משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת עבודה זרה
פרק ראשון
דף ד.
תוס' בד"ה שהיה וכו' והא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' עכ"ל נראה מדבריהם דאפילו בדבר המפורש בתורה אמרי' מוטב שיהיו שוגגין דאי איתא מאי מק' ועיין להפר"ח בה' יוה"ך גבי תוספת יוה"ך ע"ש:
דף ה:
בד"ה מנין וכו' י"ל מל' אסור שהוא איסור גמור וכו' הק' מהר"י אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב דף ד' ע"א דמגמ' בפ' ד"מ דנ"ד ל"מ כן דפריך וגזל מי מחייב והתניא גוי בגוי אסור הרי דאסור לאו היינו מוזהר ע"ש ול"ק דהתם דוקא מ"ל הכי מדקתני רישא חייב כדפריך בתר הכי מרישא וכיון דבריש' קתני חייב ובסיפ' קתני אסור משמע דאסור לא מוזהר אבל משמעות אסור לחודה הוא מוזהר גבי ב"נ:
בא"ד אלא י"ל דהאי קום עשה וכו' עכ"ל הק' המש"ל בפ"י מה' מלכי' דנהי דגוי' עוברין על בל יחל מ"מ היינו בב"המק אבל בבמה שלהן לא שמענו והכא בבמה שלהן איירי ע"ש ול"ק דהכא יכול להיות דאיירי בבמה שלנו קודם שהוקם המשכן כדתניא בזבחים דקט"ו ע"ב עד שלא הוקם המשכן כשרים בבמה אפי' בע"מ ודוקא מחוסר זמן הוא דאסור ובבמה שלנו קודם שהוקם המשכן דינו כמו ב"המק ומ"ש התוס' בד"ה הקודם בבמה שלהן ל"ד ומה שהק' עוד דבפד"מ דנ"ט אמרינן דדינין דקחשיב משום דהוו ק"ע ושוא"ת וכ"כ התוס' שם גבי פריה ורביה ע"ש י"ל דשאני התם דתרי מילי נינהו דדינין השוא"ת. שוא"ת עול אפי' אינו מצווה על המשפט וכמ"ש רש"י שם ע"ש ופריה ורביה השחתת זרע אינו תלוי בפ"ור דיכול להיות דקיים פ"ור ובא להשחית זרעו דאמרי ליה שוא"ת דהוי שוא"ת לחודה אבל הכא כי אמרינן ליה שב ואל תקריב מחוסר אבר אמרי' ליה נמי עמוד והקרב שלם אבל עדיין קשה מנדבה וכמו שהקשה המש"ל עוד ע"ש ונ"ל דהנה הריטב"א ז"ל בחי' כ' דמאי דקאמר אסור לב"נ לאו איסגר אלא דהקרבן פסול ע"ש וע"כ דהנפקותא לנדר דאמרי' ליה קום והבא שלם דבנדבה מאי נ"מ אי הקרבן פסול כיון דליכא איסור בדבר והתוס' מעיקרא דקדקו מל' אסור משמע איסור גמור לאפוקי פסול כדפ' הריטב"א וק"ל דפ"ז אמאי לא חשיב גבי שבע מצות והשתא מכח קושי' זו חזרו ממ"ש תחילה אלא דליכא איסור בדבר אלא פסול וא"כ לא איירי אלא בנדר דאמרי' ליה קום והבא וא"כ ק"ע הוא ולא קחשיב ומשום דלכאורה לא יעלה על הדעת דב"נ מוזהר בלא יחל כיון דלא נאמר אלא לישר' לזה כ' דאין הדבר ק' כ"כ דהא מצינו דגויים נודרין נו"ן כישראל:
בא"ד דמצרכי' מן העוף וכו' עכ"ל הק' השע"ה בה' שחי' אמאי לא ק"ל מדאי' בפ"ק דמנחות מן הבקר להוציא הטרפה ע"ש מ"ש עוד ולפמ"ש התוס' לקמן בד"ה ודילמא וכו' דלא הוזהר אלא מטרפות הניכר לא ק"מ מיהו י"ל דלעולם אפי' טריפה שבסתר פסול להקריבה ב"נ אלא דנח לא הוזהר כיון שאינו יודע ומ"מ אי אירע שהיא טריפה פסולה ומ"מ הדבר פשוט דמאי דמיעטה רחמנא לטריפה בב"נ לאו להקרבה אלא לצוותא או לקיום העולם והדבר מוכרע מעצמו ממ"ש התוס' בדבור הקודם דלא אמרי' להקרבה אלא במחוסר אבר דליכא טעמא אחרינא אבל זקן וסריס לא וא"כ ה"ה לטריפה כיון דאיכא טעמא אחרינא ומ"ש התוס' בקושי' זקן וסריס ולא הזכירו טרפה משום דלא פסיקא להו דוכתא דטרפה מותרת לקרבן בב"נ אבל למסקנת דבריהם ע"כ דטריפה דאיכא טעמ' אחרינא אינה פסולה להקרבה ומדברי התוס' לקמן בסוגייא נר' דלמ"ד יולדת אית בה קיום העולם ומאי דפסיל לה קרא היינו להקרבה ועיין למהרש"א שם ועיין להשע"ה:
והנה בבכורות דט"ל דבע"ל בגמ' יש מחוסר אבר מבפנים או לא מי אמרי' תמים כתיב ואפי' מח"א מבפנים פסול א"ד דומיא דמום מה מום מאבראי ע"ש הסוגיא ונראה פשוט דבב"נ דאסור מח"א דוקא מבחוץ אבל מח"א מבפנים כשר דהא לא כתיב תמים ועוד אי איתא דאסור לב"נ מאי מבע"ל שם בישראל הא נ"ל מכח מי איכא מידי דלגוי אסו' ולישר' מותר וא"כ ע"כ מאי דק"ל להתוס' מקרא דמן העוף אינו אלא מל' בריית' דקתני דשה גפה דמבחוץ הוא אבל קרא לחודיה י"ל דאתא למח"א מבפנים ולפי"ז מה שתי' דאצט' כי היכי דלהוי נאמרה ונשנית קשה טובא דנימא דקרא אתא למח"א מבפנים ומ"מ הו"ל כלא נשנית ולישר' נאמרה ולא לב"נ וכדמוכח בפ' ד"מ דנ"ט דכל היכא דמצינן למימר נשנית לשום דרשא הו"ל כלא נשנית ע"ש. ועוד ק"ל דבספרי פ' שופטים פ"ה אמרי' בקרא דכל מום לא יהיה בו אין לי אלא שהומם נולד במומו מנין ת"ל כ"ד רע ע"ש וכיון דבישראל אצטריך תרי קראי להכי נימא דב"נ דמח"א אסור להם כשנולד מח"א מותר וקרא דמן העוף לנולד מח"א והו"ל לא נשנית מיהו לזה י"ל כיון דנ"ל מח"א מהבא בהמה שחין ממילא אימעוט אפי' נולד מח"א שאין חיין ראשי איברים שלה ודוקא בקרא דכל מום לא יהיה בו הוא דטעי' ויש לחקור יתר אבר אי אסור לב"נ אי אמרי' כל יתר כנטול דמי והו"ל חסר ועיין פלוגתא דרבוותא בפי' הא מילתא בי"ד סי' מ"א עיין להפר"ח שם ויש להתיישב בדבר:
גמ' הניחא למ"ד טריפה א"י וכו' כבר הביאו ראיה מכאן למה שנסתפק הפר"ח בתשו' אי זכר טריפ' מוליד דא"א דמוליד אפילו למ"ד א"י קשה ומאי קאמר הניחא וכבר דשו בו רבים. והנה אמרי' בגמ' בפא"ט דמ"ג קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום וטריפה ואיפליגו רבוותא בטעמו של דבר אי משום דסופו ליסתר או משום דאע"ג דהשתא כשירה מ"מ טריפה היא משום דנטרפה שעה אחת קודם עלית הקרום וכדאמרי' בפ' בהמה המקשה מה טריפה כיון שנטרפה שעה אחת שוב אין להתיר ולמדו משם הראשונים לנשבר הקולית במקום צומת הגידין דטריפה ואח"כ נחתך מלמעלה מצומת הגידין דהשתא כשירה לדעת קצת מרבוותא ועיין להריטב"א בחי' בר"פ בהמה המקשה ואם כן בכה"ג דהשתא כשירה ובריאה אלא דמטרפי' לה משום דנטרפה שעה א' ודאי נראה דטריפה כה"ג יולדת וחיה כיון דהשתא מיהא בריאה היא וכן ראיתי לה' משבצות זהב בסי' ל"ג לענין הקרום לענין חיות ע"ש וא"כ קשה מאי קאמר הניחא הא לדידיה נמי ק' דאצט' קרא דמכל החי לאסור כה"ג ומ"ל נמי טרפות הניכר אפי' בקרום דהיה הקרום של מוח מגולה וניקב ועלה קרום וכה"ג כ' התוס' בסופ"ק דמכות ע"ש וצ"ל דאף דלדידיה נמי ק' מ"מ הגמ' קאמר הניחא ר"ל אפי' בכל טרפות לא א"ש למ"ד יולדת וכה"ג כ' בעלי הכללים ע"ש ומעתה אין להוכיח מכאן ספיקו דהפר"ח ועפי"ז ניחא מה שהק' התוס' במסקנא דשמעתין למ"ד אינה יולדת אתך למ"ל ועפי"ה ניחא דאצט' לטרפות דכה"ג:
ודילמא נח גופיה טריפה הוה פי' וא"כ אצטריך מכל החי לטריפה ומח"א מנ"ל וכפירש"י בפ' רי"ש ע"ש ואתך לדרשא אחריתי ע"ש אלא דלפי זה לא משני הגמ' מידי דאי ס"ד טריפה אמ"ל רחמנ' שלמין לא תעייל דהא לקושטא הוא כתיב מכל החי לטריפה ואהך לדרשא אחריתי ועיין להת"ח ונ"ל דהכי משני הגמ' דלא נכתוב מכל החי וכיון דלא אפשר לדרוש שלמין לא תעייל ע"כ נח לאו טריפה ואתך לטריפה דאף דאיכא דרשא אחריתי בתיבת אתך מ"מ לא דרשי' לה אלא אי ה"ל טריפה ממ"א וכן צ"ל לדברי התוס' בד"ה והשתא וכו' ע"ש ואי הוה מצינן למי' שלמין לא תעייל הוה מצינן למי' דנח טריפה הוה אבל השתא דלית לן למידרש שלמין לא תעייל ולא נ"ל טריפה ממ"א ע"כ דנח לאו טריפה ונ"ל טריפה מאתך ולמ"ל מכל החי ואין לומר דדילמא קושטא דמילתא טריפה הוא דהא חיה כמה שנים. מיהו למ"ש התוס' בד"ה ודילמא לא יתכן זה והדק"ל ונ"ל דאף דאתא לדרשא אחריתי מ"מ דרשינן ממשמעות אתך בדומין לך ודרשי' תרווייהו ולמסקנא דנ"ל מלהחיות זרע למ"ד אינה יולדת מ"מ אף דנ"ל מקרא אחרינא מ"מ אינו סותר המשמעות הכלל דלעולם משמעו' אתך בדומין לך ובעינן שלא יסתר זה המשמעו':
אמר קרא אתך בדומין לך כ' הריטב"א ז"ל בחי' דמהכא נמי ממעטי' מחוסר אבר ודלא כר"א ופי' הגמ' כאלו אמר אלא ע"ש. וק' דא"כ נמעט גם בע"מ ואפשר דס"ל כגי' הספרי' בזבחים דקט"ו דממעט בע"מ בב"נ מקרא ע"ש בפירש"י ומ"מ לפ"ד הו"ל להגמ' להקשות מכל החי למאי אתא כדפריך להחיות זרע למאי אתא והתוס' כתבו דמ"מ אצט' מכל החי דהוה מוקמי' קרא וכו' ע"ש ועמ"ש מהרש"א ז"ל דאימא דקרא דמכל החי למעוטי בע"מ ע"ש ול"ק דר"א קאמר מנין למחוסר אבר שאסור והא מילתא ידעי לה מקרא דאתך ולא הול"ל אלא מנין לבע"מ שמותר:
תנא כולי קלנדא חד יומא חשיב ליה. נר' דטעמו של דבר משום דאיכא איד ביום אחד או שני ימים לכך חשיב לקלנדא בחד יומא לכלול כל האידים בחדא מילתא ולא להאריך לפרט כל איד בפ"ע ועפ"ז י"ל מה שהקשו התוס' אמאי ל"ק מתני' נמי דייקא די"ל דאי הוה תני ב' ימים הו"א דוקא קלנדא דהוא איד גדול גזרו ב' ימים קודם דעלה קאי מתני' דלקמן דאלו אידיהן קלנדא וכו' אבל איד קטן דעיקרו יום א' לא גזרו עליו ב' ימים לזה כלל יום אחד האיד בהדי הב' ימים לאשמעי' דאפי' האיד יום א' אסרו ב' ימים קודם דאי לאו משום האד דיום אחד לא הו"ל לכלול כוליה קלנדא ביום א':
דף ה:
בתרי עברי דנהרא מדברי התוס' בסוגיין שכ' דלמומרין אין לאסור אלא בתרי עברי דנהרא נר' דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא איסורא אפילו מדרבנן אבל מדברי התוס' בפ"ק דמציעא ד"י נראה דאיכא איסור דרבנן ועיין בחי' בפ' כ"ש דכ"ב ע"א ע"ש ולפ"ד מאי דלא אסרי' הכא אלא בתרי עברי דנהרא משום דספיקא הוא אי מתרי בו והוי ס' דרבנן א"נ רבנן לא גזרו בגוי:
גמ' דייקא נמי וכו' עיין מהרש"א בפ' כ"ש דף כ"ב ע"ב ועמ"ש בחי' שם ע"ש:
תוס' בד"ה אמר אביי וכו' גזירה וכו' כיון דאינו שמח ביום אידו עכ"ל נר' מדבריהם דמאי דקתני מתני' שמח הוא לאחר זמן לאו היינו למחר כמ"ש רש"י במתני' אלא אחר זמן מרובה מיהו כ"ז לאביי אבל לרבא דאמר הטעם משום דאזיל ומודה וע"כ לא אזיל ומודה אלא ע"י ששמח ואם כן ע"כ דקתני שמח לאחר זמן היינו אחר שעה ואפשר דרש"י במתני' אליבא דרבא מפ"ל ודנקט למחר ל"ד אלא לאחר שעה ועיין מהר"ם לובלין ז"ל שם ודפריך לקמן הגמ' דר"י אדר"י מההיא דאשה לא תסור אליבא דרבא הוא דפריך:
דף ז.
בד"ה פשיטא וכו' בסתם משנה וכו' ואפי' במחלוקת וכו' עכ"ל נראה דהתוס' מסופקים אי הא דאמרי' מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם משום דהלכה כסתם משנה ולאפוקי סתם ואח"כ מחלוקת ולפ"ז למאן דלא ס"ל הלכה כסתם משנה לא ס"ל נמי מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם או דמאי דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם כלל אחר הוא ולאו משום דהלכה כסתם משנה ולכך כ' בסתם משנה נמי פליגי כלפי הצר הא' ואח"כ כ' ואפי' מחלוקת וכו' כלפי הצד השני:
בא"ד דהסתם חשוב כרבים וכו' עכ"ל פי' דהסתם גופיה כרבים משום דאיכא הסתם וההוא תנא דס"ל כוותייהו ועיין מהרש"א והריטב"א בחי':
דף ט.
גמ' דכד מעיינת בהו וכו' דקדק מהרש"א ז"ל אמאי לא פריך אב' אלפים דתהו וכו' ע"ש ונראה דפשיט"ל דמאת הנפש אשר עשו בחרן דכיון דהיו עוסקים בתורה לא נכללו עם הב' אלפים דתהו אבל לא משמע ליה דיוכללו עם הב' דתורה עד מתן תורה כיון דלא ניתנה להם תורה: תוס' בד"ה גמירי עמ"ש מהרש"א וי"ל דמדנקט לשון ההיא שעתא משמע אשעת יציאה הוא דגמירי דעל הנפש אשר עשו לאו בשעתא חדא עשו הכל אלא בהמשך זמן מה:
דף יב.
גמ' לא חשו משום דמי ע"א. ק"ל אמאי לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ורוב מעות דחוצה לה לאו מעות ע"א נינהו דבנמצא ביד גוי נמי אמרי' כל דפריש כדאי' בפ' גיד הנשה דצ"ה ועיין להתוס' שם וי"ל:
תוס' בד"ה דילמא וכו' לתחוב הכף של נבילה עכ"ל וה"נ איכא הנאה פורתא דבולע הכף משמנונית דבלאו הנאה לא חיישי' להכשיל כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז וכ"כ הפר"ח בסימן קי"ח ועמ"ש שם בנימוקי ובסי' ס"ט:
דף יב:
בד"ה עיר וכו' משמע שחזר בו עכ"ל פי' מדכ' ואף ע"ג דאסור לשאת ולתת וסיים היינו לזבוני להו משמע דלשאת סחורה ולתת מעות קאמר וחזר בו מפי' לשאת ולתת דמתניתין דפי' מקח וממכר ודלא כמהרש"א ז"ל:
בד"ה אלא וכו' שמא יש לאסור וכו' פי' יש לאסור גבי ע"א משום חומרא דע"ז דאע"ג דבשאר איסורין נמי שלא בדר"ה איכא איסורא ריח קיל וא"ש לפ"ז מ"ש אבל בת קיהא וכו' דכמין איסור ע"א החמירו בו וכו':
דף יד:
בד"ה מקום וכו' נימא לשחי' זבנא עכ"ל. לפמ"ש רשב"ם הביאו התוס' בדבור שאח"ז דמאי דאמרי' אימור לשחי' זבנא משום דלאו בת מלאכה אבל אי הוו מחצה על מחצה לא תלי' בשחיטה ל"ק קושי' דהכא וא"צ למ"ש סתם בהמה דקה לגדל וכו':
דף טו.
גמ' הו"ל מחמר וכו'. עפירש"י וקצת נראה מדבריו דדוקא משום מחמר גזרו דחמיר ולא משום שביתת בהמתו כיון דלפי שעה וכמ"ש התוס' ועיין בהר"ן אבל ממ"ש לקמן בהפוך הדף בסוף הני אדם וכו' ואיכא למגזר כל הני ע"ש נראה דגם משום נסיוני גזרינן משום שביתת בהמתו וגמ' חדא מנייהו נקט וההיא דספסירא דלקמן להריטב"א בחי' ע"ש:
תוס' בד"ה אימור וכו' וקשיא לר"ת עפי"ז וכו' ץ עכ"ל אמה שפי' רשב"ם בפרה אין רגילות וכו' שייכא שפיר קושית ר"ת אך קשה אמאי לא פי' ר"ת דבשוורים כיון דרובא לרדיא לא תלי' ומתניתין בשוורים כפירשב"ם אבל בפרה אע"ג דרגילו' למלאכה מ"מ יש הרבה שאין צריכין למלאכה וקונות לשחיטה ופלגא ופלגא נינהו ולהכי תלינן כיון דלאו רובא לרדיא משא"כ בשוורים דמיעוטא הוא דקונות לשחיטה:
דף טו:
בד"ה מי וכו' תדע לא אסרי' וכו' עכ"ל דבריהם בהכרח זה אינם מובנים לי דהא דלא גזרו במכירת שדה משום דאין אדם מצווה על שביתת שדהו בשבת מדאורייתא ולהכי לא גזרי' משום שאלה ונסיוני ודוקא גבי בהמה הוא דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת הוא דגזרו ובשביעית גזרו אפי' בשדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ואי כוונתם דאמאי לא גזרו על מכירת שדה לנכרי בשביעי' דבר זה נכלל בקושי' הגמ' ולמסקנא ניחא הכל:
דף טז:
גמ' ר"א אמר סתם ארי וכו'. לפירש"י דלר"א נמי מתני' ר"י היא צ"ל דהלכה כר"י דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ועיין בפוסקים והא דלא ניחא ליה בפי' התוס' משום דאזיל לטעמיה שפי' בפ' מקום שנהגו דטעמא דרבנן משום דגזרי שבורין אטו שלימין ולאו משום הרואה ורבנן לדבריהן דר"י קאמר אכל התוס' וכל הפו' דפ' כרבנן ס"ל דטעמא משום הרואה ועיין לה' פלתי בסי' נ"ז ע"ש אך לפי' הר' שמעיה שכ' התוס' לעיל דף ט"ו בד"ה שרא דספסירא אטו בעה"ב הוי גזירה לגזיר' אבל שלמין ושבורין חדא גזירה היא כמ"ש מהרש"א שם ע"ש א"ש לר"א דמתני' רבנן היא אפי' אי טעמא דרבנן משום גזירה ולאו משום הרואה ועיין למהר"ם לובלין ז"ל שם:
תוס' בד"ה ר"א וכו' דאי ס"ד חיה דקה היא א"כ הו"ל סתם כל חיה דקה שיש בה נזק וכו' כצ"ל ועיין מהרש"א ז"ל ועיין מהר"ם לובלין ז"ל שם:
דף יט:
בד"ה הגיע וכו' היינו ר"א אמור' וכו' עכ"ל עיין מה שפי' מהרש"א ז"ל בדבריהם וא"נ דאר"א תנא ל"ק פשיט' די"ל דקאי אתכשיטין ע"א דישראל וקמ"ל דאין אסורין עד שתעבד דבעיא דגמ' היא לקמן דנ"ב למ"ד ע"א של ישראל אסורה מיד אי משמשיה גמרינן מינה אי ממשמשי ע"א של נרי ע"ש ולא ק"ל הגמ' פשיט' אלא על ר"א אמור' דקאי אמתני' דבנכרי מיירי ע"כ נר' דכוונתם היינו ר"א אמורא והו"ל להגמ' להק' אר"א אמורא מאי קמ"ל היינו ר"א התנא וטפי הו"ל להקשות ממתניתין דרבא גופיה ממאי דפריך מרי"ש ורע"ק: :
דף כ.
גמ' או לדברים ככתבן. נראה דלא אצט' או אלא למעט מכירה דגר אבל למעוטי נתינה דגוי לא אצט' או דהומ"ל תתננה לגר ותמכור לנכרי כמ"ש רש"י בדברי ר"מ ולפ"ז לר"י דס"ל דברים ככתבן היינו דלגר נתינה דוקא ולנכרי מכירה דוקא ועיין להר"מ בחיבורו וניחא לפ"ז מאי דק' לפמ"ש התוס' דלא תחנם ללאו והכא לעשה מאי פריך שפיר קאמ"ל ר"מ אימא דה"ט דר"י דלא דריש דקאי אתרוייהו משום דכבר שמענו דאיסורא איכא מלא תחנם ולפי"ה ניחא דקושי' הגמ' היא אמכירה דגר דאמאי לא דריש דמכירה קיימא אגר מכח סמיכות ומשני דכתיב או ומשום דאכתי קשה לא ליכתוב או וליכתוב תתננה לגוי ולנכרי תמכור ע"כ הוכרחו התוס' לומר דאתא לעשה לנתינה דנכרי ודוק:
דף כא:
אבל לכותי מאי וכו' ק"ל להסו' איסור מלאכה בחה"מ מדרבנן מאי פריך נימא דלא גזרו אלא בנכרי דחיישי' לשבתות ויו"ט דאיסורא דאורייתא אבל לכותי דליכא חששא אלא דרבנן לא גזרו ונ"ל דכוונ' הגמ' כותי' אימר עביד בחה"מ ואסור משום לפני עור ועיין בתוס' בד"ה ות"ל ע"ש מיהו דברים אלו לא יכונו אלא לפמ"ש התוספות בפ"ק דחולין ד"י דר"ג דיבנה ס"ל כותי גרי אמת וא"כ רשב"ג בריה ודאי כוותיה ס"ל ולהכי פריך שפיר אבל לפמ"ש שם בשם רש"י דר"ג ס"ל גרי אריות לא פריך מידי דנימא דרשב"ג ס"ל גרי אריות וליכא לפני עור וצ"ל דרש"י ס"ל דאיסור מלאכה בחה"מ דאורייתא וגם דברי התוספות בד"ה אבל וכו' בתי' הב' י"ל דאזלי בשיטה זו ול"ק מה שהקשה מהרש"א. ז"ל ע"ד ע"ש ובלא"ה י"ל קושיתו דכוונת התוס' דכיון דאיכא סברא לכאן ולכאן הו"ל למתני תרוייהו נכרי וכותי ולא כ' דכ"ש נכרי אלא כלפי הסברא דכ' דקושיתם וי"מ קושי' מהרש"א ז"ל במ"ש הוא עצמו כגמ' דבמרחץ איכא טעמא דע"א וא"כ גם בנכרי איכא ב' איסורים ונכון וגם ניחא מה שהקשה מהרש"א על תי' הג' שכ' התוס' בשם הר"ר אלחנן:
דף כב.
הנהו מוריקאי וכו' משמע דעובדא בסתמא איירי וכ"נ מפירש"י בד"ה שרא וכו' דהא אע"ג וכו' מלשון דהא שכ' נר' דעובדא בסתמא איירי ולפ"ז קשה מאי פריך מברייתא כיון דלא שמעי' מברייתא דסתמא אסור כדקאמר הגמ' בסמוך וי"ל במ"ש התוס' בד"ה ת"ש וכו' דמרישא איכא לדיוקי וכו' ואע"ג דכ' דנקט הכי לרבותא דסיפא מ"מ יכול להיות דהתנא לא כיון לכך אלא לדיוקי דסתמא שרי ובהכי ניחא מאי דק' מאי קאמר מהא ליכא למשמע מינה נימא נעשה וש"מ דסתמא אסור ועפי"ה ניחא דאי כיון התנא ברישא לדיוקי סתמא א"כ הוי סתמא מותר דנעשה דיוקא דרישא דסתמא כסיפא דהתנו מתחילה דשרי או כלך לדרך זו דאמרי' נעשה מאמצעיתא לסיפא והוי סתמ' אסור ולכך ליכא למשמע מינה מידי וא"כ י"ל דרבינא דפריך משמע ליה דע"כ התנא ס"ל סתמא ספיקא הוא דאי פשיט"ל דשרי אמאי לא תנא בבא דהתנו מתחילה בתר דבאו לחשבון כיון דהתנו מתחילה שרי אפי' באו לחשבון כדב' התוס' ורש"י אלא ע"כ דהתנא נחית כי היכי דילהוו נעשה מרישא לאמצעיתא ונעשה מאמצעית' לסיפא לגלויי דספיק' הוא וכיון דס' הוא הו"ל למיסר מס':
פרק שני
דף כג:
גמ' אלא בפרה דדמיה יקרין עיין במתני' רפ"ב דפרה:
דף כד.
ת"ש ויאמר משה וכו' ת"ש ויקח יתרו וכו' מכאן נ"ל ראיה להסוברים ס' דאורייתא לחומרא מן התורה דאי איתא דמדרבנן הוא הא ר"א לא פסיל לה אלא מס' שמא רבעה ומדאוריית' שריא ומאי פריך ליה מקראי ולפמ"ש ה' מוצל מאש קצבי סי' מ"א דדוקא במל"ת אבל במצות עשה לכ"ע ס' אסור מן התורה ניחא שפיר ע"ש ועיין בסוטה דכ"ט ברומיא דקראי דוהבשר אשר יגע בכל טמא וכו' ודו"ק ואפילו למאי דתלי לה מהרימ"ט ואחרונים בפלוגתא דחתיכה מב"ח לא א"ש דמאי דאמרי' בר"פ ס' אכל דר"א לא בעי חמ"ח היינו ר' אלעזר ולא ר' אליעזר כמ"ש התוס' בדי"ח ע"א ע"ש:
תוס' בד"ה ור"א וכו' הומ"ל וכו' עכ"ל נ"ל לתרץ דהו"א ל"א לא חייש לרביעה אלא בשאר קרבנות ולא בפרה דדמיה יקרין וכמ"ש בגמ' לעיל לרבנן ועיין בתוס' לעיל:
דף כו.
בד"ה עכו"ם וכו' ואפי' ברשות ישראל וכו' עכ"ל נראה בכוונתם דבעי' תרתי ברשותה ועע"ג דאל"ה למ"ל למתניתין ברשותה ולפי"ז מ"ש שלא להניח וכו' בבית ביד וכו' היינו בבית ישר' וכן הבין מהרש"א ז"ל ולפי"ז מה שאסרו מזמן שכיבה היינו אפי' ברשות ישראל אבל הט"ז בסי' קנ"ד ל"ג ביד והבין בכוונתם דק"ד ברשות הגוי ולפי' זה צ"ל דמאי דקתני מתני' ברשותה היינו משום דסתם רשותה ישראל יוצא ונכנס ועיין פיסקי תוס' ובהכי מקום יש לישב מ"ש הר"מ בפ' ט' מה' עכו"ם מתני' כאורחה והשמיט תנאי דאחרים עע"ג ע"ש:
דף כו:
גמ' קסבר להכעיס מין הוא פירש"י והא תני ליה מינין ומדלא פי' מגופה דכיון דס"ל מין לא הוה קרי ליה מומר נראה דאפי' למ"ד מין הוא מומר נמי מקרי ולא קאמר אלא דדינו כמין ועיין בחי' בפ"ק דחולין די"ג ע"ב ע"ש:
תוס' בד"ה וחד וכו' תימה וכו' עיין להריטב"א ז"ל ועמ"ש בי"ד סי' ב' דין ה':
בד"ה איזהו וכו' ופ"ה שם דמותרת אף באכילה וכו' עכ"ל הא דהוצרכו להביא פירש"י משום דאיכא לאוקמה בגוי ומותרת בהנאה קאמר דבאכילה אסור דשחי' גוי נבילה כדאיתא בפ"ק דחולין ולעולם ישראל עע"ז שחי' לע"א כדס"ד בקושיתם לזה הביאו פירש"י דמדשרי באכילה מוכח דבישראל איירי אבל קשה דהיכי שרי באכילה הא זו סברת רב ענן שם בחולין ד"ד ואיתותב וצ"ל דדוק' מומר לע"א הוא דאמרי' שם דאסורה ולא נעשה מומר אלא עד ג' פעמים וכדכתבו התוס' שם די"ד ע"ש וג' גווני איכא כומר ומומר ועע"א פעם אחת ולא משמע להו לחלק לענין עע"א דהוי שחי' לע"א בין פ"א לג' פעמים ולכך הוצרכו לאוקמה בכומר ועיין בחי' בפ"ק דחולין די"ג ע"ב בתוס' ומהרש"א ז"ל שם ע"ש:
דף כח.
גמ' ת"ש החושש בשיניו וכו' ת"ש ד"י וכו' ק' מכאן לס' הרשב"א ופ' מרן בש"ע א"ח סי' שכ"ח בשם י"א דחולה שאין בו סכנה מותר אפי' ע"י ישראל שהוא שבות דרבנן וא"כ נימא דלא הוי מכה של חלל אלא חולה שאין בו סכנה ומאי פשיט ועיין להט"ז שם:
דף ל.
. אלונתית מותרת פירש"י בהנאה נר' דבאכילה אסורה משום בנותיהן אך רש"י לעיל גבי יין מבושל כ' דשרי בהנאה והתם אפילו באכילה שרי מדשתו שמואל שמואל ואבלט וכמ"ש רש"י גופיה לקמן בעובדא דשמואל ואבלט וע"כ דכוונת רש"י דמהגמ' לעיל אין הכרח אבל מההוא עובדא מוכרח דשרי' באכיל' וא"כ אפשר דאלונתית ומבושל שוין בדינייהו ועיין להט"ז סי' קכ"ג סק"ד ע"ש:
דף ל:
תוס' בד"ה ומטמא וכו' וק' דמה חידוש וכו' עכ"ל רש"י ז"ל גופיה הרגיש בזה וכתב לדיוקא דדוקא טומאת משקה ולא אדם וכלים ואפשר דקושיתם ארביעית קאי דיתירא היא אך לשונם לא משמע כן:
בא"ד ת"ל משום מגע נכרי וכו' עכ"ל לכאורה לפי טעם זה דעשאום כזבים מטמא אפי' בכ"ש דמ"ש מההיא דברכו' דטומאת ידים דרבנן ומטמא בכ"ש וא"כ לשון תיפוק לי שכ' אינו מדוקדק:
דף לב.
תוס' בד"ה והא וכו' ולפ"ז אין לגרוס וכו' עכ"ל מה שהקשה מהרש"א ז"ל לפי' קמא ע"ש. ל"ק דלפי' קמא גם מכירה לנכרי הוי רוצה בקיומו של איסור ע"י ד"א ובפי' בתרא הוא דחידשו דכיון דרוצה הנכרי בקיומו של הבלוע על ידי שרוצה להכניס לתוכן יין הוי רוצה בקיומו ממש וכן משמעות כל דבריהם:
בא"ד הלכך יש פוסקים וכו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל פי' דהיש פו' אלו לא גרסי מ"ש קנקנים דלפי אותה גי' כל היכא דליתיה בעיניה לית בה לתא דרוצה בקיומו ע"ש ולפ"ז ע"כ הטעם דקנקנים שרו משום דרבנן לא החמירו לאוסרן בהנאה ודוקא בדרייני הוא שהחמירו וע"כ בחמץ דאסירי בהנאה אסור משום דרוצה בקיומו ומ"מ לא יתכן מ"ש דאין נראה לר"ת מדקאמר ליתיה לאיסורא וכו' דהא לאותם פו' לית להו האי גירסא גם התוס' אחר שמישבים הגי' כ' דברי היש פו' אשר ע"כ נר' דגם לפי' הגי' דמ"ש מקנקנים ס"ל להיש פו' דהגמ' טעמא יהיב למה לא החמירו בקנקנים כמו בדרייני משום דליתיה לאיסורא בעיניה והכל הוא קולא בסתם יינם דלא אסרו הכלי בהנאה ולכך רוצה בקיומו שרי כיון דמותר בהנאה אבל חמץ דאסור בהנאה גם הכלי יש לאסור רוצה בקיומו אף דליתיה לאיסורא בעיניה ודחי ר"ת דגם בחמץ כיון דליתי' לאיסור' בעיניה שרי הכלי בהנאה ומ"מ לכל הפו' דעת ר"ת דהכלי של חמץ ובב"ח שרי בהנאה ולית בה לתא דרוצה בקיומו ומטעם זה הוא דהתיר דבר יבש כגון תבואה ומה שאסר דבר לח נראה הטעם משום דגזר שמא ישהה בתוכו והוי כבוש ופלט ובלע מפליטת הכלי אבל דעת היש פו' דכלי חמץ אסור בהנאה ואית ביה משום רוצה בקיומו ודוקא היכא דעביד מעשה בכלי אבל להשהות הכלי של חמץ בפסח לית ביה משום רוצה בקיומו כיון דלא עביד ביה שום מעשה ועיין בפסחים ד"ל ועיין להפר"ח בא"ח סי' ג"ן ואתה תחזה שעפי"ה דבריו תמוהים גם עיין לה' קול אליהו ח"א חי"ד סי' ז"ך:
דף לב:
בד"ה והיוצא וכו' ומפר"ת וכו' עכ"ל. מדברי רש"י נר' דלרבנן שרי בהנאה ולדידיה ק' קושי' התוס' ונ"ל דס"ל דלרבנן אסור מדרבנן ולעיל גבי יין ה"ק כיון דאיכא אסמכתא מקרא החמירו רבנן לאסור סתם יינן מדרבנן וגבי בשר הנכנס דקאמר דלא כר"א היינו דאי ר"א היא כיון דסתם מחשבת כותי לע"א א"כ אסור מיהא מדרבנן אבל גבי משר היוצא אין לאסור מדרבנן כיון דס' הוא אי מקרבי מניה ואע"ג דקאמר תלמודא א"א דליכא תקרובת אינו אלא ס' וכה"ג יש בתוס' חולין די"ג ע"ב ע"ש:
בד"ה כך היא וכו' א"כ כלי הנכרים וכו' ושל עץ אינן מותרין אם לא בהגעלה וכו' עכ"ל ע"ש בברייתא דפ' השוכר דקתני גבי גת של עץ ושל אבן מגובן ודיו והתם מיירי בנשתמש בו הרבה פעמים כמ"ש התוס' שם ע"ש גם בדין אין מכניסין לקיום וזפותין ע"ש בברייתא ועיין בהר"ן בהלכות כאן ובהרמב"ן ז"ל בחי' ויתיישב הכל:
בא"ד וכשתלה הטעם וכו' עכ"ל הא דלא ק"ל לפ"ז מברייתא דגת משום דאיכא למימר דהלכת' כרבנן אבל מרבא מוכחי שפיר דש"מ דהלכה כן ועיין בהרא"ש ז"ל: :
דף לג.
בא"ד כי שמא נתן בהן הנכרי יין ואינו ניכר עכ"ל לשון שמא שכתבו קשה לשמוע דהא ודאי נתן בהן הנכרי בשעת זפיתה וכל דבר שמכניסו לקיום אפילו שעה גזרו ואין לומר שכ"כ לרב זביד דס"ל דיין של שעת זפיתה דאזיל לאיבוד לא מנסך דהא כ' בס' התרומה בשם ר"ת דדוקא בנודות הוא דאמרי' דאזיל לאיבוד אבל בקנקנין אסור ע"ש. וכ"נ מדברי התוספות לקמן בד"ה האי שכתבו דטעמא משום דזוהמת העור. מבטלת היין ע"ש וצ"ל דניחא להו למימר דאיכא למיחש ליין הרבה דהוא עיקר האיסור ולא לומר משום דילפי' שעה וכו' כיון דמוכח בגמ' בפרק השוכר דלא שמעי' הא מילתא אלא מעובד' דרבא דגולפי אבל ל' הרא"ש ז"ל שמא נתן יין מועט ומטעם דאפי' לפי שעה ע"ש וע"כ דס"ל אפי' בקנקנים משתרי מטעם דאזיל לאיבוד דלא כמ"ש סה"ת אבל בדעת התוס' כבר הוכחתי דס"ל כס' סה"ת ועכ"ל בכוונתם כמ"ש ודלא כמהרש"א ז"ל ע"ש מיהו י"ל דלא כתבו התוס' דטעמא משום זוהמת העור אלא לרב אשי דדחי מי דמי וכו' אבל לרב פפי דס"ל דגבי מילתא נמי אזיל לאיבוד ה"ה דאמרי' כן בקנקנין והתוספות בדיבור זה קאי לרב פפי וכן הרא"ש ז"ל אבל לרב אשי ניחא בפשי' דודאי נתן יין בשעת זפיתה ול' הר"ן בהל' דודאי נתן בו יין בשעת זפיתה ע"ש נר' דס"ל דלכ"ע בקנקנין מיתסר דאל"ה הול"ל דאיכא למיחש לאשמועי' דחיישי' בכה"ג לרב פפי ונר' דהר"ן לשי' אזיל דהסכים לפי' הראב"ד ז"ל דהא דאזיל לאיבוד היינו ביין של ישר' ע"ש בהר"ן בגמ' בסמוך ודע דהרא"ה בס' ב"ה כ' גבי עובדא דגולפי דגזרו לפי שעה דוקא בודאי אבל בס' לא חיישינן כיון דגזירה דרבנן היא בלפי שעה והרשב"א במ"ה כ' דאפי' בס' גזרו ע"ש ומדברי הרא"ש הלז גם מדברי התוס' לפ"ד מהרש"א ז"ל נר' דאפי' בס' חיישינן דלא כהרא"ה ז"ל:
דף לג:
בד"ה קוניא וכו' וע"ק מי גרע חפוי אבר וכו' עכ"ל לפום ריהטא נר' דמקשים על ירוקא וכו' דאסור אמאי מי גרע וכו' ולפ"ז ע"כ דס"ל דבכל מתכות אפי' מכניסן לקיום שרי דהא באין מכניסן לקיום שרי כמ"ש לעיל בשם ר"ת אך קשה מאי מקשים מי גרע וכו' הא הגמרא יהיב טעמא דירוקא משום דמצריף לכן נראה דעיקר דכוונתם להק' גבי חמץ בפסח אמאי סוויי ואוכמי אסירי בהגעלה ולפ"ז אין להוכיח דעתם בכלי מתכות דמכניסו לקיום אבל בכלי זכוכית יש להוכיח מדבריהם בדבור זה דאפי' מכניסן לקיום לא בעו עוי וכ"כ הטור בסי' קל"ה דלכ"ע כלי זכוכית דמכניסו לקיום לא בעי ערוי ובמתכות פלוגת' דרבוותא ועיין להתוס' בכתובות ד"ט ע"ב ע"ש:
דף לד.
בד"ה שאינו וכו' אבל תנור וכיריים שאסורין וכו' עכ"ל עיין להתו' בזבחים שם שהק' גם מתנור שהוסק בקליפי ערלה ועיין להתוס' בע' כ"ש ד"ל ע"ב ובמהרש"א ז"ל שם ועיין במ"ש בחי' שם:
דף לה.
מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה. עיין להרשב"א בתה"א דפ"ו דאפילו הראב"ד דס"ל דלא הלכו בדברים הללו אחר ג"ט משום הרחקה מתרץ בקושי' התוס' דלא נקט משום בשר בחלב משום דצונן מדרבנן הוא וספיק' דרבנן לקולא ע"ש שמעי' לכ"ע בדוקא נקט הגמ' נבלה ועיין להר"ן בהלכות ותמהני אמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ג סימן רי"ד והיא התשובה שהביא מרן בב"י סי' קל"ד דהטעם דלא בטיל בששים משום דדוקא בדבר המתערב דרך מקרה הוא דבטיל אבל בדבר שנוהגין לערב לא בטיל כענין ר' מיני מרינס וכ' דאיסור גבינו' משום בשר בחלב עש"כוות לא מצינו דלא נקט הגמ' אלא נבלה וכל הראשונים כולם בהסכמה אחת דלא חששו משום בשר בחלב ולכך לא אסרום בהנאה ועיין להמג"א סי' תמ"ב:
דף לה:
תוס' בד"ה וליפתן וכו' עיין פסקי תוס' והרב שבות יעקב ח"א סי' נ"ו תמה ע"ד ממתני' בפ' כ"צ דע"ה ע"ב ועמ"ש בחי' בחולין דק"ח ע"ב ע"ש:
דף לו.
ושמן ושמן דניאל גזר עליו וכו'. מרן בב"י ץ ר"ס קכ"ג הק' ע"ד הרשב"א דכי גזרו על יינן משום בנותיהן ל"ג אלא בשתייה דאמאי אצטר' תלמידי שמאי והלל למגזר על יינן הא כבר דניאל גזר עליו ותי' דס"ל כשמואל דעל לבו שם ולכל ישראל לא הורה ומשמע דאיין נמי קאמר דלא הורה ע"ש. והוא תימה דהא מארה דהאי מימרא דיינן ופתן ושמנן מי"ח דבר הן הוא רב ואיהו ס"ל דלכל ישראל תורה והתוס' בשמעתין כ' דה"ג הומ"ל מיינן אלא משום דאשמן קאי נקטיה ומשמע דכי משני דניאל גזר בעיר והם גזרו בשדה איינן נמי איכא לשנויי הכי אך ק"ק בדברי התוס' דאימא דלא ק"ל איין משום די"ל דניאל גוזר ולא קבלו ובשמן הוא דק"ל משום דא"כ מאי אסהדותיה דרב וצ"ל דס"ל דאי קבלו בשמן כדשמעינן מאסהדותיה דרב גם איין קבלו וכ"נ מירוש' שהביא רש"י ז"ל בקדושין דס"ט ע"ב דלכך נקרא נחמיה התרשתא מפני שהתירו לו יינן של גוים ע"ש נר' שהיה אסור להם מהזמן ההוא: -
דף לז.
גמ' והו"ל באם מתי גרידא מלישנא משמע דאם מתי מודה בה ר"י ואינו כן דכיון דס"ל ומנו של שטר מוכיח עליו גם באם מתי פליג עליו ונראה דאיירי באם מתי ואין זמן בגט ואע"ג דתיקנו זמן בגיטין מ"מ בכתב השנה לחוד סגי כדאיתא בפ"ב דגיטין ואיירי בכתב השנה לחוד ומת בתוך השנה ועמ"ש בא"הע סימן ע"ד הרמ"ה בענין זה דזמנו ש"ש מוכיח עליו ע"ש:
דף לז:
תוס' בד"ה דיקרב וכו' לאו משום דאית ליה טומא' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דהנה בשינויא דר"ן ע"כ מאי דקאמר דיקרב מסאב ע"כ כל בחבורין קרי ליה דיקרב כיון דעדיין הא' נוגע במת וא"כ י"ל דגם לאוקמתא קמייתא כן הוא ומאי דקאמר דיקרב בדיקרב היינו שלא בחבורין ופריך דיקרב בדיקרב דאוריית' ולא ס"ד מקר' דהנפש הנוגעת ומשני דההו' קרא דכל אשר יגע הוא בחבורין אבל שלא בחבורין כתיב קרא דטו' ערב וכולה חדא אתמהא היא ועיין להתוס' בנזיר שם:
דף מ.
תוס' בד"ה ובדגי' וכו' ותימ' דאם כן כי משני וכו' עכ"ל לא ידענא מאי ק"ל לשי' רש"י ז"ל כיון דמסיק דדוקא צירן אבל גופן בעינן ראש ושדרה לכ"ע ומתני' דדגים בגופן מיירי ומ"ש וקשיא לתרוויהו היינו ר"ל דלתרוויהו בראש ושדרה סגי בגופן ונהי דלתי' התוספ' ל"ק מצד זה די"ל דהגמ' השת' ס"ל כמ"ד בסמוך דבגופן פליגי לשי' רש"י לק"מ:
פרק שלישי
דף מ:
בד"ה כל וכו' כדאמרי' גבי ראהו נפל למים וכו' עיין תוספ' בפ"ג דבכורות דף כ' ע"ב בד"ה חלב וכו' ע"ש:
בא"ד וההי' דבכורו' מיירי וכו' הא דלא ניחא למי' מיעוט חשוב גם גבי חלב עיין בגמ' בבכורו' ד"ך במאי דפריך דר' יאושע אדר' יאושע ע"ש:
דף מא.
גמ' בעי רב אשי וכו' לכאורה בעיא זו שייכא גם אליבא דרבנן דלפי הצד דכ"ע זילו באפיה וכו' אסור כמו ההיא דהוסיפו עליהן אלא דהפוסקים השמיטוה:
תוס' בד"ה אמר רבא וכו' אבל ק"ק הלשון וכו' ומאי פריך וכו' עכ"ל דבריה' סתראי נינהו דממ"ש ק"ק הלשון משמע דאלישנא היא דק"ל אבל קושית הגמ' א"ש לכ"ע ואח"כ נקטו לישנא דמאי פריך ובאמת דנראה דקושטא הוא דקושי' הגמ' א"ש ולשון מאי פריך דנקטו מגומגם ולפמ"ש מהרש"א ז"ל במסקנ' התוס' דקושי' הגמ' דפריך דכפרים למפלחינהו וכו' הוא מכח דלא נקטו רבנן אינו נעבד וכו' ניחא שפיר דתרתי קא ק"ל חדא דהלשון מי איכא מ"ד ק' ועוד מאי פריך כיון דכ"ע לגוי עבדי להו נימא דקושטא כן הוא דכפרים לגוי עבדי להו ומאי פריך הגמ' ולפ"ד מהרש"א ז"ל ניחא שפיר במסקנת התוס' מאי דשינוי פי' באלא אי איתמר דבגזירה פליגי ולא כ' דבאי נעבד או לא איירי כלישנא קמא משום דא"כ תקשה בכרכים לל"ב כדקשיא לן בכפרים לל"ק ועיין להמש"ל בפ"ז מה' עכו"ם מ"ש בדברי התוס' אלו ולפמ"ש מהרש"א ז"ל אין מקום לדבריו גם לפי דרכו קשיא נימא דבאי אתמר פליגי אי נעבד באותו מקום דר"מ או לא ולכ"ע גזרי' שאר אטו אותו מקום דבחד מקום לא יוכחש ע"כ נראה עיקר דרך מהרש"א ז"ל מיהו ק"ק אמאי הדר ביה הגמרא מל"ק דהול"ל כל"ק ופליגי בגזירה אי גזרי' או לא ויסמי מכאן מאי דנקט בל"ק מ"ט לגוי עבדי להו דהא השתא נמי בל"ב ע"כ דל"ג אלא דכפרים ד"ה אסורין ותו לא כי היכי דלא תקשה מה שהק' התוס' בועוד קשה וכו':
בד"ה אמר שמואל וכו' והיטב יש לידע שברים של צלמים דלא נקטי מידי בידייהו וכו' עכ"ל כצ"ל ופי' דק"ל דאפי' הוה מפרשי' סיפא דתבנית יד בע"א מכל מקום שמעי' נמי דשל צלמים נמי אסורין דחיישי' שמא מאותן צלמים דנקטי מידי בידייהו ואותן צלמים נעבדים תדיר כמו של כפרים דמודו בהו רבנן וכמ"ש מהרש"א ז"ל ולזה כ' דהיטב יש לידע צלמים דלא נקטי מידי בידייהו וליכא לספוקי בנקטי ועפירש"י לקמן בע"ב בד"ה ומקשי' וכו':
דף מא:
גמ' הכי השתא התם אימור וכו' שמא ביטלום וכו' לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה א"ש דטעמא דשברי ע"א מותרין משום דרוב שבירות להיתר דשברוהו עכו"ם ונשתברה מאליה מותרין וליכא אלא מיעוט לאיסורא דהיינו שברה ישר' ואף דהסברא נותנת דשברה ישר' משום דשברה עכו"ם ומאליה לא שכיחי מ"מ אי איתא דשברה ישראל הוה מבער ליה ומכח הך סברא הוי שברה ישראל כמו חד מהנך ואז הוי רוב שבירות להיתר ע"ש. קשה דא"כ לר"י דמאליה אסורה הוי רוב שבירות לאיסור דהיינו שברה ישראל ומאליה וא"כ מאי קאמר הכא אימור ביטלום דר"ל אימור שברה גוי הא מיעוט הוא ולא הוי ס' שקול ולא מצט' לס"ס כמ"ש התוס' בכתובות ד"ט ע"א ע"ש. ואפשר דלר"מ דחייש למיעוטא מצט' לס"ס שפיר והתוס' בכתובות לא כ"כ אלא לרבנן ולפי"ז במיעוט חשוב דאפי' לרבנן חיישי ליה כמ"ש התוס' לעיל מצרפי' ליה לס"ס ועמ"ש במ"א בפרט הלז אך לפ"ז קשה קושית התוספות כאן דתקשה לרבנן ולא יתורץ כתי' הגמ' ועמ"ש לקמן דמ"ב ע"א בתוס' בד"ה ספק ע"ש אח"כ נזכרתי שכמדומה שזה ימים ראיתי קושיא זו על התוס' בכתובו' מסוגיין בס' עדות ביעקב:
גמ' התם ס' וס' הוא וכו' פירש"י ואף דאסור מדרבנן בהא סמכי' על חזקת חבר ע"ש הא דלא ניחא ליה למי' משום דהוי ס' דרבנן וכמ"ש התוס' משום דאזיל לטעמיה דפי' אין ס' מוציא מידי ודאי משום דאיתחזק והיכא דאיכא חזקת איסור אפי' ס' דרבנן לחומרא ועיין להש"ך בי"ד סי' ק"י בפרט זה ועיין בחי' בפסחים:
דף מב.
תוס' בד"ה מפני וכו' שהיה ראשו ממלא וכו' עכ"ל ומאי דפריך מהא ברייתא להא דאין ס' מוציא מידי ודאי ולא משני ש"ה דהוי ס' טומאה בר"ה וטהור משום דאפי' ס' טומאה בר"ה היכא דהוחזקה הטומאה אלא דס' אי פנו אותה טמא ודוקא בס' דלא הוחזקה טומאה הוא דמטהרי' וס' האהיל הוי לא הוחזקה דס' אי היתה טו' כאן במקום שהאהיל והא דמשני כעין נפל ולא מוקי לה בבור רחב וס' אי האהיל והוי ס"ס משום דאי איתא דאיכא ס' שמא לא האהיל אמאי הוצרך למתני' חולדה וברדלס בלא"ה נמי הוי ס' טומאה ה בר"ה וטהור וכקושית התוס':
בא"ד דסתם חור שרצים יש בהם פ"ט וכו' עכ"ל פי' דסתם חור יש בו פ"ט מצד החור למקום חוץ ממקום שנכנסו החולדה וברדלס דכן דרכם ואף דמצד הבור ג"כ יש בו פ"ט לא נטמא הבור דדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס וכדתנן בפ"ג דמסכת אהלות במתני' דביב ע"ש בהר"מ פ"ה ע"ש ועיין מהרש"א ז"ל ועיין להתוס' בפסחים ע"ש:
בד"ה נכרי וכו' וצ"ל מדלא משני וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל דישראל ששפה בין לצורכו בין לצורכה הנכרי לא יאמר היא גופא לא מצלא וכו' דמימר אמר לצרכה הוא ודוקא בנכרי ששפה הוא דמיפלגי' בהכי והגמר' לקמן דנקט לצרכה משום דעיקר הקושיא היא מנכרי אלא משום דאיכא למי' נכרי שאני אמרי' דסמיך אישראל וכן משמע דברי התוס' לקמן ע"ש:
בד"ה ספק וכו' מ"ש משברי צלמים וכו' עכ"ל נר' דמשמע להו דאפילו לר"י איכא לספוקי בנשתברה מאליה שמא יאמר הנכרי היא גופה לה מצלא והיינו מדאמרי' לעיל בשברי צלמים לר"י דשרי בס"ס ס' אי בטלים דהיינו שברה נכרי והא רוב שבירות לאיסור לר"י דישראל ומאליה איסורא נינהו ולא מצט' לס"ס כמ"ש התוס' בכתובות ד"ט אלא ע"כ דאפי' בנשתברה מאליה איכא לספוקי במימר אמר וכו' וניחא מה שהקשי' לעיל בד"ה הכי השתא ע"ש ולזה ק"ל הכא נמי נשתרי בס"ס ולהכי הביאו משברי צלמים ולא ק"ל רישא אסיפא ותרצו דהכא ליכא אלא חד טעמא וכו' ועיין למהר"ם לובלין ז"ל ועיין להמש"ל בפ"ח מה' עכו"ם שנסתפק לר"י אי איכא לספוקי בנשתברה מאליה במימר אמר וכו' ופשיט לה מדאמרי' לעיל בשברי צלמים ס"ס וכו' ע"ש ודו"ק:
דף מג:
בד"ה אלא מעתה פרצוף אדם תשתרי וכו' פי' בשלמא אי לאו אביי ניחא דכל הפרצופים של מעלה כגון מה"ש ואופנים אסורין וחיות נמי אסורין אלא דבפרצופים של חיות שהם שור נשר וכו' בעי' ד' פנים כיון שהחיות של מעלה כן הם ואדם דאסור אפילו לבדו משום דדמי למה"ש ולכך קתני כל הפרצופים מותרין חוץ מאדם דליכא פרצוף שור ונשר ואריה אלא בחיות והוא כלול מד' פנים אבל השתא דאמרת דאין איסור אלא דוגמת החיות אבל דוגמת מה"ש וחמה ולבנה שרו אמאי פרצוף אדם אסור ומשני הפרצוף אדם מאותי נפקא ולפ"ז למסקנא דכל דוגמת של מעלה כחמה ולבנה אסורין א"צ לקרא דאותי אלא דנ"ל פרצוף אדם משום דהוי דוגמת מה"ש מיהו ק' דלעיל דמ"ב ע"ב מייתי אביי פרצוף אדם מדר"י מקרא דאותי והא למסקנא א"צ לזה כיון דחמה ולבנה אסורין וע"ש בגמ' וצ"ל דלמסקנ' צריך לדרשא דאותי משום דל"ל עורף והיינו דלא קאמר אביי לא באוקמתא דמדור של מעלה ואף דכ' התוס' בד"ה לא אסרה משום דכולהו אמת מ"מ אי איתא דתו ל"צ לדרשא דאותי הול"ל אלא ומאי דלא ניחא ליה למי' כס' המקשה דפריך אלא מעתה דאדם נפיק ממה"ש משום דמ"ל דדרשא דאותי דרשא גמורה ומדאצט' למכתב אותי משמע דלא נפיק ממה"ש ואם כן כיון דדרשא גמורה היא גם רבא מודה בה וזה נ"ל כוונת התוס' בד"ה לא תעשון דכ' וי"ל מדל"ק אלא וכו' ע"ש ורבים נתחבטו בו ולפמ"ש דבריהן ברורין בלי שום גמגום אלא דהו"ל להביא ראיה מגמרא לעיל וכדכתיב':
תוס' בד"ה לא וכו' ש"מ שלא היה חוזר וכו' עכ"ל עיקר דבריהם שלא היה חוזר מאיסור משמשין דאפשר לעשותן כמותן דלכאורה נר' דחזר בו וברייתא דאסרה מדרבנן וכ"מ דבריהם דוק ותשכח ועיין מהרש"א ז"ל:
בד"ה שוחק וכו' דע"כ לרבנן אף שחיקה וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים ומהרש"א ז"ל הגיה בדבריהם ועוד דע"כ ומקשים בין לרבה בין לר"י ע"ש ומ"מ הקושיא הוא לרבנן איך יבערו כמו שמבואר בדברי התוס' והא דלא ק"ל ארבה דס"ל דשחיקה מועלת בשאר נהרות מברייתא דלא נתכוון. אלא לבודקן וכו' משום די"ל דרבה אליבא דר"י הוא דקאמר דשחיקה מועלת בשאר נהרות אבל לרבנן כי היכי דחיישינן לזבל ברוח ה"נ חיישי' לזבל בשאר נהרות וקושי' ר"י לרבנן היא דלדידכו אף בשאר נהרות ל"מ ותי' לבודקן וכו' ע"ד שפי' התוס' לקמן בד"ה אמר ולרב יוסף דשחיקה ל"מ בשאר נהרות אפילו לר' יוסי כמ"ש התוס' מדקתני ים דהוא ים המלח צ"ל דלר' יוסי בעגל זריה לרוח הוות דאי למים ל"מ וע"ד פירש"י ז"ל ומשנו ליה רבנן דלמים הוה ולבודקן ולא נשאר מהזהב כמ"ש התוס' לקמן ולכך לא ק"ל להתוס' אלא לרבנן במאי יבערו וכו' ודברי התוס' לקמן אתו אליבא דרבה אלא דאכתי ק' לרב יוסף קושי' א' שהקשו התוס' לקמן בד"ה אמר וי"ל. אך מה שפי' רש"א ז"ל בתחי' דבריו דההיא דלבודקן וכו' גמ' הוא דקאמר לה ואליבא דרב יוסף דלרבה א"צ לזה ע"ש תימה דאליבא דרבא איך יפרש קושית ר"י לרבנן וע"כ דמפרש לה דסבר ר"י דזריה הוות בעגל ופריך לרבנן ומשנו ליה דבמים הוות ומהכו אף אליבא דרבנן בשאר נהרות ולרב יוסף ל"מ בשאר נהרות ולכך אצט' לבודקן וע"כ ר' יוסי סבר דזריה הוות בעגל דהא לרב יוסף ל"מ שאר נהרות אף לר' יוסי ומשנו ליה רבנן לבודקן ולא נשאר מן הזהב וכו' א"כ לפ"ז מ"ש התוס' בד"ה אמר דרבי יוסי ידע לה דבמים הוות ופריך לרבנן לא אתי לא לרבה ולא לרב יוסף ועיין להתוס' בפסחים ולמהרש"א ז"ל שם:
דף מד.
גמ' ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו'. ק' דילמא עשו איזה מעשה בגוף הנחש וע"י מעשה אוסר דבר שאינו שלו ועיין בגמ' לקמן דנ"ג ע"ב דקאמר מכדי ירושה וכו' ואין אדם אוסר וכו' ועיין להר"ן בהלכות שם ולהמח"א בנימוקיו להר"ן שם ע"ש:
תוס' בד"ה והלא וכו' ומסתמא לא השליכו לים המלח עכ"ל. יל"ד מאי ק"ל אי איתא דלים המלח אמאי כתתו הא לים המלח בעיניה מהני לרבה בפסחים כמו שהביאו התוספות לעיל וצ"ל דמקשי' לרב יוסי דבעי שחיקה בים המלח אבל לרבה לא קשיא דלים המלח א"צ כתות ומשאר נהרות לא קשה דאפי' לרבה ל"מ שחיקה בשאר נהרות לרבנן אך לפמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל בד"ה שוחק בפי' קמא דלרבה מהני שחיקה אפי' לרבנן קשה גם לרבה משאר נהרות והתוס' דנקטו ים המלח נקטו כן אליבא דר"י. א"נ י"ל דהכי ק"ל דילמא לים המלח והא דכתת כדי לפרסומי מילתא כמ"ש רש"י ז"ל ועיקר קושיתם היא דלא היה צריך הגמ' להא דקאמר אין אדם אוסר דבר ש"ש ועמ"ש בתוס' לעיל בד"ה שוחק ע"ש:
דף מה.
מתני' ר"י הגלילי אומר וכו' עפירש"י ז"ל ונראה דלשי' ה"פ דמתני' מ"מ אשרה אסורה דריה"ג ס"ל דלעולם ממעטי' מתחת עץ כמו מעל ההרים ולהכי ק"ל כיון דאיכא מיעוטא דעץ רענן היכי כתיב ואשריהם תגדעון הא ממעטי' מעץ רענן ואי גלי קרא דלא מעטי' מניה א"כ למאי אתא ולהכי קאמר מפני שיש בו תפיסת ידי אדם וכיון דהטעם כן הוא מוקמי' מיעוטא דעץ רענן בעלה מאליו דשרי כמ"ש התוס' לקמן אבל אי לאו ה"ט כולהו שוין ואמ"ל רע"ק דלסי' הוא דאתא ומהשת' א"צ לשום טעמא ולרע"ק כיון דליכא מיעוטא מחד קרא דאשריהם תשרפון מרבינן נטעו מתחילה לכך ונטעו ולבסוף עבדו וקרא דאשריהם תגדעון לדרשא אחרינא כדלקמן משא"כ לריה"ג כיון דאיכא מיעוטא צריך תרי קראי לאסור הנך גווני ולכך נתחכם רש"י ז"ל ונקט בדברי ריה"ג קרא דאשריהם תגדעון ובדברי רע"ק קרא דואשריהם תשרפון ולקמן דאמרינן דריב"י כרע"ק לאו כרע"ק לגמרי שהרי רע"ק אפי' דהרים וגבעות לסי' כדקאמר כ"מ שאתה מוצא הר גבוה וכו' אבל ריב"י מיעוטא דהרים אמת הוא וכדמוכח לישניה דריב"י ע"ש וכיון דמיעוטא דהרים אמת לא אמרי' רענן לסי' אלא אחר דאיכא תרי קראי משא"כ לרע"ק וס"ל דעלה מאליו נ"ל מהרים כמ"ש התוס' וכ"מ מדברי רש"י שם ע"ש ובהכי ניחא קושית התוס' לקמן בד"ה ור"י וכו' ע"ש וקושית התוס' בדמ"ו ע"א בר"ה אמר וכו' ע"ש:
דף מה:
גמ' נ"ל מאשריהם תגדעון איזהו עץ וכו'. לכאורה שפת יתר הוא הא דקאמ' איזהו עץ וכו' דכיון דאיכא קרא יתירא סגי לן בהכי ודוחק לומר דנתכוון לתת טעם למה שהוצרך לומר אח"כ אלו לא נאמר וכו' ולא קאמר איפכא וא"ש בריית' כפשוטה אלא נראה עיקר דאיכא לאוקמה תרי קראי לצטעו מתחי' לכך ואתא לנטעו אילן ונטעו גרעין ולזה קאמר דמלישנא דתגדעון נ"ל נטעו ולבסוף עבדו דאי נטעו מתחי' לכך אפילו נטעו אילן כולו אסור כיון דבשעה שנעשה בו תפיסת ידי אדם לשם ע"א היה תלוש ובהכי ניחא שפיר דברי רש"י ז"ל בד"ה האי ואשריהם וכו' ע"ש במהר"ם לובלין ז"ל: :
דף מז.
פי' רש"י בד"ה תכלת דכהנים וכו' וקמבעיא ליה וכו' עכ"ל ההיא בעיא דמכשירי דרמי ב"ח כבר נפשטא לעיל מק"ו מאתנן ולא הו"ל לפרושי אלא בעיא דשנוי במחובר וצ"ל דדעת רש"י דאי נקטינן פשיטותא דלעיל מק"ו מאתנן שוב אין מקום לבעיית שנוי משום דאמרינן דיו וכמו שהק' התוספות לעיל בד"ה יש ע"ש וא"כ ע"כ דרמי ב"ח דבעי בשינוי משום דלשי' אזיל דבעי במכשירי ולא שמיע ליה פשיטות' דאתנן ולכך פירש"י כאן תרתי בעי משום דהא בהא תליא ונ"ל דזה דעת הר"מ דפ' לבעיא דשנוי דלעיל לקולא משום דס"ל דלרב' דפשיט מאתנן לבעיא דמחובר לגבוה נפשטא גם בעיא דשנוי במחובר והא דפ' בבעיא זו דתכלת לחומרא משום דס"ל דזה לא' הוי שינוי אלא דהבעיין היא במכשירי וכבר נפשטה דמכשירי קרבן כקרבן וע"ש להכ"מ ודוק:
דף מט.
תוס' בד"ה הא רבנן וכו' עמ"ש רש"א ז"ל ומה שהניח בקושי אינו מובן דנימא דר"א גופיה שאני ליה ואכתי י"ל דלא כאביי ונר' דסמך אמאי דאיתא בפ' כ"ש דכ"ז דאההיא מתני' דעצים תניא וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין ע"ש. וא"כ מדר"א נשמע לרבנן דשאור ומאי פריך אימור ובהכי ניחא פשטא דשמעתא דמאי דמייתי מדר"א דעצים הוא לדחוי דלא נימא ר"י שני ליה וכיון דע"כ לרבנן נימא לא שני להו נימא גם לר"י כן אלא ע"כ דהגמ' סמך אההיא ברייתא דבפ' כ"ש ומדר"א נשמע לרבנן ומ"מ קושי' מהרש"א י"ל דהגמ' מק' דמנ"ל לו' מדר"א נשמע לרבנן ומ"מ אכתי קשה במ"ש התוס' בד"ה אלא וכו' דנימא ההיא דשרי ר"א ורבנן ע"ש דהא ר"א אוסר בכל התורה כדתניא בפ' כ"ש:
פרק רביעי
דף נג:
גמ' ואין אדם אוסר דבר שאין שלו עמ"ש המח"א בנימוקיו להר"ן כאן דמה שאוסר ע"י מעשה אינו אלא מדרבנן ע"ש ומגמרא בחולין דמ"א ע"א אין נראה כן ובמ"א כתבתי בזה:
פירש"י בד"ה ה"ק אם עתידין וכו' לפיכך נאסרו וכו' עכ"ל האי לפיכך דקאמר חוזר אאם. עתידין לחזור דברייתא אבל של אמוריים טעמא אחרינא אית בהו. משום דהוי ע"א של ישראל כדקאמר בסמוך:
דף נד.
תוס' בד"ה מתקיף וכו' וא"ת וכו' י"ל דלא הוזכ' וכו' עכ"ל הא דלא כ' בפשי' דכיון דמקרא דנערה ילפי' דתיהרג ואל תעבור מרוצח א"כ ע"כ דאיירי באנסוה להביא עליה ובכה"ג לא הוי קרקע עולם ופיטרה אותה ממיתה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר משום די"ל דמה דילפי' הוא על הבועל וגרסי' יהרג ואל יעבור והתוס' בסנהדרין הביאו. גי' זו ע"ש ולעולם לא איירי בגוונא דקרקע עולם:
בד"ה הא וכו' והר"מ בס' המצות וכו' עכ"ל לפ"ד הר"מ הללו גם רבא ס"ל כס' ר"ז דהעיקר תלוי בפיטור המיתה דלא כמ"ש התוס' בדבור שלפ"ז דאל"ה אמאי מוקי לה בפרהסיא ומה שקשה בדברי הר"מ הללו מאי פריך בסנהדרין דס"א לרבא מברייתא דהמן נוקמא בפרהסיא עיין בתוס' שם ובחי' שם:
דף נה.
בד"ה לוקחין וכו' שאפי' נגע נכרי בקילוח וכו' עכ"ל והיינו למסקנא דמתני' כמשנה א' אבל למאי דאוקי' בפקוקה ומלאה ע"כ אינו דין אחר ול"ג ואינו וכן מ"ש בס"ד דנאסף אל התפוח וכו' הוא למסקנא לפירש"י דמשיבה בגת עצמה הוי המשכה אבל לפיר"ת שכ' התוס' בד"ה אמר א"ש אפי' למאי דאוקי בפקוקה ומלאה:
בד"ה ירד וכו' משמע מתוך פי' וכו' עכ"ל היינו ממ"ש רש"י אחרי כן דמשמע דהנגיעה בבור היא אחר שנפסק הקילוח דליכא ניצוק ואח"כ כ' די"ל דאיירי בלא נפסק הקלוח דאיכא ניצוק וכן ר"י דהוכיח מגמ' דגורגתני בא להוכיח דאיירי בלא נפסק הקילוח דלא כפירש"י:
בא"ד סמיך אהא דשמעי' ליה וכו' עכ"ל ושינויא דגמ' הכי הוא מתני' כמשנה א' וכיון דאם נגע בו הנכרי במה שבגת אינו אוסר גם אינו נאסר משום ניצוק דס"ל השתא דטעמא דניצוק משום דחשבי' כאלו נגע במה שלמעלה דלא כר"י לקמן בדיבור זה אבל לרב הונא כיון דנאסר במגע נאסר גם בניצוק ולעולם מתני' בלא נפסק הקלוח ולכך לא מקשה רב הונא דניצוק חיבור אמתני' אלא באמצעות דברי ר"ה דהמשכה וצ"ל דס"ל להתוס' השתא דטעמא דאסרי' בהחזי' הגורגתני ובלא החזיר שרי ולא אסרי' משום ניצוק משום כיון דס"ל למתני' דמה שבגת לא הוי יין אינו נאסר בניצוק דלא כר"י דמפ' משום ניצוק בר ניצוק דאל"ה מאי קושיא לר"ה דס"ל ניצוק חיבור:
בא"ד שאינו נאסר מכחו כיון שאינו עדיין יין וכו' עכ"ל הוצרכו לטעם זה למשרי אפי' בנגיע' כדכ' אחר זה. ועיין בהרא"ש ז"ל:
דף נה:
בד"ה אבל לא בוצרין וכו' וה"ה דהומ"ל וכו' עכ"ל אין להקשות לפ"ז אמאי אין דורכין בישראל כיון שכבר נטמא מבצירה ליכא מסייע כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה די"ל דשמא לא היו כלים טמאים והגת הוא דטמאה והוי מסייע דספיקא כמו שנראה מלשונם:
בד"ה אמר וכו' אבל ר"י פי' וכו' שהירוש' אסר וכו' עכ"ל משמעות פשט דבריהם דחששא דר' חנין למשנה א' דשמא החזיר גורגתני היא שכיחא ולא מדמי' לה חששא דהמשכה ומתחי' עיקר הוכחתם מהירוש' היא ממימרא דדורכין דהיא למשנה אחרונה ור"י ס"ל דההיא המשכה שאני דנעשה יין אמנם י"ל עוד דר"י ס"ל דגם ר' חנין אמשנה אחרונה קאי ומחששא דהמשכה ולא מחששא דהחזרת גורגתני ואף דר' חנין קבע דבריו בירוש' אמתני' י"ל דמוקי מתניתין כמשנה אחרונה ומאי דקתני השאר מותר הוא בלא נגע כאין לפרש שכ' התוספות לעיל ירד וס"ל דניצוק אינו חיבור אבל גמרין ס"ל ניצוק חיבור ולכך הוכרח לאוקומי משנתנו כמשנה אחרונא ולכ"ע למשנה א' אפי' העלים עיניו דליכא כלל חששא דהחזרת גורגתני וניחא השתא מה שיש מקשים בדברי התוס' לעיל בד"ה והשאר וכו' דמאי מקשים מגת של אבן דפ' בתרא הא בהעלם עין אסור ולפי"ה ניחא דהתוס' לעיל מקשי' לפר"י דמפרש דהירוש' מוקי מתניתין כמשנה אחרונה ולא חיישינן להחזרת גורגתני כלל:
דף נו.
גמ' תרצה נמי להך קמיית' וכו' : הא דלא תרצה לבתרייתא משום דמתניא בי ר' אושעיה עדיפא טפי מהך קמייתא כיון דתרוייהו ברייתות וי"ל מאי מק' התוספות בד"ה לימא וכו' אמאי לא משני מתני' וכו' הא מתני' עדיפא ולא מתרצי' לה מקמי ברייתא ונראה דדעתם דפי' בעלמא ולא הגהה דעד שירד פי' ויקפה וכ"נ ממ"ש בדבריהם שם ולא הזכיר קפוי כלל וכו' ע"ש:
הר"מ בפ"ג מה' מעשר דין י"ג פ' עד שישלה בחבית וכ' דשרי קודם שירד בחבית והי"ל דשרי אפי' אחר שירד בחבית קודם ששלה וכתב מהר"י קורקוס בספרו דמדרבנן אסור משירד בחבית קודם ששלה דגזרי' אטו אחר ששלה ע"ש ולפ"ז גם לרבנן דס"ל משיקפה בבור גזרינן משירד לבור אטו אחר שקפה וקשה דא"כ מאי פריך הגמ' ברייתות אהדדי נוקמה לבתרייתא בדינא דאורייתא וקמייתא בדינא דרבנן:
פירש"י משישלה וכו' וכ"מ בב"מ וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' ופירש"י ותראה דפי' משישלה היינו משישלה הקפוי מהחבית דלא כפי' כאן וצ"ע:
דף נז.
תוס' בד"ה דאי וכו' וי"ל דמתניתין וכו'. כתב מהרש"א דלמסקנא הדר מהא מילתא ע"ש ונראה דהיינו לתירוצא בתרא שכ' בד"ה אי אשכחנא דלר"ש שתיה והנאה חדא היא אבל לתירוצא קמא שכ' שם י"ל דמאי דנקט קנה הוא לר"ש ולדידיה ימכר דוקא בקנה ודכוותה דהיינו שכשוך דרגל ולא אתא לאפוקי אלא ביד דשכשוך דרגל כמו קנה ביד כמ"ש שם:
בד"ה אימור ודריכה דרגל וכו' כמו שכשוך וכו' עכ"ל ובהכי ניחא דקאמר אי משכחנא וכו' והא איכא משנה אחרונה דקתני אין דורכין וכו' אלא דהתם בשכשוך דיד דכולי עלמא מודו דאסור דדריכה שכשוך היא:
דף נז:
גמ' לאפוקי מדרב וכו' נראה פשוט דלשמואל ל"ד תינוק ב"י הוא דאינו עושה יין אלא אפילו גדול כל שאינו יודע בטיב ע"א אינו עושה יין דהא ברייתא דקטני קטנים אין עושין יין לדידיה אעבדי' נמי קאי וכדקאמר לאפוקי מדרב ומ"ש התוספות לקמן דכ"ח ע"ב בד"ה והא וכו' אבל ודאי מגע גדול וכו' ע"ש היינו גדול היודע בטיב ניסוך ומ"ש מהרש"א שהוכיח כן ממ"ש לעיל בשם רש"י ע"ש ולא היה צריך לזה כי הדבר ממקומו מוכרע מסוגיא גופה כאמור אבל לרב נראה דדוקא בתינוק ב"י הוא דאינו אוסר אלא בשתיה אבל גדול אעפ"י שאינו יודע בטיב ע"א אוסר בהנאה דהא לדידיה ברייתא לא קאי אעבדים וכן הוא מוכרח לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה ה"ג ע"ש ועיין להתוס' בד"ה לאפוקי דלפי"ה דבריהם ברורים ובחנם תמה עליהם מהריט"ץ סי' י"א ע"ש:
דף נח.
גמ' מתני' דאגרדמי וכו' שי' רש"י. בסוגיא היא דרבא מעיקרא שרי הכל ואותביה מאגרדמי וחזר בו למכור לגוי חוץ מימי יין שבו והמעשה דאיקלע ר"ה אחר דאותביה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ונראה שהכריחו לזה לאו מכח מאי דאותביה מר"י ושמואל ואנהו ס"ל כרשב"ג וכמ"ש התוס' דהא מדברי רש"י בד"ה אקפן נר' דר"י ושמואל אסרו כל דמי החבית אלא מכח מאי דאותביה מאגרדמי דס"ל דאיירי בהחזירו נכרי וא"כ אי איתא דרבא לא שרי אלא דמי שאר היין לא פריך מידי וע"ז הוק"ל לרש"י בד"ה מאי לאו וכו' דנימא דאיירי בהחזירו ישר' ואותביה לרבא ממאי דאסר תנא דברייתא הכל ולעולם דרבא מעיקרא לא שרי אלא שאר היין חוץ מדמי יין שבו וא"ש דברי הגמ' כסדרן דמעשה דאיקלע ר"ה הוא קודם דאותביה אביו ולזה משני רש"י ז"ל דא"כ לא פריך מידי דנימא דרבא כרשב"ג אלא ע"כ דרבא מעיקרא שרי הכל והשתא מוקמי' ברייתא בהחזירו נכרי דאתיא כרשב"ג דקי"ל כוותיה כנ"ל כוונת רש"י ז"ל וניחא מה שהק' ע"ד רש"י תוס' ע"ש. אך אכתי ק"ל לשי' רש"י ז"ל דהא ד"ז דרבא דמי לפלוגתא דר"ן ורבנן לעיל דז"ן במדדו ביד וע"כ רבא דשרי כרבנן דר"ן ס"ל וא"כ מאי פריך מאגרדמי נוקמה כר"ן ומכח זה נ"ל דרש"י מודה דלרבא אותו היין גופיה אלו לא נתערב היה אסור אפי' בהנאה דס"ל כר"ן אבל כיון שנתערב שרי הכל דל"ד לסתם יינן וכמ"ש התוס' לפי דרכם ומעיקרא שרי הכל כיון שנתערב ואותביה מבריית' דאגרדמי וחזר בו מסברא זו אלא דדמי ממש לסתם יינן אלא שקשה לזה כיון דברייתא דאגרדמי מיירי בהחזירו נכרי לפירש"י מאי פריך לרבא הא רבא מודה ביין גופיה בלא נתערב דאסור וזה נ"ל כוונת התוס' שכ' ועוד מאי הוה מותיב וכו' וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל גם א"צ למ"ש מהרש"א ז"ל בתירוצם ע"ש דלפי"ה שפיר הוכרחו לומר דאותו היין קודם שנתערב דאסור דאל"ה ע"כ רבא כרבנן דר"ן ומאי פריך מברייתא דאגרדמי נוקמה כר"ן אך מדברי רש"י בד"ה על רב הונא נר' קצת דרבא שרא אפילו לא נתערב ע"ש ודוק ועיין בהרא"ש ז"ל:
דף נח:
תוס' בד"ה אלא וכו' כתוב ברוב הפי' וכו' עכ"ל. היינו ברוב הפי' של רש"י ומקשים דברי רש"י אהדדי ומשנו ליה לאסור היין שבפנים אבל לר"ת לא קשיא ליה מעיקרא מידי וכן היא שי' ר"י שכ' בס"ד ולא ס"ל לר"י כרוב הפי' של רש"י וע"ש במהרש"א ז"ל:
דף נט:
בד"ה נקטוה וכו' ור"ת פי' וכו' כההיא דחרם דלעיל וכו' עכ"ל. אבל בהוצאת ידו אי לאו דנקטוה לידיה היה אוסר בהנאה והיינו אליבא דר"ן דס"ל לעיל מדדו ביד אסור בהנאה אבל לרבנן אפי' לא נקטוה לידיה ימכר וברייתא דלעיל דחרם נכרי דלא קתני נקטוה לידיה ולא ימכר סתמ' אתיא כרבנן וע"ש בתוס' ועיין בהרא"ש ז"ל:
בד"ה אמר ר"פ וכו' וקשה להך לישנא דאמר וכו' עכ"ל . אבל לאידך לישנא דבהדי ברזא הוא דאסיר לא קי"ל די"ל דכיון דהיין שבעובי הברזא הוא דנאסר הו"ל כמונח בכלי לבדו ואינו מעורב ועוד י"ל דניחא להו לאקשויי אפי' לפיר"ת דס"ל סתם יינם בטיל בס' ועיין בהרימוב"א ז"ל והנה במ"ש התוספות בסה"ד וצ"ל בין ר"פ ורבא וכו' כ' מהרש"א ז"ל דהיינו לפירוש הר"מ מקוצי אבל לפיר"ת י"ל דרבא אסר הכל מה"ט ע"ש. ולפמ"ש דביין דבעובר אינו מעורב אין מקום לדבריו דלהר"מ מקוצי כיון דהגשתא היא בשולי החבית אי לא נאמר טעמא דבוליה אמרא גריר אבל גשתא לא נאסר אלא מה שבעובי ול"ש ביה תערובת ולכך אצט' לטעמא דגריר וצ"ל לפ"ד מהרש"א התי' הב' שכתבתי והתוס' בסה"ד קיימי לדעתם דס"ל דיין לא בטיל דלא כר"ת ומ"מ מ"ש מהרש"א ז"ל דלר"ת י"ל דרבא אסר הכל מטעם תערובת הוא דרבא קאמר טעמא דכולי' חמרא אבל גשתא גריר ולר"ח אבל גשתא היא אינה בשולי החבית ואמאי אצטרי' לטעמא דגריר הא בלא"ה יאסר מטעם תערובת:
בד"ה מצדיה וכו' אמאי לא יטמא וכו' תדע וכו' עכ"ל לכאורה מאי מק' הא תשנה שלימה היא דכל הפוסל את התרומה מכומא משקה להיות תחלה חוץ מט"י והו"ל האי משקה דט"י ג' ואין ג' עושה רביעי ומה ראיה צריך לזה שכ' ותדע וכו' וסבור הייתי לומר דהתוס' מפ' דחבית של קדש היא וס"ד דג' דט"י עושה רביעי בקדש ותי' דאינו עושה רביעי בקדש והביאו ראיה לזה ממתני' דשמן שצף דס"ל ההיא נמי בקדש איירי כדאיירי שם ברישא דמתני' ע"ש ועיין להתוספות בפ"ק דפסחים די"ד ע"ב שהביאו ראיות לזה ע"ש אך התוס' לעיל בד"ה אמר ר"פ כ' דבחבית של תרומה איירי וי"א דכוונתם להק' דג' דט"י פוסל ה"ד כיון שבחיבורין הוא בשעת נגיעה הו"ל כאלו נגע ברביעי:
בד"ה דאי וכו' כי ההוא דזה יכול וזה א"י דפרק המצניע וכו' עכ"ל הכא פשיט"ל דמדמי' שאר דברים לההיא דפ' המצניע אף דהתם לענין מלאכה בשבת ובסמוך בד"ה הוא כ' ושמא יש לאסור דמשמע דמסתפקים בזה וע"ש בגמרא בפרק המצניע ועיין לה' שמחת יו"ט:
פרק חמישי
דף סב.
תוס' בד"ה והתנן וכו' וה"נ גבי שביעי' וכו' עכ"ל נראה דהיינו מדאמרי' לעיל בפ' ר"י לקח במעות יין יצאו מעות נכנס יין וא"כ מאי דתנן גבי שביעית לקוט לי בו שכרו אסור ל"ד ומותרין לאחרים ע"י מכירה ה"נ גבי יין שכרו אסור לדידיה אבל לאחריני שרי אפי' בלא מכירה ותי' דמשמע ליה מתני' וכו' ועיין מהרש"א ז"ל:
בד"ה בדמיהן מקודשת משמע וכו' הא דלא נקט הק' ארישא בהדיא והוצרכו לדיוקי מסיפא משום דברישא י"ל דאיירי בלא ידעה ולא סמכה דעתה וכמ"ש התוס' בפ' האיש מקדש ולזה דייקו מסיפא מדלא אשכח גוונא דמקודשת אלא במכרן וקדש בדמיהן משמע דאפי' ידעה אינה מקודשת ודע דמ"ש בס"ד דגמרינן קיחה וכו' היותר נ"ל דצ"ל ועי"ל ותי' אחד הוא:
דף סב:
בד"ה שכרו וכו' כדאמרי' לעיל לא שרי וכו' עכ"ל היינו מברייתא דלעיל למשנה אחרונה דקתני אין דורכין ואפי' משנה א' לא שרי אלא משום דס"ל אינו נעשה יין עד שירד לבור אבל מעובדא דינוקא דלעיל דהיא מילתא דאמוראי לא ק"ל דבלא"ה פשיט שפיר מעובדא דרב חסדא ועיין מהרש"א ז"ל: