אור ברסלב

משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת בבא מציעא

מסכת בבא קמא

פרק ראשון

דף ב.

תוס' בד"ה ויחלוקו וכו' וכן במנה ג' דמדמה בגמ' וכו' עכ"ל והא דלא ק"ל אמאי לא אמרי' במנה ג' כל דאלים גבר משום דכיון דביד הנפקד קיימי לא מפקינן ואפי' למ"ד שם בפ' חזקת מפקינן שאני התם דמעיקרא התפיסום ביד ב"ד אדעתא דהכי וכמו שנר' מפירוש רשב"ם שם וע"ש בתוספות ובמקובצת בשם הרמב"ן ז"ל כתב דבמנה ג' ל"ל כל דאלים גבר משום דלא נפיק נפקו' בהשבה כי האי ע"ש ואין להק' דא"כ מאי מדמה הגמ' לקמן מנה ג' למשנתנו נימא שאני הכא דאיכא תקנתא בחלוקה אמרי' יחלוקו אבל במנה ג' דלא נפיק נפקד מידי השבה בחלוקה אמרי' מונח וי"ל דאה"נ דנפיק נפקד בהשבה דחלוק' ול"ד לכל דאלים גבר:

בא"ד וכן ב' אדוקים וכו'. עכ"ל עמ"ש מהרש"ל ז"ל ולפ"ד מה שהק' התוס' שם בפ' חזקת לפי' ריב"א דגם לרבנן אין חילוק אלא בין רמאי לאינו רמאי וכדמסקי' כן לר"י ה"נ לרבנן דלפי' מאי פריך נימא שאני הכא דאוחזין ע"ש די"ל דכיון דמתני' ע"כ איירי באוחזין בשפת הבגד וכדאיתא בגמ' לקמן פסיקא ליה להגמ' דאוחזין בשפת הבגד לא הוי חזקה ואע"ג דלשונו של ריב"א אין סובל כן מ"מ יש לקיים פירושו גם מה שהקשה בס"ד. איך מדמה וכו' ע"ש י"ל דמדמה להו בהדרגות דחדא למעליות' כמ"ש מהרש"ל ובעיקר דברי התוס' כאן הנכון בכוונתם דבאו לאפוקי פי' ריב"א דלפ"ז א"ש מ"ש ולכך משני וכמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ע"ש ולפי' ריב"א הוה ניחא להו הא דמדמה ב' אדוקין למשנתנו כמו שכתבו אבל לפירושם דבעי' ב' למעליות' ק"ל שפיר וא"ש גם מ"ש ולסומכוס וכו' דלפי' ריב"א ניחא לפרש דררא דממונא כפי' רש"י אבל לפירושם מתניתין איירי גם באיכא רמאי דהיינו בדלא נקיט זוזי אלא מחד מנייהו וכמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש ובכה"ג דלא נקיט זוזי אלא מחד מנייהו איכא חסרון כיס ולכך מוכרחים לפרש דררא דממונא דלא כפי' רש"י וא"כ למ"ש מהרש"א ז"ל באופן דכוונת התוס' בכל הדיבור לאפוקי פיריב"א וה"ה דהו"מ לדחויי פי' ריב"א דע"כ אוחזין הוי חזקה מכח קושית מגו שהק' התוס' בדבור שאח"ז:

בד"ה וזה וכו' דמגו להוציא לא אמרי' וכו' עכ"ל עיין בש"ע סי' קי"ב דין ד' ולהש"ך ותומים שם ע"ש ובמ"ש התוס' דר"י ז"ל דאפי' מגו לא הוי וכו' הוצרכו לזה לדבריהם שכתבו דבחתימה ניכרת לעומדין שם איירי דבכה"ג הוא דהוה מצי שתיק אבל אי איירי דמכירי החתימה אין עומדין שם י"ל דפליגי רבה ור"י במזוייף ממש ובפלוגתא דהרי"ף ורשב"ם שכ' הרא"ש ז"ל שם בפרק חזקת ע"ש ודע דלפ"ד דאיירי בניכרת לעומדין שם לא איירי אלא במזוייף ממש אבל באמנה או פרוע אפי' רבה מודה דלא אמרי' מגו דבכה"ג אפי' חתימה ניכרת לא מצי שתיק והוא להפך מדברי הרי"ף ז"ל וכ"ז בעובדא דזוזי אבל בעובדא דארעא דלאוקומי הוא אפי' באמנה ופרוע פליג רבה ובמזוייף אפילו אין חתימה ניכרת לעומדין שם ועיין להטור סי' פ"ג וסי' קמ"ו ולהב"י שם ע"ש מיהו אפשר לצדד דרבה מודה לר"י דלא אמרי' מגו בעלמא היכא דהטענה א' שקר ואפי' לאוקומי ולא פליג אלא במגו דאי בעי שתיק דלרבה אמרי' מגו זה אפי' טענה א' שקר ואפילו להוציא כיון דמגו טוב הוא דאי בעי שתיק ור"י ס"ל אפי' לאוקומי לא אמרי' גם בשתיק ולפ"ז לא פסיק הגמ' שם כרבה דארע' אלא בחתימה ניכרת דאי בעי שתיק ודוקא בארעא דלאוקומי ובהכי ניחא דברי פסקי התוס' ופסקי הרא"ש שם בפ' חזקת שכ' דלא אמרי' מגו היכא שהטענה א' שקר ומשמ' אף בלאוקומי ויותר מוכח כן מפסקי הרא"ש וזה דלא כמסקנא דגמ' דהלכת' כרבה בארעא וכן ראיתי מק' ועפי"ה ניחא ועיין להסמ"ג בסי' פ"ג ולהש"ך שם:

בפירש"י בד"ה במקח וכו' דודאי חד מנייהו רמאי וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דמדמה ליה למנה ג' וכו' ע"ש מבואר מדבריו דדעת רש"י דגם לרבנן לא מחלקי אלא בין רמאי לשאינו רמאי וכדמסקינן לר"י דהא מנה ג' הוא לרבנן דוקא וסובר רש"י כדעת ריב"א שכ' התוס' בפ' חזקת ואע"ג דהגמ' ס"ל לקמן דאיירי בנקיט זוזי מחד דפריך וניחזי זוזי ממאן נקיט ובכה"ג דנקיט זוזי מחד הוי רמאי וכמ"ש הרא"ש דדמי לארגתיה ע"ש י"ל דהגמרא ס"ד דרבנן לא מפלגי בין רמאי לאינו רמאי ולא כ"כ רש"י אלא למסקנא דמפליג הכי לר"י ועיין ברש"י לקמן בד"ה אימור ובמהר"ם שיף שם והוא תימה דא"כ ק' מאי מדמה הגמ' כ' אדוקים בשטר למשנתנו ועכ"ל דאדוקין שאני וכמ"ש התוס' שם בפ' חזקת וא"כ אוחזין דמתני' לר' והא ליתא לדעת רש"י שהרי כ' במתני' דוקא אוחזין דב' מוחזקין ולכן צ"ל דלא כ' רש"י דארגתיה מונח אלא לר"י אבל לרבנן יחלוקו וכמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ע"ש אלא דק"ק הגמ' לקמן דס"ד דמתני' לא אתיא כר"י תק"ל ליתני ארגתיה ולא בעי לא מצאתיה ולא כולה שלי וי"ל:

דף ב:

גמ' ל"צ דנקיט מתרווייהו לשי' רש"י הא דלא משני בלא ידע המוכר ואפי' נקיט מחד משום דשמא יזכור אח"כ ונאמן והוי שבועת שוא וכמ"ש מהרש"ל בתוס' גבי ליתיה קמן לישייליה מיהו יש לצדד בזה דאפשר כיון דעיקר נאמנות המוכר הוא משום דדכיר כי ראינו דשכח לא מהני מה שיזכור אח"ך ע"כ נר' כמ"ש מהר"ם שיף גבי ליתיה קמן וכו' דלשי' רש"י בעי לשנויי אפי' ידע המוכר דהוי רבותא ע"ש ועיין להרי"ף דאזיל בשי' רש"י אלא דגריס ולא ידע ומתרץ לה דב' אוחזין לא קאי אמקח וממכר ע"ש והא דהוצרך לאוקומי דנקיט מתרווייהו משום אורחא דמילתא הוא שזוכר כי נקיט מחד ומאי דפריך וליחזי זוזי דמשמע כי נקיט זוזי מחד ידעי' שפיר למי נתרצה ק' שהרי הרא"ש כ' בדעת הרי"ף דנאמן המוכר לומר לזה נתרצה אע"ג דנקיט מאידך ול"ל דהגמ' נקט הכי משום דמתני' פשטא בב' אוחזין איירי אלא דהגמ' דנקט בתירוצא ולא ידע משום דבעי לאוקומי אפי' באין אוחזין דלפ"ז לא קשה מה שהק' הרא"ש מנ"ל להגמרא וכו' ע"ש ועיין למרן בבדק הבית בסי' רכ"ב ע"ש:

דף ג.

גמ' לא מהימן לי בשבועה מהר"ץ בתשו' סי' קכ"ו נסתפק אם רגיל החנוני להקיף לשכיר אי דמי למאי דאמרי' בפרק המפקיד דל"ו ע"א גבי שומר שמסר לשומר דחייב משום דא"ל אידך לא מהימן לי בשבועה ואם רגיל המפקיד להפקיד אצל שומר ב' פטור שומר א' כדאיתא התם גבי ההיא סבתא ע"ש וה"נ אם רגיל בעה"ב דלא מצי למי' ל"מ לי בשבועה ע"ש שחילק בדוחק ונ"ל דלא דמי כלל דשאני הכא דהחנוני יודע בבירור שפרע לו וקמשתבע לשקרא ולכך אע"ג דרגיל בו והאמינו היינו מן הסתם אבל עתה שידע שמשקר אינו מאמינו וכ"כ במקובצת כאן דאפי' למ"ד שומר שמסר לשומר פטור ול"ל הך טעמא דלא מהימן לי בשבועה הכא מודה דא"ל לא מהימן לי בשבועה משם דחנוני מכיר בשקרא ע"ש:

תוס' בד"ה אלא וכו' דלא הדר ביה וכו' עכ"ל והא דקא' מחוורתא כדשני' מעיקר' ה"ק גבי מקח וממכר כדשנינן מעיקרא אבל גבי מציאה אכתי כדשנינן השתא דמשום פסידא ואפי' איכא רמאי במציאה איירי וא"כ לפ"ז לא קניס אלא היכא דאיכא תרווייהו רמאי ופסידא:

בא"ד וכן בסמוך דפריך וכו' עכ"ל מה שהק' במ"ב דלקמן פריך אמנה ג' דע"כ לשנויי משום חלוקה אמת כדשנינן לרבנן ע"ש לפ"ד גם בשינוייא קמא דרמאי אב' מנין הוא דקאי אבל אמנה ג' כדשנינן לרבנן ולפ"ז לא א"ש מאי דקאמר בגמ' בקושיא דחנוני דהא בודאי איכא רמאי דהא אפי' ליכא רמאי תקשה ע"כ נראה דאכולהו קאי הני שנויי וכיון דבב' המנין דודאי איכא לכל חד מנה קניס אין סברא דבמנה ג' לא יקנוס:

בד"ה מפני וכו' וצ"ל מטעם חזקה וכו' דהא אפי' במקו' וכו' עכ"ל ק"ק דהו"ל לדחויי משמעתין גופה דאי איתא דמשום חזקה הוא דפטור כופר כולו אמאי ר"ח לא מחייב בהעדאת עדים אלא משום דהוי מ"מ וגם אבוה בר אפטוריקי אמאי פליג לקמן על ר"ח ופוטר בהעדאת עדים הא אפילו הוי כופר הכל חייב בכה"ג כיון דהוחזק דמעיז במקצת של העדאת עדים ועיין בש"מ ויתיישב זה ואין להק' הא כ' התו' לקמן בדבור שאח"ז דגם בכופר הכל שייך אשטמותיה אלא דלא הוי מגו וא"כ היכי ס"ד למי' דפטור מטעם חזקה הא ליכא חזקה דאמרי' אשטמותיה די"ל כיון דשייך העזה בכופר הכל יותר ממודה במקצת ולא כתיב שבועה אלא במ"מ מכלל דכופר הכל חייב ודחו לזה דא"כ בנו דמעיז מנ"ל ומ"ש עוד וא"ל דילפי' מע"א וכו' הא דלא דחו דא"כ בנו דמעיז מנ"ל ניחא להו לדחות משום דמוקמי' ליה במקום שאינו קובע דאח. א"ש הדחוי גם למאן דפליג וס"ל דאפי' בבנו אינו מעיז דפלוגתא דתנאי שם בשבועו' ולפמ"ש מהרש"א בדבור שאחר זה דס"ל להתוספות דמטעם אמת אין לפוטרו וכו' ע"ש א"ש בלא"ה ומה שדחו התוס' דאין ראיה מע"א וכו' עמ"ש לקמן ד"ד

בגמ' מ"מ אמרה תורה וכו' התוס' ורש"י פי' דהו"ל לפוטרו משום מגו דכופר הכל ולכאורה ק' דהול"ל דלא הוי מגו משום דמ"מ איכא אשטמוטי טפי מכופר הכל ואמאי אצט' לטעם חזקה וי"ל דמאי דלא שייך אשטמוטי כב' דמו מ"מ הוא משום העזה וכצ"ל במ"ש התוס' דמאי דאמר בכולי בעי דלודי ליה הוא משום דק"ל נימא מגו דהא דלא משני משום דשייך העזה טפי מכופר הכל משום דבמ"מ נמי איכא העזה אלא מטעם אשטמוטי הוא דליכא העזה והא דלא משני דלא הוי מגו משום דכי כופר הכל הוי חשוד אממונא והוא אינו חשוד משום דמאי דהוי חשוד הוא משום דאינו מעיז כמו שנר' מפירש"י לקמן דף ו' ע"ש ולפי הפי' דמאי דאמרי' קמ"ל וכו' היינו דקמ"ל דלא הוי חשוד א"ש טפי:

דף ג:

תוס' בד"ה בכולי וכו' דהא מסיק לקמן וכו' עכ"ל ואע"ג דאביי ס"ל כן לקמן וטעמא דהנהו משום מלוה ישנה מ"מ ע"כ דרבה ל"ל דאביי דא"כ אמאי אצט' אשטמו' נימא משום מלוה ישנה מיהו ק' נימא דאצט' לאשטמו' ליישב גם מ"מ דפקדון דבפקדון לא חיישי' למלוה ישנה כמ"ש התוס' שם אמילתא דאביי ע"ש ע"כ נראה דמ"ל דאי איתא דגם רבה ס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא הו"ל להגמ' להזכיר זה שם גבי מילתיה דאביי בא"ר ואחד מהן שלא שלחתי יד עכ"ל ע"ש בפי' רש"י דפי' משבועה שאין ברשותי מוכיח הגמ' ע"ש:

בא"ד א"כ אמת הוא וכו' יהיה נאמן במגו עכ"ל כ' מהרש"א דמטע' אמת לחודי' אין לפוטרו דהא גם בנו וכו' ע"ש וכוונתו דהתוס' לעיל כ' דמשום גזה"כ הוא דמיפטר כופר הכל וא"כ אי איתא דמטעם אמת יתכן לפוטר' מנ"ל דבבנו נמי פטור נימא דמאי דכתי' מ"מ דגזה"כ דכופר הכל פטור הוא במקום דאינו מעיז אלא ע"כ דס"ל למסקנא דאין לפוטרו מטעם אמת ודלא כמהרמ"ש ולפי דרכו של מהרש"א שפת יתר יתרו התוס' במ"ש מאחר דאין מעיז א"כ אמת הוא וכו' דבלא טעם דהעזה אמת הוא מטעם מגו והתוס' בפ' הניזקין כ' דאמת הוא וכו' לחודיה ע"כ נר' דתרי מילי קאמרי מטעם אמת ומטעם מגו והשתא ניחא שפיר דברי התוס' בסה"ד דסתרו המגו מ"מ אכתי קושית אמת הוא וכו' במ"מ ולכך אצט' לאשטמו' וא""צ למה שכתבתי ומה שהוכיח מהרש"א מדברי התוס' לעיל י"ל דגזה"כ דקאמרי' הוא מיתורא דכי הוא זה דהול"ל הוא זה וכיון דמיתורא הוא אי איתא דדוקא במקום דמעיז לא הוה צריך יתור דמדכתיב במ"מ מכלל דכופר הכל דאיכא העזה טפי פטו' וכ"כ בש"מ דמיתורא דכי הוא דכ' דהיו גזה"כ אך מדברי התוס' בדבור שאח"ז נר' קצת כדברי מהרש"א וע"ש במהרש"א ומדברי התוס' לקמן דף ה' ע"א בד"ה למ"ד נר' דלא כמהרש"א ע"ש:

בד"ה אבל וכו' קמ"ל דלא הוי גזלן בהכי דאשטמו' וכו' עכ"ל הא דלא כ' קמ"ל דלא אמרי' חשוד אממונ' חשוד אשבועתא משום דהא מילת' כבר אשמועי' ר"ח גופיה בדינא דחנוני דמייתי הגמ' לקמן ד"ו ע"ש אלא ע"כ דקמ"ל כאן דגם מטעם אשטמו' יש להשביעו מה שהק' מהרמ"ש הא כבר שמעי' זה מעד א' ע"ש י"ל דהקר' דע"א באינו תובעו ולא ידע כמו שכתבו התוס' לעיל ע"ש ועוד י"ל דהוצרכו לו' קמ"ל אשטמו' ליישב גם מ"ש לקמן דף ה' בד"ה דחשיד לחד תי' דבגזלן כ"ע חשיד אשבועתא והכא שהעידו העדים הו"ל גזלן כההוא רמיא דלקמן דף ה' ע"ש בגמ' ומ"ש ואף על גב דאמרי' לקמן וכו' נחתי לתרץ גם לתי' קמא שם ובהכי ניחא קושי' מהרמ"ש הנז' ומאי דפריך לקמן תאמר בעדים דהוחזק כפרן לתי' קמא פריך לאביי דחשיד לזה חשיד לזה ולתירוצא בתרא פריך לכ"ע ודוק:

בד"ה מה לפיו וכו' ואפי' ע"א אם אינו מכחישו וכו' עכ"ל משמע דאפי' אמר איני יודע חייב בע"א דלא כמ"ש התוס' ר"פ אמרו לו ע"ש:

בד"ה מה אם ירצה וכו' כדאי' בפ' אמ"ל ולאידך לישנא וכו' עכ"ל כצ"ל ומשום די"ל דללישנא דנאמן היינו משום מגו והגמ' בעי אי משום מגו או משום דמתרץ דיבוריה ולפי זה י"ל דטעמא דנפשייהו קאמרי אפי' ללישנ' דנאמן וע"ש בגמ' דמוקי בריי' דקתני נאמן ע"י עצמו דהוא מתרץ דיבוריה לזה כ' כדאי' בפ' אמ"ל ור"ל דמדקאמר הגמרא א"ד משום מגו משמע דללישנא דנאמן לאו מטעם מגו ועי"ל דמשום די"ל דהך דאמרו לו לאו חכמים דרישא והנך דאמ"ל ס"ל דפטור משום מתרץ דיבוריה וג' מחלוקות בדבר לזה כ' כדאי' בפ' אמרו דמהגמ' שם דמייתי ת"ש מפלוגתא דר"י ורבנן ל"מ כן וע"ש בפירש"י ועיין במהרש"א:

בד"ה אשם וכו' תימה דבמתני' דארבעה שומרין וכו' עכ"ל ק"ל דמאי קושיא דהתם לאו משום נאמנות עדים אלא משום דבמקום שיש כפל לא מחייב אשם וחומש וכרשב"י במס' קמא דס"ה ע"ב ע"ש דהא קתני הודה מעצמו משמע דאם הודה אחר עדים לא מחייב וע"כ מטעמא דכפל דכה"ג דייק הגמ' בהגוזל דק"ח ע"א ע"ש והגמ' בשמעתין דקאמר דלר"מ מחייב באשם וחומש בעדים היינו בטענת אבד אבל בטענת גנב דאיכא כפל לא מחייב וההיא לאו משום דאין העדים נאמנים ונ"ל דהתוס' סמכו עצמן ארישא דמתני' שם בפ' ד' שומרין דבטענת אבד נמי קתני הודה מעצמו חייב קרן וחומש ואשם ע"ש ומאי דקתני הודה מעצמו גבי אבד אגב סיפא ואה"נ דאפי' הודה אחר עדים וס"ל דהגמ' בפ' הגוזל נפריך לר"י ומוקי לה כר"מ היא ההיא מתני' דפ' ד' שומרין כמ"ש התוס' שם אבל לגי' רש"י שם בפ' ד' שומרין ע"כ דהגמ' בפ' הגוזל מברייתא פריך ול"ק קושית התוס' וע"ש בפירש"י בפ' הגוזל דפי' דמוקי לה כר"מ משום דס"ל כר"מ ע"ש ודע דהתוס' הו"מ לאקשויי לרבנן ללישנא דמתרץ דיבוריה מתני' דלא כמאן. וע"ש בפ' אמ"ל בפירש"י והתוס' במאי דפשיט הגמרא הבעיא מברייתא דר"י ע"ש ודוק:

גמ' אלא אתיא מע"א וכו' לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה מפני דעד אחד מחייבו שבועה אפילו בטענת שמא ע"פ העד קשה ניפרוך מה לע"א שכן מחייב שבוע' אפי' בטענת שמא תאמר בעדים דאפי' אחר דילפינן דהוי כמודה במקצת אין משביעו אלא בטענת ודאי כמו מ"מ וכן מוכח מלישנא דר"ח דלא תהא הודאת פיו גדולה משמע דכי הדדי נינהו וכה"ג פריך בגמ' בקמא ד"מ ע"ב גבי נוגח ע"ש בתוס' ואף די"ל דלא כתבו התוס' לעיל דע"א אפי' בטענת שמא אלא לדחות דאין להוכיח משם כופר בכל ולא דס"ל כן לקושטא דמילתא מ"מ ק' לדעת הסוברים כן לקושטא דמילתא הביא דבריהם הרא"ש בשבועו' ד"מ וכמו כן ניפרוך מה לע"א שכן מחייבו אפי' בטענת פרוטה משא"כ מ"מ דבעי' טענת ב' כסף וכדאי' שם בשבועות והתוס' דלא דחו לעיל דאין ללמוד כופר בכל מע"א מזה הטעם אזלי לשי' שכ' שם בשבועות דשמואל לטעמיה אבל לדינא קי"ל דאפי' בע"א בעי' ב' כסף אבל כל הפו' כ' דבע"א לא בעי' ב' כסף ובעה"ת שער ז' דחה דלא ילפי' כופר הכל מע"א מזה הטעם ע"ש ולדידהו ק' ניפרוך מה לע"א שכן מחייבו שבועה אפי' בטענת פרוטה וי"ל:

דף ד.

גמ' שכן אינן בתורת הזמה ק"ל הא מ"ל ע"א בתורת הזמה וכגון נסכא דר' אבא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם או כגון שהנתבע אינו יודע דכה"ג אמרי' מתוך שאי' לישבע משלם וכמ"ש הרי"ף הביאו הרא"ש בשבועות ד"מ ע"ש וכה"ג העד בא לחייבו ממון ואם הוזם משלם וכה"ג אמרי' בפ' שבועת העדות הכל מודים בע"א דר' אבא ע"ש ומכח קושי' זו נר' להוכיח דהא דמתוך שא"י לישבע משלם הוא מדרבנן וכן יש להוכיח מדברי התוס' בפ' הניזקין דנ"א ע"ב בד"ה בכוליה שכ' דמתוך שאיל"מ ליתיה בשבועה דרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן בההוא רעיא ע"ש וכ"כ לקמן ד"ק ואי איתא מאי ראיה מייתו מההוא רעיא דהפוך שבועה עיקרו דרבנן והוי תקנתא לתקנתא אלא ע"כ דמתוך שאיל"מ אינו אלא מדרבנן וכ"כ בס' הלכות קטנות ח"א סי' י"ב ומהרש"ך ח"א דקס"ו ע"ש ועפי"ז ניח' אצלי מה ששמעתי מק' ומטו בה משם אחד מרבני אשכנז במ"ש התוספות לעיל דלא ילפי' כופר הכל מע"א משום דע"א מחייבו שבועה אפי' בטוענו ע"פ העד דמאי נ"מ כמה שחייבה תורה שבועה בע"א הא יכול לשלם לו מה שתובעו ואח"ך יתבענו לישבע לו אם לקח ממנו ממון שלא כדין וכיון שאינו יודע שהרי לא תבעו אלא ע"פ העד הוי מחוייב שבועה שא"י לישבע ומשלם והוי כמו חמשים ידענא וחמשים לא ידענא ואין לומר שהעד המסייעו פוטרו מן השבועה דכיון שהוא מחוייב ממון משום מחוייב שבועה שא"י לישבע אין העד פוטרו כמו שהוכיח הרא"ש לעיל ע"ש והיה נ"ל ליישב דנ"מ אם תבעו ע"פ העד וגם הנתבע אינו יודע דהשתא הנתבע חייב שבו' ומתוך שאיל"מ ואי אחר שמשלם חוזר ותובעו אם לקח ממנו ממון שלא כדין אינו מחוייב לישבע שהרי זה הנתב' שתובעו עתה הוא טענת שמא ואינו מחוייב בטענת שמא אלא בע"א ועי"ל לפמש"ל בתוס' בד"ה מפני דהא דלא דחו לואין לומר הב' מבנו כמו שדחו לואין לומר הא' משום דפלוגתא דתנאי היא דאיכא מאן דס"ל דבבנו אין מעיז ע"ש וא"כ י"ל דההוא תנא ס"ל דלא אמרי' מתוך שאיל"מ כר"י בשבועות דמ"ז ע"א ע"ש ועפי"ה דהא דמתוך שאיל"מ הוא מדרבנן קושיא מעיקרא ליתא איבר' דהדבר הק' דבגמ' בשבועות מייתי להא דאיל"מ מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ופריך ושמואל האי קרא מאי עביד ליה ע"ש וכבר ראיתי שעמד בזה ה' תוספת דרבנן באות מ' ע"ש וי"ל ועיין להרשב"א ח"ג סי' כ"ג:

תוס' בד"ה וש"מ וכו' וא"ת יהא נאמן וכו' עכ"ל קבעו דבריהם כאן משום דלמאי דאמרי' ב' חייב ליכא מגו וטעמא דרע"ק כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ועיין במהר"ם שיף ז"ל:

דף ד:

גמ' לאפוקי מדרע"ק וכו' מלישנא דגמ' נר' דנקט ג' לאשמועי' דלאו משיב אבידה וכצ"ל למה שצדד מהרש"א בתוס' בד"ה לעולם דפליגי בהילך ודלא כפירש"י ונר' דרש"י מיאן בזה משום דק"ל ליתני תרוויהו ב' וג'. מה שהק' מהרמ"ש למ"ש הרא"ש ופ' בש"מ דלא הוי מודה במקצת אלא כי מודה בדבר שאינו מחוייב בו ע"ש י"ל דהכא מיירי בשטר שאינו מקויים ולכך נקט הגמ' דקמודי וכו' אבל ק' דהא קי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ לאו הילך הוא מ"ש רש"י בד"ה אינו וכו' והשטר מסייעו למ"ש התוס' בד"ה וש"מ ודלא כהדרישה רס"י פ"ז ע"ש:

והא שטר דקמודי ביה וכו' ש"מ הילך חייב מכאן מוכח דפשיט"ל להגמ' שטר הוי הילך מדפריך הכי לר"ש ודלא כהב"ח רי"ס כ"ג שכ' לדעת הר"י ן' מיגש דמשכון הוי הילך גם ששטר לא הוי הילך והגמ' לא קאמר משום שעבוד קרקעות אלא לש"ח ע"ש והרי"ף כ' בשמעתין דב' פטור משום שק' ע"ש אע"ג דלדידן ק"ל כר"ש מיפטר משום הילך כיון דלא נ"מ מידי לדינא כ' דברי הגמ' בהוייתן דס"ל דגם הילך לא הוי אלא אי טריף ממשעבדי כמ"ש התוס' בבתרא דקכ"ח ע"ב אבל להרמב"ם בפ' ד' מה' טוען השטר הוי הילך אף דלא גבי ממשעבדי משום דכיון דא"י לכפור הוי הילך ע"ש ודאי דעדיף טפי לתפוס טעמא דהילך דגמ' אפי' ל"ל משעבדי או בכ"י ועיין להנ"י והביאו הב"י סוף סימן פ"ח ולהב"ח שם:

תוס' בד"ה לעולם עמ"ש בח"מ סימן פ"ח דין כ"ח שישבתי עפי"ד התוספות הללו קושי' הש"ך שכ' ע"ש:

תוס' בד"ה אין וכו' הא כופר שעבוד קרקעות וכו' עכ"ל הרמ"ה בסוף בתרא כ' דלעולא דנ"ל ש"ד מקרא דוהאיש אשר אתה נושא בו וכו' גם מטלטלי משועבדין מדאורייתא דהא קרא במטלטלי איירי ולדידיה ע"כ דס"ל כר"מ דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח דכיון דמדאורייתא משועבדין מאיזה טעם מתקני רבנן דלא משתעבדי אבל לרב דפ' שם ש"ד ע"כ לאו מטעמא דעולא דהא קי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וע"כ דטעמיה דש"ד מטעם ערב ולכך במטלטלי דיכול להבריח' ממנו לא משתעבדי מדאורייתא עש"ב והנה לעולא דנ"ל מקרא דס"ד וס"ל דמשתעבדי גם המטלטלי ל"ק קושי' התוס' דאף על גב דשעבוד קרקעות יש מ"מ איכא נמי שעבוד מטלטלי והוי כטענו כלים וקרקעו' והודה במקצת הכלים דזוקקין גם הקרקעות לישבע עליהן וכדתנן בר"פ שבועת הדיינים ומייתי לה הגמ' בשמעתין דהא הא דאין נשבעין על כפירת ש"ק הוא משום דאין נשבעין על הקרקעות דהו"ל כאלו כפר לו בקרקעות וא"כ אי איכא נמי שעבוד מטלטלי הוי כאלו כפר לו במקרקעי ומטלטלי והודה לו במטלטלי דמחוייב לישבע ש"ד ובשמעתין דאמרי' דשטר הוי כפירת ש"ק אע"ג דגם מטלטלי משע"ו מ"מ אם מכרן אינו טורף ובכה"ג דאינו טורף לא מקרי שעבוד ואף לענין ש"ק כן הוא לדעת התוס' כמו שיתבאר לקמיה ולכן ע"כ דהתוס' ס"ל כמ"ש הרמ"ה דלר"פ הטעם לאו מקרא דיוציא לך את העבוט אלא משום ערב ולדידיה מטלטלי ל"מ וקושייתם לר"פ שפיר דהא מטלטלי ל"מ משום דיכול להבריחם ועפי"ז ניחא לי מה שהק' הט"ז סס"י פ"ח ע"ד הטור דשם הביא ס' התוס' בדבור זה דאפי' ל"ל אלא ב"ח הוי ש"ק ול"מ מודה מקצת אלא בל"ל קרקע כלל או מחל השעבוד ובסי' פ"ב הביא דינא דגמ' בבתרא דקכ"ח בלוה אומר פרעתי מחצה מהשטר והמלוה אומר לא פרע כלל והעדים מעידין שנפרע כולו דנשבע נגנבה מחצה מב"ח אבל לקוחות העדים סמכי ע"ש ולפ"ד התוס' ע"כ ההוא דינא ליתיה אלא למ"ד שעבודא ל"ד דלמ"ד ש"ד הוי שטר ש"ק עיין שם ועפי"ה י"ל דכיון דהלוה לא אמר אלא שהשטר אמת ולא הודאה אחריתי היא א"כ אפי' מכר הב"ח אחרי שהודה שהשטר אמת א"י המלוה לטרוף דהא לקוחות סמכי אעדים שכבר נפרע מאותה ההלואה ודינם שוה למכר קודם ההודאה וכיון דאינו טורף הו"ל הני מקרקעי כמו מטלטלי דיכול להבריחם ע"י מכר וכיון שכן לא משתעב' דהא מה"ט מטלטלי ל"מ אפי' ש"ד ומאי דגבי מב"ח משום דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה:

והנה הט"ז תי' לקו' דלא כ' התוס' דאפי' ל"ל אלא ב"ח הוי שטר ש"ק אלא משום דאם ימכור אותם יטרוף המלוה והתם בבתרא מיירי במחל לו השעבוד של הטריפה דאמ"ל אם תמכרם איני טורף אבל אם יהיו ב"ח יהיו בשעברי כ"ז שהם ב"ח ולא מחל לו אלא בטריפה של מכירתם ולא בטריפה של המכורים כבר ע"ש ועפי"ד ניחא מה שהק' השע"ה בה' מלו"ל דף מ"ב בשם מהרי"א ז"ל ע"ד התוס' מדדרשי' בשבועות דמ"ז שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דבע"מ אי ל"ל ב"ח אלא מטלטלי הא מטלטלי דיתמי ל"מ לב"ח ואי אית ליה מקרקעי הו"ל שטר ש"ק ואפי' אביהם לא היה נשבע ע"ש ועפי"ד הט"ז ניחא דאיירי באית ליה קרקע ומחל לו הטריפה אם ימכרם ומה שתי' השע"ה דס"ל כמ"ש הרשב"א דהא דל"מ מטלטלי דיתמי לב"ח הוא מדרבנן ע"ש הוא תימה דא"כ מאי מק' התוספו' מ"מ אמאי נשבע למ"ד ש"ד הא כיון דמדאורייתא גם המטלטלי משועבדים הו"ל ככפר במקצת הכלים דחייב וכמו שנתבאר ועי"ל לקו' מהרי"א ז"ל דההיא ברייתא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין למ"ד ש"ד אתיא כר"מ דס"ל מטלטלי דיתמי משתע' ולרבנן קרא אתי כדדריש ליה שמואל שם בשבועות ע"ש ועי"ל דאיירי ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהן דב"ח גובה אותה מהם כדאי' בפ' כ"ש מיהו בזה פריך להתיישב אי בכה"ג מקרי שטר ש"ק:

ואחרי כתבי זה ראיתי לה"ה בפ"ו מה' אישות דין ד' כתב מסבר' דנפשיה ליישב השגת הראב"ד שם דס"ל להרמב"ם דהיכא דמשועבדין מקרקעי ומטלטלי לא הוי כפירת ש"ק וגבי כתובה גבי ממטלטלי מתקנת הגאונים ע"כ ולע"ד דדברים מוכרחים הם ממתני' דכפר בקרקעות וכדכתי' והמש"ל בפ"ד מהל' טוען דין ד' יישב עפי"ז לשונו של הר"מ שם גבי שטר שכ' ואין נכסיו משועבדין ע"ש וק' מסוגיין דאמרי' ש"ק אע"ג דגם מטלטלי משועבדין ובד"ז גופיה כ' הר"מ דלא הוי ש"ק כיון דגם מטלטלי משועבדין לפ"ד המש"ל ועיין להלח"מ שם בה' אישות ע"ש ונ"ל דס"ל להר"מ דלמ"ד שעבודא ל"ד אע"ג דתיקנו רבנן גבי מטלטלי לא הטילו השעבוד על מטלטלי ולא תיקנו אלא דמחוייב הלוה לפרוע לו ממטלטליו ולא מטעם שעבוד נכסים כיון דלא סמיך עלייהו ועיין לה' קהלת יעקב באות ש' שעבודא וסוגיין כמ"ד שעבודא ל"ד אבל הר"מ פסק כמ"ד שעבודא דאורייתא וס"ל למ"ד ש"ד גם מטלטלין משועבדין כמו קרקעות וא"ש:

תוס' בד"ה הודה וכו' וא"ת יהא נאמן במגו וכו' קושייתם למ"ד הילך חייב אבל למ"ד הילך פטור ל"ק במ"ש התוס' לעיל בד"ה וש"מ עיין שם:

דף ה.

גמ' אמאי אצט' קרא וכו' וא"ל דאצט' לאקושי עבדי' לקרקעו' דאי משום הילך אין לאקושי עבדים לקרקעות דהא עבדים לאו הילך הוא ובכה"ג ליכא לאקושי כמו שנר' מדברי התוס' ר"פ איזהו נשך בד"ה אלא ע"ש דודאי ממשמעות דקרא והברייתא למעט קרקע גופיה אצט' קרא ובזה ניחא מאי דק' דנימא דאצט' לשטר ש"ק ומחל לו השעבוד של הטריפה דלאו הילך הוא כמ"ש התוס' דכ"ח דלא הוי הילך אי טריף ממשעבדי ע"ש והוי שטר ש"ק דאפי' לא גבי אלא מקרקע ב"ח הוי ש"ק לדעת התוס' לעיל ועפי"ה ניחא גם לפי דברי הט"ז שכתבתי לעיל ניחא:

גמ' ב' פרות מסרתי לך וכו' מה שהק' מהרמ"ש ע"ד בקמא דק"ז שכ' דאיירי שהפקיד בשטר דאם כן הוי הילך ל"ק דדוקא בשטר חוב הוא דהוי הילך לפירש"י לעיל משום שעבוד ולהר"מ בפ"ד מה' טוען משום דמתחייב בלא הודאתו אבל בשטר של פקדון יכול לומ' נאנסו ועפ"י הודאתו הוא דמתחייב:

וחד למודה ממין הטענה מה שהק' מהרמ"ש נילף כופר הכל דפטור מהכא ע"ש י"ל דנימ' הטע' משום דאינו מעיז אבל בבנו מנ"ל הן אמת דלפמ"ש מהרש"א לעיל דף ג' ע"ב בד"ה בכולי וכו' ק' וכבר הוכחתי לעיל דלא כמהרש"א ע"ש:

דף ה:

בד"ה ותקנתא וכו' לא שייך הכא כדפי' עכ"ל לפום תי' קמא שכ' בד"ה שכנגדו דשלא יהא כל א' וכו' לא שייך דהא תקנתא לנתב' הוא דמן הדין משלם אלא דעשו לו תקנה לישבע שכנגדו ואי לא ישבע חל חיובא עליה לשלם כדינו ולא שייך למי' תקנתא לתקנתא לא עבדי' וצ"ל דהכא משום דבשבועה דרבנן לא אמרי' מתוך שאיל"מ וכמש"ל ד"ג ע"ב בד"ה בכוליה ע"ש אבל תי' בתרא שכ' לעיל בד"ה שכנגדו א"ש גם כאן ובזה מקום י"ל מה שהק' התוס' בד"ה שכנגדו כאן אשמעתין ולא אמתני' גופה דשבועות דתנן החשוד עה"ש שכנגדו נשבע ונוטל ועיין למהר"ם לובלין ז"ל ועיין מ"ש לקמן דצ"ז ע"ב בד"ה ה"נ ע"ש:

גמ' את"ל דהו"ל רועה וכו' ואזלא שמעתא כמ"ד בפ' ז"ב רועה לא בעי הכרזה מיהו רש"י פי' סתם רועה פסול אפי' לא הועד עליו שגזל והיינו למ"ד רועה בעי הכרזה ע"ש בגמ' ולפ"ז צ"ל כמ"ש מהרמ"ש דלשבועה לא בעי הכרזה ועיין להתוס' ס"פ הכונס דס"ב ע"א בד"ה חמסן שנר' מדבריהם דגם לשבועה בעי הכרזה ע"ש:

הא דאמרי' מודה מקצת וכו' התם אשטמוטי לפי' רש"י לעיל דכופר הכל ליכא אשטמוטי הו"מ הגמ' לאוכוחי משבועה דע"א וכה"ג הקשה מהרמ"ש מהרמ"ש לעיל ד"ג ע"ב בתוספות בד"ה אבל ועיין מה שתירצתי שם:

אלא הא דתני רמב"ח וכו' הומ"ל ממתני' דשבועו' דזה אומר עד הזיז וכו' אלא דניחא לאתויי מכל ד' שומרין כמ"ש התוס' לעיל בד"ה שח"ר ע"ש יש מק' מאי מייתי מדרמי ב"ח נוקמה ביש עדים דשנים מתו בפשיע' דאינו יכול לומר אבד ודמי לשבוע' השומרין דכתיב בקרא עיין פירש"י ומהרמ"ש לעיל בהפוך הדף מוקי לדרמב"ח בהכי לתרץ קו' התוס' במס' קמא עיין שם ועיין במקובצת:

תוס' בד"ה דחשיד וכו' לא פסיל לשבועה אלא מדרבנן וכו' עכ"ל ודוקא בגזלן ודאי הוא דהחמירו רבנן אבל מהרמ"ש כתב דדוקא במקום דישבע כנגדו הוא דפסלוהו ע"ש וק"ל דאם כן מאי משני לעיל תקנתא לתקנתא לא עבדי' אכתי ק' מאי קאמר אם איתא דלדר"ח לישתבע אפי' ליתא לדר"ח משתבע מדר"ן אפי' בגזלן כיון דאינו נשבע שכנגדו משום תקנתא לתקנתא לא עבדי' וי"ל דאע"ג דמשתבע מדר"ן קאמר שפיר אם איתא לדר"ח משתבע דהיינו שבועת המשנה בנק"ח אבל דר"ן שבועת היסת היא ולא פריך הגמרא לעיל אלא על ההפוך דאע"ג דהוא אינו נשבע אלא היסת כי מהפכינן נשבע שכנגדו שבועת המשנה ולפי"ז לפום האי תירוצא דהתוס' תורה יוצאה בגזלן לא פסיל אלא לשבועה דאורייתא אבל לשבועה דרבנן כשר כיון דלא מהפכי' בדרבנן:

בא"ד דמה שאינו משלם ע"י עדים אין זה השבה וכו' עכ"ל ולתי' קמא דגזלן פסול מדרבנן פשוט היה להם דאפי' משלם ע"י עדים הוי השבה מ"מ גזלן וחשיד מקרי דכיון דכבר גזל אפי' דמשלם אחר כך גזלן וחשיד אממונא מקרי ולא הוק"ל מרעיא אלא לתי' הב' והמעיין היטב בדבריהם יראה דס"ל דגזלן אפילו משלם מעצמו פסול לעדות ודלא כהטור בסימן ל"ד וע"ש בב"י:

בד"ה בלא וכו' וא"ת ת"ל מלא תגזול וכו' עכ"ל אבל אי לא תחמוד הוו בדמי לא קשיא די"ל דלא תגזול דוקא בלא דמי ומאי דמשמע מסוגיין דאפי' בדמי הוי גזל מדפריך אלא הא דאמר ר"ה ומשני מורה וכו' היינו בהשבה בע"כ אבל בהשבה מעצמו ליכא גזל א"נ היינו מדרבנן ועיין להתו' בס"פ הכונס כ' מהרש"א דמשמע מדבריהם וכן הוא האמת דדוקא בלא דמי ע"ש והיינו ממה שהק' ת"ל מל"ת דאי איתא דדוקא לאינשי נימא דמ"ל לאינשי דלא תגזול דוקא מיד ליד כמ"ש ויגזול החנית וכו' ובשה"ק קושי' ב' וס"ד דחמסן אפי' יהיב דמי מדאורייתא ע"כ דלא תחמוד נמי אפי' יהיב דמי דהא איסור חמסן לא כתיב אלא מלא תחמוד הוא דנ"ל כמ"ש מהרש"א בסוף הדיבור ע"ש ולכן מקשי' הא חמסן פסול לשבועה ולא רצו להקשות בפשי' סתירה דבשמעתין קאמר חמסן בלא דמי ובפ' הכונס מוכח דאפי' בדמי וכתיב עד חמס בלאו ההיא דפ' כל הנשבעין משום די"ל דמשמע להו לאינשי דוקא ולא כן האמת באופן דאי חמסן אפי' בדמי מדאורייתא גם לא תחמוד כן ואין שום סתירה בדברי מהרש"א כמ"ש מהרמ"ש ע"ש:

בא"ד לחטוף מיד ליד עכ"ל ל"ד דעיקר החילוק הוא בין ידיעה להעלם:

דף ו.

גמ' שמא מלוה ישנה וכו' והוא סבור דמשבעי' ליה דמי טלית וכו' כדפירש"י אבל חכמים הטילו עליו לישבע שגוף הטלית שלו ועי"כ פורש ופריך אמאי משבעי' ליה הכי ומפסידין אותו ובסמוך גבי ספק מלוה ישנה פריך משתב' נמי מספיקא דהא לא משבעי' ליה שגוף הטלית שלו משום ודאי מלוה ישנה כי היכי דלא מפסיד וכיון דלא משתבע אלא דמי טלית לא הוי אלא ספיקא ומשתבע נמי מספק ועיין למהרמ"ש ומכאן למדנו דאע"ג דיש לו עליו מלוה אי' לתפוס משל הלוה ולישבע שגוף הדבר שלו ודלא כמהרמ"ח ח"א סי' קי"ג ע"ש שדבריו תמוהים ומ"ש מדברי הג"א גבי פקדון נר' דהג"א לא איירי אלא בתפס דמים וע"ש בסי' ג' במלחמות הא דלא אמר שיש לו עליו מלוה ובשביל כן תפיס משום דנחית לזכות בגוף הטלית ולא תחמוד בלי דמי משמע להו ע"ש וקש' מאי פריך נשקול בלא שבועה הא שפיר משבעי' ליה דלא לזכות בגוף הטלית וי"ל דכיון דמפסדי ליה אי פריש ע"י שבועה דהא א"י לחזור ולטעון דמלוה יש לי עליו דס"ל להגמ' כאן כמ"ד בבתרא דל"א דאין טוען וחוזר טוען ולכך לא משבעי' ליה שגוף הטלית שלו ומ"מ דחיק' מילת' דהוי דלא כהלכת' דקי"ל טוען וחוזר וטוען:

ת"ש בד"א וכו' אלא שתקפה אחד בפנינו וכו' כתב הטור סי' קל"ח בשם הרא"ש ז"ל שתק ולבסוף צווח אפי' אתו עדים לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים ונראה שהוציא ד"ז מדברי הרא"ש בשמעתין שכ' עד שיביא עדים דאוגרה נהליה ולא כ' עד שיביא עדים שהיא שלו והא דלא כ' עד שיביא עדים שצווח משום דבהא לא מהני עדים כיון שהוא אמר דאוגרה הרי הודה שלא צווח וכה"ג כ' הב"י בסי' פ' בשם הרשב"א בתשו' ע"ש אבל הוא תימה וכו' הוא תימה דהא בגמ' בעי לאוקמה ברייתא כה"ג וקתני המע"ה וש"מ דאי מייתי ראיה מפיק וכבר תפסו עליו בזה וי"מ דצדדי הבעיא כך הם מי אמרי' אודויי אודו ליה ואפי' אתו עדים לא מפיק א"ד ספיקא הוי די"ל הא דאודי משום דסבר קחזו רבנן ומ"מ ספיקא הוי דדילמא אודויי ופשיט כהצד דספיקא הוי וליתא דא"כ בבעיא דהקדישה הו"מ למבעי גם להצד דמוציאין הקדישה בלא באו עדים מהו מי אמרינן דהקדישה כתקפה דהוי ספיקא ואין מוציאין אלא בעדים וכי לא אתו עדים הוי הקדש מספק א"ד אינו יכול להקדיש דלאו ברשותיה הוא אלא ע"כ דלהצד דמוציאין אפי' לא אתי עדים מוציאין דודאי לאו אודויי להצד ההוא:

תוס' בד"ה הקדישה וכו' א"ד הקדישה לא הוי כתקפה וכו' עכ"ל דקדק מהרמ"ש ז"ל דא"כ הול"ל בהצד הב' מה ביתו שלו ע"ש ונראה דנקט מה ביתו ברשותו לאשמועי' דלא הוי הקדש אפי' החצי שהיה תפוס בו דדינא הוא דיחלוקו וכיון דמוציאין בדיינים הוי שלו אלא הוי ברשותיה כיון דחבירו טוען כולה שלי והוי כפקרון דכפריה דא"י להקדיש ותפיסתו דהיה תפוס לא הוי כברשותיה כיון דלא תפיס אלא בכרכש' לא הוי מוחזק כמ"ש מהרש"ל בריש מכילתין ובפ' הספינה בעובדא דקרי היכא דקייץ אמרי' בגמרא דלא הוי הקדש כיון דאינו שלו ע"ש והיינו משום דאין יכול המוכר לחזור בו ולהגבייהו בדיינים אבל היכא דמוציאו בהדיינים הוי שלו והרמב"ם בפ"ו מה' ערכין כ' הטעם דלא הוי הקדש בעובדא דקרי משום דאינה ברשותו ע"ש ונר' דס"ל דיכול המוכר לחזור אפילו קייץ וכמ"ש רי"ו בשם הרי"ף הביאו מר"ן בב"י בסי' ד' ע"ש וכיון דיכול להוציאו בהדיינים הוי שלו אלא דלא הוי ברשותיה וכמו שכתבתי אבל ק' דמדבריו בפ' ד' מה' מכירה מתבאר דאין יכול המוכר לחזור בו וא"כ לאו שלו ואמאי בה' ערכין כ' טעמא דאינו ברשותו ולא כ' משום דאינו שלו כמ"ש בגמ' שם ועיין להרמ"ה שם שכתב דנקט הגמ' טעמא דאינו שלו לאשמועינן דאין המוכר יכול לחזור בו ע"ש:

בד"ה והא וכו' מסתמא תו לא פקע וכו' עכ"ל עיין בנדרי' דכ"ח בפלוגת' דבר פדא ועולא אי קדושת דמים פקעה בכלי ויש לחלק ובעיקר דבריהם דכ' תו לא פקעה והוי עדיף הקדישה בלא תקפה מתקפ' לענין אם אח"כ תקפה האחר אינו סותר למ"ש בגמ' את"ל מוציאין אינו הקדש דלא עדיף הקדישה מתקפה דשאני התם דאפי' בשעה שהיא בידו לא הוי תפיסה וא"כ ההקדש לא חל כלל אבל הכא בשעת התקיפה הוי שלו ולכך ההקדש חל וכיון שחל תו לא פקע והעדיפות הוא מכח ההקדש דלא פקע:

דף ו:

בא"ד ומפ' הזרוע וכו' אין ראיה וכו' עכ"ל אם רצונם להקשות אמאי אח' לשלם יאמרו הבעלים שרוצים שיתנו לאחר מה הלשון אין ראיה דקאמרי והיה נראה לומר שהכל הוא מהתי' הב' והכוונה אין ראיה להתי' הא' דמכירי כהונה דאי כתי' היה לו לשלם מיהא טובת הנאה דהתם בשאכלן איירי ק' נוקמה לההיא סוגיא כמ"ד ט"ה אינה ממון ע"כ נר' דודאי ההיא דבן לוי ל"ד לכהן כלל דקרא כתי' ונתן לכהן ומאי דמספק"ל שם אי אקרו עם היינו אי פטירי או לא אבל ליטול ודאי לא יטול וא"כ מן הדין היה לו לשלם אלא משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין לגבי כהנים אלא דאכתי ק' הא הבעלים תובעי' אותו שרוצים ליתן המתנות לכהנים אבל אי הבעלים אינם יכולין לתובעו אלא משום ט"ה ל"ק די"ל דההיא סוגיא כמ"ד ט"ה א"מ וא"כ לכאורה יש ראיה לדבריהם דאינם יכולין לתובעו אלא משום ט"ה ולזה כ' אין ראיה די"ל כשאכלן איירי ועיין להפר"ח בי"ד סי' ס"א שתמה ע"ד התוס' הללו וכ' דט"ס נפל וצ"ל כהנא במקום ן' לוי ע"ש ועפי"ה א"ש גירסת הספרים אלא דק"ק בעיקר דבריהם ש"פ דאח' ליתן אלא ט"ה דבגמ' בס"פ האיש מקדש אמרי' למ"ד טה"מ והגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו כולו ולפ"ד הללו בדמי חולין וט"ה סגי וי"ל:

גמ' מסותא דמנצו עלה וכו' רש"י לא ביאר מה הספק שנסתפקו רבנן דפירש"י והנה אי נפל להם ב' ספיקות אי תקפה מוציאין ואת"ל אין מוציאין אי הקדש מהני הוה א"ש פשיטותא דרב המנונא דמדוקדקים דבריו שפיר שבא לפשוט שניהם אך רש"י בפשיטותא דר"ה כ' ש"מ הקדשו הקדש נראה דלא היה הספק אלא גבי הקדש וא"כ פשיט"ל להני רבנן דאין מוציאין וכך נר' מדחיה דרב כמו שתראה ולפי"ז הגמ' דקאמר ת"ש ממסותא בא לפשוט ב' הבעיות דלעיל וכל הסוגיא איירי בשתק ולבסוף צווח וס"ל לרש"י דאפילו אמרי' אודויי אודי ליה ותקפה אין מוציאין אי חזר ותקפה האחר הוי תפיסה וכן היא סברת הרמב"ם לפי מה שהבין בדבריו הטור סי' קל"ח ע"ש בב"ח וא"כ אינו יכול להוציאו בהדיינים אם יתקוף האחר ולכך פשיט שפיר לקמן מדאמ' ר"ן כל ממון שא"י להוציאו בהדייני' והקדשו אינו הקדש דה"נ א"י להוציאו בהדיינים אפילו אמרינן אודויי זו היא שי' רש"י אבל התוס' ס"ל דכי אמרי' אודויי אפי' חזר ותקפה האחר לא הוי תפיסה ויכול התוקף הראשון להוציאו בהדיינים כדעת הטור ולכך מיאנו בפי' רש"י דא"כ מאי פשיט מדר"ן כמ"ש מהרש"א ע"ש וע"ל דאפי' לשי' רש"י לא נפשטה הבעיא הא' דתקפה משום די"ל דמתני' דס' בכורות איירי בשתק ולבסוף צווח שלא בפני ב"ד דבכה"ג אודויי הוא בודאי דליכא ב"ד דחזו ליה רבנן וכ"כ התוס' בחולין דף ט"ל ע"ב דדוקא משום דחזו רבנן הוא דמבע"ל ע"ש ועפי"ז י"ל על הכנה"ג בתשו' ח"א סי' קס"א דבנדונו ליכא הא דחזו רבנן נר' דס' כמו האי בעיא דתקפה ע"ש ונר' דנדונו דמי ממש לההיא דחולין ובההיא פלוגתא דרבוותא בפיסקא דדינא עיין בח"מ סי' רמ"ה ע"ש בש"ע והא דלא פשיט הגמ' בעיא דתקפה מדמסקי בסמוך תקפו כהן מוציאין מידו משום דשאני התם דבחזקת ישראל קאי דמה"ט הוי כהן לעולם מוציא וכמ"ש רש"י בד"ה לעולם אבל ק' לשיט' רש"י דהא דס' בכורות בשתק ולבסוף צווח ומטעם הודאה דא"כ מאי קאמר לקמן נמצא זה פוטר ממונו בממון של כהן הא לא הוי ממונו של כהן עד שיודה והוא לא יודה ונר' דס"ל לרש"י דאם תקפו כהן ואמר שהודה לו נאמן וכס' הרמב"ם דלא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה אגרת ע"ש וא"כ בידו של כהן הוא לתפוס ולומר שהודה לו:

דף ו:

גמ' אמר ר"ה מתני' היא וכו' הר"מ בפ"ה מה' בכורות פ' כר"ה דת"כ א"מ מידו נגד מסקנא דשמעתין דמוכחי' מההיא דהס' נכנסין לדייר להתעשר דת"כ מוציאין מידו וכ' הרשב"א בתשו' ח"א סי' שי"א דההיא דהס' נכנסין לדייר להתעשר בפט"ח מיירי כדמוקי' בשמעתין ובפט"ח אפילו ר"ה מודה דמוציאין מידו דש"ה דפודה בו בחזקת ישראל דשלו הוא ע"ש ולפי"ז כ"ש בפדיון הבן דמוציאין מידו וכ"כ הרדב"ז בפי"א ופי"ב מה' ביכורים ולפי"ז צ"ל דר"ה דמוכיח דא"מ מידו מדקתני המע"ה אע"ג דקתני נמי בכור אדם ובכור בהמה טמאה בהנהו א"ש לישנא דהמע"ה דהכהן לעולם מקרי מוציא דבחזקת ישראל קאי אבל בכור בהמה טהורה א"א דמוציאין מידו לא שייך לישנא דהמע"ה וכ"פ ה' היו"ט דכ"א ע"ג ע"ש איברא דק"ל בדברי הרשב"א שם שהוכיח דהלכה כר"ה משום דבריי' דקתני המע"ה מסייעא לו דאי מוציאין מידו קשיא מאי פסקא כדפריך הגמרא בפ' המדיר דע"ו ע"ב דקאמר דיהיב טבח דמי מאי פסקא סתמא דמילתא כמה דלא יהיב זוזי וכו' ע"ש ולא ידענא מאי ראיה מייתי דהתם המעות הם של הטבח ובחזקתו הם וא לא יהיב טבח דמי ודאי דבעל הבהמה הוא המוציא ועדיף מפדיון הבן ופט"ח ולכך לא שייך לישנא דהמע"ה אלא אי בעל הבהמה בעי לאתויי ראיה אבל הכא אפילו אי מוציאין מידו דכהן א"ש לישנא דהמע"ה די"ל דהכהן לעולם מקרי מוציא דבחזקת ישראל קיימא והו"ל להרשב"א להוכיח מגמ' שם בהמדיר לעיל מינה דקאמר ואי יהיב טבח דמי בעל בהמה ניתי ראיה ונוקים ומשני בדלא יהיב טבחא דמי ופריך מאי פסקא וכו' ע"ש:

תוס' בד"ה פוטר וכו' והא דאמר בפ"ב דכתובו' וכו' עכ"ל עיין בתוספות שם שתי' דש"ה דטוען בריא וכ' התה"ד סי' שכ"א דשני התי' אמת דכשטוען בריא אפי' אחר שנולד הס' מהני וכשטוען שמא תפס קודם שנולד הס' מהני ואח' שנולד הס' לא מהני ובדברי הרא"ש כ' דתפיסה לא מהני בטענת שמא אפי' קודם שנולד הס' מדמייתי מההיא דפ' השואל ע"ש והוא תימה דגם התוס' מייתו ההיא דפ' השואל וע"כ דס"ל דההיא לא הוי תפס בהיתר דלא כמ"ש כאן ועיין למהרש"ח סי' ל"ז ועיין למהרימ"ט ח"א סס"י מ"ה מ"ש בדברי התוס' הללו ועיין בס' בית הלוי דצ"ח והנמשך עש"ב:

דף ז.

תוס' בד"ה מפריש וכו' פשיט' כיון דמעשרן הן שלו וכו' עכ"ל י"ל דהן שלו דקאמר היינו דאפילו תפס הכהן מוציאין מידו וקמ"ל תקפו כהן מוציאין מידו דלא שמעי' לה לעיל אלא ממילתא דרבא דמנין פוטר:

דף ז:

גמ' שטרא דאית ביה זמן וכו' הת"ח תמה בזה כיון דע"י הודאתו היא אמאי גבי ממשעבדי ומהרמ"ש תי' כיון דקי"ל עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן גבי שפיר ע"ש ובהדיא אמרי' לקמן דע"ד מוד' בשטר דצ' לקיימו וגבי ממשעבדי וע"ש בתוס' ובמקובצת שם כ' דה"ד לגבות מזמן הודאה ע"ש והתוס' בשבת דף ע"ח ע"ב בד"ה ת"ק כ' למ"ד צריך לקיימו אי לא טעין מזוייף גבי ממשעבדי וע"ש במהרש"א והירושלמי שהביאו התוס' דהכל הולך אחר מי שתפוס עדים ולא הזכיר זמן נר' דס"ל דכה"ג לא גבי ממשעבדי דלא כגמרין:

דף ח.

גמ' שותפין שגנבו לפירש"י ק"ק בגמ' בקמא דנ"א מאי פריך בור של ב' שותפין אשלד"מ נוקמה בחפר אחד מדעת חבירו ועפירש"י שם בקמא דע"ח ע"ב במ"ש גבי טביח':

בשלמא חרש קנה ואע"ג דפקח לא קנה וליכא מגו מ"מ חרש קנה מגו דב' חרשין ומאי דקאמר אלא אימא וכו' הכל מדברי המקשן והקשה לו מאי מגו ומשני ליה מגו דב' חרשין ודלא כמהרמ"ש ע"ש ובמאי דאמרי' מגו דב' חרשין כ' מהרש"א דהאי טעמא אהני לן דאע"ג דבעלמא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו בהאי קנה כיון דאיכא מגו דב' חרשין ועפי"ז יישב סוגיא דשמעתא ע"ש וק' דא"כ מאי קאמר רבא השתא דאמרן מגו משמע דלרמי ב"ח לא קנה חרש הא כיון דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אפי' בלא מגו קני שפיר חרש וממשנתנו הוא דהי"ל ללמוד ד"ז דלכל הטעמים קני חרש ע"כ נראה בפי' הסוגיא כמ"ש מהרמ"ש ע"ש:

בתוס' בד"ה אלא וכו' אך ק' אמאי קאמר וכו' עכ"ל ויש ליישב קושיתם דאפי' גי' האי תו למ"ל ה"פ אי מוקמת לה במקח וממכר האי תו למ"ל הא שמעי' לה ממציעתא אלא ע"כ במציאה ומגופה שמעי' המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו וי"מ דהגמרא אזיל בשי' אביי לעיל דטעמא דמתני' משום מלוה ישנה וא"כ אי במציאה איירי ליכא מגו דכולה שלי דנימא דאין לו ס' מלוה אלא כנגד חציה ואינו רוצה לגזול אבל במקח וממכר א"ש דהא רוצה לפרוע הדמים ולא תחמוד לאינשי בלא דמי מ"ל כדאי' לעיל:

דף ח:

בד"ה רכוב וכו' ומתני' דאחד רכוב וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דמרישא דב' רוכבים ל"ק די"ל דמוחזקין הוו אף דלא קנו ע"ש ומלבד דמדברי התוס' בד"ה א"ד לא משמע כן כמ"ש מהרמ"ש ז"ל עוד י"ל ע"ד דא"כ מאי קאמר הגמרא מנהיג מי איכא למ"ד דל"ק דהיינו ממתני' דאחד רכוב וכו' כמ"ש התוס' הקודם ולפ"ד מהרש"א לא מוכח מידי ממתני' דמנהיג קני די"ל דרכוב ומנהיג תרוייהו לא קנו ומוחזקין ואע"ג דשמואל קאמר חד קני מ"מ ממתני' לא מוכח מידי ועוד דלשמואל נמי נימא דרכוב דידיה הוא באזלא מחמתיה וברכוב הוא דאמר קני ורכוב דמתניתין הוא רכוב לבד ורכוב דמתני' ומנהיג תרוייהו ל"ק והספק דר"י הוא די"ל דמנהיג קני ורכוב דמתני' במהלך ברגליו אבל אזלא מחמתיה ל"ק מיהו י"ל דאי במתני' תרוייהו ל"ק ומשום מוחזקין הא שמעי' לה מב' רוכבים וסיפא דאחד רכוב ל"ל ולעיקר קו' מהרש"א י"ל דאי מרישא הו"מ לאוקו' לה במקח וממכ' ואשמועי' דמוסר' קני אבל מסיפא אי איתא דבמו"מ רישא למ"ל דרבותא שכ' הרא"ש לא א"ש במו"מ דכיון דמסר המוסרה לשניהם מ"ל קמא מ"ל בתרא וכן י"ל בגמ' לקמן דלא פריך אלא מסיפא ועיין מהרמ"ש שם בהחילוק אשר כתב:

בד"ה הרוב עדיף וכו' מאי פושט וס' עכ"ל וגם אביי לא קאמר אלא יושב לא תפיס אבל אי תפיס הוה ניחא ליה דלא כמהר"ם לובלין ע"ש ולמסקנת התוס' דאזלא מחמתיה גם גבי כלאים מהני מוסרה כיון דאזלא מחמתיה ולכך הוכרח אביי לומר יושב לא תפיס אבל אי הוה תפיס הוה ניחא ליה:

גמ' רכוב מבעיא אע"ג דר"י פשיט רכוב מיושב וס"ל דשוין הן בדינן היינו לענין קנייה דאי זה קונה גם זה קונה אבל עדיף מיהא רוכב דתפיס במוסר' אע"ג דמוסרה לן קני וכמ"ש מהרש"א לעיל בגמ' ע"ש ולכך קאמר שפיר לשון מבעיא ואין להק' נימא דאתא למיסתם כר"מ דא"כ הול"ל יושב דהוי רבותא טפי:

דף ט.

גמ' ומנהיג אין אבל רכוב לא וכו' הא דלא דייק מרישא מדלא קתני ב' רוכבין משום די"ל דאתא לאשמועי' דוקא גמל במשיכה וחמור בהנהגה אבל מסיפא שמעי' דלאו דוקא וכיון דאין יכול לדייק מרישא אלא בכח הסיפא דייק שפיר מסיפא גופה ואה"נ אחר הסיפא הדיוק גם מרישא ובהכי ניחא דדייק רכוב לחודיה ל"ק ראי מסיפא לחודה אין לדייק אלא דלא מהני קנין דרכוב במקום מנהיג אבל רכוב לחודיה דלא קני אין לדייק אלא מרישא ומשני ה"ה אפי' רכוב ולאפוקי מר"י ור"ל דכל עצמו של התנא לא נחית אלא לאפוקי מר' יהודה וה"ק גמל דרכו במשיכה וחמור בהנהגה ואעפ"כ תרוייהו קנו בחד מנייהו ומעתה אין לדייק דינא דרוכב לא מדישא ולא מסיפא ופריך א"ה לערבינהו אא"כ התנא לא נחית להכי א"ש דאע"ג דמסיפא שמעי' דל"ד ועוד מר"י שמעי' דלת"ה ל"ד מ"מ י"ל בחד צד ולכך לא ערבינהו אלא השתא דאמרת דהתנא נחית להכי לאפוקי מר"י לא מסתבר למי' בחד צד דאי בחד צד לבד הו"ל להתנא לפ' הצד ההוא כיון דכל עיקרו של התנא נחית למי' דאע"ג דאין דרכו קני ומשני בחד צד וסמיך התנא אסברא דמסתבר טפי חד צד טפי מצד האחר כנ"ל פי' דשמעתא לפי פירש"י ועיין במהרש"א לקמן:

ת"ש אחד רכוב חמור וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת רש"י ז"ל ולפ"ד ר"י. דמבע"ל אליבא דשמואל פשיט"ל דרכוב לחודיה בלא מוסרה ל"ק ורכוב במוסרה קני ורכוב במוסרה במקום מנהיג מבע"ל ופשיט מיושב דס"ד דיושב תפוס במוסרה וש"מ דלא קני אפי' לחודיה ודחי יושב לא תפיס אבל רכוב דתפיס קני והדר פשיט מרו"ש דאמרי מוסרה ל"ק וכיון דמוסרה לחודה ל"ק ורכוב בלחודיה ל"ק רכוב ותפוס נמי ל"ק והשתא הפשיטותא הוא מרו"ש לחוד וא"כ למתני' דחשב כלל דהא המבעי ידע כבר דרוכב בלא תפוס ל"ק ועיין במהרש"א לעיל בפשי' דיושב מ"ש ע"ש אבל ק' דכי פריך ממתני' דאחד רוכב ואחד מנהיג כ' רש"י והיכי פשיט רוכב מיושב והשתא הא כבר נדחית הפשי' דיושב ועו"ק לפ"ד מהרש"א קשה קו' התוס' בד"ה א"ד לשי' רש"י ומה שתי' התוס' לא יתכן לדעת רש"י דלא ס"ל הא מילתא דחזקה וי"ל:

בשלמא רכוב קני דמגבה ליה כן דעת פי' דאיירי דאם לא יתפוס האחר את המוסרה לא תהא נגררת ע"ג קרקע והגבהת הבן דעת אינה מפסקת עיין בש"מ ועיין במחלוקת הראב"ד והרא"ש שהביא הטור בסי' רס"ט ע"ש:

תוס' בד"ה ונקני וכו' דלקמן מבע"ל וכו' עכ"ל נר' דאפי' לחד פי' שכ' התוס' לקמן דבקני בהמה וכלים שעליה פשיט"ל דקני מטעם חצר היינו משום דס"ל להמבעי חצר מהלכת קנה אבל לדידן דקי"ל לא קנה הבעיא אתיא אפי' בקני בהמה וכלים ולא נפשטה ולכך פריך תפשוט וסתמא דגמ' כאן אתי אליבא דהלכתא אאל מ"ש מהרש"א דלהך פי' קושיא היא ולא תפשוט ע"ש ק' דא"כ מאי קאמר אי הכי הא אפי' אי קני משום תפוס ליקני מוסרה משום חצר כיון דקני לחמור משום תפוס וכן שמעתי מק':

דף ט:

תוס' בד"ה משוך וכו' א"כ אי הוה בעי וכו' כי שמא מטעם חצר וכו' עכ"ל יל"ד דהשתא נמי דבעי במשוך אי פשיט ליה קני י"ל בכפותה והוי כמו קופה דפשיט"ל דקני וי"ל דבזה לא היה מקום לטעות דבעייתו בכפותה ומטעם משיכה דא"כ לבעי בעייתו בקופה:

פירש"י בד"ה מי שליקט וכו' דאי בבעל השד' וכו' עכ"ל היינו לעולא דפליגי ר"א ורבנן במגו אבל לר"ח בפ"ק דגיטין דס"ל דפליגי בתופס לבע"ח פליגי אף בבעל השדה וכן פירש"י גופיה שם יע"ש ובהכי ניחא מה שהק' הר"ש בפ"ד דפאה על פירש"י מהירושלמי ע"ש מה שהק' מהרמ"ש דגם בבעל השדה איכא מגו דאי בעי מפקיר השדה או נותנה במתנה ל"ק דודאי לא אמרי' מגו בכה"ג דודאי אין אדם עשוי להפקיר או ליתן ובכולי גמ' דאמרי' אי בעי מפקיר היינו יפקיר בינו לבין עצמו ואח"ז יחזור ויזכה בהו וגבי פאה כה"ג חייב בפאה כמו מפקיר כרמו דחייב בפאה עיין בקמא דף כ"ח ע"א ופירש"י שם ע"ש:

דף י.

בד"ה סיפא וכו' גלי דעתיה וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א בכוונתו צריך להגיה בדברי רש"י גלי דעתיה שנתנה לו ור"ל ולאו פקדון דהדר מפרש מהו הגלוי דעת הוא אדעתא דהכי אגבהה דכיון דאגבהה אדעתא דחבריה הוי ג"ד דמתנה הוא ולא פקדון אבל ק' דמפירש"י במתניתין שכ' דלא מתכוין להקנות לחבירו והוי מתנה נר' דאפילו אגבהה אדעתה דידיה מתנה הוי ולא פקדון ולכ"נ כמ"ש מהר"ם לובלין בכוונת רש"י ומ"ש רש"י דאדעתא דהאי הגבהה ר"ל וגם אחר כך לא חזר לזכות בה והוי הפקר ועיין להרשב"א בתשו' חלק ה' סי' קפ"ו:

בד"ה לא קנה וכו' לא עשהו הנושא שליח וכו' עכ"ל והק' דא"כ דכי עשאו שליח קנה אמאי קאמר ר"י לקמן וא"כ משנתנו וכו' דמשמע דל"ק ממשנתנו אלא אי אמרי' המגביה מציאה לחבירו קנה אפילו לא קנה קשיא הא מתני' עשאו שליח וכן ק' מדאמר ר"ן לעיל אא"ב מעני לעני מחלוקת מתני' רבנן והא מתני' דעשאו שליח ואפי' בלא מגו קנה וי"ל דודאי פשיט"ל דמתני' דקאמר תנה לי לא עשאו שליח לזכיה אלא נתינה בעלמא ולא חידש ר"י לקמן אלא דכי אמר תנה לי גלי דעתיה דלא ניחא לי בזכיה עד שתבא לידו ועיין בספר בית הלוי סי' ט' שכ' דדוקא במציאה דאיכא מגו הוא דס"ל לרש"י דכי עשאו שליח קנה ע"ש וכ"כ מהרש"א במס' כתובות בפ' ד' דמשום מגו אין סברא לחלק בין עשאו שליח ללא עשאו שליח ע"ש ואכתי ק' בדברי רש"י הללו דלפ"ד מאי פריך מפועל ש"ה דעשאו שליח דהא שכרו לכל המלאכות ואף מציאה בכלל ואי היינו דמשני יד פועל כיד בע"ה והוי שלוחו מאי פריך והא"ר פועל יכול לחזור אע"פ דיכול לחזור לא גרע משליח דעלמא וראיתי להמח"א בה' שותפין סי' כ"ז שכ' בפשי' דדוקא בחוב הוא דכי עשאו שליח קנה אבל במציאה לא דאין אדם יכול צעשות שליח לקבל לו מתנה ע"ש ועפי"ז ניחא הכל שפיר וניחא נמי מאי דק"ל כיון דס"ל לרש"י דבעשאו שליח קנה מאי ק"ל בההיא דפ' משילין והביאו התו' בד"ה ר"ן נוקמה בעשאו שליח למלאות לו ורש"י גופיה בסוגיא דמשילין נר' מדבריו דבשליח איירי ע"ש ועפי"ד המח"א ניחא שפיר גם לפמ"ש הש"ך בסי' ק"ה בדעת רש"י דבשליח בשכירות הוא דס"ל לרש"י דקנה ע"ש ניחא דההיא דפ' משילין ביו"ט איירי ושכר שבת ויו"ט אסור ועיין להמח"א בה' שלוחין סי' י"א במה שחילק בין שליח לפועל ולפ"ד בה' שותפין בדעת רש"י צריך לחלק באופן אחר ומה שהוכיח שם מירוש' דפאה דבפועל יש שליחות לגוי ע"ש בירו' דהחילו' הוא בין קצרו' לעצמן לקצרו' לצור' ישראל ואפי' בלא שליחות וכ"כ הר"מ בפי' המשנה שם ע"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן מע"ל:

תוס' בד"ה ר"נ וכו' ור"ש סבר דקנה הממלא דכיון דלא קנה חבירו הוא קנה וכו' עכ"ל ק"ל דלר"ש אמאי קתני מתני' ואמר אני זכיתי בה דהיינו תחילה לצורכי הגבתיה או עכשיו אני רוצה לזכות בה כדמוכחא כולה שמעתא אפילו בלא אמירה כלל זכה דכיון דלא קנה חבירו קנה הוא ועיין בתוס' לקמן די"א ע"א בד"ה זכתה ע"ש ודוחק לומר דמוקי לה למתני' כר"א דפאה דקנה חבירו ואני זכיתי בה תחילה קאמר דהא הגמ' פריך לר"נ מפועל ולא מוקי לברייתא כר"א וצ"ל דלרבותא דסיפא נקטיה דאע"ג דאמר אני זכיתי בה תחילה דהיינו לצרכי אגבהתיה כי נתנה לו הוי מתנה ולא פקדון וגם מזה נסתר מ"ש מהרש"א בשמעתין בכוונת רש"י דכי הגבהה לצורכו אמרי' לשם פקדון ולא לשם מתנה ודע לפ"ד רש"י הללו דפ' משילין נר' דר"נ לא פליג אר"ש אלא כי מלא לצורך חבירו אבל כי מילא סתם קנה הוא אע"פ שלא נתכוון לקנות ועיין פירש"י במשנתנו:

בא"ד שיש הרבה מים בבור וכו' עכ"ל ק"ל לפ"ז מ"ט דר"ש כיון דאינו חב לאחרים דדוקא תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אמרו והרי"ף בתשו' כ' דאפי' במקום דאינו חב לאחרים דוקא היכא דל"ל ללוה וכיוצא דאתי פסידא להמלוה משום תקנה אבל אי אמיד א"י לתפוס והרא"ש דחה דמדינא הוא ולאו משום תקנה ע"ש ומ"מ מודה הרא"ש היכא דאמיד הלוה א"י לתפוס אפי' אינו חב לאחרים ולא חלק אלא בל"ל ללוה דמדינא הוא ולאו תקנה כמו שמבואר בדברי הרא"ש בגיטין דף י"ד עיין שם ודלא כהגד"ת דשנ"ט ע"ש ומ"מ באמיד דא"י לתפוס הטעם מבואר בדברי הרי"ף והרא"ש משום דיכול לו' לאו בע"ד את ע"ש ונ"ל באמיד דא"י לתפוס אפי' היכא דזכי לנפשיה הדין כן ולא אמרי' מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה אע"ג דגבי מציאה מסיק רבא לעיל דאמרי' מגו דזכי לנפשיה מדתנן בזמן ששניהם מודים וכו' היינו משום דאיכא פסידא לחבירו דביני ביני יתפוס אחר אבל בחוב ואמיד דליכא פסידא כלל לא אמרי' מגו דזכי לנפשיה וכו' אפי' א"ח לאחרים ועפי"ז ניחא מאי דק' עמ"ש מר"ן בב"י סי' ק"ה דהיכא דזכי לנפשיה יכול לזכות לחבריה אפי' יותר ממאי דמצי דזכי לנפשיה כגון שיש לו על חבירו מאה יכול לתפוס ק"ן בבת אחת מאה לדידיה וחמשים לחבריה ע"ש ומהגמ' בקמא ד"ע אין נר' כן דאמרי' שותפא שויא נ"מ למתפס פלגא ע"ש ואמאי א"י לתפוס כוליה מגו דזכי לנפשיה ועפי"ה ניחא דהתם באמיד איירי ואפי' אינו חב לאחרי' איירי דא"י לתפוס אע"ג דזכי לנפשיה ומ"מ נר' דדוקא בזכי לנפשיה הוא דכ' מר"ן "ן כן אבל בלא זכי לנפשיה א"י לתפוס יותר ממאי דמצי זכי לנפשיה דאע"ג דאמרינן מגו דאי הוה בעי למזכי לנפשיה זכי לחבריה היינו בסך דמצי למזכי לנפשיה דהו"ל חד מגו אבל הסך היותר לא מצי למזכי לחבריה דהו"ל תרי מגו מגו דהוה מצי למזכי לנפשיה ואחר מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ותרי מגו לא אמרי' כמ"ש הר"מ בפ"ב מה' מתנות עניים דין י"ט ע"ש ודלא כהב"ח שהבין בדברי מר"ן דאפי' לא זכי לנפשיה מצי למזכי לחבריה יותר ממאי דמצי למזכי לנפשיה ע"ש ועיין להסמ"ע ולה' תומים שם ע"ש ודע דשם בפ' משילין הקשו התוס' ע"ד רש"י ז"ל מ"ט דר"ש כיון דאינו מתכוין לקנות אלא לחבירו ע"ש וי"ל דפלוגתא דר"נ ור"ש תליא בתרי שינויי דלקמן דשינוייא קמא כיון דנפל גלי דעתיה וכו' ור"פ ור"ש משנו שינויי אחריני דס"ל אפי' גלי דעתיה קני ור"ש אזיל לטעמיה ועיין להמח"א בה' משיכה סימן ד' ע"ש ובה' שלוחין סי' ט"ו ועיין בש"מ בסוף הבית והעליה דף קי"ח ע"א:

דף י:

פירש"י בד"ה משום וכו' וידה רשותה משמע וכו' עכ"ל נרא' דנתכוון בזה לתרץ מה שהק' התוס' דהו"ל כלל ופרט לזה כ' דאחר דכתיב ונתן הוי פי' ידה רשותה ואין זה פרט ומהרמ"ש דקדק בגמ' מאי פריך אשלד"ע נימא דכאן גלי קרא דישלד"ע וכמו מעילה וטביחה ותי' דא"כ הו"ל לתנא לרבויי שליח ולא חצר ע"ש ולפ"ד רש"י א"א לרבויי שליח מונתן דא"כ הוי כלל ופרט ולכ"נ דס"ל להגמ' דכיון דקי"ל אשלד"ע מסתברא כי רבי קרא לחצר מדין יד הוא דרבי:

גמ' גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני וכו' מכאן נ"ל ספיקו של ה' בית דוד ה' יו"ט סי' ש"ד במי שעירב בדג מליח. כשנודע לו שאינו מועיל אם יכול לסמוך ביו"ט על עירוב גבול העיר שמזכה לכל בני עירו אי אמרי' כיון דעירב לעצמו גלי דעתיה דלא ניחא ליה בזכוי גדול העיר ול"ד למ"ש הכלבו דאם עירב לעצמו ואבד העירוב ביו"ט דיכול לסמוך על עירוב המזכה דשאני התם דשכיח ליאבד ודעתו שאם יאבד יסמוך על הזכוי משא"כ בטועה בדין דסבר דמהני עירוב בדג מליח ע"ש ומכאן י"ל דלא מהני דאפי' לדעת הנ"מ ודעימיה שפ' בשינוייא דר"ש היינו דס"ל דבנפיל' לא הוי גילוי דעת אבל במערב לעצמו דהוי ג"ד טובא ודאי דאמרי' דלא ניחא ליה בזכוי:

אמר רבינא היכא אמרי' וכו' והיא גופה קמ"ל קרא בכה"ג ישלד"ע וכל זה למ"ד משום שליחות אבל למ"ד משום יד אה"נ דגם בכה"ג אשלד"ע ותרי קראי דגט וגניבה מיצרך צריכי כדאי' בר"פ הזורק והגמ' שם אזיל כמ"ד תרוייהו משום יד אבל לר' א"צ לצריכותא דגניבה משום שליחות הגט משום יד ואצט' דגניבה לאשמועי' דכה"ג ישלד"ע ודגט משום יד ונ"מ דאפי' בע"כ וקטנה ובמסקנא דמסיק מס' ילפי' מציאה מגט סמיך נמי אגניבה דאי מגט לחודיה לא ילפי' משום דאפי' בע"כ כדאי' התם בפ' הזורק ולפי"ז למ"ד לא ילפי' מציאה מגט ה"ה דהו"מ רש"י למי' משום בע"כ ודלא כמ"ש במ"ב לקמן דלמ"ד ילפי' מציאה מגט הא דאצט' גניבה לגלויי אפי' גבי ממונא וכו' ע"ש דלפ"ד סוגיא דפ' הזורק דלא כמאן ועיין להשע"ה:

מאי בינייהו וכו' ק"ל למ"ש המח"א בה' שלוחין סי' י"א הבאתי דבריו לעיל דבפועל גוי יש שליחות דידו כיד בעה"ב ע"ש לפי"ז אמאי לא עביד גמ' הבינייא בכה"ג דאמר לגוי פועל שלו לעשות לו דבר שהגוי אינו מוזהר עליו דלמ"ד בעי' בר חיובא גוי לאו בר חיובא ומחייב שולחו ולמ"ד אי בעי עביד וכו' גוי נמי אי בעי עביד ול"מ שולחו ואין לו' דבפועל בע"כ עביר דהא ליתא דבגמ' בר"פ האמ' מרבי בברייתא עבדו לשליחות יד ואי איתא אמאי אצט' לרבויי עבדו הא כיון דבע"כ עביד הוי כמו חצר ובכל התורה כולה כן הוא וסתם עבד הוא כנעני כדמוכח הגמ' בפסחים דף פ"ח דפריך מה שקנה עבד קנה רבו ע"ש אלא ע"כ דאפי' עבדו אי בעי לא עביד וכ"ש פועל והדק"ל והמש"ל בפ"ו מה' מלו"ל צדד דבגוי לא אמרי' אי בעי עביד ע"ש והוא תימה מ"ש מעבד כנעני דכיון דאינו מוזהר כגוי הוא ודוחק לומר דגוי נמי איתיה בשליחות יד דבכלל גזל הוא דנצטוו ב"נ על הגזל שו"ר להתוס' ברפ"ק דשבועות בד"ה על הזקן שכ' הומ"ל אמר לגוי או קטן אקיף וכו' ע"ש והוא תימה דהא אין שליחות לגוי וקטן ואפשר דפועל גוי קאמרי וכדברי המח"א דגם קטן פועל י"ל ידו כיד בעה"ב וראיתי להמח"א סוף הלכות שותפין שכ' דידו כיד בעה"ב והוי שלוחו אפי' לדבר עבירה ע"ש ותמהני דמברייתא דעבדו גבי שליחות יד נראה דכה"ג בעלמא אשלד"ע וצריך לדחוק ולאוקמה בעבד עברי ועיין לה' הלכות יו"ט דע"א ע"ש ועיין להתה"ד סימן רצ"ט דמבואר בדב' דאפי' בעבדו ושפחתו אין שליחות לגוי ואשלד"ע דלא כהמח"א:

תוס' בד"ה אין וכו' בפ' הא"מ איכא דיליף וכו' עכ"ל עיין להתוס' בפ' מרובה דף ע"ט ע"א שנראה מדבריהם בר חיובא טעמא משום דברי הרב ודברי התלמיד וכו' אבל למ"ד אי בעי עביד גזה"כ היא ואפשר דלמאן דיליף משחוטי חוץ אית ליה גזה"כ אבל למאן דאית ליה ב' כתובים אע"ג דלא ילפי' מנייהו מ"מ מנלן דאין שלד"ע דהתוס' ס"ל דב' כתובים אינם מיעוט דמילף הוא דלא ילפי' מנייהו וע"כ משום סברא דדברי הרב וכו' ולזה נתכוונו התוס' בד"ז להודיע דבזה תלוי פלוגתא ר"ס ורבינא אך לשון יליף שכ' התוס' ואיכא דיליף משום דהו"ל מעילה וכו' משמע דס"ל ב' כתובים הוו כמו מיעוט כדעת רש"י בספ"ב דקדושין:

בד"ה אי בעי וכו' ואמאי והא אי בעי לא עביד וכו' עכ"ל אבל למ"ד בר חיובא פשיט"ל כיון דלא ידע מקרי לאו בר חיובא מיהו ק' לפום סברתם דהשתא תק"ל בלא פירש"י אמאי לא עביד הגמ' הבינייא בגנב שאמר לשומר וכו' דלאו ב"ח מקרי ואי בעי עביד ועוד מ"ש לא ידע מקרי לאו ב"ח וכהן שאמר לכהן מקרי ב"ח כמ"ש בסמוך בדבור שאח"ז אשר ע"כ נ"ל דהיכא דלא ידע מקרי לאו בר חיובא אלא דס"ל להתוס' דרבינא קיבלה מר"ס דהיכא דבע"כ מותיב בה מחיי' שולחו וכמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ז ע"ש וס"ל להתוס' דרבינא אית ליה תרוייהו לחייב שולחו או לאו ב"ח או בע"כ מותיב בה ולכך נקטו קושיתם כר"ס משום דבתי' לר"ס יתורץ גם לרבינא ועפי"ז ניחא ליה דברי הגהמ"י ברפ"ב מה' שלוחין והמרדכי בשמעתין שכ' היכא דשליח לאו ב"ח מחייב שולחו וגנב שאמר לשומר וכו' מחייב שולחו משום דבע"כ הוא וכמו חצר ע"ש והוא תימה כיון דפ' כרבינא אמאי הוצרכו לדין גנב שאמר לשומר לו' משום דבע"כ והש"ך רס"י קפ"ב דחק עצמו בזה ע"ש ולפי"ז ניחא שפיר דבכה"ג הוי בר חיובא ורבינא אית ליה תרוייהו לחייב שולחו או לאו ב"ח או בע"כ מתיב וכו' ומן האמור דבלא ידע בר חיובא מקרי יש להוכיח דלא כהסמ"ע רס"י קפ"ב שכתב הטעם דלאו ב"ח ישלד"ע משום דיאמר המשלח היתי סבור שלא יעשה כיון שהוא אסור ע"ש ולפי"ז אפי' לא ידע שהוא אסור ב"ח מקרי וכן יש להוכיח מכהן שאמר לכהן ומכהן שאמר לישראל אע"ג דעובר אלפני עור שכ' התוספות בדבור שאח"ז ועפי"ה בכוונת התוס' א"צ למ"ש השע"ה בה' מעילה דהתוס' מק' לר"ס משום דקי"ל כוותיה וקי"ל תקנו משיכה בשומרין ע"ש:

בד"ה דאמר וכו' וי"ל דכהן מקרי בר חיובא וכו' עכ"ל פי' דבעי' תרוייהו בר חיובא והשתא עביד איסורא וכהן לכהן ב"ח ועביד איסורא דלפני עור משא"כ ישראל וכ"כ בש"ע ע"ש וכבר כתבתי בדבור הקודם דמדבריהם מוכח דלא כהסמ"ע גם מדבריהם מוכח דלא כה' אמונת שמואל סי' שכ' דכי שרו להמושיט ליכא לפני עור ועיין להפר"ח בי"ד סי' ס"ב ע"ש ועיין בש"מ שכ' דא"ע משום לפני עור כאן אלא דוקא אי קאי בתרי עברי דנהרא ע"ש ומכאן תשו' למ"ש ה' משפטי שמואל הביאו ה' קול אליהו ח"א ח"מ סי' דהיכא דע"י השליח עושה גוף האיסור לא בעי' תרי עברי ודוקא כוס יין לנזיר דאיפשר שלא ישתנו ע"ש:

בא"ד וא"ת מאי נ"מ וכו' עכ"ל אע"ג דאיסורא מיהא איכא כדמוכח מדבריהם בתי' הב' דאי איתא יחולו הקדושין לכ"ע כיון דליכא איסורא אלא ע"כ דאיסורא מיהא איכא מ"מ מקשי' שפיר דליכא למעבד בינייא לענין איסורא דגם למ"ד אי בעי עביד ואשלד"ע איסורא מיהא איכא להמשלח כמ"ש הט"ז בי"ד סי' ק"ס ודלא כהשע"ה בה' מעילה ומה שהוכיח דליכא איסורא בקדושין מגמ' בסוטה דמ"ד ע"א ע"ש י"ל דאיסורא דרבנן איכא והתם אקרא קאי ועוד נר' דבגמ' שם לא פריך אאלמנ' וגרושה דאיכ' לאוקמה כשנתקדש' ע"י שליח דלא עביד איסורא המשלח דאין שליח לד"ע וחלו הקדושין וכדס"ל להתוס' בתי' הא' שכן הק' השע"ה שם ע"ש ולא פריך הגמ' אלא אחלוצה ונתינה דאפי' ע"י נשואין מדרבנן הוא דאסירי ובאיסורא דרבנן יש שליח לד"ע כמו שצדדו בזה האחרונים וא"כ איכא איסורא להמשלח ומשני כדרבא וכיון דלרבא אפילו באלמנה וגרושה דאורייתא ליכא אלא איסורא בנתינה וחלוצה דאפי' ע"י נשואין ליכא אלא איסורא דרבנן בקדושין לחוד לא גזרו רבנן והא דתנן ר"י אומר פרט לאלמנה וחלוצה ונתינה ואמרי' התם איכא בין ר"י לריה"ג איסור' דרבנן אשאר איסורי דרבנן קאמר אבל נתינה וחלוצה דמשום לתא דפיסולי קהל וכהונה דחלוצה בגרושה ונתינ' בגויה עשאום כשל תורה ובנשואין איירי ר' יוסי הן אמת דלפי התי' הב' של התוס' דאי אשלד"ע לא חלו הקדושין צ"ל כתי' הא' שכתבתי דהתם אקרא קאי אבל מ"מ מגמ' גופה אין להכריח דליכא איסורא ואפשר דאפי' איסורא דאורייתא איכא וי"א בסגנון אחר דס"ל להגמ' דאיכא לאוקמה ע"י שליח אלא דק"ל דאפילו ע"י שליח איכא איסורא למשלח כמ"ש הט"ז ומשני כרבא דאפילו הוא קדשה בעצמו ליכא אלא איסורא וכיון דאם קדשה הוא ליכא אלא איסורא בקדשה ע"י שליח ליכא אפילו איסורא וקושית הגמ' אאלמנה וגרושה קאי ועל פי זה ניחא דקאמר נימא דלא כריה"ג ולא קאמר נמי דלא כר' יוסי דלר"י איסורא דרבנן אינו חוזר ואיסורא דמשלח אינו אלא מדרבנן:

בא"ד וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה וכו' עכ"ל מפשטן של דברים נר' דלפום האי תי' חלו הקדושין אפי' למ"ד אי בעי עביד ואשלד"ע וק"ל דבגמרא בפ"ק דתמורה ד"ה פריך ארבא דלא מהני והכי אלמנה לכ"ג דתנן יש קדושין ויש עבירה ומאי פריך נוקמה למתני' בקדשה ע"י שליח כהן דאשדל"ע לכ"ע ולא עבר וחלו הקדושין ויש עבירה בנשואין וי"ל דכיון דעובר השליח אלפני עור כמ"ש התוס' הרי אמר רחמנא לא תעביד מיהו ק' בדברי הריטב"א בחי' בקדושין הק' קו' התוס' ותי' בתי' הא' של התוס' ובחי' בשמעתין והביאו בש"מ כ' דליכא לפני עור בכה"ג כיון דלא לקי הקדושין עד שיבעול ע"ש ולפ"ד ק' מאי פריך הגמ' והרי אלמנה לכ"ג נוקמה ע"י שליח וי"ל כיון דהכהן אי קדשה בעצמו לא תפסי הקדושין משום דאמ"ר לא תעביד לא מצי משוי שלי' ועיין להמח"א ה' שלוחין סי' ט' ע"ש:

דף יא.

גמ' והוא שעומד בצד שדהו הא דמשמע ליה לשמואל דמתני' באין משתמרת משום דקתני ואמר זכתה לי שדי דבמשתמרת לא בעי' אמירה וזה להחולקים על התוס' אבל לדעת התוס' דזכתה לי ל"ד צ"ל סתם שדה אינה משתמרת ול"ד לסתם גינה דמשתמרת כדמוכח בסוף מכילתין דף קי"ח ע"א עיין שם בתוס':

תוס' בד"ה ה"מ וכו' מדמייתי מריב"ח וכו' עכ"ל ק' כיון דס"ד בדאיתיה עסקי' מדמה שפיר אינה משתמרת ועומד בצדה למשתמרת ולפמ"ש מהרש"א בדבור הקודם ניחא שפיר דלמסקנא י"ל דלא דמו אך למ"ש מהרמ"ש שם ק' ועמ"ש מהרמ"ש גופיה בדבור זה וצ"ל דהתוס' משמע להו מדמשני בליתיה והוצרך לתת טעם כל היכא וכו' ע"ש משמע דהמ' היה סבור אף דליתיה בחצר קונה שלא מדעתו וא"כ ע"כ דמשתמ' איירי ומ"ש התוס' בתי' גם לפי' המקשן מיירי וכו' היינו למקשן לחוד ולהלכתא אבל לשינוייא דמשני בליתיה ע"כ ליתיה למלוה קאמר דהא יהיב טעמא כל היכא דאיתיה וכו' ושינוייא דמשני בליתי' לא אתי כמסקנא דשמעתין ומעיקרא לא ק"ל להתוס' אלא להלכתא ודלא כהאומרים דהתוס' ל"ג כל היכא דאיתיה וכו':

בד"ה עישור וכו' ויאכלו טבל דחזקה וכו' עכ"ל התוס' שם בקדושין הקשו מה תקן אדרבא גרע טפי וכו' ע"ש ואיני מבין למה יגרע הא שניהם במיתה וי"ל כמ"ש המרדכי גבי רוק יבמה דבדבר שתחילתו מעורב לא בטיל וא"כ אי הניחו בטבלו אפשר בני ביתו יאכלוהו מעורב ובט"י ואע"ג דאמרי' בפ"ב דע"א דטבל במשהו מ"מ לפי הטעמי' שנאמרו שם בגמ' ובירושלמי שהביאו התוס' שם בטבול לתרומת מעשר וליתנהו לבעלים בטיל והשתא דקרא שם לא בטיל משום דעדיין לא הופרש ושם ת"מ תחילתו מעורב ולא בטיל:

דף יא:

בא"ד וא"ת ואמאי לא נתן תרומה גדולה וכו' עכ"ל כ' מהרמ"ש ובדמאי ל"ל דא"כ אמאי נתן מע' הא קי"ל המע"ה ע"ש ולכאורה אע"ג דלגבי נתינה אינו מחוייב כדי לקיים מצות ביעור מחוייב וכה"ג כ' ה' מוצל מאש סי' דאפי' להסו' ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן במצות עשה לחומר' מן התורה מיהו מדברי התוס' בפ"ק דבכורות דף ט' גבי עריפה ע"ש אין נר' כן וע"ש לה' הלכות יו"ט ע"ש:

בא"ד שהרי ראב"ע היה עמו וכו' עכ"ל ק"ק אפי' לא היה עמו הי"ל לזכות לו ע"י אחר וכ"כ בש"מ וכה הראוני בירוש' בפ"ד דמסכת פאה דאפליגו אמוראי דחד אמר א"י לזכות אלא ע"י מי שראוי ליטול וח"א אפי' אינו ראוי ליטול ופריך מהאי מעשה דר"ג דרע"ק היה עשיר וזיכה ר"ג על ידו לעניים ומשני תפתר קודם שהעשיר ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר שכ' התוס' שהרי ראב"ע היה שם להקשות אפי' למ"ד דבעי' ראוי ליטול ולדידיה בעי' כהן ועיין להרב פר"ח בספר מ"ח בתשו' שכ' בכפר שאין בו אלא כהן א' ואינו רוצה לקבל מזכין המתנות לכהן שבעיר אחרת ע"י אחר ע"ש ומן האמור צריך לזכות לו ע"י כהן ולא ע"י ישראל לצאת מידי המחלוקת הלז:

דף יב.

בד"ה ויצא וכו' עד שיזכה בה אחר וכו' עכ"ל עיין למהרימ"ט ח"א סי' כ"ב ע"ש:

בד"ה ואמר וכו' והא דאוקמיה בפ' כ"ה וכו' עכ"ל הו"מ להקשות כן לס"ד דגמ' דטעמא דר"י משום דס"ל קטן א"ל זכיה ולאו מטעמא דעשו שאינו זוכה כזוכה היכי קאמר עולא שם הא מני ר"י ושמואל ל"ל למי' משום דכיחידאה הא לא מצינו לר"י דאמר כן ונר' דלזה נתכוון מהרמ"ש ומאי דנקט שמואל ל"ד והומ"ל טפי עולא אלא משום דבשמואל עסקי התוס':

בא"ד אע"ג דבבכורות ל"פ אלא ר"מ וכו' עכ"ל אע"ג דסתם מתני' שם כר"מ וא"כ הרי גם דעת רבי כן והוו רבים י"ל דס"ל להתוס' כיון דקי"ל סתם משנה כ"מ אינו מוכרח דדעת ה' כן ובדעת הר"צ שהביא הרא"ש בפ' כל הכלים ע"ש:

בד"ה אא"ב וכו' אין סברא שיתקנו ב' זכיות וכו' עכ"ל מה שהקשה מהרש"ל ז"ל דהרי לר"י זכיית קטן מדרבנן ובסמוך תיקנו שיזכה אביו ממנו הרי ב' זכיות ע"ש י"ל דלא כ' התוס' דאין סברא לתקן כ' זכיות אלא לשמואל דס"ל טעמא דמריצה לרבנן אם כן כיון דאיכא סברא דמריצה לא היה לו לתקן ב' זכיות כיון דהיו יכולין לתקן שיזכה אביו מתחילה ומטעמא דמריצה אבל לר"י ל"ל כלל סברא דמריצה וא"כ בהכרח שיתקנו ב' זכיית דא"א לתקן שיזכה האב מתחילה דמאיזה טעם יזכה האב מתחילה ומ"ש במ"ב לתרץ קו' מהרש"ל ליתא דהתוס' נמי עסקי עכשיו דטעמא דמשום איבה הוא וכיון דטעמא משום איבה ע"ד דוקא בסמוך הוא דזוכה וכס' ומה שתי' מהרש"ל עיין למהרמ"ש מ"ש בכוונתו:

דף יב:

גמ' אי דאתיא ב"ש מאי בעיא גביה וכו' דקדק מהרמ"ש ז"ל אמאי לא פריך באתיא ב"ש נמי אי דאיתיה אביה דאביה הוי וכו' כדפריך בתר הכי ותי' משום די"ל בבוגרת ולכך פריך מאי בעיא גביה ע"ש וממ"ש רש"י בד"ה דאבוה וכו' דהא קטנה היא נר' דאי נערה היא לאו דאבוה ונר' לי במ"ש רש"י בכתובות דמ"ז דאהא דאמרינן מציאתה לאביה משום איבה משום דלא יזון אותה ע"ש ולפ"ז באמה דאין האב זן אותה אלא האדון ליכא איבה ומציאתה שלה אך לשמואל דקטנ' מריצה לאביה איכא איבה וטעמא אחרינא בקטנה דמציאתה לאביה וא"צ לטעמא דאיבה וא"כ בקטנה מציאתה לאביה אפי' אמה אבל בנערה ליכא אלא טעמ' דאיבה ובאמה דליכא איבה מציאתה שלה ומאי דתניא התם מציאת אמה לאביה בקטנה איירי והשתא ניחא שפיר דבאתיא ב"ש ל"מ למפרך לשמואל אלא פירכת מאי בעיא גביה דהא קושטא הוא דלאו לאביה כיון דנערה היא אבל בלא אתיא ב"ש דקטנה היא פריך שפיר דאבוה היא כיון דקטנה היא ולר"י דל"ל טעמא דמריצה לרבי יוסי באמה מציאתה שלה לעולם וקושית הגמרא היא לשמואל אלא דק' מאי פריך הגמ' נימא תיובתיה דר"ל נימא דר"ל כר"י ס"ל וראיתי להמש"ל בפ"ג מה' עבדים דט"ז דנרגש מזה לשי' רש"י דטעמא משום מזוני מאי פריך לר"ל ע"ש ונ"ל דרש"י נמי מודה דאיכא איבה דמסר לה למנוול ומוכה שחין ומאי דכ' משום מזוני נחית ליישב גם לר"ל דס"ל בפ' האמ' דמ"ג ע"ב כמחלוק' בגרושין כך בקדושין ולרבנן נערה יש לה יד לקדש עצמה בלא אביה וא"כ בנערה ליכא למיחש דילמא מסר לה למנוול ומ"ש דכי בעי למסור אותה קדמה היא ומקדשת את עצמה להגון לה ולא חיישי' דילמא מסר לה ולא ידעה דבעי למסור לה דמילתא דלא שכיחא ולכך כ' איבה דמזוני אבל בקטנה לר"ל או גם בנער' לר"י דאמ' התם דכ"ע אביה ולא היא בקדושין ע"ש איכא חששא דמסר לה למנוול ומ"ש והשתא באתיא ב"ש ל"מ למיפרך דאבוה היא לר"ל כיון דנערה היא ואמה ליכא לא איבה דמסר לה ולא דמזוני אבל בלא אתיא ב"ש פריך דאבוה היא גם לר"ל כיון דקטנה היא וקא' שפיר נימא תיובתיה דר"ל וכו' ולפי"ז לר"י נמי דל"ל מריצה מציאת אמה לאביה הלכה היא משום איבה דמסר לה ודלא כמ"ש המש"ל שם דלר"י מציאת אמה לאביה לאו הלכ' היא ע"ש:

במגורשת ואינה מגורשת דאמר ר"ז וכו' ומאי דקתני מתניתין אע"פ שלא נתן לה כתובתה הק' אפי' בגוונא דשני' הוא דלא נתן לה כתובת' כגון מגורשת וא"מ דחייב במזונותיה וכיון שחייב במזונות אפי' יתן לה כתובה א"כ ודאי לא יתן לה כתובה אבל במגורשת ודאי דאי יהיב לה כתובה מיפטר ממזונו' ואי לא יהיב לה כתובה חייב במזונותיה אע"פ שגירשה כדאי' בירוש' דודאי מצוי הוא שיתן לה כתובה שעי"כ יפטר ממזונותיה:

פירש"י בד"ה לאפוקי וכו' משום דאב מינה זכי עכ"ל אין פי' דבתחילה הן שלה ואב מינה זכי דא"כ לשמואל דס"ל מריצה והיא אינה זוכה כלל אלא האב מאי א"ל אלא ה"פ האב ע"י מציאתה קזכי:

דף יג.

גמ' בשטרי הקנאה הרי"ף כ' ב' קושי' חדא שמא לא לוה עד ניסן ועוד דחיישינן לקנוניא שמא לא לוה כלל ומשני בשטרי הקנאה דהיינו שטר שיש בו קנין ע"ש מוכח מדבריו דבשטר שיש בו קנין אפי' לא לוה כלל טריף כדין וכמו שהוא כן לפירש"י דאי לא משתעבד אא"כ לוה לבסוף אכתי תקשה שמא לא לוה כלל ולקנוניא נתכוון ודלא כמהרמ"ש שכ' לדעת הרי"ף בשטר שיש בו קנין לא משתעבד אא"כ לוה לבסוף ע"ש ואע"ג דהרי"ף כ' בתשו' דשטר שיש בו קנין בעי' אתא לידיה מ"מ לא בעי' לוה לבסוף וכמו עדיו בחותמיו זכין לו לדעת הרמב"ן בש"מ דאע"ג דבעי' אתי שטרא לידיה לא בעי' לוה לבסוף ע"ש והריב"ש בסי' קס"א הקשה לדעת הרי"ף דבעי' אתי לידיה גם בשטרי הקנאה מדאמר שמואל המוצא שטר הקנאה מחזירו ומשמע אפילו אין הלוה מודה ואמאי הא בעי' אתי לידיה ע"ש וטפי הו"ל לאקשויי ע"ד הרי"ף קושית רש"י בד"ה הניחא דע"כ שמואל לא ס"ל כאביי מדאמר שטר הקנאה ועפי"ז דלדעת הרי"ף בשטר הקנאה אפי' לא לוה לבסוף י"ל דנקט שמואל הקנאה דוקא דאיירי אפי' במודה הלוה דבא השטר ליד המלוה מידו אך עדיין לא לוה דבהקנאה מחזירו אבל בעדיו בחותמיו בעי' לוה לבסוף כמו שכן היא דעת רש"י כמו שנראה מדבריו ממ"ש בד"ה אפי' ועוד נ"ל דלא כ' הרי"ף דבעי' בשטר הקנאה מטא לידיה אלא לפום מאי דפ' דלא אמרי' עדיו בחותמיו זכין לו וכיון דבשטר בלא קנין אפי' מטא לידיה לא זכי למפרע או הקנין מוסף דכי מטא לידיה זוכה למפרע דכי קני מיניה ע"כ לאלומי וכיון דאהני הקנין לענין זכיה למפרע סגי ולעול' בעי' מטא לידי' אבל לאביי דבלא קנין נמי כי מטא לידיה זכי למפרע הקנין ע"כ דמוסף אע"ג דלא מטא ולכך כי אמרינן דשמואל סבירא ליה כאביי ניחא דנקט שמואל הקנאה אף על גב דלא מטא לידיה לידיה ועפי"ז ניחא קושי' הריב"ש דאע"ג דמהגמ' לקמן גבי מילתא דשמואל דקאמר ולשמא כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה משמע דליתיה ללוה לפנינו ואינו מודה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה הא קאמר וכו' ע"ש י"ל דהגמ' שם ס"ל דשמואל אית ליה כאביי דעדיו בחותמיו זכין לו אבל אי ל"ל כאביי אה"נ דאיירי שמואל במודה ודע דממימרא דשמואל דבסמוך דאומר היה ר"מ וכו' אין להוכיח דס"ל כאביי מדהוצרך לאוקמ' באינו מודה וטעמא דר"מ משום דאינו גובה אפי' מב"ח ולא מוקי לה במודה וכאוקמתא דרב אסי די"ל דלא ניחא ליה באוקמתא דר"א משום דל"ל אקרי וכתב כדקשיא ליה לאביי ועיין להרא"ש בסוף פרקין ע"ש ועמ"ש לקמן דף י"ט ע"ב ומה שכתבתי שהקנין מוסיף איזה דבר כה"ג ממש כ' מהר"ש יונה דקט"ז ע"ב לדעת הר"מ גבי ערב וראיתי להרמ"ה בסוף בתרא צדד כן ע"ש:

בשטרי אקנייתא וכו' הרדב"ז ח"ב סי' תקמ"ז כ' דאפי' בקנין חיישינן דילמא כ' ללוות ולא לוה והא דתנן כותבין שטר ללוה וכו' אין תקנה אלא לזכות לו ע"י הסופר ושכן דעת הר"מ ממ"ש בפ"ט מה' זכיה וכן מי שכ' שט"ח על עצמו ונתן השטר ע"י שליש וכו' משמע דאין אחר עמו הלכך בשטרי אקניית' מיירי דהא קי"ל אין כותבין שטר בלא המלוה אלא בשטרי אקנייתא ואפ"ה אם לא פי' לשליש מה יעשה אין בדבריו כלום אע"פ דאית ביה קנין משמע דאי לא מטא שטרא ל"ק ע"ש ודבריו תמוהים דאי לא קנה א"כ אין כותבין שטר ללוה לבדו דחיישי' שמא לוה וע"כ מתני' דכותבין שטר ללוה בגוונא דקנה ונשתעבד משעת הקנין כגון שזיכה לו וכיוצא כדמוכחא כולה שמעתא והר"מ בד"ז בדאקרי וכתב מיירי ולפי מה שהוכיח הריב"ש סי' קס"א דדעת הר"מ בקנין מהני ע"כ דמיירי הר"מ בד"ז בלא קנין ועיין לתשו' הרא"ש כלל ס"ו אות ג' מ"ש בסוף התשו' שכותבין שטר ללוה אע"פ וכו' ושמא כ' ללוות ולא לוה ע"ש לאו דוקא אלא בכתבו שטר באקראי מיירי דהא אין כותבין לכתחילה אלא בגוונא דלא חיישי' שמא כ' ללוות ולא לוה:

אלא לאביי וכו' מאי איכא למי' וכו' המש"ל בפ' י"ח מה' גזילה כ' דבאמר להם כתבו שטר אמנה ותנו בידי אם הלוה בו אתן לו השטר לא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו אפילו לאביי ודוקא באמ"ל שהוא רוצה ללוות בו עכשיו ע"ש ולכאורה ק' דלפי זה מאי פריך גמ' לאביי נימא דחיישי' לאמנה וי"ל דבאמנה נמי אין כותבין לכתחילה כיון דאתי למטרף שלא כדין ועפי"ז מקשים התוס' בד"ה אביי על פירש"י שפיר ולא יתורץ בדברי המש"ל:

תוכן העניינים

משמרות כהונה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה