אור ברסלב

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא בתרא

מסכת בבא מציעא

פרק ראשון

דף ב.

תוס' בד"ה השותפין וכו' בריש מסכת שבועות וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל דתלת בבי הוא דאמרי' כולה נזיקין וכו' וכ"מ במדר' על פ' וקובץ ע"י רבה שלא יאמר אדם כילים ל' פרקים נזיקין ל' פרקים וכו' ע"ז נאמר וקובץ ע"י וכו':

בד"ה לפיכך וכו' כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה וכו' עכ"ל משמע דאי יש חזית לאחד מהם הן שלו אפי' גבי חצר גם נר' מדבריהם דאפילו ברישא דכופין מהני חזית דאל"ה מאי ק"ל נימא דנקט לפיכך דאפי' ע"י חזית לא מהני וכס' הרא"ש שהביא הטור סי' קנ"ז וע"ש בש"ע דלא מיירי כלל בעל ידי כפיה ולא מיירי אלא בחצר דאין בה כדי חלוקה וע"ש להש"ך. כתב מהרש"א ז"ל הא דלא מייתו מההיא דשותפין לא קפדי משום דדוקא בדבר דידוע שהם שותפין בו ע"ש ונר' דר"ל דאי לאו הא דבקעה דמייתו הו"א כן אבל מהא דבקעה שמעי' דאפי' בדבר שאינו ידוע שהיו משותפין בו אמרי' שותפין לא קפדי דס"ל דמה"ט שותפין לא קפדי הוא דאמרי' גבי בקעה דאפי' נפלה לרשות אחד מהם לא מהני ובהכי ניחא מאי דק"ל להתוס' אחר כך מההיא דהבית והעליה שכ' אחר תירוצם ואע"ג דאמרי' בריש הבית והעליה וכו' דה"נ שותפין הן וכדכתי' ומה שהק' מההיא דלחזי ברשות מאן קיימא והתם משני שותפין שאני היינו לחד שינוייא והתוס' מק' לשינוייא קמא שם ע"ש ועיין למהר"ם לובלין דלפ"ד מה שהק' התוס' בתי' מההיא דהבית והעליה כוונתם להקשות מתני' דבכפיה מיירי מאי קמ"ל הא כבר ידעי' דשותפין לא קפדי כצ"ל לפי דרכו ולא נהירא דהאי מילתא דשותפין לא קפדי תליא בשינוייא דגמ' שם בפ' הבית והעליה ונימא דמשנתנו הא גובה אתא לאשמועי' דאי מהתם הו"מ לה כשינוייא קמא שם מיהו י"ל דרכו של מהר"ם דקושי' התוס' היא למסקנא דקמ"ל דהוי מגו במקום עדים דמשמע דאי טען לקחתיה מהימן ואמאי כיון דשותפין לא קפדי אפי' טעין לקחתיה לא מהימן אלא דלפ"ז הו"ל להקשו' קושיא זו אחר המ"ל ולא במהו דתימא ע"כ נר' עיקר כדכתי' דק"ל אמאי תנן לפיכך וכו' הא בלא"ה הוי של שניהם דלא קפדי שותפין אפי' בכה"ג כדשמעי' לה מההיא דבקעה:

בא"ד אבל בבקעה אם שהו הרבה היה נאמן וכו' עכ"ל נ"ל דכוונתם דאפי' ע"י חזית נאמן דלא הוי גבי בקעה מגו במקום עדים דאין הוכחה כ"כ בחזית בעדים דגבי בקעה י"ל דנכנס לרשות חבירו ועשה חזית כמ"ש הרא"ש דמה"ט לא תנן חזית ברישא דרבותא אשמועי' אפי' גבי בקעה מהני חזית ע"ש וא"ש לפ"ז מ"ש ב"י בסי' קנ"ח דין ו' דגבי בקעה אין חילוק בין חזית לבלא חזית וע"ש להב"ח שהק' עליו הא איכא ביניהם שהו הרבה ע"ש וכ"כ לפי מה שהבין דברי התוס' כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש אבל מרן בב"י הבין בכוונתם כדכתי' מיהו ק' לפ"ז אמאי לא ניחא להו למימר מ"ד יכול לטעון לקחתיה בשהו הרבה קמ"ל שותפין לא קפדי אפי' בשהו הרבה ולדברי מהרש"א ז"ל ניחא דאי הכי מאי פריך בבקעה למ"ל חזית הא אצט' חזית דאז הוי הוכחה דשותפין הן וא"י לטעון לקחתיה אפי' בשהו הרבה אבל לפמ"ש בכוונתם דגבי בקעה אפי' בחזית אין הוכחה כ"כ ק' וי"ל דמסתברא להו דבשהו הרבה אפי' שותפין קפדי משום הסברא שכ' דאין סברא דלעול' לא קפדי:

דף ב:

בד"ה וכיון וכו' ותימה לר"י דאמאי נקט וכו' עכ"ל לפמ"ש מהר"י ן' מיגש ז"ל דבחצר לא מהני חזית אפי' אין בה דין חלוקה דכיון דביש בה כדי חלוקה לא תיקנו חזית משום דיכול לכופו לא חילקו ולא תיקנו חזית גם באין בה דין חלוקה וכמ"ש הטור סי' קנ"ז וע"ש בב"י וטעמא מדלא נקט חזית אלא בסיפא גבי בקעה ע"ש י"ל תמיהתם דהא גובא אתא לאשמועי' תנא דמתני' דאפי' אין בה דין חלוקה ל"מ חזית ולכך נקט ברישא באין בה כדי חלוקה ונקט חזית בסיפא לאשמועי' דברישא ל"מ חזית אפי' אין בה דין חלוקה ומשום דלא פלוג:

בד"ה הוה אמינא וכו' הא שמעי' לה מסיפא וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל דמסיפא לא שמעי' לבנות בחלקו כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז למ"ד פלוגתא ע"ש ל"ק דהכא כיון דהקנו לעשות מסיפא דמי ממש למ"ד גודא דפשי' דבאמצע כמו שכ' תוס' בדבור שאח"ז ודוקא למ"ד פלוגתא דלא הקנו לעשות כותל אלא דאנן מחייבי' ליה משום היזק ראיה אבל דבר שהם עצמן חשו לו ודאי בונין באמצע ויש לכוין זה בתי' מהרש"א ז"ל דאין כוונתו לחלק בין היזק ראיה להיזק נגדי אלא עיקר כדכתי'.

דף ג.

תוס' בד"ה מאי קמ"ל וכו' אף על גב דקמ"ל דשמיה היזק וכו' עכ"ל ואע"ג דגם ע"ז א"ש דפריך תנינא דמדקתני חולקין משמע אע"ג דהדר בו והיינו משום היזק ראיה מ"מ ק"ל להתוס' אמאי נקט הרבותא דקמ"ל דפלגי הול"ל דאשמועי' היזק ראיה ולפרוך תנינא ותי' דאי היזק ראיה אתא לאשמועי' הו"ל לאשמועי' זה ביש בו כדי חלוקה אלא ע"כ דפלגי אתא לאשמועינן ואחר כך הקשו תימה וכו' והיינו נמי דנימא דאתא לאשמועי' דאפי' אין בה כדי חלוקה לא אמרי' ע"מ וכו' וליפרוק נמי תנינא ואמאי נקט הרבותא דפלגי כנ"ל ודלא כמהרש"א ז"ל ע"ש ומ"ש מהרש"א דסד"א דקנין דברים הוא ע"ש לא א"ש לאוקמתא דברוחות דכיון דקנו ברוחות אין שם שום רבותא אלא נר' דקמ"ל דפלגי ר"ל דבונין באמצע דס"ד דנתרצה לו לחלוק ולבנות בשלו ופריך תנינא דמדקתני חולקין משמע באמצע כמ"ש התוס' לעיל

דף ג:

גמ' מאי בינייהו וכו' הא דלא קאמר א"ב אם המלך בונהו דלמ"ד משום פשע במלכא לא חיישי' כדאמרי' לקמן גבי הורודוס ולמ"ד צלויי איכא י"ל דלמ"ד פשע מודה דאיכא נמי משום צלויי אלא דאתא לאוסופי גם משום פשע היכא דאיכא דוכתא אחריתי לצלויי ולקמן גבי הורודוס ליכא משום צלויי משום דמקריבין אע"פ שאין בית כמ"ש הת"ח שם מיהו מדברי הרמ"ה בסמוך נר' דלמ"ד פשע ל"ל לצלויי שהוכיח דהלכה כמ"ד פשע משום דשינוייא דמלכא שאני דגבי הורודוס אזיל אליביה דלצלויי איכא דלא מצי לאקרובי ע"ש ולפ"ז צ"ל הא דלא קאמר א"ב מלכא משום כיון דהלכה כמ"ד פשע ניחא ליה להגמרא למינקט בינייא דאתיא חומרא למ"ד פשע:

דף ד.

גמ' א"ל בעושה מעשה עמך וכו' משמע דעשיר נמי דוק' בעושה מעשה עמך ומדלא מהדר כן אמלך אלא מהדר ליה דאי לאו מלך הוא משמע דבמלך אפי' אינו עושה מעשה עמך אסור ויל"ד מנ"ל חילוק זה בין מלך לעשיר הא בחד קרא כתיבי סתמא ועוד יל"ד מנ"ל בעשיר דבר זה הא לא כתיב בעמך אלא בנשיא וי"ל דסתם מלך עשיר הוא וא"כ אמאי כתיב מלך ע"כ דאפילו אינו עושה מעשה עמך מזהר קרא ומינה שמעינן נמי דבעשיר בעי' עושה מעשה עמך דאל"ה למ"ל דאזהר דמלך ובס' ישנים מצאתי הגירסא ולא יהא אלא נשיא דכתיב ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך ולפ"ז הכל הוא מדברי הורודוס והרמ"ה גריס אמ"ל ולא יהא אלא נשיא דכתיב ונשיא בעמך בעושה מעשה וכו' ולפ"ז ניחא שפיר:

דף ד:

רש"י ד"ה אין מחייבין וכו' דסתם בקע' וכו' עכ"ל והא דמחייב ברביעית משום דאין לך אדם שלא היה מסייע לרביעית ע"מ שיהא גדור מארבעה כמ"ש התוס' בד"ה שנייה ועיין במהרש"א ז"ל:

גמ' ל"ש מקיף ל"ש ניקף כ' הרמ"ה דלא שוו בדינייהו דבמקיף פליגי ר"ה וחייא ב"ר אבל ניקף אי הקיף ה"ד בבנין חייב לשלם לכ"ע לפי מה שגדר ואי הקיף הניקף בקנים לכ"ע א"ח אלא דמי קנים דהכל תלוי בגילוי דעתו ע"ש. וק' הא ללישנא בתרא ר"י דוקא ניקף אבל מקיף לא וחייא ב"ר על הכל דר"י קאי וקאמר דמי קנים ור"ה פליג דגם בניקף פליגי ר"ה וחייא ב"ר וצ"ל דלא גריס הרמ"ה לישנא בתרא כלל וכ"נ מדבריו שם ע"ש ואפי' לגרסתנו י"ל דלישנא בתרא לאו לשנויי לחייא ב"ר קאי וחייא ב"ר מוקי לה כלישני קמאי ועפ"ז ניחא מה שתמה מהרימ"ט סי' ק"ו ע"ד התוס' בד"ה דמי אמאי לא ק"ל עפי בניקף ללישנא בתרא כיון דגלי דעתיה ידו על העליונה כדמוכח מעובדא דרב דהתם ע"ש ול"ק די"ל דס"ל כהרמ"ה דחייא ב"ר במקיף דוקא קאמר וכדכתי' ומה שהק' עוד מאי ק"ל להתוס' הא דאמרי' שמין וידו על התחתונה היינו בנתרצה אבל אם יאמר לו טול עציך רשאי בשדה שאינה עשויה ליטע לכ"ע וכמ"ש הרי"ף שם ע"ש ול"ק דא"כ אפי' דמי קנים ל"מ ועוד י"ל דס"ל כדעת הרא"ש שם דאפילו אינה עשויה ליטע אינו יכול לומר טול עציך ועיין בדרישה סימן שע"ה:

רש"י בד"ה ה"ג ר"י וכו' ול"ג ניקף וכו' עכ"ל נר' דהכריחו לזה משום דלאוקמת' שלישית לת"ק מפליג בין מקיף לניקף דדוקא ניקף הוא דמחייב ור"י ס"ל אפי' מקיף וע"כ דלא גרסי' ניקף דלא הול"ל ניקף כיון דת"ק מודה בניקף ומפליג בין מקיף לניקף אין שייך לו' בזה דתנא ניקף וה"ה מקיף ולא פ' רש"י בסמוך תנא ניקף וה"ה מקיף אלא לאוקמתא דת"ק גופיה לא מפליג בין ניקף למקיף אלא ע"כ דל"ג ניקף ולאוקמתא שלישית לא משמע ליה לישנא דעמד דקאי אניקף ועיין במהרש"א בסמוך מיהו מפירש"י לקמן משמע דל"ג להך אוקמתא שלישית כלל:

תוס' בד"ה דמי וכו' בנטירה בר זוזא וכו' עכ"ל האי לישנא איתיה בפ' כיצד הרגל והול"ל אגר דנטירא דשמעתין ונר' דהתוס' מפרשי אגר נטירא דשמעתי' היינו נטירא בר זוזא דהתם וכן נראה דמפרש כן הרא"ש לקמן בעובדא דרוניא דלא כפירש"י ולפירש"י הגמ' כאן חדא מנייהו נקט ואגר נטירא ונטירא בר זוזא תרוייהו חד שיעורא:

בד"ה הגהה וק"ק וכו' עכ"ל נר' דמשמע להו דל"ד עמד בדין ויצא זכאי אבל הרמ"ה כ' דבעי' שעמד בדין ויצא זכאי ובזה מתורץ קושיתם:

דף ה.

גמ' והלואי שיפרע בזמנו מהרימ"ט חא"ה סי' כ"ן תמה הא קי"ל רובא עדיף מחזקה וקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא והיכי מפקי' ממונא בכח החזקה ותי' דחזקה דאתיא מכח סברא חזקה אלימתא היא ועדיף מרובא ע"ש ועפי"ד ניחא לי מה שהק' ה' עצמו בח"א סי' מ"א והמח"א בה' אישות עמ"ש התוס' בגיטין די"ז דלא מוקמא אחזקה משום דהרי גרושה לפניך מגמ' דפ"ה דחולין ד"י דגבי נגע מוקמי' אחזקתיה אע"ג דהרי חסר לפניך ע"ש. ועפי"ד מהרימ"ט י"ל דשאני התם דהוי חזקת סבר' האין סבר' דברגע קטן ישתנ' ויחסר הנגע גם ניחא מ"ש הר"ן בפ"ק דפסחים בבעיא דמשכיר דהיכא דאפשר לברורי לא סמכי' אחזקה והוא תימה דבחולין שם אמרי' תניא דלא כראב"נ דמסגיר אפילו בתוך ביתו אע"ג דאפשר ע"י דרא דגברי ועפי"ה י"ל דחזקה דסברא שאני ובעיקר דברי הר"ן עיין להר"מ בפ"ד מה' יבום ע"ש מיהו ק"ל ע"ד מהרימ"ט מאי יליף הגמ' בחולין דאזלי' בתר חזקה מנגע נימא ש"ה דהוי חזקת סברא דודאי חזקת סברא היא דברגע קטן לא ישתנה הנגע. ודע דברובא דתלי במעשה אמרי' ברפ"ג דבכורות דלא אזלי' בתר רובא ע"ש וא"כ כ"ש חזקה דתליא במעשה ויש להסתפק בחזקת סברא אי אזלי' בתרה אע"ג דתליא במעשה:

תוס' בד"ה ואי לא וכו' שלא להפחידו וכו' עכ"ל מדברי מהרש"א ז"ל מבואר דהתו' נחתי להוכיח דהלכה כר"י דלא כרבנן ולא לאוכוחי דהלכה כר"ה לגבי חייא ב"ר ונר' דהכריחו לזה ממה שהוכיחו התוס' עוד מדקאמר ממאי דאפיס דאי נחתי לאוכוחי דהלכה כר"ה אין משם הכרח כלל דאיכא למי' ממאי דאפיס דלא נימא דמי נימא בזול אלא ע"כ דפשי' להו דהלכה כר"ה ולא באו לאוכוחי אלא דהלכה כר"י לגבי רבנן וצ"ל לפ"ז דלא גרסי' בגמ' לעיל הא דאמר שמואל הלכה כר"י ועיין ב"י סי' קנ"ח ע"ש:

דף ה:

גמ' תנן בחזקת שנתן וכו' ע"כ דתרי מקשי' הם דחד פריך מרישא וידע לה דבסיפא טעמא משום מי יימר דמחייבי ליה ב"ד וחד פריך מסיפא וידע לה לשינוייא דכל שפה ושפה דאל"ה תקשה ליה רישא אסיפא בלא פלוגתייהו דהני אמוראי והנה הרמ"ה פי' במאי דמשני בסיפא ש"ה דמי יימר דמחייבי וכו' דלעולם בתוך זמנו מיירי דבזמנו ודאי ידע דמחייבי ליה ב"ד ע"ש דלא כפירש"י וק"ל דא"כ כי פריך מרישא וקאמר אי בזמנו פשי' הא דפריך פשי' ליפרוך עדיפא מינה רישא אסיפא דאי רישא בזמנו גם סיפא בהכי מיירי דאל"ה ליפלוג וליתני בדידה וכיון דתרוייהו בזמנו קשיא רישא אסיפא דברישא בחזקת שנתן ובסיפ' בחזקת שלא נתן ול"ל בסיפא מי יימר דבזמנו ליכא למי' הכי לדברי הרמ"ה ואי המק' ס"ל סברא דמי יימר אפי' בזמנו מנ"ל להרמ"ה דהמתרץ לא ס"ל הכי ונ"ל דבריו דמ"ש דבזמנו ל"ל האי סברא היינו אי שלא בזמנו עביד דפרע דלעולם האי סברא דמי יימר לא אהני בזמנו אלא לשוויה כשלא בזמנו וכיון דשלא בזמנו ס"ל עביד דפרע גם בזמנו עביד דפרע וזהו לדברי המתרץ דדחי בסיפא דלעולם עביד דפרע ולכך ל"מ אלא בשלא בזמנו דע"י סברא דמי יימר עם שלא בזמנו מהניא ומעתה המק' לא קשיא ליה רישא אסיפא די"ל דס"ל שלא בזמנו לא עביד דפרע ובסיפא אפילו בזמנו הוי כשלא בזמנו משום האי סברא דמי יימר:

תוס' בד"ה ואפילו וכו' ולא משני הב"ע שלא הגיע וכו' עכ"ל ור"ל דמאי פריך נימא ס"ל לרב אסי כר"ל אבל מ"ש התוס' דלר"פ פריך היינו משום דר"פ עיקר דבריו לפרש טעמא דר"ה ולהכי י"ל דהגמ' מק' לר"פ וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:

בא"ד כדאשכחן גבי אלמנה וכו' עכ"ל משמע דכמו שבאלמנה חיישי' לצדדי ת"ז לענין שבועה ה"נ חיישי' לענין גבייה דכל דבריהם לגבייה מיירי כמ"ש לר"פ דטעמא משום מצוה וגם טעם דאין מקבלין עדות וכו' ומכאן סיוע למ"ש המש"ל בפ' י"א מה' מו"ל סוף דין ו' ע"ד מהרש"ך בכתובה בכ"י הבעל ע"ש ובמ"א כתבתי בזה:

בא"ד ובפ' ד' וה' דפריך וכו' עכ"ל נחתי לחזק דבריהם שכ' דמלתייהו דר"א ור"י משמע דב"ח בכל ענין ולהכי מייתו ההיא דפ' ד' וה' דע"כ עיקר פירכת הגמ' היא משום דאין נזקקין בכל ענין משמע ודלא כמהרש"א ז"ל:

בד"ה מי אמרי' וכו' וכן ההיא דהאשה שלום וכו' עכ"ל ע"ש בתוס' שביארו החילוק מה הוא ועי"ל דשאני התם דמגו דאי בעי שתקא הוא דאלו שתקא הוה מחזקי' בשלום בעולם כי אורחיה ומגו דאי בעי שתיק עדיף ממגו דאי טעין טענה אחריתי כמ"ש התוס' בפ' הא"מ דמ"ג ע"ש:

בא"ד ומיהו ק' מדתנן ביבמות וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות ד"ט ע"ב דבחזקה אלימתא למבע"ל דודאי לא אמרינן מגו נגד החזקה אלימתא ע"ש ניחא שפיר דאין לדמות החזקות זה לזה:

דף ו.

תוס' בד"ה כל וכו' אור"י וכו' עכ"ל עיין מ"ש בח"מ סי' ע"ט ע"ש:

דף ו:

גמ' אמר ר"ה תחתון בונה מכנגדו ועולה וכו' נר' דלפירש"י והתוס' ר"פ כיון דרוחב דמחיצה ששה טפחים בגויל וכיוצא ועל שניהם לבנות או התחתון בונה כל המחיצה על רוחב ג"ט מקרקע חצירו עד גובה ארבע אמות מקרקע העליון והעליון בונה כל המחיצה על רוחב ג' טפחים ומתחיל מקרקעיתו וזהו שאמר ר"ה תחתון בונה מכנגדו דהיינו מקרקעיתו ועולה עד כל אורך המחיצה אבל הוא ברוחב ג"ט דאין עליו לבנות אלא חצי דרוחב וכן העליון אלא דהעליון מתחיל מקרקעיתו באופן דבמה שבונים שניהם התחתון בונה יותר במה שמתחיל מקרקעיתו והוי מקרקעיתו עד תחילת קרקע העליון לתחתון לבדו ובמה שלמעלה שניהם שוין בכללות המחיצה שהיא ברוחב ששה טפחים ובהכי ניחא מ"ש הת"ח על פירש"י והתוס' ע"ש:

שם גמ' א"ל תתאי לעלאי תא ונבני וכו' רש"י פי' עובדא זו דנשפלו כותלי המחיצה וכתב מרן בב"י סי' קס"ד דהא דלא פי' דנשפלה התקרה אבל הכותלים במקומן כמ"ש הר"מ בפ"ד מה' שכנים משום דרש"י לשי' אזיל דסובר דאם נפלה התקרה על העליון לבנותה כולה והכא קאמר תא ונבני משמע בין שנינו ומשמע דהלכה היא מדהביא הגמ' דברים אלו ע"ש. ועפי"ז י"ל דזהו שהכריחו להר"מ לפ' דפלוגתא דר"י ורבנן דפ' הבית והעליה דוקא בשוכר ומשכיר אבל בשותפין אפי' רבנן מודו דעל התחתון לבנות התקרה ועל העליון המעזיבה כמ"ש ה"ה והביאו מרן בב"י שם לעיל מזה ע"ש דמכאן הוציא ד"ז דכיון דמפ' לעובדא זו בנשפלה התקרה וקאמר תא ונבני והיינו תרוייהו וקי"ל כרבנן דפליגי אר"י בפ' הבית והעליה וא"כ ע"כ דבשותפין מודו רבנן ולפי"ז י"ל דהביא הגמ' עובדא זו להשמיענו ד"ז וא"צ למ"ש התוס' בד"ה היינו ע"ש ועיין בדרישה שם שדחה דברי מרן ב"י ע"ש ועיין מה שכתבתי בסמוך בעובדא דאשיתא משם הת"ח:

תוס' בד"ה האי וכו' ואור"ת דאמתני' קאי וכו' עכ"ל עיין במהר"מ לובלין ז"ל שכ' דר"ת חולק על הר"ש שכ' התוס' בד"ה ואי חבריה ע"ש ואין נראה אלא דר"ת מודה דגם לענין קנייה לאלתר אלא דס"ל דמדהביא הגמ' כאן מוכח דאמתני' קאי וחד דינא אית להו דינא דמתני' ודינא דקנייה וכיון שהביא הגמ' דהאי מימרא כאן דשייכא גם כאן לא הוצרכו להביא המימרא גם בפ' חזקת ואין מוכרח דר"ת יסבור כהרא"ש:

דף ז.

גמ' רשותא דידיה ולא משעבד לך מלשון זה מוכח דאין העליון רשאי להניח תקרתו בתוך עשרה שהיא רשותו של בעל הבית ודלא כהסמ"ע סי' קס"ד שכ' דטעמא משום דהתחתון א"י לדור שם ואין לו כח לדחותו מרשותו ע"ש אלא דאפי' תוך עשרה אפשר לדור בדוחק אלא דטעמא משום דאין העליון רשאי להניח תקרתו ברשו' שאינו שלו:

שם גמ' א"ל ל"ל דוכתא למידר וכו' מדלא השיב לו תשובה זו על התביעה הרא' לסתור לו הכותל ולבנותו משמע דבכותל אחד סתור אפשר לדור שם ולפ"ז ע"כ הא דקאמר חדא אשיתא חדתא וכו' דינא הוא ולא דברים בעלמא אבל הת"ח דייק מדברי הר"מ בפ"ז מה' שכנים דנקט כותל דאפילו בסתירת כותל אחד לא אפשר לדור והא דקאמר חדא אשיתא לאו דינא הוא ומתרץ עפי"ז קושית התוס' ע"ש:

תוס' בד"ה א"ל בדידי וכו' והא דאמר מכנגדן מרחיק וכו' עכ"ל קשיא נימא דהתם בהחזיק מיירי ולכך צריך שלא יאפיל כלל כיון דס"ד דפי' שלא יאפיל דקתני שלא יאפיל כלל ממה שהיה ועיין למהר"ם לובלין ז"ל שדבריו אינם מחוורין ונראה ליישב דמשמע להו בלא החזיק מיירי דאי שהחזיק לא הול"ל שיעורא דארבע אמות דפעמים אפי' ד' אמות לא סגי ועפי"ז ניחא דברי אגודה כאן שכ' מדברי ר"י הללו למדתי דחלונות של בה"כ שצריכין לאור הרבה לא סגי בריחוק ד' אמות ע"ש ומהר"א ששון סימן קצ"ב כתב בכוונת דבריהם דק"ל דהכא משום דלא החזיק הא החזיק צריך שלא יאפיל כלל וממתני' דחלונות משמע דא"צ בב' ותי' דמאי דקתני מתני' שלא יאפיל היינו שלא יאפיל כלל מכמות שהיה וסגי בד"א ועפי"ז דחה דברי אגודה ע"ש ונר' דאפי' לפ"ז א"ש דברי אגודה דדוקא בחלונות מיירי מתני' אבל בבה"כ דקי"ל דצריך אור הרבה צריך יותר מד"א כדי שלא יאפיל כלל מכמה שהיה:

דף ח.

גמ' תני ר"י אלו ת"ח וכו' כ' הת"ח הא דמייתי הא דר"י דלא תימא כל קדושיו אפילו צדיקים שאינם חכמים במשמע להכי מייתי הא דר"י דבת"ח דוקא משתעי קרא ע"ש ולפ"ז רנב"י פליג אר"ל דלעיל דמייתי מקרא דאספרם מחול דלר"ל אפי' צדיקים לחוד פטירי או יש לחלק בין דשורא לכרגא אבל ק' מאי מהדר ליה לעיל ר"י לר"ל מ"ט לא תימא להו מהא אני חומה וכו' הא קרא דר"ל עדיף דאפי' צדיקים לחוד וי"ל משום דק"ו דר"ל אית ליה פירכא כמ"ש הרי"ף בח"א ע"ש ומה דאמר ר"ל ס"ל כדדרש רבא וכו' היינו נ"ל מאי דריש ר"ל בקרא דאני חומה ומשני דריש ליה כדדרש רבא:

תוס' בד"ה יתיב וכו' וכיון שאמר לו למצוה רבה וכו' עכ"ל דאע"ג דאפשר לפדות שבוי גוים מ"מ שבויי ישראל מצוה יותר משבויי גוים והיא אמרה מצוה רבה וא"צ למ"ש מהר"ם ע"ש:

דף ח:

גמ' אבע"א קרא טובים וכו' מקשי' מדאמרי' : במס' ע"ז דכ"ז ע"ב דבעי לאוכוחי דלא חיישי' לחיי ש שעה מארבעה אנשים מצורעים ומאי ראיה נימא ש"ה דמשום רעב קשה מחרב וי"ל דדוקא היכא דכי הדדי נינהו דהיינו בשעה אחת הוא דאמרי' רעב קשה אבל היכא דאיכא בינייהו חיי שעה אע"ג דזו קשה מזו מ"מ חיי שעה עדיף אי איתא דחיישי' לחיי שעה:

תוס' בד"ה אכפיה וכו' וא"ת והא בפ' כ"ה וכו' עכ"ל אין להקשות הא שאני צדקה דגלי קרא דאזהרה לב"ד שיעשוך כדאי' בפ"ק דר"ה ד"ו דהתם דוקא דאמר או אפריש אבל היכא דלא אמר ולא אפריש מנ"ל וע"ש בגמ' ואין להקשו' לפי מה שתי' דבצדקה כופין דאיכא לאו אמאי אצט' שם קרא דאזהרה לב"ד שיעשוך די"ל דעיקר קרא התם אצט' לקרבן דס"ד דלא לכפיה משום דכתיב לרצונו ע"ש בתו' ה"ק המש"ל בה' עבדים גבי הענקה מדאמרי' בפ' שלוח הקן בההוא גברא דנטל את האם ונגדיה ר"י ע"ש והא מתן שכרה בצדה ואין כופין ולתי' ר"י לבד ניחא קושי' זו ע"ש וי"ל דדוקא בביטל מ"ע בשב ואל תעשה הוא דאין ב"ד מוזהרין עליה אבל בביטל בקום עשה כההיא דשלוח הקן איסורה עבד וב"ד מוזהרין עליה אף על פי שמתן שכרה בצדה:

דף ט:

תוס' ד"ה דהא וכו' ואי קרי חיבור שהוא לבוש מאי פריך וכו' עכ"ל מלשונם נר' דלא ק"ל אלא לפירש"י אבל אי מפרשי' חבורין היינו מה שנוגע בו בעודו מסיט ניחא וק' דמ"מ תק"ל מאי קאמר טומאה בחיבורין שאני הא מצורע בימי ספירו נוגע נמי באדם כמו בבגדים וצ"ל דודאי עיקר דבריו הוא דטומאת בגדים שאני ולא ילפי' מינה טומאת אדם אלא דטעמא יהיב למלתיה דשאני טומאת בגדים דחמיר' דמצינו שמטמאה בחיבורין גבי נבילה משא"כ באדם ואע"ג דמ"מ מאי דקאמר גבי מסיט דנבילה לאו משום דטומאה דחיבורין שאני קשה להבין מ"מ אי לאו פירש"י הוה סגי להו להגיה ולמחוק לאו משום וכו' דגבי נבילה אבל לפירש"י קשיא ומ"מ ריב"ם ניחא ליה טפי להגיה תיבת בחבורין בכול' שמעתא ולגרוס טומאת בגדים שאני ודע דהו"מ לאקשויי עוד לפירש"י מאי קאמר רב אחדבוי טומאה בחיבורין שאני דמשמע דאי לאו בחיבורין הוה ילפינן טומאת אדם מטומאת בגדים והא ליתא דהא איהו הוא דקאמר בסמוך דגבי שרץ וש"ז כתיב קרא לטומאה ואי איתא דילפי' ארם מממרים אמאי אצט' קרא גבי שרץ וש"ז לגלויי בתרוייהו אטומאת אדם והא התם לאו בחיבורין היא אלא ע"כ דלא ילפי' אדם מבגדים:

דף יא.

גמ' ד"א שאמרו חוץ משל פתחי' הא דלא כייל להו תנא דמתני' לכולהו שמנה כתנא דברייתא עיין להרמ"ה ובמקובצת בשם הרשב"א מ"ש בזה ונר' דלר"ח דלקמן דס"ל דארבע אמות הראשונים דמשום משוי לפי פתחי' והשאר חולקין בשוה י"ל דתנא דמתני' מיירי גם בכה"ג לזה ב' פתחים ולזה פתח אחד ולכך לא תנא הנך ד"א דהנהו לפי פתחים ולא תנא אלא ד"א דשוין בהם דלעול' לזה ד"א ולזה ד"א אבל לרב הונא קשיא ולפמ"ש הרא"ש דרש"י דפי' בפלוגתא דרב הונא ור"ח דנתן להם אביהם לא הוצרך לפ' כן אלא לר"ה ע"ש ניחא גם לר"ה די"ל דמתניתין מיירי בירשו וחלקו הם אחר מיתת אביהם ובכה"ג מודה ד"ה לר"ח ולא תנא תנא דמתניתין אלא מילתא דשניהם שוין לזה ד"א ולזה ד"א אבל ק' לדברי הרא"ש ז"ל מאי קאמר תניא כוותיה דר"ח נוקמה בירשו וחלקו הם דכה"ג מודה ר"ה לר"ח וי"ל:

רש"י ד"ה נותן וכו' כפי רוחב הפתח עכ"ל היינו דאם הפתח רחב יו"ד אמות נוטל יו"ד אמות בחצר אבל אם רוחב הפתח ב' אמית מודה דנוטל ד"א כמו שהוכיח הרא"ש ז"ל מגמ' לקמן דס' דקאמר בת ד' לא לשויה בת תרי תרי דנוטל ח' בחצר וכ"כ מרן בב"י סי' קע"ב בדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש ואיכא למידק בדברי הרא"ש אמאי לא הוכיח מגמ' שם דס' לעיל מזה אהא דתנן היה קטן לא יעשנו גדול אמרי' סבר רמב"ח למי' בר ד' לא לשוייה בר תמניא וכו' אבל בר תרתי לשוייה בר ד' ש"ד ע"ש ואי איתא הא בר תרתי לא היה נוטל ד"א ועתה נוטל שו"ר להכנה"ג שעמד בזה וי"ל דמזה אין להוכיח כ"כ די"ל דה"ה דהו"מ לדחויי הכי אלא דבלא"ה דחי שפיר ולא מייתי הרא"ש ראיה אלא ממילת' דקיימא למסקנ' וראיתי להב"ח שכ' בדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דפתח דב' אמות אינו נוטל אלא ב' אמות וההיא דלקמן דס' הוא משום שמא יחזיק ג' שנים ויאמר אתה מכרת לי וכמ"ש הרא"ש בשם הר"י ע"ש ונר' דס"ל להב"ח דאפי' אי פתח דב' אמות אינו נוטל אלא ב' אמות מ"מ במכר לו בית דפתחה ב' אמות נוטל ד' אמות בחצר דמוכר בעין יפה מוכר ע"ד שכ' הר' יונה וכי מחזיק ג' שנים ויאמר לו אתה מכרת לי נוטל ד' אמות בחצר לכ"ע ובהכי ניחא מה שגמגם הכנה"ג בהגה' ב"י ע"ד הב"ח ע"ש. ודע דרש"י בריש סוכה ד"ג ע"ב שינה פי' ממ"ש כאן דהתם פי' דפלוגתא דר"ה ור"ח בחלקו אחין או שותפין ולא בחילק להם אביהם כמ"ש כאן ועוד דהתם פי' טעם כל השמונה אמות שנוטל משום פרוק משאו הפך ממ"ש בשמעתין דד"א משום משאו וד"א משום שאר תשמיש ועיין להב"ח שם בסי' קע"ב:

תוס' ד"ה ולא וכו' מ"מ אינו חשוב לטרוח וכו' עכ"ל והא דקתני זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו וכו' היינו במידי דלא מפסיד אבל היכא דמפסיד דכיון דאינו חשוב לטרוח לא טרח בשבילו ומפסיד אע"ג דשמו עליו אין חולקין דתרתי בעי' שמו עליו וליכא פסידא ועיין להתה"ד סי' של"ו ולק"מ מה שהק' ע"ד מהרש"ך ח"ג סי' קכ"ב ע"ש:

דף יא:

גמ' בני מבוי מעכבין או אין מעכבין נר' דלא יטול ד"א במבוי כגון שנתן משלו ד"א והכניסו למבוי דאל"ה מאי מבע"ל פשיט' דמעכבין לפי פירש"י ובהכי ניחא דלא פשיט מברייתא דבסמוך דבכה"ג קתני דמעכבין די"ל דברייתא משום דנוטל ד"א במבוי הוא דמעכבין אבל אין לו' דהבעיא מיירי בחצר דאין נוטל ד"א במבוי אלא בית כמ"ש הג"א בשם מהרי"ח לשי' רש"י ע"ש דהא רש"י נקט בית בבעיא זו:

תוס' ד"ה אחד וכו' ונר' לר"י בפי' ר"ח וכו' עכ"ל ומאי דפריך הגמ' מהברייתא היינו דכיון דשל פנימית לכדה היא אין לעכב עלט מלעשות בשלו אע"ג דמטי הזיקא לחבירו דקי"ל כר"י דעל הניזק להרחיק את עצמו ועיין במרדכי ריש פרק הבית והעליה:

דף יב.

גמ' אי יומא דכרב' יומא דזרע' לא הוי וכו' י"ל כיון דע"כ הוי ב' שלישי יום זרעא ולא חצי יום ממש דא"כ היכי קאמר אי יומא דזרעא תרי יומי דכרבא לא הוי וא"כ כיון דהוי יותר מחצי מאי פריך אי יומא דכרבא יומא דארעא לא הוי הא מ"מ אין מפסידין מחלוקתם דאפי' לא חלקו נמי הוי יום וחצי בקירוב זרע' ומה שמפסידין ע"י חלוקה היו מפסידין כן ע"י קודם חלוקה וי"ל דאינו דומה שכירות פועל לב' שלישי יום לשכירות פועל ליום וחצי דכל מה שמוסיף לו בימים מוזיל הוא גביה בשכרו:

שם גמ' מר כי אתריה הר"מ בפ"א מה"ש לא הזכיר אתריה דר"י ועמ"ש בזה הכ"מ ועיין בחי' בתמורה ד"ך ע"א ע"ש:

שם גמ' פרדסא פירש"י כרם וכ"נ מתנא דמייתי ומברייתא דלעיל ד"ז ע"א פרדס אני מוכר לך נר' דפררס הוא רמונים ועיין פירש"י בפ' אז"נ דע"ג ע"א ע"ש וי"ל דלשון המשנה לחוד ולשון בני אדם לחוד דהתם פרדס אני מוכר לך קאמר ובלשון בני אדם פרדס הוא רמונים:

תוס' ד"ה פרץ וכו' וי"ל פ"ה וכו' שמא יגע וכו' עכ"ל לא נתיישב פירש"י בכך שהרי נקט מאהיל בדבריו אלא דכוונתם דבגמ' גופא יש לפ' בפ"ה עז"ה דהיינו שמא יגע ומ"מ יל"ד אמאי פי' לענין ד"א ולא פירשו כפשוטו דבפרץ מטמא כל סביביו במגע וכי לא פרץ אינו מטמא במגע וצ"ל דס"ל דאפילו לא פרץ מטמא במגע דבטומאה דאורייתא אין לחלק בין פרץ ללא פרץ אבל בטומאת ד"א לא גזרו אלא בדומה לקבר וכי לא פרץ אינו דומה לקבר ועיין להרמ"ה ז"ל. הא דלא אמרי' שמא יגע בחצר הקבר כההיא דסוטה עיין במהרש"א ז"ל בשבת דקמ"ו ע"ב ע"ש:

דף יב:

גמ' חלק בכור וחלק פשוט וכו' הרמ"ה ז"ל סי' קנ"ח למד מד"ז לדעלמא היכא דשותפין בקרקע אחד יש לו ב' שלישים ואחד שליש אחד דנוטל ב' שלישים בחד מצרא הב' ואי קשיא אדרבא מדגלי בבכור מכלל דבעלמא לא הא ליתא דא"כ אמאי אצט' קרא דבא למעט יבם ע"ש והוא תימה דאצטריך למעט יבם דס"ד דבכור קרייה רחמנ' והוה אמינא שדינו כבכור להא מילת' נמי כמו דדינו כבכו' לענין ראוי וכיוצ' ולהכי אצט' קרא למעט ואה"נ דלא ילפי' בעלמ' מבכור:

שם גמ' פליג וליה אמצראי עיין בפ"ו דדמאי מ"ח דקתני ב' שירשו או נשתתפו בשדה יכול לו' לו טול אתה וכו' ופי' הר"מ בפי"ה דלענין ממונא איתמר דאם יש לו שדה בצדה יכול לו' תנו לי חלקי סמוך לשדה שלי דכופין על מדת סדום ע"ש וק' דא"כ קשיא מתני' לאביי דאמר ניחא ליה לאפושי אריסי ואי מפ' כפי' ר"ת קשיא לרב יוסף ולפמ"ש הב"י בסי' קע"ד לדעת הר"מ דבבבא דחד גיסא נגרא מודה אביי ע"ש ניחא דבכה"ג מתפרשא מתני' ועי"ל דלחלוק החיטין מיירי מתני' אחר שגדלו ולא לחלוק השדה גופה ועיין להט"ז שם סי' קע"ד:

תוס' ד"ה כגון וכו' תימא לר"י לרבה וכו' עכ"ל הא דלא ק"ל גם לר"י נר' דר"י אזיל בשי' ר"ת דלקמן בד"ה מעלינן דגבי מצר אפילו בלא טענה אמרי מעלינן וחלק פשוט דפשיטא ליה דנוטל בחד מצרא משום דלית ליה שדה אחרת בצדה והוי כהנך עובדי דלקמן ומקשי' בכור לפשוט דהוה ס"ד דב' חלקי' הם והוי כמו מצרן כיון דאית ליה חלק פשוט וחדית לן היקישא דהוו חלק בכור ופשוט חלק אחד ולא הוי מצרן ודמי להנהו עובדי דלקמן אבל ק' מאי ק"ל אח"ז לאביי הא אביי כרב יוסף ס"ל כדמוכח מעובדא דתרי ארעי אחד נגרא וא"כ י"ל דאצטריך קרא ביבם להיכא דלאו מצרן וכדאמרי' לר"י אבל אין להק' דלאביי מוקמי' לקרא דיבם דקמ"ל דלא אמרי' ניחא ליה לאפושי אריסי כעובד' דתרי ארעי אחד נגרא הא ודאי ל"ק דדוקא בב' שדות הוא דאמרי' אפושי אריסי ובכור ויבם בחד שדה הוא דמתוקמא וכמ"ש מהרש"א בד"ה מעלינן ומ"מ מוכח דאביי כרב יוסף ס"ל וכיון דניחא להו לר"י גם לאביי מוקמי' להו כר"י. ודע דלפי' ריצב"א נמי צ"ל דיבם לב' בני אדם דמי דאל"ה ק' לרבא נהי דמדאוריי' אינו חולק בבכור מ"מ מדרבנן נוטל כס' אביי:

בד"ה מעלינן וכו' שהנגר מפסיק וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א וי"ל דהתוס' מפ' אפושי הריסי כמו שפי' הרמ"ה ז"ל דניחא ליה לעשות הוא ב' אריסי דאריסא למארי דארעא משתעבד ועוד דמקנא בחבירו וכו' ע"ש בדבריו וצ"ל לפ"ד דחד שדה אין עושין לה ב' אריסין אפי' חולקין אותה לב' דאין רוצים האריסין בכך:

דף יג.

גמ' אלא מעתה בכור ופשוט מכאן מק' לסברת הלבוש סי' קע"ה דלא מצי לו' גוד או איגוד אלא כשהחלקים שוין ע"ש ונ"ל דל"ק דהכא בבכור דנוטל פי שנים הוי כמו ב' אחים כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כגון וכו' וא"כ הו"ל בכוי ופשוט כאלו באו ב' אחים שכל אחר יש לו שליש ותבעו מאח הג' גוד או איגוד דבכה"ג הוי החלקי' שוין לגבי כל אחד כיון שתבעו בבת אחת את האח הג':

תוס' בד"ה לישא וכו' כדמשמע התם דשבת תלו בפו"ר וכו' עכ"ל היינו מדיליף טעמא דב"ה דבפו"ר זכר או נקבה משבת וכ"כ התוס' שם וק' דנימא דב"ה דמתני' שם דס"ל זכר ונקבה דילפי מברייתו של עולם מודו דלשבת בחד סגי אלא דס"ל דפו"ר אינו תלוי בשבת וא"ש מתני' דהכא כב"ה דמתני' דהתם ובמ"א כתבתי בזה:

בד"ה שנאמר וכו' וחציה שפחה דלא כפו וכו' עכ"ל לא ק"ל אלא לתי' הר"י בר מרדכי דבעבדים אף דאין מצווין אפו"ר מצווין אשבת וא"כ גם בנשים דליתנהו בפו"ר איתנהו בשבת דנשים ועבדים כי הדדי נינהו וא"כ אמאי לא כפו את רבה אבל לפי' ר"י שכ' אח"ז י"ל דעבדים ונשים אין מצווין אשבת כמו שאין מצווין אפו"ר וא"ש דלא כפו את רבה:

בד"ה כופין וכו' עשה דפו"ר וידחה ל"ת דל"י קדש וכו' עכ"ל קושיתם היא מעשה דפו"ר דישא בת חורין ויקיים פו"ר ומ"ש ל"י קדש לאו דוקא אלא לא תהיה קדשה וכ"נ גם מלשונם בגיטין אבל מדבריהם בפסחים נר' דקושיתם היא מעשה דשבת ע"ש ועיין במהרש"א ריש חגיגה ובמ"ש התוס' ועוד אפי' מפקדא יש לו' דמפקדא אפו"ר קאמרי והיינו מ"ד על שניהם אינו ב"ר ויש לפרש דכוונתם דמ"מ מפקדא אשבת והיינו להר"י בר מרדכי שכ' בד"ה שנאמר ע"ש:

בא"ד משום דעביד ע"ה איסורא ע"י וכו' עכ"ל לא שייך חילוק זה אלא באיסורי דרבנן אבל בשמעתין דאיסורא דאורייתא אפי' עביד איסורא ע"י אין אומרים לאדם חטא וכו' ולכך לא ניחא להו לתרץ קושיתם בהכי ולאוקמא מתני' במשחרר חצי עבדו דע"י שחרור הרב הוא דנענע מפו"ר:

בא"ד דאסור למכור עצמו וכו' עכ"ל נר' דאיסור זה גם בקונה שייך דהקונה עביד איסורא דמשתעבד בבני חורין שהם עבדי. ה' ולכך עדיפא תקנה דכפיה דלא עביד איסורא אלא הרב לחודיה מההיא תקנה דעבדי תרוייהו איסורא ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א ז"ל עיין שם:

דף יג:

גמ' במתנה לא ניחא ליה וכו' י"מ מאי פריך לעיל ד"ג ע"א מאי קמ"ל כי רצו פליגי תנינא וכו' נימא דקמ"ל דבעי' רצו שניהם אבל כי רצה אחד מהם לא מהני ואפי' אמ"ל טול אתה כשיעור דל"מ בשום צד אלא ברצו שניהם וי"ל דהא נמי שמעי' ממתני' דאבל אם רצו שניהם חולקין דמשמע דוקא רצו שניהם ועיין להכנה"ג סי' קע"א הגהת ב"י אות ט"ו במ"ש בדעת המרדכי ע"ש ולדבריו ק' אמאי ל"ק הגמ' טעמא דרשב"ג דלא בעינא שיהא עדיף ממך בחלוקה זו:

שם גמ' מאי אריא בכרך א' הא דלא פריך בפשי' אמאי בב' כרכים חולקין י"ל דמיירי בשוין ולאו משום גוד או איגוד אבל מדנקט כרך אחד משמע דבב' כרכים בכל אופן חולקין אפי' אינם שוין:

שם גמ' מדביק אדם תורה עמ"ש בנימוקי למס' סופרים ע"ש:

רש"י ד"ה ה"ג וכן בין כל נביא וכו' וא"צ להניח וכו' עכ"ל משמע דהרשו' בידו להניח ולקמן אמרי' הטעם שאם רצה לחתוך וכו' וא"כ א"י להניח ובפירש"י שם וצ"ל דהכא לפום ס"ד דגמ' לקמן קאי או דמיירי הכא בנביא של תרי עשר ויותר נראה להגיה הכא כדלקמן וכ"ה בחי' הרמב"ן ז"ל בשם רש"י עיין שם:

תוס' בד"ה ומסיים וכו' וריצב"א מפ' וכו' אבל בין חומש לחומש וכו' עכ"ל הק' אחד מהישי' לפי' ריצב"א מדאמרי' במנחות ד"ל ע"א אמ"ר בין חומש לחומש אפי' באמצע הדף' גומר ע"ש בגמ' ולפי ריצב"א מאי אפילו דקאמר הלא כך צריך להיות באמצע הדף ונר' דלריצב"א נמי אם רצה לסיים סמוך לסוף הדף בענין שיניח ארבעה שיטין אחרונים חלק ויכתוב תיבה אחת או שתים למטה מהם בסוף הדף בשיטה אחרונה שאחר ארבעה של חלק ש"ד ולכך קאמ' אפי' באמצע הדף ממש גומר דודאי גריע טפי החלק באמצע הדף מסוף הדף:

דף יד:

גמ' ואס"ד ס"ת הקיפו וט' וכו' הא דלא מוקי לה בקלף עיין מהרש"א ז"ל ועי"ל דע"כ בגויל מיירי דאי בקלף אמאי נשתיירו ב' טפחים ברוחב כדי שיצא ס"ת שלא בדוחק הא כיון דבקלף מיירי בב' טפחים שנשתיירו באורך סגי ויצא ויכנס בריוח:

שם בגמ' דאמר ר"ל אשר שברת וכו' כ' הרמב"ן בחי' דמפיק לה מדסמיך ושמתם בארון ואי ס"ד דלא יפה עשה ששברם היכי צוהו שיניחום בארון עם הלוחות והוי אין קטיגור וכו' ע"ש והוא תימה דא"כ אמאי אצט' לר"י אין רק לרבויי שברי לוחות הא מהכא נפקא והגמ' קאמר דר"י כר"ל ונר' ליישב דלא כ"כ אלא ליישב מילתא דר"ל אפי' כר"מ דלא ניחא ליה דר"ל כתנאי אמרה למילתיה והוק"ל דבשלמא לר"י אייתר אשר שברת ומיתורא ילפינן דאמ"ל יפה כחך ששברת אבל לר"מ דמבע"ל קרא לשברי לוחות מונחין בארון מנ"ל דעשה יפה ששברת ומתרץ דמינה ילפי' מדמונחין בארון אבל לר"י כוליה קרא לישר כחך ולא מ"ל דרשה דסמוכין ואי לאו קרא דאין רק דילפי' מינה מונחין בארון לא הוה ידעי דמונחין בארון וקרא דאשר שברת לא אתיא אלא ליישר כחך ששברת ועיין להרשב"א בחי' בשבת דף פ"ז עיין שם:

תוס' בד"ה בפורענות' וכו' וא"ת ולמ"ד מעולי עלה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דבסדרא לא פליגי ע"ש והי"ל לכתו' כן בדברי התו' בד"ה ולמ"ד דכיון דהגמ' לא ידע סיפא ע"כ דעיקר קושי' הגמ' היא משום דאסדרא לפ' דאל"ה מאי פריך נוקמה כמ"ד בימי מלכת שבא היה ואפ"ל דהגמ' לא ס"ד אכתי פלוגתא דתנאי עד לקמן דמשני תנאי היא ולא אסיק אדעתיה אלא פלוגתא דאמוראי דלקמן ופריך למ"ד בימי משה מברייתא וכמו כן יש לפרש קושי' התוספות בדבור זה דמק' למ"ד מעולי גולה מברייתא לפום ס"ד דהשתא דלא ס"ד דתנאי היא וא"צ לדברי מהרש"א ז"ל:

דף טו.

תוס' בד"ה ועל וכו' וא"ת לספרי' דגרסי שלמה הא כתיב כלו וכו' עכ"ל ולא ניחא להו למי' שיר המעלות לשלמה דפסיקא להו דט"ו מעלות דוד אמרן כדקאמרי בסמוך:

בא"ד וק' להאי גירסא וכו' עכ"ל ולגירסתנו המק' דפריך וליחשוב. איתן הו"מ למיפרך מנ"ל אברהם:

בד"ה ירמיה ואפי' ספרו לא כ' עכ"ל כ' מהרש"א וגם בהושע וכו' אפי' ספרו לא כתב ע"ש ואע"ג דמה שלא כתב ספרו משום דנבואותיהם קטנות כמ"ש רש"י מ"מ לעולם מי שיש לו לכתוב ספר אינו כותב ספרים אחרים כל שלא כתב ספרו:

פרק שני

דף יז.

תוס' בד"ה לא שיח וכו' דבור ושיח דעמוקין וכו' עכ"ל הא דלא סגי בצריכותא דלקמן דבור קביע וקאי משא"כ אמת כובסין ונברכ' דכל חד חדא הוא דאית ביה משום דאי הכי לס"ד דגמ' לקמן דלא ס"ד צריכותא הלזו ומוכיח מאמה ונברכת אמאי לא הוכיח מבור והנך תרתי אלא ע"כ דאית בהו צריכותא אחריתי ופשוטה היא ועיין למהר"ם ז"ל:

דף יז:

גמ' כל מרא ומרא וכו' עיין למרן בב"י סי' קנ"ד שכ' שמ"ש הטור דהבור בלא מים הוציאו מכאן ועוד הוכיח מצריכותא דאמת המים ונברכת ע"ש וכבר תמה בדרישה מדברי התוס' לעיל בד"ה לא יחפור וד"ה לא שיח ע"ש ועוד י"ל ע"ד דא"כ בצריכותא דאמה ונברכת בחד צד סגי וכמו שהקשה מהרש"א' בד"ה לא שיח ובתי' לא יתורץ דהא בור לית ביה מים:

שם גמ' אלא לרבא קשיא מכאן ק"ל למ"ש הרמ"ה דבסמוכה למצר הרחקת ג"ט סגי ולא בעי סיד או סיד לחודיה סגי וכ"כ הר"מ בפ"ט מה' שכנים ובב"ה בסי' קנ"ה ע"ש דא"כ מאי פריך נימא דסמוך לבור בעי סיד והרחקה אבל סמוך למצר סגי בחד מנייהו ולכך נקיט במתני' סמוך לבור וי"ל דמ"מ הו"ל לאשמועי' דינא דמצר ועי"ל דלא בעי לשנויי הכי משום דבעיא היא לקמן אפי' גבי סמוך לבור אי סגי בחד מנייהו ואע"ג דלדעת הר"מ נפשטא הבעיא מ"מ הגמרא הכא ספוקי מספק"ל וניחא נמי דפריך לקמן מסלע הבא בידים וס"ד דה"ה לא בא בידים וקתני הרחקה וסיד משמע דבמצד נמי בעי תרוייהו די"ל דבההיא ברייתא גופה איכא למבעי אי תרתי קתני או חדא אדא:

עוד שם גמ' הא איתמר עלה וכו' יל"ד להאי לישנא אמאי לא הדר פריך לאביי דכיון דקתני כותל מוכח דבעי הרחקה וכדפריך בלישנ' בתרא וי"ל דהא דקתני כותל לאפוקי חלל הבור וכיון דמכותל מרחיק הג"ט והראשון סמך למצר ממש א"כ הכותל בתוך של השני נעשה ומרחיק בשלו יותר מג"ט א"כ ע"כ דחייבוהו חכמים להרחיק כל ההרחקה דב' הבורות שהיא ששה טפחים וקמ"ל דסתם כותל ג"ט ולעולם סומך למצר ודקתני סמוך לכותל לאשמועינן שחייב בכל ההרחקה וממילא שמעי' סתם כותל ג"ט וכדלעיל ועי"ל במ"ש במקובצת בלישנא בתרא ע"ש:

רש"י ד"ה ונ"מ וכו' וא"ת מנ"ל וכו' עכ"ל לכאורה קושי' ותי' הם דברי הגמ' לקמן וכבר עמד בזה מהר"ם ז"ל ע"ש ונ"ל דקושיתו היא כיון דבבא לסמוך על המצר פלוגתא היא וא"כ לאו מילתא דפשי' היא וא"כ מאי קאמר דנקט כותל לאשמועי' שיעור כותל והיכן אשמועינן דצריך הרחקה ג"ט כדי דנשמע מינה האי חידושא דשיעור כותל והו"ל להתנא לאשמועי' תחילה דצריך הרחקה ותי' דלאביי מיירי בבאו לחפור בב"א ובכה"ג מילתא דפשי' היא דמ"ש האי מהאי וס"ל לרש"י דלרבא י"ל כדברי התוס' דנקט כותל לאשמועי' הרחקה:

תוס' בד"ה מכותל וכו' ולאביי שצריך הרחקה וכו' עכ"ל לא הוו צריכי לזה דלאביי י"ל דמילתא דפשי' היא ולא קמ"ל התנא אלא שיעור כותל אלא דמסתברא להו להתוספות דהרחקה נמי ך חידושא הוא:

ד"ה מרחיקין וכו' וא"ת אכתי מאי פריך וכו' עכ"ל דאין לו' לל"ק פריך דא"כ הול"ל הניחא וכו' וכדלעיל אלא ע"כ לכולהו לישני פריך וצ"ל דסתמו לעשות כותל דאל"ה מאי פריך הגמ' הא לל"ב בשדה שאינה עשויה לבורות סומך אפי' להבא אלא ע"כ דכותל דמי לעשויה לבורות ולפ"ז לל"ק קשיא אפי' לאביי מהא דמרחיקין דגפת וט' ומ"ש התוס' בתחי' הדיבור דלרבא פריך נקטו רבא משום דבין לל"ב בין לל"ק קשיא לרבא אבל אה"נ דלל"ק קשיא גם לאביי:

דף יח.

תוס' ד"ה דטירייא וכו' ולספרי' דל"ג אלא וכו' עכ"ל מוכח מדבריהם דיתכן למגרס אלא אפי' דלא הוזכר שם אמורא ומ"ש התוס' בכ"מ דהיכא דלא הוזכר אמורא אין אומר אלא היינו דאין מוכרח לו' אלא מיהו התוס' בשבת דצ"ח ע"א כ' אין דרך לו' אלא היכא דלא הוזכר אמורא ע"ש:

דף יח:

תוס' ד"ה ואי לא סמיך וכו' ולר"י לא ירחיק כלל דכיון דתרוייהו מזיקי וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דא"ל דטעמא דרבא משום דכל מרא וכו' דאכתי לא ס"ד ברייתא דאילן וכו' ע"ש ולמסקנא דידע לההיא ברייתא מ"מ אכתי אצטריך לאוקמה בלוקח משום דברייתא בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר ורבנן לא ס"ל טעמא דכל מרא כדמוכח מבריית' דאילן ומ"מ אינו מוכרח לו' דלא ידע לההיא ברייתא די"ל דידע לה וכי היכי דלא תקשה אברייתא דחרדל עכ"ל לדבריהם קאמר ופריך הגמ' שפיר לרבא מר"י דברייתא דחרדל דל"ל מטעמא דכל מרא וכו' כיון דלדבריהם דרבנן קאמר:

בא"ד לא בעי לאוקמה כשסמך בעל דבורים וכו' עכ"ל מה שהקשה מהרש"א בשעשה המוכר שניהם דבורים וחרדל ומכר אחד מהם ע"ש ל"ק דאי מכר חרדל ושייר דבורים מ"ט דרבנן כיון דמכר לו חרדל לא מקרי הב' מזיק דאדעתא דהכי מכר לו וכן כשמכר דבורים דבורים מוזקין מכר לו ומ"ט דרבנן ול"ד למכר לו חצי שדהו והב' זרע חרדל או העמיד דבורים ושו"ר להרמ"ה דמפ' השמועה כן דעשה המוכר שניהם ומכר אחד מהן ועלה פריך הגמ' מ"ט דרבנן עיין שם בדבריו:

בד"ה וסבר וכו' דפי' באדם שלוקח משדה וטוענין ללוקח וכו' עכ"ל פי' דבריהם נראה דלפי' ר"ח הגמ' מעיקרא פריך לרבא מר"י דאי לא סמיך אמאי בעל החרדל סמיך הו"ל שניהם להרחיק ומשני בלוקח דהיינו שהלוקח לקח שדה חרדל וטוענין ללוקח ומש"ה אמר ר"י בעל החרדל סומך ופריך א"כ מ"ט דרבנן ועוד לר"י אפי' משרה ר"ל דאם הלוקח לקח משרה אינו מרחיק וזהו שכ' התוס' באדם שלוקח משרה וכו' דהיינו קושי' הגמ' לר"י אפי' משרה וכו' והשתא מק' התוס' מה משני רבינא קסברי רבנן על המזיק וכו' הא מ"מ טוענין ללוקח ובודאי דפי' ר"ח א"ש לשי' הפי' דלרבינא בלא לוקח מיתוקמא אלא דהתוס' קאמרי דלפי שי' רש"י ור"י בסוגיא דשמעתא א"א לפ' לוקח כפי' ר"ח:

דף יט.

גמ' ת"ש רי"א סלע הבא בידי' וכו' מכאן קשה לדעת הרמב"ם והרמ"ה שהבאתי לעיל דאפי' לרבא דאמר אינו סומך בהרחבת ג"ט דיו ולא בעי סד בסיד ול"ד לחופר בצד הבור ע"ש דלפ"ז מאי פשיט מההיא ברייתא נימא דבא בידים צריך אפילו הראשון ג"ט וסיד אבל לא בא בידים בחד מנייהו סגי ולעולם בדינא דמשנתנו בעי תרוייהו וי"ל לדעת הר"מ דגריס כגירסת הספרים שכ' התוס' כאן:

שם גמ' ואיכא דרמי להו מרמא וכו' אר"נ ל"ק וכו' צ"ל דר"נ גופיה מבעיא ליה אי וסד בסיד תנן א"ד או סד בסיד תנן כדמבע"ל הגמ' בסמוך וכדי שלא נפשוט הבעיא משני הכי אבל לפי' הצד דסד בסיד תנן לא קשיא די"ל דהרחקת ד' אמות שוה להרחקת ג"ט וסד בסיד:

שם גמ' אר"י לפי שאין דרכן של בני אדם וכו' ץ והא דלא תני הכא חול ס"ל דיגיד עליו ריעו דדוקא בשניהם לא אמרי' יגיד עליו ריעו אבל אי לא שיירא כלל בחדא מנייהו אמרי' באידך יגיד עליו ריעו ואפי' לא שיירא בשנייה אלא חדא:

תוס' בד"ה בא בידים וכו' ויש ספרים דל"ג וכו' עכ"ל ק' כיון דהפשטן גופיה ידע לה דיש לחלק דין בא בידים ללא בא בידים. מאי פשיט נימא דבא בידים שאני וי"ל דמ"מ לא מסתברא ליה לפלוגי הכי לקושטא דמילתא ועיין למהרש"א ז"ל לעיל די"ז ע"ב בד"ה ה"נ ע"ש:

דף יט:

תוס' בד"ה התם וכו' הא תנא ליה אמת המים וכו' עכ"ל נקטו כן לפי הצד דלעיל דאו סד בסיד תנן דכיון דבחדא מינייהו סגי והכא לא שייך סד בסיד דהא ההיזק מתחת הקרקע הוא שמעי' שפיר הרחקת ג"ט מאמת המים אבל לפי הצד דבעי' תרוייהו ג"ט וסיד עדיפא מינה תקשה להו אמאי סגי הכא בג"ט לפי' ס"ד דהשתא ובתי' יתורץ הכל וכן צ"ל בקושי' הגמ' ות"ל משום מיא וכו':

ד"ה שנילושה וכו' חשיב פחות מכביצה וכו' עכ"ל ומיירי התם בסריא כדאמרי' הכא גבי תבן ובנפסל לאדם ועדיין ראוי לאכילת כלב דמקבל טומאה אי לאו דפחות מכביצה וכדעת הראב"ד בפ"ב מה' ט"א דכה"ג מקבל טומאה ואע"ג דחזי לכלב כיון דסריא מבטיל ליה ול"ד לחזי לבהמתו דשמעתין:

ד"ה רקיק וכו' כדאמרי' בבכורות וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' ועמ"ש בזה בי"ד סי' מ"ח דין ד' ע"ש:

דף כ.

גמ' שחיט לה וכו' ר"ל וההוא אבר המדולדל מזבין לנכרי או לכלבים אבל איהו לא מצי אכיל כדאי' בחולין דע"ג ע"ב ואפי' לדעת רש"י שם דמצות פרוש מדרבנן הוא ש"מ כיון דאסור אע"פי שהוא מדרבנן מבטיל ליה כדאמרי' בבן ח' דמשום דאסור לטלטלו מבטיל ליה וכ"ש לדעת הר"מ דמצות פרוש מדאורייתא הוא והר"ב במקובצת כ' שחיט לה ואכיל ההוא אבר בהדה ע"ש והוא תימה:

תוס' בד"ה היא גופא וכו' ועוד אומר הר"ש דכלי עץ וכו' עכ"ל היינו לענין סתימת כולה אבל למיעוט בעי ביטול כמ"ש מהרש"א וכ"מ להדיא בתוס' בשבת דמ"ד ע"ב גבי מוכני ע"ש ודלא כמרן בב"י בי"ד סי' שע"א ע"ש וכל זה בכלים אבל באוכלין בעי ביטול אפי' סתימת כולה כמ"ש מהרש"א וכמ"ש התוס' שם בשבת ע"ש אבל דעת הראב"ד בפט"ו מה' ט"מ דאפי' באוכלין לא בעי ביטול בסתימת כולה ומ"ש מרן בכ"מ שם שכ"כ התוס' היינו דיש חילוק זה בין סתימה למיעוט לאפוקי מסברת הר"מ דלא מחלק כלל אבל מ"מ הראב"ד והתוס' חלוקים בעיסתם:

בד"ה בחבית וכו' ודייק ר"ת מדנקט גרוגרות וכו' עכ"ל עיין להת"ח שנר' מדבריו שהבין בכוונתם דדיוק ר"ת היינו מדנקט גרוגרות ע"כ דאתא לאורויי דמיירי במדובקות ובולטות ע"ש ולפ"ד לפי' ר"י שכ' אח"כ דלא מיירי בבולטות הי"ל ליישב דיוקו של ר"ת ולכן נר' דדיוקו של ר"ת אינו אלא למדובקות לחוד ומאי דאיכפל תנא למתני מדובקות היינו כדי שיוכל לעמוד בפ"ע כשינטלו הקופה והחבית וקאמר ר"ת כיון דבמדובקות מיירי נוכל לו' דבולטות הם:

בד"ה ונכרי וכו' דלא אקרי אדם עכ"ל לשונם אינו מדוקדק דהא לא כתיב אדם אלא איש ומנפש היא דנפ"ל דאפי' בין יום אחד מטמא כדאי' בנדה דמ"ד ע"א ע"ש ומינה שמעי' דדוקא בין יום אחד אבל נפל לא אקרי נפש ורצונם לו' דלא אקרי נפש אדם:

בד"ה והמלח וכו' שלא חשב עליו לאכילה וכו' עכ"ל בהגהות מהר"י וילנא ז"ל כ' דט"ס וצ"ל שלא חשב למשקין כדאי' בנדה ע"ש ולפ"ז ק' נוקמ' אפילו חשב למשקין וכמ"ד בספ"ק דפסחים דמשקין אין להם טומאה כל עיקר מן התורה וכיון דמדאורייתא טהור חוצץ כמ"ש התוס' בסמוך גבי נכרי:

דף כא.

תוס' בד"ה וגרדי וכו' ולקמן נמי תניא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ולפ"ד מה שהקשו התוס' בד"ה אחד מברייתא דהחנות אזלי לפום תי' קמא שכ' כאן אבל לתי' בתרא דגרדי שאני י"ל דההיא ברייתא דחנות בחנות של אומן כמו ריחיים וכיוצא ולאו בגרדי ושרי אפי' באותה חצר:

בד"ה ולא וכו' וא"ת דאמרי' בהגוזל וכו' עכ"ל אין להק' דנימא דמיירי הכא בקבל עליו כל אונסא דה"ד לענין שמותי אבל לכתחי' אין למכור לו כלל אפי' בקיבל עליו:

דף כא:

גמ' דאמר מר עזרא תיקן וכו' ולר"ה בריה דר"י הא דהוצרך עזרא לתקן היינו דלא נימא אתי לאתרשולי כדפריך הגמ' א"נ לבני מבוי אחר דאיירי ביה ברייתא דרשב"ג ורבנן ועיין במקובצת: תוס' בד"ה מרחיקין וכו' ראה את המציאה וכו' עכ"ל נר' מזה דס"ל דהא בהא תליא דאי מקרי רשע מוציאין מידו וכ"כ הרמב"ן בחי' בשם ר"ת ע"ש ובזה ל"ק מ"ש הת"ח בתי' ראשון ומ"ש התוס' ההיא דאז"ל שהביאו בסמוך ואי מקרי רשע א"ש דלא היה רוצה לזכות בה וכו' דמשמע דאי רוצה לזכות בה אין מוציאין מידו היינו להלחולקין על ר"ת דכיון דס"ל דמקרי רשע בכל גוונא עכ"ל דאע"ג דמקרי רשע אין מוציאין כדי ליישב ההיא דראה את המציאה:

בד"ה תנאי וכו' תימה לרשב"א וכו' עכ"ל לדעת האומרים דהלכה כרשב"ג אפי' בברייתא ניחא קושיתם דאי הוה אמר כר"י הוה ק' אמאי פס' כיחידאה דודאי רבנן דר"י בברייתא דפריך מינה דלא מפשי' בפלוגתא לו' ג' מחלוקות בדבר ולכך מייתי מדרשב"ג דהלכה כמותו אפי' בברייתא:

דף כב.

גמ' וקמא היכי סמיך וכו' מוכח מכאן דאי סמיך קמא ברשות דהיינו שמחל לו בעל הכותל הראשון אז אפי' נפל חוזר ובונהו בלא הרחקת ד"א ולא אמרי' פנים חדשות באו לכאן וכ"כ בתשו' הרא"ש הביאו הטור בסי' קנ"ד ופ' מרן בש"ע שם ומהר"ם גאלנטי ז"ל סימן ס"ב הוכיח ד"ז מתשו' הרשב"א ע"ש והוא מבואר מסוגיין ועפי"ז י"ל קצת קושי' התוס' בד"ה אלא וכו' די"ל דנקט הכי לדיוקי דדוקא בהיה רחוק מעיקרא ד"א אבל היה סמוך חוזר ובונהו בלא הרחקה אלא שאין נראה דרבא מגיה המשנה אלא פרושי הוא דמפרש לה וא"כ אי נחית תנא להכי הול"ל ד"א בהדיא:

דף כב:

גמ' טעמא שלא יאפיל וכו' אין להק' דנימא שלא יאפיל צריך יותר מד"א דהא ליתא דא"ה אמאי סגי ליה לתנא דמתני' בר"א דאין סברא דפליג בזה אתנא דברייתא ועיין להת"ח ע"ש:

רש"י ד"ה גרמא וכו' ואפי' למ"ד וכו' עכ"ל מפי' נר' דהאי שמעתין דינא דגרמי הוא ולא גרמא בניזקין כמ"ש התוס' ואע"ג דפלוגתא דר"מ ורבנן היא בדינא דגרמי מ"מ פריך שפיר דלא ניחא למי' דמתני' דלא כרבנן אבל עובדא דר"י דלקמן גרמא לבד היא ולכך פריך ליה אביי והא גרמא וכו' ודאי דינא דגרמי הוא מאי פריך נימא דר"י ס"ל הלכה כר"מ כהנך אמוראי דבקמא דצ"ח דס"ל הלכה כר"מ ועיין להת"ח לקמן בעובדא דר"י ע"ש: .

תוס' ד"ה לימא וכו' והוי כולהו גירי דידיה וכו' עכ"ל הת"ח די"ח ע"א תי' עפי"ד הללו קושי' התוס' בד"ה דייקא שהק' נימא דנקט הכי לאשמועי' רבותא לר"י וכו' די"ל דגם גבי בור גירי דידיה וא"כ הו"ל לאשמועי' התם והוי נמי רבותא לר"י ע"ש ולא היא דכבר כ' מהרש"א שם דלאביי קאמרי אבל לרבא ס"ל גבי בור גירי דידיה כדאי' לעיל בגמ' וא"כ סוגיא דשמעתין דאמרי' נימא דלא כר"י דמינה שמעי' דכולהו אתו כר"י כדדייקי התוס' אזלתברבא אבל לאביי ע"כ דכולהו דלא כר"י דכיון דגבי בור לאו גירי דידיה ואתיא מתני' דבור דלא כר"י כולהו נמי דמו לבור ועיין להתוס' לקמן דכ"ו ע"א בד"ה זיקא ובמהרש"א ז"ל שם ע"ש וניחא טפי לפ"ז דאביי לקמן בעובדא דר"י דפריך והא גרמא בניזקין דפריך אר"י ולא פריך אמתני' כדפריך הגמ' משום דאביי לשיטתו דמתני' דלא כר"י וא"כ אין החיוב משום זמנין וכו' אלא כל שעה רגיל ההיזק ולא הוי גרמא בניזקין אלא דינא דגרמי וכמ"ש הת"ח שם בעובדא דר"י ע"ש ועי"ל דדוקא בקדם הכותל אז אח"כ כשעוש' הבור הוו גירי דידיה דע"י חפיר' הבור מתרועע הכותל אבל התוס' לעיל דכ' דלא הוי גירי דידיה גבי בור היינו בעושה בור קודם עשיית חבירו הכותל:

בד"ה זאת וכו' ומעיקרא ס"ד כי היכי דפטור ה"נ מותר וכו' עכ"ל אע"ג דבכל הנך גרמא בניזקין שהביאו התוס' תנן בהו חייב בדי"ש כדאיתא בקמא דנ"ו ע"א ע"ש היינו כשנעשה ההיזק חייב בדי"ש אבל להזמין ההיזק ס"ד דשרי:

בא"ד דדינא דגרמי הוי מטעם קנס וכו' עכ"ל ולא ס"ל לרצב"א כמ"ש התוס' בריש מכילתין בד"ה וחייב וכו' כיון דבעל הכרם מפסיד לא קנסו ע"ש ועפי"ד רצב"א הללו ניחא לי מה שהקשה העה"ש ח"מ סי' א' עמ"ש הרדב"ז סי' תר"ז מגמ' דפ' שבועת העדות דל"ב ע"ש די"ל דאפי' דמ"ל מי יימר דמשתבעי היינו בשה"ע שהיא דין תורה ומ"מ הוי דינא דגרמי ומחוייב מדרבנן גם י"ל דל"ד שה"ע לדעלמא כמ"ש הריטב"א בחי' שם גבי הנך תנאי דפליגי בדבר הגורם לממון גבי משביע ע"א דאפשר דבעלמא ס"ל איפכא ע"ש אבל ק' לפי' רצב"א כיון דקנס הוא איך דנין בזה"ז דין דינא דגרמי כגון מסור וכיוצא כמ"ש בב"ק בכ"מ הא אין דנין דיני קנסות בזה"ז דליכא סמוכים וכדאי' בספ"ק דבב"ק ובפ' החובל ע"ש ועיין בח"מ סימן א' ויש ליישב:

בא"ד כי היכי דקניס במטמא וכו' עכ"ל בגמרא בפ' הניזקין דנ"ג אמרי' כי קניס ר"מ בדרבנן והיינו כיון דלא שמיה היזק לא הוי אלא איסור דרבנן ע"ש בפי' דש"י והשתא יש להוכיח מדברי התוס' דדינא דגרמי כיון דמדאורייתא לאו בר תשלומין גם לענין איסור לא אסיר מדאורייתא דאי אסור מדאורייתא לא קניס ר"מ שוגג או מזיד וכ"פ הרב פנים מאירות ח"ב סי' צ' בפשי' מסברא דנפשיה ועפי"ז דן דבמוסר לא מיפסל לעדות אלא אחר הכרזה ככל איסורי דרבנן ע"ש:

דף כג.

בד"ה מרחיקין וכו' אין עושין מגרש שדה עכ"ל ולפי' י"ל דדוקא שדה אין עושין אבל גינה עושין ולכך דקדק וכ' זרעוני גינה אבל הרמ"ה פי' כפירש"י ונקט שדה בדבריו ולדבריו ק' מההיא דאין עושין מגרש שדה ואין לו' דדוקא בא"י אין עושין משום ישוב א"י והכא בח"ל מיירי דהגמ' לעיל די"ט קאמר תנא בא"י קאי ברישא דמתני' ע"ש ולפירש"י לא יתכן הצריכיות שכ' התוס' בדבור שאח"ז וצ"ל לפי' דאי תנא רישא הו"א ה"מ משום דליכא זרעים דידיה אבל סיפא דמייתי בעושה שובך בשדה שלו דאיכא זרעים דידיה דאכלי מנייהו הו"א דשרי ואי תנא סיפא משום דשכיחי אבל רישא זרעוני גינה לא שכיחי:

בד"ה והתני וכו' אפי' מאה מיל ל"ד כמו שמשמע וכו' עכ"ל עיין בגמ' בפסחים דף מ"ו ע"א דאמרי' ומינה מיל הוא ואינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ויש לחלק:

דף כג:

בד"ה ביושבת וכו' וי"ל שהיו מקומו' וכו' עכ"ל שמעתי אומרים שעפי"ד אלו ניחא מה שהק' התוס' ביומא דכ"ג נוקמה כרבנן דנתחלקה ירוש' לשבטי' ע"ש די"ל דמ"מ נזיל בתר רובא דעלמא ולא היא דמ"מ מברייתא דמייתי לא פריך מידי והו"ל להגמ' למיפרך ניזיל בתר רובא דברייתא. לא משתמע אלא דאין ירוש' מביאה ע"ע בשום זמן והיינו משום דלא נתחלקה ירוש' לשבטים:

ד"ה מצאו וכו' הומ"ל אמתני' דט' חנויות וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל קושיתו דקורכה דמוכחא עדיפא מרובא וחזקה וקורבה שאינה מוכחא עדיפא מרובא אבל כי איכא חזקה ורובא גריעא ולכך רישא בתוך חמשים אמה קורבה דמוכחא שאני אבל חוץ מחמשים אמה הוי של מוצאו דאיכא רובא וחזקה דהא המוצאו תפוס בו אבל סיפא דנמצא בין ב' שובכות דהמוצאו ממ"נ אינו זוכה בו אז אזלי' בתר קרוב ולפ"ז התוס' לעיל בד"ה חוץ הומ"ל דהכא לכ"ע הולכין אחר הרוב משום דתפוס ואיכא חזקה דמסייע ליה:

דף כד.

גמ' אבל עינבי מצנעא וכו' משמ' דלמאי דקי"ל כר"ח אפי' עינבי שרי דאזלי' בתר רובא והר"מ בפ"י מה' מ"א דין י"ג פ' עינבי אסירי אפי' רפ' כר"ח ועיין להלח"מ שם דלפ"ד עדיין לא נתיישב אמאי עינבי אסירי כיון דלית בהו לתא דיין ועיין להרמב"ן בחי' שכ' דאפי' לר"ח צריכי לה"ט דאצנועי כגוויה לא מצנעי ידאל"ה אסיר משום דכאן נמצא וכאן היה ע"ש ועל פי זה ניחא פסקי הר"מ שפיר:

תוס' בד"ה לימא וכו' א"כ הוי ודאי ערלה עכ"ל ק"ק נימא דמספק"ל אי אזלי' בתר רובא או בתר קורבה וכמ"ש בד"ה והני ע"ש וי"ל ובעיקר קושיתם י"ל דאי לאו דס"ל כר"ח הוה ס"ס להחמיר ס' אי אזלי' בתר רובא או בתר קורבה ואת"ל דמעלמא הוא שמא דיין הוא ואסיר ואע"ג דרוב גנבי ישראל כיון דאיכא מיעוט דגנבי עכו"ם מצטרף לס"ס היכא דלאו רוב גמור כמ"ש התוס' בכתובות ד"ט ע"א ואפי' ברוב גמור י"א דמצטרף המיעוט לס"ס כמ"ש במ"א והוכחתי מדברי הרוקח שכ' אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס לאהל המת משום דהוי ס"ס ס' נקבה ואת"ל זכר שמא נפל אע"ג דאמרי' בגמ' מיעוט נפלים ע"ש וכיון דהוי ס"ס להחמיר אסור אפי' גבי ערלה:

דף כד:

גמ' ות"ל דאין עושין שדה מגרש וכו' אמתני' גופה לא ק"ל די"ל בח"ל מיירי אבל עולא דיהיב טעמא משום נוי מוכח דמוקי לה בא"י ופריך שפיר ועיין להלח"מ בפ"י מה' שכנים:

דף כה.

גמ' וכה"א הזלים זהב מכיס פירש"י דמצינו לשון זלות אזהב מייתי להאי קרא והכא א"ש פי' דקאי אקרא דלשון כטל אמרתי אבל לקמן במימרא דר"ח דקאמר נמי וכה"א הולים וכו' לא יתכן לפ' כן דלא קאי אקרא דלשון זלות ונ"ל דקרא דהזלים זהב מכיס מפורש שם בקרא דאעובדי ע"ז קאי וכבר ידוע דע"י עע"ז הגשמים נעצרין כדכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' ועצר את השמים וכו' ורזון דהגשמים נעצרין ויהיה רעב בעולם אז יזול הזהב ושפיר מייתי ליה הכא ולקמן דכן מצינו כיוצא בזה ממש:

דף כו.

מתני' אא"כ הרחיק וכו' פי' רש"י משום מחרישה אבל הר"מ בפי' המשנה פי' משום דארצות השמנים השרשים מתפשטים יותר ע"ש והוא תימה דבגמ' לעיל די"ח מוכח בהדיא דלאו משום שרשים:

דף כו:

תוס' בד"ה עד וכו' אבל אי איכא רווח' י"ו אמות מודה ר"י וכו' עכ"ל ובפ' חזקת דמהרך לה לדר"י ולא קאמר דר"י הוא המתיר ובי"ו אמה מיירי ולא פליג אדר' יהודה ע"ש בפירשב"ם י"ל דא"כ לא הוה פליג ר"ל בהא ואף על גב דהכא ר"פ פריך והא אחזיקו אפי' בי"ו אמה י"ל דבתר דשני ליה קבלה מניה וסובר הגמ' דבהא מילתא ליכא מאן דפליג:

דף כז.

בד"ה לחומרא וכו' אבל חוץ לי"ו פעמי' וכו' עכ"ל ומאי דקאמר הגמ' ולחומרא לא דק היינו דאיכא צד חומרא דמביא בכורים אע"ג דאיכא צד קולא דפטור מתרומה מ"מ כיון דאיכא צד חומרא לא דק דדוקא בקולא לגמרי לא אמרינן לא דק ומ"מ אי משתמע ממילתיה דעולא דיותר מי"ו מביא בכורים לא הוה א"ש כיון דקושט' הוא דאינו מביא משום קולא דפיטו' תרומה ועיין למהר"ם לובלין כאן ובמה שהק' עוד בגמ' לשי' ר"ח לעיל דמשום גזל אינו מביא ע"ש:

ד"ה לא וכו' וי"ל שאני התם שהקרקע קנוי לו עד זמן וכו' למשטח ביד פירי וכו' עכ"ל עפי"ד תוס' הללו ניחא לי מה שהק' מהראנ"ח ח"ב סי' פ"ג עמ"ש הרשב"א בההיא דלקמן דף קל"ו דמוכר שדהו לפירות דס"ל לר"ל מביא ואינו קורא משום דקנין פירות לאו כקה"ג דמי דה"ט דמ"מ מביא אטום דמספק"ל אי מקריא אע"ג דלאו כקה"ג דמי והק' מהראנ"ח דא"כ בפ' הספינה דפ"א דפריך הגמ' בב' אילנות לרבנן ואילן א' לר"מ אמאי מביא ומאי פריך נימא דמספק"ל אי מקריא אדמתך אע"ג דלא קנה קרקע דומיא דמוכר שדהו לפירות ע"ש ועפי"ד התוספות הללו ניחא שפיר דדוקא במוכר שדהו לפירות שהקרקע קנוי לו על זמן קבוע דאפילו יבשו הפירות חוזר וזורע וגם קנוי לו למשטח פירי הוא דמספק"ל אי מקריא אדמתך אבל בקונה ב' אילנות לרבנן ואילן א' לר"מ אי לא קנה קרקע פשיטא דלא מקרי אדמתך ובעיקר קושי' התוס' שהק' לר"מ דס"ל כקה"ג דמי לפי מ"ש התוס' לקמן ד"נ ע"א בד"ה קסבר דדוקא במוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל"י שהיה לו בו קנה"ג מקודם הוא דס"ל לר"מ קנין פירות כקה"ג ע"ש ניחא שפיר דקונה אילן דלא הי"ל מעולם קה"ג מודה ר"מ דלאו כקה"ג דמי:

פרק שלישי

דף כח.

תוס' בד"ה שלשה וכו' והא אמרי' בגמרא דאספסתא וכו' עכ"ל קושיתם היא לשי' רש"י ז"ל דבעי זריעה וקצירה דלפ"ז ע"כ דליכא לפרושי פירא רבה ופירא זוטא כפי' ר"י דבסמוך דהיינו שיגדל ברשותו ג"ח לר"י וחדש אחד לר"ע דהא בעי' כל גידולו מזריעה עד קצירה וע"כ לפרש כפי רשב"ם דהיינו תבואה וירק וא"כ ק' מ"ש מאספסתא והו"מ להקשו' שם קושי' זו אפירשב"ם אלא דסמכו קושיתם כאן להקשו' גם אפי' רש"י דע"כ דמפרש כפירשב"ם ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:

בד"ה שהן וכו' דא"כ מאי קמ"ל רב הונא וכו' עכ"ל הרמב"ן הק' עוד אמאי דייק בגמ' מדקתני מיום ליום ולא דייק ממילתיה דר"י ותי' לזה דהו"א לרבנן דמשכי זמן הרבה ג"ש מיום ליום א"צ רצופין ע"ש ובהכי י"ל גם מה שהק' שם קושי' התוס' מאי קמ"ל ר"ה די"ל דהיא גופה אשמעי' ר"ה דאפילו לרבנן בעי' רצופין ואכולהו ג"ש דמתני' קאי ר"ה ולא היה רמב"ן ז"ל צריך לדחוק למה שנדחק בזה ע"ש:.

בד"ה כנס וכו' דכתיב ותבואת הכרם וכו' עכ"ל ק"ל דבמס' נדרים דנ"ה ע"א תנן הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת מיני דגן ופריך בגמ' מדכתיב ותבואת שדה ומשני תבואת שדה אקרי תבואה סתמא לא אקרי ע"ש והשתא מאי מייתו התוס' קרא דתבואת הכרם אתבואה סתמא דמתני' וע"ש בירוש' בנדרים וי"ל דמתני' נמי כיון דקאי באילן כדקתני אבל בשדה אילן הוי כאלו תנן תבואת אילן:

דף כח:

בד"ה וכו' דאית לן למי' שמחל לו וכו' עכ"ל לשונם אינו מדוקדק דבכה"ג לא מהניא מחילה אלא הקנאה אלא ר"ל דאית לן למי' שמכרה לי וכן נקיט מהרש"א בלישניה בדבור שאח"ז ע"ש אך ראיתי למהרש"א לקמן דמ"ה ע"א בד"ה שלא וכו' שהבין דלשונם כאן בדקדוק ומדברי התוס' שם שכ' מכר או מחל אין ראיה דש"ה דעשה גודא דהיינו גדר:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה