משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק ד
משנה א
החרס שאינו יכול לעמוד: פי' הרב בחרס הפורש מן החבית כו' ע"כ דדווקא בחרס הפורש אמרו כיון שטהר אין לו טומאה לעולם ולא בכלי שלם אעפ"י שניקב כדי טהרתו וכדתנן בהדי' בפ"ג מ"ג הטעם שכלי שלם אעפ"י שניקב חסין עליו ודעתו לתקנו לכך לא בטל שם כלי ממנו אבל חרס בטל שם כלי ממנו ואעפ"י שתקנו בטלה דעתו. וצ"ע אמאי לא תני תנא פלוגת' דר"י לעיל בפ"ג מ"ג. וי"ל דהתם קמ"ל רבותא לחכמים אעפ"י שתקנו בידים לחרס וסתמו בזפת שנתכוין לעשותו כלי אפ"ה לא מהני דבטלה דעתו. והכא קמ"ל רבותא דר"י דמטמא אפי' ניטל האוזן ונשבר החדוד מאליו:
ר"י מטהר וחכמים מטמאין:
פי' הרב ר"י סבר דבעינן שישב על שוליו וכו' ע"כ:
ונראה דפלוגתא דחכמים ור"י ברישא ובסיפא מחד טעמא אתו. מהא דתניא בת"כ מנין לרבות שברי כ"ח ת"ל וכל כלי חרס וביאר הרמב"ם בחבורו פי"ח מה"כ שבא לרבות שברים שהם טהורין בשאר כלים אעפ"י שראויין לתשמיש כיון שנפסד צורת הכלי טהור ובשברי כ"ח ריבה הכתוב שטמאין אם ראויין לקבל שיעור דתנן בפרק ב גבי הדקין. והראב"ד השיג ע"ז ודעתו דכ"ח שוה לשאר כלים שבכולן אם השברים עושין מעין מלאכתן טמאין וקרא דמרבה שברי כ"ח רבותא קמ"ל דלא נימא חרס הנשבר אין לו תקנה ע"כ. ונ"ל דהיינו נמי פלוגתייהו דחכמים ור"י דמתני' דחכמים ס"ל דקרא מרבה כ"ח אעפ"י שבטל תורת כלי ממנו דכה"ג בשאר כלים טהור ובכ"ח גזירת הכתוב דטמא כסברת הרמב"ם. וממילא שבר שניקב וטהר שעה אחת אין לו עוד תקנה. דהא אפי' לא ניקב הי' לו ליטהר אם לא שגזר הכתוב ואין לך בו אלא חידושו. דשברים טימא הכתוב ולא שברי שברים ושבר שטהר הו"ל שברי שברים. ומיהו כל כמה דלא טהר וטמא מגזירת הכתוב אין לחלק בין יושב על שוליו או על דפנו דאידי ואידי לאו משום כלי טמא אלא משום שבר ור"י ס"ל דאין חילוק בין שברי כ"ח לשברי שאר כלים ולא טימא בו הכתוב יותר ממה שטמאין כל השברים והיינו דווקא כשעושין מעין מלאכתן הראשונה והיא סברת הראב"ד ונמצא דטומאת השברים משום דאכתי שמו הראשון עליו ולא בטל שם כלי ממנו והלכך אפי' ניקב השבר מהני לי' תיקון כי היכי דמהני בכלי שלם. ומה"ט נמי מטהר ביושב על דופנו דבעי תשמישו כמו כשהי' שלם דניכר דלא בטל שמו:
משנה ב
ואינה יכולה להטלטל בחצי קב
גרוגרות טהורה. פי' הרב דכשבורה דמי'. ולכאורה נראה דהוי כשברי כלי חרס וטמאה מדין גיסטרא אם מקבלת משקה כשיעור הדקין דפרק ב והא דתנן טהורה היינו דטהורה מתורת כלי ומ"מ טמאה בתורת גיסטרא דלא גרע מנשברה אבל לישנא לא משמע הכי אלא דטהורה לגמרי וכ"נ מלשון הרמב"ם בפי"ט שהעתיק דין זה אצל דיני שברים ומשמע דטהורה לגמרי. ונ"ל דכל טומאת גיסטרא אינה אלא משום שדרך לייחדה לקבל משקין הדולפין כדלקמן וכל כמה דלא נשברה לגמרי עדיין שם כלי עלי' דמהני בה תיקון וטפול גללים כדתנן בפ"ג מ"ד ואינו עשוי ליחדה לתשמיש גרוע לקבל הדולפין אלא להשתמש בה כדרכה וזו שאינה ראוי' לחצי קב גרוגרות בטל תשמישה וטהורה ומדין גיסטרא כמי טהורה דאין דרכה בכך. והיינו דקתני סיפא גיסטר' שנתרועעה כו' לומר שדין הגיסטרא היא בהיפך מחבית שנתרועעה דבחבית אפי' ראוי' למשקין ואין בה סדק אפי' כמוציא משקה אפ"ה טהור' דשיעורה אינו אלא באוכלין והיינו בחצי קב גרוגרות ואלו גיסטרא שנתרועעה אדרבא אין שיעורה אלא במשקין שאם מקבלת משקין טמאה אעפ"י שאינה מקבלת אוכלין והיינו שאינה יכולה להטלטל בחצי קב גרוגרות ואם אינה מקבלת משקין אעפ"י שמקבלת אוכלין טהורה כיון שכבר נשברה ונעשית גיסטרא מיחדה למשקין הדולפין לבד:
בחצי קב גרוגרות בפ"ג מ"ב משמע דסתם חבית מיוחדת לגרוגרות ולאגוזי' ולזתים. ומה ששיערו כאן בגרוגרות משום דשיעורה בכדי סעודה כמ"ש הרב. ואגוזים אין דרך לקבוע סעודה עליהן וכן זתים סתמן לסחיטה קיימי כדאמר בשבת ר"פ חבית ולא לאכילה בעינייהו. ואפשר דהאי תנא סבר דבגרוגרות היו רגילין יותר וכמ"ש הרב ג"כ שם בפ"ג:
גיסטרא שנתרועעה:
וכתב הר"ש דווקא בנתרועעה שיעורה במשקין אבל ניקבה אם מקבלת זיתים טמאה כדקתני לקמן גבי היו בה חידודין עכ"ל והביאו תוי"ט בפשיטות. וצ"ע טובא דבפרק המצניע דצ"ה אמר רבא בהדיא ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גיסטרא. ונראה מדברי הר"ש שדעתו לחלק בין גיסטרא הבאה מכלי המיוחד למשקין שבזה אמר רבא התם דניקב שיעורו במוציא משקה והכא איירי כשהי' מיוחד לאוכלין כדקתני אעפ"י שהוא מקבלת אוכלין דבנקב בעלמא אפי' בגיסטרא אין משערין במשקה אלא בזתים כההיא דחידודין. אלא משום דנתרועעה וגרעא טפי כך נראה דעתו ז"ל. אלא שלא שמענו חילוק זה בשום מקום ובכל דוכתא משמע דכל כלי שנשבר בין מיוחד לאוכלין ובין למשקין השברים מיחדין אותן למשקין לעולם לקבל הדולפין מן הכלים וכדתנן בפרק ב גבי הדקין דשיערו התם כולם במשקין דטומאתן משום גיסטרא. ובס"פ המצניע א"ר אסי כ"ח שיעורו בכונס משקה. ולא אמרו מוציא משקה אלא לענין גיסטרא בלבד מ"ט אמר מר זוטרא לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא וקשה מה חידש לנו מר זוטרא הא מתני' היא שאין שירים לשירים כדקתני הכא. ודוחק לומר דפירושא דמתני' קאמר שאין אומרים הבא כו'. אבל נראה משום דמתני' בנתרועעה קמ"ל איהו דה"ה בניקב איתי' להך סברא שאין אומרים הבא כו' ועיקר הקושיא של הר"ש שהכריחו לחילוק זה מההיא דחדודין לא קשיא מידי דהא דגיסטרא שיעור' במוצ' משקה. היינו כשנתקלקלה אחר שנעשית גיסטרא דתו לא חס עלה אבל ההיא דחידודין לא נתקלקלה אלא בראשונה משנשבר הכלי השלם ונעשה גיסטרא עם אלו החדודין ואין זה קלקול דכל כלי שנשבר א"א בלא חדודין. ועוד דשיעור גיסטרא כשיש בה לקבל שיעור המפורש בפרק ב גבי הדקין דכל שיש בה לקבל השיעור ההיא דרך להניח' תחת הכלים הדולפין וההיא דחידודין נמי מקבלת היא כשיעור בתוכה למטה מן החדודין ואין זה מבטלה מתורת גיסטרא ומתני' דנקט נתרועעה ודאי דה"ה ניקבה אלא דבעי לאשמועינן דגיסטרא שיעורה במשקין ולא באוכלין והוא חילוף מחבית שנתרועעה דרישא דשיעור' באוכלין ולא במשקין וכדפי' לעיל להכי תני נמי בגיסטרא נתרועעה דומיא דרישא. כ"ז נראה פשוט ודברי רבינו הר"ש ז"ל צל"ע. ושוב ראיתי שיצא לו להר"ש חילוק זה מהא דתניא בתוספתא בחידודין כל המקבל עמה מים ובמתני' תנן בזתים. ומתוך זה חילק הר"ש בסוף מתני' דלקמן דתוספתא במיוחדת למשקין. ומתני' במיוחד לאוכלין. ומ"מ לדינא צ"ע דפשטא דמשניות וגמרא משמע שאין חילוק בגיסטרא וכן הרמב"ם לא כתב זה:
משנה ג
כל שניטלו אזניה כתב הרמב"ם בפי' שניטל ראשה עם אזני' וכ"כ הרא"ש והרמב"ם בחבורו לא כתב אלא כלשון המשנה היו בה חדודים חידודים אלו הם שנפגם שפת הכלי ונפרץ מכאן [ומכאן] והשלם שבין פרוץ לפרוץ בולטין והם חידודים. ואם מקבלין עמה בזתים הוה כשלם כולו וכשנפל שרץ לאויר הכלי אפי' היא נגד הפרוץ נטמא הכלי דכסתום דמי. ואם אין מקבל בזתים אין כנגדו מטמא באויר דאין כאן תוך כיון שאינו מחזיק זיתים. ומשמע דוקא אויר שכנגד הפרוץ לא חשוב תוך אבל כנגד החדוד מטמא דהא כנגדו החדוד מחזיק. ומתני' דקתני ואין כנגדו מטמא באויר היינו כנגד אותו שאינו מקבל וכל מקום הכלי שאם יתן לתוכו זתים מחזיק חשיב תוך. וכנגד הפרוץ שאינו מחזיק שם לא חשיב תוך ומיהו מדקתני מטמא במגע ואין כנגדו מטמא באויר ובפרוץ לא שייך מגע אלא בחידוד ומשמע דבאויר אפי' כנגד החדוד לא מטמא. ואפשר דהחדוד עצמו הוא דק וקלוש שגם הוא אינו מחזיק. והא דחשוב יד לכלי שמא שדרך לאחוז בו את הכלי. א"נ אפי' החדוד מחזיק הואיל ופרוץ מן הצדדים אין דרך למלאות הכלי אפי' כנגד החדוד אלא לפרקי' מדוחק וכיון שאין תשמיש תוכו קבוע הוה כתוך אחורים דרפרק ב דס"ל להר"ש והרב התם דמטמא במגע לבד לא באויר דלא מיקרי תוך גמור אלא כמו יד ואין אויר ליד כלי חרס כמ"ש בפ' דלעיל מ"ד. וכל זה כשנפל השרץ למעלה כנגד אויר החידוד או הפרוץ. אבל אם נפל באויר הכלי למטה בתוכו משמע דאין חילוק בין מחזיקין זתים למעלה או לא נטמא כולו דאויר של עיקר תוכו כמגע הוה וכ"כ הראב"ד בהשגות פי"ט. אבל הרמב"ם מפרש כולה מתני' דווקא שנפל השרץ לתוך הגיסטרא שאם מחזיקין בזתים נטמאין החדודין עם הגיסטרא ואם לאו לא נטמאו החידודים בטומאת הגיסטרא. ומשמע דהגיסטרא לעולם אינה נטמאת בטומאת החידודים. ואיני יודע טעם לדבר שאם מחזיקין זתים הוה תוך גמור ולמה לא תטמא הגיסטרא. דנהי דבידות הכלים ס"ל להרמב"ם גבי כ"ח דדווקא להוציא איתרבי ולא להכניס דלא עדיף מגבו כמ"ש הרב משנה למלך רפי"ז מה"כ. הכא לאו יד הוא אלא תוך מעליא כיון שמקבלין בזתים ואפשר דברישא כשמקבלין עמה בזתים מודה הרמב"ם דמכניסין החידודים טומאה לג לגיסטרא. והא דאסברה לענין להוציא לאו דווקא אלא איידי דקאמר גבי אין מקבלין בזתים דמטמאין במגע דווקא להוציא דהתם לא משכחת להכניס כיון שאין כאן תוך הוי כגבו ואין כ"ח מטמא מגבו נקט האי גוונא נמי ברישא. ונ"ל דבשאין מקבלין בזתים ס"ל להרמב"ם דאפי' תורת יד אין להם לחדודין שאין משמשין כלום דאי הוה יד אמאי לא מיטמו באויר הגיסטרא הא להוציא יש יד לכ"ח בין במגע ובין באויר. אלא דאלו אינם יד ומדרבנן מיטמו במגע ולא באויר דעביד היכרא כמו בבית הפך ובית התבלין בפ"ה מ"ג אליבא דר"מ, וכ"מ מדבריו בפי"ז בדין בית הפך כתב וכן כל שאנו אומרים בענין זה שמתטמא במגע ולא באויר אינו אלא מדבריהם ע"כ אבל יש לדקדק לפ"ז דא"כ סתמא דמתני' דהכא כר"מ והוי סתם ואח"כ מחלוקת ואמאי פסק התם כר"מ. וי"ל דאיכא עוד כמה סתמי כר"מ כההיא דפ"ז מ"ג ומ"ד כל הני דמיטמו במגע ולא באויר וכדפי' במ"ה מ"ג גבי טירת התנור:
היתה מיטה על צידה כמין קתדרא:
לא ידעתי פירוש דבר זה וכי קתדרא היא מוטה על צדה הלא היא עומדת על רגליה. ועוד דהו"ל למיתני כמין ערבה כדקתני בר"פ כמין שתי עריבות. ועוד כיון דכל עצמו לא בא ללמדינו אלא שאין חילוק בחידודים בין יושבת או מוטה למה האריך וכפל משנתו בחנם והו"ל למיתני בקצרה בין יושבת ובין מוטה ותו לא. ובאמת הרמב"ם בחבורו לא כתב אלא בלשון הזה בין יושבת ובין מוטה. ולשון משנתינו קשה. ולולא דברי המפורשים ז"ל נ"ל דמתני' תרתי קתני דהיתה מוטה ויש בה חידודים דינה כיושבת וכן העשוי' כמין קתדרא ולאו בדין חדודין מיירי וקמ"ל דבקתדרא נמי משערין אם מקבל עמה בזתים כמו גבי חדודין. וקתדרא היא כסא ומוקפת משלש רוחות כמ"ש הרב פכ"ד מ"ב. וגיסטרא זו נמי כה"ג היא שנפרץ דופנה מצד אחד כולה ואין לה אלא שלש דפנות ויושבת על שולי'. ודבר ידוע היא זה כשרוצין למלאות בה פירות א"א למלאותה כולה מסביב כמו אותו שיש לה דפנות מכל צד שהרי הם מתגלגלין ונופלין דרך מקום הפרוץ. אלא דרך למלאות' בשיפוע שממלא כל השולים ואח"כ מקצר ועולה בענין שיהו התחתונים מחזיקין את העליונים ונמצא שאין ממלאו בשוה לדפנות במילואן אלא צריך להניח מקצת הדפנות פנוי למעל'. והשתא קאמר שכל מקום שממלאו זתים ואין נופלין ויורדין הוי תוך גמור ומטמא במגע ובאויר וכ"מ שאינו מקבל מטמא במגע לבד:
שולי קורפיות:
בשברים מיירי שנשבר הכלי ונשארו השולים וקמ"ל דהני אפי' מסומכין מטמאין שלכך נעשו מתחלתן כלומר כשהיו שלמים ג"כ נעשו מתחלה להשתמש ע"י סמיכה וכ"כ הרמב"ם והר"ש ז"ל ומשמע מזה דבשלימים לעולם לא קפדינין אם יושבין מסומכין שלכך נעשו וכדפי' לעיל בפרק ב מ"ב:
משנה ד
שלשה שפיות: פי' הרב ואויר בנתים ע"כ:
ומשמע דכולה מתני' איירי לענין אם נפל שם שרץ על השפיות או לאוירן אי חשיבי השפיות כתוכו נטמא הכלי ואי חשיבי כגבו לא נטמא דאין כ"ח מיטמא מגבו. וקשה למאי דפי' הרב ברפרק ב גבי מיטמאין מאחוריהן דחקק שבאחוריו חשיב תוך ואם נגעה שם טומאה נטמא הכלי. וא"כ ה"נ תוך של השפיות דמי לחקק שבאחוריו וכי נמי הפנימית עודפת ונגע שרץ בתוך השפיות אמאי טהור. ואין לומר דהני שפיות לא עבידי כלל לשום תשמיש אלא לנוי בעלמא והלכך לא חשיבי תוך כלל וגרעי מחקק שבאחוריו והא דחיצונה עודפת הכל טמא משום דכיון שהכלי מתמלא עד הגבוה ממילא מתמלאין השפיות כולם וחשיבי תוך הכלי ממש. א"א לומר כן דאי לאו לתשמיש עבידי היכי א"ר יהודה חולקין האמצעית ואמאי טמא מן חצי האמצעית ולפנים הא גבו ממש הוא כיון שאינו עשוי לקבלה אעפ"י שיש לו תוך חשיב כפשוט כדמוכח בפרק ב. ועוד דחכמים דאמרו הכל טהור פי' הרב דהשפה שנפלה טומא' באויר' היא לבד טמאה כו' ואמאי היא טמאה כיון שאין עשוי לקבלה. ואפי' עשוי לקבלה לא א"ש לשיטת הרב בפרק ב דחקק אחורים לא חשיב תוך אלא למגע ולא לאויר והאיך כתב כאן דשפה שנפל טומאה באוירה טמאה. ובאמת פירושו זה בדברי חכמים העתיק מפי' הרמב"ם ולא דק דהרמב"ם יש לו שטה אחרת במשנתינו וכמו שנפרש לקמן. אבל לשיטת הר"ש והרא"ש ברישא והרב נמשך אחריהם צ"ל דחכמים אומרים הכל טהור כפשטי' דכל מן השפה הפנימית ולחוץ חשיב גבו וטהור וכ"כ הרא"ש בהדיא. ומ"מ עדיין לא נתברר טעם משנתינו בהני שפיות אי תוכן עבידי לתשמיש הא לא חשיבי כגבו ואמאי הפנימית עודפת הכל טהור הא לא גרעי מחקק אחורים. ואי לא עבידי לתשמיש מ"ט דר"י דחולקין האמצעית. ואם נפרש דכולה מתני' שנמצא השרץ באויר השפיות ולא נגע בתוכן דהשתא אפי' עבידי לתשמיש לענין טומאת אויר לא חשיבי תוך כשיטת הר"ש והרב לעיל נמי גבי אחורים דלענין אויר לא חשיב תוך. וא"ש דפנימית עודפת הכל טהור. אבל גבי היו שוות דא"ר יהודה דחולקין האמצעית ע"כ לענין מגע קאמר דלענין אויר אין כאן אמצעית דהא ליכא אלא שני אוירים בין השלשה שפיות אלא לענין מגע דופן אמצעי קאמר דמחציו ולפנים חשיב כתוך וזה תימה דעובי הדופן הפשוט האיך נדון כתוכו. ואפשר דר"י לטעמי' דס"ל נמי גבי כירה לקמן פ"ח מ"ח דעובי הכתלים נידונין כתוכו ושמא ס"ל הכי בכל כלי חרס והכא דעוביו חלוק לשלשה ס"ל דחולקין. ומ"מ אינו מיושב דרישא באויר וסיפא במגע. ועוד דלא משמע כלל שיסבור ר"י דעובי הדופי נידון כתוך אלא דוקא בכירה. ועוד דלפי' המפרשים ז"ל לשון הכל טהור והכל טמא אינו מיושב דמאי הכל הא לא איירינין אלא לענין הכלי אי טהור או טמא וליישב פי' המפרשים ז"ל נראה דאם יש כאן שפה אחת עודפת לכ"ע אזלינן בתר העודפת דלפנים ממנה חשוב תוך ולא חוצה לה דלא דמי לאחורים דהתם ליכא עודפת אבל הכא דאיכא בהד' חדא עודפת בתרה אזלינין וכל שחוצה לה כמאן דליתא ואם נפל שם שרץ הוה כנוגע בגבו וטהור. אבל בשוות דליכא עודפת ודמי כולהו לאחורים. בהא קא"ר יהודה חולקין האמצעית ולאו דדופן האמצעי קאמר דטמא. אלא ה"ק מה שבין הפנימי לאמצעי חשיב תוך וטמא. ושבין האמצעית לחיצונה טהור וטעמא דס"ל דטומאת תוך של אחורים מדאורייתא לא חשיב תוך אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ש והרב בפרק ב וכן אויר של השפיות דהכא. וכולי האי לא אחמרו רבנן ומסתיין דנגזור טומאה בפנימית ולא בחיצונה. ולשון חולקין האמצעית לאו דווקא אלא כלומר האמצעי מחלקן וחכמים אומרים הכל טהור יש לפרש כפי' הרא"ש ז"ל דכל מן השפה הפנימית ולחוץ טהור דאע"ג דחקק שבאחורים חשיב תוך. הכא גרע טפי כיון שהיא אצל עיקר תוכו וסמוך לו לא חשיב כלל ובתר עיקר אזלינין א"נ יש לפרש הכל טהור אלא אותה שנמצא טומאה בתוכה היא לבד טמאה והיינו אם נגעה בה הטומאה דלענין אויר הא ס"ל להר"ש והרב דתוכו דאחוריו לא חשיב לענין אויר אלא במגע איירי ומ"מ ל"ד לתוכו דאחורים דהתם מביא הטומאה לכלי והכא כיון דסמוך אצל עיקר תוכו לא חשוב כולי האי לטמא את הכלי אלא היא לבד טמאה ובזה נתיישב כמה קושיות שהקשינו לעיל לפירושם ז"ל:
ואמנם הרמב"ם ז"ל נראה שרוח אחרת אתו בפי' משנתינו שהוא אינו מפרש מתני' לענין אם נמצא שרץ בתוך השפיות אלא כולה כשנטמא הכלי אם נטמאו אוכלין ומשקין שבתוך השפיות כמבואר בפירושו וכ"כ בחבורו ג"כ בפי"ג דין י"א וז"ל כלי חרס שהיו לו ג' שפיות זו לפנים מזו היתה הפנימית עודפת ונכנס טומאה לאוירה כל האוכלין והמשקין שבאויר שבין שפה הפנימית ובין האמצעית והחיצונה טהורין היתה האמצעית עודפת ונטמא אוירה ממנה ולפנים טמא ממנה ולחוץ טהור היתה החיצונה עודפת ונטמא אוירה הכל טמא היו שוות כל שנטמא אוירה טמאה והשאר טהור ע"כ. נראה שהוא מפרש טעם משנתינו דכולה משום דתוכו אמר רחמנא ולא תוך תוכו כדלקמן פ"ח מ"ב וספ"י. ומבואר שם דלא מיקרי תוך תוכו אא"כ הכלי הפנימי עודף שפתה למעלה מן החיצון או אם הם שוין. אבל אם הפנימי שקוע והחיצון עודף כחד תוך דמי. והילכך ה"נ אם הפנימית עודפת והשרץ בתוכה. אין זו תוכה דחיצונית אלא תוך תוכן ואוכלין ומשקין שבחיצוניות טהורין. וכשהאמצעית עודפת ונמצא שהפנימית שוקעת והוה חד תוך לגבי הפנימית. ולגבי חיצונה הוי תוך תוכה שהיא פנימית לה ועודפת. ואם החיצונה עודפת וכולם שקועים בה כולהו כחד תוך הוו והכל טמא ובשוות כולם הוי תוך תוכה והכל טהור אלא היא לבד טמאה. ולכאורה מוכח הכא דס"ל דתוך דשפיות הוה תוך מדאורייתא ליטמא אף באויר שהרי בכולן כתב ונטמא אוירה ולפ"ז ה"ה בחקק שבאחורי הכלים נמי הוה תוך מדאורייתא דהא דמי נמי לשפיות דזה וזה אין תשמישו קבוע. וכבר כתבנו בפרק ב שכן היא ג"כ סברת הרמב"ן. אלא מדכתב כל האוכלין ומשקין שבאויר שבין השפיות כו' ולמה דקדק לכתוב באויר מתוך זה נראה דלא ברירא לי' אי תוך השפיות חשיב תוך או לא. והילכך ליכא לאוקמי במגע שנגעו אוכלין שם בתוכן דבמגע אין לנו לטהרן דדילמא לא חשיב תוך וכגבו של כלי חשוב וכשנטמא תוכו כולו טמא ואוכלין ומשקין שנגעו בגבו טמאין להכי מוקי לה שהאוכלין ומשקין באויר דהשתא ממ"נ טהורין דאי חשוב תוך טהורין מטעם תוך תוכו. ואי לא חשוב תוך הא לא נגעי וכל שאין לו תוך אין לו אויר. ומ"מ גם לשיטה זו מילתי' דר"י דאמר חולקין האמצעית אין לפרש אלא כדפי' לעיל והיינו דר"י ס"ל דבכלי אחד לא שייך תוך תוכו כלל כשהן שוות ודוקא בעודפת אזלי' בתר העודפת או בשלשה כלים זו בתוך זו אפי' בשוות חשוב תוך תוכו וכ"כ הר"ש לקמן ספ"י דבשלשה כלים מודה ר"י. אבל בכלי אחד בשוות פליג דלא שייך בי' תוך תוכו וכולהו כחד תוך דמי ובדין הוא דכשנטמא תוך אחד מכולם שהכל טמא. אלא דס"ל דתוך דשפיות מדאורייתא לא הוי תוך כלל אלא מדרבנן כדפי' לעיל וכיון דמדאורייתא אם נגע שם שרץ לא מטמא כלל דכגבו חשוב אלא מדרבנן גזור דהוי תוך ולא גזור אלא באמצעית שסמוכה לפנימית שאם נמצא באמצעית טמאה גם הפנימית. אבל בטומאת חיצונה אין טמאה הפנימית דכולי האי לא גזור. ומיהו בנטמאת הפנימית מודה ר"י דהכל טמא דלא יהא אלא כגבו וכשנטמא תוכו נטמא גבו. אלא הכא איירי שנטמאת אחת מן החיצונות וקא"ר יהודה שחולקין האמצעית כלומר האמצעית מחלקן. וחכ"א הכל טהור דסברי בכלי אחד נמי שייך תוך תוכו והלכך אין לנו לטמא אלא אותה שהטומאה בה והשאר טהורין ממ"נ אי חשיב תוך טהורין מטעם תוך תוכו. ואי לא חשוב תוך פשיטא דהכל טהור דאין מטמא מגבו:
ונ"ל דהא דתני שלשה שפיות והא בשתים נמי הוה מצי למיתני לכולהו בבא דמתני' דבעודפות לעולם אזלי' בתר העודפת ובשוות לחכמים נמי אין חידוש בשלשה יותר מבשתים אלא משום מילתי' דר"י דאמר חולקין האמצעית והיינו דהאמצעית נידונית כפנימית ולא החיצונה ובשתים לא משכחת לה:
היו שוות. נראה דסתם מתני' כר"י הגלילי דמסקי' בפרק ב דבכורות די"ז דס"ל בידי אדם אפשר לצמצם דאי כחכמים דסברי א"א לצמצם היכי אמר הכא לחכמים הכל טהור שמא אחת מהן עודפת משהו וא"א לצמצם והיכי מטהרין מספק. וכן מוכח התם בסוגי' דמייתי מתני' דלקמן פ"ה מ"ז תנור שחלקו לשנים א' גדול ואחד קטן הגדול טמא ותני עלה היו שוין שניהם טמאין ומוכח דא"א לצמצם ודחי לה שאני כ"ח דאיכא גומות בשבירתו, וא"כ הך דהכא דמתחלתו נעשו שוות ומטהרי חכמים ש"מ דכר"י הגלילי ס"ל והכי מסקי התוס' שם דהלכ' כר"י הגלילי. ומיהו מהא דמשערינין בכל דוכתא שיעורי התורה כגון כזית לטומאת מת ונבילה ואי בציר משהו טהור ליכא להוכיח דע"כ אפשר לצמצם דאל"כ היכי מטהרינין דשאני הני דהתורה מסרה לנו שיעורין אלו וע"כ לשער לפי ראות עינינו נמסרו דאל"כ לחנם נמסרו וכה"ג אמרי' התם בגמ' לענין מדות כלים ומזבח דרחמנא אמר עביד כל היכי דמצית למיעבד ניחא לי:
והיא גמר מלאכתן. פי' הרב אעפ"י שצריך למרחן כו' וכ"כ הרמב"ם ומדברי הר"ש נראה דתני לה לאפוקי מדר"מ דפליג בתוספת' וסבר דקודם צירוף נמי מטמא משנגמר ביד היוצר דחזי לקבולי מידי וע' לקמן ספ"כ: