משמרת אלעזר· רבי שאול בראך
ששון ויקר
אות א
איתא במס' סוטה י"ד דרש ר' שמלאי התורה תחלתה גמ"ח וסופה גמ"ח תחלתה גמ"ח דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבור אותו בני. עוד איתא שם א"ר חמא א"ר חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אלא הלך אחר מידותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה ביקר חולים דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקב"ה ניחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקב"ה קבר מתים דכתיב ויקבור אותו בגי אף אתה קבור מתי' י"ל שבכוונה גדולה הזהירו חכז"ל לקיים מצות באופן שמקיים הקב"ה כי אם אדם עושה גמ"ח עם חבירו כדי להתנאות בעיני הבריות להתכבד בו או שמצפה לתשלום גמול זה אינו חשוב גמ"ח ועיקר המצוה שיעשנה באופן שלא יודע לשום אדם שעשאה ולא יקרא שמו עלי' וזה יש ללמוד מהקב"ה שהוא קבר את מרע"ה ולא כתב בתורתו על שמו רק סתם ויקבור אותו בגי באופן שלא נודע מזה כלל מי קברו ונכתב זה להורות מוסר לבני אדם וללמדם דעת האיך יקיימו מצות גמ"ח ולכך אמר מה הוא קבר מתים דהיינו באופן שלא החזיק טובה לעצמו והעלים את שמו אף אתה קבור מתים בענין זה שתעשנה לש"ש מבלי שום פני' אמנם לפי"ז צ"ב למה בגמ"ח שבתחלת התירה כתיב בפירוש ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור ונראה שגם זה נכתב ללמדינו מוסר ושם אדרבה יותר טוב ורבותא גדולה במה שנכתב בפירוש בשנתבונן כי באמת קודם החטא לא הי' צריכים אדם ואשתו למלבושים כלל כי לא הי' ערוה בעולם וכדכתיב וילכו ערומים ולא יתבוששו ורק על שעברו על מצות ה' ידעו כי ערומים הם והוצרכו למלבושי' ואעפי"כ ריחם הקב"ה עליהם ועשה להם כתנות עור וילבישם והיש גמילות חסד יותר מזה שהוא הזהירם והם עברו על אזהרתו ובשביל שעברו נעשו ערומי' והוצרכו למלבושים אעפי"כ לא מנע חסדו מהם ומזה ילמוד האדם שגם אם אירע שחבירו הרע נגדו ומתוך אותו רעה נצמח לחבירו שצריך לגמילת חסד אעפי"כ בל ישיב ידו ממנו מהושיע אותו ולזה נכתב שהשי"ת אשר נגדו חטאו באותו ענין שעי"ז נעשו ערומים הוא בעצמו עשה להן כתנות עור וילבישם ולזה יפה אמרו מה הוא מלביש ערומים אף אתה באופן זה תלבש ערומי':
אות ב
איתא במדרש בשעת בריאת האדם נתיעץ הקב"ה במידותיו חסד אמר יברא שכולו חסדים ואמת אמר אל יברא שכולו שקרים מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה דכתיב תהלים פ"ה אמת מארץ תצמח י"ל שהכוונה דודאי גם מידת אמת לא סתרה שכדאי האדם לבראות בשביל שעושה חסד אבל כ"ז אם הי' עושה החסד למען האמת אבל הוא טען שגם החסד כולו שקרים שעושי' רק משום איזה פני' אמנם ידוע מאמר חכז"ל ברבה איזה גמ"ח של אמת זה שעושין עם המתי' לכך עשה הקב"ה השליך אמת ארצה כי שם מהארץ נשמע שקוברים מתים ומקיימי' גם גמ"ח של אמת וכדאי הן להבראות. ושמעתי שכ"כ השל"ה:
אות ג
בפ' תרומה בפסוק ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת ויל"ד דהול"ל אשר תקחו מהם מאי מאתם י"ל שבא הכתוב להאיר עיניהם שידעו אם יתן אדם נדבה למשכן או לצדקה אל יחשוב שהוא נותן משלו כלום כמאמר דהע"ה דה"א ט' כי ממך הכל ומידך נתנו לך כי הממון הוא רק כפקדון מהבורא ב"ה אצל האדם ונתנו לו להשתמש בו לדבר מצוה ולזה אמר ויקחו לי תרומה מאת כל איש דהיינו ממה שהוא להם בעצם שהם נותנים משלהם הוא אשר ידבנו לבו כי הנדיבות לב הוא מתנה ממנו כי הבחירה נתונה בידו אבל הממון שאתה לוקח מהם אינו מהם בעצם כי אינו שייך להם והוא רק כפקדון אצלם ולזה אמר וזאת התרומה אשר תקחו "מאתם" דהיינו ממה שאצלם שמור לפקדון:
אות ד
או יאמר בהקדם שיש לדקדק דתיבת "כל" כמיותר וגם תיבת לי ופרש"י לי לשמי י"ל דהנה המנהג בכל ערי ישראל לעשות חברות לצדקה ולגמ"ח והנה החיוב על כל אדם כל שחבריו נמנים לדבר מצוה שלא יהי' היחיד פורש עצמו מן הצבור חגיגה ט' ב' ולפעמים כשישאלו לאיש למה אין אתה חבר ליראי ה' במצוה זו תשובתו על לשונו כי הגבאי המנהיג והמנהל את החברה הוא שונא נפשו או שאינו מרוצה לו וכדומה והנה בין האומרים כן יש שתי כתות האחת כפיהם כן לבם והם נדיבי לב רק שמשנאתם את העומד בראש החברה הם מונעין עצמם להיות בעזר החברה והשני' הם אנשים שהם צרי עין ואין רצונם ליתן פרוטה לצדקה ורק מאחר שמתביישי' להודות כן ברבי' תואנה הם מבקשים. והנה לכת השנית אין תכלית לסתור דבריהם מאחר שרק תואנה המה מבקשים עוד ימצאו תואנות כהנה וכהנה אם תסתור לו טעה אחד יחדש עשרה טעמים חדשי' כי הלא כל כוונתו שלא ליתן וגם אם תסתור כל טענותיו סוף כל סוף לא יתן כי מוטב לו להתבייש מליתן פרוטה לעני ורק כל זמן שימצא איזה תואנה יחזיק בה לכסות ערותו אמנם לכת הראשונה שהם באמת נדיבי לב רק שמונעים עצמם בשביל שנאתה את הגבאי לאלו ראוי' להאיר עיניהם מה לכם עם הגבאי וכי לו אתם נותנים הצדקה הלא לשם שמים ולכבוד ה' אתם נותנים ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו כי עכ"פ יבא דבר טוב מכללות החברה ועי"ז יתנו לב להיות חברים לדבר מצוה וז"כ הפסוק ויקחו לי תרומה האיר עיני הנותני' שאין נותנין זאת לכם רק לי לשמי ועי"ז מאת "כל" איש תקחו את תרומתי גם אותם אשר לא יהי' מרוצים שתהי' אתם הגבאים כי אין אוהבין אתכם מאחר שידע שהצדקה ניתנת לה' ואינו עושה בזה טובה להגבאי רק נחת רוח לה' ולכן מכל איש יהי' מי שיהי' תקחו את תרומתי אבל תנאי אחד יש בדבר אשר ידבנו לבו שיהי' נדיבי לב ורק שהגבאי אין נוח להם אז פועל זה שתאיר עיניהם שהם נותני' לי לשמי אבל להצרי עין שרק תואנה מבקשים לאלו אין פועל כלום כי כהנה וכהנה ימצאו טעמים למנוע נתינת הצדקה ואם כל הטעמי' יסתרו להם אז הודה ולא בוש כי אינו רוצה ליתן ורק כל שאפשר הוא רואה ליתן טעם לפגם שלו:
אות ה
או יאמר הלא אנו רואים שגם אם איש אחד שונא רעהו אם יבא אליו ויאמר לו שהוא יודע מסחר עבורו שיוכל להרויח בה אלף זהובים וכי לא ירצה להרויח האלף זהובי' ע"י שהסרסור הוא שונא לו וא"כ הא כבר כתב האלשיך הקדוש למה כתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו הטעם כי מי שנותן צדקה הוא לוקח לעצמו יותר ממה שהוא נותן ומרויח בה הרבה כי הקב"ה משלם לו כפלים וא"כ מי זה פתי שלא ירצה להרויח בשביל שהגבאי והסרסור הוא שונא לו וז"ש דבר אל בני ישראל האר עיניהם שיקחו לי תרומה שאין נותנין רק לוקחין לעצמן כי עי"ז אשפיע להם שפע רב ועי"ז מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי גם מי שאינו נוח לו המאסף וגבאי:
אות ו
או יאמר לישב למה כתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו וגם למה בתחלה אמר תרומה ולבסוף תרומתי וגם מה בא לרבות באמרו "את" תרומתי. י"ל כתיב חגי ב' לי הכסף ולי הזהב נאום ה' וא"כ כל מה שיש בידינו הכל שלו הוא וא"כ זה דומה ממש להאומר לשלוחו קח לי תרומה מפירותי ומעתה מדוקדק הלשון ויקחו לי כאדם האומר לשלוחו קח לי תרומה מפירותי ושלא תאמר א"כ אין לנו שום זכות בנתינת הצדקה מאחר שאין אנו נותני' כלום משלנו ע"ז אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו הנדיבות לב שלו הוא וזה תקחו את תרומתי פירוש עם תרומתי ולכן אמר תרומתי כי באמת התרומה היא של הקב"ה גם קודם שמפרישה האדם ועם תרומתי תקח הנדיבות לב מהמפריש התרומה:
אות ז
אמרתי טעם למנהגן של ישראל לעשות סעודה בעת התחדשות מנהלי החברא קדישא שבכל מצוה שהאדם עושה אין די בעשיית המצוה לבד כי הרבה עושים המצוה מפני שהורגלו כן מימי נעוריהם ואין משימי' על לב כלל שעושים זה בשביל מצות בוראם עליהן והעיקר לעשות המצוה בשמחה ובחדות הלב וישמח כמוצא שלל רב על שזוכה לשרת ולעבוד את ה' וכמה ישמח האדם לעשות איזה דבר אם יצוה אותו מלך בו"ד ועאכו"כ אם ממ"ה הקב"ה צוה אותו ככה והנה זה רק יכולין לקיים בכל שאר מצות אבל במצות גמילת חסד של אמת שעושים עם המתים זו מצוה אי אפשר לקיים בשמחה כי כל אדם מצטער בהסתלק נפש מישראל כמאמר חכז"ל במכילתא על הפסוק ונפל ממנו רב דלכן אמר בלשון יחיד שאפי' אחד מישראל שנפל הרי הוא כאלו נפלו הרבה ואבדון וחסרון גדול ולכך בסוף השנה עושים סעודה ושמחי' על שזכו לקיים בשנה העברה מצות גמ"ח כי מאחר שבשעת עשיית מצוה זו אי אפשר להיות שמח משלימין עתה השמחה של מצוה:
אות ח
בפ' פקודי בפסוק אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה ודקדקו המפרשים דאשר פוקד על פי משה כמיותר ובמדרש איתא הה"ד ולא יחשבו את האנשי' וגו' כי באמונה המה עושי' וצ"ב שהוא היפוך המכוון בפסוק י"ל שבא הכתוב להורות דרך להגבאי הממונה על הצדקה כי הגם שלמדו חכז"ל מפסוק הנזכר במדרש כי אין ראוי' לבקש חשבון מגבאי צדקה אעפי"כ טוב שהגזבר עצמו יבקש מהם שיראו החשבון כדי שלא יבא איש לחשוד אותו ולזה בא הכתוב להודיענו כי אלה פקודי המשכן מה שנעשה חשבון על מלאכת המשכן אשר פוקד על פי משה כי הוא ביקש אותם שיקבלו חשבון ממנו אבל הם אינן רשאים לבקש חשבון ממנו ויפה אמר הה"ד ולא יחשבו את האנשי' כי באמונה הם עושים וכוונת המדרש לישב יתור לשון אשר פוקד על פי משה שהכוונה שרק אם הגבאי מבקש זאת אז יכולין לקבל ממנו חשבון אבל להם אין רשות לבקש ממנו חשבון:
אות ט
במדרש הובא שבקשו ישראל ממנו חשבון וצ"ב איך עשו ישראל שלא כדין תורה ועוד יותר ממשה רבן של ישראל שלא נהנה מעולם מאדם כאומרו לא חמור אחד וגו' והי' עשיר גדול כדרש חכז"ל נדרים ל"ח פסל לך הפסולת שלך הוא מכאן נתעשר משה י"ל כי הם לא בקשו חשבון ממשה כדי לידע אם עשה באמונה דמבואר בפסוק שרצו בני ישראל להביא עוד למלאכת המשכן ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יביא עוד ולזה חששו כי מרע"ה אוהב ישראל ואולי לא רצה להטריח את ישראל וקמץ במלאכת המשכן ולזה בקשו חשבון שידעו שכבר נעשה כל אשר צוה ה' ואי אפשר להם ליתן עוד יותר ולזה הסמיך ובצלאל עשה את כל אשר צוה ה' את משה וראו שלא הי' אפשר לקבל עוד מהם. ועוד י"ל אם הגזבר צדיק גדול כמשה רבינו אז צריכין לבקש ממנו חשבון כי יש לחוש שצדיק כמרע"ה מרוב חשקו במצות ירצה לפזר כל הונו לבנין המשכן וימעט ליקח מישראל לזה בקשו חשבון ממנו כדי לידע אם לקח גם משלהם למלאכת המשכן וכן ראוי' לבני כל חברה לבקש חשבון מהגבאי לראות אם לא קמץ הגבאי בנתינת צדקה ולא כמקצת פתאים אשר מדקדקין מאוד בהחשבון לראות אם לא פיזר הגבאי לצדקה:
אות י
בפ' וירא בפסוק וירא אליו ה' וגו' פי' רש"י לבקר את החולה בא וצ"ב מנין לו זה ועוד דקדקו המפרשי' הול"ל רק לבקרו בא מאי זה לבקר את החולה י"ל דנלמד כן מלשון הפסוק דלכאור' קשה למה כתיב כאן וירא אליו ה' ולא כתיב וירא ה' אל אברם כמו בכל שאר המקומות ולזה אמרו כי בכל שאר מקומות שנראה אליו ה' הי' זה רק בשביל שהוא אברם המפורסם בצדקתו אבל כעת לא נראה אל אברם רק אל החולה וגם אם לא הי' צדיק כזה מצוה לבקרו וזה שאמר וירא אליו ולא אל אברם עכ"ח שלבקר את החולה בא פירוש חולה יהי' מי שיהי' ומזה ילמוד האדם להחזיק במצוה זו כמו שהקב"ה ביקר חולים גם הוא יבקר חולים ואל יתלה בשביל שהי' אאע"ה צדיק גדול בקרו כי נראה שבכוונה שינתה התוה"ק לשונה ללמדינו שלכל חולה ראוי' לבקרו:
יא) בפ' חיי שרה בפסוק אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה וי"ל דהא כבר הרשהו עפרון לקבור שם את שרה ולא הי' הטענות עוד ביניהם רק שעפרון רצה שיקבל אברהם את השדה והמערה במתנה ואברהם רצה לקנותו בכסף מלא וא"כ לא הי' לו לומר רק אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני ולמה חזר לכפול ולומר ואקברה את מתי שמה. י"ל דאמרו חכז"ל ב"ב קי"ב לא ניחא לי' לצדיק להיות קבור בקבר שאינו שלו וכתב הח"ס בחיו"ד סי' ש"ל שלמדו כן מאבינו אברהם שהשתדל בכל אופן לקנות מקום קבורה ולא רצה לקבלו בחנם ועוד יותר מזה שגם אחר שנתן הכסף לעפרון לא קבר את שרה עד שעשה קנין חזקה בהשדה והמערה. ולפ"ז נראה שרצה אברהם אבינו לרמז לו שאם לא יקח ממנו כסף לא יקבור את שרה שמה כי אינו רוצה שתקבר שרה בקבר שאינו שלה בקנין דמים ולזה כפל נתתי כסף השדה קח ממני אז ואקברה את שרה שידע שאם לא יקבל הכסף ממנו לא יקבור את שרה שמה:
יב) בפ' ויחי בפסוק ועשית עמדי חסד ואמת פרש"י חסד שעושים עם המתים זו גמילת חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול והקשה בספר מעשי ה' הלא מצינו חסד של אמת גם אצל החיים שאליעזר אמר לבתואל ולבן אם ישכם עושים את אדוני חסד ואמת והמרגלים אמרו לרחב ועשינו עמך חסד ואמת וי"ל שאין הכוונה שבחיים אי אפשר לעשות חסד של אמת דודאי אם עושה חסד עם החיים וכוונתו לש"ש ואינו מצפה לתשלום גמול גם זה נקרא חסד של אמת וכוונת רש"י הוא רק דבחסד שעושים עם המתים הוא תמיד חסד של אמת כי שם אי אפשר לצפות לתשלום גמול לאפוקי עם החיים הוא לפעמים חסד שאינו אמת אם מצפה לתשלום גמול. אלא דא"כ קשה וכי אי אפשר שיצפה לתשלום גמול מקרובי המת או שיעשה בשביל כבוד שיאמרו שהוא עסקן במצות. י"ל ודאי ישראלים כשרים הם וחפצים לעשות המצות לש"ש ורק היצה"ר כשרואה שאינו יכול להסית את האדם שימנע מלעשות המצוה מסיתו עכ"פ שיהי' לו איזה פני' שלא לש"ש. אמנם כבר אמרו חכז"ל ברכות ה' לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וגו' עד ואם לא אזיל יזכיר לו יום המיתה הרי שבזכור האדם את מותו בטל ממנו הסתת היצר וא"כ יפה אמרו חכז"ל שגמ"ח שעושים עם המתים ודאי הוא גמ"ח של אמת כי בראותו את המת וזוכר אחריתו בטל ממנו הסתת היצר ויעשה המצוה לש"ש:
יג) בתהלים ס"ב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו הקשו חז"ל ר"ה י"ז אם משלם לאיש כמעשיהו א"כ אינו חסד. בתהלים ל"ו בפסוק מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. וגם לפרש מה שהקשו חכז"ל בפסחים נ' כתוב אחד אומר כי גדל מעל שמים חסדך תהלים ק"ח וכתוב אחד אומר כי גדל עד שמים חסדך תהלים נ"ז י"ל דאיתא במדרש עה"פ ה' צלך שהקב"ה מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה כמו שהאדם מתנהג עם חבירו כן הקב"ה מתנהג עמו והוא משל להצל כמו שהצל עושה כל תנועה שהאדם עושה כן הקב"ה מתנהג עם האדם ממש כמו שהוא מתנהג עם בני אדם ולכך בני אדם ביודעם זה מרבים לעשות חסד זה עם זה כי יודעים שאז גם הקב"ה יתנהג בחסד עמהם ומעתה לא לבד החסד שעושה הקב"ה עם הבריות הוא שלו רק גם החסד שעושים הבריות זה עם זה ג"כ של הקב"ה הוא כי הוא הגורם לכל זה לפי שיודעים שהקב"ה מתנהג עם האדם כצל וז"ש כי גדל מעל שמים חסדך לפי שאתה מתנהג בשמים ממעל בחסד לכן כי גדל עד שמים חסדך גם החסד הנעשה בארץ ג"כ חסדך הוא. וז"כ הפסוק מה יקר חסדך אלקים מה יקר זה שאתה מתנהג בחסד כי עי"ז ובני אדם בצל כנפיך יחסיון הם עושים ג"כ חסד להיות כצל שאתה עושה עמהם חסד. וז"כ הפסוק ולך ה' חסד כל חסד שעושים בני אדם לך הוא ונתן טעם לזה כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ממש מידה כנגד מידה וא"כ הם מרבים לעשות חסד ביודעם שאז גם אתה תנהג עמהם בחסדך:
יד) בתהלים פ"ט בפסוק מי גבר יחי ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה יל"ד אם כוונת הפסוק לומר שסוף כל אדם למות לאיזה תכלית אמר יחי' דדי אם יאמר מי גבר לא יראה מות. ועוד דלמה אמר ולא יראה מות מה זה שיראה מות הול"ל מי גבר לא ימות. ועוד יל"ד דבשלמא זה שאמר מי גבר לא יראה מות הוא מובן דסוף כל אדם למות אבל זה שאמר ימלט נפשו משאול סלה שהמובן שראש הקרא מי קאי גם ע"ז מי ימלט נפשו משאול וזה חידוש וכי ח"ו כל בני אדם יורדי שאול הן. י"ל דהנה אמרו חכז"ל במס' ר"ה י"ח רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חי ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי שתין שנין הרי נלמד מזה דסגולת מצות גמילות חסדים לזכות לאריכות ימים. והנה סגולה ליראת שמים מבואר בקרא שהוא ללכת אל בית אבל באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן חל לבו והנה אמרו חכז"ל ברכות ה' אי לא אזיל היצה"ר ממך תזכיר לו יום המיתה. ואמרו חכז"ל איזה גמילות חסד של אמת זה שעושים עם המתים ולפי"ז יובן כוונת הפסוק שרצה לעורר להחזיק במצות הלוית מתים ולכך אמר מי גבר יחי' ולא יראה מות פירוש אם לא ילך להלוית המת לראות את המות כי בסגולת מצוה זו זוכה לאריכות ימים ואח"כ אמר מי ימלט נפשו מיד שאול קאי נמי אלמעלה אם לא יראה מות כי האיך יעלה בידו לנצח את היצה"ר אם לא ילך אל בית האבל ויזכור לו יום המיתה כי אז החי יתן אל לבו שלא יחטא:
טו) או יאמר באות י"ב בארנו ודאי אפשר לאדם לעסוק בגמ"ח של אמת גם עם החיים רק שיהי' מחשבתו זכה לה' בלי שום פני' ובלי תקות השלמת גמול וכן יש סגולה להמנע מחטא מה שאמרו חז"ל נדרים כ' כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא וע"כ אם יעסקו במצות גמ"ח לש"ש ויהי' ביישנים יעזור ה' שלא ימותו מישראל ולא יצטרכו לראות המתים כדי להנצל מחטא ולזכות לאריכות ימים. והנה כבר אמרו חז"ל במס' יבמות ע"ט שלשה סימנין יש באומה זו ביישנים רחמנים גומלי חסדים והוא ר"ת גב"ר וז"ש מי גב"ר מי שיחזיק בשלשה מידות הללו יחי' יזכה לאריכות ימים ולא יראה מות הגם שלא יראה מות וימלט נפשו משאול גם שלא יראה מות רק שיהי' כל ישראל בריאים ושלימים:
טז) במסורה והימים האלה נזכרים ונעשים. ובמלאת הימים האלה. על כן קראו לימים האלה. מקשים למה תקנו לקרות המגלה בפורים ולא תקנו ג"כ לקרות מגלה בחנוכה. והאמת שגם במגלת פורים לא רצו אנשי כה"ג להסכים לכותבה עד שמצאו רמז בקרא כתוב זאת זכרון בספר מגלה ז' ומאחר שזה הפסוק מדבר רק ממחיית עמלק ימ"ש בודאי הכוונה על מגלת אסתר ולא על מגלת חשמונאים כי במגלת אסתר מובא מחיית המן שהוא מזרע עמלק. ולפי"ז מובן מאחר שהקב"ה צוה אותנו למחות את זכר עמלק וכל זמן שלא עלה בידינו למחות את שמו צוה עלינו לזוכרו לבל נשכח מעשי עמלק ולטעם זה מצוה לקרות את המגלה כדי לזכור מעשי עמלק כי עוד יבא זמן שיצמח מזכירה זו עשי' כי יבא משיח קדשינו בסוף ימי העוה"ז נעשה מלחמה בעמלק ונמחה את שמו מתחת השמים. וז"כ המסורה והימים האלה נזכרים ונעשים שמזכירה בימים אלו יוצמח עשי' ובא השני לפרש מתי יהי' זה ואמר ובמלאת הימים האלה כי אז יוגמר העשי' למחות את זכר עמלק ובא השלישי לומר על כן קראו לימים האלה פירוש על כן קוראין המגלה בימים אלה שהוא בפורים ולא בחנוכה כי קריאה זו לזכור מעשה עמלק אשר נצרך לנו עוד לבא לידי עשי':
יז) בפסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' ואיתא במדרש אמר לו הקב"ה למשה חייבין לי ישראל שנאמר כי תשא כד"א כי תשה ברעך אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי, י"ל ונקדים לבאר מאמר חז"ל מגלה י"ג גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. וגם להבין למה היתה הקפידא כ"כ שיתן כל אחד מחצית השקל עד שהי' ממשכנין על השקלים, י"ל שזה הי' חסד גדול לסתום פה המקטריגים עלינו כי מעשים בכל יום אם איש אחד העני וחובותיו מרובים עד שאין בכחו לפרוע אותם אם רואים הבעלי חובות שהוא איש אמוני' ומתאמץ לפרוע מעט מעט כפי יכולתו אין נוגשים אותו כי בוטחים באמונתו שמיד שיהי' בכחו לשלם יזדרז לעשות כן. וכן הוא הענין אצלינו כי מי הוא האיש אשר אינו בע"ח גדול אצל הבורא ב"ה והמקטריגים מבקשין דין להפרע ממנו אמנם ע"י מצות מחצית השקל הקב"ה סותם פיהם כי הלא תראו שאיש אמונים הוא משתדל לפרוע מעט מעט לפי יכולתו ע"כ אין לנוגשו ועוד יבא זמן ועת שיפרע הכל ולכך הי' ממשכנין על השקלים כי זהו להם לזכות בבא יום הדין והחשבון להאריך להם אף על עונותיהם עד שיחזרו בתשובה וז"ש חכז"ל גלוי וידוע שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל ביודעו כי ישראל חייבין ומשוקעים בעונות לכך הקדים הקב"ה שקליהם לשקליו ועי"ז שפרעו מקצת החוב נתנו להם זמן לשוב ולתקן מעשיהם. וא"ש המדרש חייבין לי ישראל פירש שחובות גדולות יש להקב"ה על ישראל לכך צוה למשה כי תשא שיפרעו מחצית השקל כדי שעי"ז יהי' אפשר לו להאריך להם זמן פרעון חובותיהם. בזה יובן הפסוק בפרשת תצא כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והי' בך חטא. דיש לדקדק על כפילות לשון דרש ידרשנו. וגם סוף הפסוק והי' בך חטא אינו מובן ובר"ה ו' דרשו חכז"ל בך חטא ולא באשתך חטא. ולדברינו יובן דהנה אם הי' הקב"ה מבקש מאדם שיפרע כל חובותיו בפעם אחת מי הי' יכול לעמוד בדין וכי ימצא איש שלא יהי' בו איזה חטא. אבל אם האדם משלם מה שנדר לה' מאריכין לו זמן פרעון חובותיו מאחר שהוא איש אמונים שמשלם חובותיו אבל אם אחד נודר ואינו משלם אז מבקשין פרעון ממנו על כל חובותיו ובלי ספק ימצא בו חטא וזו שאמר הכתוב כי תדור נדר לה' לא תאחר לשלמו. כי אם תאחר לשלמו דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך לא לבד שידרוש פרעון הנדר כי אם כל החובות שיש לו עמך ידרוש ממך ואז בודאי יהי' בך חטא שימצא בך חטא כי מי יאמר חף אני מפשע. ובזה יובן מה שאמרו חכז"ל במס' שבת ל"ב שבעון נדרים אשתו ובניו של אדם מתים כי לפי דברינו ע"י שאינו משלם נדריו פנקסו מתבקר ואז מי ימצא זכאי לפניו ית"ש:
יח) בגמרא מגילה י"ג גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלי' על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים, י"ל בהקדם לתת טעם למה שתקנו מרדכי ואסתר והסכימו עמהם אנשי כנה"ג לשלוח בפורים מנות איש לרעהו מה שלא מצינו בשום יו"ט. דהנה השל"ה הקדוש מפרש מה שאמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וגו' ובכן אבא אל המלך, ואמרו חכז"ל מגלה י"ג ב' ליכא דידע לישנא בישא כהמן והוא קטרוג על ישראל שהם מפוזרים ומפורדים שיש פירוד לבבות בישראל והם שונאים זה את זה לכך אמרה אסתר שאין לה תקוה לפעול ישועה על ישראל רק אם יכנוס כל היהודים ויתאחדו באהבה ובשלום שיתבטל קטרוג המן ובכן אבא אל המלך ובזה פרשתי מה שאמר שהם מפוזרים ומפורדים בין העמים ודתיהם שונות מכל עם דלכאור' יפלא מה יכולים הם עבור זה אם הם מפורדים בין העמים. וגם אומרו ודתיהם שונות מכל עם הלא כן הוא בכל העמים שדתיהם שונות מכל דתות שאר העמים, ולפי"ז יובן כי רצה המן הרשע להגדיל פשעם ולהראות רוע מידותיהם כי בשלמא אם הי' יושבים בארצם שלוים ושקטים לא הי' עוד חידוש כ"כ שהם שונאים זה את זה אבל מאחר שהם מפוזרים בין העמים ועוד נוסף ע"ז כי דתיהם שונות מכל עם שזה גורם שנאת העמים עליהם וא"כ הם יושבים מסובכים בין העמים שהם שונאי נפשם וא"כ עכ"פ הי' ראוי' שהם יאהבו זה את זה ואעפי"כ הם מפורדים איש מעל רעהו. ולזה מאחר שהישועה באה להם לישראל ע"י שהתאחדו זה עם זה באהבה כמאמר אסתר לזכר זה תקנו שישלחו מנות איש לרעהו להרבות אהבה בין איש לחבירו. וכתבתי בחלק שערי ציון אות י"א דלכן הקפיד הקב"ה על התמיד שיקרב בכל יום שיהי' דוקא משל ציבור ולא משל יחיד ובקרבן התמיד לא הי' איש אחד מישראל שלא הי' לו חלק בו כי בזה יכופר עון ישראל אם יהי' מריבה ביניהם כי ידוע ששונאים לא יתאחדו לעשות דבר בשותפות וז"כ הגמרא גלוי וידוע שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לכלותם ע"י שהם מריבים זה עם זה לכך הקדים שקליהם לשקליו שידוע שמחצאי שקלים אלו הי' מקריבין קרבנות צבור כי בזה הגין עליהם מקטרוג המן כי זו ראי' שאין שונאים זה את זה מאחר שהם מתאחדי' בכל יום להקריב קרבן ביחד בשותפות ושונאים לא ירצו להיות חברים בדבר אחד:
יט) או יאמר בשנבין הפלא הגדול שקודם שעמדו ישראל על הר סיני נתאחדו ששים רבוא אנשי' כאיש אחד בלב אחד כמו שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר והטע' לזה עפ"י מה שכתבו המפרשי' כי איך אפשר לאיש לקיים כל התרי"ג מצות הלא כמה מצות תלוי' באישים פרטים ותרצו ע"י שיש אחדות בישראל וכולם נחשבי' כאיש אחד ומכולם יוצא שמירת התרי"ג מצות נחשב לכל אחד כאלו קיים כל התרי"ג מצות וז"כ הפסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום כי לולא זה אי אפשר לקיים כל התורה. והנה אמרו חכז"ל במס' שבת פ"ח כי אז במעמד הר סיני קבלו התורה רק בכפי' אבל הדר קבלוהו מרצון בימי אחשורש ומאחר שכן מובן שהי' צורך למה שאמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים כי לולא זה אי אפשר לקבל התורה ולזה הטעם תקנו מצות משלוח מנות איש לרעהו להחזיק במעוז השלום כי בכל שנה מתעורר זה הזכות שקבלו אז התורה מרצון:
אות כ
או יאמר דהם נתנו חצאי שקלים ותיבת "שקלים" בגמטריא ת"פ ומחצית מזה שהוא חצאי שקלים היא ר"מ "ועמלק" בגמטרי' ר"מ ולכן מסוגלת מצוה זו של מחצית השקל להכרית זרעו על עמלק כי מכוונת קדושת מצוה זו להכניע כח הטומאה שבעמלק ואת זה לעומת זה עשה אלקי' ולכך אמרו גלוי וידוע שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לכך הזהיר אותן על השקלים כי בסגולת מצוה זו יכריתו כוחו של עמלק, בזה יובן מאמרם ז"ל ילקוט הושע ד' סי' תק"פ עה"פ חבור עצבים אפרים, כל זמן שישראל הם באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכול לשלוט עליהם דהנה מובא בספה"ק שבכל האומות כל היועצים רע על ישראל הם באים מזרע עמלק כי הוא עיקר המשטין נגד ישראל ולפי"ז כשישראל הם באגודה אחת אז נקרא מה שנתנו חצאי שקלים שאז נקרא חצאי שקלים שהוא בגימטרי' ר"מ להכניע כוחו של עמלק אבל אם כל אחד נפרד לבדו אז נקרא רק מחצית השקל ואין מכוון להרוס כוחו של עמלק ולכך אמרו כל זמן שהם באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכול לשלוט עליהם כי ע"י מצות מחצית השקל יוכנע אז כח זרע עמלק שממנו באים כל שונאי ישראל:
כא) או יאמר בהקדם שיש לתמוהא האיך ערב המן לאמור למלך שישחד אותו בעשרת אלפים ככר כסף שאם אומה ההיא לנזק בני המדינה ומסוכנים להמלך גם בלי שוחד ממון יעתר לו לאבדם ואם אין בכפם עול האיך ישאל ממנו לאבד אומה שלימה על לא חמס בכפם עבור בצע כסף. עוד יש לתמוהא שאמר לו אחשורוש הכסף נתון לך האיך שייך הלשון על כסף שאין לו עדיין שהוא נתון לך הול"ל הכסף אל תתן לי. עוד יש להפליא על מרדכי שצוה להגיד לאסתר את פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך דאיזה תכלית הי' בהודעה זו מאחר שהמלך לא קיבל ממנו הכסף. עוד תמהו המפרשים דאיך אמר אחשורש לאסתר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן והלא הוא עצמו הסכים עם המן לאבדם וכמאמר חכז"ל מגילה י"א משל לבעל התל והחריץ. ועוד צ"ב לאיזה תכלית אמרה אסתר לאחשורש ואלו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי, י"ל דבאמת לא אמר להמלך להשמיד ולהרוג האומה רק לאבדם והיתה הכוונה שיטול מהם ממונם וע"י שיהי' עניים חשובים כמתים לא יהי' עוד בכחה להרע אל המלך והמדינה וכמו שאמרו חכז"ל על הפסוק לך שוב מצרימה כי מתו האנשים המבקשים את נפשך ואמרו חכז"ל נדרים ז' ב' שנעשו עניים ואין בידם עוד להרע לו לזה אמר שהממון שיקח מהיהודים יהי' לאוצר בית המלך עשרת אלפים ככר כסף כמו שעד היום צווחין תמיד שונאי ישראל על הכסף שיש לישראל וע"ז השיב לו אחשורש שאם הוא רואה שעושר ישראל יגיע לנזק המלך יכול ליטול מהם ממונם ואין לתנו לגנזי המלך רק הכסף הנקח מהיהודים נתון לך אבל המן ברשעתו עוד הרע יותר וצוה להשמיד ולהרוג אותם ולזה צוה מרדכי עלי' מהכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך שמזה ראי' שהי' רק הכוונה לאבד את ממונם ולעשותן עניים על כן תגלה להמלך רעת המן שהוסיף מדעתו להרע להם. ולזה אמרה אסתר אלו לעבדי' ושפחות נמכרנו כציווי המלך החרשתי כי אין הצר שלוקחים מהם ממונם שוה בנזק המלך אם המלך יודע שיגיע לו נזק מעשרם וע"ז השיב המלך מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן כי לזה לא הסכמתי מעולם בזה יובן למה כפועל השקלי' עד שהי' ממשכנין למי שלא נתן מיד הלא אין חפץ לה' רק רצון הלב ואם צריכין לכופו מה יש לו להקב"ה מזה אמנם האמת שהוא חסד גדול כי בכל דור עומדים צוררי ישראל על ישראל לגזול אותם כי ממון של ישראל כקוץ בעיניהם ועל ידי השקלי' שישראל נותנים לצדקה הם נצולים מהם וכדאיתא במס' ב"ב י' דרש ר"י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובי' לו מראש השנה זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית כי הא דבני אחתי' דר"י בן זכאי חזי להו בחילמא דבעו למחסר שבע מאה דינרי עשינהו שקל מינייהו לצדקה פש גבייהו שיבסר דינרי כי מטי מעלי יומא דכיפורא שדר דבי קיסר נקטינהו אמר להו ר"י בן זכאי לא תדחלון שיבסור דנרי גבייכו שקלינהו מינייכו אמרו לי' מנא ידעת א"ל חלמא חזאי לכו א"ל ואמאי לא אמרת לן דניתבינהו אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה הרי שאם נותנין לצדקה נצולין שלא יאכלו שונאי ישראל ממונם. והנה ידוע שלכן מכריזין באחד באדר על השקלים כדי שאם לא ישלמו עד כ"ה לחודש ימשכנו אותם וז"כ הגמרא גלוי וידוע שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל שירצה לשלול מהם ממונם לכך הקדים שקליהן וצוה גם למשכן אותם על השקלי' והיינו דתנן שקלים ג' באחד באדר משמיעין על השקלים כדי למשכן את מי שלא ישלם עד כ"ה באדר כעובדא דר"י בן זכאי שכפה את בני אחותו ליתן לצדקה ועי"ז ניצולו שלא שללו מהם ממונם כן צוה הקב"ה לכוף על חצאי שקלי' כדי להגן על ישראל שלא יגזלו מהם ממונם:
כב) אמרו חכז"ל שקלים ד' שכל אחד הי' צריך ליתן קלבון יותר על המחצית השקל וכתב רש"י במס' חולין כ"ה דמשום לא פלוג צריכין ליתן גם שנים שנותנין יחד שקל שלם. י"ל טעם על נתינת הקלבון עפ"י המבואר במדרש שמחצית השקל בא לכפר על עון מכירת יוסף וכשיחלק עשרים כסף על עשרה חלקים מגיע לכל אחד מחצית השקל ומאחר שראובן לא נטל חלק מהעשרים הכסף הגיע לכל אחד מהשבטים מעט יותר מחצי השקל כמו שצריך כל אדם להוסיף קלבון על מחצית השקל:
כג) בתהלים פ' בפסוק לפני אפרים בנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו וצ"ב למה זכר דוקא אלו שלשה ובמדרש שוח"ט איתא ע"ז הפסוק א"ר חלקי' בשם ר' אבוה ולכה מלא כתיב שכל הישועה שלך היא וצ"ב י"ל דהנה נראה שכל דבריו באותו מזמור הם על מפלת עמלק וכמו שדרשו חכז"ל הפסוק יכרסמנה חזיר מיער על עמלק. ודרשו חכז"ל ב"ב קכ"ג עה"פ אם לא יסחבום צעירי הצאן שאין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של רחל, ודרשו חכז"ל פסחים נ' שאין שמו של הקב"ה שלם עד שיכלה זרעו של עמלק דהיינו שנחסר אות ו"ה מן השם ומשתמשין רק בחצי השם ולפי"ז יובן כוונת הפסוק לפני אפרים בנימין ומנשה עוררה את גבורתך כי הם כל זרע רחל שמיוחדין לעקור את עמלק מן העולם ולזה אמר ולכה לישועתה לנו ואמרו במדרש שלכן כתיב בה"א לבסוף שהישועה היא של הקב"ה כי ולכ"ה אותיות לך ו"ה הם ולכך אמר שהישועה היא לך שיהי' שמו שלם כי"ר ב"ב: כד) בפ' לך בפסוק ויראו מצרי' את האשה כי יפה היא מאוד ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה ויל"ד למה כתיב "האשה" ולא כתיב שרה. י"ל דאיתא בזוה"ק שאסתר לא נבעלה לאחשורש ותחת אסתר הלכה שידה שהיתה דומה בצורתה לאסתר. וא"כ מה שעשתה בת בתה של שרה בלי ספק עשתה גם שרה ושלחה שידה תחתי' בית פרעה ולזה לא כתיב ותקח שרה בית פרעה רק ותקח האשה והא שנענש פרעה עלי' הוא משום דעכ"פ בזיון הוא לה כי העולם יחשבו שהיא בעצמה היתה שם:
כה) בפסוק ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וכו' ודתיהם שונות מכל עם ויל"ד דתיבת אחד כמיותר דדי אם יאמר ישנו עם מפוזר. ועוד יל"ד מה זה הלשון שהם מפוזרים בכל מדינות מלכותך זה הוא רק רוע מזלם ואין בזה עליהם אשמה. ועוד צ"ב אומרו ואת דתי המלך אינם עושים דאם כוונתו שאין מחזיקין באמונת דת המלך זה כבר נכלל במה שאמר ודתיהם שונות מכל עם. ועוד דאין זה קרוי דת המלך דזה אינו דבר המיוחד להמלך רק לכל העם. וא"כ ודאי כוונתו על חוקי המלך שחיקק כל מלך למדינתו שעל פיהם יתנהגו כל בני המדינה וזה אי אפשר דהא מפורסם שעם הקודש בכל מקום גלותם הם שומרים חוקי המלך יותר מכל עם מאחר שהם מושבעים מפי ה' להיות נאמנים למלך ולארץ אשר יתגוררו בה כדאי' כתובות קי"א וחכז"ל אמרו ב"ק קי"ג דינא דמלכותא דינא וא"כ איך טען המן הרשע דבר כזה שיוכל להגלות מיד שקרו להמלך י"ל כוונת הרשע להוכיח למלך שישראל מחזיקים עצמם לממשלה מיוחדת בתוך המדינה כמו שהי' עודם יושבם בארצם ואין מחזיקין עצמן לעבדי המלך שאינן נאמנים לארץ שדרי' בתוכה והביא ראי' לזה ראה אתה המלך מושל בכל מדינות העולם ולכל מדינה ומדינה יש לה חוקים משונים ולרוב יש שנאה ומריבות בין מדינה למדינה ויושבי המדינה זו טבעם משונה מיושבי מדינה זו וישראל הם מפוזרים בכל המדינות והם מפורדי' במדינות ששונאים זה את זה שנאת מות ואעפי"כ הישראלים שבכל המדינות הם אוהבים זה את זה והם כולם כאיש אחד ומזה תראה שאין אחד מהם נאמן למדינתו והם ממש כממלכה מיוחדת הולכי' ומתפשטים בכל העולם. וז"כ הפסוק ישנו עם שהוא "אחד" אעפ"י שהוא מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותך וכל מדינה יש לה ענינים שעל ידיהן אינה בשלום עם המדינה האחרת והיהודי' שבשתי המדינות אעפי"כ הם כאיש אחד ומזה תראה שאינם אנשים נאמנים ושאין לבטוח עליהן. ועוד הוסיף במלשינותו כי חכז"ל גיטין פ"ח דרשו עה"פ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם שאם יש לישראל דין עם חבירו צריך לילך לב"ד ישראל ואסור לילך בערכאות של עכו"ם ובזה מצא מקום להלשין על ישראל שהם מבזין חוקי המלך וע"כ אין רוצי' לילך בדין לפני ערכאות של עכו"ם וזה שאמר ואת דתי המלך אינם עושים אין מחשבים דתי המלך להתנהג על פיהם ובאמת הוא מלשינות כי ישראל עושים כן לפי שהוא מהבורא ב"ה עליהם ומה איכפת להמלך אם הם מתפשרים כרצונם:
כו) בפסוק כטוב לב המלך ביין איתא במדרש אוה"ע אין להם טובה דכתיב וטוב לא יהי' לרשע איתיבין והא כתיב כטוב לב המלך ביין אמר לו בטוב לב המלך לא נאמר אלא כטוב לב המלך טובה ואינו טובה אבל טובתן של ישראל טובה שלימה שנאמר מלכים א' ח' וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו ודרשו חז"ל מו"ק ט' שמחי' שנהנו מזיו השכינה לאהליהם שמצאו נשותיהן בטהרה י"ל הכוונה להראות לכל את יופי תוה"ק כי המתבונן באמת ימצא כי כל עניני שמחות עוה"ז אין בהם ממש וכולם הבל וריק ורק למראה עיני בשר ודם נראה כאלו יש בדבר זה או זה איזה ממש וע"כ שמח בו וראי' ברורה לזה כי אין ממש בכל עניני הנאות עוה"ז כי אם משתוקק כמה שנים להשיג דבר מה ואח"כ ישיגנו לא ששבע עינו מדבר המושג רק משתוקק שוב לדבר אחר ואם ישיג גם זה יעלה בלבו תאוה לדבר אחר וכן לעולם ולא ימצא איש שישמח על כל דבר שהשיג לפני איזה שנים כי במשך שנים אלו עלו בלבו מאה תאות חדשות וע"כ אינו שמח במה שהשיג משא"כ אם זכה אדם לשמח נפשו בדבר מצוה גם לאחר שהשיג השמחה וגם אחר כמה שנים בכל שעה שזוכר שזכה לפני כמה שנים לעשות איזה מצוה הוא שש ועלז שזכה לעבוד את ה' ממש כאלו באותו שעה הי' משיג את המצוה והבינה לעתים פירש בזה הפסוק וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה שזמן רב אחר השמחה ישמחו במה ששמחו אז בעת עשיית המצוה וזו ראי' ברורה שהיתה השמחה על דבר שיש בו ממש וז"כ המדרש אוה"ע אין להם טובה דכתיב וטוב לא יהי' לרשע וע"ז הקשה והא כתיב כטוב לב המלך ביין ומשני כטוב שהם חושבים שהוא טוב אבל באמת אינו טוב ואין ממש בטובה זו שהרי לאחר שנאמר כטוב לב המלך שנראה ששמח בהטובה שהגיעו מיד צוה להביא את ושתי ערומה לפניו והיש שגעון גדול מזה הרי ראינו שאין ממש ביין ובהראות עושרו וכבוד גדולתו כי מיד שהשיג כל זה עלה בלבו להתאות לדבר אחר שטות גדול כזה וזה מורה לנו שכל עניני עוה"ז כולם הבל המה יחד ועד שלא ישיגנו האדם ישתוקק האדם אליו ויחשוב שיש בו ממש ומיד שישיגו וראה שאין בו ממש מתאוה לדבר אחר וחושב שבזה יש ממש עד שמשיג כל ההנאות ואז ידע כי הכל הבל משא"כ בשמחת ביהמ"ק ראינו שגם אחר שהלכו לדרכ' לאהליהם הי' שמחים על שזכו להנות מזיו השכינה והלכו לאהליהם שמצאו נשותיהן בטהרה ולא התאוו לדברים אחרי' כמו באחשורוש שאחר שזכה לשמחה בגדולתו מיד עלה על לבו תאוה רעה לדבר אחר ומזה נראה בחוש הבדל השמחה נפשיית לשמחה בעניני עוה"ז:
כז) בפסוק בחודש הראשון הוא חודש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר והנה סתם ולא פירש מי הוא שהפיל פור ורש"י פירש מקרא קצר הוא ובמפרשי' איתא שהקב"ה הפיל הפור שיהי' בחודש אדר וצריך טעם למה בחודש אדר דייקא ועוד הקשו המפרשים למה נקרא פורים ע"ש הצרה על שם הפור ובשאר ימים טובים נקרא תמיד על הישועה י"ל שי"ב החדשים הם מכוונים נגד הי"ב שבטים ולהיות שחודש הראשון הוא ניסן והצעיר שבשבטים הוא בנימין מסתמא חודש אדר נגד שבט בנימין לפי"ז מובן מזה שנפל הפור על חודש אדר נצמחה הישועה ששני הגואלי' מרדכי ואסתר הי' משבט בנימין ולכן על שהגזירה היתה בחודש המיוחד להם עצרו כח לעמוד כנגד הגזירה ולבטלה ולכן הפיל הקב"ה הפור על חודש אדר כדי שיהי' בכח מרדכי ואסתר לבטל הגזירה ומובן למה נקרא פורים ע"ש הפור כי זהו באמת הי' תוקף הנס:
כח) נתקשו למה נקרא פורים בלשון רבים ולא פור דהא על שם הפור נקרא, והי' ראוי להקרא פור, י"ל דמפרשי' הפסוק מיום ליום ומחודש לחודש כי אם הי' המן נותן לתוך הקלפי י"ב חדשי' והוציא אחד מהן מזה לא הי' עוד ראי' על טוב הגורל כי הלא עכ"ח צריך להוציא אחד מהן והוא רק כסומא בארובה אמנם התחכם ועשה שתי גורלות גורל אחד על ימי השנה וגורל אחד על חדשי השנה וכיון שהוציא שתיהן וראה שהן מכוונין שהיום שהוציא הוא נופל באותו חודש שהוציא אז ידע כי הגורל יצא מכוון ולכך אמר מיום ליום ומחודש לחודש כי על שתיהן עשה גורל וא"ש מאחר שעשה שתי גורלות לכך נקרא פורים בלשון רבים, וא"ש שנקרא על הישועה שמזה שנפל הפור על חודש אדר נצמחה הישועה:
כט) האלשיך הקדוש תמה על שבחיי המן לא נקרא בכל המגלה צורר היהודים רק לאחר מותו נזכר במגלה בשם צורר היהודים, י"ל עפ"י שהבאתי בחלק תשועה בישראל אות צ"ו מה שפירשו עה"פ ולא אבה ה' אלקיך והיוצא משם דרק אם אדם רוצה להרע ואינו עולה בידו אז נגלה רשעתו ומובן שכל זמן שהי' המן חי אין לכנותו צורר היהודים כי לב מלכים ושרים ביד ה' ואולי נגזר כן עליהם משמים אבל אחר שתלו אותו ונתבטלה הגזירה ונגלה שלא הי' רצון השי"ת בזה כנו אותו בשם צורר היהודים, וזו כוונת הפייטן אשר ביקש לאבדי פירש בזה תוכל לארר את המן כי ביקש לאבד את ישראל ולא עלתה בידו מזה ראי' שהי' צורר יהודים אלא דקשה לי דבאמת הוזכר פעם אחת גם בחייו בשם צורר היהודים והוא בפסוק ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן בן המדתא האגגי צורר היהודים, י"ל דחכז"ל אמרו מגילה י"א משל לבעל התל והחריץ שאחשורוש שמח בבקשת המן לאבד את היהודים ולכאור' תמוהא מנ"ל לחכמינו כן הלא המן אמר לו סתם ישנו עם אחד ולא פירש איזה עם אמנם הם אמת ודבריהם אמת דהרי בכל המגלה לא מצינו שיזכר המן בחייו בשם צורר היהודי' רק במקום הזה א"ו דבא הכתוב להורות בזה שלא הי' המלך נותן רשות לאבד אומה שלימה רק לפי שהמן מפורסם לשונא ישראל וא"כ ודאי כוונתו על ישראל לכך נתן הסכמתו לאבדם ולא שאל כלל איזה אומה הוא זה וז"כ הפסוק שלכן הסיר טבעתו ונתנה להמן בשביל שהי' ידוע לו לצורר היהודים ולזה שינה כאן לכנותו בשם צורר היהודים ובא להורות על תוקף הנס כי גם אחשורוש הי' שונא ישראל והסכים בתחלה לאבדם רק אח"כ היפך הקב"ה את לבבו לטובה:
אות ל
בפסוק ותאמר אסתר אם על המלך טוב וגו' יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד אח כל היהודי' אשר במדינת המלך ויאמר המלך אחשורש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב והנה יש להפליא אם דת פרס ומדי הי' שאין המלך רשאי לחזור מדיבורו עאכו"כ שלא יצוה שני דברי' הפכים זה סותר את זה והוא כמעט שגעון ושחוק שפעם יצוה שיהרגו את היהודים ופעם יצוה שהיהודים יהרגו בשונאיהם ועוד יש להפליא צדיק מה פעל בזה שצוה על ישראל להקהל ולעמוד על נפשם כי בשביל זה לא יבצר לשונאי ישראל לעשות את אשר זממו כי הלא גם לפי גזירת המן הי' אפשר ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם אם הם ירבו על שונאיהם ואם השונאי' ירבו עליהם לא פעל כלום באיגרת השנית ואם שלא הרהבו עוז בנפשם לעמוד על היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם א"כ גם בלא מכתבים אלו הי' פחד מרדכי עליהם ועוד יפלא כי על שאלת אסתר להעביר מחשבת המן הי' מן הראוי' להמלך להשיב שיכתבו על היהודים כטוב בעיניהם כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב ומה זה שהקדים לפני תשובתו הנה בית המן נתתי לאסתר איזה שייכות יש לזה עם שאלת אסתר ועוד יפלא שתתיחס למתנה מה שנתן המלך לאסתר את בית המן וכי לזה הי' צריכה המלכה וכלום חסר לה בבית המלכות וגם למה שמה אסתר את מרדכי על בית המן י"ל בשנקדים להבין הפסוק ויקראו סופרי המלך וגו' ויכתב ככל אשר צוה המן וגו' בשם המלך אחשורוש נכתב ונחתם בטבעת המלך. ובפסוק שאחריו כתיב ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד וגו'. ויפלא דמקודם הי' צריך לומר מה שכתבו להשמיד להרג ולאבד ואח"כ הי' לו לכתוב נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך ועוד יותר יש להפליא דלמה אמר בפסוק ראשון שכתבו "ככל אשר צוה המן" הלא מיד בפסוק שאחריו נאמר מפורש וגלוי מה שכתבו להשמיד להרג ולאבד ולא הי' לו לומר בפסוק ראשון רק ויכתבו בשם המלך אחשורוש ובפסוק שאחריו יפרש מה כתבו, י"ל דגם אחשורוש חשש שיהי' לו לגנאי בעיני כל העולם שמסר אומה שלימה להריגה בלי חטא ופשע ולא יאות לעשות כן למלך על כן התחכם לעשות בערמה ונכתב רק בשם המלך שהוא מסר את אומה ישראלית ביד המן ומכרם לו והוא עשה בהם כטוב בעיניו כמנהג האדון עם העבד וצוה שכל המדינות יעשו בדבר הנוגע לאומה ישראלית כל אשר יצוה המן עליהם כי המה מסורים לו נתונים המה לו לקנין עולם ואח"כ המן מעצמו יגזור עליהם להשמיד ולהרג ולאבד ובזה ינצל המלך מגנאי ובושה כי יתלו הרעה בהמן ויאמרו שהמלך לא חשב שהמן יהרגם בעת שמסרם לו, ולכך נאמר בפסוק ראשון שנכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך כי שם מבואר שצוה לעשות ככל אשר צוה המן וזה הי' תכלית כל המכתב שנכתב בשם המלך שהמדינות יעשו ככל אשר צוה המן כי היהודים נמסרו לרשות המן ואח"כ כתב המן מדעת עצמו בלי כתב המלך להשמיד להרג ולאבד והי' מחויבים לשמוע בקולו מחמת כתב הראשון שבא להם מאת המלך ולכן כשאמרה לו אסתר כי נמכרנו להשמיד ולהרג אמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, והקשו המפרשים הלא הוא בעצמו הסכים עמו כי גזרתו נכתב בשם המלך אבל לפי דברינו יובן שהי' יכול לומר שהוא לא דמה שיעשה המן כן והוא רק מכרם להמן שיתנהג בהם כאדון עם עבדו ולזה בחכמה גדולה אמרה אסתר ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי מאחר שידעה שזה נעשה מרצון המלך ולכן כשנתגלה אח"כ להמלך שאסתר היא בת ישראל התחכם להציל את היהודים וחשב כי להחזיר מכתב המן אי אפשר שי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב אמנם הרי הוא לא צוה רק שכל מה שיצוה המן על בית ישראל יעשו כי מכרם להמן ולכך כשהרג את המן נתן לאסתר את בית המן להראות שאסתר ירשה את בית המן וכל נכסיו וא"כ ירשה גם כל בית ישראל שהי' קנוים להמן מאת המלך, ומצאתי בס' תפוחי זהב להגאון מו"ה צבי זצ"ל העללער פירש כן ולכן כאשר בקשה אסתר להשיב את רעת המן בן המדתא האגגי השיב לה הלא בית המן נתתי לאסתר שהיא ירשה כל נכסי המן והיא שמה את מרדכי על בית המן וא"כ כל ישראל הם כעת ברשות מרדכי ואסתר כי הם זכו בכל זכות שהי' להמן בבית ישראל וא"כ כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כי הלא ממכתבי הראשון יש לכם זה הכח מאחר ששם כתבתי שצריכים לעשות עם ישראל ככל אשר צוה המן ואתם ירשתם לעיני כל את המן וא"כ ממילא מחויבים עתה לעשות עם ישראל ככל אשר יצוה מרדכי ואסתר עליהם ע"כ כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כמו שאמרתי אז להמן והעם לעשות בו כטוב בעיניך אבל לחזור מדיבורי אי אפשר כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב ומעתה מובן שמאחר שידעו האומות שמיום ההוא נעשו כל ישראל קנינם של מרדכי ואסתר לכך יראו לנפשותם לנגוע בהם כי זה יחשב כאלו פשעו במרדכי ואסתר וכבר נפל פחד מרדכי עליהם ולכך הוצרכו איגרות שניות שידעו שכל היהודים מתורים מעתה ביד מרדכי ואסתר לעשות בהם כטוב בעיניהם. שוב נדפס ס' עסיס רמונים מהגה"ק בעל ישמח משה בשם צפנת פענח למהרי"ט פירש כן:
לא) ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר בשלשה עשר יום בו ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינת המלך אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם, וצ"ב מה זה סיפר הכתוב שנהפוך הוא הלא זה גלוי וידוע לכל איש שנהפך. ועוד יותר יש להתבונן דתחלה הי' ראוי' לכתוב שנקהלו היהודים והרגו בשונאיהם ואח"כ הי' לו לכתוב שנהפוך הוא והיהודים שלטו בשונאיהם י"ל בשנקדים להבין תשובת אחשורוש על בקשת אסתר להשיב ספרי המן ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב דלכאורה יפלא דהלא יהי' עוד יותר ללעג בעיני הבריות אם פעם יכתוב לשונאי ישראל שיהרגו היהודים ופעם יכתוב ליהודים שיהרגו שונאי נפשם אמנם יובן מאחר דכתיב ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחדם על כל העמים א"כ למי הרגו הלא איש לא קם נגדם אמנם מבואר בתרגום שני שמעת בא פקודת המן שיהי' עתידים ליום י"ג אדר להרוג היהודים הציקו אויבי ישראל אותם בכל שעה דעו כי לימים כך וכך אנו הורגים אתכם ואת כל אשר לכם ובדברים כאלו הכאיבו את לבב ישראל. ואותן אנשים שהראו שנאתם לישראל הרגו היהודים ביום י"ג אדר עיי"ש. וידוע שיותר מזיק לאדם שונא שנוטר השנאה בלבו משונא גלוי כי משונא גלוי אפשר להשמר ולהזהר אבל משונא נסתר אי אפשר להשמר מפניו. והנה בכל דור ודור יש בין האומות שונאים לישראל אמנם הרבה מהם מסתירים שנאתם שנא ידעו הישראלים להזהר מהם או שיראים מהיהודים או שמקוים לקבל תועלת מהם. אבל עתה שידעו כי לימים מועטים יהי' רשות להם להרוג אותם ולשלול ממונם א"כ לא הי' להם עוד טעם לכסות שנאתם וכל אחד משונאי ישראל הראה אז השנאה הכבושה בלבו. לפי"ז יובן תשובת אחשורוש ואין שום סתירה בין שתי האיגרות שנתן כי יש לפרש להעמים שעיקר כוונתו של מלך הי' להטיב עם היהודים ושיהרגו שונאיהם אמנם בזה לא הועיל כלום אם יצוה ויתן להם רשות להרוג שונאיהם שהשונא המפורסם אינו מזיק כ"כ ועיקר הוא השונא שבקרבו ישים ארבו ואם ישמעו שהמלך נתן רשות לישראל שיהרגו שונאיהם ודאי יעלימו ויסתירו שנאתם את ישראל וא"כ לא פעל מאומה בגזירתו לזאת התחכם לתת מקודם דת שיהי' רשות לכל אדם להרוג היהודים ולבוז את ממונם ועי"ז יתגלו כל שונאי ישראל ואז יתן רשות ליהודים להרוג אותם ובזה יהי' ישועה גמורה לישראל שיהי' ביכלתם לאבד "מבקשי רעתם" גם אותן שהסתירו שנאתם רק בקשו רעתם בלב. וז"כ הפסוק כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב ועתה יפרשו כי כוונת המלך באיגרת הראשון הי' ג"כ לטובת היהודים שיתגלו שונאיהם וזו כתבו כטוב בעיניכם שיהי' איגרת ראשון ג"כ לטובה וז"כ הפסוק יום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא פירוש זה אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם זה עצמו נהפך להם לטובה כי עי"ז אשר ישלטו המה בשונאיהם כי לולא זה לא הי' יודעים מי ומי שונא שלהם ולא הי' בכח לאבדם ורק ע"י ששברו אויבי היהודים לשלוט בהם עי"ז עלה בידם אשר ישלטו המה בשונאיהם. ומצאתי בקול יעקב שפירש כעין זה הפסוק ונהפוך הוא והביא שכן מצינו במלכים ב' סי' י' ביהוא בן נמשי ברצותו להכרית את כל עובדי הבעל הכריז ואמר אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה וגו', ויהוא עשה בעקבה למען האביד את עובדי הבעל וכל זה עשה בערמה למען יתודע מי ומי הם העובדים את הבעל והרג כלם עד אחד מהם לא נעדר וזו שאמר. ונהפוך הוא כלומר כוונת האיגרות הראשונות היתה להיפוך ממה שהבינו תחלה כי הכוונה האמיתית היתה למען ישלטו היהודים המה בשונאיהם עכת"ד:
לב) בדברינו מיושב מה שיש להפליא שהכתוב כפל ושילש להודיענו כי בבזה לא שלחו את ידם והוא נכון וישר כי אין לישראל חפץ בממון עכו"ם וישראל אינן להוטין אחר ממון אבל א"כ יפלא למה מרדכי ראש הסנהדרין צוה עליהם ושללם לבוז. אמנם לדברינו יובן שהמן חשש אולי לא ימצאו כ"כ שונאי ישראל שיאבדו כל ישראל ביום אחד והוא בחפץ נפשו רצה לכלותם לזה התחכם להתיר ממונם למי שיהרוג אותם ועי"ז גם מי שלא הי' הורג ישראל כיון שידע שבהרוג איש יהודי ירש כל נכסיו לתאות הממון ימצאו הרבה שיהרגו יהודים. וא"כ מאחר שכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. ורק יעץ את מרדכי שיכתוב דת שני לטובת היהודים ועי"ז יפרשו שגם הדת הראשון נכתב לטובת היהודים כדי שתתגלה מי הוא שונא ישראל. וא"כ אם ימעט מרדכי בדת השני ממה שכתב בדת הראשון ולא יתיר להם לבוז ממונם אז לא יפרשו כוונת הדת הראשון לטובת היהודים כי אדרבה יראו שבדת הראשון התיר להעמים גם לבוז ממונם כדי שיהי' תאוים ומרוצים להרוג אותם ולישראל בדת השני לא התיר רק לעמוד על נפשם ולהרוג הצרים אותם ולא לירש ממונם ולזה מוכרח הי' מרדכי לכתוב גם ושללם לבוז. אמנם כדי שלא יטעו ישראל באמת לעשות כן לזה התחכם מרדכי לרמוז להם שיבינו מעצמם שלא יבוזו ממונם והוא בשנדקדק על שינוי הלשון בין איגרת המן לאיגרת מרדכי שבאגרת המן כתיב להשמיד ולהרג וגו' ביום שלשה עשר לחודש אדר ואח"כ כתיב ושללם לבוז ובאיגרת מרדכי כתיב להיפך לאבד את כל הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז ואח"כ כתיב ביום שלשה עשר לחודש אדר. שבזה רמז להם מרדכי שלא ישלחו ידם בבזה לכך הסמיך ושללם לבוז אצל טף ונשים להורות שרק מטף ונשים ישללו וידוע שאין נכסים לטף ונשים כי כל מה שקנו שייך להאב ולהבעל וידעו זה שלא לחנם שינה מרדכי איגרת השני מאיגרת הראשון להסמיך ושללם לבוז לטף ונשים ובודאי כוונתו לרמוז להם שלא יתנו עיניהם בממון. ועוד י"ל דאם ינתן רשות לאדם אחד שביום פלוני יכול להרוג שונאיו ולבוז ממונם אבל לא לפני זה ולא לאחר זה היתכן שיתן עיניו בממון לאבד זמן היקר כי אם לא יהרוג היום את שונאיו חלף לו ההיתר ובודאי לא ינוח כרגע להרוג שונאי נפשו ולמאס בכספם וזהבם ולזה התחכם המן הרשע וכתב להשמיד ולהרוג ביום שלשה עשר ואח"כ כתב ושללם לבוז שידעו שהבז יכולים לשלול גם ביום המחרת כדי שלא יאבדו רגע מלהרוג ישראל ביום זה אבל מרדכי הצדיק כיון שרצה שלא יתנו עיניהם בממון לכך הקדים ושללם לבוז ואח"כ אמר ביום י"ג אדר שרק ביום י"ג אדר יש להם רשות לבוז שללם וממילא ידע בטח שלא יאבדו רגע בביזה רק יהרגו בשונאיהם וכן הי' באמת:
לג) בפסוק ורבים מעם הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם אסתר ח' ודקדק האלשיך הקדוש דהול"ל כי פחדו מהיהודים י"ל עפ"י שביארתי בחלק שערי ציון אות צ"ו ובחלק עשרת הימים אות ס' דסגולת יראת שמים הוא מלבד השכר הניתן עלי' כמו על כל המצות עוד נתוסף בה כי השי"ת משמר באוצר סגולה זו היראה שירא האדם מפניו ואם יבא שעה שיצטרך זה האיש שיפחדו שאר ברואים ממנו יתן השי"ת זו המורא עצמו שהי' ירא זה האיש מלפני השי"ת על אלו הבריות שיראו מפני זה האיש. וידוע שישראל באותו דור צמו וחזרו בתשובה בכל לבבם ופחדו מהדר גאון השי"ת ע"כ עשה השי"ת כי נפל פחד היהודים מלפני ה' על אויביהם וז"ש כי נפל פחד היהודים פי' זה הפחד שפחדו היהודים מלפני ה' נפל עליהם על שונאי ישראל: לד) בפסוק כי מרדכי היהודי רצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. י"ל דאיתא במדרש שאין ראוי לאדם שיתפלל אל השי"ת שיעקור רשע מן העולם כי יכול להיות שיצא ממנו בן שיהי' צדיק והביא ראי' מתרח שאלו הי' נעקר מן העולם לא הי' אברהם וכל זרעו באים לעולם והנה מרדכי היהודי שהי' מראשי הסנהדרין והי' צדיק מפורסם בעל רוה"ק בודאי התנהגותו וכל דרכיו מצאו חן בעיני יראי ה' אבל מקצת אנשים שעזבו דרך הישר לא הי' נוח להם דרכי מרדכי ואמרו כי על חסידותו בשביל שלא רצה להשתחות להמן הביא על כל ישראל גזירת שמד וסיפר לנו הכתוב כי אעפ"י שמרדכי היהודי הי' רצוי רק לרוב אחיו אבל מקצת מאחיו שסרו מאחרי ה' לא הי' מרדכי רצוי בעיניהם אעפי"כ דורש טוב לעמו פירוש ביקש תמיד מהשי"ת שייטב עם עמו בלי הבדל וגם על הרשעים ביקש טובה ואם תתמה למה זה התפלל גם על טובת הרשעים לזה אמר ודובר שלום לכל זרעו שאם גם הוא אינו ראוי מ"מ התפלל עליו אולי יהי' לו זרע כשר ויכין רשע וצדיק ילבש:
לה) במס' מגלה י"ב שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור כלי' אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע א"ל א"כ שבשושן יהרוגו ושאר כל העם יחיו אמר להם מפני שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ויל"ד אם התלמידי' ידעו טעם למה שאלו את רבם. ועוד למה אמר להם רשב"י אמרו אתם הלא אם הי' יודעין טעמו של דבר לא הי' שואלין אותו. י"ל דהתלמידים אעפ"י שידעו שחטאו שנהנו מסעודתו של אותו רשע אעפי"כ הי' קשה להם למה נתחייבו כלי' הלא אמרו חז"ל סוטה כ"ב שאם עוסק בתורה התורה מגינא ומצלא אם כן הי' ראוי' שיגן עליהם זכות התורה אמנם באמת מבואר במס' מגלה י' עה"פ בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהי' בישראל שלא למדו תורה הרי שלא עסקו בתורה וא"כ לא הי' להם דבר מה להגין עליהם לכך נתחייבו כלי' בשביל שנהנו מסעודת אותו רשע וא"כ הי' להם טעם נכון למה נתחייבו אבל לשיטת רשב"י רבם נסתר זה הטעם דרשב"י לשיטתו ס"ל במס' מנחות צ"ט דאם אדם קורא ק"ש שחרית וערבית כבר קיים והגית בו יומם ולילה וא"כ לרשב"י לשיטתו נסתר זה הטעם דאפי' חטאו במה שנהנו מסעודתו של אותו רשע הי' לו להגין עליהם זכות עסק התורה ולכך שאלו תלמידי' את רשב"י לשיטתך למה נתחייבו כלי' ע"ז השיב להם אמרו אתם איזה טעם הי' לכם בדבר אם תתפסו בשיטתי ואמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וע"ז השיב להם א"כ שבשושן יהרוגו והוא חידש להם מפני שעבדו ע"ז וממילא ל"ק דיעמוד להם זכות עסק התורה דהעובד ע"ז אם לומד הוא לו כסם המות וכמו שאסור לעכו"ם ללמוד תורה:
לו) מדרש פליאה הובא בספרים אלו עבר משה את הירדן שפיר שמח המן אבל עכשו ויתלו את המן על העץ, י"ל עפ"י שכתבתי בחלק סוכת שלום אות נ"א דהוצרך משם להשאר במדבר מטעם זה נהנה וזה לא חסר כופין אותו על מדת סדום והנה המן הרשע לאחר שכלה מלשינותיו אמר ולמלך אין שוה להניחם ופרש"י מה בצע ועדיין קשה הלא גם אם אין בצע להמלך במה שמניחם הלא כל שאין לו חסרון בדבר הו"ל זה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום וז"כ המדרש אלו עבר משה את הירדן וא"כ לא הי' הדין שזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום שפיר הי' שמח שלא הי' כופין אותו ג"כ מן השמים על מדת סדום אבל עכשו שלא עבר ויתלו את המן על העץ:
לז) אמרו חכז"ל מגילה ז' ב' חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע מה בין ארור המן לברוך מרדכי וזה תמוהא שיהי' מצוה לשתות יין כ"כ עד שיאבד שכלו ויחלש שלא ידע להבחין בין ברוך מרדכי לארור המן. י"ל עפ"י שפירש הבינה לעתים מה שצוה המלאך על שמשון יין ושכר אל תשת והוא כי מאחר שרצה הקב"ה לעורר את ישראל ולהראות להם נפלאות ע"י שיתן לשמשון כח גדול יותר מדרך הטבע למען ידעו הכל כי לא בכח יגבר איש ולא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רק רוצה ה' את יראיו ולהם מוסיף כח כפי הנצרך להם כדכתיב וקוי ה' יחליפו כח ישעי' מ' וטבע היין להוסיף כח באדם וכדכתיב הוי גיבורים לשתות יין. ולכך אם ישתה שמשון יין יתלו גבורתו בדרך הטבע ומזה הטעם אמר לו המלאך יין ושכר אל תשת שידעו הכל כי מאת ה' ניתן לו זה הכח עכ"ד. והנה בנס פורים ראינו כי לא בכח יגבר איש כי היהודים קמו נגד אויבים והכו בהם מכת מות ולא קמו נגדם כי נפל פחד היהודים עליהם הרי כי לשוא תשועת אדם ולא ביין ימצא הגבורה רק בה' ולזה שותים יין עד שיחלש ויאבד שכלו להורות שאין הגבורה תלוי' ביין רק אדרבה מחליש את האדם ורק בה' נתחזק ולו הגבורה והעוז:
לח) או יאמר וגם לפרש הזמר שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור ודור להודיע שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך ארור המן אשר בקש לאבדי ברוך מרדכי היהודי ארורה זרש אשת מפחידי ברוכה אסתר בעדי וגם חרבונה זכור לטוב. י"ל דלכאו' אפשר לחשוב שכל מה שעשה הקב"ה בנס פורים לא הי' מאהבת ישראל רק משנאת המן כמאמר הכתוב לא בצדקתך וגו' כי אם ברשעת הגוים האלה. ועשה זאת למען שמו שאין שמו וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק ומלחמה לה' בעמלק מדור דור. אמנם זה אינו דאם כן הי' די במפלת המן לאיזה תכלית העלה עוד את מרדכי להיות שני למלך ואסתר להיות מלכה א"ו כל מה שעשה הוא רק לטובת ישראל. וז"כ הפסוק במלאכי א' אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי כי ישראל שואלי' מי יודע אם אתה מעניש את עשו בשביל אהבתינו או בשביל שנאתך את עשו וע"ז משיב הקב"ה בשלמא אם הייתי רק מראה שנאתי לעשו במה שאני מענישו הי' לך מקום להסתפק אבל מאחר שאני מראה לכם אהבתי במה שאני מגדל ומרומם אתכם א"כ זה ראי' לכם שכל מה שאני עושה לעשו הוא מאהבתי אתכם. וידוע שאם הישועה באה לישראל למען זכות אבות אז אי אפשר לשמוח כמו אם הישועה באה בזכותינו ובזה פירשו המפרשי' ואני בחסדך בטחתי "יגל לבי" בישועתך. אם הישועה באה רק בחסד אז יגל רק לבי אבל אין אני יכול לשורר בפה אשירה לה' פירוש בפה מלא כי גמל עלי אם הישועה בזכותי. והנה כדי להראות שכל מה שעשה ה' להמן הי' רק בשבילנו לזה צוו לנו חכז"ל מצות שתיית יין שנכנס יין יצא סוד סנהדרין ל"ח כדי שהשמחה שבלב יצא לחוץ לשורר בפה כי זו למופת שלא למען שמו הפיל המן רק בשבילינו. וכעין זה פירש בס' הישר והטוב הגאון הקדוש מו"ה צבי זצוק"ל מליסקא שושנת יעקב צהלה ושמחה בפה מלא בראותם יחד תכלת מרדכי פירוש הדין שעשה מרדכי בהמן כי תכלת דומה לים וים לרקיע ושם דנין דיני נפשות וידוע דהניצול בזכות אחרים אין יכול לראות במפלת שונאו וכיון שראו בעיניהם תכלת מרדכי ידעו שבזכות' הושיעם ה' לכך שררו בפה עכ"ד. ומזה ידעו שתשועתם היית לנצח כי אם הי' זה רק בזכות אבות אמרו חכז"ל במס' שבת ל"ה תמה זכות אבות וע"י מה זכו לזה, ע"ז אמר ע"י מדת בטחון שכל קויך לא יבושו עיי"ש. ומעתה מובן שזו הכוונה ארור המן לא למען שמו ית' רק אשר ביקש לאבדי לפי שרצה להרע את ישראל וראי' לזה ברוך מרדכי היהודי כי אם הי' זה בשביל מלחמה לה' בעמלק לא הוצרך עדיין לגדל ולנשא את מרדכי וכן ארורה זרש רק בשביל שהיא אשת מפחידי שהפחיד את ישראל וראי' לזה ברוכה אסתר בעדי שנעשית מלכה וזו רק מאהבת ישראל:
לט) או יאמר בהקדים לבאר לענין מאי מדמה יעקב לשושנה ועוד יש לדקדק דצהלה ושמחה הוא כפל לשון. וגם תיבת יחד הוא כמיותר י"ל עפ"י שביארתי בחלק שערי ציון אות קי"א דגם אם יארע לאדם איזה דבר שהי' ראוי' לשמוח בו אי אפשר לו לשמוח בשלימות כל זמן שרואה שהרבה מאחיו בני ישראל הם שרוין בצער רק אז יהי' השמחה שלימה אם כל ישראל יקחו חבל בהשמחה כי כל ישראל הם נאחזים ואגודים יחד ובזה הם דומים לשושנה כי אם מצד אחד יבולו העלין גם אם בצד השני נשארו העלין בשלימותן כבר נאבד חשיבותה ויפי' בהיות חלק אחד מהשושנה קרח בלי עלין כן ממש איש הישראלי גם אם יהי' מוצלח לא ישמח בכל לב אם לא ישמחו גם אחיו בני ישראל. וכן הי' הענין בנס פורים שאז שמחו בכל לב כי כל אחד שמח על שחבירו ראה בגדולת מרדכי ובמפלת המן וז"ש שושנת יעקב שהיא נדמה לשושנה שרק אז היא ביופי' אם כל עלי' שלמי' ולכן צהלה בלב וגם שמחה בפה בראותם "יחד" תכלת מרדכי פירוש לפי שכל ישראל לקחו חבל בהשמחה וכולם ראו בתכלת מרדכי לזה שמחו שמחה שלימה ועיין בחלק סוכת שלם אות ק"ח:
אות מ
בפסוק וירא אליו ה' דרשו חכז"ל שערל אינו זוכה לגילוי שכינה ולכך נאמר בבלעם נופל וגלוי עיני' וגם באברהם הצדיק קודם שנימול נאמר ויפול אברם על פניו ולאחר שנימול וירא אליו ה' י"ל ויתישב מה דכתיב וירא "אליו" ה' משונה משאר המקומות כי לפני המולו בשר ערלתו נאמר תמיד ויאמר ה' אל אברהם או הי' דבר ה' אל אברהם במחזה ופעם אחת נאמר וירא ה' אל אברם אמנם לאחר המילה נאמר וירא אליו ה' והטעם שחילוק גדול הי' בין השגות אברהם מגילוי השכינה קודם שנימול לאחר שנימול והוא דמיון שאם רואה אדם איזה דבר מרחוק אם שרואה הדבר אין יכול להכיר ולהבחין היטב לא כן אם הדבר עומד לפניו ממש יוכל להסתכל בה היטב ולזה החילוק רמזה התוה"ק כי לאחר המילה וירא אליו ה' פירוש סמוך לו ממש שהוא משל על שראה אז באספקלריא המאירה והי' לו גילוי שכינה מפורשת לא כן לפני שנימול גם אם נראה אליו ה' הי' זה על דרך מרחוק נראה לי ה':
מא) בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא פרש"י הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו. הקושיא מפורסמת כי איך יתיעץ אברהם עם ממרא אם יקיים מצות הבורא ב"ה או לא. עוד יל"ד דהול"ל הוא נתן לו עצה למול מה זה שאמר "על המילה". ועוד יל"ד מאי מדה כנגד מדה הי' זה שזכה בשכר עצתו שנגלה אליו בחלקו, י"ל דחכז"ל אמרו שאברהם לא הי' מצווה על הפריעה רק על המילה יבמות ע"א ויהושע פרע את בני ישראל היוצאי' ממצרים. ומקשים א"כ איך מברכין לאחר המילה קודם הפריעה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו הא כל הברכות צריכין להיות עובר לעשייתן וצ"ל משום שעדיין לא נגמר המצוה עד שפרע וא"כ מאחר שאברהם אבינו לא הי' מצווה על הפריעה איך שייך לברך ע"ז להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ותירצו דניהו דאברהם אבינו לא הי' מצווה על הפריעה אבל מדעת עצמו עשה כן. ולפי"ז י"ל שלא נתיעץ עם ממרא על גוף המילה רק ע"ז אם יהי' פורע שבזה יהי המילה מהודרת וממרא נתן לו עצה "על המילה" שיעשנה באופן שתהי' העטרה מגולה וזה נעשה ע"י הפריעה ולכך כיון שהוא נתן עצה לגלות העטרה שהיא מצות השי"ת זכה שנגלה אליו בחלקו מדה כנגד מדה:
מב) בפסוק והוא ישב פתח האוהל כחום היום הרגיש רש"י למה כתיב ישב חסר י"ל עפ"י מאמר חכז"ל והובא בבעל הטורים במקומו כי אברהם אבינו יושב על פתח גיהנם ואינו מניח לכנס בו מי שהוא נמול ולכך בא הכתוב להורות לנו מלבד הכוונה הפשוטה גם על דרש חכז"ל ולזה כתיב ישב חסר שאז יש לפרשו גם על העתיד שאברהם ישב על פתח האוהל כחום היום דהיינו הגיהנם שהוא בוער כאש:
מג) איתא במדרש אברהם אבינו יושב על פתח גיהנם ואינו מניח לכנס למי שנימול ואותן רשעים החוטאים יותר מדאי. מה עושה להן מעביר הערלה מהנפלים ומניחן עליהן ומכניסן. י"ל דהרמב"ם כתב בטעם מצות מילה שהיא מסוגלת להכחיש כח התאוה והרמב"ן כתב שטעם מצות מילה הוא כדי להראות בזה שאנו עבדי השי"ת כמו שהדרך בעבדי המלך שנושאין חותם המלך וניכרין מרחוק שהם עבדי המלך. ויש ראי' לטעם הרמב"ם דהא מדברי המדרש שהבאתי מוכח דבימי חכמי הש"ס לא הי' מלין הנפלים וכן מבואר להדיא בב"י בהל' מילה. ומעתה אי נימא כהרמב"ן שהוא כחותם המלך הי' ראוי' למול גם הנפלים כי גם הם זרע כשר המה ולמה לא יהי' להם חותם המלך אבל אי אמרינן כטעם הרמב"ם שהוא להכחיש כא התאוה א"ש דהא כיון שמתו אין צריכין עוד למילה דהא ל"ש עוד הטעם למעט התאוה. ומעתה יובן דברי המדרש שאברהם אבינו יושב בפתח גיהנם ואינו מניח לכנס למי שנימול כי מסתמא אם הוא נמול לא חטא כי המילה מחלשת כח התאוה והרשעים שחוטאין יותר מדאי שאעפ"י שנמולו חטאו הוא מניח עליהן ערלת נפלים דהיינו שמזה שהנפלי' אין נמולין מוכח כדעת הרמב"ם שהמילה מחלשת כח התאוה ואעפי"כ חטאו ומכניסן לגיהנם כי מזה שהנפלי' אין נמולין יגדל עונשם כי כבר נחלש כח תאותם ע"י המילה ואעפי"כ חטאו. ובדברי הרמב"ם אלו יש לפרש מה שדרשו חכז"ל על הפסוק ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ודרשו בפרקי דר"א פכ"ט שביום המילה עשה סעודה זו ודרשו תיבת הגמל ביום ה' ג' מל ולכאור' תמוהא שהיא נגד הבנה הפשוטה כי הגמל נקרא בעת שפוסק מלינק שגומלין אותו מחלב אמו. אכן לדברי הרמב"ם א"ש כי גם המילה הוא ממש אותו ענין כמו שגומלין התינוק מחלב אמו כן ע"י המילה גומלין התינוק מכל תאות רעות וכן רואים בחוש כי ישראל קדושים גדורים בעריות והוא לפי שנגמרו מהיצה"ר ע"י המילה:
מד) בענין מילת אבותינו במצרים עיין בחלק תשועה בישראל אות ס"ז ואות ס"ח:
מה) בפ' שלח בפסוק ועשו להם ציצית לדורותם ואיתא במדרש לדור תם י"ל דהנה חכז"ל ספרו לנו כי מצות ציצית הוא סגולה להנצל מעריות והובא מעשה במנחות מ"ב באחד שעשה כמה הכנות לזנות ובאו ציצית וטפחו לו על פניו ופירש ולא עשה עבירה וכן הוא מפורש בקרא וראיתם אותו וזכרתם וגו' ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכ' שהן תרי סרסורי דעבירה. ונראה שדוקא למי שהוא מהול ונחלש כח התאוה ונתקדש באות ברית קודש לזה פועל הציצית להצילו מעבירה אבל למי שאינו מהול אין זה פועל והנה תם משמעו מהול כדכתיב באברהם אבינו התהלך לפני והי' תמים ואתנה בריתי ביני ובינך שמבואר שם שכוונת הי' תמים שימול את עצמו וכן ביעקב אמרו בבראשית רבה על ויעקב איש תם שנולד מהול ובתהלים ט"ז מכתם לדוד דרשו בילקוט שנולד מהול, וכן איתא באבות דר' נתן שנח נולד מהול מדכתיב תמים, ולפי"ז יובן כוונת המדרש שרצה לפרש למי יפעול הציצית להצילו מחטא לדור תם אם הוא מהול אבל אם הוא ערל אז אין הציצית יכולין להצילו מדבר עבירה:
מו) בפ' בלק בפסוק הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי יל"ד דהול"ל בקיצור לכה. ארה לי ישראל. ועוד יל"ד דתיבות והוא יושב ממולי כמיותרין. י"ל שרמז לו בלק שיהי' לו אחיזה בדבר מה לקללם שתחול עליהם הקללה והוא כי אמרו חז"ל יבמות ע"א שאבותינו במדבר לא מלו את בניהם וע"כ חשב בלק שבשביל שמבטלין מצוה זו יהי' בידו כח לקללם ולכך שלח לו הנה עם יצא ממצרי' בבחינה אחת אינן היום יותר ממה שהי' בעת שיצאו ממצרי' הגם שנתרבו עד שכסה את עין הארץ. ובמה נשארו על עמדם "והוא יושב ממולי" דהיינו שמבטלין מצות מילה ע"ד ישב ולא עבר עבירה וגם היום אין ישראל יותר נימולי' ממה שהי' בעת צאתם ממצרי' על כן לכה ארה לי כי ודאי תחול עליהם קללה בשביל שבטלו מצוה יקרה כזו אמנם האמת שלא הי' אפשר להם למול את בניהם כי לא נשב להם רוח צפונית ולכך לא עלה בידו לקללם:
מז) בפסוק מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל ואיתא במדרש שהן משליכין הערלה בעפר והקב"ה מונה וסופר רביעותיהן של ישראל מתי יבא טפה שנולד צדיק ממנה ועל דבר זה ניסמית עינו של אותו רשע קדוש וטהור יתעסק בענינים אלו וצ"ב איזה קישור יש לשני דברים אלו מי מנה עפר יעקב עם ומספר את רובע ישראל. וגם צריך להבין דהא אמרו חז"ל נדה ל"א צדיק ורשע לא קאמר והאיך אמר כאן שעומד ומצפה על הטפה שממנה נולד צדיק י"ל דאם האב והאם מקדשין עצמם בשעת תשמיש וכוונתם לש"ש אז יהי' זרע הנולד מהם קדוש וטהור ומעתה יש לומר דניהו דצדיק ורשע לא קאמר אבל האב והאם יש בכחם לגרום ע"י מעשיה' שיהי' זרעם זרע ברוך כי ע"י שמקדשין עצמם בשעת תשמיש יהי' בזרעם תכונה טובה בתולדה ועל דבר זה ניסמית עינו של אותו רשע שישראל נתקדשו כ"כ עד שיש בכחם לקיים מצות עונה שהוא התאוה הגדולה שבעולם בקדושה כזו עד שקדוש וטהור יסתכל בעניני' כאלו וחושב מתי תבא טפה שממנה יולד צדיק כי אם האב ואם נתקדשו בשעת הזיווג אז מיד יודע שיולד צדיק מטפה זו. אמנם איך זכו ישראל לזה שיהי' בכתם לבטל התאוה ולצמצם מחשבותם לקדושה בענין זה הוא ע"י המילה וכמו שפירש הרמב"ם שעי"ז נחלש כח התאוה שבישראל והן גדורים בעריות וזו הסמיכות מי מנה עפר יעקב היינו המילה שנותנין בעפר מי יוכל למנות גודל ענין מצוה זו ועי"ז ומספר את רובע הקב"ה סופר ומונה רביעותיהן מתי תבא הטפה שצדיק נולד בה ועל דבר זה ניסמית עינו שיהי' כח ביד ישראל לעשות דבר זה בקדושה עד שקדוש וטהור מסתכל בענינים אלו ואין זה רק בשביל שאבותיהם מקדשים עצמם בשעת תשמיש וזה הכח בא להם ע"י מילה שע"י מצוה זו הוסר כח התאוה והוחלש מהם: מח) בפ' האזינו בפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל י"ל שהכתוב מרמז למה שמבואר בספה"ק שע"י שהאדם אינו נזהר בכל מיני זהירות ומטמא עצמו בהוצאת זרע לבטלה ר"ל בזה גורם שבנים זרים יולדו לו ואינו זוכה לבנים כשרים והנה באונן כתיב וירא אונן כי לא לו יהי' הזרע והי' כבא אל אשת אחיו שחת ארצה וזו כוונת הפסוק "שחת" זרעו באופן שלו לא שהזרע הנולד מזה לא יהי' לו רק לס"א ר"ל אז גורם בזה בניו מומם דור עקש ופתלתל כי בניו האמתים אין הולכין בדרכי התורה והשי"ת יקיים וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם:
מט) בפ' תצא בפסוק ויתד תהי' לך על אזנך והי' בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך, והי' מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ולפי הפשט קאי זה שאמר ולא יראה בך ערות דבר על מה שאמר לפני זה והוא תמוה איזה ערוה יש בדבר שהוא בטבע בריאת האדם וכל אדם הוצרך לזה וחז"ל הקדושי' דרשו זה בברכות כ"ה לדבר אחר שלא יקרא ק"ש נגד הערוה י"ל דאמרו חכז"ל יומא ע"ה ב' כי המן הי' נבלע באברים ולא הי' לו יציאה מהגוף ולכך נקרא לחם אבירים לחם שנבלע באברים אלא מה אני מקיים ויתד תהי' לך על אזניך בדברי' שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להן, ומעתה מובן שזו בושה שיש להם מן לחם קדוש וטהור שיש בו כל טעמי' שבעולם ואעפי"כ התאוו לאכול דברי' שתגרי אומות העולם מוכרין להם ולזה צוה לכסות שלא יראה ערותם שהי' להם תאוה. עוד י"ל כי מסתבר הדבר כי רק מחמת שבחטא אדה"ר בעץ הדעת נתערב רע בטוב ולכך בכל דבר שבעולם יש בו גם חלק רע ולזה חלק הטוב שבמאכל נבלע באברים וחלק הרע שבו נדחה לחוץ והוא הפסולת חלק הס"א. ולכך לחם אבירים שלא נתפגם בחטא אדה"ר לא הי' בו פסולת כלל ונבלע באברים ובזה מובן מה דאיתא בתנא דבי אלי' פט"ז שלעתיד יתבטלו הבתי כסאות כי לעת"ל מאחר שיתוקן חטא אדה"ר ויתברר הטוב מהרע אז לא יהי' צורך עוד לבתי כסאות דומיא להמן שנבלע באברים ולכך אמרו חכז"ל כתובות קי"א עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כי מיד שנברא יהי' ראוי' למאכל כמו בזמנינו הגלוסקאות שלא יצטרכו לכל המלאכות שנצרכי' היום כדי לברר הפסולת מתוך המאכל, ומובן שזה שאנו נצרכים עוד לבתי כסאות חרפה גדולה הוא לנו כי זה מורה שעדיין לא נטהרנו מעונינו ולא עלה בידינו לתקן חטא הראשון ולזה אמר וכסית את צאתך ולא יראה בך ערות דבר כי ערוה וחרפה הוא לנו שעדיין לא נטהרנו שיהי' דור התיקון. בזה יובן בפ' בחקתי על הפסוק ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ואכלתם לחמכם לשובע דרש בתו"כ ונתנה הארץ יבולה כמו שנתנה בימי אדם הראשון ועץ השדה יתן פריו שגם אילני סרק יוציאו פרי ואכלתם לחמכם לשובע שיהי' אוכל קימעא ומתברך במעיו ולכאורה מנין לפרש כן אולי הכוונה שיצמח הרבה עד שיוכלו לאכול כדי שביעה אמנם לדברינו יובן שכעת לפי שהטוב מעורב ברע צריכין לאכול הרבה לפי שבתוך דבר מאכל אך מעט הוא הטוב שבו שמתברר ומזין את הגוף והשאר הפסולת נדחה לחוץ אבל כשיעשו ישראל רצונו של מקום לאחר שיתוקן חטא אדה"ר אז לא יהי' צריכי' לאכול רק דבר מועט וישבעו בהם כי יאכלו רק מה שהוא ממש ולא יהי' בו פסולת כלל ונתתי משל לזה אם רוצים להחמיץ קדירה צריכין ליתן כוס מלא חומץ בהקדירה לפי שהחומץ מעורב במים אבל אם נותנין זה שנקרא "עסענץ" אין צריכין ליתן רק דבר מועט ויש בו די להחמיץ את הקדירה לפי שכבר הוסרו ממנו כל דברי' אחרי' ונשאר רק החומץ וכן הוא הענין באכילת אדם כי אם יהי' המאכלים רק מחלק הטוב ולא יהי' נצרכין לדחות מהם לחוץ יהי' אוכלין קימעא ויהי' שבעי' וז"כ התו"כ ונתנה הארץ יבולה כמו בימי אדה"ר דהיינו קודם החטא שלא נתערב עדיין טוב ברע ולא הי' פסולת בהמאכל ועץ השדה יתן פריו כי לא יהי' עוד אילני סרק רק אילני מאכל אז אכלתם לחמכם לשובע שיהי' אוכלין קימעא ומתברך במעיהם:
ובזה בארתי הפסוק בקהלת י"א ב' תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהי' רעה על הארץ ובמדרש איתא תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי נדה וגם לשמונה אלו שמונה ימי מילה. י"ל דהנה אם בכל הדברי' שבעולם נתערב טוב ברע ע"י חטא אדה"ר עאכו"כ באדם עצמו ולכן נתנה מצות נדה לנשים כדי להרחיק חלק הרע שבהם ובזה מובן מה שאמרו חכז"ל בטעם מצות נדה היא שפכה דמו של עולם לכך תשפוך דמה, ואין זה עונש רק התיקון כי ע"י ששפכה היא דמו של עולם נתערב רע בטוב והבורא ב"ה ברוב רחמיו צוה לתקן זה במצות נדה לטהר הזוהמא ובזה מובן מה שמובא בפרקי דר"א שבדור המדבר לא הי' אמותינו נדות לפי שאז פסקה הזוהמא כידוע לא הוצרכו להטהר ע"י דם נדות ובזה יובן מה שאמרו חכז"ל ב"ב נ"ח שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדה"ר דידוע שלכן הי' יעקב ועשו בבטן אחת כי עשו שאב כל הזוהמא וכל דם הנדות ובזה תבין כי אין שום אדם יכול להיות לו תאר פנים כמו אדה"ר קודם החטא מאחר ששואב גם הזוהמא שנעשה בהחטא אבל יעקב שעשו שאב כל הזוהמא יצא נקי ולכך הי' שופרי' מעין שופרי' דאדה"ר קודם החטא. ובזה יובן מה שאמרו חכז"ל בב"ר פ' תולדות שיעקב נולד מהול שענין הערלה הוא מה שהוסר בנשים ע"י דם נדות מסירין באנשים ע"י הסרת הערלה שם נקלט כל הזוהמא ומסירין אותו ועיין בספה"ק שזו טעם שמשליכין הערלה בעפר כי "נחש עפר לחמו" והוא חלק הנחש והס"א. ולכך יעקב שלא הי' בו מהזוהמא ויצא נקי נולד מהול ולא הי' לו ערלה. ולפי"ז נסתר שאלת המין אם הערלה מאוסה בעיני הקב"ה למה ברא את האדם בערלה וכי מעשינו נאים ממעשה הקב"ה אמנם לדברינו מובן כי ה' ברא את האדם ישר בלי ערלה ורק ע"י חטא אדה"ר נמשכה ערלתו ולזה עלינו לתקן חטא זה ע"י שמסירין את הערלה וכן מצאתי באוה"ח פ' תזריע. ובזה יובן תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי נדה דהיינו תן לס"א חלקו שהם ימי הנדות, וגם לשמונה אלו שמונה ימי מילה תן לו הערלה שהיא חלקו ואז "כי לא תדע מה יהי' רעה על הארץ" שע"י שני דברים אלו יתברר חלק הרע מהטוב ולא תדע עוד מה רעה שנתערב בחטא עץ הדעת בכל ברואי ארץ: