אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק ה

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק ה

פרק ד

משנה א

תנור. מ"ש הרב אעפ"י שמעצמו אין לו בית קבול טמא דבתוכו תלי רחמנא כו' לטעמי' אזיל דברפרק ב כתב ג"כ דחבית המפולשת טמא כיון דיש לו תוך אעפ"י שאין לו בית קבול. אבל אין זה נכון דכל שאין לו בית קבול טהור ואפי' יש לו בית קבול אלא שאינו עשוי לקבלה טהור ותנור שאני שלכך נעשה מתחלה להעמידו ע"ג קרקע והוה כיש לו שולים דומיא דשולי הקורפיות דפ"ד מ"ג. ואדרבה מדאמרי' הכא דתנור אין תחלתו פחות מארבעה ע"כ משום דלא חזי לקבלה שאין לו שולים ופחות מארבעה לא חזי לאפות בו ואין מעמידין אותו ע"ג קרקע ואפי' מעמידין אותו הוה כאין לו שולים דלא חזי למידי. ובהכי מיושב מה שהקשה הר"ש תנור גדול שתחלתו פחות מארבעה יהא דין קטן עליו ויטמא בכ"ש דשאני קטן מתחלתו שעשוי הוא לקבלה שהתינוקת משחקין בו ומעמידין אותו ע"ג קרקע ואופין בו. אבל גדול שהוא פחות מכשיעור שלא נעשה לצורך קטנים ולגדולים לא חזי ונמצא שאין עשוי לקבלה ויש לנו ראי' לזה שעיקר טומאת התנור הוא שעשוי מתחלה להעמידו ע"ג קרקע מן התוספתא שכתבנו לקמן מ"ח:

תחלתו ארבעה. פי' הרב בשיעור גובה וכ"כ הרמב"ם והכי מוקי לה בגמ' דחולין ד' קכ"ד דהכא בצלקי' מיצלק כלומר שמחלקו מימין לשמאל וממעטו מגובהו ובשיעור אורכו ורוחבו תנן לקמן מ"ז אבל הר"ש לא הזכיר דלענין גובהו איתמר והרא"ש כתב בהדיא דשיעורו ד' על ד' ומשמע דברוחבו קאמר) (ולקמן מ"ז מוכח כהרב ושם הארכנו):

ושיריו ברובו. ופריך בגמ' בציר מטפח למאי חזי כלומר נהי דכלי קבול מטמא בכ"ש כדלקמן פי"ז. היינו כשעשוי לקבלה וזה בפחות מטפח אינו ראוי לאפות אפי' לתינוקת והוה אינו עשוי לקבלה שלא נעשה אלא לאפות ואינו ראוי. ולכך משני דהך ושיריו אגדול קאי ובבר שבעה שיריו ברובו אע"ג דליכא ארבעה. ורישא דשיריו ארבעה בבר ט' דטמא בד' אע"ג דליכא רובא ותרוייהו לחומרא, (וכה"ג אמר פ"ו דמקוואות מ"ה) והא דלא קאמר בבר תמניא שיריו ארבעה אע"ג דלא הוה רובא דרבותא קמ"ל בבר ט' דארבעה הוי מיעוטו ואפ"ה טמא. כ"כ התוס' בנדה דכ"ו. ומיהו כתבו די"מ איפכא דתרווייהו לקולא דלעולם בפחות מארבעה ליכא טומאה. ובבר ט' אפי' בארבעה לא מטמא עד דאיכא רובא. וכתבנו מזה לקמן מ"ז:

משיסיקנו ומסיק הר"ש דלא בעי צירוף כבשן וכמ"ש תויו"ט. ומשמע מיהת דאם צירפו בכבשן לא גרע מהיסק ומקבל טומאה מיד ואעפ"י שלא עשה לו טפלה עדיין דהא הוסק אפי' קודם גמר מלאכתו מטמא כגון שהוסק בבית האומן כדלקמן מ"ד וה"ה צירפו בכבשן ונראה מה שלא הצריכו צירוף כבשן דוקא בתנור וכירה כמו בכל הכלים. משום דתנור וכירה עיקר תשמישן תדיר באש והולך ומתחזק בכל היסק יותר הילכך לא צריכי צירוף ומ"מ פשיטא דצירוף ודאי מהני בהו. ודלא כדמשמע מדברי הרב דלא מהכי בהו צירוף משום שנעשה קודם הטפלה. ולא יתכן וכדפי'. ושוב ראיתי שהרא"ש בפירושו כתב שאפי' נצרף בכבשן אין זו גמר מלאכתו עד שיסיקנו אחר שעשה לו הטפילה ע"כ ואיני יודע מנ"ל ומהראיות שהביא הר"ש נמי לא מוכח אלא דלא צריך צירוף. ויש להביא ראי' דלאו מטעם הטפילה שיערו בהיסק דהא בכירה נמי שיעורה משיסוק ובכירה ליכא טפלה דלא אשכחן בכולה מכילתין דמדכר טפילה גבי כירה ומיהו מדברי הרמב"ם פ"ק דמ"ק מ"ט משמע דבכירה איכא טפלה ונראה דלאו דוקא ומשום תנור לחודי' כ"כ ועוד כתבנו מזה לקמן מ"ב:

ר"י אומר משיסיק החדש כדי לאפות בישן סופגנין. נראה דמסברא בעלמא אמרה ר"י כיון דקיי"ל דהיסק סופגנין עומד במקום צירוף כבשן אעפ"י שאין כח היסק זה יפה כמו צירוף כבשן החמירו בתנור הואיל ועומד להסיקו תדיר ממילא יש לנו לומר דהיסק בחדש כדי לאפות בישן נמי מהני. ות"ק ס"ל אין לך אלא מה שאמרו חכמים:

משנה ב

כירה. פי' הרב מקום שפיתת שתי קדרות וכ"ה בגמ' פ' כירה דל"ח ורש"י פי' בפ"ק דמ"ק ד"י. תנור מקום שפיתת שתי קדרות וכירה מקום שפיתת קדירה אחת וכן פי' עוד בנדה דכ"ו והוא תמוה:

משיסיקנה כדי לבשל עלי' ביצה ובכירה לא חילקו בין חדשה לישנה כמו בתנור. דתנור אופין בחומו של חרס עצמו והילכך בישן מתחמם החרס מהר מן החדש. אבל כירה אין מבשלין בחומה אלא אצל האש שבתוכה והאש מבשל לא הכירה ואין לחלק בין ישן לחדש. ולכך נ"ל דאין דרך לעשות טפילה לכירה דעיקר הטפילה נעשה להחזיק חומו של תנור והכירה אינה מתחממת כלל:

האבן היוצא מן התנור. אע"ג דכלי אבנים אין להן טומאה כלל. ידות איתרבו מקרא שבתורת יד מיטמאין וכ"כ הרב בפ"כ מ"ג. (וגדולה מזו מצינו לקמן בפ"ו אבנים שעשאן כירה יש להן טומאה ע"י הטיט שמחברן) וכאן דקדק הרב וכתב שאם נטמא התנור נטמא האבן ולא כתב נמי איפכא שאם נטמא האבן נטמא הכלי כמ"ש בפ"כ שם משום דהכא בכ"ח אם נגעה טומאה ביד לא נטמא כלל דהא לא עדיף יד מגבו וכ"כ הר"ש כאן בהדיא שאם נטמא התנור נטמא הפת שעל האבן שהתנור אעפ"י שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא את אחרים מגבו. וכ"כ רש"י ותוס' בנדה דכ"ו. וכן הכריח המשנה למלך שגם סברת הרמב"ם כך היא ברפי"ז מה"כ ומיהו ביד חלולה משמע מדברי הר"ש לעיל רפרק ב גבי מיטמאין מאחוריהן שהיד מיטמא מדרבנן ושם הארכנו:

היוצא מן התנור. פי' הרב דהוי יד שהוא בית אחיזה לתנור ומשמע דשיעור אחיזה טפח והא דאמר בפ"ט דחולין מ"ג דבית אחיזה שני טפחים צ"ל דהתם לשתי ידיו והכא ליד אחת ומ"מ לא יתכן פי' זה דהוי יד משום אחיזה דלפ"ז משמע דאם הוא פחות מטפח לא הוה יד דאין בו כדי אחיזה ובנדה דכ"ו אמר בהדיא דפחות מטפח פשיטא דטפי הוי יד אבל רש"י בנדה והר"ש והרא"ש לא כתבו דראוי לאחיזה אלא דהוי יד סתם. ונראה דעם הטפלה של תנור בונין אבנים להחזיק חומו ופעמים שבולטין ואם יטלנו יתקרר התנור וכ"כ הרמב"ם ובכירה ג"כ מערבין בעת עשייתה אבנים עם הטיט להחזיקו ואם ינטלו יהרס הבנין:

בין התנור ולכותל. דהתם עומדת לינטל כמ"ש הרב. ואע"ג דבפט"ו דאהלות מ"ח משמע דר"י ל"ל העומד ליחתך כחתוך דמי וכן בפ"י דמקוואות מ"ה. יש לחלק דהתם חייש דלמא מימלך ולא חתך אבל הכא שדוחק את הבית לא מימלך אלא דההיא דמקוואות לא מתיישב דהא א"נ מימלך ולא חתך הא קיי"ל בכל הידות ביותר מכשיעור אפי' רצה לקיים טהור כדלקמן פכ"ט מ"ג וכמ"ש הר"ש שם אלא נרא' דר"י נמי אית לי' העומד ליחתך כחתוך והך דאהלות אי בשעת עשייתה לא חישב עלי' לגוד אלא אח"כ כבר נעשה כולה גולל ואפי' בתר הכי חישב עלי' אין מחשבה מוציאתה מידי טומאה ור"י גזר היכא דחשב בשעת עשי' אטו חישב אחר עשי' ות"ק לא גזור וההיא דמקוואות אע"ג דכחתוך דמי מחמיר ר"י להטביל את כולה שמא לא יטביל עד מקום המדה:

והשאר טהור. פי' הרב דדריש בת"כ יכול אפי' יותר מכשיעור ת"ל טמאים הם ע"כ ומשמע דאפי' רצה לקיים טהור וכ"כ הר"ש פכ"ט מ"ג:

משנה ג

עטרת כירה טהורה. הטעם דכירה לאו אורחא בעטרת וכ"כ הר"ש והרא"ש. והיינו כדפי' לעיל דבכירה האש שבתוכה מבשל ולא חומה של הכירה ולכך א"צ לעטרת לשמור חומה. ומ"ש הרב דטהורה ולא נטמאת עם הכירה דאלו באפי נפשה לא מקבלא טומאה כלל דאין עשוי' לקבלה ומיהו בטירת התנור דסיפא שהיא עשוי' לקבל את הפת שרודין מן התנור וקתני פחותה מכאן טהורה צ"ל דטהורה מטומאת התנור שאם נטמא התנור אינה נטמאת עמו וכ"כ הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פי"ז. אבל אם נגע בה טומאה בעצמה טמאה אלא דקשיא בזמן שהיא גבוה ארבעה טפחים אמאי טמאה בטומאת התנור כיון שאין מחוברת לתנור אין כאן תורת יד דהא אין יד אלא במחובר וגבי ידות האוכלין ושומריהם כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ה מהט"א דבמחוברין דוקא ומשמע ודאי דה"ה לידות הכלים דמ"ש. ובאמת מתני' דהכא נמי יש לפרש דלאו בטומאת התנור נטמאת הטירה אלא כולה בטומאת עצמה איירי ובזמן שגבוה ארבעה טפחים דחזיא לקבל הפת שרודין מן התנור ושיעור הפת באפיי' אחת צריך ארבעה טפחים בגובה כשיעור התנור ה"ז כלי עשוי לקבלה ואם אין ראוי לרדיית הפת טהורה לגמרי דלא נעשית מתחלתה אלא לקבל הפת ולא חזיא להכי והוה כמו אינה עשוי' לקבלה ומשום יד נמי ליכא דאינה מחוברת והיינו דקתני סיפא ואם חברה טמאה דנהי דלא חזיא לקבלה יד מיהו הוי ודברי הרמב"ם צ"ע:

אפי' על שלשה אבנים טמאה. נקט שלשה אבנים שדרכו של תנור כן הוא כדאי' בתוספתא הביאה הר"ש שלש אבנים שעשאן תנור והא דקתני הכא טמאה סתם ולקמן בפ"ז בחצר הכירה מחוברת אם פחותה מכשיעור קתני מטמא במגע ולא באויר. נראה דהיינו טעמא דתנור דרכו בטפילה להחזיק חומו והילכך כל שמחבר לטפילה יותר ומעבה אותו מועיל לו יותר להחזיק חומו והוי יד לתנור וכיון דהוי יד הרי הוא טמא כתנור עצמו בין במגע ובין באויר כדפי' בפ"ג מ"ד דלא כפי' הר"ש והרב שם. אבל כירה שאין עושין לה טפילה שא"צ להחזיק חומה כדפי' לעיל אפי' מחובר לא הוי יד אא"כ מה שחבר לה בשעת בנינה שמחזיק הבנין כמו אבן היוצא דלעיל אבל חצר שחברה לכירה אינה צורך לכירה ולתשמיש לא חזיא כשפחותה מכשיעור ואינה חיבור כלל מדאורייתא אלא מדרבנן כמו בית הפך והתבלין דבסמוך והילכך מטמא במגע ולא באויר כר"מ:

בית הפך ובית התבלין. כתב הרב דלר"מ מדאורייתא אינם חיבור לה אלא מדרבנן ולר"ש אפי' מדרבנן לא והכי איתא בש"ס. ומוכח מזה דלא חשיבי הני יד לכירה דאי יד נינהו לכ"ע הוו חבור מדאורייתא אלא ודאי לא חשיבי יד דנהי דשמן ותבלין לצורך התבשילין הם. אבל אינם צורך לחברן לכירה. ודמי לקדרה שהבשר בתוכה או חבית של מים שאע"פ שהם צורך התבשילין אין מחברין אותם לכירה אלא שאם חברן ס"ל לר"מ דגזור בהו רבנן משום דדמו ליד. אבל בטבלא מלאה קערות לעיל בפרק ב מודה ר"מ דתוכו של זה הוה גבו של זה ואין מיטמאין זה בטומאת זה אפי' במגע דהתם לא דמו ליד כלל שהתשמיש של כל אחד חלוק מחברו לגמרי ואינם מענין אחד כי הכא שכולם צורך תבשילין הם. ועוד אפי' היו הקערות שם ענין תשמיש אחד כמו קלמרין המתואמות דהתם אפ"ה לא דמו ליד כיון דלא מינכר איזהו עיקר תוכו להיות השני טפל לו דכולם חשובין זה כזה וכל אחד כלי לעצמו היא והכי תנן לקמן פכ"ה או שמא הרובע אחוריו של חצי רובע. אבל הכא מידע ידיע דתוכה של הכירה הוא עיקר וכולם טפלים לה ודמו ליד הילכך גזר בהו ר"מ. וכן נראה מדברי הרמב"ם שהעתיק משנתינו זו בפי"ז אצל דין הידות משמע דטעמא דר"מ משום דדמי לידות. והיינו נמי דכתב שם דהוו חבור למגע אם נגעו טומאה בכירה נטמאו הם. אבל איפכא לא שאם נטמאו הם לא נטמאת הכירה דאיהו ס"ל אפילו ביד גמור דאורייתא אינו מכניס טומאה לכלי חרס דהא אינו מיטמא מגבו וכדפי' במתני' דלעיל. אבל הרב כתב כאן דהחבור למגע הוא אף להכניס וכ"כ הר"ש וכן פי' רש"י בשבת. אע"פ שגם הם סוברים דאין יד בכ"ח להכניס כדפי' במתני' דלעיל. הכא שהידות יש להן תוך ס"ל דמכניסין נמי טומאה מדרבנן כדמוכח ברפ"ח גבי מיטמאין מאחוריהן לפי' הרב והר"ש.. ונראה דאפי' להרמב"ן שסובר דיד חלולה מכניס אפי' מדאו' כדפי' ברפרק ב. הכא מודה דאינו אלא מדרבנן דהא לאו יד הוא מדאורייתא:

משנה ד

תנור שהוסק מאחוריו. נראה דאתי לאשמועינן דלא חיישינן בכל הני שמא לא הוסק תוכו של התנור כדי לאפות סופגנין ולא זו אף זו קתני דאם הוסק מאחוריו על דעת כדי לחזקו ודאי לא חיישינן שמא לא הוסק תוכו כשיעור דהא כדי לחזקו עביד ובודאי דקדק לחזקו בהיסק זה אף בתוכו ואפי' הוסק שלא לדעתו שלא נתכוין לחזקו אפ"ה אמרי' בודאי הוסק אף תוכו דהא בהיסק קל סגי לי' כדי סופגנין ואפי' הוסק בבית אומן קודם גמר מלאכתו והיינו שדעתו לעשותו גבוה עשרה טפחים והתחיל בו עד שנעשה גבוה ד' והסיקו ואח"כ גמרו כולו טמא אעפ"י שחלק העליון לא הוסק כלל ודין זה כתב הרמב"ם בפט"ו דין ב' והוא מהתוספתא וכל הני חד טעמא הוא דתנור הואיל ועומד להיסק תדיר החמירו בו בתחלתו דבהיסק כל דהו חשיב נגמרה מלאכתו ואפי' כדי סופגנין וה"ה בכל הני דהכא. והיינו דמייתי מעשה מתנורי כפר סגנא אעפ"י שלא ידעו אם הגיע' הדליקה לתוכן או שמא לא הגיעה אלא במקצתן וטימאן. וניחא השתא דלא תני דינים אלו לענין צירוף כבשן בכל הכלים דלא שייך כלל שלא לדעת בכבשן דכיון דהיסק הכבשן נפיש טובא פשיטא שהלך ע"פ כולו ובתוכו ולא שייך בי' נמי קודם גמר מלאכתו שאם נפל לכבשן קודם שנגמר פשיטא דטהור דאין שם כלי עליו עד שיגמר. אבל תנור נתנו בו שיעור תחלתו ארבעה ולכך שם כלי עליו בארבעה ואפי' דעתו להגביהו יותר והיינו דתני' בתוספתא והביאה הר"ש כאן תנור שהסיקו עד שלא נגמרה מלאכתו ר"י מטהר וחכמים מטמאין ע"כ וסתמא דמלתא שיש בו גובה ד' מיירי דהא אין תנור פחות מארבעה ומכאן הוא מ"ש הרמב"ם בפט"ו תנור שהתחיל לבנותו משיתחיל בו ארבעה טפחים ויסיקנו מקבל טומאה ע"כ. ולא כמ"ש הכ"מ דממתני' דר"פ הוא מדתנן תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה ע"כ דמהתם אין ראי' די"ל דהתם קאמר שאם עשאו גבוה ד' ואין דעתו להגביהו יותר מקבל טומאה ואלו בפחות מד' אעפ"י שאין דעתו להגביהו יותר טהור ומ"מ אם דעתו להגביהו יותר לא שמעינן מהתם דאפשר דכל שלא נגמרה מלאכתו לא מיטמא וכסברת ר"י בתוספתא וע' לקמן פכ"ז מ"ב אלא מהתוספתא הוציא זה וכחכמים דר"י והיינו נמי דין הוסק בבית האומן דמתני' וכדפי':

משנה ה

מוסף התנור. פי' הרב שנעשה כדי לשמור חומו וכ"כ הר"ש והרא"ש. וא"ת א"כ של בע"ב אמאי טהור דלשמור חומו אמאי לא הוי יד מידי דהוה אטפילה וי"ל דלא הוי יד אא"כ משתמשין בו שום דבר אבל בלא תשמיש לא דהא כסויי הכלים טהורין אעפ"י שהם צורך לכלי ושומרין את מה שבתוכו וטפילה שאני דהוי כדופן התנור עצמו ואופין הפת בדופנו אבל מוסף התנור אין אופין בו ומה"ט נ"ל הא דפליג ר"י הסנדלר היינו דס"ל דסמיכה בעלמא לא חשיב תשמיש אבל לפי' הרב [נמחק השאר] ושל נחתומין טמא. בתוספתא תני ואינו מטמא באויר אלא כנגדו והביאה הר"ש. ומכאן ראי' לפי' הר"ש והרב ברפרק ב גבי מיטמאין מאחוריהן דתוך אחוריו חשוב תוך למגע ולא לאויר משום שאינו תשמיש קבוע בתוכו ואינו אלא יד ולא עדיף מגבו דאינו מכניס טומאה אלא כיון דיש לו חלל מיטמא מדרבנן במגע ולא באויר וכדפי' נמי במ"ג:

משנה ו

תנור שנתן בו עפר. לפי פי' הרב איירי מתני' לענין אם נטמא התנור למעלה מן העפר אם נטמא ג"כ החלק שלמטה מן העפר. ובזה חילק בין מגע לאויר שאם נטמא במגע כולו טמא. ואם נטמא באויר לא כטמא התחתון וכ"כ הרמב"ם בפירושו וכן בחבורו פט"ז ביאר בהדיא כן. והטעם בזה דהחלק שנתן בו עפר בטל לו מתורת כלי דכקרקע הבית חשוב ומדאורייתא אינו חיבור לחלק העליון ומדרבנן גזור בי' דליהוי חבור מטעם כל המחובר לו הוא כמוהו והילכך מטמא במגע לחוד דעביד היכרא וכסברת ר"מ לעיל גבי בית הפך ובתוספתא מסיים בה דברי ר"מ והכא לא פליג ר"ש כיון דכלי א' הוא. ואדרבה בתוספתא תני דחכמים פליגי שאין חולקין כ"ח וכולו מטמא במגע ובאויר. והכא לא קתני שנתן בו עפר וביטלו כדלקמן פט"ו דאהלות מ"ז. דהתם בית לאו למטיימי' קאי וסתמא לא ביטלו. אבל הכא דרך למעט התנור ובסתמא הוי בטול ונראה דוקא בעפר אבל תבן או פירות בסתמא לא הוה בטול כדמוכח התם והרא"ש מפרש למתני' בתנור טמא ולענין אם מטמא אוכלין הנתונים בתוך העפר למטה. שאם האוכלין שבעפר נוגעים בדופן התנור שאין כולם מכוסין טמאין. אבל אם אין נוגעין בתנור אלא מכוסים בעפר לא נטמאו מאוירו של תנור שהרי אין כאן אויר שהעפר ביטל את אוירו ולא דמי לאוכלין שגבלן בטיט דאמרי' בריש זבחים ד"ג שאם נכנסו לאויר תנור נטמאו דהתם איכא אויר והכא הא ליכא אויר ומ"מ צ"ע לפי' זה דמאי קמ"ל פשיטא כיון שאין כאן אויר לא נטמאו מאויר וצ"ל דהיא גופה קמ"ל דסתם עפר מבטל לי' לתנור. דאלו לא מבטל לי' חשיב העפר כמאן דליתי' והיו אוכלים שבתוכו מיטמאין באוירו. ולפ"ז נראה דטומאה זו שנטמאין האוכלין במגע התנור אינו אלא מדרבנן דתנור גופי' אין בו טומאה מדאורייתא דהא העפר מבטלו מתורת כלי כמ"ש לפי' הרמב"ם:

וניחא השתא לפי' הרא"ש הא דתני נתן בו עפר עד חציו דה"מ למיתני שמילא את כולו בעפר דבטל מתורת אויר אלא דאי מלאו בטל נמי מתורת מגע אפי' מדרבנן אלא שאם נתן בו עד חצי' התחתון הוה כמו יד לעליון וכדפי' וצ"ל לפי' הרא"ש שנטמא התנור אחר שהיו שם האוכלין בעפר דאם נטמא התנור קודם שבאו האוכלין ממ"נ טמאים אם היו בתנור קודם שנתן בו עפר נטמאו מאויר התנור ואפי' נכנסו ביחד עם העפר נטמאו בשעת כניסתם אלא כדפי' שנטמא התנור אח"כ במגע. עוד כתב הרא"ש וכן הדין אם נמצא שרץ בעפר אם נוגע בתנור מטמא ואם לאו אינו מטמא. ונראה דמיירי שבדקו התנור קודם שנתנו העפר ובשעת נתינת העפר ולא הי' בו שרץ ועכשיו נמצא שרץ בעפר אמרי' דנפל באויר התנור אחר נתינת העפר ונטמא חלק העליון באויר והתחתון טהור דלאויר אינו חבור ולא חיישי' שמא בשעת נפילתו נגע בחלק עליון ונטמא כולו. דכיון דאפי' במגע אינו טמא אלא מדרבנן החלק התחתון וספק דרבנן לקולא. ועוד דכיון דעכשיו אינו נוגע אמרי' דמעולם לא נגע שכל הטומאות כשעת מציאתן אף להקל כדתנן פ"ג דטהרות ומיהו אם לא בדקו התנור קודם נתינת העפר ובשעת נתינה נראה דטמא כולו אפי' אין השרץ נוגע דכיון דכל הטומאות כשעת מציאתן אמרי' ודאי הי' השרץ בתנור קודם לכן וטימאו ולא דמי להא דאמרי' בפ"ט מ"ג שמא חי נפל ועכשיו מת דהתם טעמא אחרינא הוא דממקום למקום הוא ולא שייך כשעת מציאתן כדפי' שם:

ונתן שם אבן. פי' הרב בין התנור ובין דופני הבור שלא יפול כו' וכ"כ הר"ש והרא"ש וכן פירש"י בשבת וצ"ע אמאי צריך למיתני שנתן שם אבן בלא אבן משכחת לה שהתנור רחב ועומד על הקרקע שעל שפת הבור וי"ל דאם עומד על הקרקע אפי' מסיק מלמטן וניסוק טהור לר"י דלא הוי מחובר שעומד מעצמו ודרך התנור שמחברין אותו לרצפה בטיט כדפי' הרב בר"פ וזה אינו מחובר. אבל כשהאבן מחזיקו דמי לבנין וחשוב כמחובר ומ"מ לא מתישב דאמאי נקט פלוגתייהו בנתנו ע"פ הבור ולפלגו בעומד ע"ג קרקע כדרכו אלא שלא חברו בטיט לכך נראה דלרבותא נקט שנתנו ע"פ הבור ונתן שם אבן דאפי' עומד באויר לגמרי ואינו נסמך על הקרקע אלא שהאבן מחזיקו אפ"ה חשיב כמחובר לר"י אם מסיק מלמטה כו' ולרבנן אפי' אינו מסיק מלמטה טמא אעפ"י שהוא כתלוי בצואר הגמל. ונראה דהא דדריש ר"י יותץ שיהא מחובר בארץ לאו מחובר ממש קאמר דא"כ ליבעי מירוח טיט דוקא אלא ודאי אין סברא כלל דמחובר טמא ואינו מחובר טהור ובכל שאר כלים איפכא היא דמחובר טהור. אלא עיקר סברתו הוא דתנור הואיל ואין לו שולים ואינו ראוי לכלום אלא שמעמידו על רצפת הקרקע והוא שוליו. והלכך קפיד שיהא ניסוק מתוך היסק הקרקע שאם אינו ניסוק בכך הוה כנתוץ כיון שאין לו שולים. וחכמים סברי הואיל וראוי להעמידו ע"ג קרקע אפי' לא העמידו חשוב כלי אבל הרמב"ם מפרש ונתן שם אבן היינו ע"פ הבור והאבן הוא שוליו של תנור שהוא עומד על האבן וס"ל לר"י שאם מסיק האבן והתנור ניסוק מחמתו לא מהני אלא דוקא אם מסיק מלמטן בשולי הבור דכשניסוק מחמת היסק הקרקע של שולי הבור חשיב כמחובר לקרקע. אבל היסק האבן לא מהני דהוי כתנור של אבן שאינו מקבל טומאה אא"כ מירחו בטיט האבן עם התנור והכי איתא בתוספתא הביאה הר"ש ומודה ר"י שאם מירחו בטיט כו' (ולפ"ז נראה דהא דאמר בגמר' דבהיסק ראשון פליגי היינו אם לא נתן שם אבן ובעיקר דין מחובר איירי דמודה ר"י בהיסק שני אבל אם ניסוק ע"י האבן פליג ר"י אף בהיסק שני דנהי דלא בעי מחובר מ"מ טהור דהוי כתנור של אבן והיינו דנקט מתני' ונתן שם אבן לומר דבאבן נמי פליגי) ומתני' דיקא נמי כפי' זה דהאבן הוא מתחת לתנור דאל"כ אי מסיק מלמטן ואינו ניסוק למה נתנו שם אלא נתנו שם כדי להסיקו ע"י האבן ולקמן רפ"ז מוכח נמי כפי' זה והר"ש שמפרש כאן שהאבן הוא בצדו של תנור מפרש נמי הכי ברפ"ז גבי קלתות שהפחת הוא בצדה ברוחב ונתן שם האבן. והרמב"ם שמפרש כאן שהאבן מונח כדרכו ע"פ הבור מפרש נמי התם שהפחת הוא בעומק והאבן נתון כדרכו על הפחת. אבל הרב שמפרש כאן כהר"ש ושם כהרמב"ם לא כיון יפה:

והוא ניסוק מלמעלן טמא ואם לאו טהור כצ"ל והכי מייתי לה במס' שבת:

משנה ז

תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו: וקש' מה שאלה היא זו הא כבר תני לן בר"פ שיריו בד' ושיריו ברובו. וכל שממעטו משיעורים אלו טהור ואין לומר דהכא אתי לאשמועי' דאפי' ממעטו צריך ג"כ גרירת הטפלה דא"כ למה לי' למיתני חולקו והיינו שממעטו מרוב לא ליתני אלא דצריך גרירת טפילה ג"כ דהא הך דחולקו כבר תני לן שיריו ברובו. והי' נראה לפרש דאדרבה היא גופה אתי לאשמועינן דבממעטו מרוב ועדיין נשאר בו ד' טפחים שהיא שיעור תנור. בהא דווקא לא טהור עד שיגרור את הטפלה ג"כ ולאפוקי אם ממעטו ג"כ מארבעה טהור בלא גרירת הטפלה. והיינו כדפי' הרב לעיל בר"פ דמוקמינין שיריו בד' ושיריו ברובו הא בבר ט' והא בבר ז' דתרווייהו לחומרא ולעולם אינו טהור אלא אי ליכא רוב וגם ליכא ד' ואתיא מתני' דהכא למימר דהיינו אם לא גרר הטפלה אבל גרר הטפלה אפי' איכא ד' טהור במיעטו מרוב דהיינו שחולקו לשלשה. והא דלא קתני נמי דבממעטו מד' וגורר את הטפלה מהני אפי' נשתייר רובו כגון בתנור בר שבעה. י"ל דכל דנשתייר רובו שלם לא מהני בי' גרירת הטפלה לטהרו דבתנור בעי' נתיצה דכתיב בי' יותץ וברובו קיים ליכא נתיצה כדפירש"י בחולין דכ"ח. ולישנא דמתני' הכי משמע דתקנתא אתי לאשמועי' מי שאינו רוצה להחריב תנורו כ"כ למעטו מרוב וגם מד' כיצד יעשה והיינו דקתני כיצד מטהרין. והשתא טובא קמ"ל מתני' חדא דהא דאמרי' לעיל שיריו בד' ושיריו ברובו ומוקמינין הא בבר ט' והא בבר ז'. ולא ידעינן אי לקולא אמרי' דהיינו בבר ט' ברובו ואי ליכא רובו קיים אע"ג דאיכא ד' טהור וכן בבר ז' בד' דאי בציר לי' מד' אע"ג דאיכא רובו טהור וכן פירש"י ותוס' בפ' העור והרוטב. או י"ל דלחומרא אמרי' דעד דאיכא פחות מרוב וגם פחות מד' אינו טהור כפי' הרב והיא שיטת הר"ש והרא"ש. ושמעי' השתא ממתני' דסברא דלחומרא אמרי' דאי לקולא אין מקום עוד לשאול כיצד מטהרין דכבר אמרינן או למעטו מרוב או למעטו מד'. ותו ליכא למימר דתקנתא קאמר דהא אדרבה לעיל אמרי' דממעטו מרוב לחוד טהור וא"צ גרירת הטפלה אפי' נשאר בו ד' והכא מצריך לו ג"כ גרירת הטפלה. אלא ודאי שמעינן ממתני' דלחומרא אזלינן. ועוד שמעינן עיקר דינא דגרירת טפלה מהני כמו מיעטו מד' ודברי הרמב"ם בחבורו מוכיחין ג"כ כפי' זה שהעתיק משנתינו ברפי"ו בלשון זה תנור שנטמא ולא רצה לכותתו כיצד מטהרין אותו חולקו כו' ע"כ האיר עינינו בזה שכתב ולא רצה לכותתו ללמדינו פירושא דמתני' דתקנתא קתני אם אינו רוצה להחריב תנורו וכדפי':

אלא דלפ"ז צ"ע לשיטת רש"י ותוס' דמפרשי תרווייהו לקולא היכי מתרצי למתני'. ולא עוד אלא דסוגיית הגמ' דחולין מוכחא ג"כ דתרווייהו לקולא ומוכח התם ג"כ דמתני' דלעיל ודהכא כולהו סברי תרווייהו לקולא. דהתם רמי להו אהדדי דהכא קתני חולקו לשלשה דלא ניהוי רובו קיים. ומשמע דאפי' לא נשאר בו ד' לא טהר בפחות מרוב וכדפירש"י שם. ולעיל קתני שיריו בד' טעמא דאיכא ד' הא ליכא ד' טהור ואפי' רובו קיים אלמא דפשיטא לי' להש"ס דמתני' דלעיל דקאמר שיריו ד' דבפחות מארבע לחוד טהור אפי' רובו קיים והיינו דמפרשי תרווייהו לקולא. ולפי המסקנא כמי משמע הכי דמשני הא דצלקי' מצלק והא דעבדי' גיסטרא כלומר ההיא דלעיל דבפחות מד' לחוד טהור אפי' רובו קיים בדצלקי' ששיברו וחלקו מימין לשמאל דשוב אין חיבורו עומד יפה והלכך טהור. והכא בעבדי' גיסטרא מלמעלה למטה שמתקיים חיבורו אינו טהור אלא בפחות מרוב וגם פחות מד' אלמא דפשיטא לן דשיריו בד' דאמרי' לעיל דאי בציר לי' מד' טהור אע"ג דרובו קיים וכגון תנור בר שבעה ולפ"ז יש לתמוה טובא לשיטת המפרשים תרווייהו לחומרא דלא כהגמ'. ונראה דלהמפרשים תרווייהו לחומרא יש להם פי' אחר בסוגי' דלא כפירש"י והיינו דמתני' דהכא דקתני סתם תנור שנטמא סתמא דמילת' בכל התנורים איירי בין בבר ט' ובין בבר ז' ואפילו בבר ז' בעי נמי חולקו לשלשה דלא ליהוי רוב שלם דלעולם אינו טהור עד דאיכא תרתי פחות מד' ופחות מרוב דתרווייהו לחומרא אמרי'. והשתא קשיא לי' דלעיל מטהרין בדליכא ד' וליכא רובא בלא גרירת הטפלה. והכא משמע דאפי' איכא תרתי לריעותא דליכא לא רובא ולא ד' לא טהר בלא גרירת הטפל' (ולא ידעתי למה נדחק רש"י ז"ל שם להוכיח דת"ק אפי' ליכא ד' בעי רוב מדפליג עליו ר"מ כו' ואמאי לא ניחא לי' בפשיטות דסתמא בכל התנורים איירי אפי' בבר ז' והשתא עיקר קושיות המקשה היא מגרירת הטפלה) ומיהו מתנור גדול הרבה כגון בר י"ב או יותר דהא בכל תנורים איירי לא קשיא לי' דמאי מהני חולקו לשלשה הא אכתי איכא ד' ואמאי טהור הא אנן בעינן אפי' בפחות מרוב דלא ליהוי נמי ד' הא לא קשיא דלא מהני הכא גרירת הטפל' דהוי כמו מיעטו מד' אלא מתנור בר ז' קשיא לי' כיון דכבר לית בי' לא רוב ולא ד' למה לי עוד גרירת הטפלה הא בלאו הכי טהור ומשני דלעיל בצלקי' דמחריב לי' טובא טהור בלא גרירת הטפלה. והכא בגיסטרא אינו טהור בלי גרירת טפלה אלא דאכתי צ"ע כיון דמתני' איירי בכל התנורים ובתנור בר י"ב אמאי מהני חילקו לשלשה הא אכתי איכא ד' דהשתא ליכא למימר דגרירת הטפלה מהני כמו מיעטו מד'. הא בתנור בר ז' לא מהני אפי' ליכא ד' ולא רובא אלא בהדי גרירת הטפלה בדעבדי' גיסטרא. ואמאי מהני בתנור גדול טפי דבגדול מהני תרתי לריעותא לטהר ובקטן בעינן תלתא. ושמא אין דרך תנור להיות גדול י"ב טפחים (אבל יותר נראה משום דעבדי' גיסטרא שאינו ממעט מגובהו א"כ לעולם עדיין יש בו ד' גובה וס"ל דעיקר שיעור תנור שאמרו תחלהו ד' לשיעור גובהו איתמר כדפי' הרב בר"פ וברוחבו לא איכפת לן כלל ובין רחב הרבה או לא צריך גרירת טפלה דהא איכא בגובהו ד') ודע שמדברי הרמב"ם נראה שגם הוא סובר דבר ט' ובר ז' תרווייהו לחומרא שהרי כתב ברפט"ז תנור גדול שיריו בארבעה והקטן שיריו ברובו. וזה פשוט דקטן דקאמר לאו בקטן ממש שעשוי לתינוקת דבהאי אמרי' בר"פ תחלתו טפח ואין לו שירים כלל דבציר מטפח לא חזי' והוא בעצמו כתב בפט"ו דקטן תחלתו טפח. אלא גדול וקטן שהזכיר כאן היינו בר ט' דהוי גדול שיעורו בד' אע"ג דליכא רובא טמא כיון דאיכא ד'. וקטן היינו בר ז' שיריו ברובו אע"ג דליכא ד' דתרווייהו לחומרא. ולפ"ז נראה שזה שכתב אח"כ בדין משנתינו זו תנור שנטמא ולא רצה לכותתו כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה שזה שכתב ולא רצה לכותתו לא בא לומר שנשאר בו ד'. דהא כבר כתבנו דלהסוברים תרווייהו לחומרא. ע"כ מוקמי למתני' בכל התנורים אפי' לא נשאר בו ד'. אלא רומז לנו בזה דמיירי בדעבדי' גיסטרא ולא חלקו לרחבו דמחריב בי' טובא אלא שלא רצה לכותתו וחולקו מלמעלה למטה וזהו שכתב שם שחולקו וגורר את הטפלה עד שנמצא כל חרס ממנו עומד על הארץ כו' והיינו בחולקו מלמעלה למטה. דאלו צלקי' לרחבו אין כל חרס ממנו עומד על הארץ שהחרסים הם זה ע"ג זה וה"ק כיצד מטהרין אותו אם לא רצה למעט מגובהו (דהא דאמרי' לעיל שיריו בד' ושיריו ברובו הכל לשיעור גובהו איתמר והכא רוצה למצוא תקנה באינו ממעט כלום מגובהו והיינו בגיסטרא ובהכי א"ש נמי לשיטת רש"י דתרווייהו לקולא ואפ"ה אמר כיצד מטהרין אותו משום דעד השתא אמרי' פחות מרוב או פחות מד' הכל משיעור גובהו והשתא בעי אם אינו ממעטו מגובהו כלום כיצד יעשה) ודע דלפי שיטת רש"י דתרווייהו לקולא כתב שם דאין לפרש תרווייהו לחומרא דא"כ בבר ז' טמא ברוב אע"ג דליכא ד' ולא מסתבר דלא עדיף שיריו מתחלתו דאין תנור פחות מד' ע"כ וכ"כ התוס' שם בחולין. ואני תמי' ע"ז דכמה משניות מוכחי דעדיף שיריו מתחלתו כדתנן לקמן פ"כ מ"ב זה חומר בשירי כלי עץ מתחלתן וחומר בשירי כלי נצרים מתחלתן. ובפכ"ז מ"ב ר"מ אומר השק שיריו בד' ותחלתו משיגמר ובספי"א דפרה האזוב ג' קלחין ושיריו שנים. ושוב ראיתי שהתוס' בנדה כתבו די"ל דשירים עדיפי:

ודע דלפי שיטת רש"י דמפרש דהא דרמי בגמ' מתני' אהדדי היינו דמשמע לי' דחולקו לשלשה היינו אפי' היכי דליכא ד' בחד כגון בבר ז' כשחולקו לשנים אפ"ה לא טהור ורמי עלה ממתני' דלעיל דקתני שיריו בד' דמשמע דליכא ד' טהור אע"ג דאיכא רוב ולפי פירושו לא ידעתי למה נדחק לומר דאין לפרש תרווייהו לחומרא דלא עדיף שיריו מתחלתו. ותיפוק לי' דבגמ' מפרש ובהדי לקולא כדקאמר דליכא ד' טהור אע"ג דאיכא רוב ודוחק לומר דאתי לפרושי טעמא דתלמודא גופי' אמאי לא מפרש להו תרווייהו לחומרא:

ודע דבסברא זו דס"ל לרש"י ותוס' דלא עדיף שיריו מתחלתו והיינו דוקא בדצלקי' מיצלק דאלו בעבדי' גיסטרא הא אמרי' חולקו לשלשה אפי' בדליכא ד' כגון בבר ז' אפ"ה בעי נמי דלא ליהוי רוב כדשנינין ארומיא דמתני' וכפירש"י לעיל. והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ צ"ל דגבי גיסטרא אפילו עדיף שיריו מתחלתו לא איכפת לן משום דגיסטרא דמחובר יפה אפי' ליכא ד' הוי כאיכ' ד' כיון שמחוברין ולפ"ז אמאי לא מוקמי' מתני' דר"פ שיריו בד' ושיריו ברובו מיירי בגיסטרא ונימא תרווייהו לחומרא דאפי' בר ז' טמא ברובו לחוד אע"ג דליכא ד' והניח בצ"ע. ולכאורה אין מקום לקושייתו דלדבריו משמע לאוקמי תרתי מתני' בגיסטרא וא"א לומר כן דא"כ קשיין אהדדי דהכא קתני חולקו לשלשה ומיירי בכל התנורים ולא קפיד אלא למעטו מרוב אפי' נשאר בו ד' ולעיל אמרי' לחומרא דבעינן מיעוט מרוב וגם מד'. וכ"ת דשאני הכא משום שגורר את הטפלה ג"כ הוי כמו מיעטו מד' וכדפי' לעיל. דלסברת מהרש"א איפכא היא דבגיסטר' אפי' גורר את הטפלה ס"ל דהוה כאית בי' ד' משום דמחובר (אלא דיש להעמיד דברי מהרש"א כדפי' לעיל דאין דרך תנור להיות גדול י"ב טפחים וא"כ כי חולקו לשלשה לא משכחת ד' בשבר אחד) ומיהו עיקר סברת מהרש"א דגיסטרא דמחובר הוה כאית בי' ד' אינו מוכרח כלל והא דקשיא לי' בגיסטרא הא עדיף שיריו מתחלתו לאו קושיא היא דעיקר שיעור תנור שאמרו תחלתו ד' לא אמרו אלא בשיעור גובהו כדפי' הרב בר"פ וכ"כ הרמב"ם שם. וא"כ דווקא בצלקי' דממעטו מגובהו שייך למימר לא עדיף שיריו מתחלתו ובעבדי' גיסטרא שאינו ממעטו מגובהו לא שייך זה דברוחבו לא אשכחן שיעור, והלכך ליכא לאוקמי מתני' דלעיל בגיסטרא דכולהו שיעורי דהתם בגובהו איירי:

והנה הארכנו ליישב סוגית הגמ' לכל השיטות. ועתה נחזור לפי' משנתינו דכפי הנראה מסוגית הגמ' מתני' דהכא דקתני כיצד מטהרין בא לומר אם לא רצה לחלקו לרוחבו מימין לשמאל. דהני שיעורי דלעיל בר"פ בדצלקי'. והכא אמר אם לא רצה להחריב בו כ"כ חולקו בגובהו לשלשה מלמעל' למטה שבזה אינו מחריבו כ"כ שעומד יפה בחיבורו אבל אם חולקו בענין זה צריך ג"כ לגרור את הטפלה ומדקתני סתמא חולקו לשלשה משמע דלא קפדינין אלא דלא לשתייר רובא שלם. דאי לא שייר רובו אפי' יש ברוחב השבר ד' לא איכפת לן דשיעור ד' בתנור לא איתמר בר"פ אלא לענין גובהו כדפי' הרב בר"פ שאין גובהו פחות מד' והתם אם משייר בגובהו ד' יש שם תנור עליו אבל הכא דאינו ממעטו מגובהו אלא ברוחבו. בזה לא מצינו שיעור לתנור:

עד שיהא בארץ. הרב פי' דאטפלה קאי, ולפ"ז הו"ל למיתני עד שתהא, ולשון הרמב"ם בחבורו עד שיהא כל חרס ממנו עומד על הארץ בלא טיט על גביו:

ר"מ אומר א"צ לגרור בתרתי פליג דגרירת הטפל' לא צריך ואשיעור רוב נמי פליג דאיהו ס"ל אף ברוחב התנור אמרו שיעורו ארבעה ושיעור רוב לית לי' דלטעמי' אזיל דבגובהו נמי איהו שיריו ד' קאמר לעיל ולית לי' שיריו ברובו:

וכ"כ הרמב"ם בפירושו וכ"כ רש"י בחולין:

אחד גדול כשנים הגדול טמא:

אע"ג דאיהו נמי לא הוה רובא משום דא"א לצמצם ושמא איכא משהו טפי מפלגא והקטנים טהירין דהא ודאי ליכא רובא בחד:

משנה ח

פחות מד' טפחים טהור. פי' הרב ובבא מתנור גדול דליכא רובא וכו' וכ"כ הר"ש והרא"ש. ולטעמייהו אזלי דמפרשי בר"פ תרוייהו לחומרא. ומ"מ קשה דלמאי תני לה תו הכא הא כבר תנינא לה בר"פ. ונראה דהכא אתי לפרושי דמתני' דלעיל איירי בחולקו מלמעלה למטה והיינו דקתני הכא חתכו לרחבו מכלל דעד השתא בגובהו איירי וקמ"ל דחתכו לרחבו אם אין בו ד' טהור ואין צריך גרירת טפלה כדפי' לעיל דדווקא בעבדי' גיסטרא שלא נתמעט מגובהו כלום ועדיין יש בו ד' גובה הלכך צריך גרירת טפלה אבל לרחבו אם נתמעט מד' טהור מיד בלא גרירת טפלה. וממילא שמעי' לשיטת המפורשים דמיירי נמי בדליכא רוב ג"כ דאל"כ אינו טהור ולשיטת רש"י חתכו ברחבו בפחות מד' לחוד טהור אפי' איכא רוב. ועיקר מתני' לא אתי' הכא אלא לפרושי החילוק בין עבדי' גיסטרא לצלקי'. משום דעד השתא אכתי לא פירש לנו שיריו בד' ושיריו ברובו וחולקו לשלשה מאי ניהו אי לרוחב אי לגובה ופי' לנו כאן דכל השיעורים של תנור והיינו בד' וברובו לא נאמרו אלא לענין גובהו והילכך בגיסטרא שאין ממעט מגובהו צריך גרירת טפלה וברוחבו לא צריך ודע דתני' בתוספתא תנור של חוליות שכל אחת ואחת פחות מד' והיתה בהן אחת שיש בה ד' היא מטמאה במגע ולא באויר והשאר טהורות וכן העתיק' הרמב"ם פי"ו והר"ש כתב כאן ע"ז ולא ידעתי טעם מ"ש אויר ממגעו כיון דיש בה כשיעור ע"כ ולע"ד נראה כדפי' בר"פ דמדינא כל שאין לו שולים לאו כלי היא אלא תנור שאני שתחלת עשייתו להעמידו ע"ג קרקע. וא"כ חוליא זו אין דעתו להעמידו ע"ג קרקע שלא נעשה מתחלה להעמידה כמות שהיא שהרי מתנור גדול בא והלכך טהורה לגמרי מדאורייתא אלא דרבנן גזרו בה אטו עשאו מתחלה בן ד'. וידוע דכל טומאות דרבנן אין בהן אויר משום היכרא כדלעיל מ"ג. ויש לפרש עוד לפי שיטת המפורשים דבד' טמא אע"ג דליכא רוב וכן ברוב וליכא ד' וס"ל לתוספתא דרוב טמא מדאורייתא. אבל ד' וליכא רוב אין טמא אלא מדרבנן מרחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו. קמ"ל דאעפ"י שהחוליות כולם כבר הוסקו ואין כאן טיט חדש אלא במקום החתך. אפ"ה בעי שיסיקנו כולו בתנור חדש. ודוקא בחתכו לרחבו איצטריך למתני' אבל בחולקו לשלשה בעבדי' גיסטרא לא צריך לאשמועי' כיון שגרר ממנו את הטפלה ולא נשאר עליו טיט כלל אם חזר ומרחו כולו בטיט תנור חדש ממש היא ופשיטא דבעי היסק לכולו:

מקבל טומאה משיסיקנו. הלשון אינו מדוקדק דהו"ל למיתני אינו מקבל טומאה עד שיסיקנו:

הרחיק ממנו את הטפל' הרמב"ם מפרש לה אדלעיל אחתכו חוליות ולא מירחו במקום החתך אלא נתן שם חול וצרורות ואח"כ מירח על החול ונמצא שיש הפסק בין המירוח לתנור הוה כאלו לא מרח ולישנא דמתני' הכי משמע דקתני הרחיק ממנו. ולא קתני הרחיק מן התנור והרא"ש בפירושו כתב דאיכא תרתי חדא שעשוי אחוליות ועוד שנתן חול בין תנור לטפלה ע"כ, ולא ידעתי מאי תרתי איכא דכולה חדא היא שלא מירח על החוליות ואפשר שמפרש אפי' מירח על החוליות אלא שהרחיק הטפלה שדרך לעשות בכל התנורים מבחוץ וזה הפסיק בחול. ומ"מ ג"ז אינו מיושב שאם מירח על החוליות למה לא יקבל טומאה. ואפי' הרחיק הטפלה מה בכך ואפי' לא עשה טפלה כלל נראה שמקבל טומאה כדמוכח במתני' דלעיל דגרירת הטפל' לא מטהר אלא בחולקו:

ונתן חול או צרור. פי' לקמן מ"י:

משנה ט

החזירן לו טהור. פי' הרב שאין הלמודין מביאין לו טומאה אלא בפעם ראשונ' לבד וכו' וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובאמת היא הילכתא בלא טעמא. אבל נראה לפרש יותר כפי' הרא"ש שגם בפעם ראשונה אין הלמודין מביאין לו טומאה והיינו דקתני נותנן עליו והוא טהור אפי' משנתנן עליו אין מקבל טומאה שאין לך דבר שמחבר את התנור אלא מירוח טיט והא דקתני נטמא וסילק את למודיו. היינו אם מירחו בטיט ונטמא מהני לי' סילוק למודין לטהרו. ואפי' החזירן לו טהור כיון שלא חזר ומירח. וכ"נ מדברי הר"ש:

מירחו בטיט:

כ"ה בכל הספרים וכן העתיק הרמב"ם. אבל נראה שצ"ל מירחן בנו"ן ואלמודין קאי אם החזירן ומירחן בטיט אל התנור מקבל טומאה. והיינו דקתני וא"צ להסיקנו שכבר הוסק. ולא דמי לדלעיל בחתכו חוליות דבעי היסק כתנור חדש אעפ"י שכבר הוסקו החוליו'. דשאני התם שאין עיקר תיקון התנור אלא ע"י המירוח ובלא מירוח אינו עומד והילכך בעי היסק לחזק המירוח. אבל הכא התנור מחובר ועומד יפה ע"י הלמודין בלא מירוח. ומה שאינו מקבל טומאה בחזרת הלמודין לאו משום דלא הוה כלי אלא שכך היא הלכה בתנור כל שאין עושין ממנו תנורים אין מחבר את הסדקין ואין מחבר אלא טיט וחרסית אדמה סיד וגפסים כדאיתא בתוספתא ובהר"ש. וכיון שאין הטיט הזה בא להחזיק את התנור א"צ היסק שהתנור עצמו כבר הוסק. ולפ"ז נראה דדווק' בהחזיר הלמודין ומירחן א"צ היסק. אבל לא החזיר הלמודין ומירחו בטיט לתנור עצמו ולפרקים שיתחברו ע"י הטיט פשיטא דבעי היסק:

משנה י

וחכמים מטמאין: משיסיקנו לאפות בו סופגנין. הר"ש. ומה שפי' הרב שהטפל' מחברת ואעפ"י שיש חול בין חוליא לחוליא ע"כ ואלו לא הי' חול בין החוליות מודה נמי ר"א שהטפלה מחברת. והא דלעיל במ"ח בהרחיק את הטפלה ונתן חול או צרור בינתים טהור ולא אמרי' שהחול והצרור שסביב החוליות מחברתן דהתם בחול יבש דומי' דצרור. כ"כ התוס' בפ' הזהב דנ"ט והביאם תיו"ט לעיל. ומשמע דס"ל דחול לח מחבר הסדקים כמו טיט ולדבריהם מתני' דהכא נמי דוקא בחול יבש פליגי. ובחנם דחקו בכך דחול אפי' לח אינו מחבר כמש"ל דתניא בתוספתא כל שאין עושין ממנו תנורים אין מחבר אלא טיט וחרסית אדמה וגפסים:

ואם לאו טהור:

ואע"ג דכלי חרס אין חיבור לקרקע מטהרו דכתיב בי' יותץ כמ"ש הרב במתני' דלקמן היינו אם היא כלי וחברו אח"כ לקרקע אבל זה שאינו עומד בפני עצמו אינו כלי וכגופא דארעא דמי:

משנה יא

תנור של אבן ושל מתכת טהור בת"כ יליף לה מדכתיב יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה פרט לשל אבן ושל מתכת ע"כ נראה משום דבקרא פרט כל הכלי' בהדי' מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וכל כלי חרס כו' ובתר הכי כתיב תנור וכיריים סתם ולא כתב בהם של חרס וס"ד דאפי' בשל מתכת ואבן גזרת הכתוב היא בתנור וכיריים דיש להן דין כ"ח שאין להן טהרה בטבילה אלא בנתיצה. להכי אמר דנתיצה לא משמע אלא כלי חרס שיש לו נתיצה ואיכא למידק אטו אבן ומתכת אין להן נתיצה בפטיש וקרדומות והא כתיב ונתץ את הבית את אבניו וגו'. ונראה דדריש מדכתיב יותץ ולא כתיב תתוצו כדכתיב לעיל ואותו תשבורו. ויותץ משמע מאליו וזהו בכ"ח שמתנתץ בקל ודמי כמו מאליו א"נ שיש לו דין נתיצה שאינו מיטהר בטבילה אלא בשבירה והיינו כ"ח (וא"ת אי תנור וכיריים בכ"ח מישתעי לישתוק מיני' דהא כבר כתב וכל כלי חרס אשר יפול וגו' והכל בכלל. וי"ל דאתי למימר דתנור וכיריים אפי' הם מחוברין ובעו נתיצ' טמאין והיינו דכתב בתרי' טמאים הם דווקא הם כלומר תנור וכירים מיטמאין במחובר ולא שאר כלים אפי' של חרס):

של אבן. כשלא חברו בטיט שאם חברן בטיט יש להן דין חרס כדתנן בפ"ו:

והא דמטהרינין הכא כשהן מחוברין. היינו כשמחוברין במסמרין או בגללים וכיוצא בהן מדברים שאין עושין ממנו תנורים כדפי' במ"ט. ואפשר דהא דחברן בטיט מהני לקמן דווקא בפטפוטין ובמסמרין או באבנים שאין עליהן תורת כלי אלא שהחיבור שמחברן עושה אותן כלי והילכך הוה ככלי חרס אבל תנור שלם של אבן ושל מתכת שא"צ לטיט אפי' חברן לארץ בטיט אין להן דין כ"ח כדמשמע בסמוך דדווקא ניקב ונפגם וסתמו בטיט הואיל וצריכין לטיט יש להן דין כ"ח:

ניקב נפגם. נראה דניקב הוא גופו של תנור שניקב. ונפגם היינו בשפתו. ולהכי קתני עשה לו טפלה או מוסף. דטפילה מהני לניקב ומוסף לנפגם אבל נסדק איני יודע כיון דבכל דוכת' משמע דסדק הוא משהו ואין בו כדי שיצא ממנו האור והיכי מהני לי' סתימה של טיט להיות נידון כשל חרס. וי"ל דנסדק היינו כולו מראשו לסופו ובלא הטיט יתפרדו החלקים ויפול התנור. וצ"ע בהך דניקב ונפגם דאמרי' דסתימת הטיט נותן להם תורת כ"ח אי שייך זה בתנור דווקא. או בכל כלי מתכת ואבן הדין כן. ומצד הסברא הי' נראה דבכל הכלים שייך דין זה אבל לא מצינו זה בשום מקום אלא בתנור וכיריים. אבל בשאר כלים אפי' סתמן בזפת טמאין כדמעיקרא כדלעיל פ"ג מ"ג שאין הולכין אחר המעמיד אבל תנור וכיריים בדבר שעושין ממנו תנורים תליא. ופשטא דמתני' משמע דכל הדינים הללו מיירי בין בתנור וכיריים של מתכת ובין בשל אבן דאתרווייהו קאי ולא ידעתי למה כתבן הרמב"ם בפט"ו בשל מתכת לבד:

כמה יהא בנקב:

לכאורה משמע דנקב כזה שיצא בו האור מטהר התנור מטומאתו והילכך כשסתמו בטיט נותן לו תורת כ"ח אבל בפחות מזה שאין הנקב מטהרו עדיין תורת כלי עליו ודין מתכת יש לו. אבל מדברי הרמב"ם לקמן פ"ז מ"ב מבואר דתנור וכירה אין מיטהרין בנקב ולא משמע לחלק בזה בין של מתכת לשל חרס:

מירחה בטיט לפי' הר"ש ניחא דמירחה בטיט קאי נמי אתנור ובלא ניקבו איירי דאין מועיל להן מירוח ליתן להן דין כ"ח. אבל לפי' הרב והיא פי' הרמב"ם דאכירה לחוד קאי ובתנור מועיל מירוח. צריך ביאור אי בניקבו איירי פשיטא דכירה נמי צריכה סתימה ומה לי סתמה בפטפוטין או במירוח. ואי בלא ניקבו הא אמרי' דבתנור נמי לא מהני מירוח כשהוא שלם. ונראה שהם מפרשי' דבכירה יש חילוק בניקבה. שאם ניקבה באמצעה והיינו בכל שטח דפנותי' ומירחה שם בטיט לא מהני לה סתימה זו כלל. אלא אם ניקבה במקום מושבה על הארץ שזה גורם קלקול שאין יושבת כדרכה ומתוך זה א"א להושיב הקדרה על גבה שמתנדנדת אנה ואנה ואם עושין לה פטפוטין היינו רגלים שתוכל לעמוד כדרכה היא תיקונה ואז טמאה משום כ"ח. ולהרמב"ם שהפטפוטין הם בראשה נמי אין הנקב והפגם מפסיד את הכירה אלא בראשה שמחמת הפגם א"א להושיב שם הקדירה וזהו החילוק שבין תנור לכירה שהתנור בכל מקום שניקב וסתמו בטיט טמא משום כ"ח והכירה דווקא אם ניקבה בראש' או במקום מושבה שמקלקל ישיבת הקדרה והטיט מתקנו. אבל בשאר מקומות אם ניקבה אין הפסד לכירה ואפי' מירחה בטיט אין טמאה ובין לפי' הר"ש ובין לפי' הרמב"ם טהורה דקתני היינו משום כ"ח אבל טמאה משום כלי מתכת:

ר"י אומר מבפנים טמאה ס"ל דבפנים שהאש שורף שם צריך לטיט להגן על המתכת שלא יתקלקל מן האש. ות"ק סבר אפי' צריך לכלי לא עדיף מיד ואינו בדין שיהא הכלי נגרר בתר היד ליטמא טומאה אחרת שאינו שייך בכלי דלא דמי לניקב וסתמו דהסתימה עושה אותו כלי שאינו ראוי למלאכתו בלא הסתימה. ומ"מ הא דא"ר יהודה מבחוץ טהור. לכאורה משמע כפי' הרמב"ם והרב דאכירה לחוד קאי והילכך מבחוץ טהור דכירה לאו אורחא בטפלה כדפי' בר"פ. אבל אי קאי נמי אתנור ותנור אורחי' בטפלה וכיון שצורך הוא לו אמאי טהור וי"ל דשל מתכת שמחזיק חום הרבה א"צ לטפלה:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה