אור ברסלב
משמרת אלעזר ששון ויקר › אות מ

משמרת אלעזר· רבי שאול בראך

ששון ויקר · אות מ

אות ל

בפסוק וירא אליו ה' דרשו חכז"ל שערל אינו זוכה לגילוי שכינה ולכך נאמר בבלעם נופל וגלוי עיני' וגם באברהם הצדיק קודם שנימול נאמר ויפול אברם על פניו ולאחר שנימול וירא אליו ה' י"ל ויתישב מה דכתיב וירא "אליו" ה' משונה משאר המקומות כי לפני המולו בשר ערלתו נאמר תמיד ויאמר ה' אל אברהם או הי' דבר ה' אל אברהם במחזה ופעם אחת נאמר וירא ה' אל אברם אמנם לאחר המילה נאמר וירא אליו ה' והטעם שחילוק גדול הי' בין השגות אברהם מגילוי השכינה קודם שנימול לאחר שנימול והוא דמיון שאם רואה אדם איזה דבר מרחוק אם שרואה הדבר אין יכול להכיר ולהבחין היטב לא כן אם הדבר עומד לפניו ממש יוכל להסתכל בה היטב ולזה החילוק רמזה התוה"ק כי לאחר המילה וירא אליו ה' פירוש סמוך לו ממש שהוא משל על שראה אז באספקלריא המאירה והי' לו גילוי שכינה מפורשת לא כן לפני שנימול גם אם נראה אליו ה' הי' זה על דרך מרחוק נראה לי ה':

מא) בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא פרש"י הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו. הקושיא מפורסמת כי איך יתיעץ אברהם עם ממרא אם יקיים מצות הבורא ב"ה או לא. עוד יל"ד דהול"ל הוא נתן לו עצה למול מה זה שאמר "על המילה". ועוד יל"ד מאי מדה כנגד מדה הי' זה שזכה בשכר עצתו שנגלה אליו בחלקו, י"ל דחכז"ל אמרו שאברהם לא הי' מצווה על הפריעה רק על המילה יבמות ע"א ויהושע פרע את בני ישראל היוצאי' ממצרים. ומקשים א"כ איך מברכין לאחר המילה קודם הפריעה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו הא כל הברכות צריכין להיות עובר לעשייתן וצ"ל משום שעדיין לא נגמר המצוה עד שפרע וא"כ מאחר שאברהם אבינו לא הי' מצווה על הפריעה איך שייך לברך ע"ז להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ותירצו דניהו דאברהם אבינו לא הי' מצווה על הפריעה אבל מדעת עצמו עשה כן. ולפי"ז י"ל שלא נתיעץ עם ממרא על גוף המילה רק ע"ז אם יהי' פורע שבזה יהי המילה מהודרת וממרא נתן לו עצה "על המילה" שיעשנה באופן שתהי' העטרה מגולה וזה נעשה ע"י הפריעה ולכך כיון שהוא נתן עצה לגלות העטרה שהיא מצות השי"ת זכה שנגלה אליו בחלקו מדה כנגד מדה:

מב) בפסוק והוא ישב פתח האוהל כחום היום הרגיש רש"י למה כתיב ישב חסר י"ל עפ"י מאמר חכז"ל והובא בבעל הטורים במקומו כי אברהם אבינו יושב על פתח גיהנם ואינו מניח לכנס בו מי שהוא נמול ולכך בא הכתוב להורות לנו מלבד הכוונה הפשוטה גם על דרש חכז"ל ולזה כתיב ישב חסר שאז יש לפרשו גם על העתיד שאברהם ישב על פתח האוהל כחום היום דהיינו הגיהנם שהוא בוער כאש:

מג) איתא במדרש אברהם אבינו יושב על פתח גיהנם ואינו מניח לכנס למי שנימול ואותן רשעים החוטאים יותר מדאי. מה עושה להן מעביר הערלה מהנפלים ומניחן עליהן ומכניסן. י"ל דהרמב"ם כתב בטעם מצות מילה שהיא מסוגלת להכחיש כח התאוה והרמב"ן כתב שטעם מצות מילה הוא כדי להראות בזה שאנו עבדי השי"ת כמו שהדרך בעבדי המלך שנושאין חותם המלך וניכרין מרחוק שהם עבדי המלך. ויש ראי' לטעם הרמב"ם דהא מדברי המדרש שהבאתי מוכח דבימי חכמי הש"ס לא הי' מלין הנפלים וכן מבואר להדיא בב"י בהל' מילה. ומעתה אי נימא כהרמב"ן שהוא כחותם המלך הי' ראוי' למול גם הנפלים כי גם הם זרע כשר המה ולמה לא יהי' להם חותם המלך אבל אי אמרינן כטעם הרמב"ם שהוא להכחיש כא התאוה א"ש דהא כיון שמתו אין צריכין עוד למילה דהא ל"ש עוד הטעם למעט התאוה. ומעתה יובן דברי המדרש שאברהם אבינו יושב בפתח גיהנם ואינו מניח לכנס למי שנימול כי מסתמא אם הוא נמול לא חטא כי המילה מחלשת כח התאוה והרשעים שחוטאין יותר מדאי שאעפ"י שנמולו חטאו הוא מניח עליהן ערלת נפלים דהיינו שמזה שהנפלי' אין נמולין מוכח כדעת הרמב"ם שהמילה מחלשת כח התאוה ואעפי"כ חטאו ומכניסן לגיהנם כי מזה שהנפלי' אין נמולין יגדל עונשם כי כבר נחלש כח תאותם ע"י המילה ואעפי"כ חטאו. ובדברי הרמב"ם אלו יש לפרש מה שדרשו חכז"ל על הפסוק ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ודרשו בפרקי דר"א פכ"ט שביום המילה עשה סעודה זו ודרשו תיבת הגמל ביום ה' ג' מל ולכאור' תמוהא שהיא נגד הבנה הפשוטה כי הגמל נקרא בעת שפוסק מלינק שגומלין אותו מחלב אמו. אכן לדברי הרמב"ם א"ש כי גם המילה הוא ממש אותו ענין כמו שגומלין התינוק מחלב אמו כן ע"י המילה גומלין התינוק מכל תאות רעות וכן רואים בחוש כי ישראל קדושים גדורים בעריות והוא לפי שנגמרו מהיצה"ר ע"י המילה:

מד) בענין מילת אבותינו במצרים עיין בחלק תשועה בישראל אות ס"ז ואות ס"ח:

מה) בפ' שלח בפסוק ועשו להם ציצית לדורותם ואיתא במדרש לדור תם י"ל דהנה חכז"ל ספרו לנו כי מצות ציצית הוא סגולה להנצל מעריות והובא מעשה במנחות מ"ב באחד שעשה כמה הכנות לזנות ובאו ציצית וטפחו לו על פניו ופירש ולא עשה עבירה וכן הוא מפורש בקרא וראיתם אותו וזכרתם וגו' ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכ' שהן תרי סרסורי דעבירה. ונראה שדוקא למי שהוא מהול ונחלש כח התאוה ונתקדש באות ברית קודש לזה פועל הציצית להצילו מעבירה אבל למי שאינו מהול אין זה פועל והנה תם משמעו מהול כדכתיב באברהם אבינו התהלך לפני והי' תמים ואתנה בריתי ביני ובינך שמבואר שם שכוונת הי' תמים שימול את עצמו וכן ביעקב אמרו בבראשית רבה על ויעקב איש תם שנולד מהול ובתהלים ט"ז מכתם לדוד דרשו בילקוט שנולד מהול, וכן איתא באבות דר' נתן שנח נולד מהול מדכתיב תמים, ולפי"ז יובן כוונת המדרש שרצה לפרש למי יפעול הציצית להצילו מחטא לדור תם אם הוא מהול אבל אם הוא ערל אז אין הציצית יכולין להצילו מדבר עבירה:

מו) בפ' בלק בפסוק הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי יל"ד דהול"ל בקיצור לכה. ארה לי ישראל. ועוד יל"ד דתיבות והוא יושב ממולי כמיותרין. י"ל שרמז לו בלק שיהי' לו אחיזה בדבר מה לקללם שתחול עליהם הקללה והוא כי אמרו חז"ל יבמות ע"א שאבותינו במדבר לא מלו את בניהם וע"כ חשב בלק שבשביל שמבטלין מצוה זו יהי' בידו כח לקללם ולכך שלח לו הנה עם יצא ממצרי' בבחינה אחת אינן היום יותר ממה שהי' בעת שיצאו ממצרי' הגם שנתרבו עד שכסה את עין הארץ. ובמה נשארו על עמדם "והוא יושב ממולי" דהיינו שמבטלין מצות מילה ע"ד ישב ולא עבר עבירה וגם היום אין ישראל יותר נימולי' ממה שהי' בעת צאתם ממצרי' על כן לכה ארה לי כי ודאי תחול עליהם קללה בשביל שבטלו מצוה יקרה כזו אמנם האמת שלא הי' אפשר להם למול את בניהם כי לא נשב להם רוח צפונית ולכך לא עלה בידו לקללם:

מז) בפסוק מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל ואיתא במדרש שהן משליכין הערלה בעפר והקב"ה מונה וסופר רביעותיהן של ישראל מתי יבא טפה שנולד צדיק ממנה ועל דבר זה ניסמית עינו של אותו רשע קדוש וטהור יתעסק בענינים אלו וצ"ב איזה קישור יש לשני דברים אלו מי מנה עפר יעקב עם ומספר את רובע ישראל. וגם צריך להבין דהא אמרו חז"ל נדה ל"א צדיק ורשע לא קאמר והאיך אמר כאן שעומד ומצפה על הטפה שממנה נולד צדיק י"ל דאם האב והאם מקדשין עצמם בשעת תשמיש וכוונתם לש"ש אז יהי' זרע הנולד מהם קדוש וטהור ומעתה יש לומר דניהו דצדיק ורשע לא קאמר אבל האב והאם יש בכחם לגרום ע"י מעשיה' שיהי' זרעם זרע ברוך כי ע"י שמקדשין עצמם בשעת תשמיש יהי' בזרעם תכונה טובה בתולדה ועל דבר זה ניסמית עינו של אותו רשע שישראל נתקדשו כ"כ עד שיש בכחם לקיים מצות עונה שהוא התאוה הגדולה שבעולם בקדושה כזו עד שקדוש וטהור יסתכל בעניני' כאלו וחושב מתי תבא טפה שממנה יולד צדיק כי אם האב ואם נתקדשו בשעת הזיווג אז מיד יודע שיולד צדיק מטפה זו. אמנם איך זכו ישראל לזה שיהי' בכתם לבטל התאוה ולצמצם מחשבותם לקדושה בענין זה הוא ע"י המילה וכמו שפירש הרמב"ם שעי"ז נחלש כח התאוה שבישראל והן גדורים בעריות וזו הסמיכות מי מנה עפר יעקב היינו המילה שנותנין בעפר מי יוכל למנות גודל ענין מצוה זו ועי"ז ומספר את רובע הקב"ה סופר ומונה רביעותיהן מתי תבא הטפה שצדיק נולד בה ועל דבר זה ניסמית עינו שיהי' כח ביד ישראל לעשות דבר זה בקדושה עד שקדוש וטהור מסתכל בענינים אלו ואין זה רק בשביל שאבותיהם מקדשים עצמם בשעת תשמיש וזה הכח בא להם ע"י מילה שע"י מצוה זו הוסר כח התאוה והוחלש מהם: מח) בפ' האזינו בפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל י"ל שהכתוב מרמז למה שמבואר בספה"ק שע"י שהאדם אינו נזהר בכל מיני זהירות ומטמא עצמו בהוצאת זרע לבטלה ר"ל בזה גורם שבנים זרים יולדו לו ואינו זוכה לבנים כשרים והנה באונן כתיב וירא אונן כי לא לו יהי' הזרע והי' כבא אל אשת אחיו שחת ארצה וזו כוונת הפסוק "שחת" זרעו באופן שלו לא שהזרע הנולד מזה לא יהי' לו רק לס"א ר"ל אז גורם בזה בניו מומם דור עקש ופתלתל כי בניו האמתים אין הולכין בדרכי התורה והשי"ת יקיים וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם:

מט) בפ' תצא בפסוק ויתד תהי' לך על אזנך והי' בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך, והי' מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ולפי הפשט קאי זה שאמר ולא יראה בך ערות דבר על מה שאמר לפני זה והוא תמוה איזה ערוה יש בדבר שהוא בטבע בריאת האדם וכל אדם הוצרך לזה וחז"ל הקדושי' דרשו זה בברכות כ"ה לדבר אחר שלא יקרא ק"ש נגד הערוה י"ל דאמרו חכז"ל יומא ע"ה ב' כי המן הי' נבלע באברים ולא הי' לו יציאה מהגוף ולכך נקרא לחם אבירים לחם שנבלע באברים אלא מה אני מקיים ויתד תהי' לך על אזניך בדברי' שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להן, ומעתה מובן שזו בושה שיש להם מן לחם קדוש וטהור שיש בו כל טעמי' שבעולם ואעפי"כ התאוו לאכול דברי' שתגרי אומות העולם מוכרין להם ולזה צוה לכסות שלא יראה ערותם שהי' להם תאוה. עוד י"ל כי מסתבר הדבר כי רק מחמת שבחטא אדה"ר בעץ הדעת נתערב רע בטוב ולכך בכל דבר שבעולם יש בו גם חלק רע ולזה חלק הטוב שבמאכל נבלע באברים וחלק הרע שבו נדחה לחוץ והוא הפסולת חלק הס"א. ולכך לחם אבירים שלא נתפגם בחטא אדה"ר לא הי' בו פסולת כלל ונבלע באברים ובזה מובן מה דאיתא בתנא דבי אלי' פט"ז שלעתיד יתבטלו הבתי כסאות כי לעת"ל מאחר שיתוקן חטא אדה"ר ויתברר הטוב מהרע אז לא יהי' צורך עוד לבתי כסאות דומיא להמן שנבלע באברים ולכך אמרו חכז"ל כתובות קי"א עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כי מיד שנברא יהי' ראוי' למאכל כמו בזמנינו הגלוסקאות שלא יצטרכו לכל המלאכות שנצרכי' היום כדי לברר הפסולת מתוך המאכל, ומובן שזה שאנו נצרכים עוד לבתי כסאות חרפה גדולה הוא לנו כי זה מורה שעדיין לא נטהרנו מעונינו ולא עלה בידינו לתקן חטא הראשון ולזה אמר וכסית את צאתך ולא יראה בך ערות דבר כי ערוה וחרפה הוא לנו שעדיין לא נטהרנו שיהי' דור התיקון. בזה יובן בפ' בחקתי על הפסוק ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ואכלתם לחמכם לשובע דרש בתו"כ ונתנה הארץ יבולה כמו שנתנה בימי אדם הראשון ועץ השדה יתן פריו שגם אילני סרק יוציאו פרי ואכלתם לחמכם לשובע שיהי' אוכל קימעא ומתברך במעיו ולכאורה מנין לפרש כן אולי הכוונה שיצמח הרבה עד שיוכלו לאכול כדי שביעה אמנם לדברינו יובן שכעת לפי שהטוב מעורב ברע צריכין לאכול הרבה לפי שבתוך דבר מאכל אך מעט הוא הטוב שבו שמתברר ומזין את הגוף והשאר הפסולת נדחה לחוץ אבל כשיעשו ישראל רצונו של מקום לאחר שיתוקן חטא אדה"ר אז לא יהי' צריכי' לאכול רק דבר מועט וישבעו בהם כי יאכלו רק מה שהוא ממש ולא יהי' בו פסולת כלל ונתתי משל לזה אם רוצים להחמיץ קדירה צריכין ליתן כוס מלא חומץ בהקדירה לפי שהחומץ מעורב במים אבל אם נותנין זה שנקרא "עסענץ" אין צריכין ליתן רק דבר מועט ויש בו די להחמיץ את הקדירה לפי שכבר הוסרו ממנו כל דברי' אחרי' ונשאר רק החומץ וכן הוא הענין באכילת אדם כי אם יהי' המאכלים רק מחלק הטוב ולא יהי' נצרכין לדחות מהם לחוץ יהי' אוכלין קימעא ויהי' שבעי' וז"כ התו"כ ונתנה הארץ יבולה כמו בימי אדה"ר דהיינו קודם החטא שלא נתערב עדיין טוב ברע ולא הי' פסולת בהמאכל ועץ השדה יתן פריו כי לא יהי' עוד אילני סרק רק אילני מאכל אז אכלתם לחמכם לשובע שיהי' אוכלין קימעא ומתברך במעיהם:

ובזה בארתי הפסוק בקהלת י"א ב' תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהי' רעה על הארץ ובמדרש איתא תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי נדה וגם לשמונה אלו שמונה ימי מילה. י"ל דהנה אם בכל הדברי' שבעולם נתערב טוב ברע ע"י חטא אדה"ר עאכו"כ באדם עצמו ולכן נתנה מצות נדה לנשים כדי להרחיק חלק הרע שבהם ובזה מובן מה שאמרו חכז"ל בטעם מצות נדה היא שפכה דמו של עולם לכך תשפוך דמה, ואין זה עונש רק התיקון כי ע"י ששפכה היא דמו של עולם נתערב רע בטוב והבורא ב"ה ברוב רחמיו צוה לתקן זה במצות נדה לטהר הזוהמא ובזה מובן מה שמובא בפרקי דר"א שבדור המדבר לא הי' אמותינו נדות לפי שאז פסקה הזוהמא כידוע לא הוצרכו להטהר ע"י דם נדות ובזה יובן מה שאמרו חכז"ל ב"ב נ"ח שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדה"ר דידוע שלכן הי' יעקב ועשו בבטן אחת כי עשו שאב כל הזוהמא וכל דם הנדות ובזה תבין כי אין שום אדם יכול להיות לו תאר פנים כמו אדה"ר קודם החטא מאחר ששואב גם הזוהמא שנעשה בהחטא אבל יעקב שעשו שאב כל הזוהמא יצא נקי ולכך הי' שופרי' מעין שופרי' דאדה"ר קודם החטא. ובזה יובן מה שאמרו חכז"ל בב"ר פ' תולדות שיעקב נולד מהול שענין הערלה הוא מה שהוסר בנשים ע"י דם נדות מסירין באנשים ע"י הסרת הערלה שם נקלט כל הזוהמא ומסירין אותו ועיין בספה"ק שזו טעם שמשליכין הערלה בעפר כי "נחש עפר לחמו" והוא חלק הנחש והס"א. ולכך יעקב שלא הי' בו מהזוהמא ויצא נקי נולד מהול ולא הי' לו ערלה. ולפי"ז נסתר שאלת המין אם הערלה מאוסה בעיני הקב"ה למה ברא את האדם בערלה וכי מעשינו נאים ממעשה הקב"ה אמנם לדברינו מובן כי ה' ברא את האדם ישר בלי ערלה ורק ע"י חטא אדה"ר נמשכה ערלתו ולזה עלינו לתקן חטא זה ע"י שמסירין את הערלה וכן מצאתי באוה"ח פ' תזריע. ובזה יובן תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי נדה דהיינו תן לס"א חלקו שהם ימי הנדות, וגם לשמונה אלו שמונה ימי מילה תן לו הערלה שהיא חלקו ואז "כי לא תדע מה יהי' רעה על הארץ" שע"י שני דברים אלו יתברר חלק הרע מהטוב ולא תדע עוד מה רעה שנתערב בחטא עץ הדעת בכל ברואי ארץ:

תוכן העניינים

משמרת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה