משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת בבא קמא
פרק ראשון
דף ב.
מתני' ארבע אבות וכו' פירש"י הך דכתיבא קרי לה אב וי"מ מאי בעי הגמ' בסמוך אם גבי ניזקין מחייב על התולדה תפשוט ממתני' דקתני לא הרי השור וכו' דר"ל לכתוב שור ונילף אידך מינה ואי לא מחייב אתולדה אי כתב שור לא הוה מחייב המבעה דכיון דלא כתיבא תולדה הוי וי"ל דהכי קמבעיא ליה אי מחייב על כל התולדות או איכא תולדה דלא מחייב עלה פשיטא ליה דתולדה שהיא קרובה לאב מחייב עלה ופשיט ליה יש מהם ויש מהם:
גמ' ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב וכו' בגמ' בפ' כלל גדול דף ע"ה אמרי' הרי אלו למעוטי דר"א וכ' התוס' דמרישא לא שמעי' אלא ב' תולדות מאב א' ע"ש נר' מדבריהם דב' תולדות מאב א' גריעי מאב ותולדה דידיה וכ"נ מדברי הר"ם בפ"ז מה' שגגות שכ' אב ותולדתו אינו חייב אלא אחת ואצ"ל ב' תולדות מאב אחד ע"ש ולפ"ז ק' מנ"ל דר"א מחייב אב' תולדות מאב א' הא לא שמעי' ליה לר"א אלא באב ותולדתו כדתניא בכריתות דף ט"ו ר"א מחייב אוולדי מלאכות במקום אבות וא"כ נימא דלר"א לכך קרי לה אבות למעוטי ב' תולדות מאב א' דהן אמת דבגמ' בס"פ ס' אכל מבואר דלר"א מחייב אב' תולדות אך מנ"ל להגמ' הא מתני' דהתם דקתני מעין מלאכה א' איכא לאוקומי באב ותולדתו גם הגמ' כאן דקאמר ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב הול"ל דמחייב אב' תולדות מאב א' כיון דהיא גריעא מכולהו. והנה הר"ם שם בה"ש כ' יראה לי ב' תולדות מב' אבות חייב על כל א' וכ' הכ"מ דמפ' מ"ש בשמעתין א"נ ב' תולדות היינו מאב א' ודלא כהלכתא ע"ש ולפ"ד אב ותולדתו גריעא מב' תולדות מאב א' דהא מסיים הגמ' בשמעתין ואלו עביד אב ותולדה דיליה לא מחייב והשע"ה שם הק' דמגמר' דמכות דף פ"א ע"ב מבואר דב' תולדות מב' אבות חייב ב' דפריך ולחייב נמי משום זורע ומחפה תולדה ע"ש והוא תימה דהתם באב ותולדה דאב אחד אבל ב' תולדות מב' אבות לא שמעינן ול"ל דשוין הן בדינן דא"כ תק"ל מגמרא בשמעתין דקאמר אב ותולדה דיליה לא מחייב אלא א' משמע הא תולדה דאחר חייב ב' וא"כ גם ב' תולדות מב' אבות חייב ב' ואמאי תלי ליה ביראה לי. ומ"ש מגמ' בריש מ"ק י"ל דהתם לענין מלקות והר"ם חידש דגם לענין חטאות כן הוא. ועי"ל דלעולם לא מחייב ב' והא דפריך מרב כהנא הכי פריך דהא מחייב ד"כ משום נוטע אף דל"ד בדמיון וע"ש בתוס' והק' הגמ' וכ"ת דנוכל לתרץ זה הא מ"מ ק' מרב כהנא:
תוס' בד"ה ולר"א וכו' וי"ל דה"פ וכו' עכ"ל ק"ק דאכתי נ"מ דאי אב הוא לא מהני ליה התראה דתולדה דידיה כגון התראה דמשמר אבורר ואי תולדה היא מהני לה התראה דתולד' דכוות' וי"ל דס"ל דהתראה דתולדה מהניא אאב ועיין מהרש"א ז"ל בשבת דף ע"ג ע"ש ועיין בחי' בריש כריתות וכמ"ש התוס' ועוד דנוטע ומבשל וכו' נ"ל בכוונתם דפסיקא להו במבריך ומרכיב דהוא תולדה דנוטע דאי התרו בו משום מבריך ומרכיב מהני וכן במנכש וכיוצא דהוא תולדה דזורע וחדא מנייהו נקטי וס"ל דשניה היא הני תולדות ממשמר משום דהני הוו אבות דידהו במשכן חשיבי ותולדות היו כ"כ במשכן ולכך אלימי דמהניא התראה דתולדה וכדי שלא תאמר דמבריך ומרכיב הוו אבות כ' דהא לא חשיב להו בפ' כלל גדול דבשלמ' נוטע ומבשל היינו זורע ואופה ממש כדאי' בפ' כ"ג ולכך לא מצי לשנויי דנ"מ לענין התראה דאכתי תק"ל בזורע ונוטע ומבשל אמאי קרי להו אב ובהכי ניחא גם מ"ש בתי' הקודם דהיינו הא דקמשני וכו' דלכאור' לפ"ז בחנם נקט הגמ' משכן ועפי"ה ניחא דלא אמרי' דלא מהני התראה דתולדה אלא בהנך דאב היה במשכן ותולדה לא הוי במשכן:
בד"ה ה"ג וכו' ולפי האי גי' בעי תרווייהו וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל במ"ב הא דלא ניחא להו למי' איפכא דברישא או קתני ובסיפא תרווייהו משום דקשה מהכנסה ועיין בתוס' בשבת דף צ"ו שהביאו גי' ג' דלפום הך גי' משכן לחודיה מהני וכתב מהר"ם לובלין שם דהכנסה משום דמלאכה גרועה היא ע"ש ולפ"ז ק' קושית מהרש"א ע"ד התוס' שם דמנ"ל דלפי גי' הב' משכן לחודיה לא מהני ובמ"ש התוס' מהושטה קשה מירושלמי בס"פ כ"ג דפריך אמאי לא תני הושטה ע"ש דנראה דהושטה אב היא:
דף ב:
גמ' אין נגיחה אלא בקרן וכו' לפי המסקנא דתולדות הקרן כיוצא בהן ע"כ דתנא דברייתא הלזו קאי על הך ברייתא דקתני קרן אב מאבו' השור וע"ז בא לאפוקי דלא נימא דנגיחה היא דחופה בגוף וא"כ קרן לאו אב הוא וא"כ ע"כ נחית לדינא דשור הזיק שור ולאו אשור דהזיק אדם אע"ג דמייתי קרא דכי יגח דהוא בשור דהזיק אדם ולכך רש"י גבי אבל במחוברת וכו' כ' דינא דח"נ ונזק שלם ולא דינא דכופר ובהך ברייתא דלקמן דזו היא נגיחה זו היא נגיפה כ' מהרש"א במ"ב ז"ל דלמסקנא דתולדותיהן כיוצא בהן נחית תנא דברייתא לדינא דמועד לאדם ע"ש ולפ"ד מ"ש רש"י בד"ה לומר וכו' וליכא למי' וכו' הוא לס"ד דתולדותיהן לאו כיוצא בהן אבל לפי המסקנא לק"מ:
תוס' בד"ה אבל וכו' התינח למ"ד וכו' וכדמפ' ל ר"ת וכו' עכ"ל משמעות דבריהם דלפיר"ת ניחא דאתיא כמ"ד אבל לפום פשטא דשמעתא דלא כמאן וכ"מ בתוס' ר"פ ז"ל ע"ש ולכאור' הא בגמ' קאמר דלע"ד קרן עדיפא אתיא קרן מנייהו ולא תלי דבר זה בפיר"ת ונ"ל דהנה ר"ת פי' דמאי דקאמר הגמ' לקמן שכן מועדין מתחילתן היינו דרכן להזיק ולע"ד אדרבא קרן עדיפא וכו' ס"ל דקרן נמי אורחיה להזיק אלא שהוסיף ר"ת לתלות בפלוגתא דפלגא נזקא ממונא או קנסא וכ"ז מבואר בתוס' ר"פ שם לקמן וא"כ אי מפרשי' דמועד מתחילתו היינו דרכו להזיק ולמ"ד קרן עדיפא היינו דס"ל דקרן דרכה להזיק ולא תלינן לה בפלוגתא דפלגא נזקא וכו' שמעתין דלא כמאן דלמ"ד קרן עדיפא ויליף מהנך ס"ל אפי' תלושה דרכה להזיק דאל"ה נימא דאצטריך קרן לתלושה אבל לפיר"ת דתלי בפלוגתא דפלגא נזקא וכו' מאי דאמרי' דקרן הוי דרכה להזיק למ"ד קרן עדיפא היינו מכח סתם שוורין לאו בחזקת שימור אבל לעולם תלושה לאו אורח' כמו מחובר' וא"ש שמעתין כוותיה אמנם אי אמרי' דפי' דרכו להזיק הוא מצד עצמו אורחיה להזיק וגם בתלושה כן הוא כדכתי' אין לחלק עוד בין תלושה למחוברת:
גמ' אי מנייהו מפקת אצט' סד"א וכו' יל"ד אכתי אמאי לא קתני ברייתא ושלח זה רגל ושן גם ק' לפמ"ש התוס' בד"ה הא דהא דלא כלי קרנא הוא טינפה והא דקרי ליה תולדה משום דפשטיה דקרא לאו בהכי והיינו משום דדינא דלא כלי קרנא ילפי' ליה מדומיא דרגל וכ"מ בהרשב"א ע"ש והשתא לפ"ז הא למסקנא ושלח משמע נמי שן ומשמעות ושלח הוא לעולם לא כלי קרנא וכמו שנר' מדברי התוס' בד"ה והא דמכליא וא"כ אמאי הוי טינפה תולדה ונר' פשוט דאחר דכתי' ובער דהוא שן שוב אין לנו לומר אי מנייהו מפקת אלא דמוקמי' ליה ברגל והשתא ע"כ לא כלי קרנא ילפינן שן מרגל וניחא הכל שפיר. ועפי"ז אפשר ליישב מה שהק' התוס' בד"ה אצטריך ע"ש די"ל דאי לאו קרא דכאשר יבער הוה מוקמי' ושלח לשן ורגל וכן ובער ואז הוי טינפה אב וברייתא דלעיל דחשיב אבות דשור לא חשיב טינפה ולכן תני דובער הוא שן וממילא ושלח לרגל לחודיה ומהשתא הוי טינפה תולדה ונחית תנא דברייתא הלזו לכתוב מילתא דברייתא קמייתא וכה"ג תנא דבריי' דלעיל דקרן כמ"ש לעיל:
דף ג.
בפירש"י בד"ה אידי וכו' ליכתוב חד להיכא דלא מכליא וכו' עכ"ל היינו דליכתו' ושלח וכמ"ש התוס' ולכאורה ק' הא אי לא כתיב ובער לא ידענא דקרא בשן משתעי גם מ"ש בתי' דהו"מ ליה למכליא קרנא ק' ממ"ש לקמן בד"ה מה רגל ועיין מ"ש מהרש"א במ"ק ומ"ב ומהר"ם לובלין ע"ש ונראה דס"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל דאיכא קרא אחרינא דהיינו רישא דקרא דכי יבער איש והשתא בשן איכא תרי קראי כי יבער ובער חד לשליח וחד לאזלא ממילא וכי מוקמי' גם ושלח בשן אצטריך ללא מכליא קרנא ומק' רש"י שפיר דליכתוב ושלח וידענא דבשן איירי מרישא דקרא ומשני דהו"מ ליה למכלי קרנא דכיון דכתיב כי יבער דהיא מכלי קרנא גם ושלח דהוא בשן גופיה בכה"ג הוא אבל כי מוקמי' ושלח ברגל ליכא אלא ובער ורישא דקרא דכי יבער בשן הוא וא"כ אזלינן בתר משמעות דושלח דלא כלי קרנא באופן דלא מוקמי' ושלח לכלי קרנא אלא כי מוקמינן אשן דכתי' ביה כי יבער וניח' בזה מה שדקד' עוד מהר"ם לובלין על פירש"י ע"ש וגם התוס' ז"ל דאזלי בשיטה זו וניחא מה שהק' מהר"ם עוד בתוס' בד"ה אצט' ע"ש ומ"ש לתרץ דס"ל דרגל הוא לא כלי קרנא לפי"ז לא מק' התוס' בד"ה דומיא וכו' מידי:
תוס' בד"ה דומיא וכו' ה"מ באיסורא וכו' עכ"ל עמ"ש הרשב"א כאן ובמ"ש הרב גופיה ופיה לעיל דניזקין הוי מילתא דאיסורא ע"ש ועיין בחי' בפסחים דף ע' ע"א ע"ש:
בד"ה ושן וכו' מ"מ איירי נמי בחיות וכו' עכ"ל מדבריהם נר' דקרא איירי בתרווייהו בחיות ובהמות ולפ"ז ק' אמאי נשיכה הוי תולדה הא כתיבא היא כמו רגל דנפ"ל מושלח ונר' ליישב דכיון דתולדותי' כיוצא בהן ונפ"ל חיובא דנשיכה מקרן ע"כ כי אצטריך קרא דושלח לרגל הוא דאצט' ואין לומר בזה אי מנייהו מפקת ויותר נר' דתיבת נמי ט"ס וכ"ה בתו' ר"פ ע"ש:
דף ג:
גמ' אי לשמואל וכו' היינו בור אין לפ' היינו בור גופיה ולא תולדה דא"כ מתני' דתני לבור בהדי אבות מכלל דאיכא תולדה ומאי היא תולדה דבור אלא פי' היינו בור דמסתבר ליה לחיובי כבור וכדמפ"ל בתר הכי מ"ש בור וכו' ועיין בפירש"י ז"ל:
שם והתנן אדם מועד לעולם וכו' בגמ' לקמן דף כ"ו נ"ל מפצע תחת פצע ע"ש והרמב"ם ז"ל ברפ"י מה' חובל כ' מדכתיב מכה בהמה ישלמנה ולא חילקה התורה ע"ש ונר' דס"ל דמאי דנפ"ל מפצע תחת פצע היינו נזקי אדם והרמב"ם בנזקי ממונא דאי כ' אדם לא אתי ממונו מניה דנוקי אדם חמירי והא דאצט' פצע תחת פצע ולא ילפי' מדלא חילקה התורה משום דקראי דעין תחת עין וכו' כתיבי גבי כי ינצו אנשים דמשמע במזיד כמו דקי"ל דפטור מד' דברים בשוגג מדכתיב כי יריבון אנשים וכדכ' רש"י ז"ל לקמן דף כ"ו ולכך הגמ' שם אחר דדייק ממתני' דפטור מד' דברים שאל מנא ה"מ דחייב במזיק אדם כיון דכתיב נמי כי ינצו וקאמר מדכתיב פצע תחת פצע אבל נזקי בהמה מדלא חילקה דמאדם לא אתי ודייקי שפיר דברי הגמ' שם ע"ש ובהכי ניחא שמעתין דלא פריך עדיפא מינה דישן אב הוי מפצע תחת פצע דמתני' בנזקי בהמה נמי איירי וניחא מה שדקדקו התוס' בד"ה תולדה דמתניתין דנקט דרכו להזיק נקט צד זה אנזקי אדם והשתא בנזקי בהמה הוי ישן תולדה דמסברא הוא דנפ"ל מדלא חילקה ולא כתיב בהדיא ולכך הוי תולדה וניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל במ"ב אפירש"י בד"ה כחו הוא וכו' ע"ש. אך ראיתי לרש"י ז"ל בסנהדרין דף ע"ט אהא דאמרי' מה בהמה לא חילקת וכו' כ' דהיינו מפצע תחת פצע ע"ש:
פירש"י בד"ה בח"נ וכו' האי פלגא נזקא ממונ' והלכך וכו' עכ"ל דבריו הם לדידן דקי"ל פלגא נזקא קנסא אבל ר"פ גופיא ס"ל לקמן דף ט"ו פלגא נזקא ממונא ולכך כי פריך הגמ' אמאי קרי ליה תולדה לא משני משום דהוי ממונא דאליבא דר"פ קיימי' וכי פריך לרבא משני לפוטרו בר"ה כדי ליישב אפי' אי ס"ל לרבא כר"פ דממונא הוא וה"ה דהומ"ל דס"ל קנסא ומהר"ם מלובלין ז"ל כ' דכוונ' הגמ' הו"ל לקרותו אב בפ"ע ע"ש מדברי רש"י ז"ל בד"ה לשלם נר' דפירכת הגמ' היא דהו"ל לשנותו בתולדה דקרן גם מ"ש דאי משום ממונא הא דמי לקרן בח"נ ומאי ראיית ולכך משני מן העליה דהשתא דמי לרגל בב' דברים ע"ש לא ראה דר"פ גופיה ס"ל ממונא ואפשר לומר ע"ד דבריו באופן זה דהגמ' ידע צד דלפטרו בר"ה אלא דלר"פ ק"ל כיון דדמי נמי לקרן אח"נ מה ראיית ומשני מן העליה דהשתא דמי לרגל בב' דרכים מן פעליה ולפטרו ולרבא משני לפטרו בר"ה דלרבא י"ל דס"ל קנסא ולכך כ' רש"י ז"ל צד דקנסא ליתובי מילתא דרבא וניחא בזה מה שדקדקו מהרש"א ז"ל והרשב"א ז"ל ומהרש"ל ביש"ש דאמאי לא משני נמי אליבא דר"פ לפטרו בר"ה כמו לרבא ע"ש מה שתי' ועיין להלח"מ בפ"ב מה' נזקי ממון ע"ש ועפי"ז ניחא הכל כמבואר. ודע דמאי דפשיטא ליה להגמ' דגם לרבא הוי תולדה דרגל נראה דהיינו ממתני' דלקמן ר"פ כיצד הרגל דמני לצרורות בהדי תולדות דרגל והתוס' שם הק' אמאי גבי שן לא תני תולדות וגבי רגל תני תולדות ע"ש ונ"ל משום דברגל איכא תולדות כיוצא בהן דהיינו שאר תולדות ואיכא דלאו כיוצא בהן דהיינו צרורות ולכך אצטריך למתנינהו לכולהו אבל בשן כולהו תולדותיו כיוצא בו:
דף ד.
תוס' בד"ה לאו וכו' וא"ת עבד ואמה גופי' נילף בק"ו עכ"ל פי' בק"ו ומה שן שיש הנאה חייב עבד ואמה שאין הנאה להיזקן א"ד שחייב ומקשים דלחייב בעבד ואמה היכא שאין הנאה להיזקן לפום סברא דהשת' דכוונתו להזיק הוי קולא גם יש הנאה להיזקה הוי קולא וכ"ת מה לשן שכן אין כוונתו להזיק קרן יוכיח ול"ק מה שהק' מהר"ם מלובלין ז"ל אבל לפ' דהתוס' מק' ממ"נ אי לא ידע מתני' דידים מאי פריך נימא דעבד ואמה גופייהו חייבין ומהאי קו' גופיה ואי ידע מתני' דידים מאי פריך הא סיפא קתני טעמא הא ליתא דנימא דפסיקא ליה ממתני' דקמא שהביאו בדבור הקודם דמדברי התוס' בקושייתם שנית נראה דקושטא הוא דממתני' דקמ' יש ללמוד דפטור האדון מדקתני פגיעתן רעה דלא כמ"ש בתוס' ר"פ ז"ל דממתני' דקמא לא : שמעי' מידי ע"ש:
גמ' לא ראי השור שמשלם את הכופר וכו' דקדק מהרש"א ז"ל במ"ב אמאי לא קאמר דלרב נמי בתמין לא קמיירי ולא ראי השור דיש הנאה להיזקו כרגל וכו' ע"ש ולא ראה דברי התוס' לקמן דף ו' ע"ב בד"ה שור דכתבו דאדם עדיף דעביד היזק בידים ודוקא פירכ' הכתובה בתורה הוא דפרכי' ע"ש במהרש"א:
דף ד:
פירש"י בד"ה תנא אדם וכו' דומיא . דבור קתני וכו' עכ"ל נר' דק"ל אמאי לא פי' ר"י בהדיא אדם דאזיק שור כמו שפי' בהדיא אדם דאזיק אדם ולזה כ' סתמו כפי' דומיא דבור ועוד נר' דק"ל כיון דהגמ' סתמא קאמר תנא אדם וכו' וי"ל דמתני' איירי באזיק שור ור"י באזיק אדם וי"ל איפכא מאי פריך לקמן הא ש"ח וכו' וקתני ומאי פסיקא ליה דמתני' באזיק שור דפריך הכי דילמא איפכא והו"ל למיפרך הא ר"י תרווייהו תני ולזה כ' דודאי מתניתין באזיק שור דומיא דבור ולפמ"ש מהר"ם מלובלין ז"ל דכי משני תרי גווני אדם הדר ביה ממאי דשני תנא אדם וכל מילי דאדם ע"ש א"ש טפי דברי רש"י ז"ל אך מהגמ' אין נר' כן דלפ"ז מאי פריך ליתני תרי גווני שור אימא שור דתנן במתני' בחדא תני ליה ר"י בחדא דודאי שור דמתני' כולל אפי' אזיק אדם מדלא קתני ליה בסיפא גבי ה' מועדים כדתני אדם. ומה שק' מהר"ם שיף ז"ל ע"ד רש"י ז"ל דבור חייב בנזקי אדם ולא מיעט הכתוב אלא מיתר ע"ש י"ל דאפ"ה לא מקרי אב כיון דאינו בהדיא דבנזקין חייב ומתני' אבות קתני:
בד"ה ומנסך וכו' דלא קחסרי' ולא מידי וכו' עכ"ל ץ דבריו תמוהי' מסוגיא דפ' הנזקין ומהרש"א ז"ל חי' דה"ק כיון דלא קחסריה א"כ היינו מדמע ע"ש ור"ל דאי מחסריה הוה א"ש ול"ק היינו מדמע דאצט' לאשמועי' דאע"ג דמחסריה כוליה טפי ממדמע ומטמ' אפ"ה בשוגג פטור ואע"ג דר"ח במזיד איירי מ"מ כיון דע"כ לישנא דמתני' נקט כמ"ש התוס' לקמן כי מצרכת למתני' הוה א"ש ברייתא דר"ח ול"ק מה שהקשה ע"ד השע"ה ע"ש. ומ"מ היותר נ"ל בכוונת רש"י ז"ל הוא דהנה התוס' לקמן כ' דאע"ג דר"ח ס"ל שמיה היזק מ"מ נקט לכולהו משום דלישנא דמתני' וכו' ע"ש ורש"י לא ניחא ליה בהכי אלא דכיון דר"ח נחית למנינא דאבות אע"ג דילפי' מהדדי תני להו כיון דשמות מחולקין וכ"כ בתוס' ר"פ ז"ל לקמן וא"כ ניחא שפיר דהוצרך רש"י למימר דלא קמחסרי וכו' דבברייתא דר"ח לא יתכן מאי דשני הגמ' שם היינו מדמע והגמ' שם דקאמר היינו מדמע ולא משני משום דלא קמחסריה משום דרב בפ' השוכר ס"ל דיין ביין אסור ולא מהני תקנתא דימכר חוץ מדמי יין שבו א"נ דהכי פריך מנ"ל לרב דבכה"ג לא אמרי' קי"ל בדרבה מיניה דילמא מתני' כת"ק דרשב"ג דלית ליה תקנתא דימכר דהאי דינא דלא אמרי' בכה"ג קי"ל בדרבה מיניה ממתני' הוא דשמיע ליה לרב כמו שנר' מסוגיא שם ולהכי הוכרח לשנויי היינו מדמע ולשמואל ס"ל מערב דאע"ג דשמואל ס"ל בפ' השוכר דיין ביין מותר מ"מ ס"ל דחייב בתשלומין דמוקי למתני' כת"ק דרשב"ג וניחא הכל שפיר והא דלא מפ' דמנסך דברייתא דר"ח הוא מערב וס"ל בת"ק דרשב"ג משום דאכתי ק' לרב דס"ל דבכה"ג לא אמרי' קי"ל בדרבה מיניה אמאי לא תני מנסך ממש בברייתא דר"ח ולכך לא הביא רש"י אלא סברת רב ובלא"ה י"ל כיון דגמרא לקמן מוקי דר"ח ס"ל שמיה היזק ע"כ כרב ס"ל דלשמואל ס"ל לא שמיה היזק ע"ש בסוגיא דפ' הנזקין. ועוד נ"ל בכוונת רש"י ז"ל דהנה בגמ' שם מסיק אליבא דרב דמקנסא ילפי' וצריכי וכ' התוס' דלמ"ד שמיה היזק הוה עביד צריכותא לפטור ע"ש ונ"ל דאפי' למ"ד שמיה היזק איכא למעבד צריכותא לחיוב דהנה תחת מטמא יש ב' סוגים מטמא תרומה ומטמא חולין ומטמא תרומה יש סברא לחיוב יותר ממדמע דמטמא לא חזיא אלא להסקה ומדמע יש סברא לחיוב יותר ממטמא חולין כיון דלא אסירי אלא לפרושים והשתא אי תנא מטמא הו"א היינו מטמא תרומה דוקא דשמיה היזק דכיון דהפסידו לגמרי הוי כמו היזק ניכר ולכך תני מדמע דהשתא אייתר ליה מטמא כי היכי דנוקמא במטמא חולין ומנסך משום קי"ל בדרבה מינה והשתא רש"י ז"ל הוק"ל דאמאי לא מפ' מערב ואצט' דאפי' בכה"ג דלא מחסריה מידי דדוקא תרומה דהיא בזול כיון דאינה נמכרת אלא לכהנים דמיעוטא נינהו אבל מערב ליכא הפסד כ"כ אלא לענין ליטפל במכירתו ואי תנא מנסך לבד הוה מוקמינן ליה כת"ק דרשב"ג ולכך תני לכולהו ולזה תי' רש"י דההוא לא מחסריה ולא מידי ואין לחייבו ליטפל במכירתו דהיזק כי האי ודאי לא שמיה היזק לכ"ע:
והנה הרי"ף ז"ל בפ' החובל דף צ"א כ' דההיא דר"ג דחייביה לההוא גברא שכר המצוה ממונא דאי קנסא לא הוה יליף מיניה רב שם למילתא אחריתי דמקנסא לא ילפי' והמש"ל ז"ל בפ"ז מה' חובל תמה עליו דרב גופיה ס"ל בפ' הנזקין מקנסא ילפינן ע"ש והיה אפש' לומר דאינו מוכרח לומר כן בדברי רב די"ל דס"ל שמיה היזק ולכך קאמר היינו מערב והגמ' חדא מנייהו נקט אך הרי"ף גופיה פסק שם דלא שמיה היזק ופסק מנסך ממש וא"כ ע"כ מקנסא ילפי' ואיך פסיק ותני בפ' החובל מקנסא לא ילפינן ואפשר דכיון דהלכתא כרשב"ג א"כ לא קמחסריה ולא מדי והגמ' דל"ק הכי י"ל ע"ד ואופן הנ"ל אך הרי"ף בפ' השוכר פסק דיין ביין אסור והדק"ל ויש לחלק דדוקא קנסא דקנסו רבנן סתמא לכל אמרי' מקנסא ילפי' אבל עובדא דר"ג דלא שמעי' ליה דקניס אלא לההוא גברא ע"י מעשה שהיה דלא ילפי' מקנסא כה"ג לכ"ע:
תוס' בד"ה ועדים וכו' דאפי' שילם וכו' עכ"ל כ' בש"מ דמאי דאמרי' לקמן עדי' זוממין לית בהו מעשה היינו משום דאפילו כבר נתן הממון מ"מ איתיה בחזרה והו"ל אלא נתן ע"ש ועיין להתוס' בפ"ק דמכות דף ד' ע"ב בד"ה כלא וכו' שכ' דמוציא ש"ר דיבור הוא אבל עדים זוממין בדיבוריה אתעביד מעשה ע"ש וק' דהתם לענין מלקות איירי דליכ' מעשה ובסוגיין מבואר להפך דמוציא ש"ר חשיב מעשה ועדים זוממין דיבורא הוא ונ"ל דהתוס' ס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל בפ"כ מה' עדות דבמלקות לא אמרי' ולא כאשר עשה ע"ש בכ"מ ז"ל והשתא הגמ' כאן דאיירי לענין ממונא דאיתיה בחזרה הו"ל עדים זוממין דיבור' אבל התוס' שם לענין מלקות דהו"ל מעשה טפי ממוציא ש"ר ומירושלמי שהביאו התוספות שם סיוע לסברת ץ הרמב"ם ז"ל:
בא"ד ור"י מפרש דלא וכו' עכ"ל ועיין במ"ש מהרש"א ז"ל בפ"ק דמכות דף ג' ע"א בתו' בד"ה באומר וכו' ודבריו לא יכונו אלא לפי' ריב"א אבל לפי' ר"י דאפי' דליתיה בחזרה מקרי עד זומם ליתא ועמ"ש בש"מ בשם הר"י יהונתן ז"ל ודעת הרמב"ם שם בה' עדות כפיריב"א ועיין לה' שבות יעקב ז"ל ח"א סי' קמ"ז ע"ש:
דף ה.
גמ' ליתני תרי גווני שור וכו' מק' נימא דר' אושעיה בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי כדאמ' הגמ' לעיל אתנא דמתני' וי"ל דדוקא מתני' דתני ליה בסיפא אהני לן האי סברא לומר דה"ט דלא תני ברישא אבל משום סברא הלזו אין לשיירה לגמרי וקצת נר' כן מגמ' לעיל דכי משני בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי לא הדר ביה משינויא קמא דמשני הא תני ליה בסיפא. אך ק' לשמואל ליתני קרן בתנא דר' אושעיה ומהרש"א במ"ב הק' כן לעיל ותי' דבתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי עיין שם וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ומ"מ י"ל:
דף ה:
פירש"י בד"ה ליכתוב וכו' ולרב וכו' מה לקרן שכן כוונתו וכו' עכ"ל הא דלא קאמ' מה לשור שכן חייב בכופר כדפריך הגמ' לעיל גבי אדם משור נר' דס"ל דאש גופיה דלא מחייב בכופר ולא ילפי' משור משום האי פירכא גופה או משום רוח חיים ודרשא דעליו למעט אדם דוקא אבל דרשא דד' דברים מקרא דאיש בעמיתו משמעות הדרשא למעט הכל דדוקא איש בעמיתו דלא כהתוס' לקמן דף כ"ו דכ' דמעליו ממעטינן כולהו ע"ש ויש להביא ראיה לפירש"י מדל"ק מתני' דאש לא אתי ממבעה ורגל לשמואל משום דמבעה ורגל חייב בכופר כדאי' לקמן דף כ"ו ע"ש בתוס' ולדעת התוס' דכולהו מעליו נפקא י"ל דנקט כן מתני' כי היכי דלא נימא אדם יוכיח שו"ר דרש"י לקמן דף י' דכ' דאש פטור מכופר משום קי"ל בדרבה מיניה ולא מעליו:
תוס' בד"ה כי שדית וכו' ועוד דלקמן אין מוציא לר"י וכו' עכ"ל הק' מהר"ם שיף ז"ל הא התם באש משתעי ובאש פטור אדם כדקתני רישא דברייתא שם ע"ש ולק"מ דהא בור אצט' למכתב שור למעט אדם ולא ממעטי' מעליו וכ' התוס' לקמן דף ט' סע"ב דאצט' קרא לעבד או לנכרי הקנוי לישראל דלא נפ"ל מעליו וא"כ דוקא בור דכתיב מיעוטא אבל אש חייב בעבד ונכרי הקנוי ורישא דברייתא לא ממעט ליה אלא מכופר וא"כ א"ש חומר באש מבור לענין עבד ונכרי הקנוי ואף למ"ש רש"י ז"ל שם דטעמא דאש פטור מכופר משום קי"ל בדרבה מיניה וס"ל דעליו לא ממעט אלא אדם מ"מ נקטי' דבנכרי הקנוי דליכא לתא דקי"ל בדרבה מיניה חייב באש אבל בור ממעטינן משור ולא אדם סתמא אפילו נכרי הקנוי:
דף ו.
תוס' בד"ה תאמר וכו' ושם אין לו רשות וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל שדברי התוס' הללו סתראי למש"ל בד"ה משורו וכו' ע"ש ונ"ל דלעולם נקטינן כקולי ב' המלמדים אפי' דדמי לחד מנייהו טפי מחבריה ושאני הכא דאי נקטי' קולי דתרווייהו פטור לגמרי דבור לא מחייב ברה"י ושור לא מחייב בר"ה וכיון דלא אפשר למפטריה לגמרי דהא קושטא הוא דיליף במה הצד אזלינן בתר בור דדמי ליה יותר משא"כ לעיל לענין פטור כלים לבד איירי ומ"ש התוס' בתי' דמ"ל דיתיז בר"ה וכו' דהוא צרורות דח"נ אף דמתני' לענין נ"ש משכחת לה נמי בקורה כמ"ש הרא"ש ור"פ ז"ל והתוס' דנקטו צרורו' משום דגמ' דלקמן דחייב בכה"ג בצרורות איירי ועיין למהר"ם שיף ז"ל:
כתב הרא"ש ז"ל דדברי ר"א בר אהבה הלכתא נינהו דהא ברייתא היא דפותקין ביבותיהן ע"ש תמהני דהא מברייתא לא שמעינן מידי דאיכא לאוקמה באזיק בהדי דאזיל דכחו הוא וקמ"ל דאע"ג דברשות היא וי"ל:
דף ו:
גמ' המוציא מע"ה וכו' משמע דבאיסורא כה"ג אסור מדאורייתא דאקרא קאי וק' מכאן להסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן דמדאורייתא כל ס' שריא וי"ל דהכא בערוגה בין ב' ערוגות ודמי לחתיכה מב' חתיכות דאפילו למ"ד ס' דאורייתא לחומרא מדרבנן היכא דאיקבע איסורא כה"ג מודה אשר מטעם זה מביא אשם תלוי וכמ"ש האחרוני' ז"ל. אך ק' למ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לעיל דף ב' ע"ב דנזקין דמי לאיסורא וספיקא לחומרא מאי קאמר המוצי' מע"ה וצ"ל דלא כ"כ אלא בס' דדינא ולא בספיק' דמציאו':
תוס' בד"ה שור וכו' ומקרן ומאדם ומבור וכו' עכ"ל בור דנקטי ל"ד דמקרן ומאדם סגי אבל מאדם לחודיה לא סגי דאיכא למיפרך מה לאדם שכן אינו חייב בכופר אבל מקרן בהדי אדם א"ש דקרן חייב בכופר לר"ט ובמועד לכ"ע ולא ס"ד השתא למיפרך מתחילתו כמ"ש בסה"ד דלא כמהרש"א במ"ב והתוס' בריש הנזקין נר' מדבריהם דבור גופיה ילפי' מאדם וכ' מהרש"א שם דלא דרשי' והמת יהיה לו לפיסולי המוקדשין אלא אחר דנפ"ל הקדש מרעהו אייתר ליה קרא לפסה"מ ע"ש ולפ"ד ל"ק מה שהק' התוס' לקמן דף נ"ג ע"ב בד"ה איפוך ע"ש ואמה שהק' וא"ת רעהו דכ' למ"ל נילף מאדם ק' מה לאדם שכן אינו חייב בכופר ומהרש"א במ"ב כ' דנילף נמי מרגל דאי' שום מיעוטא ע"ש ולפ"ד לא תי' התוס' כלום דנימא אחר דגלי ברגל ולמ"ל קרן אבל מבור ל"ק כמ"ש מהר"ם מלובלין ז"ל ושם בגיטין ע"ש לכן נראה דאכתי התוס' לא ס"ד האי פירכא עד לבסוף וי"ל דאזלי בשיטת ריב"א לעיל דף ד' בד"ה כראי ומקשים למאן דל"ל היקישא דבי חזקיה ובעיקר קושי' התוס' כאן ולקמן דף נ"ג ק"ל הא אצט' רעהו לגוים נמי ועיין להתוס' במנחות דף ס"ז ע"א ע"ש. וראיתי בס' ים התלמוד לקמן דף נ"ג שתי' לקושיית התוס' שם דאצט' רעהו לנזקין דאי מהמת יהיה לו לא הוה ידעי' אלא מיתה אבל בנזקין הו"א דחייב עש"ב וכה"ג אמרי' באדם לגבי בור דבמיתה פטור ובנזקין חייב ולפ"ז פטור' דהקדש בנזקין בבור מרעהו הוא דילפינן לה ועפי"ז ניחא דברי התוס' ר"פ הנזקין דנר' מדברי' דבור יליף מאדם וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל שם. גם ניחא מה שהק' מהר"ם לובלין ז"ל שם במה שתי' דאי לאו רעהו לא הוה דרשי' כי יאכל פרט למזיק דבלאו רעהו הא ידעי' מבור ע"ש ועפי"ה ניחא דבור גופיה לא ידעי' פטור' מנזקין אלא מרעהו מיהו התוס' במכילתין ע"כ דלא ס"ל כן:
דף ז:
תוס' בד"ה אליבא וכו' כיון דיליף ג"ש וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דהו"מ למבעי אליבא דר"י במאי דאהני קרא ע"ש הנה בגמ' לעיל אמרי' דמאי דאהני קרא הוא אי אית ליה למזיק עדית וזבורית וזבורית דמזיק לא שויא כעדית דניזק וא"כ הבעיא היא אי בשל עולם שמין ועדית דמזיק יותר מעדית דעלמא אינו חייב ליתן לו עדית דידיה אלא דיקנה לו עדית מעלמא ואי בשלו שמין מחוייב ליתן לו עדית דידיה ואפי' דהוכיחו התוס' לעיל בד"ה כגון דא"צ לקנות ע"ש היינו דאינו מחוייב לקנות אבל אי מזיק ירצה לקנות לו מעלמא ויהיב ליה כדיניה אי' יכול ניזק לעכב עליו אמנם הא ליתא דא"כ בברייתא דלקמן דס"ל בשל עולם שמין לחד תי' וקתני אין לו אלא בינונית כולן גובין מבינונית והשת' אמאי כתובה אשה תגבה מבינונית הרי יכול לקנות לו זבורית מעלמא ומ"ל דאין לו כסף וימצא לקנות בהקפה זבורית אלא ע"כ דאינו יכול לקנות וכוונת מהרש"א ז"ל דמצי למבעי אי אית ליה למזיק זבורית ובינונית ועדית וזבורית לא שויא דעדית דניזק ובינונית שויא דעדית דעלמא אתי בשל עולם שמין נותן לו בינונית ואי בשלו שמין נותן לו עדית ולאו בגוונא דלעיל ממש זהו כוונת קושייתו ותי' דכיון דבינונית היא יותר מעדית דניזק יכול ליתן לו בינונית אף אי בשלו שמין ע"ש. אבל ק"ל למ"ש הרא"ש ז"ל לעיל אליבא דר"ע דאי אית ליה למזיק זבורית ובינונית ועדית מחוייב ליתן לו עדית ע"ש וע"ז הד"ק מהרש"א לדוכתה ע"כ נר' דלר"י ל"מ למבעי דכיון דאית ליה בניזק שיימי' ע"כ מיטב שדהו לאפוקי דעלמ' ולא בעי הגמ' אלא אליבא דר"ע די"ל לאפוקי ניזק וי"ל לאפוקי דעלמא ועיין במהר"ם שיף ז"ל:
דף ח.
תוס' בד"ה מכרן וכו' יכול לכבוש עכ"ל י"ל אמאי נקטו יכול לכבוש וכו' בפשיטות הול"ל דהיה מוכר הזבורית למוכר בחזקה וכיוצא ומאי איכפת לן אי השטר אצלו יכול לכתוב עליו דנמכרה הזבורית ומכח זה נר' דהתוס' ס"ל דמאי דקאמר הגמ' מהדרנא שטרא בדוקא הוא וע"י חזרת השטר סגי וכמ"ד אותיות נקנו' במסיר' ודלא כהרא"ש שפי' קנייה ממש ע"ש וס"ל להתוס' דאין בידו לטעון דיכול למכור מכירה ממש דטריחא מילתא או מטעמא אחרינא ולכן כאן דלא שייכא חזרת השטר הוצרכו לומר דיכול לכבוש ולפי"ז לדידן דקי"ל אין אותיו' נקנות במסירה ליתא להאי אוקמתא דגמ' וחי ומת שוין בדינן. ובהכי ניחא דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפי"ט מה' מו"ל שלא חילקו בין חי למת שו"ר דהא ליתא חדא דבגמ' בכתובות דף ק"ט אמרי' מהדרנא שטרא לרבנן וקי"ל כוותייהו אף דקי"ל אותיות אין נקנות במסירה ועוד מאי משני הגמ' ביתמי אפי' ביתמי יחזור להם השטר וממילא בטלה הקניה למפרע ואז גובין מנייהו דשדה דאבוהון היא דלמ"ד אותיות נקנות במסיר' בטיל' למפרע וכ"מ מדברי הרא"ש וי"ל עליו שלא הוכיח מזה דמכירה ממש קאמר וכן הוכיח הרמב"ן ז"ל במלחמות דע"כ אמרי' מהדרנא שטרא ע"י מכירה ממש ולא חזרת השטר לבד ע"ש ומשמע נמי מדבריו דלמ"ד אותיות נקנות במסירה בטילה המכירה למפרע ומעתה הדק"ל בדברי התוס' ונ"ל דכוונת התוס' היא דבאו להוכיח דע"כ לא ס"ד הא מילתא דמהדרנא שטרא דאי ס"ד אמאי קאמר מבעיא אדרבא אמרינן מהדרנא שטרא וכדי שלא תאמר דלעולם ידע לה אלא דסבר דע"כ ביתמי עסקינן דאל"ה אמאי לא גבו נזקין מבינונית וכדפריך בסמוך לזה כ' הרי יכול לכבוש השטר ואפילו ביתמי מהניא כיון דהו"ל כאלו לא קנה. והנה מהר"ם שיף ז"ל הק' ע"ד התוס' דא"כ מאי קאמר הגמ' ביתמי הא יכול לכבוש השטר וכו' ע"ש ואין לתרץ דבראינו השטר איירי דא"כ מנ"ל להתוס' דלא ס"ד האי סברא דמהדרנא נימא דס"ד אלא דס"ל דע"כ איירי ביתמי ובראינו דאל"ה ליגבו נזקין מבינונית ולכן צ"ל דכיון דדבר שקר הוא האי מילתא דכבישת השטר לא דיינן בהאי טענתא ולא חשבי' ליה כאלו כבש והתוס' נחתי דמ"מ לא הו"ל כ"ש משלשה דהא חידושא איכא באחד דסד"א דדיינן בכבישת השטר קמ"ל דלא ולפי"ז כי מוקי לה ביתמי לא הוה אצט' לטעמא דאי אפשי אלא דהו"מ לאוקמה באחד וחידושא דלא נימא כביש שטרא אלא דניחא ליה לאוקומי אוקמתא קמייתא דבזה אח"ז ובלקח עדית באחרונה. וראיתי למהרש"ל ז"ל ביש"ש סי' י"ד שכ' ע"ד הרא"ש דמכיר' ממש דאינו מוכרח די"ל דפי' מהדרנא שטרא הוא כבישת השטר וכדכ' התוס' ז"ל ואינו יכול לומר לו תקבל עליך בחרם שכן האמת שהרי בידו למוכרו לו ע"ש ולפי"ז כי משני ביתמי יכול לומר לו תקבל בחרם וניחא קושי' מהר"ם שיף ז"ל ודברי התוס' הם פי' מהדרנא דגמ' גופא אבל לפי"ז אכתי ק' מנ"ל להתוס' דלא ס"ד וכו' נימא דסבר דע"כ ביתמי איירי מכח קושי' אנזקין נמי ע"כ נ"ל בדעת התוספות כדכתי' ובדעת הרי"ף כ' במלחמות דס"ל דקושית א"ה נזקין נמי לאו קושיא היא עד דטעין אבל אנן לא טענינן ליה ודיינן להו כדיניה והרי"ף דינא קאמ' אבל אי טעין הוי טענה ואי טעין ליה אידך לכי תהדר הוי טענה נמי עש"ב וצ"ל דמאי דדיינן להו כדינייהו ולא אמרי' דגבו כולהו מעידית כיון דהיא אחרונה משום כיון דביד זה לטעון להגבותם מזבורית וביד זה לטעון לגבות מעידי' אנן דיינן להו כדינייהו ואי טעון טעין והרשב"א ז"ל בחי' כ' דדעתם דלא אמרי' מהדרנא לגרוע ע"ש והלח"מ בפי"ט חשב דדברי הרמב"ן הן הנה דברי הרשב"א ואין נ"ל אלא כדכתי'. ומה שהק' הלח"מ דמ"מ אמאי הוצרך הר"מ להביא טעמא דאי אפשי ע"ש לק"מ דטעמא דאי אפשי אהני גם למת אבל טעמא דמהדרנא לא מהני אלא לחי אבל לא ביתמי ולכך כ' טעמא דא"א דלא לפלוגי בין מת לחי:
בד"ה אי שתקת וכו' אבל ב"ח וכו' עכ"ל אבל הרא"ש כ' דגם בב"ח ק"ל וכ"פ התוספות בכתובות דף ק"ט וכ"כ הטור סי' קי"ט וכ' שם דאי מכר בינונית באחרונה נזקין וב"ח בינונית וכתובת אשה זבורית וכ' השה"ג דלפי שיטתו דב"ח גובה זבורית אי עדית באחרונה גם בינונית כן וכ' שלא יכול להלום דבריו וכוונת הטור פשוטה לפניה דלא כ' בבא דבינונית באחרונה אלא במת דליכא מילתא דמהדרנא אבל בחי ודאי דב"ח גבי מזבורית לפי שיטתו ועיין לה' המגיד ז"ל:
גמ' ר"ה אמר או כסף וכו' עפירש"י ומהר"ם שיף ז"ל וי"ל דבעיא דבשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין שייכא בדברי ר"פ דאמר רחמנא אמר ממיטב כי היכי דלקפוץ עליה זביני דכיון דדריש טעמא דקרא דכן הוא א"כ י"ל דבשל עולם שמין כיון דבהכי סגי דקפצי עליה זבינא אבל אי גזירת הכתוב ל"ש למבעי מידי דרחמנא אמר מיטב שדהו והא דלא הקדים דברי ר"ה קודם דברי ר"פ משום דבעי לאשמועי' דהלכתא כוותיה שנאו באחרונה וכמ"ש הרא"ש ז"ל:
דף ט.
תוס' בד"ה משהחזיק וכו' דאי בנתן מעות וכו' אמאי יכול לחזור בו משהחזיק עכ"ל נר' מדבריהם דלא ק"ל אלא כיון שנתן והחזיק אבל אי נתן ולא החזיק א"ש דיכול לחזור בו אף דכבר קנה בקנין גמור וגם נתן מעות והיינו רישא דעד שלא החזיק בו דהוא ניחא להו דאיירי בנתן מעות אי לאו סיפא דס"ל אף נתן מעות לא סמכא דעתיה עד דדייש אמצרי ובזה ניחא נמי דלא תקשה גם לפי דרכם אמאי לא נקט כסף כמו קושייתם ראשונה לפירש"י וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ט מה' מכירה דאף דנתן מעות וקנה קנין אחר בעינן דייש אמצרי אמנם לפי הטעם שכ' התוס' והרא"ש במציעא דכן דרך שמעכב המעות עד דדייש ע"ש נר' דאי נתן מעות לא בעינן דדייש ועיין להסמ"ע סי' רכ"ו ועיין ביש"ש מ"ש על הסמ"ע ועיין בהג"א בשמעתין דהביאו דברי ר"י שכ' בעינן דייש כל שלא נתן מעות משמע דאי נתן לא בעי דייש ואח"כ פ' דאי נתן והחזיק והם תרתי דסתרן דפשטא דמילתא מ"ש והחזיק היינו דייש ונר' דט"ס יש וכצ"ל ודוקא שלא באחריות לא מהני דייש כל שלא נתן ומכוון עם דברי התוס' בשמעתין ועיין לה' חיים שאל ח"א סי' ס"ה וכו' עש"ב:
עו"ש מספק"ל אי כיורשין וכו' הר"מ בפרק י' מה' נחלות כ' דינא דחלקו קרקע ואח"כ כ' ואפי' חלקו כספים נר' דכספים עדיף מקרקע וס"ל כדברי בעל המאור ז"ל ועיין במלחמות ועיין להרי"ף ז"ל בבתרא דמפ' מספק"ל אי כיורשין וגם מספק"ל אי כלוקח באחריות או שלא באחריות ע"ש והתוס' בבכורו' דף מ"ח ע"א הביאו בשם ר"ח עש"ב ומדבריהם יש להוכיח דאפילו בס"ס אין מוציאין מיד המוחזק דלא כמהריב"ל סי' שהרי הכא איכא ס"ס שמא כיורשין הוו ואת"ל כלקוחות שמא כלקוחות באחריות ואפ"ה מפסיד פלגא. ובמה שהק' התוס' אמאי ל"ק מספק"ל אי כלוקח באחריות או שלא באחריות יש מקשים דבגמ' ברפ"ג דגיטין איתא דר' אסי כולן אין פוסלין חוץ מאחרון הרי דס"ל יש ברירה וא"כ ע"כ דמספק"ל אי כיורשין דהא כי אמרי' יש ברירה הוו כיורשין ול"ק דכבר כתבו התוס' שם ובכ"מ דהיכא דמברר בפי' יש ברירה טפי והתם מברר בפי' לאיזו שירצה מיהו רש"י ז"ל שם בדברי רב אסי כ' יש ברירה לחומרא נראה דק"ל מהא דאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ומתרץ דמספק"ל וא"כ לק"מ קושיית התוס' דהכא לפירש"י ונ"ל דס"ל דהכא לא תליא בברירה דאפי' קי"ל בעלמא יש ברירה והוו יורשין הכא שאני לענין טריפת ב"ח דהו"ל כאלו התנו בפי' כיון דב"ח יכול לטרוף מזה כמו מזה כמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה פשיטא וכן אי כלקוחות באחריות הו"ל כאלו התנו דמי שיטרוף ממנו הבע"ח יכול לסלקו חבירו במעות. ובמ"ש התוס' דהכא ל"ש המע"ה כבר ביארנו דבריהם בבכורות דף מ"ח ע"ש:
דף י.
גמ' מאי שייר דהאי שייר עיין בשי' שלא נודע שמה בקידושין דף ט"ו ע"ב ע"ש ועיין לה' יד מלאכי ז"ל:
שם וליתני חומר בשור מבבור דשור חייב בו פיסולי המוקדשין וכו' ה"ה דהומ"ל חומר באש מבבור בהא מילתא דלא כתיב מיעוטא רפיסולי המוקדשין אלא בבור וחדא מנייהו נקט ומ"מ לא הוו תרי שיורי דחדא מילתא חשיבי חומר בשור ואש מבור שוב הראוני להרשב"א ז"ל בס' ת"א סי' י"ג שנתקשה בזה ע"ש מה שתירץ מיהו קשה לפמ"ש התוס' בסוגיין דמיעוט' דשור ולא אדם לנכרי הקנוי לישראל והאי מיעוטא לא כתיב אלא בבור אבל שור ואש אה"נ דחייב בהן נכרי הקנוי לישראל ואם כן שייר האי מילתא ואמאי דחי לאוקמתא קמיית' דכר"י אתיא מכח קושי' מאי שייר דהאי שייר וי"ל:
והנה התוס' לקמן דף נ"ג ע"ב כ' דרבא כר"י אבל ר"א ס"ל דשרי שאר הנאות בפיסולי המוקד' ולדידיה המת יהיה לו קרי ביה ולפי"ז חייב בבור שור פיסה"מ לר"א והוא תימה דבסוגי' ר"א גופיה שור פיסה"מ פטור בבור ואין לומר דלר"א נ"ל מדרשא אחרינא דהתוס' בשמעתין נקטו דרשא דוהמת יהיה לו וכמדומה שראיתי זה ימים קושיא זו בספרים. ועוד ק' מאי פריך ר"א ליתני חומר וכו' לפמ"ש התוספות שם דלמ"ד פודין ליכא למידרש והמת יהיה לו לפיסה"מ וא"כ לדידיה חייב ונוקמה לברייתא הלזו כמ"ד פודין וי"ל דלמ"ד פודין תק"ל והמת יהיה לו מאי דריש ביה וע"כ דס"ל כריה"ג דס"ל ק"ק ממון הדיוט דלדידיה בשור חייב בקדשים קלים דרעהו קרי ביה כדאמרי' בגמרא לקמן בפרקין ודריש לו המת יהיה לו לק"ק וא"כ אי ס"ל לתרץ דברייתא כמ"ד פודין אכתי ק' ליתני חומר בשור מבבור לענין ק"ק ובהכי ניחא לר"א דשרי שאר הנאות למ"ל והמת יהיה לו גם למ"ד אין פודין ועפי"ה ניחא דאצט' לק"ק ולרבנן דפליגי אריה"ג ס"ל כר"ש בן מנסיא דדריש לעיל לרעהו לחיובא דדוקא רעהו ח"נ אבל לגבוה נ"ש וא"כ והמת יהיה לו לקדשים ממש ורבנן דרשב"מ כריה"ג ודרשי והמת יהיה לו לק"ק באופן דלכ"ע דרשי לוהמת יהיה לו לפטור דבר אחד בבור מה שאין בשור ולפי"ז לרשב"ם י"ל דשמעי' נמי לפיטורא בבור פיסה"מ קודם פדייה דכולהו אין המיתה שלו והתוס' לקמן דנ"ג כ' קודם פדייה מרעהו נ"ל ולרשב"ם לא יתכן זה וא"כ י"ל דר"א בשמעתין פיסולי המוקדשין קודם פדייה קאמ' וה"ה דהומ"ל קדשים ממש אלא דנקט פיסה"מ לרבותא דבור דאפי' פיסה"מ פטור וניחא מה שהקשתי בראש אמי"ר ואין להקשו' דנוקמ' לברייתא דלא כרשב"ם דמ"מ ק' ליתני חומר לענין קדשים קלים וכדכתי' ואין להקשות עוד מאי פריך מאי שייר דהאי שייר נימא דס"ל לתנא דברייתא גם כריה"ג ונפקי ק"ק ופיסה"מ קודם פדייה תרווייהו מוהמת יהיה לו דשניהם אין המיתה שלו והשתא איכא תרי שיורי די"ל דחד שיורא חשיבי דתרווייהו שם קדשים גם לפמ"ש מהרש"א בר"פ הנזקין והבאתי דבריו לעיל דף ז' דמוהמת יהיה לו לא דרשי' אלא חד דרשא ניחא שפיר ולפי דבריו לריה"ג דיש לדרוש קרא לק"ק לא דרשי' פיסה"מ וחייב בור בפיסה"מ ועפי"ד י"ל מה שהק' התוס' בשמעתין אמאי אצט' שור ולא אדם ת"ל מוהמת יהיה לו די"ל דאי לאו שור הוה מוקמי' לוהמת יהיה לו לאדם ולא הוה ממעטי' פיסה"מ דודאי תן לי ממת ממש ולכך כתיב שור ולא אדם כי היכי דאייתר קרא דוהמת לפיסה"מ. והנה בעיקר קושיית התוספות תי' בש"מ דאי לאו שור הוה מוקמי' חמור לאדם ולא ממעטי' כלים והוה אמינא דאצט' למעוטי אדם כי היכי לגלויי על המת יהיה לו למימר שהמיתה שלו דלא תימא איפוך אנא כדפריך הגמ' לקמן דף נ"ג עש"ב ולא יתכן זה אלא לדעת רש"י אך לפי מה שפי' התוס' דליחכה נרו היינו דאין רגילות ולפ"ד גם בדש בנרו הכי מפרשי דאל"ה מנ"ל דרש"י לא יפרש ליחכה נרו היינו דאין רגילות וא"כ כיון דמפ' דדש בנרו היינו דאין רגילות שמעי' דשור חייב באין רגילות ובור פטור היינו בור ט' כמ"ש התוס' וא"כ ליכא למיפרך איפוך אנא דמסתברא פיטורא גבי בור משום דפטור אפי' באין רגילות והגמ' לקמן הו"מ לשנויי הכי וחד מנייהו נקט וא"כ ק' קושיית התוס' שפיר לפי שיטתם למ"ל שור ולא אדם:
תוס' בד"ה ליחכה וכו' אע"פ שאין רגילות וכו' עכ"ל מק' דא"כ אכתי ק' ליתני חומר בשור מבבור לענין אין רגילות דלשיטת התוס' גם דש בנרו היינו אין רגילות כדכתי' בגמרא ומה תיקן באוקמתא דר"י ול"ק דדש בנרו בכלל שכן דרכו להזיק כדמסיק הגמ' ואע"ג דגבי אש נקיט להו ברייתא בתרי וגבי שור נקיט להו בחד אין לחוש דמ"מ לא הוי שיורא:
בד"ה שהשור וכו' דההוא שרי בהנאה עכ"ל עיין בתשו' מהר"א לובלין סי' ועיין בס' קהלת יעקב אלגאזי ז"ל אות ב' בשר ע"ש:
דף י:
גמ' דסמך עלייהו ותבר וכו' רש"י ז"ל פי' דהדר לאוקמתא קמייתא ומאי דהוה ק"ל פשיטא משני השתא דקמ"ל דכחו כגופו ומאי דכ' ולא יכלו לעמוד משום דדעתו ז"ל דקושיית ולימא להו הדר בה לאוקמתא קמייתא ומה שהכריחו לפ' כן ולא פי' דהשת' מיישב לאוקמת' דתרי שעי כ' בהגהות הות מהר"א ווילנא ז"ל משום דא"ה לא הוו צריכי למימר ותבר אלא בסמך עלייהו לחוד סגי והיה אפשר לומר דהכריחו עוד דאי השתא מיישב לאוקמתא דתרי שעי לא הוה צריך לומ' קמ"ל כחו כגופו אלא דקמ"ל דמשום אקרובי חייב שהרי לאוקמתא דתרי שעי לא הוה ק"ל פשיטא אלא הוה ק"ל ולימא להו והשתא דקאמר דסמך עלייהו ניחא שפיר אלא דזה אינו דאימא דמאי דלא הוה ק"ל פשיטא לאוקמתא דתרי שעי משום דקמ"ל דלא לימא להו אי לאו אתון וכו' אבל השתא דמשני דסמך עלייהו ולא יכלו לעמוד תקשה שפיר פשיטא והר"ם בפ"ו מה' חובל מפ"ל דהשתא הדר לאוקמתא דתרי שעי ע"ש דהשמיט הא דכגון אבא בר פפא ונר' דדעתו ז"ל דהא דאצטרי' לן לאבא בר פפא משום דאל"ה הוו חייבין משום דהי"ל לעמוד אבל כגון אבא בר פפא אפי' עמדו הוה מתבר והשתא דמשני דסמך עלייהו ולא הניחם לעמוד א"צ לאוקמה בכגון אבא בר פפא וע"ש להלח"מ ומהרש"א במ"ב הק' לפי' רשב"ם מאי פריך אי דאי לאו איהו לא מתבר פשיטא הא כיון דבלאו איהו ל"מ גם בלא אנהו ל"מ דהא כולהו כבידי ולימא להו דהי"ל לעמוד ותי' דתכף שישב נשבר ע"ש וצ"ל לפ"ד דכי קאמר בתר הכי ולימא להו וכו' ולא משני דתכף שישב נשבר משום דא"כ ק' קו' פשיטא ומעיקרא דלא פריך פשיטא באוקמתא דתרי שעי משום דאשמועי' דלא לימא אי לאו אתון וכדכתי' ובקושייתו כבר כתבתי די"ל דקושיית ולימא להו קאי גם אאוקמתא קמייתא :
שם אבל הכא דבגופה מזיק וכו' ואי כ' והמת וטרפ' הוא אדם דבידים ממש נחמיר עליו ואי כ' אדם והמת הו"א טרפה דשכיחא יותר מכולן נחמיר עליו אך ק' לא ליכתוב והמת ותיתי מטרפה ואדם לפמ"ש התוס' בד"ה הא ובש"מ הק' בור ושן מנ"ל נימא כיון דבור תחילת עשייתו לנזק ושן יש הנאה להזיקה נחמיר עלייהו ותי' דחד מנייהו יתירא דנילף מבינייא ואא"ע לגופיה תניהו ענין לבור ושן דאי מנייהו מפקת ע"ש ולפי"ז ניחא שפיר ונראה דוהמת הוא דיתירא דכולהו צריכי וכמו שכתבתי ובזה ניחא דפריך ר"כ על דרשא דוהמת ולא פריך על דרשא דידיה דטרפה דישיב בבור הוא דכתיבה מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף ז' בד"ה שור וכו' דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שלוח בעירה ע"ש א"כ בור ושן ילפי' שפיר מאדם וליכא למיפרך מידי ולפי"ז ק' והמת יהיה לו למ"ל מאי עביד צריכותא דאצט' טרפה משום דשכיחא מ"ש הא מילתא דשכיח' מהנך פירכות דכ' התו' דיותר ראוי להתחייב וכו':
שם אמ"ל ר"כ לרבא כן גרסי מהר"ם לובלין ומהר"ם שיף ומ"ב ע"ש ולפ"ז צ"ל דהדר ביה רבא ממאי דמשני לעיל דף ז' ע"א כאן מדעתו כאן בע"כ ע"ש בהרא"ש ז"ל דף ח' ע"א :
תוס' בד"ה מאי וכו' ובא אחר והשלימו לי"א עכ"ל עיין בתוס' לקמן דף נ"א סע"א וע"ש במהרש"א ז"ל:
בד"ה כולן וכו' אפילו לרבנן וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל במ"ש בתוס' ר"פ ז"ל לעיל באוקמתא דלא כרבי דהא דלא מוקי לה כר' ולמיתה משום דגבי מיתה כולה דאחרון ולא מקצת נזקו הוא דהא הא' לא עשו אלא לנזקין וגבי מיתה כוליה דאחרון הוא והיינו שכ' התוס' בד"ה ותו וכו' וכר"פ ולמיתה דהדוחק הוא מהטעם האמור ור"פ גם הוא שם כ' דברי התוס' אלו ע"ש ולפי"ז י"ל דשינויא דפלוגתא לא קמיירי ס"ל כשינויא דברייתא דלא כר' ודמי לבור ממש דהו"ל כוליה נזקין דמיתה דאחרון ובהכי ניחא מאי דפריך והא אוקימנא דלא כר' ומאי פריך נימא דלהאי שינויא ס"ל כשינויא דלמיתה וד"ה ועפי"ה ניחא שפיר דע"כ האי שינויא אזלא כההוא שינויא דלא כר' דאל"ה מיתוקמא שפיר גם כרבנן כקושי' מהרש"א ז"ל:
דף יא.
גמ' ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא וכו' הק' בש"מ נימא בבור היתה שויא ארבע זוזי בשעת מיתה ואגודה שויא יותר ובשעת העמדה בדין בבירא שויא זוזא ובאגודה שויא ד' זוזי דהשתא מזיק לא מפסיד מידי דפחת דניזק הוא ע"ש ונר' דק"ל לפום מאי דאמרי' מעיקר' דבפחת פליגי ופריך לת"ק דלא ניחא ליה דת"ק פליג אדאחרים ולפי' ר"פ בתוספותיו דפי' במאי דאמרי' פליגי בפחת נבילה איפכא מפירש"י ע"ש הומ"ל הגמר' דכ"ע פחת נבילה דמזיק ולכך פריך שפיר:
שם אין שמין לגנב ולגזלן רש"י ז"ל פי' דאין שמין לו נבילה כלל אפי' דלא פחת ולפי"ז לא היל"ל קרא דוהמת גבי נזקין דהא מילתא נ"ל בנזקין מישיב ונר' במ"ש בש"מ דלשמואל אית ליה כר"ה דדוקא דלית ליה הוא דישיב אפי' סובין ע"ש וא"כ אצט' והמת לנביל' גופה דלר"ה ליכא למפרך כדפריך רב כהנא לרב לעיל והא דנקט קרא דוהמת ולא שאר קראי דטרפה ואדם יתיישב במה שכתבתי לעיל דשאר נזקין דבור ושן נ"ל מוהמת באא"ע והתוס' שהק' על רש"י מקרא דישיב צ"ל דלא גרסי בפירש"י קרא דוהמת. ודע דלפ"ד הש"מ דשמואל כר"ה מוכח דגם רב ס"ל כר"ה דהא ומודה לי אבא קאמר ולפי"ז מאי דאמרי' לעיל דף ז' ע"ב ר"פ ור"ה אתו מבי רב היינו מתלמידי דרב ולאו רב גופיה ועיין לקמן דף ל"ד ע"א דפריך מצינו תם חמור ממועד ע"ש בפירש"י וצ"ל דהנהו אמוראי שם לא ס"ל כרב הונא דדוקא בלית ליה דלדידיה במועד גופיה י"ל דקרא לאו בפחת מיירי:
תוס' בד"ה אין וכו' וה"ט דגנב וגזלן וכו' עכ"ל היינו למ"ד שואל כגנב וגזלן ובשואל לא כ' קרא וע"כ דס"ל דה"ט דגנב וגזלן משום דקנו משעה א' והוי כב"ח דאין שמין ולא אמרי' שו"כ ככסף בב"ח כמ"ש התוס' לעיל וא"כ שואל נמי כן הוא אבל למ"ד שואל כנזקין קין לא קנה משעה א' ולכך אצט' בירוש' לתרי קראי וקאמר עד כדון בגנב וכו' דס"ל דגזירת הכתוב הוא ולא ילפי' מהדדי ובש"מ דבגמ' לקמן דף צ"ד הוכיח ממימרא דשמואל הלזו דשינוי קונה והא גזרת הכתוב היא ע"ש מה שתי' ונ"ל דמ"ל להגמ' דשמואל דקאמר אין שמין איירי אפי' רוצה הנגזל יוכל הגזלן לעכב עליו וע"כ מטעם שנוי קונה ועיין לה"ה בפרק ב' מה' גזילה זוהי לדעת רש"י אבל התוס' במציעא דף צ"ז כ' בשם רשב"ם דעל הפחת ממש איירי ולא קנה אלא משעת מיתה ועפי"ז הוק"ל דר"א אדר"א ע"ש ועיין למהרש"א ז"ל במ"ב כאן דלפ"ד לא הי"ל למימר קנה משעה א' אלא משעת מיתה ושבירה כפירשב"ם שם:
בד"ה דקא מטהרת וכו' וא"ת ואמאי לא יהיו טהורין וכו' עכ"ל מוכח מדבריהם דס"ל ס"ס להקל אפילו באיתחזק איסורא שהרי ביום ט"ו כבר הוחזקה בטומאה וכ"כ בש"מ ודלא כס' הרשב"א שהביא הש"ך בסי' ק"י בדיני ס"ס דבס"ס אסור באיתחזק איסורא ע"ש ובמה שתי' התוס' דהוו תרי ס"ס דסתראי הקשה מהר"ם שי"ף ז"ל דא"כ אפי' יש מקצת שליא בלא ולד אין לטהר ביום א' מכח ס"ס דהיינו לא יצא כלל ואת"ל יצא שמא מקצתו דהא ביום ט"ו יש לטהר ג"כ שמא לא יצא ביום ב' כלל ואת"ל יצא שמא מקצתו וכיון דסתראי נינהו מחמרי בתרווייהו ווייהו ומאי קאמר קמ"ל אין שליא בלא ולד ע"ש מה שתי' ועיין בש"מ ונר' דלא כ' התוס' כיון דסתראי מחמרי' אלא היכא דהתרי ס"ס שוין באיתחזק איסורא או לא איתחזק כהני ס"ס דאיירי בהו התוספו' דס"ס דיום ט"ו איכא חזקת איסורא וס"ס דיום מ"א ג"כ מקרי חזקת איסור כיון דראתה איתרע חזקת טהרה כמ"ש בש"מ ועיין בגמ' ריש נדה משא"כ בס"ס דגמ' אי יש מקצת שליא בלא ולד דהס"ס דיום א' איכא חזקת טהרה והס"ס דיום ט"ו איכא חזקת טומאה בכה"ג ודאי כיון דסתראי אהדדי אזלינן בתר חזקה:
בד"ה דאין וכו' וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסר' לבעלה עכ"ל אבל רש"י פי' לענין טהרות ונ"ל לדעתו ז"ל דאיירי בר"ה ואע"ג דס' טומאה בר"ה טהור הכא שאני דבאשה זו איכא תרי מילי טהרות ובעל' וכיון דלענין בעלה ס' לחומרא ואמרי' דיצא רובו ביום א' לענין טהרות מחמרי' דאי לא"ה הוו תרתי דסתרן ובכה"ג אזלינן להחמיר בתרווייהו אבל דעת התוספות מוכח דבכה"ג כל חד כדיניה אף דהוו תרתי דסתרן ועיין בש"מ והש"ך בסי' פ"ו ס"ק י"א כ' בכה"ג דכל חד כדיניה ע"ש שכ"כ מסברא דנפשיה:
בד"ה שליא וכו' וא"כ כשאין קשורה תשתרי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א במ"ב ולק"מ דמתני' איכא לאוקמה דליכא ולד אחר כלל ולא קתני ברייתא שם דהוי ספק שמא נימוח אלא בדאיכא ולד. גם מה שהק' במה שתי' התוס' דגזרי' מקצתה אטו כולה ע"ש ל"ק די"ל דאכתי ק' מדקתני סימן ולד וכפירש"י ואף דהתוס' כ' בקושי' הגמ' דלשתרי מס"ס י"ל דתרתי ק"ל להגמ' והתוס' דנקטי צד דס"ס משום דבעו להק' ע"ז דמן הסוגיא הלזו מבואר דס"ס שרי באכילה דגם ממאי דקאמר מאי קמ"ל אין מקצת וכו' מוכח כן:
ודע דק"ל מסוגיין על מ"ש הרשב"א והביאו הש"ך סי' ק"י דס"ס באיתחזק איסורא אסור מאי פריך הגמ' תנינא נימא דלעולם יש מקצת שליא בלא ולד ומאי דאסור באכילה משום דאיתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסורא עד שיוודע לך במה נשחטה ולגבי שליא זו אכתי לא ידעי' במה נשחטה משא"כ במימרא דר"א בחזקת טהרה הוא דאיום א' קיימי וצ"ל דמפ"ל כפירש"י דה דהקושי' מדקתני סי' ולד וכו' ולא ממאי דאסר באכילה. והנה הפר"ח ז"ל בסי' ק"י הק' לדעת הר"ם דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן מגמרא ס"פ בהמה המקשה דפריך אשליא שיצתה מקצתה למ"ל קרא ומאי פריך הא מס' הו"ל למשרי ולכך אצט' קרא ותי' דהכא שאני דאיכא תרי ס' להחמיר שמא יצא רובו ושמא יצא ראשו ובכה"ג ס' להחמיר מדאורייתא והק' לפ"ז מאי פריך הגמ' בשמעתין תנינא נימא דיש מקצת שליא והא דאסורה באכילה משום דהוי ס"ס להקל ולהחמיר והו"ל כס' שקול ותי' דמ"ל דאסורה מדאורייתא ע"ש והשע"ה בה' ט"מ דף ס"ח תמה ע"ד דתק"ל במאי דקאמר מאי קמ"ל אין מקצת שליא וכו' דאפי' יש מקצת יש לאסור מס' דאיכא נמי ס"ס להקל ע"ש ולזה י"ל דשאני בההיא דר"א דאיכא חזקת טהרה וכיון דהוי כס' שקול אוקמי' אחזקתיה אבל כי אין שליא בלא ולד לא אזלינן בתר חזקה משום דאיכא ס"ס להחמיר וכ"כ הר"ב בש"מ בשמעתין דס"ס עדיף מחזקה ומ"מ דברי הפר"ח קשים וכמ"ש עוד השע"ה ונ"ל לקיים דרך הפר"ח דודאי ראשו ורובו לא הוו ס"ס דכולהו שם אחד הוא ואין חילוק בין ב' הספיקות ובכה"ג לא הוו ס"ס וכמ"ש בדברי הש"ך בסי' ק"י אלא כיון דאיכא צדדים הרבה הוי כמו רובא לאסור וכה"ג כתבו התוס' בחולין דף כ"ח ע"ב גבי מחצה על מחצה כרוב ע"ש אבל ס"ס להקל אי יש שליא בלא ולד דהיינו ס' לא יצא כלל ואת"ל יצא שמא מקצתו יש נפקותא בין ב' הספיקות דלהצד הא' דלא יצא כלל דנוגע במה שיצא לא נטמא דשליא גופה פרשא בעלמא היא אבל להצד הב' דיצא מקצתה מטמא וכיון דצד דלהקל הוי ס"ס ממש וצד דלהחמיר לאו ס"ס ממש ודאי דעדיף צד דלהקל ולכך אי יש מקצת שליא בלא ולד שרי דלא הוי ס' שקול ופריך שפיר תנינא אבל אי אין מקצת שליא בלא ולד ודאי אזלינן בתר צדדי האיסור דרובא נינהו ראשו ורובו ולכך פריך שפיר שם למ"ל קרא לשליא. ומ"מ ק"ל בעיקר דברי הפר"ח דהא הגמ' בריש בהמה המקשה הוכיח ממתני' הלזו דשליא שיצתה מקצתה דראשו כילוד והיינו משום דבמקצתה קתני ואמקצת לא נפיק רוב הולד וברייתא דס"פ בהמה המקשה נמי קתני מקצתה וא"כ ליכא לספוקי ברוב הולד ורש"י בשמעתין בדברי ר"א כ' רוב הולד ובתוס' ר"פ ובש"מ הק' מסוגיא דר"פ בהמה המקשה ותי' דבמימרא דר"א קתני מקצתה ומקצתה וע"כ דל"ד מקצתה משא"כ בברייתא דשליא ע"ש הן אמת דרש"י בברייתא דשליא דפריך מינה תנינא הזכיר גם שם רוב העובר באופן דדברי רש"י גם דברי הפר"ח תמוהים מסוגיא דר"פ בהמה המק' ונ"ל ליישב הכל דלעולם אפי' במקצת יכול להיות דיצא רוב העובר והגמ' שם הכי פריך ראשו כילוד תנינא ואי אמרת משום חשש דרוב הולד הוא דאסורה באכילה הא איכא ס"ס להקל מאי אמרת אין שליא בלא ולד א"כ מאי קמ"ל ר"א דאין שליא בלא ולד תנינא והגמ' שם ידע לה דר"ז דאין שליא בלא ולד לא ידעי' ליה אלא מר"א ומ"ד התם אבר שיצא מקצתו וחזר מותר איתותב מברייתא וא"כ כ"ע ס"ל דאסור וא"כ לר"א ק' תנינא. אך עדיין ק' קושיית התוס' שם אמאי לא משני גזרי' מקצתה וכו' דתי' התוס' לא יתכן ע"פי דרכנו דהא מ"ל ברוב הולד ולומר דמשמ' ליה אסורה באכילה מדאורייתא קתני דלא כסוגיין הוא דוחק ובמ"ש לקמן בדעת רש"י יתורץ זה:
דף יא:
גמ' גזירה מקצתה אטו כולה וכו' לפירש"י אטו יצתה כולה וחזרה וס"ל דביצתה מקצת וחזרה שריא דהכי ס"ל לעולא שם בר"פ בהמה המקש' ואע"ג דאיתותב מ"מ הכא אליבא דעולא קיימי' אבל התוס' ס"ל כיון דאיתותב ל"ל הכי ולכך מק' שפיר ועיין בת"ח ולפירש"י ניחא מה שהק' התוס' בר"פ בהמה המק' אמאי לא משני גזירה מקצתה אטו כולה ע"ש ולפירש"י ניחא שפיר דגזירה זו ליתא אלא למ"ד אבר שיצא מקצתו וחזר שרי אבל התם אליבא דמ"ד אסור קיימי' וליכא למגזר תו:
שם עשה עבדו אפותיקי וכו' ה"ה בפי"ח מה' מו"ל כ' פי' המפ' אפי' בע"פ ופי' דבריה' דהאפותיקי הוא בע"פ אבל עיקר המלוה בשטר דאל"ה לא טריף ע"ש ובש"מ בשמעתין הביא פלוגתא בזה וכ' די"א אפי' במלוה ע"פ והט' משום דבעשאו אפותיקי העבד מפיק קלא וכ"ד התוס' בבתרא דף מ"ד ע"ב דאפילו במלוה ע"פ טריף בעבד ובלא אפותיקי אפי' מלוה בשטר לא טריף ובשור אפילו אפותיקי בשטר לא טריף וה"ט דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו ועיין לה' התרומו' בשער מ"ג ולה' ג"ת שם ועיין למהרש"א ז"ל במ"ב בתוס':
תוס' בד"ה בכור וכו' מחוסר זמן תוך ח' כדמוכ' וכו' עכ"ל לכאורה בפשיטות יש להוכיח כן מדהוצרך קרא לאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ואי לא קי"ל בגוויה שכלו חדשיו הוי ס' נפל ואסור להדיוט דס"ד לחומרא ומדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי כדאמרי' בפרק כ"ה דף קט"ו אלא ע"כ אפי' קי"ל דכלו חדשיו אסור לגבוה ונר' דהתוס' שלא הוכיחו מזה ס"ל ס' דאורייתא לחומרא מדרבנן ומדאורייתא שרי להדיוט בתוך ח' ואסר לגבוה שור דהא ליתא שהרי כ' הר"מ בפ"ד מה' מ"א האוכל בתוך ז' ללידתו אסור ואין לוקין עליו ומלשון זה מוכח דאסור מדאורייתא והרי הר"מ הוא ראש הסוברים דס' דאורייתא לחומר' מדרבנן כמ"ש בה' ט"מ ובכ"מ וע"כ דהכא שאני דאית ליה חזקת איסור דאוקמיה אחזקתיה שעדיין לא כלו חדשיו וא"כ יש להוכיח שפיר דאפי' כלו חדשיו אסור לגבוה וכאמור ונ"ל דמדאסר לגבוה מחוסר זמן אין להוכיח כלום שהרי להדיוט שרי בליל ח' ולגבוה אסור עד יום ח' וקושטא הוא דמאי דאסר לגבוה דהיינו ליל ח' שרי להדיוט ומאי דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו היינו לקדושה דאי לא כתיב אלא מיום הח' ירצה הו"א אפילו לקדושה ואף דנ"ל דליל ח' אסור מיום זבחו כ' התוס' בחולין דף פ"א ע"א דנ"מ לאם עלה ירד ולבמה ע"ש בגמ' ותוס' ועיין להמש"ל בפ"ג מה' איסורי מזבח מ"ש בטעמן של גאונים שכ' דבתוך ז' שרי להדיוט מדאסר לגבוה עש"ב ולפי"ה לא שייכא הכא הא מילתא דמדאס' לגבוה וכו'. ודע דאפשר דהא מילתא אי אסר לגבוה בכלו חדשיו י"ל דתליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בפ' ר"א דמילה דלרשב"ג דלית ליה דאזלינן בתר רוב ולדות בהדיוט ע"כ מאי דאסר לגבוה הוא בכלו חדשיו אבל לרבנן דאזלי בתר רוב ולדות א"כ להדיוט שרי כלו חדשיו אפי' לגבוה שרי דלעולם לא אמרי' דאסר לגבוה אפילו בכלו חדשיו אלא בהכרח מיהו כבר כתבתי דלא שייכא הא מילת' דמדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי הכא כלל:
בד"ה את וכו' ואין להק' לעולא וכו' עכ"ל הא דלא הק' לרבא דנקט טעמא דאת מהימנת וכו' ולא טעמא דאין פקדוני לחייב אפי' נאמן הב' משום די"ל דמתני' דקתני שאין פקדוני הוא מטעם דאת מהימנת ליה אלא דרבא ידע דר"נ דאמר טעמא שאין פקרוני לאו מטעמא דאת מהימנת וכו' וי"מ עוד דרבא אית ליה טעמא דאין פקדוני היכא דלא עלייה לשמירתו והיינו מתני' דגיטין אבל היכא דעלייה לשמירתו לית ליה טעמא דאין פקדוני וניחא לפי"ז מאי דרבא משני לאתקפתא דרמי ב"ח שם בפ' המפקיד כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד וההיא אתקפתא היא לטעמא דאין פקדוני דהוצרך לשנויי גם לדידיה דל"ל טעמא דאין רצוני וכו' וע"ש בגמ' דקאמר דייקא נמי וכו':
דף יב.
תוס' בד"ה אנא וכו' וסבר שעבודיה לאו דאורייתא וכו' עכ"ל עיין מה שדקדק מהר"ם שיף ז"ל דעולא ס"ל ש"ד ע"ש ולזה י"ל דאי עולא הכא טעמיה משום ש"ד למאי אצטריך לומר גובין הכא גם אפילו ממטלטלין גובין למ"ד ש"ד כמ"ש הרמ"ה שם בפ' ג"פ במילתיה דעולא אלא ע"כ דבא לאשמועינן דגובין מן העבדים לכ"ע אפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייו' ומשום דעבדא כמקרקעי אפי' בדרבנן ונ"מ לפרוזבול וכיוצא והרא"ש כ' כאן דברי התוס' ופסק בפ' ג"פ ש"ד וכבר עמדו ע"ז האחרונים ועיין להשע"ה ולה' קהלת יעקב באות ש' שעבודא עש"ב ובמ"ש התוס' קנין אגב דרבנן סתראי נינהו למ"ש בקדושין דף ה' בד"ה שכן והיה נ"ל דבצבורין דאוריית' דקרא בצבורין משתעי ולא כ' התוס' דאגב דרבנן אלא באין צבורין מיהו מגמ' לקמן ל"מ כן דאהא דמשני בעודן עליו פריך חצר מהלכת ואי איתא לוקמה מדין אגב בעודן עליו דהוי דאורייתא אלא ע"כ דל"ש גם מגמ' בקדושין דף כ"ו גבי מקומו מושכר לו ל"מ כן ועיין בס' קהלת יעקב אות א' אגב עש"ב. ובמ"ש התוס' ולקמן דקאמר בהך לישנא וכו' עמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ולהשע"ה ונ"ל דמאי דאוקמי' בעומדין בתוכה מדין חצר הוא ובישן דהוי חצר המשתמרת אבל מדין אגב לא קני אפי' עומדין בתוכה דכיון דלא נ"ל מקרא דערי בצורות משום דניידי מהיכא תיפוק לן דבעומדין בתוכה מהני והגמ' מעיקרא קאמר הניחא למ"ד כמטלטלי אלא למ"ד כמקרקעי כיון דמדין חזקה הוא אפי' אין עומדין בתוכה דלמ"ד כמקרקעי ודאי דלא מוקמי' לה אלא בסתם עבדים דאין משתמרין כיון דאיכא לאוקמה מדין חזקה אבל למ"ד כמטלטלי דליכא חזקה ואגב מוקמי' לה מדין חצר ובישן דמשתמר ופריך וליטעמיך אפי' למ"ד מטלטלי ומדין חצר תק"ל נוקמה אפי' אין עומדין בתוכה ומדין אגב ולזה מק' התוספות דלפי הליטעמיך אמאי לא פריך מדין חזקה מיהו מדברי התוס' לקמן אין נראה כן ועיין להרי"ף שהשמיט האי דעומדין בתוכה ע"ש ולהרז"ה ז"ל:
כתב הריטב"א ז"ל בקדושין דף כ"ו דבגמ' דקמא י"ל אגב דאורייתא ומשום דלא ניידי ע"ש ולפ"ד מאי דמייתי ר"ן מדתני אבימי מפורוזבול מייתי ומאי דמייתי לימא כתנאי לא ידע דקנין אגב מקרא והיה סבור דרבנן הוא ודחי כ"ע כמקרקעי ומקרא ילפי' וכיון דמקרא דערי בצורות ילפי' י"ל דהא דלא קני משום דניידי וברייתא דקתני קני ס"ל אפי' ניידי מדרבנן מיהא קני והא דלא מוקי דכ"ע כמטלטלי והדתני לא קני שפיר והדתני קני משום דאף דניידי דאורייתא הוא ובדאורייתא כמקרקעי משום דמסתבר ליה דלכ"ע מדאורייתא בעינן דומיא דערי בצורות דלא ניידי ועיין לה' קהלת יעקב שם ע"ש. והנה הר"מ בפ"ג מה' מכיר' דין ט' פ' דשאין צבורין בעי דלימא ליה קני אגב אבל בצבורין לא בעי אגב וכ' ה"ה דהיינו מדין חצר אבל הכ"מ כ' דמדין אגב הוא ע"ש והלח"מ הקל א"כ מאי פריך הגמ' וליטעמיך הא קי"ל דלא בעי' צבורין נימא דבלא אמר אגב איירי ע"ש ועפי"ה ל"ק דהכי פריך נוקמה באמר אגב ואין עומדין בתוכה ואפש' דאף דעת התוס' כן וניחא קושי' מהר"ם שיף דכוונתם להק' לפי' הוליטעמיך והוא ע"ד שכתבנו אלא שהוא בסגנון אחר ומה שהק' הלח"מ דע"כ באגב איירי וכמ"ש התוס' בד"ה מכר ע"ש הוא תימה דהכרח שהכריחו התוס' דלאו מדין חצר לא יתכן אלא בברייתא קמייתא ומאי דאוקי' בעומדין בתוכה היינו ברייתא בתרייתא דלא קתני חלוק' דמטלטלי ועלה הוא דפרכי' וליטעמיך וכו' ולא אבריית' קמייתא:
בד"ה והלכתא וכו' דכפות מהני דלא הוי חצר מהלכת עכ"ל נר' דלדעתם דבעינן כפות ידיו ורגליו כי היכי דלא ליהוי חצר מהלכת דאף דרגליו כפותים אם אין ידיו כפותים יכול להלך על ידי סמיכה בכותל ולכך בעי' ישן ומ"מ אם כפות ידיו ורגליו ואוחז החבל בידו לא בעי ישן אלא דגמ' לא קאמר אוחז בידו ולכך כ' דבעי ישן ועיין מהר"ם שיף בגיטין דף כ"א ע"א בתוס' ע"ש ועיין להרא"ש שם דף ע"ח:
בד"ה למ"ל וכו' ע"כ לאו וכו' עכ"ל נראה דק"ל כיון דלמ"ד כמטלטלי נמי ק' נוקמה מדין חזקה כמ"ש בד"ה אנא ע"ש אי מאי דפריך הגמ' למ"ד כמקרקעי הכוונה היא נוקמה מדין חזקה הרי הפירכא שוה בין למ"ד כמטלטלי בין למ"ד כמקרקעי ומאי הניח' דקאמ' ולזה כ' דהפירכא למ"ד כמקרקעי היא דכיון דע"כ מדין חזקה אתי עלה למ"ל עומדין בתוכה משא"כ למ"ד כמטלטלי ליכא למיפרך כה"ג ועיין למהרש"ל מ"ש בכוונתם דלפ"ד ק' במ"ש התוספות בד"ה אנא דהומ"ל למ"ד כמטלטלי נימא דס"ל ליכא דין חזקה בעבדים דלאו כמחובר והיא גופה קושי' מהר"ם שיף שם ולפ"ד מהרש"ל אין לתרץ בשום אופן ממה שכתבתי לעיל בד"ה אנא:
בא"ד דומיא דצבי רץ כדרכו עכ"ל מק' דבפ"ק דמציעא דף י"א מסיק ר"פ דבדעת אחרת מקנה לא בעי משתמרת לדעתו וא"כ מאי פריך הגמ' לימא מדין חצר ודוחק לומר דסוגיין דלא כמסקנא דר"פ שם ול"ק דהטע' דבדעת עת אחרת מקנה לא בעי' משתמר' לדעתו משום כיון דמשתמרת לדעת המקנה סגי וכ"מ הטעם בש"מ שם בשם הרא"ש ע"ש והכא בעבדים אינם משתמרין אפי' לדעת המקנה ולכך ל"מ ומאי דמייתו התוס' מצבי רץ היינו דאף עומד בצד שדהו לא הוי משתמרת לדעתו בכה"ג מיהו מדברי ר"פ בשם הר' יונה בשמעתין נר' דחולק על הרא"ש בזה הטעם שכ' גבי והילכתא בכפות דאף דבעלמא בעי' ישן הכא לא בעי' משום דבדעת אחרת לא בעי' משתמרת ע"ש הרי דאף דאין משתמרת אף לדעת המקנה לא בעי' משתמר' בדעת אחרת ועיין בר"פ כאן שכ' כדברי התוס' הללו וצ"ל דלא ס"ל כדברי הר' יונה שהביא גבי והילכתא בכפות:
דף יב:
גמ' בק"ק ואליבא דריה"ג וכו' דקדק מהרש"א במ"ב אמאי לא מוקי הגמ' דק"ו להקדש דקאמר ר"ע בק"ק וכריה"ג ע"ש ושמעתי מתרצים דבת"כ בתר מילתיה דריה"ג דריש רע"ק לקרא לדרשא אחרת משמע דלא ס"ל כריה"ג עכ"ד והא דלא מוקי לה בבכור הבא מח"ל דס"ל לרע"ק דלא קריב וא"כ הוי ממון בעלים כדלקמן משום דק"ו להקדש לא משמע בבכור דוקא אבל אכתי ק' לוקמה בזמן הזה דכל הקדשי' לא חזו להקרבה והוו ממון בעלים:
תוס' בד"ה מחיים וכו' כ"ש לאחר שחיטה עכ"ל נראה מדבריהם דאי הוה מסתבר לומ' דמחיים ממון גבוה ואחר שחי' ממון הדיוט הוה א"ש וק' דא"כ מאי פריך רבא מברייתא דריה"ג הא ריה"ג אחר שחי' איירי ור"נ מחיים וי"ל:
בא"ד דא"כ כי פריך מבכור לסייעיה משלמים עכ"ל הו"מ להק' לרבינא דמשני בבכור ח"ל דלא חזי להקרבה הא ריה"ג איירי נמי בשלמים דחזו להקרבה ומשום דנקטו דבריהם אקושי' המק' מעיקרא הוצרכו להוכיח מבן עזאי אבל ברבינא תק"ל אף מבן דוסתאי דרבינ' גופי' לקמן מוקי דבן דוסתאי דנקט בכור כ"ש שלמים וכה הראוני בתוס' ר"פ ז"ל לקמן במילתיה דרבינא לקמן בדברי בן דוסתאי שהוכיח דס"ל דבבכור בזמן הבית איירי דלא כר"ן ותרי רבינא הוו ולאו היינו רבינא דהכא ע"ש:
בד"ה ואיתיביה וכו' דומיא דשלמים עכ"ל וה"ה דהומ"ל אי בח"ל לא הוה צריך קרא דכיון דלא חזי להקרבה הוי ממון הדיוט וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה ואליבא וכו' בס"ד בבכור ח"ל לרע"ק דלא חזי להקרבה כלל:
בד"ה ואם איתא וכו' דממ"נ דלא כריה"ג עכ"ל עיין במהר"ם שיף ועיין בהרשב"א ז"ל בחי' ע"ש ובמ"ש התוס' כמו שאפרש שם היינו דאי בנפדו הא חולין הם ורעהו קרינן ביה וכמ"ש שם אבל בלא נפדו פשיט"ל דלא מיתוקמא דהו"ל לפרש דסתם פיסולי המוקדשים בנפדו הוא:
דף יג.
גמ' בכור מבעיא לפי' רש"י דבבכור ח"ל הוא דאמרינן בכור מבעיא לא הוה צריך לומר חומרא דשלמי' סמיכה ונסכים וכו' אלא דשלמים חזו להקרבה כ"ש בכור דלא חזי להקרבה אלא משום דבכור אית ביה נמי חומרא דקדושתו מרחם לכך נקט הנך חומרי דשלמים דהוו נפישי וכדאמרינן בכ"מ הנך נפישין ואף דהכא בק"ו איירי אין לחלק:
תוס' בד"ה אי וכו' דע"כ השתא ב' שהזיקו וכו' עכ"ל ואין להק' לימא דפליגי רבנן בזה וס"ל פלגא ופלגא ור"נ ס"ל כוליה וכוליה דלא מצינו דפליגי רבנן אלא בשור ובור אבל בב' שהזיקו מודו דמפלוגתייהו דשור ובור לא נפקא שהרי בשור ובור ס"ל לרבנן דשור הוא דהזיק ולא בור ובב' שהזיקו לכל הפחות פלגא ופלגא וכן לשיטת התוס' דגזירת הכתוב היא נר' דס"ל האי כוליה וכו' מה"ט שלא מצינו שנחלקו בזה משא"כ לשיטת רש"י ז"ל ועיין במהר"ם שיף ז"ל:
בא"ד אע"ג דס"ל האי כוליה וכו' עכ"ל נר' שבאו לשלול דלא נימא דבא לאשמועינן דלא נימא דוקא בבור דכוליה הזיקא דבור הוא ולכך לא שדינן חיובו על בעל השור וכה"ג כ' התוס' לקמן דף נ"ג ע"ב בד"ה הא כרבנן ע"ש לזה כ' דכיון דלר"נ עכ"ל דהאי כוליה עבד והאי כוליה עבד לפום סברא דהשתא דלא ס"ד סברא דתוראי בבירך גם לרבנן כן הוא ולכך פריך פשיט' ומ"ש התוס' שם דיש סברא לומר דדוקא בבור ושור הוא דלא שדינן חיובו אשור היינו מכח סברא דתוראי בבירך הוא דאמרי' דכוליה חיובא אבעל הבור דאל"ה ק' מאי פריך בשמעתין עתין פשיטא נימא דאתא לאפוקי דלא נימא הכי אלא ע"כ דהשתא דלא ס"ד האי סברא דתוראי בבירך אין לומר עוד דעיקר חיובא אבור רמיא אבל ק' כי משני אבע"א ר"נ ומשום סברא דתוראי בבירך אמאי לא מוקי לה כרבנן נמי דהשתא ל"ק פשיטא דאתא לאשמועי' הא מילתא וכמ"ש התוס' שם בהנך אמוראי דאתו לאשמועי' הא מילתא. ודע דהנך אמוראי דס"ל שם בפ' הפרה דשור ושור פיסולי המוקדשין שנגחו משלם ח"נ ומוקמי' ליה כר"נ ע"כ דלא ס"ל האי סברא דתוראי בבירך דהא בשור ושור פיסה"מ ליכא האי סברא ואמרי' אי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ותמיה אני על פסקי הר"מ דנר' דסתראי נינהו דבפי"ב מה' נ"מ פ' כר"נ ופ' גם בשור ושור פיסה"מ דמשלם ח"נ ובפ"ח שם פ' האי מימרא דר' אבא דשלמים שהזיקו אינו גובה מהבשר כנגד האמורין ואמאי לא אמרינן אי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אי לאו האי סברא דתוראי בבירך וכדאמרי' בשמעתין:
והנה הר"מ שם פ' קדשים שיש בהן מעילה פטור אם הזיקן ומשמע דפ' כריה"ג וכ' הלח"מ דמפ' דבן עזאי פליג אריה"ג ולא מפרש כדפי' רש"י ע"ש ולפ"ד דברי רש"י סותרין זא"ז דבתמורה ר"ח מפרש דריה"ג בשלמים ובכור ומעשר ע"כ נר' דמ"ש כאן דן' עזאי מפרש ר"ל דפליג את"ק דברייתא ואומר דריה"ג לא אמר אלא בשלמים ומ"מ ת"ק דברייתא ס"ל אפילו מעשר דקדשים קלים סתם קאמר והר"מ פ' כת"ק ומה שהק' הלח"מ ממ"ש הר"מ בה' גניבה ע"ש במה שפי' בגונב טבלו ובמגדל עוז ועיין לה' מש"ל בפ"ד מה' א"מ דין ח'. ודע דבפ' מרובה דף ע"ו מוקי למתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כריה"ג וע"ש בפירש"י שנדחק במה שפטור על הטביחה משום דשם הקדש וכו' ע"ש ואילולי פירש"י הייתי אומר דכיון דלריה"ג הדיוט והקדש שותפין בו דהא מודה באימורין דממון גבוה נינהו לכך פטור מד' וה' דארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר דהא פטור מה שכנגד האימורין וכמ"ש שם בדף ע"ב ע"ש:
דף יג:
גמ' למעוטי נגח ואח"כ הקדיש וכו' נראה דאתיא כר' ישמעאל בפ' המניח דף ל"ג דאמ' יושם השור ואע"ג דאמרי' התם הקדישו אינו מוקד' מדינא היינו בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף קי"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד כמ"ש התוס' שם ע"ש וכן הפקר מפקיע מידי שעבוד ועיין למהרש"א במ"ב שכ' דה"נ בקדם וזכה איירי ועיין בר"פ ז"ל מ"ש באוקמתא דקדם וזכה ע"ש מיהו ק' לפמ"ש התוס' בגיטין דף מ' דההיא דפ' המניח אפי' בכה"ג איירי ומדינא לא קדיש דלא מצי לסלוקי בזוזי וכן ק' להר"מ בפ"ח מהלכות נ"מ דבדין ד' פ' לדינא דשמעתין ובדין ז' פ' הקדישו אינו מוקדש אלא כדי שלא יאמרו ע"ש וצ"ל דהכא במועד איירי דקדיש מדינא כדאיתא בפ' המניח ע"ש:
תוס' בד"ה חצר וכו' ומיהו לספרים וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א במ"ב ומיהו הומ"ל היפוך הניחא לרב וכו' ע"ש הוא תמוה ממ"ש התוס' בדבור שאח"ז ע"ש:
דף יד:
תוס' בד"ה ביתמי וכו' דשעבוד' ל"ד וכו' עכ"ל הא דלא תי' דס"ל מלוה הכתובה בתירה ככתובה בשטר כמ"ש לעיל דף ח' ע"א אברייתא דכולן נכנסו תחת הבעלים משום דסתמא בערכין דף ז' ס"ל לאו ככתובה וע"ש בפירש"י במאי דפריך הגמרא מבור ומה"ט לא משני הגמ' בסוף בתרא כי פריך ארב ושמואל מבור במלוה הכתובה בתורה ואע"ג דשמואל ס"ל בפ"ק דקדושין לאו ככתובה לא איכפת לן בזה כיון דפלוגתא דתנאי היא במלוה הכתובה בתורה משא"כ בפלוגתא דשעבוד' כמ"ש מהר"ם לובלין ז"ל בדבור שאח"ז ע"ש וע"ע במ"ש בזה בדבור שאח"ז:
בד"ה ש"מ וכו' ומפ' ר"ת וכו' דבמלו' בשטר דוקא ל וכו' עכ"ל מפשט דבריהם נראה דבנזקין אף מלוה בשטר לא גביא דלא שייך נעילת דלת וכ"נ מדברי מהר"ם שיף שהבין כן מיהו לפי"ז צ"ל דעמד בדין הוא יותר משטר וא"נ כן מדברי התוס' לעיל דף ח' ע"א ע"ש אלא נר' דדוקא בע"פ הוא דלא גביא אבל למ"ד ככתובה בשטר גביא וכן הבין מהר"ם לובלין ומ"מ לכל הפי' איכא פלוגתא דתנאי בנזקין אי גבי מיורשין או מלקוחות דכי הדדי נינהו והיינו ההיא דערכין ומתני' דהכא ס"ל כסתמא דערכין דלא גבו נזקין מיתמי ובהכי ניחא דהתוס' בד"ה ביתמי לא תי' דס"ל ככתובה משום דקשיא סיפא דמתני' דבפני ב"ד והו"ל להגמ' למיפרך רישא אסיפא וע"כ הוכרחו לומר בעמד בדין ובעיקר מ"ש מהר"ם לובלין עיין בש"מ:
דף טו.
גמ' מלמד שהבעלים מטפלין וכו' עיין בפירש"י בכתובות דף מ"א דפי' לענין טורח ע"ש והוא תימה דא"כ מאי פריך תנינא:
תוס' בד"ה השוה וכו' איש כי יקלל וכו' עכ"ל הכרח זה אתי אף לגי' שכ' רש"י ז"ל בתמורה דהשוה וכו' דוקא לדבר שיש בו מעשה ע"ש דמ"מ אחר דגלי קרא בתמורה דלא שנא ילפינן מינה לדעלמא דאל"ה אמאי אצט' גמ' בשמעתין לצריכותא הא לא דמו להדדי דבעונשין כי יעשו כתיב דוקא דבר מעשה אבל בדינין לא קפיד קרא אמעשה:
דף טו:
גמ' ואי תפס ל"מ מניה וכו' רש"י והר"ם בה' סנהדרין סוברים דאפי' תפס מידי אחרינא ואפי' לר"ת שכ' התוס' בשמו דדוקא בתפס המזיק עצמו אינו אלא מטעמא דכל אדם יגזול וכו' ומכאן נ"ל ספיקו של המש"ל ז"ל בפי"א מה' מו"ל דין ז' שנסתפק בב"ח שתפס מטלטלי דיתמי לדינא דגמרא דל"מ לב"ח אי מהניא תפיסתו לגבות מהקרקע מי אמרי' דל"מ תפיסה אלא מצי לגבות מן הדבר התפוס בעצמו ופשיט לה מדברי הריב"ש ז"ל דל"מ תפיסה ע"ש ומכאן י"ל להפך דהא הכא ל"מ לגבות מן הדבר התפוס ואי תפס מידי אחרינא שהרי ח"ן הוא ולא מצינו ח"ן מן העליה כדאמרי' בגמ' לקמן דף ח"י ע"א וכמ"ש הר"ם בפ"א מה' נ"מ דכל מידי דשינוי אינו משלם אלא ח"ן הרי דאף על גב דל"מ לגבות אלא מגופו אי תפס מידי אחרינא מהניא תפיסתו וי"ל דשאני הכא דאי מפקינן מניה הו"ל כדנין דיני קנסות בבבל ודוקא היתר על נזקו הוא דכ' הרא"ש ז"ל דגובין מהתופס משום דהיתר על נזקו לאו קנסות הוא אבל כנגד נזקו הוי דיני קנסות מיהו אי מת השור המזיק הוי כמו היתר על נזקו ומפקי' מניה כיון דמדינא אינו גובה כלל. אבל נ"ל ספיקו של המש"ל ממ"ש הרא"ש ס"פ המניח לדעת הרי"ף דס"ל דטענו בחיטין והודה לו בשעורים דפטור מדמי שעורים אי תפס ל"מ מניה הא דלא משני הגמ' שם בתפס כי פריך מרישא דמתני' משום דאין תפיסת הקטן מהניא למיגבא דתם אינו משלם אלא מגופו ע"ש הרי דתפיסת הקטן ל"מ למיגבא מן הגדול כיון דאין יכול לגבות מן הקטן ועיין להש"ך ז"ל סי' פ"ח סקכ"א ועיין להמרדכי ס"פ המניח שכ' דר"ת לשיטתי' אזיל דאינו יכול לתפוס אלא המזיק עצמו ע"ש ותמהני דטעמא דר"ת דא"י לתפוס אלא המזיק הוא משום דלמחר יתפוס אשר לו כמ"ש התוספות והמרדכי בפ"ק והכא לא שייך האי טעמא וי"ל:
תוס' בד"ה ואי תפס וכו' אור"ת דוק' תפס המזיק וכו' עכ"ל עיין להתו' לקמן דף פ"ד ובריש סנהדרין שכ' דכל הנהו עובדי דהיו דנין בגזילות צ"ל בתפס ע"ש וזה דלא כשי' ר"ת דבגזיל' לא שייכא תפיסה במזיק עצמו ואפשר דלא כ' ר"ת כן אלא בח"ן כיון דמדינא אינו משלם אלא מגופו הקילו בו וכ"נ קצת מדברי הג"א שם בפרק החובל ע"ש שו"ר להמרדכי ס"פ המניח שכ' בשם ר"ב שהכריע לחלק כן ע"ש ועיין לה' ראש יוסף ז"ל ח"מ סי' א' מה שהקשה לשיטת ר"ת ולמהרש"א בס' בני שמואל שם במ"ש ליישב דברי המרדכי ז"ל בשם הרב שמריה על פי סברת ר"ת עיין שם:
דף טז.
תוס' בד"ה והנחש וכו' אבל במידי דלאו אורחיה כגון אריה וכו' עכ"ל מדלא כ' זאב שדרס נר' דזאב דרכו בדריסה ומ"ש תחילה זאב שטרף אף טרף קאמרי ולאפוקי מאריה וכ"נ מדבריהם לקמן בד"ה והתניא וכו' שכ' דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ור"נ מוקי לה לצדדין ולא איירי בטרף ואכל אך הטור סי' שפ"ט כ' בשם ר"י דזאב אין דרכו בדריסה ע"ש:
דף טז:
פירש"י בד"ה א"ה וכו' לאו משום דאורחיה לטרוף דאפילו בארי תרבות עכ"ל נראה מדבריו דרבינא פליג וס"ל דאריה אורחיה לטרוף ולאכול מדהוצרך רבינא למילתיה דר"א דאי ס"ל כשמואל הול"ל אפי' בטרף ואכל איירי ברייתא דלאו אורחיה ובאייעד דבטרף לשמואל אין מחלוקת בין רבנן לר"א וכל עצמו דרבינא לא בא אלא לומר דאפי' בבני תרבות איירי ולא בא לשנויי מילת' דשמואל וזוהי שיטת הר"ם בריש ה' נ"מ שפ' דלא כשמואל וע"ש להלח"מ והא דלא משני הגמרא לעיל אדשמואל דברייתא באייעד משום דא"כ אמאי קתני בחצר הניזק וזה מדוקדק כדברי רש"י בד"ה משלם וכו' שכ' מדמשלמ' בחצר הניזק וכו' ע"ש דוק ותשכח ולא ס"ל כמ"ש התוס' ז"ל דחוזר לקדמותו והוי שן ובהכי ניחא מאי דהוצרך רש"י לומר מדמשלמת בחצר הניזק וכו' ולא כ' בפשיטות מדקתני לה גבי שן כדמסיק משום די"ל דהא דקתני לה גבי שן משום זאב הוא וכקושית מהרש"א בד"ה כי ע"ש אבל לרבינא דטעמא דבני תרבות בכולהו חיות צ"ל באייעד לכך פריך הא בתני לה גבי שן וה"ה דהומ"ל לרבינא אמאי קתני בחצר הניזק:
תוס' בד"ה כי וכו' ועי"ל דדוקא מוקי לה וכו' עכ"ל לפי"ז רבינא אתא לשנויי מילתא דשמואל דברייתא איירי באייעד ואין להק' דכיון כל כח המק' דלא אוקמה כר"ט משום דקתני לה גבי שן וכמ"ש התוס' בד"ה והתניא א"כ מאי משני רבינא באייעד די"ל דבאייעד ובני תרבות דוקא ניחא ליה אף דקתני גבי שן משום דכיון דברשות הניזק דקתני דהיא מהלכות שן הוא משום זאב כמ"ש התוס' בסה"ד א"כ ניחא אי קתני לה גבי שן משום זאב משא"כ לעיל ועיין במהרש"א בסה"ד ע"ש:
כתב ה"ה ז"ל בריש ה' נ"מ לדעת הר"ם ארי שטרף דהוא נגיח' משלם נ"ש דמועדין הן וכ' הלח"מ דהוא דלא כפירש"י שכ' ארי שטרף ואכל דחייב דקאמר שמואל היינו ח"נ ע"ש ואין נ"ל כן דבטרף ואכל בפי' אמרו בגמ' דלאו אורחיה ובודאי ח"נ הוא דמשלם דהא לאו מועדין הן להכי ועלה הוא דכ' רש"י ח"נ אבל בטרף ולא אכל אורחיה הוא וחייב נ"ש בדעת הר"ם ועפרש"י ז"ל באוקמתא דר"ן:
דף יז.
גמ' משלחי רגל וכו' נ"ל דרגל של שור וחמור הם ב' רישין דסוף התיבה הוא הרגל שלה והוא גימטריא ק"ש דהוא גונדא דעשו ד' מאות איש כמ"ש והיה וגו' ובית עשו לקש וזהו אשריכם זורעי על כל מים דהיינו תורה כדדרשינן הכא משלחי רגל השור והחמור דהיינו בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו:
תוס' בד"ה והאמר וכו' ואור"ת וכו' עכ"ל מהרש"א כאן כ' דלפיר"ת מעשה עדיף מלמגמ' ובספ"ק דקדושין כ' בפשיטות בכוונת התוס' דהכא דלעולם לימוד עדיף וכ"נ עיקר בכוונת התוס' דהכא:
פרק שני
דף יח.
גמ' א"ד מעלייה משלם דלא אשכחן כאורחיה וכו' נראה מזה דלמ"ד פלגא דנזקא ממונא ושוורים לאו בחזקת שימור קיימי וח"נ משלם אע"ג דכאורחיה הוא ליכא לספוקי בהא אלא דלדידיה ח"נ צרורות מגופו משלם דלא אשכחן ח"נ מעלייה כהצד הא' וק' דבגמ' לעיל דף ג' ע"ב אמרי' דלר"פ פשיטא ליה ח"נ צרורות מעלייה ור"פ הוא דס"ל לעיל דף ט"ו ע"א פלגא דנזקא ממונא וצ"ל דלר"פ הכי גמירי הילכתא ח"נ צרורות מעלייה. וראיתי בש"מ שכ' אפי' למ"ד ממונא מבע"ל לרבא משום דלאו אורחיה ממש ע"ש ואין נר' כן מגמ' לעיל דף ה' ע"ב לפי מה שפי' שם התוס' בד"ה שכן ע"ש דאי איתא היכי יליף קרן מהנך ניפרוך מה להנך שכן אורחייהו ממש דרגל אורחיה ממש כדאמרי' בשמעתין וגם הנך כולהו דמו לרגל בהא מילתא כדמוכח כולה שמעתין בצריכותא דריש מכילתין ע"ש: