משנה אחרונה· רבי אפרים יצחק מפשמיש
כלים · פרק א
משנה א
אבות הטומאות לא בא להגיד לנו כמה הן האבות כולם שהרי יש הרבה אבות שלא באו כאן ולא הזכיר אותם והם פרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח ופרה אדומה וכבר כתב הרמב"ם לקמן מ"ד שלכך לא זכר אותם לפי שאין בהם טומאת מגע ומשא אלא מטמאין את השורף או את המשלח דוקא ואין לו קישור עם אלו האבות ולא סדר במדרגותיהם ע"כ וכוונתו שכל האבות שנזכרו כאן כולם יש בהן טומאת מגע אלא שיש בהן שחמורין יותר שאף במשא מטמאין או בביאה או באבן מסמא או באוהל. אבל אותן שאין בהם טומאת מגע לא ראה התנא להזכירם כאן כיון דלא שייך בהן סדר המעלות כמו באלו וכל עיקר כוונת התנא כאן להשמיענו חילוקי הדינים שחלוקין האבות בהלכותיהן ומה שהן זה למעל' מזה. וגבי פרים ושעירים לא שייך למיתני מעלות שהרי טומאתם ענין אחר הוא ומשונה מכל הטומאות שכולם מטמאין במגע ולא בעסק. ואלו בהפך שבעסק מטמאין ולא במגע (ולא שייך למיחשבינהו בסדר המעלות כיון שבצד אחד הם למעלה משאר כל הטומאות שהרי אפילו בלא מגע מטמאין. ובצד אחד הם למטה שכולם מטמאין במגע לחוד ואלו אין מטמאים) ולקמן פ"ה דזבים גם שם מנה התנא כל האבות ולא חשב ג"כ פרים ושעירים וכתב הרמב"ם שם ג"כ שאלו לא במגע בלבד מטמאין אלא בהתעסק עסק מיוחד והביאו תוי"ט במ"י שם. ונ"ל דהיינו נמי דלא חשיב הכא נבלת עוף טהור דאב הוא מדאורייתא כדמוכח בריש מס' טהרות. לפי שהוא ג"כ בבליעה דוקא מטמא ולא במגע וקצת קשה דבפ"ה דזבים תני לנבלת עוף טהור ולא פרים ושעירים ושם פירשנו:
שם השרץ פי' הרב שיעורו בכעדשה שכן החומט כו' השיעורים הם הל"מ וחכמים נתנו טעם לדבר שכן החומט כו' וכ"כ הרמב"ם פרק ב דאהלות לענין כזית מת ורביעית דם:
וש"ז פי' הרב דכתיב או איש לרבות הנוגע ע"כ והרמב"ם בפירושו כתב דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז ורחצו. והוא תמוה דההוא לאו משום מגע הוא דמגע בית הסתרים לא מטמא אלא גזירת הכתוב הוא והכי אמרי' בהדיא בפ' יוצא דופן ד' מ"א:
וטמא מת פי' הרב דוקא אדם אבל כלי עושה הנוגע בו אב וכ"כ הר"ש והרא"ש. כלומר דכיון שהכלי היא כמת עצמו פשיטא דמטמא במשא ומתני' קתני דאין מטמאין במשא. אלא ע"כ באדם איירי אבל הרמב"ם שסובר בפ"ה מהט"מ דלענין משא ואוהל לא אמרינין חרב כחלל מתני' מיתוקמא אפי' בכלי. והכ"מ שם הקשה ממתני' דהכא להסוברים חרב כחלל אף למשא. ולא ראה דברי המפרשים דמוקי למתני' באדם דוקא. ומדברי התוס' בחולין ד' ע"א ד"ה בלע טבעת נראה ג"כ שסוברים חרב כחלל למשא ג"כ. אבל מתני' רפ"י דפרה מכרעת בהדי' כשיטת הרמב"ם ז"ל ובמס' אהלות הארכנו בזה:
ומ"ש הרב דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה. הטעם כתב רש"י בעירובין ד' ק"ד דבטומאת מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חטוי הוא ע"כ. והתוס' בפסחים ד' י"ז כתבו דכל שאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב כדאמר בפ' המפלת ד' כ"ח ע"ב וצ"ע דבפ' המפלת לא משמע מידי ומ"מ לפי טעם רש"י ותוס' ה"ה דשייך טעם זה גבי אוכלין ומשקין שלא מצינו להם בתורה טהרת טבילה וחטוי לכך אין נעשין אב (וכ"כ רש"י בפ' העור והרוטב ד' קכ"א) אבל הרמב"ם בהקדמתו לסדר זה כתב דבתוספתא ילפי' דכלי חרס אין נעשה אב מדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צ"פ עליו טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב לטמא והאי כלי פתוח בכלי חרס משתעי ע"כ. וצ"ע א"כ באוכלין ומשקין מנ"ל:
ומ"ש הרב הנפל אינו מיטמא במת. פי' כשהוא חי ונגע במת אינו מתטמא דלא מיקרי אדם כ"כ התוס' בב"ב דף כ'. אבל נפל שמת מטמא ככל המתים ופשוט הוא:
ומצורע בימי ספרו כ' הרב דיליף מימי חלוטו דמטמא אדם. ובימי חלוטו ידעי' מדאיתקש למת כ"כ רש"י בב"ב ד' ט' (וצ"ע דמוסגר הא לא איתקש למת כדאמרי' ביבמות דף ק"ג ומנ"ל דמטמא אדם. אבל הרמב"ם בפירושו כ' דכתיב וטמא טמא יקרא טעם זה אינו מספיק אבל באמת נראה דבין מוסגר ובין מוחלט כיון דמטמאין [באוהל] כ"ש דמטמאין במגע ובמשא. ועוד פי' בזה בפ' בתרא דנגעים מ"ב. וא"ת אי ילפינין ימי ספרו מימי גמרו בביאה נמי ליטמא בימי ספירו כי היכי דמטמא בימי גמרו לקמן מ"ד הא כתיב וטהר מלטמא בביאה כדאי' פ' בתרא דנגעים):
מטמאין אדם וכלים במגע. שכל אלו אין בהן טומאת משא כלל ובמגע נמי אין הנוגע מטמא בגדים אפי' בשעת מגען בטומאה. שכל המטמאין בגדים אין מטמאין אלא בשעת מגען בטומאה שחשוב אז כמו אב לטמא בגדים כדתנן פ"ה דזבים אבל אלו אף בשעת מגען אינם אלא ראשון ומטמאין אוכלין להיות שניות כדתנן כ"ז פ"ה דזבים מ"י:
במגע כתב הרמב"ם שאין מגע אלא באבר הגלוי וכן אם נגע בלשונו טמאהו ע"כ דלשון לענין טומאה גלוי הוי מ"ט כי יגע אמר רחמנא והא בר נגיעה הוא. גמ' קידושין ד' כ"ה:
משנה ב
ומי חטאת שיש בהן כדי הזי'. כ' תוי"ט בשם הר"ש ולחטאת מיהא טהור הנושא וכו' עיי"ש ובמס' פרה כתבנו דלהרמב"ם לחטאת נמי טמא אם נשאו שלא לצורך הזאה וכ"כ מדבריו בפירושו כאן:
את האדם במשא. דוקא אדם דאלו כלים ואוכלין ומשקין לא שייך בהו טומאת משא כמ"ש הרב. ולאו דוקא בהני דמתני' אלא שגם בכל המטמאין במשא אין מטמאין אלא את האדם כדמוכח בפ' בתרא דזבים שכל שאין בו רוח חיים אין מיטמא בהיסט ולא במשא וכ"כ הרמב"ם בחיבורו גבי מת וכן בשאר טומאת משא. ומ"מ מצינו בפי"א דפרה מ"ו מי חטאת ואפר חטאת שנשאו את האדם הטעון ביאת מים נטמאו והיינו משום חומרא דחטאת:
לטמא בגדים במגע. אבל נשא הבגדים בשעת נושאו לטומא' לא נטמאו שלא מצינו בתורה טמא נושא את הטהור שיטמאנו חוץ מזב:
משנה ג
למעלה מהן בועל נדה משום דבהני דלעיל לא שייך דין משכב והילכך אם נישאו על הבגדים אין מטמאין להן לא בתורת משכב שהרי אין בהן דין משכב ולא בתורת משא שהנושא אין בו רוח חיים. והוה בועל נדה למעלה מהן שמטמא בגדים מדין משכב שהמשכב נוהג בדבר שאין בו רוח חיים:
בועל נדה. מדכתיב ותהי נדתה עליו אמרי' בת"כ מה היא מטמאה אדם וכ"ח אף הוא מטמא אדם וכ"ח וכתב הר"ש דלרבותא נקט אדם וכ"ח לפי שהנושא את הנבלה אע"ג שמטמא כל הכלים חוץ מאדם וכ"ח ע"כ וכ"כ התוס' בנדה ד' ל"ג. ונ"ל בכוונתם לפי שמצינו בנוגע בכל אבות הטומאות שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משא כדתנן רפ"ה דזבים. ולפ"ז הוה ס"ד דזה שכתב בבועל נדה ותהי נדתה עליו בא לומר דהבועל אפי' אחר שפירש עדיין נדתה עליו כאלו לא פירש ולעולם דינו כשעת מגעו. ולפ"ז לא הי' מטמא אדם וכ"ח דומיא דכל הנוגע בשאר אבות דאפי' בשעת מגעו אין מטמא אדם וכ"ח. לזה בא ללמדנו דהך דרשא ותהי נדתה עליו לאו למימרא דדינו כנוגע בנדה לבד. אלא לאקושי לגמרי לנדה אתי. שכל דיני טומאת נדה נוהגין בבועל דאפי' אדם וכ"ח מטמא מה שלא מצינו זה בנוגע. אבל רש"י שם בנדה פי' מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים אף הוא. וכלי חרס לענין היסט שאעפ"י שאין כ"ח מיטמא אלא מאוירו בכל הטומאות בהיסט הזב ונדה מיטמא כדאמרי' איזהו מגעו שהיא ככולו כו' ע"כ. (נראה מדבריו דס"ל בועל נדה דינו כנדה לכל דבר חוץ ממשכבו דמיעטי' קרא בהדי' וכ"נ דעת הרמב"ם רפ"ג מה' משכב) ומיהו התוס' והר"ש לא ניחא להו כפי' רש"י דכ"ת לענין היסט שכבר נמצא בתוספתא בהדיא דבועל נדה אין מטמא בהיסט והביאו התוס' תוספתא זו בנדה ד' ע"א ד"ה מערה. וכן מה שפירש"י דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים כנדה הר"ש כאן אינו מודה בזה ומביא ראי' מדאמרי' בפ' בנות כותים שם נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו כו' אלמא דאדם הנוגע בבועל נדה אינו מטמא בגדים שהרי אינו אלא ראשון ככללא דר' יהושע רפ"ה דזבים דכל המטמא אחד אינו מטמא בגדים ומסיק הר"ש דה"ה בנושא נמי אינו מטמא אדם ליטמא בגדים עיי"ש ומ"מ ראי' זו שמביא הר"ש אינה מכרחת כמ"ש בס' משנת חכמים דההוא משכבו כמגעו איכא לאוקמי בבגדים הנוגעין דומיא דמשכבו ובגדים לעולם אין מטמאין בגדים אפי' בשעת נוגען כמ"ש הר"ש עצמו פ"ד דזבים מ"א דדרשי' בת"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים ע"כ. והיא ג"כ משנה שלימה פ"ק דאהלות מ"ה אין בגדים הנוגעין בזב מטמאין בגדים. (והכי משמע לישנא דאמר משכבו כמגעו ומהיכי פשיטא לי' במגעו טפי אלא דבבגדים איירי והא פשיטא דבגדים הנוגעין אין מטמאין בגדים) אלא דמתוך המשניות רפ"ה דזבים דחשיב התם כל האבות שהנוגע בהן מטמאין שנים ופוסלין אחד ובועל נדה לא הוזכר שם מוכת כסברת הר"ש וכ"מ עוד שם מדקתני התם היא ובועל נדה כטמא מת. ומ"ש בס' משנת חכמים דבסוגיא פ' בנות כותים מוכח בהדי' דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים מדמתקיף ר' יעקב אימא כהיא מה היא לא חלקת בין משכבה למגעה לטמא אדם ולטמא בגדים לחומרא אף הוא לא תחלוק בו בין משכבו למגעו לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא ומשני עליו להטעינו משמע ע"כ כלומר להחמיר עליו. אלמא דמגעו מטמא אדם לטמא בגדים עכ"ל ולדבריו נעלם סוגי' זו מהר"ש וסיעתו. וא"א לומר כן על רבנו הגדול שנעלם ממנו במה שהוא עוסק בה אלא דלפי דפשיטא לן דמגעו מטמא אדם לחודי' מיהת או בגדים לחודי'. ואהא פריך דניהוי כמשכבו דלא ליטמי לא אדם ולא בגדים אלא אוכלין ומשקין כמשכבו. והא דאמר לטמא אדם ולטמא בגדים או אדם או בגדים קאמר והיינו דאמר ולטמא בוי"ו:
וע' במשנה למלך רפ"ג מה' משכב שצדד לומר לדעת קצת מפרשים דבועל נדה אינו מטמא במשא כלל ולא הוקשי' לנדה אלא שמטמא אדם במגע לבד והרי הוא כשרץ ושגם התוס' בנדה דף ע"א ע"ב ד"ה מערה מספקא להו אי בועל נדה מטמא במשא עיי"ש ולפיכך מ"ש בס' משנת חכמים דכיון דבזה הכל מודים שבועל נדה מטמא במשא ממילא מטמא בגדים כמ"ש התו' בפ' כיצד הרגל אין לך דבר שמטמא במשא שלא יטמא בגדים ע"כ וז"א דבמשא נמי אין הכל מודים ודע דלפי סברת רש"י והרמב"ם דבועל נדה יש לו כל חומר הנדה נראה דמטמא נמי באבן מסמא כנדה ואפשר דמשכבו של בועל נדה אע"ג דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אפילו הכי מטמא באבן מסמא (כדאשכחן במשכב ומושב של מצורע) כדאמרינן גבי זב מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור נטמא. וה"נ כי היכי דאם ישב בועל נדה על האבן ומשכב ומושב תחת האבן נטמא המשכב לאוכלין ומשקין וממילא אם אוכלין ומשקין על האבן והמשכב תחתיהן נטמאו וכן במשכב ומושב של מצורע שאין טומאתו ג"כ אלא לאוכלין ומשקין כמ"ש הר"ש כאן וכ"כ רש"י בפסחים דס"ז. נראה נמי דמטמא באבן מסמא כמו שהמצורע מטמא את המשכב באבן מסמא כדתנן בפ"י דנדה מ"ד:
למעלה מהן זובו של זב. פי' הרב דהני מטמאין במשהו ובועל נדה עד שישא את כולו. וכ"כ הרמב"ם. ולפ"ז במגע דקתני בכדי נקטי' אלא כלומר דהני שוה מגען למשאן דתרווייהו בכ"ש ואלו בועל נדה אין משאו בכל שהוא והא דפשיטא לן בבועל נדה דבעינן שישא את כולו משום דכל טומאת משא כן הוא או שהגביהו כולו או שהסיטו כולו אבל מקצתו מונח על הארץ אין זו משא. והא דתנן בפ"ה דזבים מ"ד מקצת טמא על הטהור טמא. כבר כתב הרמב"ם ספ"ח מה' משכב שזהו מדבריהם. ומ"מ פי' זה אינו מיושב דמה חומרא שייך בזה כיון ששיעורן בכ"ש וכשנושא כ"ש הרי נשא כל הטומאה כמו בבועל נדה שנשא כולו. ואפשר דהיא גופה חומרה היא שזה שיעורו בכ"ש וזה בשיעור גדול. ובזה מיושב מה שהקש' תויו"ט דהרב עצמו ס"ל דנוגע בכעדשה דמ"מ חומרא הוא לגבי בועל נדה ששיעורו גדול. ובעדשה דזוב משהו קרי לי'. ואע"ג דלפ"ז איכא חומרא בשרץ מבמת שזה בעדשה וזה בכזית וכן בנבלה מבועל נדה. אין ה"נ אלא כל למעלה דקתני היינו שבדבר זה הוא למעלה אעפ"י שחבירו חמור מזה בענין אחר. ומיהו כ"ז לשיטת הרמב"ם בבועל נדה דס"ל כל חומר הנדה נוהגין בו ומטמא במגע ומשא לטמא אדם לטמא בגדים ולכך לא מצא חומר בזובו של זב ומעינות יותר מבועל נדה אלא לענין משהו. אבל לשיטת הר"ש דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים אתי כפשטי' דאלו מטמאין לטמא בגדים:
שם וזובו של זב. מה שהקשה תוי"ט מנ"ל דזובו של זב ושכבת זרעו חמור טפי מש"ז דטהור דהתם בכעדשה והכא במשהו. לאו קושי' היא דש"ז דטהור ממגע שרץ ילפי' לי' בנדה דמ"ג והילכך בעי כעדשה כמו שרץ. אבל ש"ז דזב מרוקו יליף בפ' כיצד הרגל דכ"ה מה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שטמא בטמא והילכך טמא במשהו כרוק. ואין להקשות דנימא דיו בטמא בטהור ובכעדשה דא"כ מיפרך ק"ו דבכעדשה פשיטא דלא גרע מטהור וא"ת דילמא אהני ק"ו למשא ונימא דיו לכעדשה י"ל כיון דאיכא למימר נמי איפכא דיו למשא וק"ו אהני למשהו הי מינייהו מפקת ואזלי' בתרווייהו לחומרא דאי נימא תרווייהו לקולא מיפרך ק"ו:
תחת אבן מסמא ענין אבן מסמא ביאר הר"ש כאן באורך אלא שיש כמה שיבושים וט"ס בדבריו וגם תויו"ט העתיקם בשיבוש וראיתי לפרשם. והוא שיש חילוק בין משא לאבן מסמא. דטומאת משא דוקא אם אדם נושא את הטומאה אבל אוכלין ומשקין וכלים שנשאו אין מטמאין כמ"ש הרב לעיל בנבילה וה"ה לכל המטמאין במשא ואפי' אדם נמי אינו מטמא. אא"כ הזיז והסיט הטומאה בשעת נשיאותו. אבל אבן מסמא נוהג אף בכלים שנשאו את הזב אם הן ראוין למשכב ומושב ומרכב והיינו דתנן בפ"ד דזבים כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. וכל שאינו עושה משכב ומושב לא שייך בו אבן מסמא דמאשר ישב ילפינין אבן מסמא בת"כ וגבי אבן מסמא אפי' לא הזיז ולא הסיט טמא והיינו דקרי לי' אבן מסמא שהאבן שהוא גדולה וכבדה ואין אדם מזיזה ואפ"ה מטמא. והכי מוכח כולי' פרקין דפ"ה דזבים דבכל הנהו דמטמ' באבן מסמא קתני בהו אחד הנוגע ואחד המסיט וא' הנושא ואחד הנישא. ובכל הני דלא מטמו באבן מסמא אלא במשא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואולם נושא ונישא לא קתני. והיינו נמי דאמרי' בפ' בתרא דנדה הזב והזבה והמצורע ויולדת שמתו מטמאין במשא ופריך התם אטו שאר מתים לא מטמו במשא ומשני מאי משא אבן מסמא כלומר דאפי' בלא היסט והזזה מטמא. ודין אבן מסמא נוהג אפי' בעליונו של זב אעפ"י שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין כדתנן רפ"ד דנדה ובמתני' דהכא בבועל נדה מטמא כמי באבן מסמא כדתנן בפ"ה דזבים אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה טמא. והשתא הא דקתני מתני' שהמרכב למעלה ממעיינותיו של זב היינו דבמעיינות לא שייך טומאת אבן מסמא כלל. ובין שהמעיינות ע"ג האבן והטהור תחת האבן אין זו משא שהרי אין כאן הזזה. וכ"ש אם הטהור למעלה והן למטה דכל שלא הוסטו אין כאן טומאה. ומיהו במרכב נמי אם המרכב תחת האבן וטהור למעלה טמא דוקא אדם טהור אבל כלים למעלה לא נטמאו דאפי' במשכב אמרי' בפ"ה דזבים כל הנושא והנישא ע"ג משכב טהור חוץ מן האדם:
שהזב עושה משכב וה"ה נמי שהזב עושה מדף אפי' כלים ואוכלין ומשקין שהם ע"ג הזב טמאין והמשכב אינו אלא באדם למעלה כדפי' לעיל. ועוד חמור הזב מן המשכב לענין היסט שאם הזב הסיט את הטהור טמאוהו והיא טומאה שלא מצינו כמותה בכל התורה שהטמא הסיט את הטהור טמאוהו אלא בזב וחבריו כדאי' בשבת ר"פ ר"ע וזה לא מצינו במשכב:
משנה ד
למעלה מן הזב זבה. בנדה שמטמאה את בועלה מפורש בקרא וזבה דאתי' מדרשא חביבא לי'. א"נ איידי דתני זב תני זבה. ומצינו נמי שהזב למעלה מן הזבה שהוא טעון ביאת מים חיים. כ"כ הרא"ש:
שם למעלה מן הזבה מצורע. פי' הרב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה וחמור ממנה כו' ולא הוצרך להזכיר שמטמא נמי במשא כזבה דפשיטא הוא דאין לך עושה משכב ומושב שאין מטמא במשא דכל העושה משכב ומושב אפי' ע"ג אבן מסמא מטמא ומצורע נמי מטמא באבן מסמא כדמוכח פ"י דנדה מ"ד. והרמב"ם שהזכיר ג"כ נושא בחנם הזכירו. ותויו"ט האריך בחנם בזה ומלשון הרב משמע דמשכב ומושב של מצורע הוי אב הטומאה לטמא אדם ובגדים כמו בזב וזבה וכ"נ דעת הרמב"ם פי"א מהט"צ. אבל הר"ש כ' במתני' דלעיל דאינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין וכ"כ רש"י ותוס' בפסחים דף ס"ז:
עצם כשעורה שמטמא טומאת שבעה. פי' הרב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות וכו' וכ"כ הר"ש וקשה דבפשיטות הו"ל לפרש מדכתיב בהדיא ועל הנוגע בעצם שצריך הזאה אלמא דמטמא שבעה וכן הקשה תויו"ט. ונ"ל דס"ל דהנוגע בעצם לא דמי לנוגע במצורע. אלא דמי טפי למצורע עצמו שהוא טמא מחמת הצרעת. וזה ג"כ טמא מחמת העצם ולפ"ז אין כאן חומרא דטומאת שבעה דמצורע נמי טומאתו שבעה דאין הסגר פחותה משבעה אלא דחומרא דטומאת שבעה שייך לענין בגדים שהנוגע במצורע מטמא בגדים וכן הנוגע בעצם אבל אין טומאת הבגדים שוה בהן שהנוגע במצורע אין בגדיו טמאין שבעה. והנוגע בעצם מטמא בגדיו שבעה והא ילפינן מוכבסתם בגדיכם כל טומאות וכו':
חמור מכלם המת כל הטומאות הפורשות מן המת בכלל המת הם וכדתני להו רפב דאהלות. ויש לדקדק דהו"ל למיתני עוד מעלה אחת שאבר מן החי חמור מעצם כשעורה שהאבר מטמא באוהל. ואבר מן המת או מת עצמו חמור מאבר מן החי שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשין ממנו טמאין ושל אבר מן החי טהורין כדתנן ספרק ב דעדיות,, ואפשר דהני מעלות כולהו דחשיב לא איירי אלא בעיקר טומאה שיש בזה מה שאין בזה. אבל בחומרות בעלמא שזה חמור וזה לא חשיב להו הכא והילכך אבר מן החי ואבר מן המת כיון שבעיקר טומאתן אין בהן חילוק לא חשיב לי' מעלה. וניחא השתא דלא תני נמי עוד חומר במת מבכולם שהמת עושה כלים כיוצא בו מדין חרב כחלל אלא דכל שאינו בעיקר טומאתו לא חשיב. אבל הר"ש במתני' דלעיל כ' דאיכא למיחשב חומר במשכב מבזב לענין חיבורין כדתניא בת"כ חיבורי משכב טמאין ובזב טהורין וכו' עיי"ש וזה אינו בעיקר טומאתן:
המת בתוספתא הביאה הר"ש חומר בכזית של מת מן המת שכזית פתחו בטפח והמת פתחו בארבעה ע"כ. ופי' הר"ש בבית סתום איירי שאם נפתח פתח טפח בכזית אינו מטמא כל סביביו ובמת מטמא עד שיפתח בארבעה ע"כ. ודבר תימה הוא דא"כ אדרבה המת חמור וצ"ל דט"ס הוא:
שהוא מטמא באוהל. פי' הרב וטומאת ביאה של מצורע אינה כטומאת האוהל כו'. ועוד יש חילוק בין אוהל לביאה שבאהל בין אדם מאהיל על המת או המת על האדם טמא. וגבי ביאה אינו מטמא עד שיהיו שניהם תחת הבית או האוהל. כ"כ הרמב"ם סוף מתני' דלקמן:
ומ"ש הרב עוד דביאה דמצורע אינו מדין אהל שאם הכניס ידו לא נטמא וכן נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור דביאה במקצת לאו ביאה היא ע"כ אין לשונו מדוקדק דהא דחוץ מחוטמו לאו משום ביאה במקצת טהור דהא קיי"ל בפי"ג דנגעים מ"ח דראשו ורובו הוה ככולו. אלא בנכנס דרך אחורי' הוא דאיתמר דכולו חוץ מחוטמו טהור דדוקא דרך ביאה מטמא ברובו אבל שלא כדרך ביאה בעי דוקא כולו ואפי' חוטמו מעכב והכי איתא בשבועות דף י"ז:
משנה ה
עשר טומאות פורשות. מ"ש תויו"ט דהתשיעית אין לו מעלה על שלפניו. לא נהירא דוודאי יש לו מעלה שמטמא טומאת שבעה שהרי אבר מן החי הוה כמת והנוגע בו צריך הזאה כדתנן פ"ז דנזיר וה"נ זה הוה כאבר מן החי לענין מגע ומשא כדילפינין לה מדכתיב ועל הנוגע בעצם והא דלא קתני בהדיא שמטמא טומאת שבעה דמילתא דפשיטא היא ולא תני אלא החילוק של אהל דביש בו כדי להעלות ארוכה מטמא אף באוהל:
שם מחוסר כיפורים פי' הרב זב וזבה ומצורע ויולדת וכ"כ הרמב"ם. והר"ש לא כ' אלא זב ומצורע והדין עמו דהכא בנקיבות לא איירי דבצרי להו דחזר להיות בועל נדה לא שייך בהו. ומיהו חזר להיות בעל קרי אע"ג דלא שייך בנקיבה אשכחן דכוותה כגון הפולטת ש"ז או אם שכב איש אותה:
שם אסור בקדש פי' הרב לאכול קדש וגבי ט"י בסמוך כ' דפוסל נמי במגע מוכח דס"ל מחוסר כיפורים אינו אסור מגע וכדפי' בנדה פ"ג מ"ז:
חזר להיות בועל נדה מטמא משכב. ה"מ למיתני נמי שטמא שבעה ימים:
חייב בקרבן הך דחייב קרבן אינו ענין לטומאה ואנן עשר טומאות תנן לכך הוצרך הרמב"ם והרב לפרש דכל זמן שלא הביא קרבן הוי מחוסר כפורים וטמא לקודש. ודלא כתוי"ט:
פורש ממנו אבר כתב הר"ש ופלוגתא דתנאי הוא במס' עדיות בכזית בשר הפורש:
מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי ע"כ כ"ה בכל הספרים וכך העתיק תויו"ט והוא דבר תימה דבפורש מן החי ליכא פלוגתא התם וכ"ע מודו דטהור כיון שהחי עצמו טהור הפורש ממנו טהור ופלוגתייהו בפורש מאבר מן החי. ונראה שט"ס הוא בדברי הר"ש וצריך להגיה מן אבר מן החי. אלא שיש לתמוה על בעל תויו"ט שכתב בסמוך כדי להעלות ארוכה הוא פחות מכזית שאם יש בו כזית תיפוק לי' דטמא משום בשר למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא עכ"ד. ודברי שגגה הם דלא מצינו מ"ד דפורש מן החי טמא. ובפשיטות תנן התם בעדיות דטהור. (וה"נ תניא בהדיא בתוספתא שהביא הר"ש פרק ב דאהלות מ"ו) והא דלהעלות ארוכה הוה פחות מכזית מוכח בלא"ה מדתנן בפ"ק דאהלות האיברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן המת מטמאין ואי כדי להעלות ארוכה יש בו בשר כזית לא משכחת אבר פחות מכזית.
שאין עליו בשר כראוי פי' הרב דכתיב הנוגע בעצם בין יש בו בשר כראוי ובין אין בו כראוי. ולכאורה הי' נראה דאין בו בשר כראוי לאו דווקא וה"ה אם אין בו בשר כלל דהנוגע בעצם משמע אפי' אין בו בשר. אבל באמת נראה דאם אין בו בשר טהור דעצם הפורש מן החי טהור. אבל יש בו בשר אפי' פחות מכשיעור להעלות ארוכה מיקרי אבר לענין מגע ומשא. ומיהו בחסר העצם אפי' כל שהו באבר מן החי אפי' יש בו בשר ועצם עדיין הרבה טהור גמור וכ"כ הר"ש פרק ב דאהלות מ"ה. ונמצינו למדין שלשה דינים בבשר של אבר מן החי אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במת. ואם פחות מלהעלות ארוכה אינו מטמא באוהל אלא במגע ומשא. ואם אין שם בשר כלל טהור לגמרי וכל זה כשלא חסר מעצמו. אבל חסר עצמו כ"ש לעולם טהור ובאבר מן המת אם יש בו בשר כדי להעלות ארוכה מטמא במת. ובפחות מכן אינו מטמא באוהל אלא במגע ובמשא דאפי' אין שם בשר כלל לא יצא מדין מגע ומשא מחמת העצם דעצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא. ואם חסר עצמו אם יש בבשר כזית מטמא במת ואם אין בו כזית עדיין מטמא במגע ומשא אם נשאר בו עצם כשעורה. אלא שמדברי הרמב"ם פ"ג מהט"מ נראה דאפי' לא נשאר עצם כשעורה וגם אין בבשר כזית אם נשאר בבשר להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא וצ"ע מנין לו וראיית הכ"מ לאו דסמכא היא. וראיתי בס' מרכבת המשנה פרק ב מהט"מ הביא גירסא אחרת בדברי הרמב"ם ומסכים למאי דפי' לעיל שכל שחסר העצם מכשעורה ואין בבשרו כזית טהור:
מטמא במגע ובמשא. פי' הרב בעצם משמע בין יש בו בשר כראוי כו' ובעצם אדם משמע שיש בו בשר גידים ועצמות ע"כ. ובפ"ט דחולין מ"ה מפרש דעצם כשעורה טמא דכתיב או בעצם אדם:
משנה ו
שמביאין ממנה עומר ובכורים. כל הני קדושי דמייתי להו למקדש אבל תרומה וחלה ומעשר שני ושביעית כיון דלאו קרבן נינהו לא חשיב להו ובכורים נמי טעונין הבאה לעזרה אבל מעשר שני נאכל בכל העיר:
משנה ז
ומסבבין לתוכן מת. פי' הרב מותר לסבבו וכ"כ הר"ש ולא הבנתי דמהיכי תיתי דאסור ונראה כוונתם דכשמת חוץ לעיר מותר להכניסו לעיר וכ"נ מדברי תויו"ט ולא ידעתי מנ"ל הא דלכאורה להכניסו גרע מלהחזירו ויש לפרש דה"ק דצריך לסבבו ואין להם רשות לקבור בכל מקום אלא במקום שירצו טובי העיר ויש בזה צד קדושה. א"נ ה"ק דרשות לטובי העיר לסבבו ממקום למקום אפי' הרבה עד שיהא טירחא מרובה לקרובי המת ויוציאוהו משם ולאחר שיצא אין מחזירין. ויש לדקדק דהכא משמע דכשירצו טובי העיר קוברין בעיר ובפרק ב דב"ב תנן מרחיקין הקברות מן העיר. וי"ל דהתם בקברות קבועה והכא מיירי באקראי במקום שא"א להוציא המת לקברות קבועה. ואין נראה לפרש דמרחיקין דהתם נמי כשלא רצו טובי העיר מיירי וכמ"ש הנ"י שם מ"ח דכל הרחקות שמשום היזק יכולין בני העיר למחול דלא מסתבר כיון דמשום היזק ריח רע היא לא מהני בזה מחילה דאיכא קטנים וחולים ומאן מחיל ודברי הנ"י בהיזק ממון איירי וכ"נ מדברי הראב"ד בפ"ז מהלכות בית הבחירה שכתב לא שמעתי רצון טובי העיר בזה והוא מפרש מסבבין לסופדו כלומר שאין מוחין לשהותו בעיר לסופדו עד שירצו להוציאו:
משנה ח
שאין זבים וזבות ויולדות נכנסין צ"ע דלא חשיב נמי בעלי קריין דאמרי' בפסחים דף ס"ז זב וכל זב לרבות בעל קרי. וראיתי שהרמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש העתיק ג"כ כלשון המשנה ותמה שם במשנה למלך ע"ז. ומ"ש הרב טמא מת מותר במחנה לוי'. ה"ה שאר כל הטומאות שאינם יוצאות מגופו הוה כטמא מת לענין זה ובועל נדה נמי כטמא מת כדתנן בסוף מס' זבים:
ואין חייבין עלי' חטאת אכולהו קאי זבין וזבות שנכנסו להר הבית ועכו"ם וטמא מת שנכנסו לחיל וטבול יום לעזרת נשים בכולם אין על הכניסה חטאת. שאין חטאת אלא במחנה שכינה דמשכן ומקדש כתיב כמ"ש הר"ש לקמן:
עזרת ישראל מקודשת. ולא תני שאין הנשים נכנסות שם. דאין איסור לנשים ליכנס בכל מקום שאנשים נכנסין. ולא יחדו להם מקום במחנה לוי' שהוא עזרת נשים אלא משום צניעות והחמירו משום זה עוד ועשו שם גזוזטרא שיהיו הנשים מלמעלן והאנשים מלמטן בפרק ב דמדות:
משנה ט
ההיכל מקודש ממנו. מ"ש תויו"ט דאולם והיכל חדא קדושה היא. הכי דייק רבא בפ' טרף בקלפי דף מ"ד ממתני' דהכא. ודחי לי' התם דילמא אולם ובין האולם חדא הוא. וכך נראה דהכא ע"כ אולם אינו בכלל היכל למאי דפי' לקמן בשלא רחוץ לא שייך אלא בעבודה ובאולם ליכא עבודה:
שאין נכנס לשם שלא רחוץ. משמע דאכניסה לחודה בלא עבודה חייב. והקשה הר"ש מדתנן בפ' בתרא דזבחים מ"ג המסדר השולחן והמטיב את הנרות אין חייבין לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום רחוץ ידים, והשתא תיפוק לי' דאפי' אביאה ריקנית חייב. וצ"ל דמתני' איסור בעלמא ולא לחיובא א"נ התם ששגג בביאה והזיד בעבודה. אלו הם דברי הר"ש ז"ל והאריך בזה. ואכתי איכא למידק מתני' במאי עסקינין אי נכנס שלא לצורך עבודה מאי ארי' שלא רחוץ ברחוץ נמי אסור ולוקין עליו כמ"ש הרמב"ם רפרק ב מה' ביאת מקדש. וליכא למימר דקמ"ל דשלא רחוץ לוקה שתים. הא ליתא דברחיצה ליכא מלקות דאינו אלא בעשה כמ"ש הרמב"ם פי"ט מה' סנהדרין דין ג'. ואי מיירי מתני' לצורך עבודה מאי ארי' להיכל אפי' למזבח חייב דכתיב בגשתם לשרת כמ"ש הר"ש. ו ואין לומר דבנכנסין לתקן או להוציא הטומאה איירי דא"כ תקשי אמאי לא תני נמי שתויי יין ותני ושייר לא שייך הכא דמאי שייר תו דקרועי בגדים לא שייך כשנכנסין לתקן כמ"ש הר"ש ושמא משכחת לה שנכנס לצורך עבודה ונאנס ולא עבד דאכניסה לא חייב ומשום שלא רחוץ מיחייב אלא דמפשט דברי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש מוכח דשלא רחוץ אינו חייב אביאה ריקנית אלא אם עבד וכמ"ש שם רפ"ה בהדיא (וכ"כ רש"י בפירוש החומש בבואם אל אהל מועד להקטיר קטורת כו') ולפ"ז צ"ע ליישב משנתינו ואפשר י"ל דאולם גופי' נמי בכלל בין האולם ולמזבח הוא וכדאמר ביומא ד' מ"ד אולם ובין האולם חד הוא והשתא מיירי מתני' שפיר לצורך עבודה ולא קשיא דא"כ במזבח נמי דאין ה"נ והא דנקט היכל היינו לאפוקי אולם גופי' דבאולם ליכא עבודה:
בשעת העבודה הך לאו מענין הקדושה הוא שהרי אף בהיכל אסור ליכנס שלא בשעת עבודה ולוקין עלי' כדפי' לעיל אלא עיקר הקדושה היא שלא נמסר עבודה בקדשי קדשים בכל השנה אלא לכה"ג ביוה"כ ושלא בשעת עבודה אף כ"ג ביוה"כ אסור כמו בהיכל: