמאה כולה אפי' יותר מכדי שפיתה. היינו מטעם יד. הוה ניחא דעכשיו בטל היד שנעשית חציה יד לטהורה. אלא דמתני' דלעיל מוכחא דלאו מטעם יד הוא כדפי' שם:

חציה של זו טמאה:

כשאין בה אלא שיעור שתי שפיתות מיירי דאלו יש בה יותר נראה דאין טמא אלא כדי שפית' האמצעית והשאר הכל טהור כדמוכח במתני' דלעיל:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה