אור ברסלב
משמרות כהונה על סדר נזיקין מסכת עבודה זרה › פרק חמישי

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת עבודה זרה · פרק חמישי

פרק רביעי

דף סב.

תוס' בד"ה והתנן וכו' וה"נ גבי שביעי' וכו' עכ"ל נראה דהיינו מדאמרי' לעיל בפ' ר"י לקח במעות יין יצאו מעות נכנס יין וא"כ מאי דתנן גבי שביעית לקוט לי בו שכרו אסור ל"ד ומותרין לאחרים ע"י מכירה ה"נ גבי יין שכרו אסור לדידיה אבל לאחריני שרי אפי' בלא מכירה ותי' דמשמע ליה מתני' וכו' ועיין מהרש"א ז"ל:

בד"ה בדמיהן מקודשת משמע וכו' הא דלא נקט הק' ארישא בהדיא והוצרכו לדיוקי מסיפא משום דברישא י"ל דאיירי בלא ידעה ולא סמכה דעתה וכמ"ש התוס' בפ' האיש מקדש ולזה דייקו מסיפא מדלא אשכח גוונא דמקודשת אלא במכרן וקדש בדמיהן משמע דאפי' ידעה אינה מקודשת ודע דמ"ש בס"ד דגמרינן קיחה וכו' היותר נ"ל דצ"ל ועי"ל ותי' אחד הוא:

דף סב:

בד"ה שכרו וכו' כדאמרי' לעיל לא שרי וכו' עכ"ל היינו מברייתא דלעיל למשנה אחרונה דקתני אין דורכין ואפי' משנה א' לא שרי אלא משום דס"ל אינו נעשה יין עד שירד לבור אבל מעובדא דינוקא דלעיל דהיא מילתא דאמוראי לא ק"ל דבלא"ה פשיט שפיר מעובדא דרב חסדא ועיין מהרש"א ז"ל:

בד"ה יאות וכו' אם היה ע"ה רוצה להקיף וכו' עכ"ל מכאן נראה לה"ר למה שנסתפקו האחרונים בקנה אתרוג ומשך אותו ולא פרע הדמים עד אחר יו"ט אי יצא בו מדאורייתא מי אמרי' כיון דפרע לו אח"כ איגלאי מילתא למפרע דשלו הוא א"ד השתא מיהא ביו"ט אינו שלו מדאוריי' דמעו' קונו' ד"ת ע"ע ואי איתא דלא קנה ולא יצא מדאורייתא מאי קאמרי התוס' דיכול להקיף כיון דהוא בעי ליה לצאת י"ח מדאורייתא מיהו י"ל דיקנה לו בחליפין דהוא קנין סודר דקנה מדאוריית':

דף סג.

בד"ה ואינו חושש וכו' וק' מי הזקיקו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל והנה לשי' רש"י ז"ל קושי' הגמ' היא משביעית ולא מיי"ן ומעשר דל"ד לדר' ינאי כמו שביעית אחר הביעור ופורע חובו דל"ד לדר"י לשי' רש"י ז"ל ומדוקדק שפיר הגמ' לקמן בדברי רבא דלא נקט אלא שביעית ומאי דאוקמה הגמ' בחנוני המקיפו אשביעית דוקא ומאי דקאמ' ליפלוג וליתני בדידה לאו דלא ליתני רישא דרישא אצט' ליי"ן ומעשר אלא דהכוונה דהוה ליה לאשמעי' דינא דאין מקיפו בשביעית אך מאי דקאמר תני טלו ושתו וכו' שתו ואני מחשב וכו' קשה קצת לשי' רש"י. גם מדברי רש"י ז"ל בד"ה ואני מחשב נר' דגם בבא דיי"ן צריך דוקא ואני מחשב ע"ש ולכן נראה דודאי הגמ' מעיקרא לא פריך אלא משביעית דמיי"ן ומעשר י"ל דל"ד לדר' ינאי אבל בתר דאוקימנא בחנוני המקיפו כיון דהברייתא איירי במקיפו וכללה גם מעשר ויי"ן ע"כ דס"ל דמעשר ויי"ן נמי דמי לדר' ינאי אלא דהמק' לא יכול להק' מינייהו וכן להנך אוקמתי וכ"ז לשי' רש"י אבל לשי' התוס' המק' פריך נמי מיי"ן ומעשר:

בא"ד ואוקימנא אפי' עשאו אפותיקי עכ"ל נר' מדבריהם דלאוקמתא דזונה נכרית אה"נ לא משתעבד ולכך לא נקטו אלא אוקמתא דעשאו אפותיקי ואין להק' נימא דהמתרץ דמשני בחנוני המקיפו ס"ל כאוקמתא דזונה נכרית די"ל דר"ח הוא דמשני הכי ואיהו ס"ל כר"י דמעות קונות וע"כ דלא ס"ל כאוקמתא דזונה נכרית כמ"ש התוס' בד"ה בזונה ומעתה י"ל דעת רש"י ולא ק' קושית התוס' דס"ל כמ"ש התוס' בפרק הזהב דמ"ח דר"ח ס"ל נכרי וישראל שוין דקנו במעות וא"ש לר"ח גם אוקמתא דזונה נכרית או דס"ל כמ"ש הריטב"א בחי' דדמי למעילה דלא כמ"ש התוס' בד"ה והא וכו' אך התוס' בסה"ד לפי דרכם כתבו דגם לאוקמתא דזונה נכרית משתעבד ונ"ל דקושטא הוא דס"ל דגם לאוקמתא דזונה נכרית משתעבד אלא דלא הק' לשי' רש"י אלא לאוקמתא דקאי בחצרה דהיא מילתא דפשיט' דמשתעבד אבל לאוקמתא דזונה נכרי' יש מקום לדחו' דלא משתעבד וע"ד שכ' מהרש"א ז"ל בראש הדיבור ע"ש:

דף סד:

בד"ה אין מפקידין וכו' הטעם כדפי' בקו' בהגהה וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דמ"ש התוס' לזמן מועט הוא קאי על חששא דהחלפה אבל אמגע נכרי מקפיד כיון דאין לו הנאה ע"ש ק' דא"כ מנ"ל לר"י דמגע גר תושב מותר נימא דאסור אלא דלא חיישי' כמו דלא חיישי' אמגע נכרי אחר כמ"ש התוס' דלפירש"י אין להוכיח וכו' ועמ"ש התוס' אח"ז התירו ר"י בפי' מוכח דעפ"י פי' הוא דיצא לו כן אשר ע"כ נ"ל בכוונתם דר"י לא ס"ל דטעם דלא חיישי' למגע נכרי משום דמקפיד כמו שהוסיף רש"י בפי' אלא דס"ל הטעם משום דבזמן מועט לא חיישי' דאתי נכרי מעלמא ונגע כמו דלא חיישי' להחלפה וחד טעמא אית להו דבזמן מרובה חיישי' לתרווייהו ומ"ש בפי' רש"י בהגהה על הטעם קאי וכ"מ בדברי הרא"ש ז"ל ע"ש:

תוס' בד"ה תניא וכו' דהו"א דהדין הוא מטעם ברירה וכו' עכ"ל ובפ"ק דקידושין כ' דא"ל משום ברירה דא"כ אפי' באו לידו ע"ש וק"ל דהיכי תיסק אדעתין דטעמא הוא משום ברירה הא בב' מינין לא אמרי' הוברר כדתנן בפ"ב דדמאי מ"ט חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה אומר לו טול אתה חיטין שבמקום פ' ואני חיטין שבמקום פ' אבל לא יאמר לו טול אתה חיטין ואני שעורים טול אתה יין ואני פירות הרי דבב' מינין לא אמרי' ברירה וכ"כ הרע"ב שם במשנה יו"ד גבי גר וגוי שירשו וכו' דיכול לו' טול אתה ע"ז ואני מעות אע"ג דב' מינין הם וז"ל ול"ד לחבר וע"ה וכו' דהתם הוי ירושה דאורייתא והוי כאלו באו לידו ע"ש וא"כ מגופא דמתניתין שמעי' דטעמא משום ירושת הגר דרבנן ולכך אפי' ב' מינין שרי. ונ"ל דהתוס' ס"ל דהכא בע"א ויי"ן כיון דאיסורא הוא באיסורא לא ניחא ליה דליקני כדאיתא במציעא דצ"ז ע"ב ולכך הכא אמרינן הוברר אפי' בב' מינין כיון דלא ניחא דליקני איסורא משא"כ בחבר וע"ה דהתירא נינהו ולכך כ' דא"כ אפי' נשתתפו נמי אלא ע"כ משום דירושת הגר דרבנן אבל בדאורייתא אפי' באיסורא לא אמרי' ברירה ויש להסתפק בנשתתפו ובמין א' אי יכול לו' טול וכו' במידי דאיסורא כגון ישר' וגוי שנשתתפו בסחורות וקנה הגוי והרויח בהיתרא וגם הלוה ממעות השותפות בריבית קצוצה אי יכול הישראל לו' טול אתה הריבית ואני מעות ריוח אחר כנגדן מי אמרי' כיון דהכל מין אחד דשם מטבע חד הוא אע"ג דקי"ל בעלמא אין ברירה בדאוריי' הכא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני אמרינן הוברר ולא אמרי' בנשתתפו אסור אלא בב' מינין דע"כ משותפין הן בכל מין ומין א"ד ל"ש ומצאתי למהרימ"ט ח"א סי' קי"ו בנדונו שאחד הקדיש סך מה ומסרו ביד הגזבר והתנ' עמהם שהמרויח יטול כל ימיו ששה למאה והלוו הגזברים ממעות ההקדש קצת מהם בר"ק לישראל דשרי כמ"ש הרשב"א ז"ל דאין יכול ליטול ממעות הריוח דהיתר כנגד הר"ק דאין בריר' בדאורייתא ולמר כן מדין נשתתפו דשמעתין ולא ירד לחלק בין מעות דמין אחד לדין נשתתפו דשמעתין שהם ב' מינין גם ראיתי למהרימ"ט שם שהתיר להדיא בישראל הנותן עיסקא לגוי והלוה אותם בר"ק לישראל מטעם דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ע"ש:

דף סה.

גמ' כי נתן נמי מתני' לעיתותי ערב וכו' והא דלא מפליג בדידה בין דאמר לעיתותי ערב ללא אמר לעיתותי ערב וכ"ש בשכרו ליי"ן דרישא משום דבלא אמר לעיתותי ערב אי נאסר כל השכר או לא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן ולא מעייל נפשיה בפלוגתא ועיין בתוס':

דף סה:

גמ' שרייה רבא לזבוניה וכו' ע"כ בסתם יינן מדשרי לזבוניה וכ"כ הריטב"א ז"ל וק' מאי פריך מבגד שאבד בו כלאים נימא ש"ה דאיסורא דאורייתא ולכך אסר מס' שמא ימכרנו דס"ד לחומרא אבל הכא ס' דרבנן ולקולא ונראה דהתם נמי דרבנן דמדאורייתא בטל ומ"ש התוס' כיון דהאי היתרא וכו' לא בטל היינו מדרבנן דכוונת דבריהם הוא משום התר בהתר ל"ב וכמ"ש הריטב"א בחי' והאי מילתא דהתר בהתר הוא מדרבנן אך מדברי הא"ז שהביא ה' קול אליהו בסצ"ח בענין חוזר וניעור נר' דהא מילתא דהתר בהתר ל"ב מדאורייתא ע"ש ומ"מ מכאן ילה"ר להסוברי' חזו"ן בפסח דמהכא מוכח דהתר בהתר ל"ב ועמ"ש במ"א בפרט דשמא ימכרנו לישראל:

תוס' בד"ה אבל עושה וכו' שהעומדים הם לועגים עכ"ל מה שפי' בכוונתם הר"מ לובלין ז"ל אינו נכון דקודם קבורה שרי כמו לסופדו בכלאים לכ"נ בכוונתם דלא ק"ל אמאי לא נקט ההוא טעמא דחדא מנייהו נקט אלא דקושיתם דה"ט דלועג לרש לא א"ש דמאי לועג איכא כיון דהשתא פטור לפ"ד ר"י ולזה כ' שהעומדים בזמן התחיה והם יש להם ציצית הם לועגין ע"ז כיון שאינו לובש וההיא שעתא איכא לועג כיון שהוא מחויב. אך ק' לדברי הר"י מגמ' בברכות די"ח ע"א בעובדא דר"י ור"ח דאמ"ל דלהכי היכי דלא לימרו למחר באין אצלינו וע"ש בתוס' שדבריהם לא יכונו לדברי הר"י וצ"ל לדברי הר"י דהוו ידעי דהנך מתים לא הו"ל ציצית:

דף סו:

בד"ה רבא וכו' דהתם מיירי בריתא דפיטום וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דפת חמה וחבית פתוחה דמיא לפיטום אבל פת צוננת וחבית פתוחה או איפכא ל"ד לפיטום והגמ' ידע לה דפלוגתייהו דתנאי בפת צוננת וחבית פתוחה או איפכא ולכך פריך לאביי תנאי היא דהא פלוגתייהו לאו בפיטום ומשני אביי דהא נמי בפת חמה וחבית פתוחה ורבא ס"ל דל"ד אלא לפת צוננת וחבית פתוחה אבל בפסחים ס"ד דפלוגתייהו בפת חמה וחבית פתוחה דדמיא לפיטום ולכך פריך מינה ללוי ע"ש:

דף סז.

תוס' בד"ה אמר וכו' ומסתמ' רבב"ח וכו'. ע"ג דרבב"ח משמא דר"י אמרה הוצרכו לומר ברבב"ח מסתמא משום דאיכא למי' דההיא ר' אבהו משמא דר"י ואפשר דרבב"ח לא ס"ל כן ואמוראי נינהו אליבא דר"י אך התוס' לקמן בד"ה אלא כתבו דפשי' דההיא דרבב"ח משום דחזי' לר"י וכו' ולא הוצרכו לומר מסתמא אלא כדברי ר"ד ע"ש וכבר עמד בזה מהרש"א ז"ל ונ"ל דהנה לקמן דס"ח אמר ר"י בפוגם מעיקרו מחלוקת ואבעיא לן בגמרא בהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור או בין בזו בין בזו מחלוקת ע"ש. והשתא להצד דבין בזו בין בזו מחלוקת ע"כ דרבב"ח משמיה דר"י ס"ל כן להלכה דאי לא"ה אמאי קאמר ל"ש וכו' ומוקי לה למתני' דלא כמאן וא"כ לצד זה הדברים מוכרחים בלא ההיא דרבי אבהו אבל להצד דהשביח ולבסוף פגם אסור לכ"ע ליכא לאוכוחי מדברי רבב"ח גופייהו והשתא י"ל דהתוספות כוונתם ליישב מאי דאמרינן מדברי כולן נלמד לכל הצדדים ובדבור זה קיימו להצד דהשביח ולבסוף פגם לכ"ע אסור ולכך הוצרכו לו' כרבב"ח מסתמא וכו' אבל התוס' לקמן קיימי להצד דבין בזו בין בזו מחלוקת וא"כ ע"כ דרבב"ח משמיה דר"י ס"ל כן להלכה ולכך לא הוצרכו לומר מסתמא אלא ברב דימי ומ"ש התוס' לקמן וחזי' לרבי יוחנן וכו' אין כוונתם לאוכוחי מזה לרבב"ח אלא דדבר בפ"ע הוא דגם ר' אבהו משמיה דר"י ס"ל כן וא"כ מסתמא בר"ד ס"ל כן וכמו שכן הוכיחו בדבור זה והא דלא כ' לקמן הראייה דר' יהודה כמ"ש כאן משום דתליא בגירסאות ודע דלפ"ד אלה צ"ל אף דנוכל לומר דרבב"ח לא ס"ל הא דר' אבהו מ"מ לא נוכל לומר דלא ס"ל ההיא דר"י דבפוגם מעיקרו מחלוקת כיון דלא אמרה אמורא משמא דר"י אלא דהגמ' הביאה משמיה דר"י גופיה ע"כ דליכא מאן דפליג וד"ז כבר למדנוהו מדברי התו' בכ"מ ועיין בפ"ק דתמורה גבי טריפה חיה ע"ש:

דף סז:

בד"ה ואידך וכו' והשתא כיון דס"ל לרבנן וכו' עכ"ל הא דלא ק"ל עוד לרע"ק אמאי לא קאמר דס"ל כר"מ משום דהתם קיימי לשנויי דברי ר"י אליבא דרע"ק ור"י ס"ל בשמעתין עול"ף מותר ולמה שתי' ניחא בלא"ה משום דאף דס"ל אסור מכל מקום הוי חידוש ועיין למהרש"א ז"ל שם בפסחים עיין שם:

דף סח.

בא"ד הא פיר"ת בסמוך ה"ד כשהאיסו' בעין וכו' עכ"ל. דבריהם הפך גמ' ערוכה בפ"ג דשבועות דכ"א דמוכיח בגמ' דרע"ק לא ס"ל כ"ש למכות ממאי דאמר נזיר ששרה פתו ביין וכו' ע"ש וכבר דשו בו רבים וכל אחד לדרכו פנה ע"ש. ונ"ל דרע"ק קאמר התם לרבנן מדמפרש חייב סתם נמי חייב וכיון דרע"ק ס"ל האי סברא ע"כ דמחייב נמי אכ"ש אפי' על ידי תערובת כיון דאי מפרש לאסור עליו בפ' כ"ש ע"י תערובת בסתם נמי נאסר וגם בנזיר כן הוא דאם נזר בפי' מיין אפי' כ"ש ואפילו ע"י תערובת היה נאסר גם בסתם נאסר מיהו כל זה אי ס"ל כ"ש למכות ואכילה סתמא דכתיבא באורייתא היא בכ"ש אבל אי ס"ל דאכילה בכזית א"א לו' כן גבי נזיר דהא אכילה כתיבא משא"כ בשבועה וא"כ ברע"ק אי ס"ל כ"ש למכו' אז אוסר בנזיר אפי' כ"ש ואפילו על ידי תערובת אבל ר"ש י"ל דל"ל האי סברא מדמפרש חייב בסתם נמי חייב כנ"ל:

בא"ד וכ"ת להאי גופיה אצט' דט"כ וכו' עכ"ל. בס' בשמים ראש סי' כ"ט בהגהת כ"ד הוכיח מדבריהם הללו דטעם הבלוע בכלי הוי כמו בעין ול"ד לבלוע באוכל דאי איתא דטעם בעלמא חשיב כמו הבלוע באוכל מאי מקשים התוס' אמאי אצטריך ג"ג נימא דאצט' דאי ממשרת הו"א ה"ד טעם ראשון אבל הבלוע בכלי דטעם ב' הוא דמהאיסור לכלי ומכלי להיתר שנתבשל בו מנ"ל ולכך אצט' ג"ג אלא ע"כ דהבלוע בכלי מפקד פקיד והוי כמו הממש ושוב דחה לזה דא"כ תק"ל בלא משרת הא ידעי' דצריך להכשיר הכלי משום ביטול איסור לכתחי' עש"ב ואי מהא ל"ק דכבר כתב הרשב"א בת"ה ופ' מרן בש"ע סי' קכ"ב דכלי הבלוע מאיסור ודרכו של הכלי להשתמש בו היתר מרובה בענין שלא יבא לידי נ"ט מותר לבשל בו לכתחי' ואין בו משום דאין מבטלין איסור לכתחי' ע"ש. וא"כ ה"נ אי בלא משרת וט"כ דרבנן אז מדאורייתא אף כמין בשא"מ חד בתרי בטיל ובודאי דרך כל כלי לבשל בו בענין שיהא רוב היתר נגד פליטתו וא"כ מדאורייתא שרי לבשל בו לכתחילה ולכך לא ק"ל אלא אחר דכתיב משרת דט"כ דאורייתא ועיין להתוס' בפ' כ"ש ד"ל ע"א ע"ש. אך עיקר ראייתו ל"מ דמ"מ תקשה משרת למ"ל נילף מג"ג במכ"ש וכ"נ מסוף דברי התוספות דעיקר קושיתם למ"ל משרת:

ואולם עיקר סברא זו דבלוע בכלי הוי כמו הממש כבר הוליד אותה הפ"ת בסי' ק"ב גבי דבר שיל"מ וה' נודע ביהודה מ"ב חי"ד סי' וכבר כתבתי במ"א בפרט הלז על דבריהם והבאתי מה ששמעתי מק' משמיה דהרב מהרי"ט ז"ל דאי איתא דטעם הבלוע בכלי הוי כמו הממש היכי יליף בגמ' ט"כ מגיעולי גוים נימא שאני התם דהוי בעין עש"ב ולעת עתה חשבתי דרכי דאין מקום לקו' זו דגם אי הוי כמו הממש הרי הממש גופיה כשנתערב עם ההיתר שנתבשל אחר כך בקדירה לא הוי אלא נתינת טעם כמו חלב בבשר דנ"ט בעלמא הוא ואי איתא דט"כ לאו דאורייתא לא הוה צריך הגעלה לכלי מדין כיון דמדאורייתא בטיל ברוב ומותר לבשל לכתחי' ואין בו לתא דאין מבטלין איסור לכתחי' וכדכתיבנא אלא ע"כ דט"כ דאורייתא:

פירש"י בד"ה וראויה לחמע וכו' של תרומה וכו' עכ"ל אבל של חולין אסור מכח התרומה ולא מקרי ראויה לחמע וק' דא"כ בכלאי הכרם מאי איכא למימר אלא ע"כ כיון דראוי לחמע אפי' באיסור מ"מ לא מקרי פגם:

דף ע:

גמ' גגו של חבר וכו' עיין להר"מ בפי"ב מה' מטמא משכב ומושב דפ' בגגו למעלה שרי ובגגו בצד גגו של ע"ה אסור ועיין למרן הכ"מ שם דמה שהקשה גבי גגו של חבר בצד גגו של ע"ה לא כלום ומה שכ' לתרץ הוא לקושית דגגו למעלה שלא הזכירה בדבריו ועיין בה' מ"א גבי יין להכ"מ ולח"מ שם ומה שנ"ל ביישוב דברי הר"מ בגגו למעלה כמ"ש מרן בכ"מ ובגגין השוין גריס בברייתא אם ידו מגעת אסור והגמ' הכי מקשה מינה לרב טעמא דשוין הא משונים ביניהם שרי וקשיא לרב ומשני שפיר ועיין למהרש"א ז"ל מ"ש בשם העיטור וזכורני שה' חיים שאל ח"ב האריך בענין זה וכעת אינו מצוי אצלי:

דף עא.

תוס' בד"ה ר' אשי וכו' צריך שיתן הנכרי וכו' שאנן סהדי וכו' עכ"ל. מדלא סגי להו בקנין חליפין שמעי' דקנין חליפין אינו קונה בגוי דלא כמ"ש התוס' בריש קדושין וכן הוכיח הש"ך ח"מ סי' קכ"ג סק"ל עש"ב וגם קנין חצר לא מהני בגוי דחצר דין שליחות אית לה ואין שליחות לגוי גם שמעי' מדבריהם דלא מהני קנין אגב בגוי דאי איתא כיון דמקנה ליה הקרקע אמאי לא מקני ליה הבהמה באגב ולא היה צריך לסמוך אסברא דאנן סהדי וכו' אלא ע"כ דלא מהני בגוי דלא כס' ריא"ז כפ' כ"ש בשמעתא דלמפרע הוא גובה ע"ש. באופן דלהתוס' לא מהני שום קנין בגוי אלא כסף או משיכה למר כדא"ל ולמר כדא"ל ומה שהוצרכו התוספות לכסף היינו לשי' רש"י שפי' פרדשני דורונות אבל לפמ"ש לעיל בד"ה פרדשני בשם ר"י דבמתנה סגי במשיכה לכ"ע לא היו צריכי לכסף אלא דבמתנה ליתנו לגוי ע"י משיכה סגי ועיין בש"מ בפ' הזהב דמ"ז ולהמח"א בה' מכירה סימן ב' בהגהת הרב בנו שם ע"ש וראיתי להמח"א שם סי"ג שתמה אמאי הוצרכו התוס' למי' אנן סהדי וכו' הא כיון שאין הדעת טועה בזה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה כדאי' בפ' הספינה דע"ז ע"א ע"ש. ונר' דל"ק דמדין מתנה הוא לדעת רש"י דבעי' כסף מתנה גופה לא קניא בגוי כמו שנתבאר הן אמת דלפמ"ש ה"ה בפ' כ"ז מה' מכירה דין ה' בטעמו של דבר דהוי בדין הנזכר בפי"ג לוקח שאמר למוכר וכו' ע"ש נר' דלאו מדין מתנה ממש הוא וכ"כ בש"מ שם בפ' הספינה ובה' הטור בסי' ר"ך שכ' דאפילו לא נתן הדמים מחייבין אותו ליתן הדמים ע"ש אך דעת התוס' נראה דמדין מתנה ממש נגעו בה וכמו שכן דעת הר"מ כמ"ש המח"א שם:

גמ' אוזפינהו והדר שקליה מינייהו. מכאן ק"ל לפמ"ש הריטב"א בחי' בפ"ק דקדושין דט"ז דאם זקף ע"ע דמי המקח בחוב בשטר או בק"ס הוי כנתינת מעות וקני ע"ש דלפ"ז אמאי הוצרכו לאוזפינהו הא פעמים שאין להם להמוכרים מעות לאוזפינהו והו"ל ללמדם שיזקוף הנכרי דמי המקח עליו והוי כנתינת מעות ועיין להמח"א הלכות קנין מעות סי' ה' ע"ש:

דף עג.

גמ' קמא קמא בטיל וכו' פירש"י ואיהו אסור בהנאה משמע דבשתייה אסור ולפ"ז צ"ל דס"ל לרש"י כמ"ש הר"ן ז"ל דכל מידי דאינו אסור אלא בשתייה אינו במשהו דאלת"ה מאי פריך הגמ' ממשנתנו:

לא דנפיל היתרא בגו איסורא עמ"ש מהרש"א ז"ל בפירש"י ועיין להר"ן ז"ל בהלכות:

ודע דמדברי רש"י מבואר דבנפיל היתרא גו איסור' אמרי' קמא קמא דהיתרא בטיל ודוקא בב"א הוא דאסור ומהתימה על מרן בב"י בסי' קל"ד דעמ"ש הטור דבנפיל היתרא גו איסורא לא אמרי' קמא קמא בטיל כ' פשוט הוא בגמ' שם ע"ש:

מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחילה וכו'. הא דלא אמרי' חתיכה נ"נ כתב הר"ן דלא אמרי' כן אלא בבישול דומיא דבשר בחלב אבל הרא"ש כ' דכל דבר הנאסר במשהו לא אמרי' חנ"נ ע"ש. ומדברי התוס' לעיל דע"ב בד"ה אמר שכ' אם יש בחבית ס' מן היין שבכלי שיש בו נסך וכו' ע"ש נראה דס"ל דגבי יין אמרי' חנ"נ דלא כהר"ן וצ"ל דס"ל כס' הרא"ש וכ"כ בחולין ד"ק ע"ש. והנה מרן בש"ע פ' דביין גמור בעי תחילה ובסתם יינן לא בעי תחילה ולא ראיתי במפרשים שום אחד שכתב מהיכן יצא לו למרן לחלק כן ונ"ל טעמו דס"ל דטעמא דמ"ד בעי תחילה משום דאמרינן חנ"נ ובאיסורא דרבנן לא אמרינן חנ"נ כמו שהוכיח הפר"ח בסי' צ"ב סקי"ז ולכן כתב בסתם יינן לא בעי תחילה משום דלא אמרינן חנ"נ באיסורא דרבנן ואף דסתם יינן חשיב יש לו עיקר מן התורה כמו שכתב הגהמ"י בפי"ו מה' מ"א מ"מ כבר מסיק הפר"ח דאפי' באיסורא דרבנן דיש לו עיקר מן התורה לא אמרי' חנ"נ:

דף עד.

גמ' ליתני חמץ בפסח. קשה נימא מתני' ר' יוסי הגלילי היא דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה ומכח קושיא זו נר' דאפילו לריה"ג אסור מיהא מדרבנן והוי כסתם יינן דאינו בטל כמ"ש התו' ועפי"ז יש לעמוד עמ"ש בקידושין דנ"ו ע"ב בד"ה המקדש ועיין למהרש"א ז"ל בפרק כל שעה דכ"ט ע"ב בפירש"י ע"ש וממ"ש רש"י במשנתנו דאתיא כמ"ד בב"ח אסור בהנאה אין להוכיח כלום דר"ש דס"ל בב"ח שרי בהנאה אפי' איסור דרבנן ליכא כדמוכח בחולין דקי"ו ע"א דאמרינן מתני' דלא כר"ש ע"ש:

תוס' בד"ה הא תנא וכו' וי"ל דודאי גבי חתיכה וכו' עכ"ל עיין להתוס' בחולין ד"ק שכ' דלפ"ז צ"ל דלמעוטי ממש קאמר ולא דלא איירי בהו ע"ש. ולפ"ז קשה בדבריהם כאן שהרי לקמן כ' דלאו למעוטי ממש קאמר וכבר עמד בזה מהר"ם לובלין ז"ל ע"ש. ואפשר לומר דלמסקנא דתרתי אית ליה נקט בב"ח לאשמועי' דאסור בהנאה ודלא כר"ש דס"ל דשרי בהנאה:

בא"ד וליכא למימר דבא לאשמועינן וכו' עכ"ל. פי' גבי בב"ח במשהו ומאי דאמרינן תרתי אית ליה היינו אשארא וכה"ג כתב הר"ן במשנתנו גבי יין ודוקא גבי בב"ח דאיכפל תנא ותני ליה והתוספות דמק' בתר הכי ביין לא ניחא להו למימר כן לקושטא דמילתא ומן האמור י"ל דעת רבותיו של רש"י שהביא במשנתנו דבשר בחלב במשהו דס"ל דוקא בב"ח אמרינן כן מכח דאיכפל תנא ותני ליה והנה הר"מ בפי"א מה' מ"א כתב דהשותה יין במשהו לוקה וכ' מרן בכ"מ דנ"ל ממשנתנו וה' דינא דחיי לאוין קמ"ח כ' דנ"ל ממשנה דלעיל דע"ג ע"ש והוא פלא דמה ענין אלו המשניות דאיירי בתערובת ללמוד מנייהו למלקות בעיניה והרי בב"ח קחשיב בהדייהו ולענין מלקות בעי' כזית כדאי' בפ' כ"ה דק"ח וצ"ע:

דף עד:

בד"ה רבא וכו' בגחלת או באבן רכה וכו' נראה דדבריהם אתו גם לפירש"י בשמעתין דבעי ב' חותמות וכ"נ מדבריהם בפ' א"מ ע"ש. מ"מ ת"ד בשולח לחבירו ואינו עתיד לראותם אבל בנותן לאומן דעתיד לדאוסם א"צ אלא חותם א' וכמו שחילקו התוס' לעיל בפ' א"מ ולהכי כ' דבגחלת או אבן רכה סגי:

דף עה:

מתני' את שדרכו להטביל פי' רש"י כגון שנשתמש בו בצונן ע"ש וטפי הי"ל לפרש כלים חדשום דבנשתמש צונן בעי הדחה כדתניא לקמן ובמתני' לא הוזכר אלא טביל' ונראה דהוצרך לפ' כן לר"ש. דאתקיף אמילתא דכלים חדשים ולא אסיק אדעתיה בריית' דלקמן כמ"ש מהרש"א ז"ל וע"כ דמפ"ל למשנתנו בנשתמש בצונן וכדפירש"י:

גמ' דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו וכו' הא דלא מייתי גם מהגעלה נראה דבהגעלה נשאר משהו ולא הוו כחדשים דלא נפלט לגמרי אפי' בכלים דסגי להו בהגעלה ויותר נראה דס"ל להגמ' דעיקר קרא דכל דבר אשר יבא באש הוא בתשמישו ע"י האור דבעי ליבון דכן הוא פשטיה דקרא ומניה ילפינן לכל מילי דכבולעו כך פולטו ולכך מייתי טפי מליבון ועמ"ש בנימוקי לת"כ פרק י"ר פרשתא י"ה ומזה קשה עמ"ש התוס' בפסחים דמ"ד ע"ב דכלי מדין דאסר רחמנא איירי אף בבלועין מיין לנזיר ע"ש דהא יין היתרא בלע מקרי כמו קדשים דלקמן דע"ו דמקרי' היתר' בלע אף דאסורין לזר ובהיתר' בלע אף בתשמישו ע"י האור סגי בהגעלה כדמסיק הגמרא לקמן בשפודין ואסכלאות וקרא קאמר כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש משמע כדרך תשמישו כך דרך הכשרו דבעי ליבון ובע"כ דלא איירי בהיתרא בלע ולפמ"ש הפנ"י שם דנ"ל כלי נזיר מכל דבר אשר יבוא במים תעבירו במים ע"ש ניחא שפיר. ומן האמור תשובה מוצאת למה שהק' המפרשים בסוגיא דפסחים שם דיליף ט"כ מבב"ח ודאי דחידוש הוא והדר קאמר דיליף מגיעולי גוים דמאי יליף מג"ג נימא טעמא דקרא דאסר ג"ג משום בב"ח דאי רוצה הישראל להשתמש בשר חיישי' שמא נשתמש הגוי חלב וכן להפך ובב"ח חידוש ולעולם ט"כ בשאר איסורין לית לן עכ"ד ועיין בספר בשמים ראש סי' כ"ט בהגהת כסא דהרסנא ע"ש ועפי"ה ניחא שפיר דאי משום דחיישי' שמא נשתמש הגוי בשר או חלב הוי היתרא בלע וסגי בהגעלה אפי' דתשמישו ע"י האור וקרא קאמר כדרך תשמישו כך דרך הכשרו ואי קשיא דניחוש שמא הגוי בישל כבר בב"ח בכלי זה הא לא הוי תו חידוש כיון שכבר נאסר נעשה כשאר איסורין וילפי' מניה שפיר שאר איסורין וה' אור חדש שם תי' לקושית המפרשים דהגמ' מייתי מכלי היין כמ"ש התוס' שם ע"ש ודבריו לא יכונו למ"ש הר"ן בהלכות בסוגיין והרא"ש בתשו' כלל י"ט סי' ו' דכלי היין אינו פוגם בשהיית י"ב חדש ע"ש ועיין להפמ"א ח"א סי' נ"ז וא"כ אי מכלי היין מייתי הגמ' מאי קאמר חידוש דעול"פ שרי והכא אסורין:

גמ' עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל וכו' לכאור' הי"ל להתוס' בד"ה מגעילן להוכיח מכאן דטבילה מהניא קודם הגעלה דאי איתא אמאי אצט' לומר עד שלא יגעיל כיון דעדיין לא הטביל וכבר תני עד שלא יטביל ולפמ"ש התוס' בד"ה וכולן י"ל קצת:

תני חדא אסור וכו' הא דלא מוקי לה בבן יומו ואידך ברייתא דשרי באינו בן יומו י"ל ראי איתא דבאינו ב"י שרי ולא גזרינן אטו ב"י גם בכלים חדשים עד שלא הטביל לא גזרינן אטו הגעלה וברייתא קתני עד שלא הטביל אסור והיינו משום גזירה דהגעלה וכמ"ש התוס' בד"ה וכולן אלא ע"כ דאפי' אין ב"י אסור ולכך גזרי' שפיר בעד שלא הטביל:

דף עו.

גמ' גזיר' שאב"י וכו' יש מפ' דלא גזרינן הא מילתא בגמרא ומ"מ הדברים מוכרחים מברייתא גופה דלא שרי אלא דיעבד דהא קתני וכולן שנשתמש בהן ולא הוו צריכין קצת מן הראשונים להביא ראיה דקדירה שאב"י אסורה לכתחילה מפירכא דרבי אמי בפ' כ"ה ועיין לרלב"ח סימן :

כתב הר"ן ז"ל בסוף שמעתין שהוכיח הרמב"ן ז"ל דכ"ש אף שאין מבשל מבליע ומפליט מהא דאמרי' קערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח אף שאין במליחה משום מבשל כדאי' בפ' כ"ג וכ"ע הר"ן ז"ל דלא אמרו אלא במליחה משום מעבד אבל משום מבשל ליכא ע"ש ויש לצדד בכוונתו אי אית ביה משום מבשל מדאורייתא או מדרבנן ומדברי הפר"ח ז"ל בי"ד סימן ס"ח נראה שהבין בכוונתו דאסור מן התורה ע"ש ואי איתא מדברי הר"ן בפ"ק דביצה דלית ביה אלא איסורא מדרבנן והוא ממ"ש טעמא דאין מולחין החלבי' ביו"ט משום מעבד דכיון דלא שייך בהו אכילה אית בהו משום מעבד ע"ש ואי איתא דאסור מן התורה משום מבשל אמאי הוצרך לעיבוד הא איכא משום מבשל ואף דהותר' ביו"ט מ"מ בעי' צורך קצת ואי ליכא צורך כלל אסור מ"ה כמ"ש הר"ן ז"ל גופיה שם אלא ע"כ דליכא אלא איסור דרבנן ולכך הוצרך לעיבוד דאסור מ"ה ולפי זה בהכרח נאמר דדעת הר"ן דבחלב איכא מעבד מדאוריי' וניחא לפ"ז מה שהק' בריש ס' מוצל מאש ז"ל שבמהרי"ק ארבוייא דתמלח אפי' בשבת למאי אצטריך הא אין עיבוד באוכלין דמצי' לאוקמה בחלב. גם יש להוכיח דמולח לית ביה משום מבשל מן התורה מהא דפרכי' ביבמות דל"ג גבי זר ששמש בשבת אי בהקטרה האר"י הבערה ללאו יצתה וכתבו התוס' דלא חיילא האיסור זרות ע"ש ואי איתא נוקמה במולח דיש בו משום מבשל וזר שמלח לוקין עליו כמ"ש הר"מ בפ"ט מה' ב"מ והוי חמור על קל אלא ע"כ דלית ביה אלא איסור דרבנן איברא דאכתי ק' על ס' הר"ן דיש בו משום מעבד מ"ה דנוקמה במולח ולפי ס' הפר"ח דהבין בהר"ן דמבשל מד"אוי הוא ניחא דלא מצי לאוקמה במולח דא"כ חייב ג' הול"ל משום זרות ומשום מבשל ומשום מעבד דהא הר"ן ס"ל דשייך בהו מדאורייתא משום מעבד ובמולח הבשר נמי י"ל כיון דבשר קדש אינו נאכל הוי כמו חלב ושייך ביה מעבר וכמ"ש המוצל מאש בשם השיטה ע"ש וכן צ"ל לס' השיט' הנז' דלא תק"ל אמאי לא אוקמה במולח דס"ל דגם בישול אית ביה וחייב ג' מבע"ל אבל לפי מה שהוכחתי בס' הר"ן קשה דנוקמה במולח ומשום מעבד ואפשר דס"ל דבקרבנו' הוי אכילת מזבח כאכיל' הדיוט ובכולהו אמרי' אין עיבוד באוכלין ואפי' בעור ועיין לה' נודע ביהודה מ"ב בי"ד סי' מ"ג:

תם ונשלם

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה