אור ברסלב

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת מכות

מסכת סנהדרין

פרק ראשון

דף ב.

תוס' בד"ה מעידין וכו' והא יכול לומר מזיד הייתי וכו' עכ"ל ואם הודה שהרג בשוגג א"כ גולה עפ"י הודאתו והעדים לא עבדי מידי ועוד הרי הודה שהעדים אינם זוממין ומה שהק' מהרש"א הא אין אדם משים ע"ר ע"ש. י"ל דהתוס' מפ' כחד פי' שכ' הרמב"ן בחי' דמתני' ה"ק מעידין באיש פ' שנגמר דינו בב"ד אחר לגלות ומיירי שבההוא ב"ד הודה שבשוגג הרג. ועי"ל כמ"ש בשיטה. שלא נודעה למי בקידושין ד"נ דהיכא דאיכא עדים שעשה המעשה אפי' שהוא שוגג הרי מעידין שהוא רשע ובכה"ג מע"ר ע"ש ועיין להרשב"א בחי' שם ועיין בתוס' שאנץ כאן ומ"ש ה' המגיה כאן דבשונא כיון שעבר על לא תשנא מע"ר ע"ש עיין בבעיא דגמרא בתמורה דכ"ז ע"א:

בד"ה כל וכו' וכן ק' דבתוס' תניא אבל הזוממין וכו' עכ"ל י"ל דאפי' גרסינן בתוס' זוממין ודרשא דובערת דרשא גמורה ק"ל שפיר דכי היכי דדרשי' זוממין מובערת ה"נ יש לדרוש בכל חייבי מיתו' מובערת ולאפוקי מאי הוו ב' כתובים ועיין למהרש"ל ומהרש"א מיהו ק' הא דהוו ב' כתובים הוא לענין דבעלמא בעי' קרא כדכתיב ע"ש בגמ' דפ' נגמר הדין ויש ליישב:

בד"ה זוממי וכו' קמ"ל היא ולא זוממיה למעוטי זוממין בכל ענין וכו' עכ"ל. ק"ק מנ"ל דממעטי' מהיא זוממיה נימא דלא אתי היא אלא למעוטי בועלה וי"ל דלבועלה ל"צ קרא דמדכתיב לאחיו שמעי' דדין אחיו חלוק מאחותו ולא אתי עיקר קרא דהיא אלא לזוממין אך לפ"ז ל' התוס' בקושיתם שכ' אמאי אצטריך למעוטי זוממין מהיא לא דייק שפיר דהול"ל אמאי אצט' היא כלל:

דף ב:

גמ' משום דהוי לאו שאב"מ כ' הריטב"א בחי' הא דלא משני משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משום דפלוגתא היא אבל לאו שאב"מ אפי' למ"ד לוקין עליו אינו אלא משום דילפי' מעדים זוממין ואי לא גלי בעדים זוממין כ"ע מודו דלא לקי ע"ש ולמ"ד לאו שניתן לאזהרה מב"ד לוקין ליכא למי' דיליף מעדים זוממין דאיכא למיפרך שכן א"ץ התראה אבל למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו יליף מביניא מעדים זוממין וממוציא שם רע. כדאי' לקמן ועיין לקמן ריש פ"ג ודע דלתי' בתרא שכ' התוס' לעיל בד"ה מעידין דגלי קרא דכאשר זמם לא קאי אבן גרושה והיינו קרא דוהצדיקו ק' מאי פריך ות"ל מלא תענה הא אי לאו קרא דוהצדיקו לא ידעי' דאיכא מלקות בבן גרושה והו"א דלא הוי עדות כלל משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה:

דף ג.

תוס' בד"ה באומר וכו' ול"נ דהא ליתא מאן דמשלם וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ואם כבר שילם ע"פ עדותו וכשאמר עדות שקר העדתי משלם משום דינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בתשו' ליכא לאוקמא דא"כ אמאי נקט עד זומם ע"ש וא"צ לזה דהרא"ש לא כ"כ בתשו' אלא בששני עדים אמרו עדות שקר העדנו אבל אם לא אמר כן אלא ע"א לא מחייב מדינא דגרמי דכיון דאיכא עד אחר דקאסר בהדיה לא מחייב האי דאמר ליה מי יימר דמשתבעת להכחיש הב' וכה"ג אמרינן בפ"ד דשבועות דל"ב ע"ש ובח"מ סי' כתבתי בזה. ודע דלפי' מהרש"א דעת התוס' היא דגם בממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דלא כס' הרמב"ם בה' עדות אבל לפי' מהרש"ל אינו מוכרח:

פירש"י בד"ה אר"פ וכו' דיכולין לו' לא העדנו וכו' עכ"ל הרמב"ן בחי' דחה דאפי' לא ידעי' שיש לה נ"מ משלמי ע"ש ולפ"ד צ"ל הא דאמרי' בסנהדרין דמ"א ע"א דיכולין לו' לאוסרה על בעלה באנו היינו דלא ידעי דחבר א"צ התראה וע"ש בתוס' ד"ט ע"ב בד"ה עדי ע"ש:

תוס' בד"ה מעידין וכו' ועי"ל שאומרת גרשתני וכו' עכ"ל בברייתא דמייתי הגמ' בפ' החובל דפ"ט ע"א דקתני מעידין שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה צ"ל כתי' הא':

בא"ד ואע"ג דאמרינן וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בכתובות דפ"ט פ"ב דבאומרת גרשתני ותן לי כתובתי לא מהימנא ע"ש י"ל דהכא מיירי באומרת תן לי כתובתי:

דף ג:

גמ' הב"ע במלוה על המשכון וכו' ק"ל במאי מיירי אי בדליכא עדים דנתן לו משכון הא המלוה נאמן בשבועה כדקי"ל במלוה אומר סלע הלויתיך ולוה אומר שקל כמבואר בסי' ע"ב וא"כ אמרי עדים מה אפסדינך מי יימר דלא הוה משתבע המלוה ושקיל ואי איכא עדים וראה בנתינת המשכון הלוה היה מחוייב שבועה ואמרי ליה עדים מו יימר דמשתבעת דכוותה אמרי' בפ' שבועת העדות ד"ל גבי חשוד ע"ש וי"ל דלעולם בדאיכא עדים והא דמחייב הלוה שבועה היינו שבועת היסת כמבואר שם בסי' ובזמן המשנה עדיין לא נתקנה שבועת היסת ועוד י"ל דמיירי במלוה אומר איני יודע ואיני תובעו אלא ע"פ העדים אלו שהוזמו ובס' בשמים ראש סי' מ"ה הקשה לדעת הר"מ בפי"ג מה' מו"ל דבלוה אומר קבעת לי ומן גמלגה אומר לא קבעתי במלוה בשטר או על המשכון דנשבע הלוה ונפטר אמאי מחייבי כאן העדים כשהוזמו ותי' דמחייבי משום דמזקקי ליה לשבועה ע"ש וקשה הא קי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי כדאית' בפ' שה אע שהבאתי ומ"ש לחלק בין אומר לא קבעתי לאומר קבעתי זמן שלשים יום ע"ש אכתי קשה למ"ש הטור בסי' ע"ג מלוה אומר לא קבעתי או שכבר כלה הזמן שקבעתי וכו' ע"ש:

גמ' ה"נ ע"מ שלא תשמטני בשביעית וכו' לפי מאי דמשמע מדברי התוס' בד"ה ע"מ דבאונאה הו"ל כאומר ע"מ שתמחול לי אע"ג דלא שייכא מחילה גבי שביעית מ"מ הו"ל כאומר ע"מ שתתן לי מתנה לאחר השביעית ואם לאו הוי פקדון ולא מלוה:

גמ' הפותח בית הצואר בשבת חייב וכו' הרמב"ן בחי' כ' דמשום קורע ל"מ דקורע בעי' ע"מ לתפור אלא משום מתקן כלי ע"ש ומוכח מדבריו דלא כמ"ש הפר"ח בי"ד סימן קי"ח סקי"ח דבקורע חותם ההטמנה או חותם האגרות חייב דהא דבעי' ע"מ לתפור משום דאי שלא ע"מ לתפור הוי מקלקל אבל היכא דלא הוי מקלקל מחייב ע"ש ומדברי הרמב"ן מוכח דדוקא היכא דהוי מתקן כלי הוא דמחייב:

דף ד.

פירש"י בד"ה לרבא וכו' דקפיד נמי אחזותא וכו' עכ"ל לשון נמי קשה להולמו דרב כריב"נ ס"ל וריב"ן דוקא אחזותא הוא דקפיד ובשלשה לוגין חסר קרטוב מים וקרטוב חלב מחייב אע"ג דליכא שיעורא. וי"ל דס"ל לרש"י דרב לא ס"ל כריב"ן אלא ברישא דאי בכולה מילתא ס"ל כוותיה לימא הלכה כריב"ן ולפ"ז הר"מ דפ' בפי"ז מה' מקואות בדין דרישא כשר ובדין דסיפא פוסל א"ש אפי' לרבא ולר"פ דפ' כרב בכולה מילתא אבל לפי מאי דמשמע מפשטא דשמעתא כריב"ן בכולה מילתא צ"ל דהר"מ פ' כרב יוסף דבסמוך ועיין להכ"מ שסתם הדברים וכ' דפ' כת"ק ע"ש:

בד"ה אי אפשר וכו' ל"ג דהא ודאי אפשר וכו' עכ"ל ק' הא מים שאובים דפוסלין המקוה הוא מדרבנן וא"כ הוי ס' דרבנן ולקולא. וי"ל דש"ה דאיכא חזקת טמא וסובר כמ"ש הרשב"א הביאו הש"ך בסימן ק"י דבדאיכא חזקת איסור אפי' ס' דרבנן לחומרא א"נ שאני הכא דהוי מידי דשכיח טפי כמ"ש הרמב"ן בחי':

דף ד:

תוס' בד"ה סבר וכו' וי"ל דודאי בין לר"מ בין לרבנן וכו' עכ"ל מק' לפ"ד התוס' הללו כי קאמר בסמוך דלאו שאב"מ דלוקה יליף מבינייא ממש"ר ומעדים זוממין ע"כ דס"ל דעדים זוממין ממונא ואם כן מאי פריך שכן קנס הא אי ס"ל קנסא לא הוה אתיא מבינייא וי"ל דאפילו ס"ל קנס לא ילפינן דלוקה ומשלם ממוציא שם רע משום דכתי' כדי רשעתו וליכא לאוקומי כדי רשעתו במיתה ומלקות די"ל דס"ל כרי"ש לקמן ברפ"ג דחייבי מיתות לוקין עליהם מקרא דוהפלה וא"כ ע"כ דליכא לאוקומי קרא דכדי רשעתו אלא במלקות וממון וא"כ הגמרא בסמוך קאמר דר"י יליף מבינייא אפי' אי ס"ל קנס די"ל דר"י כרי"ש ס"ל והתוס' בקושיתם שהק' לרבנן היינו דאי רבנן ס"ל כרע"ק דחייבי מיתות אין לוקין ע"כ דבקנס לוקה ומשלם ומאי פריך בפ' א"נ גבי קנס הא אין לוקה ומשלם נימא דרבנן כרע"ק ס"ל ואיכא לאוקומי כדי רשעתו במיתה ומלקות וילפי' דלוקה ומשלם ממש"ר דקנסא מקנסא הוא:

גמ' מה מש"ר לאו שאב"מ. וכו' כתב הרמב"ן בחידושיו הא דאמרי' בפרקא קמא דתמורה כל לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומימר וכו' ולא קאמר נמי חוץ מעדים זוממין ומש"ר משום דעיקר מלקות בע"ז כתיב ולא אצט' למתנייה ומש"ר י"ל דס"ל כר"י בכתובות דמ"ו דא"ח עד שישכור עדים והו"ל מעשה ע"ש. והוא תימה דא"כ היכי יליף ר"י בשמעתין ממש"ר דלאו שאב"מ לוקין עליו הא איהו ס"ל עד שישכור עדים אלא ע"כ כיון דעיקר החיוב על הדיבור אין בו מעשה מקרי ועיין להתוס' במס' שבועות דכ"א ע"א ועיין למהרש"א בכתובות דמ"ה ע"ב ע"ש עוד כתב הרמב"ן הא דלא קאמר הכא דר"י יליף מנשבע ומימר ומקלל חבירו משום דאי ס"ל לר"י כההוא תנא דפ"ק דתמורה הו"ל ג' כתובים ואין מלמדין ע"ש וקשה נימא דר"י לא ס"ל כההוא תנא דתמורה אלא בחד מנייהו ויליף מניה דהא כל חד מהנהו מחד קרא נפיק:

דף ה.

גמ' מה להלן אין מיתה לחצאין עיין להרמב"ן בחי' ולהתוח' במס' מנחו' דפ"ב ע"ב ע"ש:

גמ' מ"ד ניחוש לגמלא פרח' וכו' עיין מ"ש הראשוני' מגמ' דפ' האשה שלום דקאמר רבא גופיה חיישי' לגמלא פרחא ועיין שם בתוס' ואין לומר דלחד. הוא דחיישי' לגמלא פרחא אבל הכא בשנים לא חיישי' שבאו בגמלא פרחא וכה"ג איתא בריש יומא דמ"מ ניחוש לחד דאתי בגמלא פרחא וא"כ לא הוזם אלא חד ובעי' עד שיזומו שניהם:

דף ה:

גמ' הא למדת שאין מזהירין מ"ה ק"ל לפמ"ש ה"ה ברפ"ב מה' מ"א היכא דאיכא איסור עשה מזהירין מ"ה ע"ש הא הכא דאיכא אפי' כרת וקאמר אין מזהירין מ"ה וי"ל במ"ש בגמרא ביבמות דמדכתיב היא הוא דילפי' אין ממ"ה אבל מדכתיב אחותך י"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא אבל מדכתיב היא יתירה ללמדנו שאין ממ"ה וא"כ י"ל דייתורא דהיא לאשמועי' בעלמא דאין ממ"ה אבל הכא כבר שמעי' מאחותך ואע"ג דהכא מזהירין משום דאיכא עונש כרת י"ל טרח וכ' לה קרא ובהכי ניחא דגבי עונש לא כתיב היא ושמעי' דאין עמ"ה די"ל דגבי עונש ל"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דכל דאיכא למידרש דרשי' והכא איכא למידרש דלאשמועי' אין עמ"ה אתא אבל גבי אזהרה ע"כ דטרח וכ"ל קרא דהא בכה"ג דאיכא עונש מזהירין ולומר דאתא לאשמועי' בעלמא הא ל"ל דטפי אית לן למימר טרח וכ"ל קרא מלומר דאתא לעלמא לחוד ולכך אצטריך היא דע"כ דאתא לדעלמא. ועיין להריטב"א בחי' שהק' הא גבי עונש לא כתיב היא ושמעי' דאין עמ"ה ותירוצו ק' להבין ויש לכוין תירוצו למה שכתבתי:

מתני' רע"א לא בא השלישי להקל וכו'. כתב הר"מ בפי"ה דרע"ק ור"ש אין חולק עליהם וכ' התי"ט וגם הם אין חולקין זע"ז ע"ש ועיין בגמ' במס' בתרא דק"ס ע"ב דקאמר הגמ' בפלוגתא דרע"ק ורבנן ועמ"ש בחי' שם:

דף ו.

תוס' בד"ה אמר ר"י וכו' ץ דחייב לו שבועה וכו' עכ"ל נר' דלא כ"כ אלא לר"י אבל לרבי כיון דבג' בטלה לגמרי אע"ג דנשארו ב' גם בשנים בטלה לגמרי ולא מחייבו שבועה וכ"כ הריטב"א בחי':

בד"ה אמר רבא וכו' וק' דהא משמע בסמוך וכו' עכ"ל אבל ממתניתין דקתני אימתי בזמן שהתרו בהם י"ל דלא בטלה כולה עד שיתכוונו שניהם בשעת ראיה ועד שיעידו שניהם כאחד דבעי' תרוייהו אבל מדפריך הרוג יציל דלא בא לב"ד להעיד שמעי' דלא בעי' אלא בשעת ראיה:

בד"ה אלא וכו' ושונא פסול לעדות וכו' עכ"ל. כ' מהרש"א בפ"ק דסנהדרין דהגמ' פריך לר"י דס"ל שונא פסול לעדות דמסתמא ל"פ ארע"ק ע"ש וק' מאי פריך לר"י נימא כר' ס"ל דבעי התראה ועו"ק לפ"ד מאי מק' התוס' בדבור שאח"ז מדאמר הוא ואחר מצטרפין נימא דההיא כרבנן דקי"ל כוותייהו דשונא כשר לעדות ועוד דהתוספות בסנהדרין דמ"א ע"ב כ' דר"ש פליג ארע"ק וס"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן כשרה אע"ג דגם ר"ש מתלמידי רע"ק וא"כ נימא דר"י כר"ש ס"ל ובישוב דברי התוס' עיין בתשו' רש"ל סי' :

בד"ה היכי וכו' דנחזי אנן אם התרו וכו' עכ"ל נר' דס"ל דמדנקט רבי אם התרו ולא קאמר אם נתכוונו ש"מ דס"ל כר"י לקמן דס"ל עד שיהיו שניהם עדיו מתרין בו וא"כ אם לא התרו איכא גילוי דעת דלא בעו לכוין לעדות ול"ק מ"ש מהרש"א בדבור שאחר זה עיין שם:

בד"ה שמואל וכו' קשה היאך מצינו וכו' עכ"ל. קשה אמאי לא הקשו כן לר"י גופיה במתני' ואין לומר דשמא בזמן ההוא היו נזהרין שלא יהיו שם קרובים ולא הוק"ל אלא ממעשים בכל יום בזה"ז דאם כן גם לשמואל לא קשה וי"ל דס"ל להתוס' הלכה כשמואל ומק' ממעשים בכל יום ומחלפא שיטתייהו ממ"ש בבתרא דקס"ב ע"ב ע"ש מיהו בדברי הרא"ש כאן קשיא:

בא"ד ואפי' אירע לאחר כ"ד וכו' עכ"ל אף ע"ג דהשתא ליכא לאוכוחי מדפריך הרוג יציל מ"מ מכח הסברא שכ' בד"ה אמר וכו' וי"ל שנה שנה וכו' משמע להו דאפי' לאחר כ"ד ועיין למהרש"א:

דף ו:

בד"ה אמר רבא וכו' דהכא אעדות מיוחד' ש דברייתא קאי וכו' עכ"ל הא דלא ניחא להו לפ' דרבא אמתני' קאי דאם היה המתרה רואה אותן הוו כת אחת משום דלהא לא אצטריך לאשמועי' דממתני' שמעי' לה דקתני אם היו מקצתן רואין זא"ז אבל להי"מ דמפרשי' אמתני' קאי דאם המתרה רואה אותן הוא דהוי עדות ק' אמאי לא מפ' דהוו כת אחת וי"ל דמשמע להו מדקאמר לישנא דמצטרפין דהול"ל כת אחת כלישנא דמתני':

מתני' אם היו מקצתן רואין זה את זה לא נתבאר אם בעי' שמקצת של כת זו רואין את זו ומקצת של כת אחרת רואין את זו או דסגי במקצת של כת אחת רואין אעפ"י שכל כת הב' אין רואין ומדברי התוספות בד"ה הוא והן וכו' שהק' להי"מ דא"כ ליהוו ככת אחת נר' דבחד סגי ודע דפלוגתא דרבוותא אם בהזמת ע"א בטלה כל העדות כמו נמצא קרוב או פסול כמ"ש הרמב"ן בחי' ודעת התוס' בד"ה הרי דבטל' כל העדות כמו נמצא אחד מהם קרוב:

גמ' אמר ר"נ עדות מיוחדת כשרה בד"מ הקשו הראשונים פשיטה דכשרה דהא קי"ל כריכ"ב דאמר בפ' ז"ב ד"ל דלא בעי' שיראו שניהם כא' והריטב"א בחי' תי' רד"ן אליבא דרבנן רסליגי התם קאמר דלא בעי' שיראו זה את זה ע"ש ולפי"ז אכתי קשה בדברי הרי"ף שהביא מימרא זו דר"ן בהלכות וכיון שפ' כריב"ב כ"ש דלא בעי' שיראו זה את זה ונ"ל דלדעת בעל המאור שהביא הטור בסי' פ"א דהודאה לפני ע"א לא שמה הודאה לא לישבע ולא לכל מילי ע"ש ולדעתו ז"ל אפי' הודה בפני ע"א ואח"כ הודה בפני ע"א זה שלא בפני זה לא מצטרפי' שהרי עיקר הוכחתו הוא מדתנן התם עד שיאמרו בפנינו הודה לו ומשמע נמי דבעי' זה בפני זה וכ"כ מהרימ"ט סי' ע"ב והא דאמדי' בפ' ז"ע הודאה אחר הודאה מצטרפי' שכל אחד מהעדים אומר שבפניו ובפני ע"א הודה ע"ש וא"כ בהודאה אחר הודאה דכל אחד לבדו דלא מצטרף ובעינן שתהיה הודאה בפני שניהם וכ"כ הכנה"ג סי' ל"ב הגה"ט אות נ"ח ע"ש וקאמר ר"ן דלא בעי' שיהיו העדים רואין זא"ז. מיהו לפ"ז ק' קושי' התוס' אמאי לא ילפי' לד"ז ממשפט אחד דמה שתי' התוס' משום דע"א מחייב שבועה לא יתכן לדעת המאור שהרי ע"א בהודאה לא מחייבו שבועה לדעתו ז"ל וי"ל לקושי' התוס' דלענין זה דעדות מיוחדת לא ילפינן ממשפט אחד דלרבנן דפליגי אריב"ב קאמר התם דטעמייהו משום דכתיב עד בלשון יחיד לו' דבעי' שניהם כאחד ואי ילפינן ממשפט א' לא הוה צריך קרא דעד ולפ"ב נ"ל התם מהודאה ידעי הרי דגלי קרא דלא ילפי' מד"נ להאי דינא דעדות מיוחדת באופן דלדע' המאור ניחא שפיר מילתא דר"נ אפי' למאי דקי"ל כריב"ב וק"ק על הראב"ד שנדחק בישוב הקו' הנזכר' כמ"ש הריטב"א בשמו ואיהו ס"ל כס' בעל המאור כמ"ש רי"ו בס' מישרים כ"ג ח"ו בשמו וא"כ ניחא שפיר הקושי' לדעתו ז"ל ומ"מ אכתי ק' בדברי הרי"ף שהרי לא ס"ל בדעת המאור כמ"ש הטור סי' פ"א ע"ש ועיין בהר"ן בהלכות כאן במתני'. שו"ר לדברי המאור שם בפ' ז"ב שכתב בהדיא דדוקא בע"א לבדו והא דאמרי' הודאה אחר הודאה מצט' ודא"ל לכל חד בההוא מנה דאודאי קמך אודאי לי קמי פלניא אלמא הודאה קמי חד סהדא הודאה היא שאני התם דסוף סוף השתא איכא ב' עדים ע"ש דמבואר להדיא דכי הודה בפני ע"א ואח"כ הודה בפני ע"א מצטרפין והו"ל כמודה בפני ב' עדים ומהתימה ממהרימ"ט וה' כנה"ג שלא ראו דברי המאור במקומן ועיין ברי"ו ס' מישרים נ"ג ח"ו שדבריו צ"ע:

וראיתי להרמב"ן במלחמות שכ' ע"ד וז"ל והא ההיא אוקמתא דאוקי' דא"ל לכל חד ההוא מנה דאודאי קמך וכו' אידחיא לה דהיינו הודאה אחר הלואה ועוד דמעיקרא לאו משום האי טעמא אוקמינן בהכי אלא משום טעמא דהקשו עלה בגמ' מ"ש הלואה אחר הלואה וכו' ולריב"ב כולהו מצטרפי וכו' אלמא הודאה בפניו הוי הודאה אבל בעלי סברא זו צריכין להעמידה בשאמר כל אחד אחד היה עמי וכו' עכ"ד. ותמהני שדברי המאור ברור מללו דמ"ש ודא"ל לכל אחד וכו' הוא בכלל הקושיא דניחא ליה לאקשויי לכ"ע דאפי' למ"ד הלואה אחר הלואה ל"מ מ"מ הודאה אחר הודאה כי א"ל לכל חד מנה דאודאי וכו' מצטרפי אלמא הודאה קמי חד סהדא מהניא ומתרץ דשאני התם דס"ס השתא איכא תרי סהדי ומבואר להדיא בכי אודי קמי חד סהדא ואח"כ אודי קמי חד סהדא מצטרפי ודוקא בע"א לחוד הוא דס"ל דלא מהניא הודאה אבל ע"י צירוף מהניא שו"ר להש"ך סי' פ"ה סקכ"ב שעמד ע"ז בסגנון אחר אבל דעת הראב"ד נראה דס"ל דאפי' ע"י צירוף לא מהני והוא ממ"ש הרמב"ן בחי' בפ' חזקת ד"מ בשמו דאחר שכתב הודאה ל"מ בע"א כ' וק"ל מדאמרי' הודאה אחר הודאה מהניה ותי' דמיירי שאחר בפני היה עד אחר ע"ש מוכח דגם ע"י צירוף ל"מ והדק"ל בדברי הראב"ד ועיין למהרימ"ט חח"מ סי' ח"י ע"ש:

דף ז.

תוס' בד"ה אי' וכו' מכאן יש ליזהר וכו' עכ"ל נר' דהתוס' מפ' כמ"ש הרמב"ן דבעידי פירעון דבעידי הלוואה כשירין ללוה אע"ג דפסולין לערב דלא כפירש"י ומ"מ יש ליזהר גם בעידי הלואה ולכך כתב לשון יש ליזהר:

בד"ה כמכחול וכו' שמחלל אינו טריפה וכו' עכ"ל לפ"ז בגמ' גם ברוצח ובערוה הומ"ל ראיתם הרוצח או הבועל שאינו טריפה וכ"כ מהדש"א ואפשר דהתוס' כאן אולי לפום חד תי' שכ' בפ"ק דחולין די"א ע"ב דתה שאין חובשין אותו עד י"ב חדש דקסבר טריפה חיה ואם כן הגמרא ניחא ליה למנקט ברוצח ובערוה מילתא דאתיא לכ"ע גם למ"ד טריפה א"ח:

כתב הריטב"א דלפירש"י דבודקין אותו מי"ח טריפה ק' הא מנוול ע"ש ובפ"ק דחולין שם קאמר הגמ' משום איבוד נשמה דהאי ננווליה ע"ש וי"ל דהתם ה"ק משום איבוד נשמה דרוצח ננווליה דאי אזלינן בתר רובא הוה מקטיל ונימא. דלעולם לא אזלינן בתר רובא ושרי לנוולו ואע"ג דמסברא אסור לנוולו מ"מ משום איבוד נשמה נימא דגזירת הכתוב היא דשרי לנוולו אבל לפום קושטא דמילתא דאזלינן בתר רובא אסור לנוולו מסברא משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך:

פרק שני

דף ז:

גמ' שלא בדרך ירידתו לאתויי מאי לאו לאתויי וכו' להר"מ בפ"ו מה' רוצח דפ' ירידה שהיא צורך עליה פטור נ"ל דגריס בדרך ירידתו לאתויי מאי לאו לאתויי גם צ"ל לדעתו דל"ד לירידה דקצב שחייב אעפ"י שהיא צורך עליה דשאני הכא דהירידה גופה יש בה עליה והוי ירידה ועליה בב"א גם ניחא לדעתו ז"ל קושיא שנית שהק' התוס' בד"ה ואבע"א וכו':

דף ח.

תוס' בלא איבה וכו' שנתחדש . מיער וכו' עכ"ל כ' מהרש"א וקרא שני דוהוא לא שונא לו משום בבלי דעת ע"ש. ואפי' לתי' בתרא שכ' התוס' לעיל בד"ה פשיטא דע"כ בלא מתכוין מיירי מדכתיב והוא לא שונא לו וא"כ חד מהני קראי אצטריך לגופיה לאשמעינן דבלא מתכוין איירי מ"מ צ"ל כדברי התוס' ומהרש"א כאן דלא שמעי' בלא מתכוין מיירי לא אצט' קרא דמבלא איבה פרט לשונא שמעי' דבלא מתכוין מיירי והתוס' לעיל דנקטו קרא דוהוא לו שונא לו ל"ד:

דף ח:

גמ' טמא יהיה לרבות עיין במ"ש הריטב"א בחי' למ"ד טהר גברא ע"ש וצ"ל דמפ' להגמ' בריש ברכות כמ"ש התוס' שם בד"ה דילמא דלא כפירש"י שם ע"ש:

דף ט.

גמ' לא בידי שמים וכו'. כתב הריטב"א אע"ג דבדידן אונס שרי מ"מ לב"נ חייב בי"ש ע"ש. וי"ל דא"כ ק' מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור דכה"ג פריך בפ' ד"מ דנ"ט ע"א ע"ש וי"ל דלישראל איסורא מיהא איכא דהא אמרי' בפ' האשה שהלך בעלה דנשאת ע"פ הוראת ב"ד חייבת בקרבן אע"ג דאונס הוא אלא דאין בו עונש מיתה בי"ש וכיון דאיכא איסורא לא פרכינן מי איכא מידי כמ"ש התוס' במ"א גבי חצי שיעור איברא די"ל מהיכא פסיקא ליה דאונס כה"ג בישראל לית ביה עונש בי"ש הא לא נ"ל דאונס שרי אלא מקרא דולנערה לא תעשה דבר דבידי אדם משתעי:

תוס' בד"ה כסבור וכו' ועוד דאי בישראל וכו' דהא לעיל ממעטי' וכו' עכ"ל מק' נימא דלא מיעט קרא לעיל אלא אם הרג ישראל דלא תסגי ליה בגלות אבל הרג גר תושב סגי בגלות וי"ל דמ"ש ועוד אי בישראל וכו' ארישא דמימרא קאי בכסבור בהמה ונמצא אדם ושללו דלא נימא ברישא בהורג ונהרג ישראל מיהו מ"ש אחר כך אלא על כרחיך מיירי שההורג וכו' לא מתיישב שפיר:

בד"ה ור"ח וכו' דלעיל מיירי דאיכא בהמה ואדם לפניו וכו' עכ"ל צ"ל דשניהם בצד אחד דבשני צדדים נ"ל לעיל מבלי צדיה ולחד תי' שכ' התוס' בקמא דכ"ו ע"ב דלעיל מיירי בנתכוון לבהמה ונמצא שהוא אדם קשה הא נ"ל מבשגגה פרט לאומר מותר וכקושי' דהכא וי"ל דההוא תי' הוא אליבא דר"ח וס"ל כמ"ש הריטב"א בחי' דלר"ח מפ' בשגגה פרט למזיד היינו דרך עליה ולא מיירי באומר מותר ואע"ג דלר"ח אונס הוא מ"מ שפיר ממעט ליה קרא ולא פריך הגמרא לעיל אומר מותר אנוס הוא אלא אלישנא דברייתא דקרי ליה מזיד כדפירש"י שם וכדמוכח מדברי התוספות בדיבור זה:

גמ' כותי ונמצא גר תושב וכו' היינו גוי ממש ולא ככותי האמור לעיל ישראל גולה ע"י כותי:

דף ט:

פירש"י בד"ה ויש שונא וכו' לפי שחשוד הוא על כך עכ"ל משמע דאי לאו דחשוד ולא הוי אלא ס' גולה ויש להוכיח מכאן מה שנסתפק ה' בתי כהונה בלשונות הרמב"ם בה' רוצח אי ספיקא דגלות לקולא כמו ס' נפשות או לא ע"ש. מיהו י"ל דש"ה דס' אי סגי בגלות או מחייב יותר מגלות ולא נסתפק הרב אלא בס' פטור או חייב א"נ י"ל דהכא אי לאו טעמא דחשוד הו"א דבודאי שלא להעת הוא דלא חשידי ישראל בכך:

דף י:

תוס' בד"ה והא תניא וכו' וא"ת ואמאי לא מייתי וכו' עכ"ל משמע להו דמאי דמשני אין והא תניא וכו' מדריב"י מייתי ולא מדרבי נמי דס"ל מעצמן הן גולין דמדקתני מוסרין לו ת"ח ומדמוסרין לו ב"ד ט"כ דמדינא גולין ולא מעצמן ועיין להריטב"א בחי' ולפ"ז ע"כ סתם מתני' דקתני מוסרין לו וכו' כריב"י היא ובזה ניחא שפ' הרמב"ם כריב"י אע"ג דקי"ל הלכה כר' מחבירו:

בד"ה חד וכו' תימה דהא תנן בסוטה וכו' עכ"ל י"ל בזה דהא מילתא תליא בפלוגתא דאי בעי' קרא כדכתי' כמ"ש הריטב"א ופלוגתא דתנאי היא כדאיתא בפ' נגמר הדין דמ"ה ע"ש:

דף יא:

גמ' ליהדר בהנך בדליכ'. הר"מ בפ"ז מה' רוצח במיתת א' מהם חוזר וכ' הוש"ל משום דס' נפשות להקל ע"ש ומכאן מוכח רה גלות להקל וה' בתי כהונה הבאתי דבריו לעיל נסתפק בזה וק"ק על המש"ל שלא קבע דבריו אדין הקודם שכ' הר"מ אחד מארבעתן במ"ש מהרש"ל ומהרש"א בדברי רש"י עיין להתוס' ר"פ ב' נזירים ע"ש:

גמ' ח"א מתה כהונה וח"א בטלה הר"מ בפ"ז מה' רוצח פ' כמ"ד בטלה וכ' מרן בכ"מ דפ' כמ"ד בטלה משום דטעמיה משום דקרא דברך ה' חילו ואגמ' דקדושין מייתי האי קרא ע"ש והוא תימה דגם מ"ד מתה ע"כ אצט' להאי קרא לאכשורי עבודתו אפי' אחר שנודע שהוא בן גרושה ועבד וכמ"ש הר"מ גופיה בפ"ו מה' ביאת מקדש דין יו"ד ע"ש אלא דבהא פליגי דלמ"ד מתה ס"ל דלא אצט' קרא אלא לעבד אחר שנודע ומ"ר בטלה ס"ל דאצטריך קרא גם לקודם שנודע ובישוב רברי הר"מ דה' ביאת מקדש עם הגמ' דקדושין בפלוגתא דר"ט ורע"ק עיין להשע"ה ומהר"א לובלין בתשו' סי' ל"ז הקשה על הר"מ דכ' כמ"ד בטלה דזהו דוקא למ"ד מקרא דפועל ידיו תרצה די"ל דוקא בעבודה אבל להנך דרשות דקדושין לא שנא ע"ש ואין נר' כן מהירוש' בפ"ח דתרומות שהביאו שם טעמא דובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וקרא דפועל ידיו תרצה ואח"כ בעי ברוצח אי בטלה משמע דלכולהו אמוראי בעי והרב שם גופיה הביא הירוש' הלזו ונר' דהר"מ סמך אסוגיא דפסחים דע"ב ע"ב דמתבאר שם דטעמא דר"י משום דטעה בד"מ או משום דזמנה בהול ולא משום כהונה וע"פ דאזלא הך סוגיא כמ"ד בטלה:

גמ' נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה וכו' הא דלא נקט האי פלוגתא ברוצח שגלה כבר ואחר כך נעשה כהן בן גרושה רבותא אשמועי' למ"ד בטלה אפי' עדיין לא גלה גולה ואי הוה נקיט לה בגלה כבר הו"א דלמ"ד בטלה ס"ל דספיקא הוא אי ר' יהושע מודה בהא ומס' לא יצא מן הגלות אבל אם לא גלה לא יגלה מס' קמ"ל דודאי הוא ולא ס' א"נ קמ"ל דגם ספיקו להחמיר שיגלה ועיין להריטב"א במ"ש בדברי רש"י שנראה דלא גריס בגמ' נגמר דינו וכו' ע"ש:

דף יב.

גמ' כמאן לא כריה"ג וכו' הו"מ לאוקמה למילתיה דרב בשיצא בשוגג וכברייתא דלקמן דס"ל דברה תורה כלב"א וכ"כ הכנה"ג בלשונות הר"מ לדעת הר"מ ע"ש:

תוס' בד"ה אילן וכו' אויר ירושלם וכו' עכ"ל : עיין למהרש"א ולהמש"ל בפרק י"א מה' שגגות:

דף יב:

גמ' באילן אחר נופו פירש"י דהשתא ליתיה לתי' קמא ונר' שמה שהוכרח לפ' כן הוא דמדקתני בברייתא בערי מקלט הלך אחר הנוף משמע דרבנן פליגי דאי ל"פ לא הו"ל למינקט אלא בירושלם וכמ"ש התוס' בסמוך ולפום תי' קמא בערי מקלט לכ"ע הלך אחר הנוף דבדיד' תליא רחמנ' וא"צ למ"ש מהרש"א:

גמ' ושמתי לך בחייך ק' לעיל ד"י ע"א דקאמר אוהב כסף וכו' זה משה שהיה יודע וכו' ואמר מצוה הבאה לידי אקיימינה הא לאו משום הכי הוא אלא משום דכבר אמ"ל הקב"ה ושמתי לך בחייך וי"ל דבאותה שעה עדיין לא היה יודע שלא יכנס לארץ וא"כ אפשר דמ"ש לו ושמתי לך בחייך היינו דכשיכנס לארץ שהוא זמן הקליטה מפרישם ואפ"ה אמר מצוה הבאה לידי אקיימינ' עכשיו אעפ"י שאין קולטות עד שנבחרו ג' שבא"י:

פרק שלישי

דף יג.

מתני' אלמנה וגרושה חייב וכו' פירש"י נתאלמנה מאיש אחר וכו' היינו משום דאי הוא עצמו גירשה והחזירה ואח"כ נתאלמנה ממנו הא קי"ל ראין איסור חע"א ואלמנה אגרושה לא מוסיף ולא כולל מיהו ק' בגרושה וחלוצה שפירש"י משום דאתיא מריבוייא ת"ל דאין איסור חע"א וי"ל דאי מהאי טעמא דאין איסור חע"א הוא הול"ל גרושה ואלמנה אלא ע"כ דמתניתין אשמועינן דאפי' למ"ד אחע"א בגרושה וחלוצה א"ח אלא א' מטעמא דאתיא מריבוייא ומתני' לא תנן אלא מילי דאתו לכ"ע דהיינו אלמנה וגרושה וחלוצה ולשי' התוס' דמדרבנן היא ומיירי בגרושה שהיא חלוצה ק' ומאי פריך בקדושין דע"ח וחלוצה דרבנן והתניא וכו' נימא לעולם מדאורייתא ומאי דקתני א"ח אלא א' משום דאתיא מריבוייא דהא לא הכחישו בהא מילתא שכ' רש"י דכיון דאתי מריבוייא ל"מ ב' וי"ל דלא כ' התוספות דמיירי בגרושה שהיא חלוצה אלא למסקנא אבל לס"ד ע"כ מיירי בב' גופים דאי בגוף א' הא אחע"א והו"ל למתני גרושה ואלמנה כ' מהרש"ל בדעת רש"י דקרא אסמכת' בעלמא ולא הוי אלא מדרבנן כדאיתא ביבמות ע"ש וטפי הול"ל מגמ' דקירושין שהביא רש"י:

מתני' פיגול ונותר וטמא פירש"י פיגול משום דכל שבקדש פסול וטמא מוהבשר אשר יגע וכו' והיינו משום דטמא לאו פסול הוא ועיין בגמ' בפסחים דכ"ד דאמרי' אתיא ק"ו ממעשר ודוק ועיין בתוספות במ"ש בטעמא דבנותר ופיגול לא הוו לאו שבכללו' ע"ש:

מתני' נבילות וטריפות בהא קמ"ל דלקי לאפוקי ממ"ד ביומא דף דנבילה הוי לאו שניתק לעשה:

דף יג:

גמ' נגמר מעיני מלעיניך כ' הריטב"א אע"ג דמעיני אצט' להוראת ב"ד מ"מ מופנה היא מצד א' דלעיניך ע"ש ואין להקשו' א"כ היכי קאמר בתר הכי נגמר מעיני מלעיני הא לעיני אצטריך לג"ש דלעיני מלעיניך וא"כ לגבי ג"ש דמעני מלעיני אינה מופנה די"ל דכיון דהאי ג"ש והאי ג"ש הוי מופנה ודוקא היכא דאצט' לדרשא דלאו ג"ש הוא דהוי אינה מופנה:

גמ' רבא אמר התרו ביה לקטלא כ"ע ל"פ וכו' מ"ש מהרש"א דכרת א"צ התראה כדאיתא בסמוך ליתא דאזהרה לחוד והתראה לחוד ומ"מ קושטא הוא דכרת א"צ התראה דבכולי הגמ' אמרי' מזיד בלא התראה בכרת ולקושיתו י"ל דרבא ס"ל נמי ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר כדלעיל ולא אתא לאפלוגי אלא אהא דאמרי' לעיל דלרי"ש מת ולוקה ורבא ס"ל דלכ"ע אינו מת ולוקה:

דף יד.

תוס' בד"ה ואידך וכו' ונר' דלהאי שינוייא וכו' סבר ר"י עמ"ה וכו' עכ"ל והיינו דאיכא בין תרי שינויי דמשני שם דלשינוייא קמא סבר ר"י עמ"ה אפי' היכא דליכא למילף עונש מאזהרה ולשינוייא בתרא דוקא היכא דאיכא למילף עונש מאזהרה הוא דסבר ר"י עמ"ה ועיין למהרש"א ומ"מ קושיתם נראה דל"ג בגמרא שם ההוא שינוייא קמא כלל:

דף יד:

בד"ה ההוא וכו' דלקדשים נ"ל מג"ש וכו' עכ"ל ר"ל דאי בקדשים מיירי למ"ל ג"ש ת"ל מקרא דבכל קדש לא תגע דאפי' אכילה ת"ל מהתם דאיתקש קדש למקדש דליכא מאן דפליג בהאי היקישא מדפריך הגמ' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ואי איתא נימא משום דל"ל היקישא אלא ע"כ מדאצט' ג"ש שמעי' דקרא בתרומה וכיון דבתרומה מיירי ליכא לאקושי למקדש דהאי כרת והאי מיתה בי"ש ולכך אצט' קרא דאיש איש מזרע אהרן לאכיל' תרומה ול"ק מ"ש מהרש"א ועי"ל דכוונתם כיון דאיכא ג"ש אין ג"ש למחצה וילפי' נמי מה מקדש לאו בנגיעה מיירי אף קדש לאו בנגיעה מיירי וכדי לקיים הג"ש לכולה מילתא ולא לחצאין מוקמי' . קרא בתרומה:

דף טו.

תוס' בד"ה אם כהן וכו' ודחי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל וכו' והא דאמרי' ביבמות דכ"א ע"ב מן הנישואין כ"ע ל"פ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אעפ"י דאינם שוין בכל שאני התם דאפשר בחליצה ומכל מקום מיחלפא שי' ממ"ש במציעא ד"ל:

בא"ד דאי אמרא לא בעינא וכו' עכ"ל והא דאמרי' בר"פ שה"ע בעדים ד"ה בעמידה ופריך מעובדא דת"ח אע"ג דאי אמר החכם לא בעינא ליתיה עשה אע"ג דכבודו מחול מ"מ כי מכבדו מצוה עביד אע"ג דמחל וכיוצא לזה כ' הרדב"ז ח"ב סי' :

פירש"י בד"ה הניחא וכו' אלא א"כ מדירה ממנו נדר שאין לו הפרה וכו' עכ"ל וק' דגמ' לקמן מפיק דלא מ"ל ביטלו באונס דאפי' נדר ע"ד רבים לר"מ יש לו הפרה. וי"ל דדבריו אלה הם למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אפילו לד"מ דדוקא נדר ע"ד רבים דלר"מ דעת רבים מסכמת להתיר אבל נדר ברבים למ"ד אין לו הפרה אפילו לר"מ אין לו הפרה כמ"ש הפו' וסובר דהגמ' בשמעתין ע"כ כמ"ד נדר ברבים אין לו הפרה מדקאמר הניחא למ"ד ביטלו וכו' משמע דמ"ל ביטלו באונס והריטב"א נרגש מזה בגמ' ע"ש מ"ש וליישב זה ס"ל לרש"י דסוגיא דשמעתין אזלא כמ"ד נדר ברבים אין לו הפרה:

דף טו:

תוס' בד"ה עידי וכו' ודוחק הוא האי תי' וכו' עכ"ל ר"ל כיון דמאי דקאמר כתיב' ותנינא הוא משום דס"ל ביטלו ולא ביטלו א"כ המקשה דפריך הניחא ולא ס"ד דר"י ס"ל ביטלו ולא ביטלו אמאי לא פריך אלא למ"ד כל ימיו בעמוד והחזר ואמאי לא פריך אעיקרא דמילתא דקאמר כתיב' ותנינא ומ"ט הדר ביה ולכן פי' התוס' דקושטא הוא דפריך אעיקרא דמילתא דכתיבה ותנינא דלא כפירש"י וא"צ למ"ש מהרש"א :

דף טז.

גמ' דמדירה ע"ד רבים. מק' לדעת ר"ת בגיטין בפרק השולח דבעינן רבים מפורשים הא מצו הרבים ההם להתיר לו וא"כ ל"מ ביטלו ונראה דל"ק דלס"ד דהשתא דאפילו לדבר מצוה אין לו התרה אעפ"י דדעת רבים מסכמת להתיר לד"מ א"כ אפי' יתירו לו רבים ל"מ והא דקי"ל דמצו רבים להתיר לו אינו אלא למסקנא דלד"מ יש לו התרה דחד טעמא הוא:

גמ' אי דקטלא קי"ל בדרבא מיניה ואע"ג דרי"ש ס"ל לעיל דמיתה ומלקות מת ולוקה דלאו ב' רשעיות הם מ"מ דחיקא מילתא לאוקומי מתניתין דזה הכלל כרי"ש כיון דסתם לן תנא בריש פרקין דלא כרי"ש כדאמרי' לעיל:

דף טז:

גמ' אמר רב אכל טבל של מע"ב לוקה. עיין להכ"מ בפ"י מה' מ"א דין ך' שכתב דמדברי רב אין הכרח דאין בו מיתה ע"ש ותמהני דאפ' הנשרפין דפ"ג ע"ב ס"ל לרב זר שאכל תרומה אינו במיתה ושם בע"א נ"ל דטבל במיתה מג"ש מתרומה וכיון דרב ס"ל תרומה גופה אינה במיתה א"כ ע"כ דס"ל לרב דטבל אינו במיתה אפי' הטיבול לתרומה גדולה ועיין להתוס' ביבמות דף פ"ו ע"א ואם כן שפיר נקט רב לוקה:

פירש"י בד"ה צירעה וכו' אבל לא תשקצו וכו' לאו בשרץ כתיב וכו' עכ"ל תמהני דבמעילה דט"ז ע"ב מבואר להדיא דקרא בשרצי' כתיב ע"ש ועיין להתוס' בפ' כ"ש דכ"ד ע"ב ע"ש:

תוס' בד"ה ריסק וכו' וי"ל דהכא אתיא כמ"ד וכו' עכ"ל עיין למהרש"ל ומהרש"א בחולין ד"ק ע"ב וע"ש בחידושי':

דף יז.

גמ' רש"א כ"ש למכות וכו'. כ' הריטב"א בחידושיו דטעמא הוא כיון דאכליה במזיד אחשביה לאכילתו ולפ"ד לר"ש כ"ש בכרת ול"ד למכות וכ"כ ה' הלכות יו"ט דף ונ"ל להוכיח כן מגמ' בכריתות דכ"ב ע"א דפריך ארב דאמר בדם לב בהמה חייב כרת מברייתא דקתני בל"ת וכ' התוס' דל"מ לאוקמה בעוף מדקתני בל"ת ע"ש ומאי פריך נוקמה בעוף וכר"ש אלא ע"כ דלר"ש אפילו כרת מחייב ואפי' למ"ש רש"י דהל"מ היא י"ל דכך נאמרה ההלכה דאפי' כרת מחייב ולא למכות בלבד:

דף יז:

פירש"י בד"ה אפי' וכו' דהא ר"י וכו' וגבי אזהרה איכא קרא יתירא עכ"ל דבריו תמוהים דבגמ' לעיל לא משני אלא ריה"צ גמר עונש מאזהרה ואפי' למ"ש התוס' שם דפי' הגמ' הוא דהיכא דאיכא למיגמר עונש מאזהרה עונשין מ"ה מ"מ אצטריך למכתב גבי אזהרה דאל"ה אין עמ"ה ומנ"ל דמודה ר"י דאין מזהירין ודוחק לומר דהגמ' כאן פריך לפום שינוייא קמא דמשני בכריתות ר"י ס"ל עמ"ה כיון דבגמ' במכילתין לא משני הכי:

בד"ה והאנן וכו' וקתני ביכורים וק"ק וכו' עכ"ל תימה דביכורים וק"ק לא אתו בק"ו אלא באא"ע ושפיר לקי ולא הו"ל לפרש אלא דפריך הגמרא מדקתני הקדש חוץ לחומה ואין לו' דס"ל כשיטה ראשונה שכ' התוס' דמדבריו בד"ה איסורא לא משמע כן וי"מ דברי רש"י דכיון דמאי דאין מזהירין מ"ה משום דשמא יש שום פירכא בק"ו א"כ גם מאי דדרשי' באא"ע אינו לוקה דשמא איכא פירכא בק"ו וקרא לחוץ לחומה אתי ושפיר פריך ועוד מתרצים דהכי פריך כיון דאיסורא הוא דילפי' מק"ו נוקמיה לקרא לחוץ לחומ' וללקות וצ"ל דאינו לוקה דהוי לאו שבכללות אם כן מאי דדרשינן באא"ע אינו לוקה דלאו שבכללות הוא ושפיר פריך:

ודע דמסוגיא דשמעתין ק"ל עמ"ש הלח"מ בפ"ט מה' מ"א דכל דבר הנלמד באא"ע לא לקי עליה ע"ש דהרי כל הני שנלמדו באא"ע תנן בהו דלקי וי"ל דהכא כיון דבלא"ה איכא עשה בכל א' כדפירש"י דמי לבב"ח שכ' הלח"מ כיון דאיכא ק"ו וקרא לקי ה"נ כיון דאיכא עשה לקי אעפ"י שנלמד הלאו באא"ע:

תוס' בד"ה איסורא וכו' וק"ט דמנ"ל וכו' דהא אזהרה דביכורים וכו' עכ"ל ר"ל במסקנא דקרא דמהדר ופרושי ביכורים לא אתי אלא למלקות דער שלא קרא עליהם ולא אתי לשום איסורא דהא איסורא דעד שלא קרא מקרא קמא נפקא ואיסורא דחוץ לחומה מק"ו דמעשר וכן תודה ושלמים דקרא בתר' וה"ה דהו"מ לאוכוחי גם מבכור ואינך דקרא בתרא דכולהו לא אתו אלא למלקות לחוד וכיון דאשכחן בקרא בתרא דלא אתי אלא למלקות נימא נמי בקרא קמא דלא אתי דבכור ואינך אלא למלקות דלפני זריקה אבל מתודה ושלמים י"ל דאה"נ דקרא קמא לא אתי אלא למלקות דחוץ לחומה ומלקות דלפני זריקה מקרא בתרא נפקא:

דף יח.

בא"ד ופירכ' דודאי גבי חטאת וכו' עכ"ל הק' מהרש"א מאי פריך ולילקי משום בשר בשדה אימא דרבא מיירי בלא נכנסו לפנים אלא שבאו מחוץ ע"ש. ואין לתרץ דא"כ ל"מ משום חוץ לחומה כיון דמעשר ילפי' ומעשר בעי' שראה פני הבית דהא י"ל בלא נכנסו לעזרה מיירי רבא אלא שראו פני החומה דירושלם דמעשר בראיית פני חומת ירוש' סגי לכ"נ עיקר כמו שתי' מהרש"א:

דף יח:

גמ' אלא רבא מהאי קרא קאמר ר"ל מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך מיירי רבא ולעולם לוקה משום לאוי אחריני ולפ"ז מתרצא נמי מאי דפריך לעיל ולילקי משום דכל זר ולעולם לאו דזרות שייך אפי' במידי דלא חזי לכהנים כגון עולה ואימורין ול"ד לחטאת ואשם קודם זריקה דבסמוך ובזה מתורץ מה שהק' התוס' במנחות דע"ד ע"א בד"ה לאו וכו' מסוגייא דשמעתין ע"ש:

תוס' בד"ה ומאן וכו' דראב"י ס"ל הכי דתרי קראי מיירי בתנופה וכו' עכ"ל ר"ל ג"ש וקרא דוהנחתו אבל קרא דוהניחו הנחה ממש ולכך מצוה בהנחה אלא דלא מעכבא ודלא כפירש"י דמפיק תרי תנופה מוהניחו והנחתו והא דמשמ' ליה להגמ' דר"י פליג אראב"י היינו מדלא הזכיר ר"י הג"ש ועיין למהר"ם לובלין:

דף יט.

תוס' בד"ה ואי וכו' וק' דהא מוכח בפ' ק"ק וכו' עכ"ל ר"ל ונוקמה הכא דקס' קדשה ובלא נבנה המזבח דכיון דמשום אכילה לבד הוא דהא כבר נזרק דמו קודם שחרב דמי ליה מעשר שפיר ואינו ענין למ"ש התוס' בדיבור הקודם:

בא"ד לא יהא מתאכל כלל בירושלים בלא פדיון וכו' עכ"ל בהופרש קודם שחרב מיירי דאי אח"כ נאכל בכל ערי ישראל כמ"ש קודם לזה ולפ"ז מ"ש אח"כ ואין לתמוה וכו' ק' להולמו דהא בהופרש מקודם מיירי וצ"ל דחיסור לשון יש בדבריהם וכצ"ל הופרש אח"כ אמאי יעלהו לירושלים הא נאכל בכל ערי ישר' וע"ז הוא שכתבו ואין לתמוה וכו':

דף כ.

פירש"י בד"ה חייב וכו' וגמגום כדאמרינן לקמן וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דבפאתי הראש א"צ למדרש כיון דב' הם ויכול לעשות בב' ידים ע"ש ק' דבפאתי הזקן דקתני חייב חמש אמאי לא הוצרכו לדרוש:

דף כ:

תוס' בד"ה ל"צ וכו' וא"ת לוקמ' בזאח"ז וכו' ובה' מקומות רחוקים וכו' עכ"ל הכי משמע להו דאפילו בזאח"ז בעי' ה' מקומות רחוקים דכיון דבעלמא כה"ג לא מחייב והכא דוקא דגלי קרא דיינו דנוקי לקרא במסתפר בה' מקומות רחוקים :

גמ' ר"א אמר במסייע וד"ה אין זה ענין למ"ש בפ' המצניע דצ"ג מסייע אין בו ממש דהכא שאני דכתיב לא תקיפו והוזהר גם הניקף אלא דאינו לוקה משום שאין בו מעשה וכיון דמסייע הוי מעשה אבל התם עיקר האיסור אינו אלא משום מסייע ומסייע אין בו ממש ובמ"א כתבתי בזה באורך:

דף כא:

מתני' אף הלובש כלאים וכו' ה"ה דהומ"ל נמי לובש שמלת אשה דלוקה כמ"ש בב"י סי' קפ"ב ע"ש:

פירש"י בד"ה אי לאו וכו' וכן בשביעית משום חורש וכו' עכ"ל ולמ"ד חורש בשביעית אינו לוקה ס"ל דמחפה משום זורע כר' ינאי ובמה שלא כ' רש"י כמ"ד לוקה אינו מן הקושי ועיין למהרש"א:

תוס' בד"ה החורש וכו' וחמור קב"ה וכו' עכ"ל ומה שלא פי' בשור עולה ומחייב ב' אשור משום לא תעבוד ומשום מעילה וחמור חולין משום לישנ' דהן מוקדשין משמע דתרוייהו קדשים ועמ"ש רש"ל ומהרש"א בפסחים:

בא"ד דבגמ' קאמר מידי דאיתיה בשאלה וכו' עכ"ל י"ל בזה דבקב"ה מיירי בבא לידי הגזבר דליתיה בשאלה אבל ק"מ לא תליין בבא ליד הגזבר ובמ"א כתבתי בזה:

דף כב.

גמ' והרי הקדש וכו' כ' הריטב"א בחי' דהומ"ל בבא ליד הגזבר ע"ש וק' הא קודם דבא ליד הגזבר איתיה בשאלה ודמיא לנזיר שהדירו אביו דאפי' מת אביו חשיב איתיה בשאלה כיון דקודם שמת אביו בר שאלה כמ"ש הריטב"א גופיה בסמוך וה"נ בהקדש אע"ג דהשתא דאתא ליד הגזבר ליתיה בשאלה מ"מ חשיב איתיה בשאלה וצ"ל דמ"ש דהומ"ל בבא ליד הגזבר היינו שמקודם היה ביד הגזבר והקדישו בשעה שהוא ביד הגזבר דלא היה בתורת שאלה מעולם ומ"מ למדנו מדבריו דאפילו בק"מ שבא ליד הגזבר סגי אבל מדברי התוספות בכריתות דף י"ג ע"ב מבואר דבק"מ איתיה בשאלה עד שנשחט ונזרק דמו עיין שם:

פירש"י בד"ה מגו וכו' מוסיף דומיא דא"א ונעשית חמותו וכו' עכ"ל צ"ל דט"ס נפל בדבריו דהא אשת איש ונעשית חמותו איסור כולל הוא דהוי דלא ניתוסף איסור על החתיכה וחמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף כמ"ש בסנהדרין דף א' וכריתות די"ד ע"ב ע"ש וע"ש בחידושי':

דף כב:

גמ' והא לא קחיילה שבועה. ק"ל הא קרא דלהרע גבי קרבן כתיב אבל לבל יחל חייל כמו לאו והן דדוקא לקרבן כדאיתא בפ"ג דשבועות דכ"ד ע"ב לא הנחתי למלקות וכן מתבאר מדברי הר"ן בנדרים ד"ח ע"א דנשבע לקיים מצוה ולאו והן תרוייהו כי הדדי נינהו דבתרוייהו איכא בל יחל ומתניתין דהכא למלקות מיירי ומאי פריך ונ"ל דמכח זה משמע להו להתוס' דסוגיא דהכא פליגא וס"ל דלענין זה מלקות וקרבן כי הדדי נינהו ולכך הק' הא בעי' לאו והן ועיין להמש"ל שתמה ע"ד התוס':

דף כג:

גמ' תנינן אין בין שבת ליוה"כ וכו' התוס' בחולין דע"א כ' דמתני' שם דקתני הא' חייב כרת ושניהם סופגים את המ' דלא כר"י דאמר ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן וכ' מהרש"א דר"ל לשינוייא דר"נ דמתני' ר"י היא דלפום האי שינוייא ל"פ רבנן לאפוקי לאמרי בי רב דאמרי תנינן וכו' ע"ש ואין נר' דאפי' לר"נ ל"פ אר"י דאמר חלוקין עליו חביריו ולא קאמר ר"נ אלא דממתניתין אין ראיה ומ"מ מודה הוא דחלוקין עליו חביריו שכן קבל ר"י ע"כ נר' דט"ס הוא בדברי התוס' וצ"ל דלא כרחב"נ והרב המגיה בס' מש"ל כ' דדוקא בכרת שיש בו מיתת ב"ד ואין לוקין על הלאו שבו דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד הוא דאמר רחב"ג דכי לקו נפטרו מידי כריתתן אבל בכרת דיש בו לאו לחוד כי לקי על הלאו לא נפטר מכרת ע"ש ולפ"ר ק' מאי קאמר תנינא וכו' הא יוה"כ לאו לחוד' וכי לקי אלאו לא נפטר מכרת וי"ל דמ"מ אפילו בכה"ג כי לקי עוד מלקות אחר חוץ מהמלקות של הלאו נפטר מכרת אבל ק' מאי משני רי"צ היא הא אפי' ליכא מלקות בח"כ מ"מ כי לקי נפטר מכרת ויש ליישב:

דף כד.

גמ' הולך תמים זה אברהם הא דלא קאמר זה נח משום דס"ל כמ"ד דוקא בדורותיו היה תמים אבל אברהם כתיב תמים סתם א"נ תמים דנח ע"ד פרטי וי"ל דתמים בכל התורה קאמר אבל תמים דאברהם על מצות המילה כתיב ומחשב שפיר אחד מי"א שהעמידן עליהם:

לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו דלא חשש אולי ימושני אבי אלא משום שלא רצה לשקר ולומר לו שהוא עשו אלא אמ"ל לשון שהוא מסופק כמ"ש ע"פ אנכי עשו בכורך ולכך דרשו שפיר לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו ע"ה:

תם ונשלם מסכת מכות

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה