משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת סנהדרין
פרק ראשון
דף ב.
לא כהטייתך לטובה וכו' מק' ומטו בה משמא דמהר"א ברודא ז"ל אמאי אצטריך קרא דאחרי רבים להטות לאשמעי' דמטין לרעה ע"פ שנים הא שמעי' לה מדאמרה תורה יומת המת והיכי מ"ל אי כולן לחובה הא קי"ל דפוטרין אותו דגמירי דבעי הלנת דין וכדאמרי' לקמן וע"כ ברובא ע"כ. ואפ"ל דהו"א דאיך מטין אלא ע"פ רובא דמנכר דמה שנשארו הם מיעוטא דמיעוטא ואע"ג דאין מטין לרעה ע"פ שנים מ"מ רובא דמנכר שאני וכה"ג אמרי' בפ"ב דחולין ע"ש ולכך אצטריך קרא דאחרי רבים להטות דמטין ע"פ שנים:
תוס' בד"ה ד"מ וכו' ולל"ק לא חשיב האי שיור וכו' עכ"ל ולר"י דס"ל דגר צריך ג' דמשפט כתיב ביה כמ"ש התוס' לקמן י"ל דחשיב האי שיור ושייר נמי הא דגר צריך ג':
דף ב:
בד"ה דברי הכל וכו' ומאן דל"ל ע"פ לא בעי ג' וכו' וע"ק דר"י אית ליה וכו' עכ"ל הרמ"ה ז"ל לקמן אהא דאמרי' א"ב דשמואל כ' הא דלא קאמר א"ב דר' אבהו משום דרב אחא א"ש כר' אבהו דאע"ג דמדרבנן הוא החמירו ואמא דאין דיניהם דין ע"ש ומדבריהם הללו נראה דלא כהרמ"ה אלא דר"א לא אתי כר' אבהו דכיון דמדרבנן הוא. דיניהם דין והא דל"ק א"ב דר' אבהו משום דאז הוה ק"ל ארב אחא מר' אבהו דקשיש מיניה דכן דרך הגמרא להקשות מדברי האמוראים הראשונים ולכך מייתי דשמואל דהשתא אתי ר"א כשמואל ועיין להרמ"ה גופיה לקמן שהוכיח דלית הילכתא כר' אחא משום דקי"ל כרבי אבהו וצ"ל דס"ל לקושטא דמילתא דר' אחא לא אתי כר' אבהו אלא משום דאיכא למידחי דאפי' מדרבנן אין דיניהם דין ניחא ליה להגמ' למנקט א"ב דשמואל:
בא"ד וי"ל מדכ' רחמנא מומחין גבי גזילות וכו' עכ"ל לפי"ז ק' אמאי לא משני הגמ' לעולם אין ע"פ וממשפט אחד שמעי' ג' ומאי דלא בעי מומחין מרגלי גבי גזילות וכבר נרגש מזה מהר"ם שיף ז"ל אבל אין להקשות דהו"ל לשנויי לעולם ע"פ ס"ל והא דלא בעי' מומחין. מדגלי גבי גזילות דכיון דג' ומומחין מחד קרא נפקי כיון דגלי דלא בעי מומחין ולא קאי אלהים אהלוואו' א"כ גם ג' לא בעי דלא כמ"ש בביאור מהרמ"ש:
דף ג.
גמ' שלא דלת וכו' משמע דג' הדיוטות שכיחי ובגמרא בקדושין דס"ג דאמרי' מי יימר דמזדקקי תלתא היינו למ"ד ע"פ שנו כאן ובהודאות והלוואות מדאורייתא בג' מומחין א"כ גר נמי ג' מומחין דכמשפט כתיב וג' מומחין לא שכיחי ועיין להרב בתי כהונה מה שהקשה אגמ' דקידושין הלזו מגמ' דפ' כירה גבי נשאלין לנדרי' וכו' ע"ש:
תוס' בד"ה שלא וכו' וי"מ דוקא גזילות שע"י חבלות וכו' עכ"ל אבל גזילות או חבלות לחודייהו לא ובהכי מתורץ גם מה שהקשו מההיא דחנן בישא דאי ר"ל דלא מיעטו הי"מ אלא גזילו' לחודייהו אבל חבלות לחודייהו לא דיינינן אכתי קשיא מההיא דחנן בישא וכ' מהרש"א דמתני' ודאי דגזילות או חבלות קתני מדאמרי' לעיל גזילות דכתיב ונקרב וכו' ע"ש ואפ' דאין ראיתו מכרעת וכמ"ש מהר"מ שיף מ"מ כ"ן מדפריך לקמן חצי נזק היינו חבלות וצ"ל לפ"ד מהרש"א דמשנתנו דבעי' מומחין בגזילות או חבלות בא"י קאי דדוקא בח"ל הוא דעבדי' שליחותייהו וכמ"ש הר"ן בחי' ועיקר קושית התו' היא אהא דאמרינן דבמידי דלא שכיח לא עבדי' שליחותיהו וע"ז תי' דדוקא גזילות שע"י חבלות הוא דלא שכיח:
בד"ה לרבא וכו' משום דר"ן קאי כוותיה וכו' עכ"ל הט"ז הוכיח מדלא כ' דרב אחא קאי כוותיה דס"ל כמ"ש הרמ"ה. דר"א א"ש כר' אבהו ע"ש וכבר הוכחתי לעיל בד"ה דברי הכל דהתוס' לא ס"ל כמ"ש הרמ"ה:
בד"ה נזק וכו' דהא איתא בהחובל וכו' עכ"ל ה"ק נימא דמתני' בא"י וכמו שכן הוא להי"מ שכ' בד"ה שלא וכמ"ש שם וי"ל דמדקאמר היינו חבלות משמע כדין חבלות ממש ואכתי ק' מאי פריך הגמ' היינו חבלות נוקמה בנזקי שור בשור דדנין בבבל ולאו היינו חבלות ומתני' בבבל ובנזק ג' הדיוטות קאמר וי"ל דמדקתני לה בהדי תשלומי כפל משמע דמומחין קאמר והתוס' ניחא להו לאוכוחי טפי מלישנא דגמ':
דף ג:
בד"ה ד"מ וכו' ואמאי לא נילף ק"ו מד"נ וכו' עכ"ל מכאן יש להוכיח דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מדאורייתא דאי איתא דמדרבנן הוא לא מקשי' מידי ועיין לה' קמ"ר ח"ב בתשו' סי' י"ב שנסתפק בזה ובעיקר קושי' התוס' י"ל דהא דהולכין בד"נ אחר הרוב אפי' בדליתיה קמן הוא הל"מ דמקרא לא נ"ל אלא ברובא דאיתיה קמן וכיון שכן הא קי"ל דאין דנין ק"ו מהלכה ואע"ג דבפ"ק דחולין מייתי דאזלינן בתר רובא מרוצח ונ"ל מהתם ר"נ אפי' בדליתיה קמן מ"מ הנך אמוראי דהתם דלא מייתו מרוצח ע"כ דס"ל דאין ראיה מרוצח וע"ש בתוס' וא"כ להנך אמוראי י"ל דבד"נ מהל"מ ושמואל כהנך אמוראי ס"ל ומה"ט לא מייתי התוס' כאן מההיא דפ"ק דחולין שהיא עיקרא דהך מילתא והוצרכו לאתויי מפ' ן' סורר ומורה ועמ"ש בחי' שם בפ"ק דחולין:
גמ' מה למטה שנים וכו' קשה אמאי לא מוקי טעמא דר' משום ירשיעון תרי ותרתי אלהים דדריש קרא קמא מדהול"ל אל השופט כר' יאשיה הרי ד' ואין ב"ד שקול הרי ה' שו"ר להר"ן שהק' כן ומה שתי' לזה אינו מחוור כלל ע"ש ונ"ל דאי מוקי הכי א"כ רבנן פליגי בתרתי דע"כ או דלא דרשי תחילות או דל"ל אין ב"ד שקול דאי אית להו תרוייהו אייתר חד אלהים דלא לכתוב אלא ב' ואין ב"ד שקול הרי ג' ופליגי נמי ביש אם למסורת ולא ניחא ליה להגמ' לומר דפליגי בתרתי:
דף ד.
תוס' בד"ה כולהו וכו' ורבנן מפ' כפת כתיב וכו' עכ"ל הוצרכו להביא סברת רבנן דלא נימא דכפות כתיב מליאה ולא שייכא בפלוגתא דיש אם למקרא או למסורת:
בא"ד לחייב בב' מצות וכו' והמסורת ולחייב וכו' עכ"ל לכאורה ק' א"כ מאי. מייתי הגמרא בשמעתין מנפשות נימא נמי או נפש או נפשות כמו ההיא דמצות וי"ל דל"ד דגבי נפשות כיון דקרי' נפשות דאפילו מב' מתים כ"ש ממת אחד ולא אצט' המסורת לאשמועי' דאפי' מצוה אחת דלא איקבע איסורא מייתי אשם תלוי והמקרא לאשמעי' דאפי' איקבע איסורא לא מייתי חטאת אלא אשם תלוי דל"ד למאי דאזלינן בעלמא בתר חזקה:
בא"ד ומפ' בגמ' לולב אחד משום דכתי' כפת וכו' עכ"ל אלא ע"כ משום דלא מכחשי דדריש כפת כריב"ב ומה שהק' מהרש"א ז"ל דכבר כתבו התו' דהגמ' כאן ס"ל דריב"ב מטעמא אחרינא וכו' ע"ש ל"ק דאע"ג דלריב"ב י"ל מט"א מ"מ רע"ק ע"כ מהאי טעמ' הוא ומה שהק' דא"כ אמאי לא תי' דמה"ט לא מייתי הגמ' הא דריב"ב משום דלא מכחשי ע"ש י"ל שלזה כיונו התו' במ"ש ונראה וכו' וכ"כ מהר"ם שיף ז"ל ועמיתנו הרב מהרש"ש הי"ו ההוא אמר דלמ"ד יש אם למסורת לא דריש המקרא אפי' היכא דלא מכחשי ולא כ' התוס' דהיכא דלא מכחשי דריש תרוייהו אלא למ"ד יש אם למקרא וא"כ ריב"ב מדדריש תרוייהו היכא דלא מכחשי ע"כ היכא דמכחיש יש אם למקרא ס"ל ולכך מק' התוס' אמאי לא מייתי ריב"ב ולא היא שהרי ריה"ג בפרק כ"ש דל"ו דריש לחם עוני למי שנאכל באנינות הרי דדריש המקרא ואמאי לא מייתי ליה בשמעתין אלא ע"כ משום די"ל דס"ל יש אם למסורת ושאני התם דלא מכחשי מיהו ק"ק במה שכתבו התוס' להא דריב"ב משום ט"א אכתי ק' אמאי לא מייתי דריה"ג ויש לישב:
בד"ה כל וכו' והוה חשבי' לכולהו מתנה אחת וכו' עכ"ל קשה דלב"ש מאי א"ל שהרי כתבו בדבור שאח"ז דלב"ש ל"ל הך סברא דכפרה בכדי לא אשכחן וא"כ אפי' מחשבו לכולהו מתנה אחת לא ליעכבו וי"ל דלפום האי תירוצא ס"ל כתי' בתרא שכ' בדבור שאח"ז דמשום שפיכת שיריים וא"כ אי לא עשה שפיכת שירים ועשה מתנה הו"א דהוי כעשה חצי מתנה דלא מהני קמ"ל:
בא"ד להכי אצטריך קרא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א מברייתא דלקמן וי"ל דלא דרשינן ישפך לדרשא אחרינא אלא השתא דכתיב בחטאת וכפר ואייתר ישפך אבל אי לא כתיב וכיפר דרשינן ישפך למתנה אחת וא"ש מה שכתבו התוס' להכי אצטריך קרא דהיינו קרא דישפך ואפי' לב"ה:
בד"ה ושתים וכו' וא"ת הול"ל וכו' עכ"ל י"ל בזה במ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ג דהיכא דהסברא אינה פשוטה כ"כ אמרינן מילתא דאתיא בסברא טרח וכתב לה קרא וא"כ י"ל דהך סברא דכפרה בכדי לא הוי סברא פשוטה ואמרי' טרח וכ"ל קרא ולא דרשי' לעכב וכה"ג כ' מהרש"א בפסחים דס"א ע"א דמוקמי לקרא ללאוי יתירי. ול"מ לעכב אע"ג דאמרי' בכ"מ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ול"מ ליה בלאוי יתירי וה"נ דכוותא:
בד"ה מנין וכו' לאו שהיה פשוט לו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל דא"כ לא נכתוב לא נפשת ולא נפשות וידעינן דמ"ל חד מ"ל שנים כמו דאשכחן גבי בשר:
בד"ה ורבנן וכו' וקאמר ורע"ק לטעמיה וכו' עכ"ל כנראה דשפת יתר הוא הא דכ' הא דרע"ק לטעמיה וי"ל דמשום די"ל דרי"ש בעלמא ס"ל יש אם למסורת והכא דאיכא גילוי דנפשת יתירא הוא דרשי' יש אם למקרא דהיכא דמוכחי קראי שאני ומטמא מב' מתים לזה כ' דמדקאמר רע"ק לטעמיה מוכח דרי"ש לא מטמא מב' מתים:
דף ד:
גמ' דכ"ע יש אם למקרא ק"ק הא רבנן ס"ל כפת כתי' בסוכה שהביאו התוס' לעיל בד"ה כולהו וי"ל דמ"מ דרשי כפות לשיהיה כפות ולא פרוד מיהו למ"ש מהר"ם לובלין לעיל בד"ה כולהו דאפי' מכפ' כפו' ולא פרוד ק' ועיין להר"ן בחי' בשמעתין:
דף ה.
תוס' בד"ה ואם וכו' ואפי"ה יחיד מומחה דן וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דמשמע להו דכגון אנא קאי אברייתא וא"כ כיון דאמרי' כגון אנא דנקיטנא רשותא היינו יחיד מומחה דקתני בברייתא וקאמר אבל לא נקיטנא דיניה לאו דינא הרי דאפילו לרבי אבהו אתייא ברייתא ורש"י פי' דברייתא דלא כר"א ע"ש והא דלא סגי ליה לומר דאפילו לא קאי אברייתא מ"מ הרי קאמר דנקיטנא רשותא מהני ולרש"י לא מהני לר"א משום די"ל דרש"י לא קאי אנקיט רשותא דבנקיט רשותא מודה דמהני ומומחה דברייתא לא נקיט רשותא וא"כ אפי' נימא דכגון אנא קאי אבריית' י"ל דלא כתב רש"י דל"ל עירוב פרשיות אלא לפום מאי דמסיק הגמ' דמומחה דברייתא לא נקיט רשותא אבל לפי הצד דמצדד הגמ' דכגון אנא דנקיטנא רשותא ומומחה דברייתא בנקיט רשותא א"ש הברייתא אפי' כמאן דאית ליה ע"פ ול"ק קושיית התוס' לפמ"ש מהרש"א בכונתם ועיין במהרש"א לקמן ד"ו ע"א בפירש"י בד"ה דן וכו' ע"ש ודו"ק:
בא"ד ודוחק לפ' דיניה לאו דינא לכתחילה וכו' עכ"ל לכאורה מלבד הדוחק לא פשיט הגמ' מידי מעובדא דמר זוטרא וי"ל דפשיט דאי איתא דבעי נקיט רשותא איך דן מר זוטרא אי מיירי בדלא קבלוה עלייהו והיינו במאי דקאמר ואי לא זיל שלים ונפרש ואי לא קבלוה כלל כדפירשו התוס' לקמן ואפילו דרש"י פי' בקבלוה עלייהו לדון דין תורה מ"מ כוונתם דדוחק לפ' כן אפי' אם נפרש כפירושם דלקמן דבלא קבלוה מיירי:
דף ה:
גמ' וא"א ליהוי כב' שדנו וכו'. כ' הר"ן בחי' דלהמפרשי' דנקראו ב"ד חצוף משום דיודעין הבע"ד מי הם שזיכו אותם או חייבו משא"כ בג' דכל א' יאמר לא אני חייבתי או זכיתי קשנא מאי פריך הא הכא הוו ב"ד חציף כיון שאמר איני יודע ידעי הבע"ד מי המחייבים או המזכין ועוד קשה להמפרשי' הללו דלפ"ד בקיום שטרות דבעי' ג' ולא סגי ברובא גם בג' הוו ב"ד חצוף ומהגמ' בפ"ב דכתובות דכ"ב ע"א משמע דבג' לא הוו ב"ד חצוף גם בקיום אלא בשנים:
דף ו.
תוס' בד"ה וכ"ת וכו' תימה מאי קאמר וכו' ומאי קאמר נמי ר"א וכו' עכ"ל לפמ"ש התוספות ריש מכילתין בד"ה ד"ה דר"א לא חשיב הך ברייתא דרמב"ח דלא מתניא בי ר"ח וכו' ע"ש ניחא שפיר:
בגמ' סברוה לכ"ע מקשים וכו' ק"ק למ"ש רש"י בריש מכילתין דדברי הכל דקאמר ר"א היינו תנאי דפליגי בפשרה לפום הסברוה דלכ"ע מקשי' תקשי להו מאי דברי הכל דקאמר ר"א ואפש"ל דזהו מ"ש לימא כתנאי ור"ל וקשיא לר"א ולפי"ז ניחא מ"ש התוס' אמאי לא קאמר דשמואל ודאי תנאי היא אך אין זה במשמע אומרו לימא כתנאי ע"כ צ"ל דלא כ"כ רש"י אלא למסקנ' אבל לפום הסברוה ר"א אברייתא דרשב"ג דלעיל קאי וקמ"ל דרבנן דרשב"ג ל"פ בדין אלא בפשרה ואכתי ק"ק בגמ' אמאי לא מוקי דכ"ע לא מקשי' ומ"ד בג' ס"ל דהוי כקנין בטעות וכמ"ש התוס' בד"ה והלכתא וי"ל:
דף ז:
גמ' ומייתי כולהו טבחי דמתא וכו' עיין בריש הוריות דהלשון משונה מכאן דשם איתא מכניף ומייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ע"ש:
דף ח:
תוס' בד"ה וחכ"א וכו' ויש ללמוד מכאן וכו' וסברא הוא דלא גרעה וכו' עכ"ל בסוף יבמות פליגי תנאי דח"א עדי נשים א"צ דו"ח דכיון דאיכא כתובה כד"מ דמי וח"א צריכין דו"ח דכד"נ דמו ופירש"י משום דא"א בחנק משמע אפי' למ"ד בד"נ היינו טעמא משום דשרי א"א לעלמא אבל לאוסרה על בעלה דליכא מיתה כר"מ דמו ונר' דלא אצטריך התם לה"ט דשרי א"א לעלמ' אלא משום דאיכא כתובה ובד"מ דמו אבל לאוסרה על בעלה דליכא כתובה לא דאי אסרי לה ליכא כתובה ואי שרו לה תשב תחת בעלה וליפא נטילת כתובה וכמ"ש הב"ש סי' י"ז סקס"ג ע"ש וא"כ ודאי דבעי דו"ח. מיהו ק"ל אמ"ש דש ללמוד מכאן וכו' דנימא דאפי' דלא בעי דו"ח מ"מ אי דרשו וחקרו והוכחשו הוי הכחשה שהרי בד"מ דלא בעי דו"ח אי דרשו וחקרו והוכחשו הוי הכחש' כמ"ש הטור וש"ע ח"מ דס"י ל' ע"ש וראיתי לבעה"ת שער כ"ד שכתב י"א דבר"מ אפי' אי הוכחשו בחקירות כשרין כיון דלא בעי דו"ח ע"ש ונר' שזה דעת התוס' כאן וראיתי להרב פני משה ח"ב סי' ב' דף י' ע"א שיצא לידון בדבר חדש דאפי' לא בעי דו"ח בעדי קידושין מ"מ ה"ד אי הוכחשו בדבר דעבידי למיטעי אז תלינן דאחד מהם טעה בדמיונו אבל בהכחשה גמורה דלא עבידי למיטעי בודאי חד מינייהו משקר ובמילתא דבעי שני עדים לא מצטרפי עש"ב ומדברי התוס' הללו אין נראה כן דאי איתא דהכחשה דלא עבידי למיטעי לא מצט' היכי למדו מכאן דלאוסרה בעי דו"ח דילמא מיירי בהכחשה גמורה דלא עבידי למיטעי ולכך בטלה עדותן מיהו נ"ל דהוכחת התוס' מאוקמתא דאוקמוה בפלוגת' דבן זכאי ורבנן ואיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות ולאוקמתא הלזו ר"מ ס"ל דהוי הכחשה ולא חיישינן לסהדי אחריני וא"א דלעדי לאוסרה על בעלה לא בעי דו"ח הרי לאוסרה ל"ל בה בהכחשה דבדיקות ואסורה על בעלה ול"מ מאה כסף דלא קרי' לו תהיה לאשה ואף דשוב הביא האב עדים והכחישום מ"מ ניחוש עבידי למיטעי דבכה"ג אפי' רבנן דבן זכאי מודו דהוי הכחשה אפי' בבדיקות שהרי בעדי קידושין דלא בעי דו"ח היכא דליכא למיטעי הוי הכחש' ועיין למרן בב"י באה"ע סי' י"א ובש"ע שם:
בד"ה חוששין וכו' אכתי נ"ל במאי דחוששין לכבודן וכו' עכ"ל ק"ק לפי"ז רבה אמאי לא מוקי ובכה"ג ומכח קו' זו היה נ"ל דרבא חולק בסברא זו וס"ל דבדינא אחרינא אין חוששין לכבודן של ראשונים ולפי"ז ניחא מה שהק' מהרש"א בתוס' בד"ה רבה ע"ש: בד"ה באשה חבירה וכגון דאמרי וכו' עכ"ל. עיין פירש"י דנרגש מזה וכ' דאמרי דמאי דלא התרו בה משום דידעי בה שהיא חבירה וכיון דאמרו כן ע"כ להורגה באו ועיין להתוס' לקמן ד"ט ע"ב בד"ה עדי ע"ש:
דף ט.
גמ' בפלודתא דרי"ש ורבנן הומ"ל דכ"ע כרי"ש ופלוגתייהו בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אי לוקין עליו אלא משום דלא אשכח דפליגי תנאי בהדיא בהכי: תוס' בד"ה דאתרו וכו' חדא דא"ל דלוקין עליו לפי סברת ר"א וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל נימא דהא דס"ל הכא דלוקין יליף מעדים זוממין ע"ש וי"ל דכיון דכבר שמענו אזהרה מלא תענה א"כ קרא דואם בן הכות לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאזהרה דמיתה כבר ידעינן מלא תענה דטעמא דאין לוקין משום דהלאו בא לאזהרה דמיתה שו"ר דהא ליתא דאקרא דואם בן הכות לחודיה לא לקי אלא משום לא תענה דגלי קרא דזה נכלל בלאו דלא תענה כמו שנראה מדברי התוס' לקמן דף י' ע"א בד"ה משום ע"כ נר' עיקר כמ"ש מהרש"א דמעדים זוממין לא ילפי' דחידוש הוא:
בד"ה בזמן וכו' היינו במח' שנחלקו במשנה זו וכו' עכ"ל והא דלא ניחא להו למימר דפליגי בנתכוונו ולא התרו ור"מ כר' ורבנן כר"י משום דהגמ' באוקמת' הלזו לא הביא הך משנה דבעי' ב' עדיו מתרין בו אלא לקמן באוקמתא אחריתי. ויש מקשים דכיון דר"מ בראיה לבד מפסלי לאוקמתא הלזו תקשה להו לר"מ ל"ל הא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כמו שהק' לר"י וי"ל דלא הוק"ל לר"י אלא משום דס"ל הא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה הלכה כן וא"כ לר' יהודה דפ' כר"י היכי קי"ל לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל ר"מ אפילו דלית ליה לא איכפת לן כיון דלית הלכתא כוותיה:
דף ט:
בד"ה בפלוגתא וכו' א"נ איירי דיש לבעל ב' כיתי עדים וכו' עכ"ל הק' מהרש"ל ז"ל דאי מיירי בהכחישו' עדי האב הכחשה גמורה א"כ גם עדים אחרים שיבואו יוכחשו ע"י עדי האב ואי מיירי דליכא עדי האב א"כ אמאי אצטריך למי' לרבנן דחיישי' לסהדי אחריני הא עכשיו איכא חיוב מיתה ע"י עדי הבעל ע"ש. ולזה י"ל דמיירי דעדי האב הזימו לעדי הבעל שלא בפניהם דהזמה שלא בפניהם הכחשה הויא כדאיתא בפרק ב' דכתובות והוו כ"ב כיתי עדים המכחישות זא"ז וליכא ה ימנותא לשנים טפי מהראשווני' וכיון דבעמנו הייתם הוא השתא כי אתו סהדי אחריני לא מתכחשי ע"י עדי האב ומ"ש מהרש"ל דמיירי דלא התרו בו הם ע"ש ק' דא"כ דמיירי בדליכא עדי האב ע"כ מה שדנין עכשיו לרבנן הוא להפסידה כתובת' ולא הוי דומיא דכ"ג לר"מ שהוא על מאה כסף כיון דאי תכחוש בבדיקות לר"מ הוי הכחשה וכמו שהק' התוס' לעיל בד"ה והביא. ואי לא נחתו התוס' בתי' זה להכי ולא איכפת לן בתי' זה אי לא דמיא דרבנן לדר"מ אכתי קשה אמאי כ' דחיישינן לסהדי אחריני ובדלא התרו נוקמה באתרו ובדאיכא חיוב מיתה עכשיו ולכך בעו רבנן כ"ג ומהרש"א הק' ע"ד מהרש"ל דאפי' כי אתו סהדי אחריני ע"כ בדליכא התראה כמו שהעידו אלו כדמוכחא כולה סוגיא ע"ש ולזה י"ל דמיירי דסהדי אמרי שלא התרו הם אלא אחריני ולפום אוקמתא זו ר"מ ורבנן ס"ל כר"י דאמר עד שיהיו ב' עדיו מתרין בו גם מה שהקשה מהרש"א ממ"ש התו' בתי' קמא י"ל דמ"ש התוס' דאמרי לא היה שם עד א' נחתי ליישב לפירש"י ומ"ש התוס' דטעמא דרבנן לפיר"ת וכו' אע"ג דליכא למיחש לסהדי אחריני היינו נמי משום דהכחישום עדי האב הכחשה גמורה ולאו משום דאמרי הני סהדי דליכ' סהדי אחריני ומ"ש מהרש"א בישוב דברי התוספות לא נהירא לי דכי היכי דהיכא דאיכא ב' כיתי עדים המכחישו' זא"ז בכה"ג דשעות אמרי' טעו אינשי כדי שלא יהיו מוכחשים ה"נ אפי' ליכא סהדי אחריני כיון דעדי האב מכחישים לעדי הבעל אמרי' טעו אינשי בשעות כדי שלא יהיו מוכחשים דטעמא הוא משום כדי שלא תהא עדות מוכחשת כמ"ש בדברי הפו' ומ"ל הכחשה ע"י עדים אחרים מ"ל ע"י עדי האב:
בד"ה עדי וכו' מתוך שיכולין לו' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ועי"ל דלעיל איכא לאוקמ' בדאמרו בעל וחזר ובעל וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה באשה:
בד"ה לרצונו וכו' שהוא פסול מחמת ששונא וכו' עכ"ל תמה מהרש"ל דהא קי"ל שונא כשר להעיד ובתשו' כ' דבשונא גמור פסול ול"פ רבנן ור"י בפ' ז"ב אלא בשונא שלא דבר עמו ג' ימים ע"ש. וק' דא"כ מאי פריך הגמ' שם לרבנן והוא אויב לו למ"ל נוקמה בשונא גמור ומה"ט אין לו' דבד"נ מודו רבנן. גם מ"ש מהרש"א דהגמרא במכות פריך אליבא דר"י דמסתמא ל"פ אדרע"ק ע"ש. תימה דא"כ במאי דחו התו' פי' זה מסוגי' דשמעתין דאנוס כשר נימא דסוגיין אליב' דרבנן דקי"ל כוותייהו דשונ' כשר. ועוד דמאי פריך במכות נימא דר"י ס"ל כר' אליבא דרע"ק דבעי' התרו בו דהיינו נתכוון להעיד:
דף י.
פירש"י בד"ה משום וכו' ואא"ע לעדות ממון וכו' עכ"ל ולפי"ז לר"מ דס"ל לוקה ומשלם ומיתוק' קרא בעדות ממון פליג אמתני' דבן גרושה דכיון דלא מייתר קרא לא לקי אבן גרושה דבעי' כאשר זמם וממיל' לא הוי עדות כלל דבעי' עדות שאתה יכול להזימה ע"ש בתוס' ריש מכות וכיון דלא הוי עדות ליכא לאו דלא תענה וזה דוחק דמשמע דליכא מאן דפליג אמתניתין דבן גרושה וכמ"ש התוס' בשמעתין:
גמ' א"ק ונקלה אחיך מפירש"י נראה דמאחיך נ"ל דכשמת לא מיקרי אחיך ועיין להריטב"א בחי' במכות דף ה' ע"ב שכ' דגם המת נק' אחיך וכדכתיב להקים לאחיו שם אלא הכא מלעיניך נפקא ע"ש:
דף י:
גמ' למחיה ב"א וכו' ק"ק נימא דמאי דקתני אמדוהו לעשרים היינו דאמדוהו דבמכת העשרים ימות וא"כ כבר מת ולא מחי' למיתה וי"ל דלשון אמדוהו לקבל משמע דיכול לקבל העשרי' ועדין חי הוא:
עוד בגמ' אמר רבא קידוש ביום עיבור בג' יל"ד אמאי לא אוקמה עיבור ממש ולא קשיא לא ליקדשיה וממילא איעבר דכיון דשלא בזמנו אין מקדשין אותו וכיון דאין מקדשין אותו לא ידעי דאיעבר שהרי פירש"י בד"ה לא ליקדשיה וממילא כי מקדשין למחר וכו' משמע דאי לא מקדשין ליה למחר לא ידעי וי"ל דניחא ליה לאוקמה בקידוש משום דאי עיבור ממש קשיא אמאי לא קתני קידוש שהרי ר"מ ס"ל קידוש בג' ורב אשי ס"ל דה"מ דמתני' אעיבור שנה קאי ועיבור חדש לאו ר"מ היא ועיין להת"ח באוקמתא דר"א. ויש מי שתי' דלעולם כיון דלא קידשוהו ביום עיבורו ידעי' שהוא מעובר אפי' אין מקדשין אותו למחר ומ"ש רש"י כי מקדשי למחר היינו דלא תימא פלימו הוא דאין מקדשין בזמנו לזה קאמ' דמ"מ כי מקדשין למחר ידעי ובאוקמת' דרב אשי לא קשה נוקמה בעיבור ממש ומשים דלא ידעי כיון דאין מקדשין אותו לא בזמנו ולא שלא בזמנו דא"כ אפי' החדש חסר צריך שיודיעו ואין לומר כיון דבעבור אמרי שחוא מעובר כשלא יאמרו שהוא מעובר ידעי שהוא חסר דאכתי קשה אמאי לא התקינו להפך דבחדש חסר יאמרו ובמעובר לא יאמרו וכיון דלא אמרי ידעי שהוא מעובר:
דף יא:
גמ' אין מעברין את השנים אלא ביהודה וכו'. י"מ אמאי לא חשיב בפ"ק דכלים במתניתין שעשר קדושות יהודה מקודשת מכל א"י שאטבדין בסראת השנים וי"ל כיון דאם עברוה מעוברת לא חשיב לה ומתני' דהתם כת"ק אתיא שהרי לא חשיב יהודה מקודשת שמביאין ממנה עומר לכתחיל' כדחשיב שם א"י מקודשת שמביאין ממנה עומר אלא ע"כ כיון דאינו אלא לכתחילה לא חשיב לה והר"מ בפ"ד מה' קידוש החדש פסק כת"ק ולא כעדות דחנניה נראה שסמך אמתני' דכלים דאתיא כרבנן:
תוס' בד"ה א"ד וכו' עבידי דטעו בהו עכ"ל לפ"ז ודאי דלרשב"ג אם עברוה על אחת מהם מעוברת ולת"ק כין דאשלו לתקופה דלא טעו אין מעברין ע"כ דמדאורייתא הוא ואם עברוה אינה מעוברת וא"כ פליגי בתרתי ויש ליישב:
בד"ה אין וכו' וק"ק דבברכות וכו' עכ"ל. יש מי שתי' דהתם אליבא דרבנן דע"כ לא דרשי להאי דרשא דלשכנו תדרשו דאי מקרא מן התורה נ"ל ודאי דאינה מעוברת ולכך מייתי מקרא דדברי קבלה מיהו הר"מ בפ"ד מה' קידוש החדש פ' כת"ק ומייתי קרא דלשכנו תדרשו לענין לכתחילה ע"ש:
דף יב.
גמ' איני והא שלחו ליה וכו' הת"ח הק' לס"ד דגמרא דעיבור ממש הא אין מעברין על התקופה לבדה ואביב ופירות האילן אינם יודעים מקודם מה יהיה בניסן ומכח זה הכריח דעל תקופת ניסן מעברין לחודה ודוקא על תקופת תשרי לחודה הוא דאמרינן לעיל דאין מעברין כ"כ הר"מ בה' קידוש החדש ע"ש והי"ל להכריח כן טפי מברייתא דלקמן דקתני אין מעברין משנה לחברתה לפי פירש"י:
תוס' בד"ה ומפני וכו' וי"ל דאם איתא דעיברה וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א דילמא לא עיברוה משום דהיתה שביעית או מ"ש א"ש וי"ל דהגמ' קא דריש מייתורא דקראי דקראי יתירי הם וע"כ אתו לדרשא לאשמועי' האי דינא דאין מעברין מפני הבצורת ול"צ למכתב הטעם דלא עברוה כיון דקראי משתעו בשני בצורת כדפירש"י אבל אי משום שביעית או מ"ש הו"ל למכתב זה בקדא והתוספרת מק' דנימא דקראי אשמועי' דמעברין ולא חיישי' לשני בצורת:
בד"ה ולא וכו' דמשמע דמודה ר"ש ברישא עכ"ל הא דלא מוכחי דא"כ למ"ל דתני ג' שנים הא משנה לחבירתה שמעי' לה די"ל משום ר"ש נקט לה מה שהק' מהרש"א אפי' לפי' קמא לא יתכן וכו' ע"ש י"ל דחזרו וחשבו פעם אחרת כדפירש"י בל"א אע"ג דרש"י לא כ"כ בפי' קמא מ"מ י"ל כן לפי פירושם דלעיל:
דף יב:
גמ' א"ה ר"ש וכו' הק' מהרש"א היאך ס"ד דר"ש אין מעברין לכתחילה כיון דס"ל דחויה ע"ש ול"ק דאפי' דהוי' א"מ לכתחיל' משום טירחא דב"ד וכ"כ הרמ"ה לת"ק דס"ל אין מעברין לכתחילה דס"ל דחויה ומשום טירחא דב"ד וכן הר"מ כ' דחויה ופ' א"מ לכתחילה ומהרש"א תי' דר"ש ס"ל הותרה וצריך יצוי ציץ ע"ש נר' דזה תליא בהנהו לישני דפ"ק דיומא ד"ז היכא דאיכא טמאין וטהורין כההוא בית אב אי עבדי בטומאה למ"ד הותרה ע"ש. מקשים לפמ"ש ביומא ד"ו ע"ב דרבא ס"ל הותרה ובפסח דחויה ע"ש מאי פריך הגמ' דר"י אדר"י ונר' דל"ק דר"י קאמר בכל הקרבנות דיוה"כ דפנים הותרה אפילו בפרו של כ"ג דדמי לפסח:
עו"ש בגמ' ר"ן אמר מעובר ומקודש הקשה מהרש"א לר"ן אמאי ביקש חזקיהו רחמים כיון דבדיעבר מעובר ונקודש דהא ר"י מייתי ראיה דלא כת"ק אלא דאפי' בדיעבד מ"מ מדבקש רחמי' ע"ש. ול"ק דהא דאין מעברין לכתחילה לת"ק משום טירחא דב"ד כמ"ש הרמ"ה וכיון דהם רצו לטרוח מחלו וליכא שום נדנוד איסור משא"כ בהא דאין מוקדשין ביום ל' של אדר איכא איסורא לכתחי' וביקש רחמים על לכתחי' ומ"ש מהרש"א דלר"ן עיבר חזקיהו אחר שקידש' ניסן ע"ש ליתא דהיכי טעי חזקיהו בזה וכדפריך הגמ' לעיל ול"ל לחזקיה החדש הזה לכם:
דף יג.
תוס' בד"ה ור"י וכו' דלא יתכן לפרש כן מילת' דר"י וכו' עכ"ל. כ' מהרש"א דבמאי דקא' ט"ז קודם החג אין מעברין א"א לפ' מלמעלה למטה דכיון דמלמעלה א"מ כ"ש מלמטה ע"ש. ובלא"ה אפילו ר"י אמר מעברין א"א לפ' מלמעלה למטה דהא למעלה נמי אין מעברין דר"י ע"ד ב"א ס"ל ומאי דקאמר ט"ז איידי דתנא רישא וכו' כדקאמר הגמ' בסמוך אלא משום דקושטא הוא דר"י אמר א"מ נקט כן:
בד"ה ט"ז וכו' ונופלת בי"ז משום תשרי וכו' עכ"ל כ"מ בגמ' דמשום תשרי ומהרש"א הק' מנ"ל להגמרא הכי נימא דמשום ניסן הוא ואית ליה דרשא דאחרים ותי' דכיון דלא נ"מ אי משום תשרי אי משום ניסן ע"כ דל"ל ההיא דרשא ע"ש. ורואה אנכי דנ"מ טובא דאי נפלה בט"ז אי משום תשרי לא מעברינן וג"כ א"צ למלאות חדש אדר דהא נופלת בכ"א ור"י יום תקופ' מתחיל ס"ל אבל משום ניסן צריך למלאות ולהוסיף יום אחד באדר כדי שתפול התקופה בט"ו אלא משום דבמאי דקאי. ר"י דהיינו לענין עיבור השנה לא נ"מ מידי דאפי' משום ניסן א"מ דסגי בהוספת יום אחד באדר וא"כ משום תשרי סגי. ומ"מ דבריו שכ' לא נ"מ בהאי דרשא אינם מדוקדקים מיהו אכתי ק' לשי' רש"י דמשום ניסן בעי' שתפול בי"ד כדלקמן וא"כ נ"מ אפי' לענין עיבור השנה טובא דמשום תשרי א"מ ומשום ניסן כי נפלה בט"ו מעברין דאפילו מוסיפין יום אחד באדר אכתי תפול בט"ו וצריך לתרץ לשי' רש"י בתירוצא בתרא שכ' מהרש"א:
דף יד.
גמ' שופטיך מיוחדין שבשופטיך וכו'. רש"י בחומש כ' זקניך סנהדרי גדולה ע"ש נרא' דכל הסנהדרין קאמר ושנה משנתו כראב"י וס"ל דראב"י דריש מזקניך לחודה מיוחדין כיון דשופטיך אצט' למלך וכ"נ או דיליף ראב"י ג"ש דזקני זקני ומדכתי' שופטיך דע"כ למלך וכ"נ מדבעי מלך וכ"ג סברא הוא דבעי ע"א ולכך דריש זקניך ע"א ולא סגי בג' או בה' אע"ג דיליף ג"ש והא דלא כ' רש"י מלך וכ"ג דכיון דבעי ע"א לא אצט' למימר מלך וכ"ג וכמו דלא תנן גבי אין מוסיפין על העיר כמ"ש התוס':
דף טו:
תוס' בד"ה אימא וכו' וכ"ת משום דחדא מיתה כתיב וכו' עכ"ל. יל"ד א"כ מאי קאמר א"כ לכתוב וגם בעליו ולישתוק דמשמע דאי כתיב הכי לא הוה ידעי' היקישא הא אי כתיב הכי הוי חדא מיתה אתרוייהו וילפינן בהיקישא אפי' אי אצטריך לגופיה דהכא כיון דהמיתה מוחלקת דע"כ אינו בסקילה הוי כמאן דכתיב ב' מיתות:
בא"ד וי"ל דהתם כתיב בתריה לאקשויי וכו' עכ"ל מיחלפא שיטתם ממ"ש בפ"ג דפסחים דמ"ג ע"ב דאורחיה דקרא סיפיה מפ' לרישיה וכו' ע"ש. וי"מ אדבריהם. דהכא ממאי דאמרי' במס' חגיגה די"ו ע"א דילפינן חג השבועו' מחג המצות לתשלומין ופריך ונקשי' לחג הסוכות ומאי פריך הא חה"ס כתיב בסיפא וילפינן שפיר חה"ש מחה"מ דכתי' ברישא ונראה דשאני התם דאפי' אי דעת התורה לאקשויי לחג הסוכות לא אפשר להפך הסדר ולכתוב חה"ס תחילה דבכ"מ אורחיה דקרא להתחיל בחה"מ שהוא ראשון לרגלים וכ"כ הרב טורי אבן שם לתרץ מה שהק' ע"ד התוס' דפסחים משינוייא דגמ' שם דמשני תפסת מועט וכו' ע"ש:
בא"ד וא"ת הא אצטריך יומת למיתה ביש' וכו' עכ"ל קושיתם אינה אלא למאי דקאמר הניח' למ"ד חנק חמור דאפי' להך מ"ד הא אצט' למיתה בי"ש אבל למאי דמסיק מקרא דרוצח הוא דממעט בעלים ממיתה ל"ק מידי דאי למיתה בי"ש לכתוב וגם בעלי ולישתוק ואנא ידעי' דמיתה בי"ש קאמר ומדכתי' יומת ע"כ לאקשויי שור לבעלים:
דף טז:
בד"ה את וכו' מה"נ נמי ובעי . מלך ונביא. עכ"ל עיין במ"ש מהרש"א ומ"ש התי"ט דליתא דא"כ מאי מק' התוס' לעיל די"ד ע"ב בד"ה מתני' וכו' הא ההיא דמ"ע לא תנן במתני' ול"ד לההיא דאין מוסיפין גם ההיא דמלחמת הרשות לא תנן כלל אפי' בברייתא ואפי"ה לא קתני לה במתני' משום דקתני דבעי ע"א וכמ"ש התוס' לעיל:
דף יז.
בד"ה שיודע וכו' ההוא ק"ו לא מיתוקם אלא לענין מגע וכו' עכ"ל ר"ל דאי לענין משא מהיכא פשיטא ליה דעכבר מטמא משום שהוא בכלל חיה א"כ גם נחש בכלל חיה ואי ס"ל להירוש' הך דרשא דכל הולך על גחון א"כ גם מק"ו לא אתי כיון דגלי קרא וא"צ למ"ש מהרש"א גם מאי דפשיטא ליה למהרש"א דנחש מטמא במגע בכזית בלא ק"ו דברי תימה הם ועמ"ש בחידושי בכריתו' ד"ה ע"ב ע"ש:
בא"ד מק"ו דבהמה וכו' עכ"ל. ק"ל היכי ילפי' בהאי ק"ו הא מה ששרץ מטמא בכעדשה הוא מהל"מ כמ"ש התוס' בנדה ואין דנין ק"ו מהלכה וכבר כתבנו בזה בחידושי' שם בא"כ ע"ש:
דף יז:
בד"ה אלא וכו' ור"ה תלמיד ר"ח כדמוכח בפ"ק דקידושין וכו' עכ"ל אע"ג דבההיא דפ' הדר מוכח דרב המנונא תלמיד רב הונא לא ק"ל כ"כ אם יאמר ר"ה משם רב המנונא דכמו כן מצינו דאומר בשם תלמידו ר"ח וכמ"ש התוס' בזבחים דפ"ז ע"א ע"ש אבל בשם תלמיד תלמידו לא מצינו ולכך הביאו מפ"ק דקידושין ועיין למהרש"א ז"ל:
דף יח.
בד"ה כהן גדול וכו' ליתני דן לבד וכו' עכ"ל ולא ניחא ליה למי' תני דנין אגב דן ומזה הכריחו למהרש"ל לפ' דמעיקרא דמשני דנין אצט' ליה לאו היינו דדן אגב דנין אלא כמו שדן כן דנין וכן יש להוכיח ממיהו ק' שכ' אח"ך אבל עמ"ש בתי' הב' אגב דתני פכ"ג דן ודנין י"ל דההוא תירוצא לפום אהע"א דקאמר הגמרא דבכ"ג תרוייהו צריכי דן לאשמועי' דדנין אותו ודנין נקט לאשמועי' דגולה ודנין אותו בהדיוט ואשמועינן ד"ז מייתורא דדנין והשתא גבי כ"ג תרוייהו צריכי ונקט מלך אגב כ"ג ולשינוייא קמא דגמרא צ"ל כתי' קמא דהתוס' ועמ"ש מהרש"א:
פרק שני
דף יח:
ד"ה והא וכו' ועוד מאי קמ"ל וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א נימא דקמ"ל אפילו מלכי בית דוד דמתני' במלכי ישראל מיירי ע"ש וי"ל דס"ד דמהר"ן דכיון דלא דן דקתני מתני' יתירה היא דכיון דלא דנין אותו ידעי' דאינו דן וכמ"ש התוס' לעיל ע"כ דקמ"ל אפי' מלכי ב"ד דדנין אותו אעפ"כ אינו דן ותי' דכיון דלשון לא דן הוא משמעותו לבדו ולא עם הסנהדרין ע"כ לאו הא קמ"ל דהא מלכי ב"ד טעמא דלא דן משום ל"ת על ריב דא"כ ע"כ במלכי ישראל ומטעם קשט עצמך וע"כ לא דן אגב וכמ"ש התוס' לעיל:
בד"ה משום וכו' ול"ן דמשמע ביומא וכו' עכ"ל אע"ג דהתם בחולה או אסטניס מיירי מ"מ כיון דאיכא תקנתא היכא דמזיק ליה הצינה לא יעכב על עיבור השנה והכל חולין אצל הקור:
דף יט.
גמ' ור"י אגב מרריה וכו' לפי"ז אפי' ר"י מפרש מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא ורש"י שפי' במשנה דר"י סבר מן המקדש דוקא לפום ס"ד דגמ' פי' כן:
דף יט:
גמ' באותה שעה אמרו וכו' לא מעיד ולא מעידין אותו נר' דלא מעיד לאו מאותה שעה היא דהא מלך פסול לעדות מדאורייתא ואפי' מלכי ב"ד דכתיב תשים עליך מלך שתהיה אימתו עליך וכדאית' בגמ' בפ' שבועת העדות אלא ה"ק באותה שעה אמרו לא דן ולא דנין כמו שלא מעיד וכו' וראיתי בס' מחנה יאודה בסי' כ"ח שכ' דגם באותה שעה הוסיפו דבמלכי ישראל לא מעיד אפי' באיסורא דהא באותו מעשה איכא לתא דאיסורא דובערת הרע מקרבך ומתני' דקתני מלך אינו מעיד לצדדין קתני מלכי ישראל אפי' באיסורא ומלכי ב"ד דוקא בממונא ע"ש ולא נהירא דא"כ היכי כ' התוס' לעיל בד"ה משום דבכ"ג אפילו בממונא מיירי דומיא דמלך דדוקא בממונא והא במלך נמי איכא מלכי ישראל דאפי' באיסורא ובחא דכ"ג דומיא דמלכי ישראל אלא ע"כ דאפי' מלכי ישראל דוקא בממונא ולא מיקרי איסורא הא דמצוה לקיים בשורו ובערת הרע מקרבך ע"כ נראה כדכתיב':
תוס' בד"ה ינאי וכו' דשעת קבלת העדות כמו ג"ד חשוב עכ"ל הכי איתא בגמרא שם דקבלת העדות כג"ד חשוב דקאמר דהא עדים כג"ד וכו' ע"ש אלא משום די"ל דדוקא לגבי עדים הוי ג"ד אבל גבי בע"ד אכתי לא נגמר הדין ולכך התוס' לא הביאו ראיה מהתם אלא לענין ג"ד ולא הביאו מהתם דעדים כג"ד וע"ש בתוס' במ"א שכ' דקבלת עדות כתחי' דין והיינו לגבי הבע"ד כדכתי' מיהו ק' ע"ד התוס' דהכא דבר"פ ראוהו ב"ד אמרי' עדים כתחי' דין לגבי הבע"ד וע"ש להרב טורי אבן ונ"ל דדוקא התם דליכא טוען ונטען אלא העדת העדים היא הראשונה הוא דאמרי' דהוי כתחילת דין אבל בטוען ונטען סידור הטענות הוא תחי' דין מיהו התוס' לקמן דל"ד ע"ב בד"ה יום כ' דקבלת עדות כתחי' דין אפי' גבי טוען ונטען ויש לישב:
בד"ה מצוה וכו' ואמאי לא משני מצוה שאני וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א לדברי התוס' דהתם דבסוטה הוי לכ"ע משום כבוד תורה ע"ש ודבריו תמוהי' דא"כ מאי מק' התוס' שם ומנ"ל דכבוד חתן וכלה דמי לכבוד תורה לכ"נ דל"פ רבנן הכא אלא גבי חליצה ויבום דגנאי גדול הוא אבל היכא דליכא גנאי גדול לכ"ע מצוה שאני מכח ההיא דסוטה ועיין להר"ן בחי' ובישוב דעת מהרש"א צ"ל דהשתא דנחית להכי דטעמא דמודו רבנן משום כבוד תורה גם דברי התוס' שם קשים כמו דק' ע"ד התוס' דהכא וחזר בו ממ"ש בתחילה:
פירש"י ולא חולצין לאשתו מפני שאסורה לינשא עכ"ל קשה דאם כן לר"י דאמר המלך נושא אלמנתו של מלך ס"ל דחולצין לאשתו שהרי מותרת היא למלך העומד תחתיו וא"כ אמאי לא אפליג ר"י אלא חולצין לאשתו וי"ל דמ"ש רש"י אסודה לינשא הוא ר"ל אסורה ליבום כיון שהיבם אינו מלך וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה:
גמ' דכתי' והיה האיש וגו' יכנו יעשרנו המלך וכו' במאי קאי דוד כיון דדברי' בעלמא הם עיין למהרימ"ט סי' כ"ג ע"ש: :
דף כא.
גמ' כהנה קמא שית וכו' ואליבא דהאי תנא הוא דאמרינן בפ"ק דכריתות ד"ו ע"ב א"כ לכתוב סמים סמים וע"ש בחידושים:
תוס' בד"ה דאס"ד וכו' לא היתה בת דוד וכו' עכ"ל ק"ק לפי"ז מאי קאמר דאס"ד בת נשואין וכו' נימא דלעולם תמר אחר שנתגיירה אלא דכבר מעוברת מישראל אחר בתר שנתגיירה ואחר כך נשאה דוד וי"ל:
דף כא:
גמ' יחוד דאורייתא היא וכו' מדלא פריך אפנויה משמע דלית בה איסור תורה כס' הראב"ד בריש הלכות אישות וע"ש להלח"ם:
גמ' לעבור בל"ת על כל סוס וכו' י"ל אמאי אצט' קרא להכי הא כיון דגופין מוחלקין מחייב בלאו יתורא דקרא וכדאמרינן בבא על ה' נשיו נדות ובבא על ה' שפחות חרופו' בפ"ק דכריתות ד"ט משום דגופין מוחלקין ונילף מהתם וע"ש בתוס' ובפ' ע"י דע"ז ע"ב ע"ש וי"ל: גמ' אעפ"י שהניחו לו אבותיו וכו' עמ"ש בסוגייא זו בחי' בנדרים דל"ח עש"ב:
דף כב:
ה"מ מכלל דרבנן אסרי וכו' ק' אמאי לא מייתי מרישא דברייתא שהביא רש"י דרבנן אסרי בהדיא וי"ל דאי מייתי מת"ק אפשר דיחיד הוא דפליג עליה והלכה כר' מחבירו אבל מדברי אביי דקאמר כמאן שתו ולא קאמר כמאן שרי לכהנים לשתות משמע דכהנים מעצמן נהגו כר' ואין הלכה כן והיינו דקאמר מכלל דרבנן אסרי ר"ל רבים פליגי עליה ואין הלכה כרבי מחביריו:
גמ' עד דאתא יחזקאל מאן אמרה כ' מהרש"א די"ל אדרשא דפרע קאי ע"ש ולפי"ז מתורץ קושית התוס' בד"ה אלא גמרא:
פרק שלישי
דף כג:
גמ' משום דאבא ואביך חזו לעלמא וכו' כתב מהרש"א ז"ל ורבנן ל"פ א"נ רועי בקר אלא אאבא ואביך ע"ש ולפי"ז לא הול"ל כלל ג' רועי בקר דלר"מ אתיא מכ"ש מאבא ואביך וי"ל דה"ק ר"מ באבא ואביך יכול לחזור כמו ג' רועי בקר דפשיט"ל דיכול לחזור וכה"ג אמרינן לעיל אם היו כשרין נעשו כמומחין:
תוס' בד"ה ואמר וכו' ומש"ה מייתי מילתא דר"ד וכו' עכ"ל מה שק' נימא דר"ד גופיה ממשנתנו הוא דשמיע ליה כן עיין להת"ח:
דף כד.
גמ' א"ב מיגו וכו' ק"ק אמאי לא קאמר א"ב אי צריך לברר בעלמא דלר"ד לרבנן צריך לברר לפירש"י דלעיל ולרבין ע"כ לרבנן א"צ לברר מדאצט' לטעמא דמיגו וי"ל דלא ניחא ליה למי' ביניא דבר שנחלקו בו תנאי בעלמא דהיינו ר"י ורבנן והגמ' דקאמר לעיל ע"כ ל"ק ר' וכו' דרך דחייה קאמר ומה שהק' מהרש"א נימא דא"כ אי לא פסיל אלא דיינים או עדים ע"ש י"ל דניחא ליה למיעבד נ"מ לרבנן י"ל דגם רבנן מודו דאמרי' מגו ולרבין לא אמרי' מגו מיהו מפירש"י משמע דהביניא דמגו היא אליבא דר"מ:
תוס' בד"ה אמר וכו' כיון דאיכא תרתי לריעות' עכ"ל מהרש"א לעיל בדף הקודם בד"ה ואמר כ' דמדברי התוס' הללו מוכח דג' רועי בקר חדא לריעותא דאל"ה הא רבנן פליגי בג' רועי בקר אפילו דאיכא תרתי לריעותא ע"ש. וק' הא כ' הוא גופיה בצריכותא דעביד הגמ' שם דרבנן לא קאי אג' רועי בקר וי"ל אפי' דכ"כ גבי צריכותא לא ניחא ליה שיהיה כן למסקנא דמילתא ומ"מ קשה אמאי לא הוו ג' רועי בקר ב' לריעותא הא פסולין דגזלני' הם כדאמרי' לקמן דכ"ה ע"ב רועה שאמרו אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה ולא גמירי וצ"ל דמתני' מיירי ברועים בהמות של אחרים דלא הוו גזלנים אלא ברועי בהמות עצמן וכדאי' בריש מציעא והשתא י"ל דאצט' הגמ' לעיל לאתויי דר"ד דאי לאו ר"ד הוה מוקמי' ברועי בהמת עצמן דהוו תרתי לריעותא וא"צ למ"ש מהרש"א וראיתי להרמ"ה שכ' דמתני' בבהמת אחרים דלא הוו לריעותא ושוב כ' דאפי' בבהמת עצמן לא הוו תרתי לריעותא דלא חשיב ב' לריעותא אלא פסול שקיבלו לחודיה אבל ב' פסולין חשיב חד לריעותא ע"ש וא"כ לפ"ז י"ל שכל זה לא ידעי' ליה אלא מדברי ר"ד ולכך הוצרך הגמ' לעיל לאתויי מילתא דר"ד ועיין לרשב"ם בפ' י"נ דקכ"ח שכ' דוקא רועי בקר אבל רועי צאן פסולים דרשעים נינהו ע"ש. נראה דס"ל דשני פסולין חשיבי תרתי לריעות' ובתרתי לריעותא רבנן מודו כדעת התוס' ולכך כ' דדוקא רועי בקר ובבהמת אחרים מיירי ולא פסילי אלא משום דלא גמירי וע"ש בסוגיא דלקמן אמילתא דאמר רועים שאמרו וכו' ע"ש:
דף כד:
בד"ה ואלו וכו' וכ"נ כיון שאינו סבור לעשות איסור וכו' עכ"ל מדבריהם הללו יש להוכיח דאפי' דאורייתא בגוונא דלא מיפסל אלא מדרבנן בעי הכרזה דלא כמ"ש מהרימ"ט חא"ה סי' מ"ג דבכה"ג לא בעי הכרזה ודוקא בעבירה דרבנן הוא דבעו הכרזה ע"ש והוא דהגמ' לקמן דכ"ו ע"ב קאמר וכולן בעו הכרזה וקאי אמתני' ולפ"ד התוס' מתני' מיירי בעבירה דאורייתא אלא דאינו נפסל אלא מדרבנן משום דלא משמע להו איסורא וכ"נ מהגמרא בסמוך דלא קאמר איכא בינייהו הכרזה דלר"מ ב"ח דטעמא משום אסמכתא לא בעי הכרזה כיון דאסמכת' לא קניא מדאורייתא לפ"ד התוס' ולמ"ד משום ישובו של עולם בעי הכרזה אלא ע"כ דבכל גוונא בעי הכרזה וכ"נ מדברי הר"ן בחי' שהק' ע"ד התוספות מעובדא דבר בניתוס דלקמן ע"ש ואי איתא לדברי מהרימ"ט לק"מ וק"ק בדברי התוס' דלא הוכיחו דלא חשיב פיסולי דאורייתא מגמ' דלקמן דקאמר וכולן צריכין הכרזה. ודע דמדבריהם נר' דאסמכתא לא קניא מדאוריית' וכ"נ מדבריהם לקמן בד"ה ההיא דלא כהר' זרע יצחק לחד תי' ע"ש:
בא"ד י"ג עבדים משום דס"ל וכו' עכ"ל והא דלא גרסי נמי נשים משום דמתני' בעדים ודיינים מיירי כדפירש"י ואשה כשרה לדון לחד תי' שכ' התוס' בפ' המגרש דפ"ח ע"ב ועיין במתניתין דספ"ק דר"ה וע"ש בתוס':
דף כה.
בד"ה כל וכו' מקני לחבריה מגו דאי מרווח וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א דא"כ מאי מייתי מדר"י משום ר"ט ע"ש י"ל דהתם נמי אית ליה הנאה דמתקיים דיבורו שאמר תחי' זה העובר נזיר ובההיא הנאה נמי גמר ומחייב נפשיה בנזירות ועיין בתוס' בפ' אז"נ:
בא"ד דודאי בדבר שהוא בידו ממש לגמרי וכו' עכ"ל. וההיא דנותן עירבון צ"ל דמקרי גזים דהא ההיא בידו לגמרי היא כמו שידוכין:
דף כה:
גמ' והאמר רבא רועה בהמה דקה וכו' ק"ל מאי פריך נימא דההיא דאחד רועה בהמה דקה וכו' מיירי בבהמ' שלו כדאמרי' בריש מציעא דף ה' ע"ב והא דאמר דוקא בהמה דקה בא"י מיירי בבהמת אחרים דליכא למיחש למכוין לגזול אלא משום ישוב א"י ואפי' אינו מכוין לגזול והדאמר לעיל כיון דחזו דמכווני מיירי בבהמת עצמו וכ"מ בתוס' בקמא דמ"ט ע"ב דאפי' ליכא לתא דגזל אסור משום ישוב א"י דלא כה' זרע יצחק בתוס' כאן:
פירש"י בד"ה מגדלין וכו' אבל גסה לא משטמתא וכו' עכ"ל. ק"ק דבגמ' בקמא דע"ט מבואר דטעמא דגסה משום דאין יכולין לעמוד בה כמ"ש התוס':
דף כו.
פירש"י בד"ה אגיסטון וכו' א"נ משום ארנונא שכרו וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דהו"מ לפרושי בשדה שלו ומשום ארנונא ע"ש אלישנא דאגיסטון עיין להתוס' בפ' הניזקין דס"ב ע"א ע"ש:
דף כו:
גמ' הנהו קבוראי וכו' ופסלינהו לעדות וכו' פירש"י דהיו בשכר ומשום חימוד ממון ואע"ג דקי"ל כאביי לקמן דלא בעי רשע דחמס מ"מ כאן ר"פ הוא דפסלינהו ולעיל בסמוך משמע דר"פ ס"ל כר"ן דחשוד על העריות כשר לעדות היינו משום דבעי רשע דחמס כדפירש"י שם:
דף כז.
משום פסידא דלקוחות עיין בהר"ן בחי' שכ' דלאו דוקא מכירה אלא אפי' מתנה וקידושין מדלא קאמר א"ב כה"ג ע"ש ובדבור שאח"ז כ' להיפך ויש לישב כוונתו אבל לשונו אינו מכוון:
תוס' בד"ה רבא וכו' שתוך כ"ד הוכחשו וכו' עכ"ל ר"ל בתוך כ"ד של העדות דחזקה שהוכחשו בה וכן הוא בתוס' שם בפ' חזקת:
דף כז:
מתני' וכל הראוי ליורשו כ' מהרש"ל דהר"מ מפרש דכל הראוי ליורשו הוא ממשנת רע"ק והוא נראה מפירש"י ע"ש והיינו דלפירש"י דודו ובן דודו יתור נפיש הוא דבכל הראוי ליורשו סגי דגם דודו ובן דודו ראוי ליורשו הם וכ"כ התי"ט ועיין להרע"ב שכ' כדברי הרמב"ם וכפירש"י ולא ביאר בדבריו שהוא פי' אחר:
גמ' אלא לא יומתו אבות בעדות בנים וכו' ה' ראש יוסף סי' ל"ג הקשה מנ"ל לאוקומי קרא בעדות דילמא בדיינים לא ידונו אבות לבנים ע"ש ול"ק דא"כ למ"ל קרא הא נ"ל לקמן דאוהב פסול לדון מקרא דלא אויב לו והקרובים ודאי דלא גריעי מאוהב ולר"י דס"ל דאוהב פסול לעדות מוקי לקרא כפשטיה ואשמעינן קרא דגם בעון לא יומתו דקרא דאיש בחטאו בחטא מיירי ולרבנן לא שני להו בין חטא לעון וכ"נ מהגמ' דשני ליה בין חטא לעון מדלא רמי להו קראי אהדדי קרא דאיש בחטאו אקרא דפוקד עון ולא פריך אלא אברייתא דקתני ולא בעון בנים וכו' ועיין להאר"י בשער הפסוקים דמישב להו לקראי כאן בעון כאן בחטא דלא כהגמ' ול"ק גם מה שהק' ה' ראש יוסף שם לר"י דאוהב פסול לעדות למ"ל קרא דלא יומתו ע"ש ומן האמור נר' דאפי' לס' הר"מ בפ' י"ג מה' עדות דקורבא דמצד האם אינה פסולה אלא מדרבנן ה"ד לעדות אבל לדון מדאורייתא פסול דלא גרע מאוהב ולפי"ז לר"י דס"ל אוהב פסול לעדות קורבא דמצד האם היא מדאוריי' ולא כ' הרמב"ם דאינה אלא מדרבנן אלא לדידן דקי"ל אוהב כשר לעדות ואיכא למידק בשמעתין למ"ל תרי קראי קרא דפוקד עון וקרא דאף בעונות אבותם אתם ימקו כיון דתרוייהו בשאוחזין וי"ל דקרא דפוקד אצטריך לבני בנים וקרא דאף בעונות אבותם אצט' לגלויי דבשאוחזין מיירי דאתם דכתיב בקרא הכי משמע וכדפירש"י:
דף כח.
גמ' כיון דמעלמא קאתי כדור אחר דמי וכו' והא דלא חשיב בן בנו משום דמחתנו שמעי' לה אבל לעיל כי מוקמי' בחתן בנו שמעי' לה דהא חתן בנו לא הוזכר בהדיא וכמ"ש מהרש"א בתוס' אך לפי זה קשה אמאי הוצרך רש"י בד"ה ל"ב כו' דשם חתנות אחד הוא הא חתן בנו מבן בנו שמעי' לה ואפשר היה לומר דכוונת רש"י היא דאין לפ' ל"ב הויין דקאמר הגמ' היינו חתניו וחתן בנו וכפי' התוס' לזה כתב אין לפ' כך כיון דשם חתנות אחד הוא. מיהו מדברי התוס' נר' דכ"כ ליישב דלא ליהוו מ' ע"כ נראה דאע"ג דמבן בנו שמעי' חתן בנו מ"מ הו"ל לר"ח למחשב חתן בנו כיון דתנן במתני' ור"ח אמתני' קאי והא דלא ניחא ליה לרש"י לפ' דהל"ב הם חתנו וחתן בנו כפי' התוס' משום דמסתברא ליה דשם חתנות אחד הוא:
גמ' ורב אכשר ג' בשני וכו' והיינו מדקאמ' לא אעיד לו משמע דלבנו מעיד כדפירש"י מיהו יל"ד הא ע"כ דאף לא אעיד לו ל"ד אלא אפי' לבנו דהא הו"ל ב' בשני וא"כ נימא נמי דגם בני לא יעיד לבנו והא דנקט לא אעיד לו משום חתנו נקט לה וי"ל דבשלמא גבי אני דשני בשני הוא ליכא למיטעי דהא רב פסיל ב' בב' בהדיא אבל ג' בשני דלא הוזכר פיסולו בהדיא בדברי רב אי איתא דפסול לא הו"ל לרב למינקט לו' כיון דאיכא למטעי:
דף כח:
תוס' בד"ה גיסו וכו' יל"ד כ"ש שנים וכו' עכ"ל מכ"ש מייתו לה אבל לרבנן דגיסו הוא ובנו וחתנו יש לספק דאפ' דבשני בשני מודו דכשר ואפשר דפסלי ודלא כמהרש"א שכ' דסברת התוס' דאין לחלק בין הנושאין בבעל כאשתו כיון דכולהו פיסולי עדות הן ע"ש דאין נר' כן מדברי התוס' בדבור הקודם לזה שכ' דבג' בראשון דפסול בבעל כאשתו כשר בג' בראשון כיון דאתפלג דרא:
דף כט.
גמ' היל"ל דברי הרב ודברי התלמיד הש"ך ח"מ סי' שמ"ח כ' דלמסקנא דגמ' בקדושין דיליף דאין שלד"ע משום ב' כתובים הבאין כא' גזירת הכתוב היא ולא מטעמא דדברי הרב וכו' ולכן אפי' בשוגג אין שלד"ע ע"ש ולע"ד ק' מסוגיא דשמעתין דנקט טעמא דדברי הרב וכו' וי"ל דהכא מעשה דנחש דקודם מתן תורה לא הוי אלא מסברא דדברי הרב וכו' ודע דאפי' למ"ד יש שלד"ע אמרי' בגמ' שם בקידושין דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ע"ש וא"כ הכא דזה נהנה וזה מתחייב לכ"ע פטור וא"צ לטעמא דדברי הרב וכו' וי"ל דה"ק הגמ' דאפי' נצטוו אנגיעה נמי מיפטר מטעמא דדברי הרב ולכך אצט' לטעמא דדברי הרב לפוטרו אף מן הנגיעה אבל לפום מאי דמסיק אח"ז דכל המוסיף גורע מנחש ושמעי' דלא נצטוו על הנגיעה יש לפוטרו נמי מטעמא דזה נהנה וזה מתחייב ובהכי י"ל מ"ש הרבה טענות וכו' ולא הזכיר אלא טענה אחת גם ניחא מאי דמייתי הגמ' כאן הא דכל המוסיף גורע וכו':
עוד שם פירש"י בד"ה לא אמר כלום וכו' כדי שלא יחזיקוהו עשיר עכ"ל: הא דלא פי' משטה כדאמר בגמ' משום דמשטה אינה אלא ע"י תביעה ולישנא דמתניתין משמע שלא אמרו העדים שהיה ע"י תביעה ועיין לה' תומים סי' פ"א סק"ד שהוכיח מדברי רש"י הללו דאם טען לא הד"מ לא טעי' משטה דלא כהש"ך שם ואמו מוכרח מיהו בעיקר הדין כ' מהרימ"ט סימן קט"ו דכי אמרינן לקמן מילי דכדי לא דכירי היינו דמצי הדר טעין משטה אבל אנן לא טענינן ליה שכ"כ הר"ן בחי' לקמן ולא מצינו מן הראשונים חולק בהדיא ובדברי הרי"ף והר"מ אינו מבואר דלא כהנ"י עש"ב. וכ"כ הרמ"ה בהדיא לקמן דצריך שיטעון משטה ע"ש ודלא כהש"ך:
דף כט:
תוס' בד"ה הודה וכו' ל"ד כתובו וכו' יהא דקתני כתובו וכו' עכ"ל. גם ההיא דזכו בשדה זו לפ' וכתבו את השטר נמי ל"ד כתובו ומשום סיפא נקט לה דאפי' כתבו חוזר בשטר וכ"כ מהרש"א אבל אין לומר דההיא לאו בקנין סודר מיירי אלא זכו בחזקה וכיוצא דלא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד אלא בק"ס הא ליתא דאם כן בעי אמלוכי ביה כיון דלאו לכתיבה עומד ומדקאמר חוזר בשטר משמע דאי לא חזר כותבין וע"כ משום דסתם קנין לכתיבה עומד:
דף ל.
גמ' אילימא לבעלי דינין התם קיימי. פירש"י מדלא קתני מוציאין וכו' והא דקתני ברישא מוציאין את כל האדם לחוץ ע"כ לא קאי אבע"ד דהא צריכין לישב בשעת קבלת העדות דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואפי' להסוברים דאם קבלו שלא בפני בע"ד יכולין לחזור לקבל בפניו כמ"ש מור"ם בסי' כ"ח מ"מ לכתחי' אין לעשות כן ומשני הגמ' כר"ן דכך היה מנהגם וכיון דכך היה מנהגם לא חש למיתני במתני' מוציאין:
שם גמ' של מע"ב הן: הכנה"ג סי' ל"ב אות כ"ח הק' מכאן למ"ש הרדב"ז ח"א סי' קמ"ג שכ' דל"מ טענת משטה בהקדש דהיינו גזבר שאמר שקנה בית זה להקדש ל"מ טעין משטה דירא מן ההקדש פן יטלו אותו ע"ש ואין מכאן שום הוכחה שהרי כאן של מע"ב הם קאמר שהוא לבעלים ומחמת חשש בניו הוא דקאמר כדפירש"י ואפי' אי גרסי' של מעשר סתם מ"מ ממון שאין לו תובעין הוא ול"ד להקדש דמתיירא מגזברי הקדש פן יבואו ויטלו אותו:
גמ' ואידך או עד או ראה וכו' ולדידיה הא דכתי' עד בלשון יחיד להודה אחד וכפר אחד דחייב ומה שהוצרכו התוס' בריש סוטה לומר דכפר א' והודה אחד מסברא נפקא כיון דבעי' תביעת ממון ע"ש הוא למ"ד דעד דכתי' בלשון יחיד לעד דחזו תרוייהו כחד וק"ק לרבנן דהא דכתי' בל' עד עד שיראו כאחד מנ"ל התם דע"א מהני בטומאה נימא דוקא ה"ק שנים שראו כא' אין בה אלא שראו זה אח"ז ולעולם בעי' שנים:
דף ל:
תוס' בד"ה בעדות וכו' איש פ' בן בכור וכו' עכ"ל לשונם אינו מדוקדק דבכור הוא לא הוי בכור די"ל בכור לאמו קאמר ודוקא באומר בני בכורי הוא דמהני וכדאיתא בפ' י"נ ע"ש וי"ל דמיירי בידעי' שלא נשא אביו אשה אחרת ולא נשאת אמו לאיש אחר דבכה"ג ליכא לספוקי בבכור לאמו:
דף לא.
בד"ה שב"ש וכו' אלא בבאו בב"א בתכ"ד וכו' עכ"ל עיין להתוס' בספ"ק דמכות ד"ו ע"א בד"ה אמר ובד"ה שמואל וע"ש במהרש"א:
פרק רביעי
דף לב.
גמ' וליטעמיך ת"ל מתניתין של שט א שט"ח המוקדמין וכו' אין להקשו' נוקמה למתני' שהעידו עדים שההלוואה מוקדמ' ושהעדים חתמו בו בזמן הכתוב בשטר דאם כן פשיטא ומאי קמ"ל מתני' אבל השתא קמ"ל דלא בעינן דרישה וחקירה:
פירש"י בד"ה וד"ן מטין וכו' כדאמר לקמן לא תטה וכו' עכ"ל ואי מלא תטה לחודיה הו"א אפי' לזכו' בעי' הטיה ע"פ שנים קמ"ל אחרי רבים לרעות דדוקא לרעות אבל לטובה מטין ע"פ אחד:
דף לג.
תוס' בד"ה מה וכו' ועוד אי מה שעשה וכו' דאכתי לא מיתוקמא וכו' עכ"ל ק' אמאי לא הקשו בפשי' כיון שהוא טמא מה הפסידוהו ואמאי תלו הקושייא באי מה שעשה עשוי ועיין בהר"ן בחי' שהק' כן ועוד דאפי' מיתוקמא בעירבן עם פירותיו אכתי לא מיתורץ קושייתם דכיון דמה שעשה עשוי וטהור מה שייך תשלומין ונר' דיש להגיה ואכתי במקום דאכתי וקושייא אחרת היא דכיון דאכתי ל"מ בעירבן מה הפסידוהו כיון דטמא הוא ועיין למהר"ם לובלין ז"ל:
בא"ד ולא כוותיה לכל מילי עכ"ל והא דמשלם החכם אף על גב דטעה מ"מ הו"ל לדקדק בהודאתו כמ"ש התוס' לקמן בד"ה שעירבן ועיין להתוס' ץ בפ' הניזקין דנ"ד ע"א ע"ש:
גמ' מתיב רב המנונא לר"ש וכו' הקשה מהרש"א אמאי לא פריך לר"ן דהא רע"ק ושאר החכמים גדולים מר"ט כמ"ש הרא"ש ע"ש וי"ל דר"ן לא אמר דבגדול ממנו מחזיר אלא באינו מומחה ור"ט מומחה הוה ועיין בפ' הכותב דפ"ד ע"ב ע"ש ולר"ח דבלא נשא ונתן ביד חוזר ולר"ט לא נשא ונתן ביד י"ל דר"ח מוקי לה כר"מ ולר"מ כה"ג משלם כמ"ש התוס' א"נ דגם לר"ח י"ל חדא ועוד קאמר:
תוס' בד"ה השתא וכו' וי"ל דסוגייא דהכא אתייא כרבנן וכו' עכ"ל והא דמחייב לרבנן אע"ג דלא דייני דינא דגרמי עיין להתוס' בב"ק ד"ק ע"א ועיין להטור בסי' כ"ה במ"ש דמדברי הרא"ש נר' דלא כהרמ"ה ע"ש:
דף לג:
גמ' אלא ה"ד אין חוזרין וכו' לפירש"י קושייא היא דמתני' בכל ד"ן איירי והיכי אמר ר"י דבנואף ונואפת לעולם חוזר ואע"ג דע"כ לאו בכל ד"נ מיירי דהא מסית ומדיח אין דינם כך לא איכפת לן דמסית ומדיח לעולם דינם חלוק משאר ד"נ ולא איכפת לן אי לא איירי בהו מתני' ומשני ר"י כגון שטעה שלא כדרכה והשתא הדר ביה ר"י ממאי דאמר לעולם חוזר והוי כמו אלא:
תוס' בד"ה שטעו וכו' מ"מ לפי המסקנא וכו' עכ"ל ר"ל דלא דחי אלא דע"כ מתני' לא מיירי בכה"ג דא"כ באשה נדה נמי אבל לעולם קושטא הוא דבכה"ג אין הצדוקים מודים:
גמ' הכל ואפילו עדים נימא מתני' ריב"י היא וכו' ומדקתני הכל דייק דמתני' דהכא כריב"י ופליגא אמתני' דלקמן דריש פ' היו בודקין ע"ש: