אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק ג

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק ג

פרק ב

משנה א

העשוי לאוכלין שיעורו בזתים. משמע דאפי' מיוחד לקטניות אינו טהר עד שניקב כמוציא זית ואפי' ניקב כמוציא קטניות ולא יחדו עדיין לזתים טמא דבנקב קטן אינו מבטלו ומסתמא הוה כיחדו לזתים והיינו דקתני מתני' דשיעורו ליטהר בזתים דבפחות מכן ליכא טהרה דכל פחות מזית לא בעי יחוד. אבל כזית בעי יחוד כמ"ש הרב שאם יחדו לרמונים מקבל טומאה. ומיהו ניקב כמוציא רמון טהור לגמרי ותו לא מהני בי' יחוד. והיינו דתנן רפי"ז כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים. דאפי' בכ"ח אית בי' טומאה עד כמוציא רמון ע"י יחוד. אבל במוציא רמון טהור ולא מהני יחוד. (והא דאמר רבא ס"פ המצניע ניקב כשורש קטן עדיין כלי הוא לקבל זתים ניקב כזית עדיין כלי הוא לקבל רמונים צ"ל לצדדין קאמר דכלי לקבל זתים הוה אפי' בסתם שלא יחדו לזתים ולקבל רמונים ביחדו) וכן מה שפירש"י בברכות דמ"א כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים בע"ב חסין על כליהן כשניקב כמוציא קטניות מצניעו לזתים ניקב כזית משתמש לאגוזים ניקב כאגוז משתמש לרמונים ע"כ. צ"ל נמי דלצדדין קאמר דבמוציא קטניות טמא אפי' לא יחדו וכזית ביחדו. א"נ דאיהו ס"ל דההוא דכל כלי בע"ב אכלי עץ קאי וכדמפרש בס"פ המצניע ובפ' ואלו קשרים ד' קי"ב וכלי עץ חשוב טפי וכולהו בלא יחדו נמי טמאין. ומ"ש הרב דאפי' היתה חבית זו מיוחדת לגרוגרת ולאגוזים וניקבה במוציא זית טהורה כל זמן שלא חזר ויחדה לרמונים ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש. ולכאורה היא מילתא בלא טעמא דמה לי יחדו לרמונים או לגרוגרת ואגוזים. ואפשר דמשמע להו הכי מדאמר בגמ' ניקב כזתים עדיין כלי היא לרמונים ולא אמר לאגוזים ולגרוגרת משמע דלגרוגרת ולאגוזים לא מהני יחוד דכך נאמרה הלכה דדוקא חמש מדות בכ"ח ולא יותר. ומ"מ אינו מוכרח דנקט רמונים לומר דעד רמונים מהני יחוד וה"ה אם יחד לגרוגרות ולאגוזים דכל שלמעלה מזתים עד רמונים מדה אחת היא. ואין לפרש דהר"ש והרא"ש ס"ל דיחוד שקודם נקובתו לא מהני עד שמיחדו אחר נקובה דמנ"ל הא ובהדיא פירש"י שם דה"ה אם היתה מיוחדת בתחלה לרמונים לא נטהרה במוציא זית ע"כ. וגם מלשון הר"ש והרא"ש שכתבו אם היתה מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים. ולא כתבו רבותא אפי' היתה מיוחדת לרמונים משמע דס"ל כפירש"י שאין חילוק בין יחוד בתחלה או בסוף. ובמתני' דלקמן כתבנו דאדרבה יחוד שקודם שבירה מהני לכ"ע ושל אחר שבירה תלי' בפלוגתא והר"ש שכתב דמהני היינו כרבא דס"פ המצניע אבל הרמב"ם פי"ט מה"כ לא העתיק דין יחדו לרמונים כלל דס"ל דהילכתא כרב חיננא בר כהנא דאמר התם דבמוציא זית טהור לגמרי ככלי אבנים דלא מהני בי' יחוד משום דמר קשישא נמי כוותי' ס"ל, (ונראה דס"ל הא דאמר' ספכ"ה כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה. דוקא כשהיא כלי כמו טבעת בהמה שחשבה לאדם אבל אם בטל מתורת כלי לא מהני בי' מחשבה וכסברא זו מוכח לקמן פי"ב מ"ה ומ"ז) וא"ת היכי מצינן לומר דבמוציא זית טהור לגמרי הא בפרק ב אמרי' הדקין שבכ"ח וקרקרותיהן כו' מקבלין טומאה אם יש בהן כדי סיכת קטן או ברביעית והכא משמע דבמוציא זית או בכונס משקה אפי' יכול לקבל מן הנקב ולמטה טהור דלא חלקו כאן בין ניקב בשוליו או מן הצד י"ל דהתם לאו בתורת כלי טמאין אלא בתורת גיסטרא והכא בתורת כלי איירי. ויש חילוק בין טמא משום כלי או משום גיסטרא כדלקמן פ"ד וכדאמר נמי התם ס"פ המצניע. ואפשר דהכא בניקב לא שייך טומאת גיסטרא כלל דבנקב בעלמא אין מבטלו מכלי כיון שראוי להשתמש בו עדיין רמונים במילואו אין מיחדו לגיסטרא שהיא תשמיש גרוע אלא כשנשבר כהך דפרק ב. שיעורו במשקין. פי' הרב בכונס משקה. אבל במוציא משקה לא טהור דכלי שלם חסין עליו ומניחין תחתיו שבר כלי לקבל הנוטפין כדפי' הרב פ"ד מ"ב (ומ"ש הרב דכונס משקה גדול ממוציא משקה כ' הב"י ביו"ד סי' ר"א דכונס משקה הוא נקב רחב כעדשה כ"כ מהרי"ק ואיני יודע מנין לו ע"כ) ודע שכתב בטור או"ח סי' קנ"ח בשם סמ"ק שאם אחר שניקב בכו"מ חזר ויחדה לאוכלין שיעורו בזתים וכ"מ מדברי התוס' פי"א דזבחים מ"ה:

העשוי לכך ולכך. פי' הרב כגון קדרה שאין מניחין בה אוכל בלא משקה וכו' ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש וצ"ע דא"כ במתני' דלקמן דקתני קדרה ולפס שיעורן בזתים הא תו ל"ל הא היינו הך דהכא ולולא דבריהם נראה דהכא איירי שלפעמים מניחין בה אוכלין לבד ולפעמים משקין לבד ומדינא אם ניקב בכונס משקה אכתי לא בטל מתורת כלי דהא חזי לאוכלין כדמעיקרא ומן הדין שיעורו בזתים. והא דקתני מטילין אותו לחומרו דמשמע מדרבנן משום דלקמן פ"ח מ"ב ובספ"ט תני איפכא מטילין אותו לחומרו בכונס משקה והתם ודאי מדרבנן גזרו. דבטל בכ"מ מתורת כלי תני נמי האי לישנא הכי אע"ג דהכא מדאורייתא הוה בזתים והדר תני לקמן הלפס והקדרה שיעורן בזתים לרבותא דאע"ג דהני מדאורייתא בטל מתורת כלי בכונס משקה דעיקר תשמישו אינו אלא עם המשקה שאין מניחין בהם אוכל בלא משקה אפ"ה גזרו בהן דלא ליטהר אלא בזתים משום גזירה אטו מיוחד לאוכלין לבד. וכן בההיא דפ"ח וספ"ט גזרינין איפכא אטו מיוחד למשקין לבד כמ"ש התוס' ס"פ המצניע (ושוב מצאתי כן בתוס' בזבחים דף צ"ה שפירשו העשוי לכך ולכך היינו לפעמים אוכלין לבד ולפעמים משקין) ואין להקשות דהכא אמרי' דמשום גזירה גזרו טומאה מדרבנן. ובפ"ק דחולין כתב הרב שם סוף מ"ב דאפושי טומאה לא מפשינין משום גזירה. כבר כתבו התוס' בכמה דוכתי דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו ובכמה מקומות מצינו טומאות מדרבנן:

משנה ב

חביות שיעורה בגרוגרות. נ"ל דהני תנאי לא פליגי אסתמא דלעיל דלאוכלין שיעורן בזתים אלא דס"ל דהתם באוכלין של בשר ודגים ולפת וכה"ג שחותכין אותן לחתיכות ואח"כ מניחין אותן בכלי באותן נאמר שיעור כזתים שיש חתיכות הרבה גדולות וקטנות ומשערין בזתים כמו רוב שיעורי התורה בכזית. אבל המיוחד לפירות כמו חבית שמניחין בו פירות שלמים משתערין בשיעור הפרי. וחבית זו מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים ולזתים שפעמים מניחין בה מין זה ופעמים מין זה ונמצאת מיוחדת לשלשתן. והילכך ס"ל לר"ש שיעורה בגרוגרת כדאמרי' לעיל העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו ור"י ס"ל דלעיל דוקא שעשו לשני מינים לאוכלין ולמשקין ודאי אזלינין לחומרא. אבל זו שמיוחדת לשלשה מינים. אזלי' בתר רוב תשמישו והשנים הם רוב תשמישו והוי גרוגרות כמאן דליתי'. כיון דאיכא תרי דזוטרי מיני' ובהני תרתי אזלי' לחומרא והיינו באגוזים דליכא למימר איפכא דזתים כמאן דליתא כיון דאיכא תרי דרברבי ואזלי' לחומרא בגרוגרת דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ע"כ משערין באגוזים דהוא ודאי מכל הצדדים. ור"מ פליג אסברא זו לגמרי וס"ל דאין חילוק בין שאר אוכלין ובין פירות וכל מיני אוכלין שיערו בזתים. והשתא כולהו תנאי דמתני' לא פליגי אסתמא דלעיל ודלקמן דלאוכלין שיעורו בזתים ודלא כהרב ותיו"ט. ולכך העתיק הרמב"ם בחבורו מתני' דהכא דחבית שיעורה באגוזים אעפ"י שכבר העתיק ג"כ הך דלאוכלין בזתים. דבהא וודאי הלכה כר"ש ור"י לגבי ר"מ דיש חילוק בין מיוחד לפירות ובין מיוחד לאוכלין. ובעיקר השיעור דחבית הלכה כר"י לגבי ר"ש והשתא שמעי' ממתני' דבפירות אזלינין בכל חד כשיעור תשמישו כגון אם היתה מיוחדת לרמונים וניקב כמוציא זית או כאגוז אינו טהור עד שינקב במוציא רמון וכפירש"י בס"פ המצניע והוא כסברת ר"ש ור"י דמתני' ודלא כסברת הר"ש והרב לעיל בר"פ שאפי' מיוחדת לגרוגרות נטהרה במוציא זית דהיינו כסברת ר' מאיר דמתני' ולית הלכתא כוותי' לגבי ר"י ור"ש. ונראה עוד מכאן דיחוד שאחר שבירה גרע טפי מיחוד דקודם שבירה דהא ביחוד שקודם שבירה אזלי', ודאי בתרי' לר"י ור"ש דמתני' וכדפי' ואם יחדו אחר שבירה פליגי אמוראי ס"פ המצניע דלרבא מהני יחדו לרמונים ולרב חיננא ומר קשישא לא מהני וטעמא דמסתבר הוא דקודם שבירה כיון דחזי למילתי' לא בטל מכלי אבל לאחר שבירה שכבר נטהר כיון דלמילתי' לא חזי אלא שבא עכשיו ליחדו לרימונים י"ל דבטלה דעתו. ולפיכך יש לתמוה על הר"ש והרב בר"פ שכתבו בהפך שאם היתה מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים נטהרה במוציא זית ואם יחדו אח"כ לרמונים מקבל טומאה וזה צ"ע:

ודע דהא דאמרי' דהמיוחד לפירות משתערין במיוחד לו מ"מ זה דוקא עד רמונים אבל אם ניקב כמוציא רמון לעולם טהור אפי' הי' מיוחד למה שגדול מרמון דהא תנן ברפי"ז כל כלי בע"ב שיעורן ברמונים ומשמע דבכל מיני כלים איירי והיינו ע"כ לומר דבכל הכלים שוה שבמוציא רמון הוא שיעור טהרה לכולם וכ"כ הראב"ד פי"ד מה"כ דין ט' שלזה השיעור כולם שוים אבל יש שיעורים אחרים שאין כולם שוין שיש לכ"ח שיעורים קטנים מזה וכו'. ואעפ"י שי"ל דההוא דכל כלי בע"ב לענין כלי עץ דוקא איירי אבל בכ"ח בתר המיוחד לו אזלי' מ"מ מסתברא דכלי חרס לא עדיף מכלי עץ וכן בס"פ המצניע הוזכר שיעור רמון בכלי חרס:

שיעורה בגרוגרות פי' הרב רגילין היו להניח גרוגרות בחבית ע"כ וכ"כ הר"ש ואיני יודע מה באו ללמדינו ועוד אמאי לא כ"כ באגוזים לר"י ואפשר דלר"י באגוזים לא צריך טעם דסברא הוא דמשערין בבינוני כמ"ש תיו"ט. ולר"מ בזתים נמי דס"ל כמו רוב שיעורי התורה בכזית אבל ר"ש דס"ל לחומרא הו"ל למינקט רמונים דהוא גדול מגרוגרת ואפי' אינו גדול ממנו כיון דבכל דוכתא הוזכר שיעור רמון כדלקמן רפי"ז ובס"פ המצניע ה"נ הו"ל למנקט רמון לכך כתבו דאיהו אזיל לחומרא לענין תשמיש המיוחד לו וחבית רגילין בגרוגרת ולא ברמונים והיותר נ"ל שדברי הר"ש והרב הללו שכתבו רגילין היו להניח גרוגרת בחבית נכתבו כאן שלא במקומם ועיקר מקומם בפ"ד מ"ב גבי חבית שנתרועעה ששיערוה בחצי קב גרוגרת:

הלפס והקדרה שיעורן בזתים. בהני מדאורייתא בכונס משקה טהרו דהא הוו כמיוחד למשקין כיון שאין מניחין בהן לעולם אוכל בלא משקה אלא הואיל ומשתמש בה גם באוכלין מיחלף במיוחד לאוכלין וגזרו בו אטו מיוחד לאוכלין וכ"כ התוס' בס"פ המצניע וכדפי' במתני' דלעיל. והא דאמר בפ' דם חטאת דף צ"ה דבשורש קטן בטל וטהר מטומאתו ומותר להכניסו למקדש אע"ג דמדאורייתא בכונס משקה טהור והתוס' נדחקו שם בזה. אבל נ"ל דהתם אנן מורינן לי' לינקבו כדתנן התם נוקבו ונכנס ושוברו ולכתחלה לא מורינן לי' לנוקבו בצמצום בכדי טהרתו גזרה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו כדאמר פ"ק דשבת לענין טומאה ישנה והלכך אמרי' לי' לנוקבו מעט יותר כדי שורש קטן והא דלא אמרינן לי' לנוקבו בזית למ"ד דבזית נמי מהני יחוד לרמונים ולא בטל מתורת כלי היינו משום דהתם כל כמה דממעט בנקב עדיף דהוי תורת כלי עליו יותר ומקיים מצות שבירה בכלי (ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם מ"ש דלענין טומאה לא הוי כלי ולענין שבירה הוי כלי ותירצו דהואיל דמהני ליה יחוד לרמונים מקרי כלי. ולפ"ז צריך ישוב להרמב"ם דס"ל דלא מהני יחוד אמאי הוה כלי וצ"ל כיון דחזי להיות כלי ע"י תיקון שיסתום הנקב לא בטל שם כלי ממנו וכדפי' לקמן מ"ג וא"כ הא דפריך נוקבו והא לאו כלי הוא משום דהוה סבר דנוקבו אפי' כמוציא רמון דאז לא מהני לי' סתימה כלל דחשוב כגיסטרא ומשני לי' כשניקב כשורש קטן דמהני לי' תקון וה"ה דהומ"ל בכזתים אלא דלכתחלה כל דממעט בנקובה טפי עדיף):

שלשתן בזרעונים. פי' הרב סבר ר"ש לזרעונים נמי עבידי וכו'. ונראה דכלים אלו עיקרן למשקין אלא לפרקים מניחין בהן זרעונים ות"ק אזיל בתר רוב תשמישן ור"ש לטעמי' דל"ל הך סברא גבי חבית דמשער בגרוגרת אע"ג דאיכא תרי דזוטרי מיני' כדפי' לעיל והיינו נמי טעמא דנר דבסמוך וגירסת הרב דגרס ר"ש אומר בפרוטה ומיהו בכל הספרים גרסינן ר"א כמ"ש תיו"ט וכ"ה בתוספתא שהעתיק הר"ש פי"ד מ"א:

בזרעונים פי' הרב בנקב מוציא זרעונים. ונראה דזרעונים אינם בכלל אוכל שאין ראויין אלא לזריעה ואין זה כדין כלי העשוי לאוכלין:

שהוסק פיו בפתילה. פי' הרב דלא חשוב בכך כנצרף בכבשן ע"כ פי' משום דקתני רישא שניטל פיו טהור סד"א דפיו חשוב עיקר הכלי וצירוף פיו הוי כצירוף כולו קמ"ל דלא חשיב בכך כנצרף כולו וכ"כ הרמב"ם והא דנקט שהוסק בפתילה ה"ה הוסק פיו באור ובגחלים אלא שאין דרך לצרף חצי כלי להכי נקט בפתילה:

משנה ג

חבית שניקבה. פי' הרב במוציא זית וטהרה וכ"כ הר"ש והרא"ש. וצ"ע אי כשניקבה כדי טהרתה היכי קתני שלא בטל שם כלי מעלי' הא ודאי בטלה מכלי כיון שאינה מקבלת טומאה ובסמוך פי' הרב בהדי' שלא בטל שם כלי ממנה אעפ"י שטהרה ואינו מובן דאי טהרה ע"כ לאו כלי הוא כמ"ש התוס' בזבחים דצ"ה אלא שכתבו שם דבמקום דמהני יחוד כגון ניקב במוציא זית כשיחדו אח"כ לרמונים מקבל טומאה והלכך אעפ"י שטהרה כל זמן שלא יחדו כיון דמהני לי' יחוד מקרי כלי וגם הר"ש כאן אחר שכתב כלשון הרב דשם כלי עלי' אעפ"י שטהרה כתב ועוד דעדיין כלי הוא לקבל רמונים ולגרוגרות ע"כ. ונראה דעיקר הטעם הוא זה משום דראוי לרמונים ויתכן דתיבת ועוד הוא ט"ס אלא שגם הרא"ש העתיק ועוד אבל דברי הרב שלא העתיק טעם האחרון כלל אינו מיושב. אבל מדברי הרמב"ם בחבורו פי"ט נראה דמפרש למתני' שלא ניקבה בכדי טהרתה שכתב גבי חרס שניקב שבטל שם כלי מעלי' וטהר ע"כ משמע דחבית לא טהרה בנקב והיינו משום דלא ניקב כשיעור טהרה אבל חרס אין שיעור לטהרתו שאפילו במוציא משקה טהור כדלקמן ונראה שהוצרך לפרש כן אע"ג דניקבה סתמא משמע כפי' הר"ש משום דהרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל דבניקב כזית לא מהני לי' תו יחוד וכדפי' בר"פ וא"כ בחבית נמי בטל שם כלי כשטהר וצ"ל דלא ניקב בכדי טהרה ובפירושו ג"כ לא הזכיר שטהרה בנקב (ומיהו נראה ליישב דברי הר"ש והרב דזה שכתבו דשם חבית עלי' אעפ"י שטהרה ר"ל דחבית שניקבה חסין עלי' ואינו משליכה אלא דעתו לתקנה ולסתום הנקב וחזרה להיות כלי ולקבל טומאה ולכך לא בטל שם כלי בנקובתה כיון שראוי' לתקנה אבל חרס אין אדם חס עליו ומשניקב אעפ"י שמתקנה אין מועיל לה עוד לקבל טומאה דשבר שטהר אין לו עוד טומאה לעולם כמ"ש הר"ש ותיו"ט בר"פ דלקמן א"כ בטל שם כלי ממנה שהזפת אין מועיל לה כלום. וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם שכתב גבי חרס שניקב שבטל שם כלי ממנה וטהור והחרס שטהר אין לו טומאה לעולם ע"כ וא"כ רישא בחבית אעפ"י שטהור ג"כ שניקב בכדי טהרתו מ"מ כיון דמהני לי' תקון ממילא לא בטל שם כלי ממנו ובזה א"ש שהר"ש והרמב"ם לא פליגי ושניהם לדבר אחד נתכוונו אבל בזבחים שם מוכח דניקב כדי טהרה לאו כלי הוא ויש ליישב הסוגיא כדפי' במ"ב דבחזי לתקן תלי' ובהדי' מוכח במתני' דלקמן בחבית שנתרועעה שטהור' ותני שלא בטל שם כלי מעלי' וע"כ משום דחזי' ע"י תיקון [חסר כאן] ועוד כ' מזה במ"ח) ומ"ש הרב כאן דבמוציא זית הוי שיעור טהרה לחבית ותיו"ט הקשה ע"ז יתבאר בסמוך בס"ד:

מחזיק רביעית. פי' הרב דבחבית המחזקת מלוג ועד סאה עסקינן וכ"כ הר"ש והרא"ש וקצת קשה דמאי פסקא דתני למלתי' דוקא בחבית כזו ולא בשאר שיעורים השנויים בפרק ב מכדי סיכת קטן עד לוג או מסאה עד סאתים. ולפי שיטת הרמב"ם לעיל בפרק ב ניחא קצת דלפי פירושו רביעית הוה פחות שבשיעורים דהתם ונקט שיעור הפחות וה"ה לאינך. אבל לפי' המפורשים שם אינו מיושב ואף לפי' הרמב"ם לא ניחא דהו"ל למיתני אם יש בשבר כשיעור וכן הלשון בתוספתא. וניחא טפי דכולל כל הכלים כל חד לפום שיעור דילי' ונראה דלשיטת הר"ש דמתני' מיירי אפי' ניקב בכרי טהרתו ואפ"ה לא בטל שם כלי ממנו כיון דחזי ע"י יחוד. ולפ"ז לא איירי מתני' אלא בחבית המיוחד לזתים או לאוכלין סתם אבל במיוחדת לרמונים וניקבה בכדי טהרתה והיינו כמוציא רמון הרי בטל שם כלי ממנו דהא במוציא רמון לא מהני בי' תו יחוד כדמוכח בחמש מדות דס"פ המצניע. והשתא בדיוק נקטא מתני' בכלי בינוני דהיינו מלוג ועד סאה דכלי קטן ביותר אין דרך ליחדו לזתים אלא לדברים קטנים כמו קטניות וכיוצא. וכלי הגדול ביותר דרך ליחדו לגדול מזתים כמו רמונים וכיוצא ובכלי המיוחד לרמונים לא שייך דינא דמתני' כלל דאפי' חבית שלימה בטל שם כלי ממנו במוציא רמון והיינו דנקט שיעור רביעית דקמ"ל דבבינוני מיירי דשיעורו בזתים וה"ה דבזוטרי מיני' הוה מצי למיתני אלא דכיון דבעי לפרושי דבמוציא זית דוקא ניחא לי' למינקט בינוני דסתמי' לזתים קאי ובהכי ניחא נמי הא דפי' הרב בריש מתני' דטהרתה במוציא זית והקשה תוי"ט דלעיל אמרי' דחבית באגוזים. ולמאי דפי' ניחא דחבית דהכא ע"כ במיוחד לזתים איירי והיינו נמי דנקטי' בחבית מלוג ועד סאה ולא מלודיות ועד לחמיות כמ"ש תוי"ט משום דאתי לפרושי לן דבבינוני מיירי ולא בגדול והיינו מלוג ועד סאה דאלו לודיות ולחמיות אין זה שיעור הכלי כדלעיל בפרק ב ומיהו כ"ז לפי הטעם דלא בטל שם כלי משום דחזי ע"י יחוד אבל לפי טעם הראשון של הר"ש דבלא יחוד נמי לא בטל שם כלי הואיל ומהני לי' תיקון לחזור להיות כלי והוא ג"כ שיטת הר"ש והרמב"ם כמש"ל אינו עולה ישוב זה וצ"ל כדפי' במ"ב דכמוציא רמון הוה כגיסטרא ואין מועיל בו עוד תיקון וא"ש. ואין לתמוה דקורא חביות אעפ"י שהיא קטנה כדאמרינן רפ"ג דב"ק דלכדא נמי קרי חביתא ונ"ל דקתני חבית ולא תני כלי חרס סתם משום דכלי שדרכו להשתמש בחמין לא מהני בי' סתימת הזפת כדלקמן מ"ז להכי נקט חבית דאורחי' בצונן:

טמאה מפני שלא בטל שם כלי. טומאה זו משום גיסטרא הוא דכל חרס הפורש מן הכלי אפי' מקבל רביעית מיקרי גיסטרא אלא שאם לא עשאה בזפת הוה טהורה אפי' מדין גיסטרא דגיסטרא מיטהרת בנקב כ"ש ואין לו תקנה אפי' בזפת כדמסיק אבל זו שנתקנה קודם שבא לכלל גיסטרא הוה כשלימה ומכאן מוכח דסתמא דמתני' סברא דלא אמרי' הכל הולך אחר המעמיד דאי אמרינן הלך אחר המעמיד הוה ככלי זפת וטהור וה"נ משמע בפ' בתרא מ"ג לת"ק דלא הלך אחר המעמיד והכי איתא נמי בפ"ק דשבת דף ט"ו לחכמים דר"מ ודברי התוס' שם תמוהים לי שנראה מדבריהם דלמ"ד כלי חרס שטהר אין לו טומאה לעולם לא מהני שום תיקון וסתימה לכלי חרס והרי משנתינו זו מפורשת דסתימת זפת מהני בחבית אלא הא דכלי חרס שטהר אין לו טומאה מיירי בשברי כלי חרס דוקא כמ"ש הר"ש בפרק ב מ"ב ור"פ דלקמן וכן כתב כאן במתני' דהכא:

משנה ד

מפני שלא בטל שם כלי מעליה. דכל כמה שלא נשברה עדיין עומד לתקנה וכיון דהדר חזי' והוה כלי ע"י תיקון לא בטל שם כלי מעלי' אפי' קודם שנתקנה אבל נשברה אינו חס על השברים ואינו עומד לתקנה ובטל שם כלי מעלי' כדפי' במתני' דלעיל:

חרס מחזיק רביעית. במתני' דלעיל כתבנו אמאי נקט שיעורא דרביעית ואפשר דאיידי דמתני' דלעיל נקט נמי הכא ומיהו לפי' הרמב"ם בפרק ב גבי הדקין בכ"ח דמפרש התם דרביעית הוא הפחות שבכל השיעורין ניחא הכא דמיירי בהביא חרסין ממקום אחר וסתמי' לא ידע בהני חרסין אי אתו מכלי גדול או מקטן שאין אדם מדקדק בזה כשמלקט חרסין הנשברים וע"כ לחומרא אזלינן בהו מספק ומיטמא בפחות שבשיעורין והיינו ברביעית:

שם וכנגדו מטמא באויר. פי' הרב שאין אויר ליד כ"ח וכ"כ הר"ש והרא"ש ולא פירשו מנין להם דבר זה דלענין מגע הוי יד ולא לאויר. ובאמת אינהו לטעמייהו אזלי דס"ל הכי ברפרק ב גבי מיטמאין מאחוריהן דאחורים חשוב תוך לענין מגע ולא לאויר ודייקי לה התם ממתני' מדלא עריב ותני להו עם אויריהן. אבל שם כתבנו שהרמב"ן סובר דיד מטמא נמי באויר ולדידי' נ"ל טעמא דמתני' דהכא משום דגללים אין מחברין כלי חרס כמ"ש הר"ש במתני' דתניא בתוספתא כל דבר שאין עושין ממנו תנורים אין מחברין את הסדקים כגון זפת וגפרית שמרים וגללים ובצק ע"כ. וכיון דחיבור גללים לאו כלום הוא נמצא דכשבור הוא ואין כאן אויר אלא אותו חרס המחזיק רביעית דבלאו חיבור השאר יש לו אויר של עצמו. אבל אותן שאין בהן רביעית אין להן טומאה כלל אלא במגע מטמאין מטעם יד דאע"ג דיד נמי לא חשיב יד אלא כשמחובר מיהו לענין זה מהני חבור אפי' של גללים דדוקא לענין דניהוי כלי כמו שאר כלי חרס ע"י חבור לא מהני בי' חבור שאין עושין ממנו תנור אלא חיבור טיט דוקא. אבל לחבור בעלמא דניהוי יד בכל דהו הוה חבור אלא דרואין אותם כאלו הם בלא חלל כיון דגללים אין עושין אותו כלי ואין כאן אויר כלי אלא כיד הבולט חשיבי ואם נפל שרץ לאויר הכלי לא נטמא וכן אם נטמא החרס המחזיק רביעית ונפלו אוכלין ומשקין לאויר הכלי לא נטמאו אלא אם נגעו נטמאו:

משנה ה

ר"מ ור"ש מטמאין. נראה דפליגי הכא בעיקר דין ידות הכלים דמרבינין להו לטומא' מקרא דכתיב לכם לכל שבצרכיכם כדאמרי' בגמ' ר"פ העור והרוטב וסברי ר"מ ור"ש דכל שהוא צורך הכלי הו"ל יד וה"נ טפלה זו צריך לכלי להגין אם תגוף באבן שלא תשבר. וחכמים ס"ל דעיקר יד אינו אלא כשצריך לאדם בשעת תשמישו כמו עוקצי האוכלין שאוחזו בהן בשעת אכילה ויד היוצא מן הכלי לאוחזו בו בשעת התשמיש וטפלה זו שאינה לצורך התשמיש אלא להחזיק הכלי לאו יד הוא. ובהכי ניחא דבפ"ה מ"ג גבי בית הפך ובית התבלין שבכירה דר"מ מטמא במגע ולא באויר ור"ש מטהר לגמרי. והכא תרווייהו מטמאין בין למגע ובין לאויר דלא מפלגי דשאני הכא דעשוי לחזק ולהגין וחשבו לה כיד:

ומ"ש הרב אם נטמא הכלי מאוירו וכ"כ הרמב"ם. נראה דלאו דוקא נקטו מאויר דהא ודאי דה"ה במגע אלא ר"ל אם נטמא מתוכו בפנים לאפוקי אם נגעה טומאה בגבו דלא שייכא בי' טומאה כלל אפי' ברעועה דאין כ"ח מיטמא מגבו. והר"ש כתב דמשכחת לה נמי בגבו שנגעו שם משקין טמאין שמטמאין אחורי הכלי וכו' וזהו כסברת הרמב"ם שסובר משקין מטמאין אחורי כ"ח אעפ"י שאין המת והשרץ מטמאין אותו כדפי' בפרק ב מ"ג:

משנה ו

יבלית שטופלין בה. בהא אפי' ר"מ ור"ש מודו דהואיל שמזיעין בלא הטפילה הוה ככלי רעוע שצריך לטפלה ומגופת החבית דאינה חיבור. שאעפ"י שחברה בטיט לחביות לאו חיבור הוא שעומדת לינטל בכל שעה. ואע"ג דתנינא בפרק ב מ"ה דכל המשמש כיסוי בכ"ח טהור. התם מיירי כשנגעה טומאה בכיסוי לא מקבלא טומאה אעפ"י שיש לה בית קבול הואיל ועיקרה לכיסוי. והכא קמ"ל דלא נטמאת בטומאת החביות כאחד מדפנותי' דאינה חיבור:

ודע שהרמב"ם בחבורו פ"כ כתב שהמגופה אינה חבור שאם נגעו משקין טמאין בחביות לא נטמאת המגופה ואם נגעו משקין במגופה לא נטמאו אחורי החביות ע"כ. ונ"ל דלישנא דמתני' קשיתי' מדשני תנא גבי מגופה ותני אינה חבור וברישא וסיפא תני הנוגע בה טמא ואמאי לא תני נמי במגופה הנוגע בה טהור. לכך מפרש לה דה"ק דמגופה אינה חבור לאחורים של החביות שאם נטמאו אחורים לא נטמאת המגופה ואם נטמאת המגופה לא נטמאו אחורי החביות ולא משכחת לה אלא במשקין טמאין דכל הטומאות אין מטמאין כ"ח מגבו חוץ ממשקין טמאין כפי שיטתו כמש"ל. ורבותא קמ"ל דלא מבעי' דאינה חבור לתוכה של חבית אלא אפי' לאחורי' לא:

משנה ז

מיחם שטפלו.אפי' במיחם הבריא הוי טפלה חיבור כיון שתשמישו על האש ולעיל במ"ה בכלי חרס שאין תשמישו באש והכי איתא בהדיא בתוספתא הביאה הר"ש במ"ה:

קומקום שניקב. הא דשבק מיחם דרישא. נראה דקומקום אין תשמישו באש אלא בחמין והוי רבותא דאפי' לחמין טהור וכ"ש מיחם:

כלי נחושת שזפתן. נקט כלי נחושת משום דכלי חרס אין דרך לזופתן אא"כ ניקבו וסותם בזפת וכלי מתכת דרכן לזופתן שלמים והא דקתני ואם ליין טמאים פי' הרב דהיינו לצונן וכ"כ הר"ש ולישנא דמתני' לא משמע הכי אלא כפשטה דרישא וסיפא בצונן אלא שבשאר משקין אין משתמשין בכלים זפותין אלא יין דרכו להניח בכלים זפותין כדמוכח במס' ע"ז וכ"מ בפי' הרמב"ם והרא"ש ז"ל:

משנה ח

הנוגע בצרכה טמא. מכאן מוכח בהדיא דסתימת הזפת הוי חבור לחבית וקשה לגירסת הרמב"ם שגורס בתוספתא חבית שניקבה ועשאה בבעץ בזפת בסיד וגפסים אינם חבור והעתיק כן בחבורו פ"כ דין ג' ואח"כ בדין ה' העתיק ג"כ הך דהכא הנוגע בצרכה טמא. והדברים סותרים זא"ז. וכ"כ הר"ש במתני' דלעיל דעיקר הגירסא בתוספתא (נמחק שורה אחת):

זפת שנטפה כו' הך בבא לא צריכא כלל וכ"כ תויו"ט זו ואצ"ל זו קתני ואינו מיושב דלא שייך בבבא שלימה זו ואצ"ל זו כמ"ש התוס' בפ"ג דיבמות מ"ו והביאם תויו"ט שם. אבל הרא"ש בפירושו גורס שנטפה על פי החבית כשמזפתין החבית ועולה הזפת על פיה למעלה משפתה אינו חבור שם שהיין אינו עולה שם ע"כ ולגירסא שלנו י"ל דאע"ג דתני רישא יתר מצרכה אינו חבור וכן בטופל כ"ח הבריא סד"א התם דעביד דמימלך ושקיל לי' כיון שא"צ לכלי להכי לא הוי חבור אבל טפה אחת של זפת לא חשוב ובוודאי לא עביד דשקלה וסד"א דבטל אגב דופן הכלי והוי חבור קמ"ל:

משפך של עץ. מדברי המפרשים נראה דמיירי לענין המשפך חי הוי סתימה מקבל המשפך טומאה דחשיב כלי קבול וכ"כ הרמב"ם בחבורו פ"כ. ולפ"ז איירי במשפך של בע"ב כדלעיל פרק ב מ"ד ויש לפרש אפי' בשל רוכלין דבלא הסתימה נמי מקבל המשפך טומאה אלא דפליגי בסתימה אי הוה חבור לענין הנוגע בסתימה דניהוי כנוגע במשפך:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה