אור ברסלב
משנה אחרונה כלים › פרק ב

משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש

כלים · פרק ב

פרק א

משנה א

כלי עץ כתב הרב דפשוטיהן טהורין דתנן הכא היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאים כדמוכח בגמרא דב"ב וכ"כ הרמב"ם. ובאמת משנה שלימה הוא ברפכ"ז טבלא שאין לה לזביז בכלי עץ טמאה וכ"מ עוד בפט"ו מ"ב והרא"ש כ' דפשוטיהן טהורין אפי' מדרבנן, דאי יש להן טומאה מדרבנן לא הוי תני טהורים דהא כלי זכוכית אע"ג דאין טומאתן אלא מדרבנן תני להו. ומיהו יש מהן שטמאין מדרבנן כמו שולחן וטבלא ודולבקי שרחבין וראוי להניח עליהן שום דבר ונשאר עליו דהוו כמו מקבלין וכ"כ התוס' בסוכה דף ה' (ונראה בכוונתם דאם ראוי להניח עליהן דבר אז הוי משמשי אדם וכלים ואם לאו הוי משמש אדם לבד וטהור אפי' מדרבנן כדאיתא בתוספתא כתבה הר"ש בפי"ב מ"ב וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה"כ ואם משמשין הכלים לבד יש חילוק בהן כמ"ש הרמב"ם שם וכדלקמן פט"ז מ"ז):

ודע דהא דשייך טומאה בפשוטין בכלי עץ מדרבנן ובכלי מתכות מדאורייתא דוקא שיש עליו שם כלי כמו שולחן וטבלא שתקנו והחליקו דאל"כ אינו בכלל כלי אלא נסר בעלמא ולא שייך בי' טומאה וכ"כ הרב בהדיא פט"ו מ"ב וכ"כ התוס' בב"ב דס"ו. ולפ"ז הי' נרא' דאפי' הי' כלי ונשבר ובטל מתורת כלי לא שייך בי' טומאה דכלי בעינן וזה אינו כלי אפי' ראוי להניח עליו שום דבר הוה כנסר בעלמא וכ"מ נמי מדקתני לקמן פי"א בכלי מתכות נשברו טהרו משמע דלא מטמא אפילו בתורת פשוט והיינו משום דבטל שם כלי ממנו. אבל המגן אברהם סי' תרכ"ט ס"ק י"א לא כתב כן וצ"ע ומ"ש הרב עוד דפשוטיהן מטמאין במדרס מדאורייתא אם ראויין לכך ע"כ ור"ל אם יחדן לכך ואף במדרס בעינן נמי שתיקנן ועשה להם בית מושב כדתנן פכ"ב מ"ט עד שיחוק בו וכ"כ הרב פ"ג מ"ג כלי ולא אבן ולא קורה:

וכלי עור קא פסיק ותני דפשוטיהן טהורין בין גדול ובין קטן ולקמן בפכ"ז תנן העור טמא בחמשה על חמשה וע"כ בפשוט איירי דאי במקבל אפי' בכ"ש טמא ומשמע דמדאור' מיירי התם דומיא דשלשה על שלשה דבגד ושלש ע"ש דמרבינן להו מקרא י"ל דהכא בעור שלוק קשה שאינו ראוי לקפלו ולהניח בו שום דבר והתם ברך דהוה דומיא דשק וכ"כ התוס' בשבת דס"ג וניחא דלא חשיב הכא נמי בגד לומר דפשוט טהור דאיהו נמי איתקש לשק אלא משום דבגד לעולם רך הוא:

וכלי זכוכית. כ' הרב הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו ככ"ח ופשוטיהן טהורין אפי' מדרבנן דעבדו היכרא וכו' ע"כ. והוא שלא בדקדוק דבלאו טעמא דעבדו היכרא מן הדין שיהיו פשוטיהן טהורין אפי' מדרבנן דעיקר טומאתן משום דדמי לכ"ח וכ"ח גופייהו נמי פשוטיהן טהורין אפילו מדרבנן כדתנן לקמן רפכ"ז טבלא שאין לה לזביז בכ"ח טהורה וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפי"ח מה"כ. ובגמ' דשבת לא אמרו משום היכרא אלא לפום טעמא דבעי למימר התם דעיקר טומאת כלי זכוכית משום דדמי לכלי מתכת עיי"ש:

עוד כתב הרב דכלי חרס אע"ג דפשוטיהן טהירין לא מצי למתני בהדי הנך משום דכל הני טהורין כשיש להן תוך אעפ"י שאין להן בית קבול כגון חביות שאין לה שולים ומפולשת בכלי עץ טהורה ובכ"ח טמאה דבתוכו תלי רחמנא והרי יש לה תוך אעפ"י שאין לה בית קבול ע"כ ולא עמדתי על סוף דעתו בכל דבריו דעיקר קושייתו אמאי לא חשיב כ"ח בהדי הנך לאו קושיא הוא כלל דהנך פשוטיהן אין טהורין אלא מדאורייתא אבל מדרבנן טמאים. וכ"ח אפי' מדרבנן טהורים כדפי' לעיל ובכמה דינים משונים כ"ח מכל הכלים והלכך ראה התנא לסדר דיני כ"ח לעצמן ומסדר והולך בכל הפרק והתירוץ שכתב הרב דחבית שאין לה שולים בכ"ח טמאה לא ידעתי פירושו אם מתחלתו נעשה חבית זו בלא שולים פשיטא דטהורה דהא לקמן מ"ג תנינן בהדי' דאפי' סילונות כפופין ומקבלין וטפי שהתקינו לענבים וחבית דפונה טהורים והני הא יש להן תוך וגם בית קבול אלא משום שאין עשויין לקבלה טהורים. ופשיטא דכ"ש חבית שאין לה שולים דטהורה. ואם ר"ל בחבית זו שעתיד לעשות לה שולים ועדיין לא נגמרה מלאכתה ואפ"ה טמאה גם זה צ"ע מנין לו ופשוט דקודם גמר מלאכתו אין שום כלי מטמא והכי מוכח בהדיא ספ"ד. ונראה כוונת הרב דחבית זו שנפתח' וניטלו שולי' איירי והיא מקבלת על דפנותי' כאותה ששנינו רפ"ד וכך נראה שהבין תיו"ט דמייתי לי' טעמא מהתם. אבל לא א"ש הא דיהיב הרב טעמא דבתוכו תלי רחמנא אף ע"פ שאין לו בית קבול. והא אנן שיש לו בית קבול אמרינן שמקבלת על דפנותי' ומ"ה טמאה דהוי כעוש' מעין מלאכתו הראשונה שמתחילתו נעשה להיות מטה על צדה וה"נ אמרי' לקמן מ"ב דקרקרותיהן ודפנותיהן כשמקבלין שיעור מועט טמאין. אבל הרב דמייתי לי' לענין פשוטיהן משמע דאתי למימר דלא בעי בית קבול כלל אלא אתוכו קפיד ומשום שמטמא מאוירו וזה דבר תמוה. ואפשר שהרב הוציא זה מדין התנור שגם הוא אין לו שולים וכתב הרב רפ"ה ג"כ טעם זה דבתוכו תלי רחמנא כו'. וגם זה לא יתכן דתנור שאני הואיל ומתחילת עשייתו נעשה להעמידו ע"ג קרקע ורצפת הקרקע הוא שולי' הוה כיש לו שולים כדאמרי' גבי שפוד בס"פ וכן בשולי קורפיות דספ"ד ובכמה דוכתי ובדוחק י"ל כוונת הרב כדפי' לעיל שניטלו שוליו איירי ומקבלת על דפנותי' ומשום דבכלי עץ וכלי עצם לא מצינו שיטמאו בקבלת דפנותי' אלא בכ"ח דוקא והיינו משום דכ"ח בתוכו תלי רחמנא אע"פ שאין לו בית קבול. כלומר אע"פ שנתבטל עיקר בית קבול שלו אפ"ה חשוב כמקבל ובשאר כלים הוה כפשוט:

מקבלין טומאה מכאן ולהבא. פי' הרב אבל למפרע לא דלא גזרו טומאה ישנה אלא בכלי מתכת ע"כ. וצ"ע דלמה לי' למתני הא דכל כמה דלא תני בהו שחוזרין לטומאתן ממילא ידעינן דאין חוזרין. ועוד דהו"ל למיתני בהדי' אין חוזרין לטומאתן דהא דמקבלין טומאה להבא פשיטא הוא. ולולא דברי הרב ז"ל נראה דאדלעיל קאי נשברו טהרו כלומר טהרו לגמרי ואפי' טומאת פשוט דרבנן לית ליה כגון כלי שהי' לו לבזבזין ונשבר ונפלו לבזביזו, ונשאר טבלא חלקה סד"א שיש לו תורת פשוט ומטמא מדרבנן קמ"ל דלא כיון שלא נעשה לשם פשוט דכל כלי פשוט אינו טמא אלא אם עשה בו צורת כלי כדפי' לעיל וזה משנעשה פשוט לא אחשבי' לשם כלי והיינו דקתני חזר ועשה מהן כלים כלומר שעשה לשבר זה שם כלי שהחליקו או סרקו לשם כלי פשוט מקבל טומאה מכאן ולהבא מדרבנן. והשתא ניחא דלא תני הך דחזר ועשה מהן כלים נמי גבי כלי נתר וחרס דבסמוך דהתם לא שייך למיתני מקבלין טומא' מכאן ולהבא דהא פשוטי כ"ח אין להם טומאה אפילו מדרבנן:

ומטמאין מאחוריהן פי' הרב היינו חקק שמאחוריו ומטמאין שם במגע ולא באויר עיי"ש ומשמע דטומאת מגעו נמי אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא חשוב תוך שהרי אין מטמא באוירו אבל גזרו במגעו מדרבנן ובאוירו לא גזרו וכ"כ הר"ש:

מאחוריהן היינו חקק שמאחוריו. והא דקתני בת"כ מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו התם אחורים היינו גבו ולא החקק כדהכא כ"כ הר"ש. והתוס' בשבת תירצו עוד א"נ אינו מיטמא מאחוריו מדאור' אלא מדרבנן ע"כ. ותירוץ זה אינו נוח לי דלמה לי' לתנא דת"כ לאתויי חומרא דלטמא בדוחק שזה מדאורייתא וזה מדרבנן ואמאי לא מייתי מגבו דמטמא אחרים ואינו מיטמא אפי' מדרבנן אלא העיקר כתי' הראשון דהיינו גבו והרב משנה למלך ספרק א מה"כ דקדק שתירוץ הראשון דוחק למיקרי גבו בשם אחורים והר"ש שהשמיט תי' השני שסובר דמגע אחורים טמא מדאורייתא ע"כ. ולא נהירא דאי חשיב תוך דאוריי' לענין מגע אמאי לא מטמא באויר אלא ודאי דמגעו נמי אינו אלא דרבנן ומה שהשמיט הר"ש תי' זה היינו מטעם דפי' דאדמייתי לה מחומרא דמדאוריי' ודרבנן טפי הו"ל לאתויי מגבו. ולכך ניחא לי' כתירוץ הראשון דמגבו הוא דמייתי ואין זה דוחק לומר דאחורי' היינו גבו דהא לקמן פכ"ה בכולי פירקא קרי לגבו אחוריו וכן בסוגיא דבכורות דף ל"ח:

ואין מיטמאין מגביהן, והא מגכיהן,תנן פ"ה מ"ב האבן היוצא מן התנור חבור. משמע מדין יד שמכניס ומוציא טומאה והאיך מכניס טומאה כיון דאין מיטמא מגבו ומי עדיף יד מגבו צ"ל דחיבור דהתם אינו אלא להוציא ולא להכניס והרב שם אסברה נמי להוציא וכן דקדק הרב משנה למלך בדעת הרמב"ם רפי"ז מה"כ דיד כלי חרס אינו אלא להוציא דווקא (וכן משמע סברת התוס' בפ' כל היד ד' כ"ו) אבל כתב שם בשם הרשב"א שהתו' תירצו דגזירת הכתוב הוא דיד עדיף מגבו והרמב"ן תי' דאיכא לאוקמי יד כלי חרס ביד חלולה שנטמא מאוירו ומכניס טומאה לכלי ע"כ. ונ"ל דהתוס' לא ניחא להו לאוקמי ביד חלולה דלטעמייהו אזלו דאחוריהן דמתני' דהיינו החקק שמאחוריו נמי לא מיטמא אלא מדרבנן דלא חשוב תוך מדאורייתא וה"ה ליד חלולה והילכך ידות דמקרא נפקי ע"כ גזירת הכתוב היא דאין חילוק בין פשוט לחלול מדאורייתא. ולהרמב"ן משמע דחשוב תוך מדאורייתא ואפי' לענין אויר. וצריך ישוב לדידי' אמאי לא עריב ותני במתני' מיטמאין מאויריהן ומאחוריהן ע' בתוס' פ"ק דשבת וא"ת הא דתנן לקמן מ"ז בית תבלין של חרס שנטמא אחד מהן לא נטמא חבירו דאחוריו הוי. וה"נ תנן בפכ"ה ברובע וחצי רובע והשתא נהי דחשוב אחוריו כיון דחלול הוא מטמא מדאורייתא להרמב"ן. ולהתוס' נמי מדרבנן מיהת מיטמא ואמאי מטהרין התם ויש לחלק דהתם כל אחד כלי לעצמו ואינו עשוי לשמש לחבירו ואין לו תורת יד אבל חקק שמאחורי הכלי או יד חלולה שעשוין לשמש לכלי חשיבי יד גמור להרמב"ן מדאורייתא ולהתוס' מדרבנן:

משנה ב

הדקין שבכ"ח וקרקרותיהן. כך היא גי' המפרשי' דמתני' מיירי בין בדקין עצמו כלומר כלי הקטן שבכ"ח כשמחזיק כדי סיכת קטן טמא וכן קרקרותיהן ודפנותיהן נמי בשיעור זה מיטמאין. אבל לא יתכן לפרש כן דכלי שלם לא אשכחן בשום דוכתא דבעי שיעור ובפי"ז משנה טו:

תנן העושה כלי קבול מ"מ טמא ופי' הרב שם אפי' אינו מקבל אלא כ"ש ומשמע דבכל הכלים הדין כן וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפרק ב מה"כ. וראיתי שכן הקשו ג"כ התוס' בחולין ד' נ"ד דלא מצינו בשום מקום שיעור לכ"ח בתחלתו. ועוד דאי מיירי בדקין עצמו שמחזיקין כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו א"כ אין לך כלי קטן ממנו ובסיפא דמתני' אמר הפכין הגלילים והחביונות שיעור קרקרותיהן כ"ח ואין להן דפנות ונדחק הר"ש לפרש דסיפא אתאן לריב"ז דפליג את"ק ולישנא לא משמע הכי דאי לאפלוגי אתי אמאי שני בלישני' וקרי להו הפכין הגלילים לינקוט הדקין שבכ"ח כלישני' דת"ק ובאמת הרמב"ם בחבורו פי"ח מה"כ לא העתיק דין משנתינו לענין הדקין השלמים אלא כולי' לענין שיעור קרקרותיהן ודפנותיהן איירי וכ"כ ג"כ בפירושו. ונראה שגירסתו הדקין שבכ"ח קרקרותיהן בלא וא"ו. דהשתא לא איירי אלא בשיעור קרקרות ודפנות לחוד אבל הכלי מתחילתו אין לו שיעור כלל. (והכי משמע נמי מהא דיושבין שלא מסומכין דאינו אלא בשברים דאלו בשלם אפי' מסומך טמא כדלקמן פ"ד מ"ג שלכך נעשה) וס"ל נמי דסיפא דמתני' הפכין הגלילים כו' אתאן ככ"ע והעתיקו ג"כ שם בחיבורו דין ט"ו. והיינו דתרי גווני דקין נינהו והני דרישא בקטנות שבגדולות איירי וסיפא בקטנים שבקטנים והיינו דקרי להו פכין והם מתוך קטנותן קרקרותיהן בכ"ש ואין להן דפנות כמ"ש בפירושו ובחיבורו שם (ונראה דלהרמב"ם דכולה מתני' בשברים איירי הא דנקט דקין לא קאי אלא אכדי סיכה ועד לוג ומלוג ועד סאה דאלו מסאה ועד סאתיים וכו' לאו מדקין נינהו). שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. לשון מכדי לא מתיישב דהו"ל למיתני כדי. ותויו"ט כ' דבנוסחת מהר"ם בכדי ועוד לפי סדר לשון המשנה הו"ל למיתני עד לוג כדי סיכת קטן כדתני בכולהו שיעור השבר בסוף והרמב"ם מפרש דמכדי סיכת קטן אשיעור הכלי בתחלתו קאי שאם קודם שנשבר הי' מחזיק כדי סיכת קטן או יותר מכדי סיכה עד לוג או יותר מלוג עד סאה כל אלו שיעור השבר שלהן ברביעית. ונראה דהא דלא תני מתני' מכדי סיכת קטן ועד סאה משום דיש מקומות שדרכן לעשותן עד לוג ויש מלוג עד סאה כמ"ש הר"ש בסמוך גבי ועד שלש ועד חמש. ובחבורו לא העתיק אלא מכדי סיכה עד סאה (והא דאמרי' בחולין לוג כלמטה סאה כלמטה אעפ"י שהכל שיעור אחד לישנא דמתני' נקט) עוד כתב בחבורו שם שכדי סיכת קטן היינו סיכת אדם קטן. ונימוקו עמו דלפי שיטתו דכדי סיכה אכלי קאי א"א לפרש דרביעית יהא שיעור השבר של סיכת אבר קטן של קטן. ולא ניחא לי' לפרש כדי סיכה הוא שיעור השבר כשיטת המפרשים ז"ל דלשון המשנה לא משמע כן כדפי'. ועוד דפחות מן שיעור אבר קטן של קטן פשיטא דלא חזי למידי וא"כ סיפא דפכין הגלילים שיעור קרקרותיהן כ"ש משמע דאפי' פחות מכן מיטמא ואמאי כיון דלא חזי. ולא משמע לי' דסיפא פליגא כדפי' לעיל. (ויש ראי' לשיטת הרמב"ם ממתני' ג' וד' דפ"ג דקתני התם שיעור שבר סתם ברביעית משמע משום דפחות שבשיעורים נקט וכ"ש דבגדול ממנו טמא אבל לשיטת המפרשים הו"ל למינקט כדי סיכה):

ועד לוג. בגמרא בחולין אמרינין לוג כלמטה סאה כלמטה וכולהו כלמטה להחמיר. ולא ידעתי למה כתב הרמב"ם בחבורו הי' הכלי מחבית המכילה כסאה עד המכילה סאתים או יתר ונשברה שיעור שבריו בחצי לוג הי' הכלי מחבית המחזיק סאתים עד חצבים גדולים שיעור שבריו בלוג ע"כ דהא לפי הגמ' אינו כן דהמכילה סאה שיעורו כלמטה ברביעית והמכילה סאתים כלמטה בחצי לוג גם דברי הרב כאן כלי שהי' מחזיק מלוג ויתר מלוג אינו מדוקדק דהו ל לכתוב יתר מלוג דווקא ובסמוך בדברי ר"ע כ' ג"כ משהגיעו להיות קטנות שיעורן ברביעית ע"כ הו"ל לכתוב כשהם יותר מקטנות. מסאה ועד סאתים בחצי לוג. אבל אם אין השבר מחזיק אלא רביעית לא מקבל טומאה אפי' אם יחדו לצורך תשמיש רביעית לא מהני כיון שבא מכלי גדול בטלה דעתו דע"כ כולה מתני' ביחדו איירי דאי בלא יתרו לאו כלי הוא כדתנן רפ"ג העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים וטהור במוציא זית עד שמיחדו לרמונים כמ"ש הרב שם. ומתני' דהתם משמע הכי דקתני כמה שיעור כ"ח ליטהר אלמא דבמוציא זית טהור מיד אע"ג דחזי לרמונים כל כמה דלא יחדו טהור. וה"ה בשיעורין דהכא דבכולהו בעי יחדו ואם יחדו לפחות מכשיעור בטלה דעתו. וכ"כ התו' בחולין דף נ"ה וכ"נ מסקנת הר"ש והרא"ש כאן. וכתבו עוד דהא דאיתא בתוספתא כל כלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וכמ"ש הרב רפ"ד דמשמע מזה דאי כל כמה דלא יחדו נטהר בשבירה תו לא מהני יחוד דכבר טהר שעה אחת. לאו קושיא הוא דהתם לא אמרו כיון שטהר שעה אחת אין לו טומאה אלא בשבר שנשבר ולא בכלי שלם שנשבר דשפיר מהני בי' יחוד אעפ"י שקודם שיחדו הי' טהור והביאו ראיות לזה. ובהכי מיושב הא דתנן רפ"ג שיעור כ"ח ליטהר העשוי לאוכלין בזיתים ואמרי' התם דאם יחדו לרמונים טמא. וקשה אמאי שביק כל הני שיעורין דהכא ונקט רמונים והו"ל למימר אם יחדו לרביעית או לחצי לוג כדתני הכא. ואין לומר דהתם בניקב בשוליו איירי שאינו יכול לקבל כלום דהא סתמא קתני ועוד דאפי' ניקב בשוליו אם הדפנות ראוין לקבל נמי טמאין כדאמר הכא. אבל נראה דיש חילוק בין נשבר לניקב דהכא בנשבר ובטל תשמישו ודרך להקצותו לתשמיש כל דהו כגון כלי שהי' מחזיק סאה אם מחזיק השבר שלו רביעית נוח הוא לו. אבל לקמן מיירי בניקב דלא בטל לגמרי ואינו מתיאש ממנו להקצותו לתשמיש מועט אלא להשתמש בו במילואו כגון למלאות בו רמונים. ואם מיחדו לתשמיש של חצי לוג או רביעית לא מהני דבטלה דעתו. (ומכאן צ"ע על פי' רש"י בחולין דף קכ"ג גבי טלית שהתחיל בה לקורעה דמשמע דמפרש למתני' דהכא בלא יחדו דמייתי ראי' מהכא דהטלית טהורה אעפ"י שנשאר בה שלש ע"ש. ולמאי דפרשינין דהכא ביחדו אין זה ענין לשלש ע"ש דלא בעי התם יחדו ואמאי פרחה טומאה. ומיהו אפי' נפרש דה"נ לא בעינן יחדו ל"ק כלל דהכא השברים טמאין דכל עיקר טומאת הכלי טומאת מגע הוה ולא בטלה דשברים ג"כ ראוין לכך אבל טלית דהתם טומאת מדרס הוה ובטלה דשלש ע"ש אין ראוי' למדרס כדמסיק רש"י ז"ל התם והילכך דברי רש"י שם צל"ע וע' בתוס' זבחים דצ"ה וכ"ז לשיטת המפרשים אבל הרמב"ם דס"ל לקמן רפ"ג דלא מהני התם יחוד נ"ל דאיהו מפרש מתני' דהכא נמי בלא יחדו והכא מיירי שיטמא משום גיסטרא דרבי קרא בכלי חרס שהשברים שלו טמאין דכתיב וכל כ"ח לרבות השברים כדאיתא בתוספתא וכתבו בחבורו פי"ח ומתני' דרפ"ג דבמוציא זית טהור היינו בניקב דלא שייך בי' גיסטרא וכ"מ לקמן רפט"ז) ודע דכל הני שיעורין דמתני' דמיטמאין לאו משום כלי אלא משום גיסטרא דאפי' ניטלה אזני' חשיבא גיסטרא כדלקמן פ"ד מ"ג ויש חילוק בין כלי לגיסטרא כדלקמן ושוב ראיתי שכ"כ ג"כ התוס' ס"פ המצניע. ודוקא כשבר חשוב גיסטרא אבל ניקב אין דרך ליחדו לגיסטרא אא"כ ניקב כמוציא רמון דהוה כנשבר ולהכי לא חשיב התם ס"פ המצניע שש מדות בכ"ח כמו שהקשו התוס' דלא חשוב אלא מה שטמא בתורת כלי ולא בתורת גיסטרא הפכין הגלילים והחביונות פי' הרב היינו דקין שבכ"ח ע"כ ולפ"ז צ"ל דאתי' כריב"ז ופליג את"ק ואדר"ע ולעיל כתבנו דלהרמב"ם אין אלו דקין שבכ"ח ואתאן ככ"ע ולכך העתיק בבא זו בחבורו פי"ח דין ט"ו:

משנה ג

הטהורין שבכלי חרס. אע"ג דכלי עץ ועור נמי פשוטיהן טהורין וכן כשלא נעשו לקבלה. מ"מ מדרבנן מיהא טמאין ובכ"ח אפי' מדרבנן טהורין. ומיהו נראה דע"כ כלי חרס דנקט לאו דוקא דקחשיב ספינה ומנורה דבכלי עץ נמי טהורין אפי' מדרבנן דלא אשכחן בשום דוכתא דספינה מקבלת טומאה מדרבנן ואדרבה אי של חרס טהורה כ"ש של עץ כמ"ש תויו"ט בסמוך. ומנורה נמי אפי' מדרבנן טהורה אפי' של עץ משום דאינו משמשי אדם אלא משמש כלים בשעת מלאכה לבד כמ"ש הרמב"ם רפ"ד מה"כ. וכן חבית של שייטין אפי' של עץ טהורה לגמרי שאינו אלא משמשי אדם לבד. ונראה דאפי' איכא בהנהו דחשיב דשל עץ נמי טהורין נקט בכלי חרס משום דבדיני כלי חרס קאי:

וסילונות. כ' הרב דבחקק בית קיבול צרורות טמא וכ"כ הר"ש ממתני' דפ"ד דמקוואות מ"ג ולא הבנתי דבר זה דהא סילון וצינור ומרזב אחד הוא וסתמן עשויין לקבען על הגג וכל שעתיד ליקבע להיות מחובר לקרקע טהור אפי' קודם שנקבע כדתנן בפי"א מ"ב גבי צינור. ודוחק לחלק בזה בין חרס למתכת דבחרס נמי משמע דהמחובר טהור חוץ מתנור וכיריים וממתני' דמקוואות אין ראי' לטומאה דאע"ג דהוה כלי לפסול את המקוה אינו כלי לטומאה כדפי' שם. ומיהו שם כתבנו שבעיקר דין זה דכל שנעשה להיות מחובר טהור אפי' קודם שחברו שאין הכל מודים להרמב"ם ז"ל בזה שמדברי הרא"ש והרשב"א והטור בה' מקוואות נראה דדוקא לאחר שחברו טהור וא"כ י"ל דהר"ש כאן נמי בשיטה זו קאי ואחריו נמשך הרב. אלא שמדברי הרמב"ם עצמו פי"ח דכלים לא משמע כן שכתב בסילונות דהכא שטהורין שלא נעשו לקבלה. ולפי שיטתו אפי' נעשו לקבלה כשעתיד לקובען טהורין. וי"ל דה"נ קאמר שלא נעשו לקבלה שהרי עשוין לקובען בגג כדי להמשיך המים ולא לקבלן. ויותר נראה דסילונות דמתני' מיירי שלא נעשו לגג אלא להמשיך בהם מים מן הבור לכלים או לבור אחר ואין עתיד לקובען:

וכבכב שעשאו לסל. פי' הרב אפי' יש לו בית קבול טהור שכל המשמש כפוי בכ"ח טהור עכ"ל. פי' שיש לו קבול אלא שאינו עשוי לקבלה אלא לכיסוי כמו הטפי דבסמוך דאם הוא עשוי לכסוי ולקבלה נמי טמא כדלקמן מ"ח בכסוי הלפת. ובכלי עץ כה"ג אפי' אינו עשוי לקבלה יש שהוא טמא אם משמש בין בשעת מלאכה ובין שלא בשעת מלאכה כדלקמן פט"ז מ"ז:

והמנורה. באין לה בית קבול נר מיירי אלא שהנר יושב עליו כמ"ש הרב במשנה דלקמן:

זה הכלל כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחורים. פי' הרב שאם נגעו משקין טמאין באחוריו לא נטמאו ע"כ. ואע"ג דלכאורה מילתא דפשיטא הוא דהא אפי' בטומאה דאורייתא שנגעה בו לא נטמא ומאי קמ"ל הא מילתא מפרש לה הרמב"ם בפירושו דסד"א דוקא בטומאה דאורייתא טהור דבתוכו תלי לה רחמנא. אבל במשקין דלא אצרכוה רבנן תוכו ואדרבה אמרו נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו סד"א דשייכא טומאה זו אפי' בכלים שאין להן תוך קמ"ל. ומ"מ יש לדקדק דבסוגיא דבכורות דף ל"ח שהעיד חזקי' אבי עקש כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחורים לחלוקה וכשנטמא בין בגבו ובין בתוכו כולו טמא ופריך לי' הא כ"ח בתוכו תלי רחמנא אית לי' תוך איטמי לי' לית לי' תוך לא איטמי ומשני דכנגדו בכלי שטף קאמר. ומאי דוחקי' לוקי' לי' בכלי חרס ולטומאת משקין דלא תלי בתוך. ונראה דהיינו דפי' רש"י שם דלא תיקשי אמאי לא גזור בכ"ח טומאת משקין לאחוריו תריץ משום דהתם ל"ש גזירה אטו משקה זב וזבה דכ"ח אינו מיטמא מגבו אפי' במשקה זב ע"כ. כוונתו דמ"ה לא מוקי לדחזקי' בכ"ח גופי' ובטומאת משקין משום דאפי' ביש לו תוך לא גזרו בו טומאה זו כלל (וחזקי' אמר בהדיא נטמא גבו נטמא תוכו נטמא תוכו כולו טמא) והרב במשנה למלך ספרק א מה"כ נדחק בדברי רש"י אלו עיי"ש. ומיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דגזור טומאת משקין בכ"ח מאחוריו וכמ"ש הרב כאן דכשיש לו תוך מיטמאין אחוריו במשקין. לדידי' צ"ל הא דלא ניחא לי' לאוקמי לדחזקי' בכ"ח גופי' משום דלא יתכן להחמיר בכ"ח שאין להן תוך. יותר משיש להן תוך דביש להן תוך נטמא אחוריו לא נטמא תוכו. ובאין בהן תוך נטמא כולו כדאמר חזקי' אין לו אחורים לחלוקה ולעולם נטמא כולו וכיון דכ"ח שאין להן תוך אין להם שום טומאה מן הטומאות איך יחמירו בהם לענין משקין יותר משיש להן תוך דיש להן כל הטומאות מדאורייתא [נמחק כאן ב' שורות וחבל] ולהכי מוקי לי' דכנגדו בכלי שטף קאמר דכלי שטף שאין להן תוך אין לו אחורים לחלוקה וכשנטמא אחוריו כולו טמא דאלו ביש להן תוך יש להן אחורים לחלוקה ואם נטמא אחוריו תוכו טהור ופריך לי' התם ואין לו תוך בכלי שטף דאור' בר קבולי טומאה היא בתמי' כלומר וא"כ הדר הו"ל כלי שטף ככ"ח דאין להחמיר באין להן תוך יותר משיש להן תוך וכן פי' קו' זו במשנה למלך ותמה שם על פירש"י ז"ל שמפרש בע"א. ומשני בהני דחזי למידרס דאפי' אין להן תוך מטמו מדאורייתא והחמירו חכמים בהן יותר דאפילו נטמא גבו כולו טמא דכיון דאין היכר כ"כ בין גבו לתוכו מיחלף לי' גבו בתוכו אבל יש להן תוך דמינכר בין גבו לתוכו בזה חילקו דנטמא גבו תוכו טהור ונטמא תוכו כולו טמא. והשתא לפי המסקנא שמעינין דלענין כלי חרס שנטמא גבו במשקין לא איירי בהו חזקי' כלל. ולרש"י ז"ל אין כ"ח מיטמא מגבו אפילו במשקין כמו במת ושרץ דאין סברא להחמיר במשקין יותר ממת ושרץ. וכמו שתמה הראב"ד בהשגות בפ"ז מהא"ה דין ג' בזה. ולדידהו מתני' דהכא דקתני בהדי' כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחורים צריך לפרש לענין חקק שבאחוריו קאמר דלא חשוב תוך זה ליקרא תוכו הואיל ואין לו תוך בפניו וכדמפרש הר"ש והרב לקמן רפכ"ז. דאין לפרש כפי' הרב דלא נטמא גבו במשקין דהא אפי' יש לו תוך לא נטמא גבו ופי' הר"ש כאן שפי' למתני' דכנגדו בכלי שטף קאמר וכהך דחזקי' לא יתכן דהכא בדיני כ"ח עסיק ומאי שיאטי' דין כלי שטף הכא וכמ"ש המשנה למלך. והילכך לפי סברת רש"י והראב"ד אין להם פי' אחר במשנתינו אלא דלענין חקק שבאחוריו איירי. אבל הרמב"ם ז"ל לא ניחא לי' לפרש בחקק שבאחוריו דאיהו לא ס"ל הך מילתא כלל דחקק שבאחוריו יהא לו שום טומאה אפי' מדרבנן ולא הזכיר דבר זה בשום מקום וכבר כתבו התוס' בפ"ק דשבת דט"ז שיש חולקין על סברא זו דחקק שבאחוריו ונראה שהוא ג"כ סברת הרמב"ם ולכך נדחק בר"פ לפרש הך דמיטמאין מאחוריהן דאחוריהן היינו גביהן ולטמא אחרים קרי אחוריהן. וכל זה משום דלית לי' כלל דשייך טומאה בחקק והיינו נמי דהכריחו לפרש משנתינו דהכא בטומאת משקין מגבו. דלפי שיטתו לא מצא פי' אחר במשנתינו כלל. ומינה מוכח דכ"ח שיש להן תוך יש בהן טומאת משקין מגבו אעפ"י שאין המת והשרץ מטמאין אותו. ומדברי הר"ש לקמן פ"ג מ"ה מוכח דס"ל ג"כ כסברת הרמב"ם בזה:

ולענין כלי שטף. דביש להן תוך פשיטא דנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ונטמא תוכו כולו טמא כדלקמן פכ"ה. ובאין להן תוך לפי מסקנא דגמ' דבכורות דלעיל יש חילוק דאי לא חזו למדרס דאין להן טומאה אלא מדרבנן. דינם כמו יש להן תוך ונטמא אחוריו לא נטמא תוכו. אבל בחזו למדרס כיון דיש להן טומאה מדאורייתא כמו יש להן תוך. החמירו בהן דאפי' נטמא אחוריו כולו טמא. וכן פסק הרמב"ם פכ"ח מה"כ דין ג'. והרב במשנה למלך תמה על סוגי' דגמ' דפריך בפשיטות ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא ואין סברא להחמיר בהן לומר דנטמא אחוריו כולו טמא מבשלא החמירו באותם שיש להן תוך. והא משנה שלימה הוא לקמן רפכ"ה השולחן והדלפקי יש להן אחורים ותוך דר"י ר"מ אומר אין להן. הרי דר"מ מחמיר בהדי' באין להן תוך דלא חזי למדרס עכ"ד. ולענ"ד לאו קושי' היא דהמקשה ודאי קשי' לי' נמי מילתי' דר"מ דמ"ט מחמיר באין להן תוך כיון דלית בהו טומאה מדאורייתא וכי משני לי' בהני דחזו למדרסות מילתי' דר"מ נמי מיתרצא דר"מ ס"ל הואיל ואשכחן צד טומאה בפשוטין בדחזו למדרס דמיטמו מדאורייתא שוב לא חלקו חכמים בפשוטין והחמירו בכולם דלא פלוג. ור"י סבר דדוקא בהני דחזו למדרס החמירו ולא בשאר פשוטין ופסק הרמב"ם כר"י אבל בכ"ח לא מיתוקם מילתי' דחזקי' כלל דלית בהו צד טומאה בפשוטין כלל וכדמסיק התם:

משנה ד

פנס שיש בו בית קבול שמן. מפי' הר"ש משמע דפנס זה אין בו אלא מחיצה אחת והופכה כנגד הרוח ולכך אם אין שם בית קבול שמן הוה פשוט. אלא שצ"ע א"כ מאי קמ"ל פשיטא דפשוט בכ"ח טהור ואפי' מניחין עליו חפצים כמו מחתה פרוצה ומנורה במתני' דלעיל. ואפשר דבפנס המוקף מחיצות סביב איירי והנר מונח בתוכו ואפ"ה לא חשוב בית קבול דלא דמי לשק שעשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו וזה אינו עשוי כדי לטלטל הנר על ידו אלא להגין על השלהבת מפני הרוח ושלהבת אין בו ממש. ויש לישב פי' הר"ש דכשאין לה אלא מחיצה אחת איירי ואע"ג דפשיטא הוא תני לה משום שיש עושין אותו עם בית קבול שמן ויש שעושין אותו בלא בית קבול. שלא תטעה לומר שכולן טמאין או כולן טהורין וכן צ"ל במגופה דבסמוך ובמשפך שיש בהן שני מינים:

מפני שהוא של מדה. ואע"ג דבלא הנחת אצבע אינו כלי קבול ואנן קיי"ל דכל שאינו יושב שלא מסומך אינו חשוב כלי וזה נמי אינו משמש בלא סמיכת האצבע שאני הכא שהוא עשוי לכך מתחילתו ודמי להא דלפיד דלקמן בס"פ ושולי קורפיות דבפ"ד מ"ג. והיינו דאמר מפני שהוא של מדה כלומר שהוא עשוי לכך וכן הא דא"ר עקיבא מפני שהוא מטהו על צדו היינו שעשוי לכך ומיהו צ"ע מ"ש הרב דפלוגתייהו אם אינו עשוי למדה דלריב"ב טהור וכ"כ מדברי הר"ש. ומ"ט דריב"ב כיון שעשוי להיות מטהו על צדו הרי הוא עשוי לקבלה. ולולי דבריהם אפשר לפרש בהיפך דבעשוי למדה פליגי דלר"ע טהור משום דאזיל בתר רוב תשמישו ורוב פעמים שא"צ למדוד במשפך שדרך המוכרים יש להם כלי מדה מיוחדים וממלאין המדה ונותנין ממנו למשפך אלא לפעמים כשהוא דחוק ואין כלי המדה מזומן מודד במשפך וכיון שרוב תשמישו אינו למדה אלא תשמיש משפך טהור לר"ע. אא"כ עשוי להיות מטהו על צדו דזה תשמיש קבוע הוא דכל הלוקחים דרכן להריח. וריב"ב סבר דלא אזלינין בתר רוב תשמישו ואפי' אינו עשוי להיות מטהו על צדו אלא לשם מדה טמא. ונראה שהר"ש ז"ל שלא פי' כן אזיל לטעמי' דמפרש בר"פ דכ"ח מיטמאין מאחוריהן היינו בחקק בית מושב אע"ג דאין רוב תשמישו בתוך זה טמא מדרבנן וא"כ ה"כ אם עשוי למדה לא הוה מטהר ר"ע לגמרי אבל לפי' הרמב"ם שם דלית לי' הך סברא דחקק שבאחוריו שייך בי' טומאה א"ש כדפי':

משנה ה

כיסוי כדי יין וכו'. כתב הרב וכל הכסויין טהורין שכל המשמש כסוי בכ"ח טהור ע"כ. וכ"ה בתוספתא. הא דנקט בכ"ח לאו דוקא דבכלי עץ נמי הכיסויין טהורים דכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחפויי כלים כמ"ש הרב בספט"ז וכ"כ הר"ש. אלא דתנא בכ"ח קאי וכדפי' כה"ג במ"ג. אבל הרמב"ם מפרש הך דחפויי כלים לכלים המצופין כההיא דפי"א מ"ג ומ"ו וכ"כ בהדי' בחבורו פ"ד דין ד'. אבל הכיסויין אם משמשין בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמאין בכלי עץ כמ"ש שם ברפ"ד. ומ"ש הרב הטעם דכיסוי טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוך דידי' הוא וכ"כ הר"ש. ונראה דמהכא ילפי' נמי הא דאמרן לעיל במ"ג שכל שאינו עשוי לקבלה אעפ"י שיש לו בית קבול טהור דלא חשוב תוכו. אלא שצ"ע לשיטת הר"ש בר"פ דמיטמאין מאחוריהן היינו דחקק שבאחוריהן אע"ג דלא הוי תוך גמור דאורייתא ליטמא מאויר מ"מ מטמא במגע תוכו. וא"כ הכא בכסויין נמי נימא הכי ואמאי תני טהורין סתמא. ואין לחלק דחקק שבאחוריו עשוי לקבלה לפרקים טפי מכיסוין שאינם עשוין כלל לקבלה אלא לכיסוי ואין ה"נ דהכסוין אם עשוין לקבל בהן לפרקים טמאין והיינו נמי דקתני אם התקינו לתשמיש טמאין דלפ"ז צריך לחלק בהך דהתקינו לתשמיש שאם ייחדן לתשמיש קבוע טמאין מדאורייתא באויר ובמגע ואם אינו קבוע אלא לפרקים לא מיטמו אלא במגע מדרבנן וא"כ כל זה הי' להם להמפרשים לפרש ולא לסתום ואפשר דכיסויין דמתני' מיירי שאין מחוברים לכלי. ולא גזרו בתוך שאינו קבוע אלא כשמחובר לכלי דמיחלף בתוכו של הכלי אלא שגם חילוק זה לא נמצא בשום מקום. ונראה מכאן דהעיקר כשיטת הרמב"ם דתוך דאחוריו לא חשוב תוך כלל וכגבו חשוב ולא מיטמא כלל וה"נ מוכח במתני' דלעיל וכדפי' שם:

והניירות פי' הרב שמכסין בהם פי הצלוחית ע"כ סתם נייר אינו מקבל טומאה כדתנן פ"י דפרה מ"ו. ופ"ה דזבים מ"ה וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפרק ב מה"כ. ומיהו מתניתין דהכא בכיסויין שיש להן בית קבול איירי ואפ"ה טהורין מפני שאין עשוין לקבלה אלא לכסויי ונייר נמי כשיש לו בית קבול טמא כדלקמן פי"ז משנה טו:

והכא שעשוי לכסוי טהור ובחנם נדחק תיו"ט בזה. ומה שמדמה נייר למחצלת לא יתכן כלל דמחצלת אינו טמא אלא משום דחזי למדרס ונייר לא חזי:

ואם התקינו לתשמיש טמאים. פי' בין שבשעת עשייתו חשב עליו לשם תשמיש ג"כ טמא או אפי' אחר שייחדו לכסוי חשב עליו לתשמיש יורד לידי טומאה במחשבה:

כסוי הלפס. נראה דקמ"ל דסתם כסוי הלפס כל שאינו נקוב ואין לו חדוד א"צ התקינו לתשמיש דסתמו עומד לסנן בו את הירק דאורחי' בהכי. ומיהו מה שפי' הרב לסנן לתוכו את הירק היינו שנותנין בתוכו הירק להסתנן וכ"כ הר"ש והרא"ש וכ"מ מפי' הרמב"ם. וצ"ע דא"כ אפי' הוא נקוב אמאי טהור אדרבה דרך הנקב המים יוצאים ומסתננים יפה. אבל לשון המשנה שמסננת לתוכו משמע שמסננת המים לתוך הכיסוי והירק נשאר באילפס וא"ש. ובהכי מיושב נמי הא דפליגי ת"ק וראב"צ. דתרווייהו מודו דחזי בין לסנן לתוכו ובין להפוך עליו את הרונקי. אלא דת"ק ס"ל סתמו הוא עשוי לסנן לתוכו והוא עיקר עשייתו לכך והשני תשמיש עראי הוא. והילכך הוה הכיסוי כלי המיוחד למשקין שמסננת המים לתוכו וטהרתו כשניקב בכונס משקה וראב"צ סבר דעשוי הוא לשניהם והוה כמיוחד לאוכלין ולמשקין וטהרתו במוציא זיתים כדלקמן רפ"ג וכ"מ מדברי הרמב"ם בחבורו פי"ח שלא העתיק אל טעם הת"ק לבד משמע דפליגי אלא שהוא גורס שמצננת לתוכו את היד נראה ג"כ שנותנים מים צוננים בתוכו והוי עשוי למשקין:

משנה ו

גיסטרא. פי' הרב שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי ע"כ כלומר עיקר גיסטרא נקרא על שם זה ומיהו לענין דינא אפי' נטלו אזני' חשיבא גיסטרא כדלקמן פ"ד מ"ג. וקמ"ל הכא דהא דשייך טומאה בגיסטרא דווקא כשהי' כלי מתחלתו ונעשה גיסטרא אבל גיסטרא מתחלתו לא:

טיטרוס. כ' הרב שיש בה נקבים דקים הרבה מלמטה כמלא מחט וכו' ע"כ. וכ"כ הר"ש והרא"ש ובסמוך כתבו שנקוב בכונס משקה. ומלא מחט אין נקב קטן ממנו והאיך הוא בכונס משקה שהוא גדול ממוציא משקה ועוד דבמתני' קתני שהוא כמוציא פרוטות והוא גדול אף מכונס משקה כדמוכח בפ"ג מ"ב. ונראה בכוונתם כיון שיש הרבה נקבים מצטרפין ובין כולם חשיב בכונס משקה ולכך מטהר ראב"צ ור"י סבר כיון שדרך תשמישו בכך לא חשיב כניקב. ולפ"ז בחנם נקט ר"י טעמא דמוציא פרוטות וכ"כ הר"ש שלא ידע לישב טעם דמוציא פרוטות. ומלשון הרב נראה דר"י חדא ועוד קאמר חדא דדרך תשמישו הוא. ועוד שאינו אלא כמוציא פרוטות ואין הכוונה לפרוטה ממש אלא פרוטות לשון איחור כמו ופרט כרמך כמ"ש הראב"ד כלומר כיון שהנקבים דקים המשקה שוהה לצאת ומתוך זה הוצרכו לפרש בתחלה שהנקבים דקים כמלא מחט. ומ"מ אינו מיושב פי' זה דמנ"ל הא דמועיל צירוף בנקבים להקל. והראב"ד בשם הערוך לא כתב שיש שם נקבים הרבה כמלא מחט. אלא שיש בו נקב למטה ולמעלה נקב רחב ממנו קצת וגם רש"י בעירובין דף ק"ד לא הזכיר שהנקבים הם כמלא מחט. ולדבריהם נראה שהנקב מלמטה הוא בכונס משקה ור"י מטמא משום שדרך תשמישו בכך והא דאמר מפני שהוא כמוציא פרוטות היינו טעמא נמי דדרך תשמישו כמ"ש הראב"ד פרוטות שמוציא לפרקים פעם מוציא ופעם אינו מוציא כשנותן האצבע מלמעלה אינו מוציא. ומיהו לכל הפירושים לא מתישב אמאי מטהר ראב"צ כיון שעשוי מתחלה לכך ובמ"ד גבי משפך מוכח דליכא דפליג בהאי וכה"ג אמרי' בכלי עץ שטהרתן במוציא רמון ואם עשאן מתחלתן נקובין במוציא רמון טמאים כמ"ש הרמב"ם פ"ו דין ג'. וע' בפ' בתרא מ"ב גבי תרווד של זכוכית:

משנה ז

לא נטמאו כולם. ולא דמי להא דתנן בר"פ דמיטמאין מאחוריהן ומפרש הר"ש אם נגעה טומאה בחקק בית מושבו מאחוריו נטמא כולו וה"נ תוכו של זה הוי אחוריו של חבירו דשאני התם דאחוריו של הכלי משמש לכלי ג"כ לבית מושב ומביא לו הטומאה בתורת יד. אבל הכא אין זה משמש לזה וכל חד ככלי באפי נפשי' הוא. וניחא נמי הא דלקמן פיה מ"ג בית הפך ובית תבלין ובית הנר שבכירה מביאין טומאה לכירה במגע לר"מ:

דהתם נמי כולהו לתשמיש הכירה עבידי וכיד דמי. ומיהו לא יתכן דאי כיד דמי באויר נמי מטמו. אלא נראה דהתם לאו כיד דמי דכל חד משמש לעצמו הכירה לתבשילין ואלו לשמן ולתבלין אלא כגב חלול חשיבי ולר"מ גב חלול מטמא מדרבנן במגע ולא באויר כמו חקק של אחורי הכלי להר"ש. ור"ש מטהר לגמרי דלית לי' הך סברא כלל אלא אין כלי חרס מיטמא מגבו כלל אפי' בחלול ומיטמאין מאחוריהן מפרש כפי' הרמב"ם שם ומתני' דהכא דתני לא נטמאו כולם היינו לר"מ באויר ולר"ש בין במגע ובין באויר. ומיהו לקמן כתבנו בע"א ועיקר:

ריב"נ אומר חולקין. אבל לרבנן אין חולקין וכולו טמא ודווקא עוביו כולו טמא אבל פני הדופן האמצעי כל השטח שלצד הטהרה אפי' לרבנן טהור וכ"מ מדברי הר"ש והרב לקמן פכ"ה מ"ה. ונראה אפי' לריב"נ דוקא אם נטמא אחד במשקין מתוכו שנטמא עוביו מחמת תוכו הוא דחולקין את עוביו. אבל אם נטמא עוביו מחמת עצמו שנפלו משקין עליו כולו טמא דהכי תנן התם בפכ"ה לחכמים אין חולקין את הגביים כשנטמא מחמת עצמו אלא כשנטמ' מחמת תוכו חולקין שאם נטמא הרובע הוא ואחוריו טמאין וחצי הרובע ואחוריו טהורין. אבל נטמא באחוריו כל האחורים של זה ושל זה טמאין. ולפי סברא זו כ"ש דאין חולקין עובי הדופן עצמו כשנטמא מחמת עצמו דהא בנטמא מחמת תוכו ס"ל לרבנן דהתם דחולקין את האחורים והכא בעובי הדופן מחמרי טפי דאפי' נטמא מחמת תוכו אין חולקין והיינו ע"כ דעובי הדופן חמור טפי שאינו ניכר כ"כ אם משמש לזה או לזה כמו אחורים דהתם שניכרים שהם של שני כלים. והשתא לריב"נ נמי דפליג בנטמא מחמת תוכו י"ל דבנטמא מחמת עצמו מודה. אלא שהר"ש כתב כאן בפשיטות לריב"נ דה"ה אם נפלו משקין עליו חולקין וכ"כ הרא"ש ולא ידעתי מי הביאם לאוקמי לריב"נ כר"מ ולא כחכמים דהתם:

אם יש לו לזביז עודף. הטעם כיון דהלזבז עודף כל שלפנים ממנו הוה תוכה של הטבלא וכל הכלים שבתוכה כחד תוך חשיבא דכולם תוכה של הטבלא הם ולא אמרי' השתא תוכו של זה הוה גבו של זה דכולם חד תוך נינהו. ולפ"ז מ"ש הרב לעיל בשל חרס דאם יש לה לזביז עודף כשנכנס שרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזביז וכ"ח מיטמא מאוירו. לא צריך לזה דבלאו טעמא דאויר נמי נטמאו כולם דתוכו של זה חשוב כתוכו של זה אלא קושטא דמילתא קאמר דאפי' קודם שבא לתוך הכלי הפנימי נטמא מיד כשנכנס באויר הלזבז:

משנה ח

ובית שקעו של נר. לפי פי' הרב נראה דהיינו שפופרת שהנר שקוע בו וקמ"ל דאע"פ שאינו מקבל אלא מקצתו חשוב קבול. דאע"ג דפשיטא לן דכלי קיבול הוה בכל שהו אפילו מקבל מרגליות או מחט. היינו אם ראוי לקבל החפץ כולו אבל אי אינו מקבל אלא מקצתו סד"א דאינו חשוב קיבול ואפי' ראוי לקבל מרגליות אחת כולה כיון שעשוי עיקרו לנר והנר אינו נכנס בו כולו נמצא שאין זה עשוי לקבלה ואפי' ראוי לקבל לא מטמא אם אינו עשוי לקבלה כדלעיל מ"ג קמ"ל. אבל הרמב"ם בחיבורו מפרש בית שקעו של נר שמניחין תחת הנר לקבל השמן ולא אתפרש א"כ מאי קמ"ל:

והמסרק של צרצור פי' הרב שעשוי לנוי וכ"כ הר"ש וצ"ע דאמאי טמא לחכמים כיון שאינו עשוי לקבל והרמב"ם כתב בטעמי' דר"א דמטהר מפני שמקיפו מופגם מכל צד. ותיפוק לי' דאפי' אינו מופגם טהור שאינו עשוי לקבלה. ואין לומר כיון שעיקר הכלי עשוי לקבלה המסרק הוי יד לכלי דלא מסתבר לומר דעשוי לנוי הוי יד דאין יד אלא מה שהוא צורך תשמישו. (ומיהו לקמן רפי"ב כתבנו דלנוי נמי הוה יד) ועוד דאי משום יד הא ס"ל להרמב"ם דאין יד בכ"ח להכניס טומאה דלא עדיף מגבו כמו שהכריח הרב משנה למלך רפי"ז מה"כ והכא סתמא קתני דחכמים מטמאין דמשמע אפי' להכניס והרמב"ם בחיבורו פי"ג אסברה לה נמי להכניס. ועוד דלשיטת הר"ש והרב אין אויר ליד כ"ח כלל וכדלקמן פ"ג מ"ד והכא חכמים מטמאין באויר כדתני בתוספתא. ועוד קשה מ"ש הרמב"ם דר"א מטהר הואיל ומקיפו מופגם כו' דהא כלי שהיא עשוי מופגם מתחלתו אין פגימתו מטהרתו כדפי' במ"ו בטיטרוס. ולכך נ"ל לפרש דחלל זה של המסרק עשוי ג"כ לתשמיש עראי שלפרקים מניח שם פירות או שאר אוכלין ומה שהמחיצה עשוי' שינים כמסרק זה הוא לנוי. ור"א סבר דמשום תשמיש עראי לא חשוב תוך מדאורייתא וכסברת הר"ש בר"פ בחקק שבאחוריו. והיינו דקתני בתוספתא ר"א אומר אין מטמא באויר. דוקא באויר דאלו במגע חשיב תוך דהכי ס"ל להר"ש והרב גבי אחורים בר"פ וחכמים מטמאין אפי' באויר דס"ל כסברת הרמב"ן שכתבנו שם בר"פ דכל חלל הוה תוך מדאורייתא. ובזה ניחא מ"ש הר"ש דבתוספתא בחנם נקט אויר דאי טהור באויר טהור במגע ע"כ. ולמאי דפי' דווקא הוא. ותוספתא מפרשא למתני'. וגם הרמב"ם בחבורו פי"ג כתבה לענין אויר. אלא שצריך לישב לפ"ז דהשתא משמע הכא דסברת הרמב"ן עיקר דאתיא כחכמים ולקמן פ"ה מ"ג גבי בית הפך ובית התבלין מוכח לכאורה דלא כהרמב"ן וכדפי' במתני' דלעיל ולמאי דפי' לקמן בפ"ה ניחא:

תוכן העניינים

משנה אחרונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה