משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת סנהדרין · פרק תשיעי
דף עה.
מכלל דתרוייהו לאיסורא עיין למהרש"א שכת' דמיתוקמ' שפיר בבתה ובת בתה ובת בנה בכלל בת בתה אלא משום דשריפה לא כתי' בהא ע"ש שכ"כ בכונת התוס' ואין נר' כן מהגמ' בסמוך דאמרי' לאביי איידי דאם חמיו ולרבא איידי דאם חמותו ואם חמיו דמשמע דבעי' שיהיה בחדא מהך בבא מיהא דתנו ליה ולא כתיב בהדיא כיון דתני יש בכלל וה"ן במאי דקתני יש בכלל אשה ובתה בתה ובת בתה ובת בנה בעי' חדא מנייהו דלא כתי' בהדייא ואי על אזהרה קאמר כולהו כתיב בהדייא:
דף עה:
פירש"י בד"ה אתיא הנה וכו' אף כאן ש זמה עשו וכו' עכ"ל פי' כן משום דברייתא מייתי לה בזמה זמה כמ"ש מהרש"א ומה שהק' ברייתא גופה אמאי לא ילפה הנה הנה דבשריפה משאר דידה ושאר דידה יליף זמה זמה מחמותו דבשריפה ע"ש י"ל דאי ילפינן הכי איכא למפרך מה לשאר דידה. שכן אם אמה אסורה כמו שהקשו התוס' אבל השתא דילפי' הנה הנה ומייתי' זמה בשאר דידיה והדר ילפי' שאר דידיה מחמותו ליכא למפרך דזמה זמה מופנה אבל הנה הנה אינה מופנה אלא כיון דלא ילפי' דין שריפה מהנה הנה אלא ילפותא בעלמא למיתי זמה לא שייכא פירכא וזהו כונת התוס' בתי' דלא כמהרש"א בתוס' וגם למ"ש מהרש"א בכונת התוס' תתישב שפיר קושייתו בפירש"י דכיון דגילוי מילתא בעלמא דפי' זמה שריפה לא פרכי' מידי אבל כי ילפי' שריפה מהנה הנה משאר דידה אז פרכי' הך פירכא שכ' התוס':
בד"ה ר"א וסיפא דהדר תני וכו' עכ"ל הגירסא שהביא מהרש"א בסיפא מה כאן וכו' אף כאן למטה כלמעלה וכ' דלר"א ניחא ע"ש אינה מתיישבת שפיר דחמותו ואם חמותו ואם חמיו לגבי אזהרה כולהו בהדדי אתו וחמותו ודאי דלא מקריא למטה אפי' לר"א אלא למעלה:
תוס' בד"ה אמך וכו' ותרתי ש"מ עכ"ל והא דלא נ"ל לעיל דנ"ג ע"ב לר"י אמך היא למעט גם משום א"א ואצט' ליה ערות אביך למעוטי מא"א משום דהו"א דקרא לא מיירי אלא לאחר מיתה ולכך ל"מ אלא משום אמו ולכך אצט' ערות אביך למעוטי מחיים מא"א וע"ש במהרש"א:
דף עו.
גמ' אתיא הנה הנה וכו' לפמ"ש מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה מנין בכונת דבריהם בתי' דגלוי מילתא בעלמא היא דפי' זמה שריפה ע"ש היכי ילפי' הכא בג"ש דהנה הנה הא איכא למפרך וכדכתבו התוס' בקושייתם ולמ"ש לעיל בכוונתם א"ש דה"נ מייתינן תיבת בתו בג"ש כמו דלעיל מייתי' תיבת זמה:
גמ' אזהרה לבתו מאנוסתו מנין וכו' ק' לפמ"ש הר"מ בריש ה' אישות דפנויה אפי' אינה מופקרת אסורה מלא תהיה קדשה ת"ל בתו מאנוסתו מהתם ועיין להר"ן בחי' ועיין למהרש"א בסמוך:
דף עו:
פירש"י בד"ה שהברזל וכו' בושט או בלבו עכ"ל מכאן מוכח דמי שעשה חבירו טריפה חייב מיתה שהרי ניקב הלב טריפה הוא דהוי וניקב הושט אפילו דנבילה הוי מ"מ אינו נבילה מחיים כדאיתא בפ"ב דחולין דל"ב ע"ב ע"ש וה' לימודי ה' סי' נסתפק בזה עש"ב:
דף עז.
תוס' בד"ה סוף וכו' והא דתנן בפרק ב' דחולין וכו' דאתיא הך סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דרבא פסק בפ' כיצד הרגל כר"י דאשו משום חציו ואיהו גופיה דייק שם בחולין נפלה אין הפילה לא ע"ש עיין בחידושי' בפ"ק דקמא ע"ש:
דף עז:
גמ' מ"ד התראת ס' היא וכו' הק' מהרש"א אמאי לא קאמר קמ"ל דע"י כחו מחייב דלא נימא דכחו לאו מילתא היא כדדייק בסמוך ממתני' דקידוש ע"ש וי"ל דא"כ אמאי לא תני חייב סתם במילתא דרבא ומדקאמר חייב מיתה משמע דחידושא דהתראת ס' קמ"ל דאי חידושא דכחו קמ"ל אפי' הוה תני חייב ומפרשי' לה חייב גלות מ"מ ש"מ דכחו מילתא היא:
גמ' מצא איתמר עפירש"י ומכאן יש להוכיח דלא שרי בס"ס. היכא דאיתחזק איסורא כדעת הרשב"א בתשו' הביאו הש"ך בי"ד סי' ק"י ע"ש דאי איתא אמאי פסול הקידוש הרי ס"ס הוא ס' על המחט ואת"ל על החרס שמא מכחו מיהו י"ל דדמי לס"ס דשם אחד דלא הוי ס"ס כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות:
תוס' בד"ה סתם וכו' בפ' אלו הגולין מבבלי דעת לפטור נתכוון להרוג בהמה בהמה וכו' עכ"ל כצ"ל וע"ש בגמ':
דף עח.
גמ' בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת וכו' הא דאצטריך לטעמא דובערת ולא סגי בטעמא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משום דהו"א כיון דטרפה הוא וגברא קטילא הוא אין אנו מצווין להורגו וכ"נ מפירש"י בסמוך גבי עדי טרפה שהוזמו נהרגין שכ' משום דכתי' ובערת ועיין להט"א בר"פ ראוהו ב"ד ע"ש:
תוס' בד"ה בגוסס וכו' הא רוב גוססין וכו' עכ"ל לפמ"ש בש"מ בריש נזיר דף ד' ע"ב דבגוסס בידי אדם רוב גוססין לאו למיתה ע"ש ניחא קושייתם מיהו דבריו תמוהים מגמרא שם בנזיר דמ"ג ע"א ע"ש ובקושי' התוס' י"ל דרוב גוססין למיתה לאו רוב גמור הוא ודמי לרוב לרדיא שכ' התוס' ריש מכילתין ד"ג ע"ב ע"ש:
דף עח:
גמ' וחד אמדוהו לחיים וכו' פירש"י היינו קרא דולא ימות ואיפכא דרשי' והכריחו לזה דלא מתוקם קרא דאם יקום באמדוהו לחיים כמ"ש מהרש"א בתוס' אבל אין לו' דאי אמדוהו לחיים מתוקם קרא דאם יקום אמאי חובשין אותו כיון דאמדוהו לחיים ורבנן נ"ל חבישה מונקה המכה דכתיב גבי אם יקום די"ל דחובשין קודם האומד שלא יברח אבל אחר שאמדוהו לחיים ונקה המכה ומ"ש רש"י לעיל דחובשין אותו אם אמדוהו למיתה היינו לפמ"ש כאן דקרא דאם יקום באמדוהו למיתה אבל לעולם גם באמדוהו לחיים איכא חבישה אי אינם יכולין לאומדו בעת ההיא:
דף עט.
גמ' אלא ארישא וכו' מ"ש מהרש"א דלולא פירש"י י"ל דאי נקט ר"ש אסיפא הו"א דוקא קטן דלאו בר מצות ע"ש ק' דא"כ אמאי לא מוקי הגמ' דר"ש אסיפא קאי וקאמר אפילו שניהם גדולים ומחייב בקטן וגדול ומוסיף אפי' שניהם גדולים וי"ל דא"כ הו"ל למנקט בהדייא אפילו שניהם גדולים כיון שהוא עיקר החידוש אבל כי קאי ארישא א"ש דקאי אכל דיוקי דנפקי מדברי ת"ק מיהו עיקר דבריו אין נראין כלל דכיון דחייב כי הרג קטן שוב אין שום חידוש בגדול דדוקא בצריכותא דעביד הגמ' לקמן דאי כ' איש הו"א דעל קטן אינו חייב מיתה אבל אחר דגלי דחייב מיתה אין חילוק בין קטן לגדול:
גמ' ל"צ דאיכא ט' ישר' וכו' ולא הוי התראת ספק כמ"ש רש"י במתני' דכיון דרובא ישראל לא הוי התראת ס' וכ"כ התוס' בגיטין דל"ג ע"א כיון דרוב אין מגרשין לא הוי התראת ס' ומכאן ראיה לדבריהם והא דלא מייתי הגמ' לעיל בפ' בן סורר מכאן דהולכין בד"נ אחר הרוב משום די"ל דשאני הכא דרובא דאיתיה קמן הוא ועיין להתוס' לעיל בריש מכלתין ד"ג ע"ב ע"ש:
תוס' בד"ה א"נ וכו' וי"ל דש"ה שיודע בבירור וכו' שאינו יודע את מי יכה וכו' עכ"ל ובפלג' ופלגא אי ספיקו להחמיר הוי ביודע בבירור והוי כהתראת ס' דנותר דשמא התראה ומיתרצא קושיא הראשונה וגם דברי רש"י במתני' מתפרשין כדברי התוס' דהכא דוקא ל"ש התראה וניחא מה שהקשה הרמ"ה בחי' אפירש"י במתני' ע"ש:
בד"ה וכל וכו' משום דמסקי' ר"ש כר' דיליף נתינה נתינה ואייתר ליה וארב לו וכו' עכ"ל אין להקשות דאכתי נימא דוארב לו אתא לכסבור ראובן ונמצא שמעון דמכוין לזה הגוף בעצמו דלא נ"ל מכי ינצו ואצט' ג"ש דנתינה לחייב ממון ומנ"ל קבוע די"ל דר"ש גופיה ודאי דלא שני ליה ואין שום חידוש בזה מדלא קאמר במתני' האי חידושא דאפי' נתכוון לראובן ונמצא שמעון ובעיקר קושיית התוס' כ' הר"ן בחי' דר"ש ל"ל קבוע אלא מדרבנן ע"ש ועיין בסוף תמורה במאי דפריך וליבטיל ברובא וע"ש בפירש"י:
בד"ה ומפקא וכו' וקתני סיפא הבא על בתו וכו' עכ"ל מכאן מוכח דלא מיתוקמא רישא וסיפא בתרי גווני דהיינו רישא בלא התרו וסיפא בהתרו דא"כ ליפלוג בבא על אחותו דלא כמ"ש מהרש"א לעיל דע"ג ע"ב בד"ה במפותה דמיתוקמא רישא במפותה וסיפא באינה מפותה ויש ליישב:
בא"ד והשתא סיפא דקרא דין אנוס וכו' עכ"ל אבל לרבנן לא פסיקא להו דלפי' הוע"ל דמר"י גופיה פריך בפ' א"נ רבנן ל"ל היקישא כלל אפי' לממון אחר דבהדי מיתה ועיין למהרש"א ז"ל :
דף עט:
בד"ה בין שוגג וכו' דרך עליה דלא ניתן שגגתו לכפרה וכו' עכ"ל עיין בגמ' בפ' אלו הן הגולין ד"ט ע"א וע"ש בתוס':
בד"ה בשור וכו' כולן פטורין משמע שאחרים בני חיובא וכו' עכ"ל וברייתא דלקמן שיצא חוץ מביניהם דקתני פטורין אע"פי שאין בר חיובא אלא אחד י"ל דהתם ליכא למעוטי אבל הכא כיון דאיכא למטעי מלשון פטורין דמיירי בכולן בני חיובא לא הול"ל פטורין ועי"ל דברייתא דלקמן מיירי בכל ענין אפי' יצאו שני חצים מביניהם והרגו שנים דאפשר דשניהם הרגו:
בא"ד מיירי בשנסקל דל"ל נכבשינהו וכו' עכ"ל והגמ' שם בזבחים דפריך תנינא מההיא דע"ז עביד צריכותא בתרווייהו אין לחוש:
דף פ.
בא"ד דבאדם כ"ע ל"פ דפטירי וכו' עכ"ל משמע אפי' ניידי מאליהן והק' מהרש"א ז"ל אמאי לא אזלי' בתר רובא ולקטלינהו לכולהו ע"ש ול"ק כיון דחד מנייהו פטור אין הורגין כולן ודוקא בנתערבו נסקלין בנשרפין דכולהו חייבין מיתה מיהא וכ"כ התוספות בזבחים בהדייא ע"ש:
בא"ד ובסיפ' אמרי' ברובע ונרבע ירצו ולכשיסתאבו וכו' עכ"ל האי לכשיסתאבו חוזר אמתניתין דימותו אבל הך דירעו בע"פ הבעלי' מיירי וא"ש תירוצם:
פירש"י בד"ה אלא וכו' כולן אסורין בהנאה ואין הפסד עכ"ל מק' דמפירש"י בקמא דצ"א ע"א אהא דאמרי' דנין לרדיא משמע דס"ל דשור הנסקל אינו נאסר מחיים הפך מ"ש כאן וי"ל דכאן דכ' אסורין בהנאה ואין הפסד היינו ר"ל כיון דאינו יכול לשוחטו דאז אסור בהנאה אין הפסד לבעלים דהא יכולין אחרים ליטלו דאין בו זכות לבעלים יותר משאר אדם דס"ל כמ"ש התוס' בשם ר"ת ועי"ל דהתם כיון דכבר משועבד לניזק כיון דברח ואין לו לניזק ממה לאשתלומי כי גמרי דיניה לא חל עליה איסור הנאה להפסיד לניזק ומ"מ ד"ז צא"ת:
דף פ:
תוס' בד"ה אלא וכו' ומיהו התם מבעי' לן וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א וי"ל דלפמ"ש התוס' לעיל דגרסינן אחרות באחרות דברייתא ר"י היא א"כ ברייתא דקתני אחרות באחרות להשמיענו דס"ס אסור ואי איתא דולדה גופיה ספיקא הוא א"כ בנתערב באחרות סגי דהוי ס"ס ולמ"ל דקתני אחרות באחרות ועי"ל דא"כ אחרות באחרות הוי תלת ספיקא וס"ל דבתלתא ספיקי ליכא מאן דאסר מיהו מגמ' דפרק התערובת דע"ד מוכח דאפי' בתלת ספיקי אסור ומ"מ משמע התם דאין מקום לחלק בין תרי ספיקי לתלת ספיקי למאן דאסר וא"ש תי' ראשון שכתבתי דאין שום חידוש במאי דקתני אחרות באחרות:
בד"ה הוי וכו' וא"ת תיפשוט מיהא וכו' עכ"ל י"ל . בזה דס"ל להך ברייתא כתנא דבי מנשה דמיתה דב"נ בחנק היא כדאיתא שם אלא שהתוס' סמכו עצמן ארישא דברייתא דברוצח מיירי ואף גם זאת י"ל דחייב דקתני חנק הוא ואף על גב דהשתא בסייף יכול להמיתו בחנק משום דא"א להמיתו במיתה הכתובה בה וצ"ל דהתוס' קושיתם לחד תי' שכ' לעיל דף מ"ה ע"ב בורח שאני ע"ש:
בד"ה הנסקלין וכו' נזיל בתר רובא להחמיר וכו' עכ"ל התוס' בחולין תי' דממיתה למיתה לא אזלי' בתר רובא ע"ש. שמעתי מק' דאם כן בת כהן דבשריפה אמאי הוי בשריפה דילמא לאו אבוה הוא ובת ישר' היא כיון דלא אזלינן בתר רובא ממיתה למיתה ומתרצים דא"כ פקעי הקדושין דלאו אדעתא דהכי קידשה עכ"ד וי"ל עוד דאיכא רובא וחזקה דהעמיד האם בחזקת צדקת כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין בסוגיא דרובא מיהו יש לחוש שמא נאנסה ולא איתרע בזה חזקת צדקת אלא דאונס לא שכיח ולא חיישי' ליה כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות ד"ט ע"א ע"ש ולמ"ד מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר קל קושיא מעיקרא ליתא דהא התרו בה לשריפה ואי אמרת בת ישר' היא פטורה היא דלא התרו בה סקילה והוי מפיטור למית':
דף פא.
בד"ה ונגמר וכו' עבר בפני ב"ד וכו' עכ"ל הכא לא שייך טעמא דובערת דהא בלא"ה נהרג משום עביר' קמייתא ולעיל גבי טריפה לאו עיקר טעמא משום ובערת כמ"ש שם דלא מצרכינן לעיל לובערת אלא כי היכי דלא נימא לא מטרחינן להורגו כיון דטרפה הוא והכא כיון דע"כ להורגו הורגין אותו בחמורה ובעיקר קושיתם יש מי שתי' דהוי עדות שאתה יכול להזימה דהא אי הוזמו מקטלי משום חמותו דהוי כמו נמי למיקטלא מיהו בסמוך דמייתי מקרא דדמיו בו דבע"א מיירי קשיא קושית התוס':
דף פב.
בד"ה נשג"ז זונה אם הוא כהן עכ"ל נר' דס"ל דבישראל לא שייך לגזור משום זונה אפי' מדרבנן אבל הר"מ בפי"ב מה' א"ב כ' דבישראל הוא דאמרו נשג"ז אבל בכהן אסור מדאורייחא ולפ"ז ניחא מ"ש התוס' בסמוך מפ' כל האסורין:
בד"ה ואידך וכו' ואפי' ר"ש לא שרי וכו' אבל כותית לא וכו' עכ"ל דמדלא שרי ר"ש אלא בנתגייר' פחות מג"ש מוכח דאפי' כותית משומרת ונתגיירה אחר ג"ש אסורה וכיון דאפי' במשומרת ומרת אסורה א"כ אפילו כותית אסור' ועיין במהרש"א במס' ע"א ותי' דבשמעתין במשומרת מיירי וההיא דקדושין דמשמע דאפי' במשומר' אסור' לאו משום זונה ואפי' לרבא צ"ל כן ודלא כמהרש"א:
דף פב:
גמ' הא אקריוהו לרב וכו' מוכח מכאן דאיכא כרת בכותית וכדפירש"י והל"מ היא ואתא יחזקאל וכתבה וכ"מ מדברי הר"מ בפי"ב מה' א"ב ומשמע מדבריו דאפי' בצנעא דליכא אלא מלקות איכא כרת וק' אמאי לא חשיב לה בהדי ל"ו כריתות בריש כריתות וי"ל דלא חשיב התם אלא מידי דמחייב על שגגתו חטאת כדאיתא התם וקרא דחטאת דכתיב אשר לא תעשינה לא קאי אלא אאיסורי דכתיבי בקרא ולא קאי אהל"מ ולשי' רש"י שם דלא מחייב חטאת אלא במידי דכתיב לאו וה"ט דל"מ חטאת אפסח ומילה ע"ש ניחא בלא"ה אבל למ"ש התוס' בר"פ השוחט והמעלה צ"ל כדכתי':
תוס' בד"ה המולח וכו' ל"ד דתנופה והגשה קודמת למליחה וכו' עכ"ל לפמ"ש הרע"ב בפ"ג דמנחות דמנחה נמי טעונה מליחה לכתחי' מלבד מליחת הקומץ שהיא בראשו של מזבח ניחא שפיר קושי' ומהתימה על התי"ט שם שהביא דברי הרע"ב ואח"כ הביא דברי התוס' הללו ולא נרגש מזה מיהו דברי הרע"ב תמוהים מגמ' שם דכ"א ע"א ועיין להח"ן שם וע"ש בסוגיית הגמ' במאי דמשני ואבע"א וכו' ע"ש ודו"ק:
דף פג.
פירש"י בד"ה טהורה וכו' וקאי אדשמואל וכו' עכ"ל טפי הי"ל לפ' דקאי אברייתא דקתני שאכל תרומה טהורה:
דף פג:
תוס' בד"ה פרט וכו' וקרא דפטר במחוללת בשנטמאה תחי' וכו' עכ"ל ורבנן דאמרי התם אף טהור שאכל את הטמא כיון שנגע בו וכו' משמע להו דריה"ג פטר באכל את הטמא אפילו נטמא הבשר אחר שנטמא הגוף מדקאמ' טעמא שלא אכל אלא דבר טמא וריה"ג השיב דלא מיירי אלא בנטמא בשר קודם ולשונו אינו מדוקדק כ"כ ועיין במהרש"א:
בד"ה ט"י דאי לאו אלא חד ריבוייא הו"מ למח"כ וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א א"כ קרא דר' סימאי אמאי לא מוקמינן ליה במח"כ ע"ש ול"ק דכיון דילפינן חילול מתרומה לא מוקמי' ליה אלא במידי דפסול בתרומה כדאיתא בגמ' דזבחים וכ"כ הצ"ק שם ואפילו למ"ש התוס' בסמוך בד"ה ויליף וכו' בס"ד וי"ל כיון דמחיל עבודה וכו' מ"מ כיון דמצי' לאוקומי בט"י דפסיל בתרומה לא מוקמי' ליה במח"כ ומ"ש מהרש"א אמאי לא אמרי' כיון דגלי במח"כ נילף ט"י מדכתיב וטהר ע"ש לכאורה זה סותר למ"ש בדבור הקודם דלא דרשי' וטהר מכלל שהוא טמא ע"ש וי"ל דמ"ש בדבור הקודם היינו דהתוס' לא הקשו אלא מטהרה דהוזכרה דרשא זו בגמ' וטהרה מכלל שהיא טמאה אבל וטהר לא הוזכרה אמנם קושטא הוא דדרשי' מכלל שהוא טמא כמ"ש התוס' לעיל בזה הדיבור:
דף פד.
גמ' ונילף חלול חלול מתרומה וכו' טפי היל"ל חלול חלול מטמא ששימש דתרוייהו פיסול הגוף דעבודה וכמ"ש התוס' בד"ה אלא והגמ' סמיך ע"ז ול"ק נילף מנותר כמ"ש מהרש"א:
גמ' בו ולא בבע"מ וכו' קשה נילף חילול מנותר דבכרת ונימא דלא מיעטיה מקרא דבו אלא ממיתה וי"ל דמיתה ביש' היא בכלל כרת ואי מחייב כרת לא מיתוקם מיעוטא דמשמע בו הוא דמחייב מיתה אבל בע"מ ל"מ מיתה והא ליתא דבבע"מ נמי מחייב מיתה ומוסף עלה דגם זרעו נכרת אבל ק' לר' דל"ל מיעוטא דבו נימא דבע"מ בכרת מחילול דנותר וטמא ששימש נילף מבע"מ דבכרת דתרוייהו פיסול הגוף דעבודה והא עדיפא טפי מדנילף טמא ששימש מתרומה ובע"מ מטמא ששימש ויש לישב: