משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת סנהדרין · פרק שביעי
דף נ.
פירש"י בד"ה קסברי וכו' דהא נשואה בת ישראל וכו' עכ"ל הקשה מהרש"ל ז"ל הא לא ידעינן דסקילה חמורה מחנק אלא מדאפקה לארוסה בת ישראל מכלל נשואה ומסברא דארוסה חמורה משום שמחללת אביה וא"כ מאי מייתי ראיה מבת ישראל ע"ש וי"ל דלמאי דמסיק דילפי' אביה אביה א"ל להך תי' דמדאפקה וכו' אלא דילפי' סקילה חמורה מחנק מאביה אביה משריפה דחמורה מחנק מדאפקה לנשואה בת כהן מנשואה בת ישראל ועי"ל דמאי דקאמת הגמרא אדרבא חנק חמור מסקילה שניתן למכה אביו ואמו פירש"י משום דסתם מיתה חנק והיינו למ"ד הכי לקמן דנ"ב ע"ב אבל למ"ד דמשום אי אתה רשאי להחמיר עליו לא פריך מידי דהא אי איתא דחנק חמור לא הוי מכה אביו בחנק וא"כ להך מ"ד א"צ לשינויא דמדאפקה ומייתי רש"י ראיה מהך מ"ר ומהרש"א תירץ דילפי' סקילה חמורה מחנק מק"ו משריפ' וסייף דחמורין מחנק ע"ש ודבריו תמוהים דהא רש"י מקשה מנ"ל למילף מדאפקה נימא שריפה חמורה וא"כ אי איתא דשריפה חמורה תו ליכא למילף מק"ו משריפה דהא השתא קיימי' באי שריפה חמורה וגם מק"ו מסייף ל"ל דהא טעמא דסייף חמור מחנק משום דפושט ידו בעיקר עדיפא והשתא קאי רש"י אמאי דיליף מדאפקה ולא סגי ליה למילף משום דפושט ידו בעיקר עדיף ולפום סברא דהשתא דקאי רש"י עלה ליכא למילף דסייף חמור מחנק מיהר לזה י"ל במ"ש התוס' בד"ה אדרבה דהגמ' פריך דליהוו כי הדדי וא"כ י"ל דהא דאצט' הכא למדאפקה ולא סגי ליה בטעמא דפושט ידו משום דאיכא חומרא כנגדה דשריפה חמורה דניתנה לבת כהן אבל לקמן דליכא חומרא כנגדה אלא דליהוו כי הדדי אמרי' שפיר פושט ידו בעיקר עדיף:
בד"ה הוקש וכו' תריץ משום דלקמן וכו' עכ"ל וגבי סקילה חמורה מחנק דלא יליף מדשריפה חמורה מחנק י"ל כיון דהא דשריפה חמורה מחנק הוא משום טעמא דמדאפקה וכו' קאמר שפיר דגם בסקילה חמורה מחנק הוא מהך טעמא דמדאפקה דכולהו חדא מילתא היא דמ"ש האי מדאפקה להאי מדאפקה ומסייף חמור מחנק נמי ל"ל דסקילה חמורה מחנק שהרי הך טעמא דפושט ידו בעיקר דנ"ל מיניה דסייף חמור מחנק מהך טעמא גופיה איכא למילף דסקילה מחנק ולמסקנא א"צ להך שינויא דמדאפקה גבי סקילה חמורה מחנק וא"כ השתא דלא ס"ד הך טעמא דפושט ידו עדיף ל"ל ילפותא דסייף חמור מחנק ועמ"ש מהרש"א:
תוס' בד"ה קסברי וכו' אבל כיון דידעי' דסייף קל וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א לפי"ז מאי מקשו התוס' לקמן בד"ה נאמר ע"ש י"ל דהכא נמי הג"ש מפיק מסברא כיון דהסברא היא כיון דהחמירה דממונו אבד יש לנו לו' שזה גורם לו להיות חמור:
דף נ:
גמ' זינתה מאביה רש"א בשריפה וכו' משמע דר"ש לטעמיה דשריפה חמורה ועיין בדברי מהרש"א ע"ש וק' דהא ר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל ומוסיף ואפילו בחמור על קל וכדאיתא בס"פ דם שחיטה וא"כ אפי' סקילה חמורה מ"מ זינתה מאביה בשריפה דהא איסור אביה קדם קודם שנתארסה:
גמ' נ"מ למי שנתחייב וכו' עיין פירש"י וק' הא מתני' היא לקמן דפ"א ע"א ומייתי לה רש"י בר"פ ומאי קמ"ל ר"י ועיין להרב חמרא וחיי:
תוס' בד"ה נאמר וכו' דל"מ בחילול שבת מג"ש וכו' עכ"ל ואפילו דאצטריך ג"ש להשמיענו דלאו בחילול שבת מיירי ילפי' מינה נמי לענין זיקת הבעל דאין ג"ש למחצה ולא מוקמי' וי"ו דולבת אלא לחד דרשא ולא מרבי' נמי פנויה כיון דאין ג"ש למחצה וכל הנך דמרבי' מוי"ו דולבת בברייתא זו כולהו חד סברא אית להו והוו כחד דרשא:
בד"ה ת"ל וכו' דנעשית זונה בכמה ביאות וכו' עכ"ל עיין בתמורה דכ"ט ע"א ובפירש"י והתוס' שם ע"ש:
דף נא.
גמ' הא מני ר"ש וכו' יל"ד מאי ס"ד דגמ' הא בסיפ' דבריי' קתני דארוסה יצתה לשריפה וע"כ ס"ל שריפה חמורה וי"ל דעיקר קושיי' הגמ' היא אמאי אחמור בה ומשני סד"א וכו' ועפירש"י:
גמ' כיון דלא אשתראי שבת לגבה וכו' קשה הא אשתראי שבת לגבה בשחיט' דשחיט' כשרה בנשי' כדאית' ר"פ כל הפסולין ועיין להשע"ה בה' ביאת מקדש דמ"א ע"ב שהוכיח מדברי הגמ' ביבמות דאפי' שהשחי' כשירה בזר מ"מ אם זר שחט קרבן בשבת חייב ע"ש וק"ק בגמ' בעל מום אמאי לא אחמור עליה בשריפה כיון דלא אשתראי שבת לגביה וריבה בהם מצות יתירו' ויש ליישב:
ברש"י בד"ה פסלה וכו' ב' חילולין במשמע וכו' עכ"ל וכ"ה בגמרא בפ"ק דתמורה ד"ו ע"ב ומהרש"ל הק' דמברייתא בפ' ע"י נר' דמפיק ליה מדכתיב לא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל ע"ש וזרעו נפיק מפשטיה דקרא דכתיב זרעו ומדכתיב לשון חילול לרבות מי שהיה כשר ונתחלל ול"ק מ"ש מהרש"א ולפ"ד מהרש"א דלא מיתוקם כלל למדרש מי שהיה כשר ונתחלל מלישנא דחילול ק' ממ"ש התוס' שם בתמורה דהכריחו דלרבא דריש דתפסי קדושין מדכתי' למד יתירא דלא יחלל ולפ"ד מהרש"א דאצט' למד יתירא לזרעו קשייא לרבא מנ"ל למדרש דתפסי קדושין הא אצט' קרא למפסל זרעו אלא ע"כ דלרבא מפיק לה מלשון חילול מי שהיה כשר נתחלל ולאביי מפיק מלמד יתירא ומפרש להבריי' דפ' ע"י כדברי מהרש"א ועיין לה' שע"ה בה' א"ב דקל"א : ע"ב ע"ש ודו"ק:
דף נא:
תוס' בד"ה לאחיו וכו' ה"מ היכא דמעידין נמי על הבועל עכ"ל ולכך אצט' היא ולא זוממיה לאשמעי' אפי' היכא דאין מעידין על הבועל דע"כ לזוממיה אתא קרא דאי לבועלה לא אצטריך דכיון דכתיב לאחיו דדרשי' ולא לאחותו ממילא שמעי' דדין אחיו חלוק מאחותו ולא אצטריך היא אלא לזוממיה ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:
דף נב.
גמ' ונילף מפרים הנשרפין וכו' יל"ד א"כ ג"ש למ"ל הא סתם שריפה היא חבילי זמורות וכמ"ש רש"י במתניתין בסברת הצדוקים וי"ל משום דלא נימא מסברא ברור לו מיתה יפה ולא ס"ד השתא סברא דלא הוי שריפה כלל עד לבסוף:
דף נב:
גמ' ואימא שריפה וכו' במ"ש מהרש"א בב' התירוצים הראשונים לקושייתו יתורץ קושיית התוס' בד"ה קמפלגי ומה שהכריח מהרש"א דאל"ה מנ"ל לר' יונתן לחלוק נימא דר"י הכי ס"ל ולאפוקי שריפה קאתי ע"ש אין זה הכרח דר' יאשיה קאמר או אינו אלא באחת מכל מיתות וכו':
פירש"י בד"ה אלה וכו' דד' מיתות כסדרן וכו' עכ"ל לפי"ז ידעינן דקלה היא מכסדרן וזה סותר למ"ש לקמן דנ"ג בד"ה ארבע ע"ש:
גמ' ר' אומר נאמר מיתה וכו' מק' משמא דמוה"ר מהרי"ט ז"ל מנ"ל דמיתת ב"ד היא נימא מיתת בי"ש מהאי ילפותא גופה ואי ג"ש מיתה מיתה היא י"ל דאי מיתה בי"ש למ"ל ג"ש הא ס"ל לר"י נמי דאי אתה רשאי למושכה להחמיר כדמשמע בסמוך וודאי מיתה בי"ש קיל ממיתת ב"ד מיהו אכתי לר' יאשיה נימא מיתה בי"ש היא ונ"ל דע"כ אשת איש מיתת ב"ד היא מדרשא דלאחיו ולא לאחותו לעיל דנ"א ע"ב ע"ש בתוס' ורבי יאשיה ס"ל נשואה יצתה לשריפה כתיב ועשיתם לו כאשר זמם וי"מ עוד דבא"א כתיב אח"ך ובערת הרע מקרבך ועוד אי מיתה בי"ש לא אצט' קרא כלל דכבר כתיב כרת בא"א מהיקישא דר' יונה כדאי' בריש כריתות:
דף נג.
גמ' במאי גמרי במות יומתו או בדמיהם וכו' ולא שמיע ליה ברייתא דפ"ק דכריתות ד"ד ע"א דקתני נאמר כאן דמיהם בם וכו' ע"ש:
תוס' בד"ה קמפלגי וכו' דמוקי ר' כרי"ש וכו' עכ"ל י"מ דהתם מפיק מקרא דכי תחל דבביאה שניה דהוי כנשואין בחנק וא"כ ל"ק אימא שריפה וי"ל דק' אימא שריפה וה"ק קרא כי תחל דבביאה א' הוא דיצתה מכלל בת ישראל אבל בביאה שנייה לא יצתה ואשמעי' קרא דלא נימא יצתה אפי' נשואה וממילא שמעי' דנשואה בת ישראל אינה בשריפה ואשמעי' קרא דארוסה לבד הוא דיצתה אבל נשואה אה"נ דהוי בשריפה אפי' בת ישראל והא דקתני בחנק היינו אחר דידעי' דבת ישראל נשואה בחנק:
בד"ה דאי וכו' תימא א"כ ג"ש מאי אהני וכו' עכ"ל לפמ"ש מהרש"א דגבי מכה אביו דקאמר ליגמרו מא"א לאו בג"ש קאמר דהג"ש אתי לשאר נסקלין ע"ש קשה דא"כ מאי מק' התוס' נימא דכונת הגמרא דנוקמה להג"ש לאחת משאר נסקלין לבד אבל שאר נסקלין ליגמרו מא"א משום דאי אתה רשאי ולאו בג"ש קאמר ואין לו' הי מנייהו מפקת דא"כ גם גבי מכה אביו נימא בסקילה כמו שאר נסקלין דהי מנייהו מפקת ועוד לפ"ד מאי מקשי' התוס' הא אפי' אי שאר נסקלין גמרי מא"א אצטריך ג"ש לכלתו לאחר מיתה כמ"ש התוס' לקמן דנ"ד בד"ה לומר לך וכו' ע"ש:
פירש"י בד"ה איסו' מצוה וכו' מיבמתו יבמתו וכו' גזירה ביאה א' וכו' עכ"ל. הנה בגמ' שם פריך מן הארוסין תתיבם דאתי עשה ודחי ל"ת ומשני א"ק יבמתו ומותיב ליה מברייתא ומסיק א"ר גזירה ביאה א' וכו' וכתבו התוס' בד"ה גזירה אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נ"ל מיבמתו אפי' אליבא דרבא דמסיק דטעמא משום גזירה ונר' לדעתם דמאי דלא נ"ל לרבא גם מן הארוסין מקרא דיבמתו משום דמ"ל דקרא דיבמתו לא אתי אלא לאלמנה מן הנשואין דעולה לחליצה דכן משמעות המקרא ולאו לאשמועינן דאין עולה ליבום ולכך אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נ"ל מיבמתו דהו"א דאינו עולה לחליצה כיון דאינה עולה ליבום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ואשמועי' קרא דחולצת אבל מן הארוסין לא נ"ל מיבמתו דאינה מתיבמ' והגמ' מעיקרא מפיק מניה הכל דאשמועינן חליצה ואשמועי' יבום כמ"ש התוס' שם בד"ה מסתברא ובזה י"ל מ"ש התוס' שם בד"ה בשלמא די"ל דפשיט"ל להגמ' דמן הנשואין מקרא דיבמתו נ"ל דכן משמעות הקרא ולא אתי למן הארוסין אלא דהתוס' לא ניחא להו בהכי משום דא"כ כל הך שקלא וטרייא דהגמ' שם דפריך א"ה אפי' חייבי כריתות וכו' שייכא גם לדעת המק' וע"ש בתוס' בד"ה א"ה ע"ש ומעתה דברי רש"י כאן א"ש באוקמתא דרבא ואצט' קרא דיבמתו לאלמנה מן הנשואין דהא קתני איסור קדושה אלמנה לכ"ג וקפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ל"ש מן הארוסין וניחא בזה מ"ש התוס' לקמן בד"ה וחייבי ע"ש דאלמנה מן הנשואין וח"כ כי הדדי נינהו לר"י דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וע"ש בגמ' דיבמות ועיין במהרש"א כאן:
דף נג:
תוס' בד"ה לדבריו וכו' הומ"ל דסבר וכו' עכ"ל אין להקשות הא ע"כ. דס"ל לר"י כרע"ק דאין קדושין תופסין בח"ל מדאמר ביבמות דמ"ז אי אתה נאמן לפסול את בניך כמ"ש התוס' שם ע"ש דמ"מ מכח קושי' אחרת הוא דצ"ל לדבריו דת"ק קאמר ולאו מכח קושיית הגמ' כאן:
דף נד.
גמ' או אינו אלא ערות אביך ממש נאמר כאן וכו' ונאמ' להלן ערות אביו גלה וכו' מ"ש הרא"ם והביאו מהרש"א אמאי לא יליף ג"ש דערות אשת אביך ע"ש ל"ק דא"כ ג"ש דסיפא דברייתא דיליף עונש מאזהרה ג"ש אחרת ולא נתקבלה אלא ג"ש אחת:
גמ' ומר סבר אין עונשין מן הדין מק' מכאן למ"ש הריטב"א בחי' למס' מכות די"ד ע"א דבקרבן עונשין ולק"מ דהתם שאני דעונש כל א' מפורש בתורה ולא ילפי' בק"ו אלא חיוב קרבן על כל א' בזה הוא שכ' דבקרבן עמ"ה דעיקר הלימוד הוא לקרבן אבל הכא עונש אביו אינו כתוב בתורה כלל וילפי' ליה בק"ו וכיון דעיקר הלימוד הוא לעונש והקרבן נמשך ממנו בכה"ג אין עמ"ה:
גמ' ולחייב נמי משום אשת בנו והיינו משום דכתיבי תרי לאוין בכלתו ואשת בנו כדפירש"י ואפילו לפ"ז פריך שפיר הגמ' לעיל אלא מעתה וכו' דל"ל ערותה למעוטי דלא מחייב משום אשת בנו דהא קרא בהדיא מחייב ליה משום אשת בנו ומשני הגמ' כיון דכתיב היא גלי לן קרא דהיא כלתו היא אשת בנו אבל בלא קרא דהיא פשט הכתוב לחייב משום כלתו ואשת בנו ועיין במהרש"א:
דף נד:
גמ' בין גדולה בין קטנה לעיל גבי זכר פי' רש"י אשמועי' דלא בעי' תרוייהו בני עונשין וק' הכא גבי בהמה דאפי' גדולה לאו בת עונשין מאי איכא למי' וי"ל דבבהמה קמ"ל אפילו קטנה כ"כ דסד"א דלאו ביאה כלל אבל גבי זכר אי קטן כ"כ לא מחייב דלא שמה ביאה כדתניא לקמן בסמוך:
גמ' אזהרה מנין ת"ל ובכל בהמה מפירש"י בד"ה אזהרה נראה דל"ג ליה אלא ה"ג אזהרה מנין ת"ל לא יהיה קדש ולא תניא בהאי ברייתא כדקתני בבריי' דלעיל גבי זכר:
תוס' בד"ה עשו וכו' כל עריות נמי לחייב ב' : וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דר"ל בא על אביו והביא אביו עליו ע"ש. ולכאורה דברי תימה הן דבא על אביו והביא אביו עליו חייב ג' בין אי לא יהיה קדש משתעי באביו בין לא משתעי באביו דהיינו תרי דבא על. זכור והביא זכור עליו וחד דבא על אביו ולעולם ל"מ יותר מג' דאפי' משתעי באביו מ"מ הביא עליו והביא זכור עליו לא מחייב אלא חדא דחד לאו הוא דלא יהיה קדש וי"ל דנ"מ בהזיד בזכר ושגג באביו דל"מ קרבן אלא על אביו ומק' התוספות שפיר דבכה"ג לחייב ב' משום דבא על אביו והביא אביו עליו:
דף נה.
גמ' אמר ר"ש תניתוה ומה אילנות וכו' ק"ל מדאמרי' במס' ע"א ד"ע ע"ב אקרא דואשריהם תשרפון הא אין אדם אוסר דבר שאין שלו אלא מדפלחו לעגל גילו דעתייהו דניחא להו בע"א וגויים שליחותייהו עבדי ולכך לא סגי להו בביטול דהו"ל ע"א של ישראל ע"ש. וא"כ איכא קלון דאע"ג דלא פלחו להו ישר' מ"מ ע"י נזכר דישר' פלחו לעגל ומאי פשיט ר"ש וי"ל דר"ש מוכיח מדלא. קתני בברייתא טעמא דקלון משמע דבתקלה סגי. ובהכי ניחא מאי דאיכא למידק בסמוך דקאמר והרי אילנות דאין קלונן מרובה משמע דאיכא קלון קצת אלא דאין מרובה והא בכולה שמעתין מוכח דבנעבד דגוי ליכא קלון כלל ועפי"ה ניחא מיהו מפירש"י מוכח דלאו מלישנא דברייתא פשיט ר"ש אלא משום דבגוי ליכא קלון כלל והדק"ל ויש ליישב:
גמ' דישראל גופיה ליתסר מידי דהוה ארביעה וכו' ר"ל דברביעה מיתסרא ע"י דמקטלא אבל אי לא מקטלא לא מיתסרא כמו שהוכיח הט"ז בי"ד סימן קכ"ג ועיין לה' בית יעקב סי' קי"ח ע"ש:
דף נה:
פירש"י בד"ה קנאה ליורשה וכו' כ' מהרש"א דלעיל גבי בת ג"ש לא כ' ליורשה משום דאפי' לטמא לה קנאה משא"כ כאן וע"ש בתוס' בקדושין די"ט ע"א שכ' בשם רש"י דבבן ט' נמי קנאה ליטמא לה ע"ש:
דף נו.
תוס' בד"ה אינה וכו' ביבמה שזנתה וכו' עכ"ל ר"ל ביבמה שנתיבמה וזינתה אחר שנתיבמ' ואע"פ שהיא שומרת יבם החמירו עליה כמו אחר שנתיבמה אבל מדינא שומרת יבם שזינתה ל"מ מיתה:
דף נז.
גמ' אי משום דאיתרבי מאיש איש וכו' על ד' מצות וכו' לעיל דפריך איש איש למ"ל היינו לרבנן כמ"ש מהרש"א אבל אין לומר דלעיל פריך לר"י נפחא דמוקי לברייתא כר"מ ואי איתא לוקמה כרבנן וברייתא לענין מיתה קמרבי מאיש איש ולא לכנויים דהא ליתא דא"כ לא הו"ל לברייתא למינקט לישנא דמוזהרין כיון דעיקר הדרשא היא לחייב מיתה:
פירש"י בד"ה משום וכו' אבל עובר בלאו וכו' עכ"ל לא היה צריך לזה אלא דפטור אבל אסור מדרבנן ככל פיטורי דשבת דפטור אבל אסור מדרבנן ויש ליישב:
בד"ה נהרג וכו' דהיינו ש"ח וכו' עכ"ל עמ"ש ץ מהרש"א וי"ל דס"ל כמ"ש מהרשד"ם לדעת הר"מ דאיסור שפחה לישראל הוא מדרבנן ולא יהיה קדש אסמכתא הוא והכא אקרא קאי ומשמע דישר' בישראל אסור מדאורייתא מיהו מגמ' לקמן דנ"ט נראה דהא דקתני גבי גזל ישר' בישראל אסור בפחות משו"פ מדרבנן הוא דאסור דאי מדאורייתא מאי פריך והרי גזל הא גזל בישראל נמי איכא איסורא מדאורייתא במו ח"ש דלא ניתנו שיעורין אלא לישראל וכמ"ש התוס' בחולין דל"ג ע"א ע"ש ועיין להלח"מ בריש ה' גזילה:
דף נז:
גמ' הוי אומר זה עובר וכו' ולעיל דפריך ואידך קטליהו הוא מגלי הו"מ לשנויי דאתי קרא לעובר אלא דבעי לאוקומי ככ"ע:
גמ' התם בעדיות דידהו ה"ה דהומ"ל הכא בחייב כריתות וכרבנן דלקמן דע"כ ברייתא דלא כר"מ דהא ר"מ לא דריש איש איש כמ"ש התוס' בסמוך אלא דבעי לשנויי הכי משום סיפא כדקאמ' כדקתני סיפא וכו':
פירש"י בד"ה דלדידהו וכו' אבל א"צ עדה וכו' דלא גרע וכו' עכ"ל הכי מסתבר' ליה דגם בכה"ג אמרי' דלא גרע וכ"מ מגמ' לקמן דפריך נחשוב נכנסה לחופה ומשני האי תנא דבי מנשה ואי איתא אכתי ק' נחשוב נכנסה לחופה ולענין דבעי עדה ועדים והתראה:
תוס' בד"ה ואי בדינא וכו' הומ"ל האי תנא דבי מנשה וכו' עכ"ל י"ל דאם כן מאי קמ"ל ברייתא דקתני על א"א נידון בחנק פשיטא כיון דדינא דידן ודינא דידהו שוין:
דף נח.
בד"ה נשא וכו' ואי משום שמא יאמרו אמאי שרי התם מן האב ומן האם וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ובמאי דקאמר הגמ' שם מן האב ולא מן האם כ"ע ל"פ דשרי אין להוכיח כלום דההיא אפי' רבנן מודו דמן האב לחוד שרי כדכתיב ויקח עמרם וכו' כדבסמוך:
בא"ד אבל משום איחלופי ליכא למגזר בקורבת האב וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וי"ל דהכא שכ' התוס' ליכא למגזר משום איחלופו בקרובת האב היינו בהורתו ולידתו שלא בקדושה דוקא אבל בסמוך שכ' דלא פריך לר"מ מאחות אביו שכו' היינו בלידתו בקדושה דביה מיירי בברייתא וכיון דאיכא קורבה דאחר הגירות מדאורייתא אתי לאחלופי דלא ידעי דקורבה דמצד האב לאו קורבה כיון דאיכא קורבה דמצד האם דהוי קורבא מדאורייתא:
דף נח:
גמ' שנאמר מוקש אדם וכו' לשי' רש"י לקמן דר"מ ל"ל אתם קרויין אדם ולא מפליג בין אדם להאדם גם האי דרשא לא אתייא אלא כמ"ד אתם קרויין אדם ואין א"הע קרויין אדם:
דף נט.
גמ' והרי יפ"ת וכו' עמ"ש מהרש"א דסוגיין אזלא אליבא דמ"ד גזל הגוי אסור ע"ש ומדברי רש"י לעיל דנ"ז ע"א נר' דאפי' למ"ד אסור אינו אלא מדרבנן ע"ש גבי כיוצא בו דגזל ועיין להשע"ה גם אכתי ק' למ"ד מותר מגזל וצ"ל דלמ"ד מותר ל"ל מי איכא מידי וכו' וכמ"ש התוס' בפ"ב דחולין דל"ג דלר"ל ל"ל מי איכא מידי וכו' וא"כ להך מ"ד ע"כ דס"ל דנאמרה ולא נשנית לב"נ נאמרה ולא לישראל וס"ל דב"נ מצווין על פו"ר ועיין למהרש"א בריש חגיגה ובחידושינו בפסחים דכ"ב ע"א ובמ"א כתבתי בזה:
תוס' בד"ה ורבנן כמ"ד א"נ אלא בטהורין עכ"ל ק"ק אמאי לא כ' דאתיא אפי' כמ"ד נוהג בטמאין וסיימו ר"י דהתם דס"ל איסור חל על איסור ואייתר ליה האי קרא לדם הקזה וכדאיתא התם דלא אצט' קרא אלא לר"א ע"ש:
דף נט:
גמ' דכתיב ואתם פרו ורבו וכו' עמ"ש מהרש"א ולקושייתו האחרונה י"ל כיון דגלי פרה ורבה דהאיש הוא דמחוייב א"כ פרו ורבו דגבי נח קאי אנח ובניו ולא הוק"ל להתוס' אלא מפרו ורבו דכתיב גבי אדם דמדבר עם אדם וחוה לחוד ולהכי הוכרחו לומר דההוא לברכה:
גמ' מיתיבי ורדו בדגת הים וכו' ק"ק מאי פריך הא לא קאמר דלא הותר לאדם הא' אלא בשר אבל דגים שרי דהא נ"ל מולא חית הארץ לכם אבל דגים אה"נ דשרי מהאי קרא דורדו בדגת הים וי"ל דהכי פריך דכיון דלא שייך מלאכה בדגים וע"כ לאכילה ומדהא לאכילה עופות דסיפא דקרא נמי לאכילה וק' מסיפא דקרא ומשני למלאכה ופריך מעופות גופייהו ובדין הוא דהו"ל למפרך מתחילה מעופות אלא דנקט הכי לפום סדרא דקרא:
תוס' בד"ה והא פו"ר וכו' מצווה שלא להשחית זרע עכ"ל המש"ל בה' מלכים כ' דלפמ"ש רש"י לעיל גבי דינין דמשום דעשית עול אזהרה בפ"ע הוא דחשיב לה בהדי ז' מצות ע"כ לא ס"ל כדברי התוס' דהא לא דמי לדינין ע"ש וא"כ לשי' רש"י קושית התוס' מהיכא פסיקא ליה להגמ' דב"נ לא מצווין בפו"ר ונר' לי דפסיקא ליה להגמ' הכי ממתני' דפרק השולח דמי שחציו עבד וכו' דקתני ליבטל והלא לא נברא וכו' שנא' לא תהו בראה וכ' התוספות שם ובריש חגיגה ובכ"מ לחד תי' דהא דלא נקט עשה דפו"ר משום דפו"ר לא שייך בצד עבדות ולהכי נקט לא תהו בראה דשייך גם בצד עבדות ע"ש וא"כ שמעי' מהך מתניתין דב"נ ל"מ בפו"ר:
דף ס.
גמ' כל שישנו בכלל מכשפה וכו' הקשה ה' דברי אמת בקו' מכאן עמ"ש התוס' במנחות דמ"ג ע"א דלא אמרי' כל שישנו וכו' אלא היכא דכתיבי בחד קרא ע"ש והרי כאן כתיבי בתרי קראי ודרשי' כל שישנו ע"ש ונ"ל דלא כ"כ התוס' אלא היכא דשייכי להדדי כמו מצה וחמץ וכלאים וציצית דשרי כלאים בציצית אבל הכא דלא שייכי להדדי למה נסמכו אי לאו לדרשא ולכך דרשי' בכה"ג סמוכים אפי' בתרי קראי:
תוס' בד"ה חקים וכו' והא דפריך אלא מעתה וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל הא ליכא למדרש במרה דאכולהו מצות קאי ודוקא בקרא דאת חקתי תשמרו הוא דאמרינן דאי לאו למינהו הוה דרשי' שחקקתי במרה ע"ש. וי"ל דלפום ס"ד דהשתא אי לאו למינהו לא דרשי' כלל חקקתי ולא כ' התוס' דהוה דרשי' במרה אלא למסקנא דהכא שני קרא דכתב את חקתי ברישא דע"כ אתא לדרשא מדשני קרא בדיבוריה ולכך הוצרך לומר שחקקתי במרה אבל לפום ס"ד דליכא שום שינוי אי לאו למינהו אינו מוכרח לדרוש שום דרשא:
דף ס:
בד"ה וליחשוב וכו' אבל ר"נ וכו' עכ"ל עיין להתוס' בפ"ב דע"ז דכ"ט ע"ב ע"ש:
דף סא.
גמ' למאי דקאמר ליה רבא וכו' איכא יעבדו למעוטי מאי וכו' ובברייתא גופה דקתני יכול שאני מרבה המגפף וכו' דהיינו נימא השתחואה יצתה ללמד על הכלל לא ק"ל להגמ' א"כ איכה יעבדו למעוטי מאי די"ל דאה"נ דהוה מצי למתני ת"ל איכה יעבדו אלא דנקט ת"ל זובח משום דמייתי ליה ברישא דברייתא וחד מתרי נקט:
גמ' אלא הא דאמר ר"א מנין לזובח וכו' אין להקשו' נימא דאצט' לא יזבחו לפוער למרקוליס לאוקמ' בלאו דאע"פ שנתמעט מהיכא יעבדו היינו דמיעטיה מאזהרת מיתה דבתריה כתיב מיתה כי היכי דלא נחייב מיתה ואוקמיה בלאו לחודיה די"ל דא"כ הו"ל לכתוב המיעוט במיתה גופה לחוד ולא לכתוב לא יזבחו והיה נכלל בכלל הלאו של אזהרת המיתה כיון דלא מיעטיה אלא ממיתה ועיין לקמן בחי' בדס"ג ע"א מ"ש בגמ' כאן:
תוס' בד"ה איכה וכו' וע"כ איכה יעבדו לרבויי וכו' עכ"ל. כ' מהרש"א דהומ"ל לרבויי מגפף ע"ש ואע"ג דנ"ל מגפף מלא תעבדם כדפירש"י במתני' מ"מ אצט' תרי קראי לכדרכה ושלא כדרכה ולדברי הסמ"ג שהביא מהרש"א במתני' דמתרי לא תעבדם נ"ל גם פוער לפעור נ"ל מהתם דקרא סתמ' כתיב וע"כ התוס' לא ס"ל כהסמ"ג:
דף סא:
גמ' אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם וכו' כ' מהרש"א ז"ל דאע"ג דלא אתרבי אלא ללאו ס"ל להגמ' כיון דרבי קרא דהוי ע"א גם מיתה חייב ולעיל דממעטי' מגפף ממיתה אע"ג דאתרבי ללאו היינו משום דיצתה זביחה ללמד ע"ש. ולפ"ד י"ל דמאי דקתני ברייתא לעיל יכול שאני מרבה מגפף וכו' לאו היינו מכח דיצתה השתחואה ללמד אלא דה"ק יכול כשם שריבתה תורה מגפף ללאו איתרבי גם למיתה דהא אכתי לא אמרי' יצתה זביחה ללמד כדקתני ת"ל זביחה ובהכי ניחא מאי דאמרי' לעיל למאי דקאמר רבה יצתה השתחואה איכה יעבדו למעוטי מאי ולא ק"ל בגופא דברייתא דקתני יכול שאני מרבה מגפף ועמ"ש בזה לעיל ולפי"ם ניחא שפיר דברייתא לאו משום דיצתה השתחואה קאמר ואיכא לאוקומה שפיר בפוער לזובחים מיהו רש"י לעיל בברייתא פי' דהיינו משום דיצתה השתחואה ואי איתא לדברי מהרש"א א"צ לפרש משום דיצתה השתחואה וי"ל דכיון דהשתחואה כתיב בה גם מיתה שמעי' דהיכא דלא כתיב אלא לאו לית ביה מיתה הוכרח רש"י לפ' משום דיצתה השתחואה ללמה וכו':
תוס' בד"ה רבא וכו' רבא לטעמיה וכו' עכ"ל לפ"ז רבא לא מיירי אלא בצנעא וברייתא דנעבד כהמן משמע ליה להגמ' דלאו כהמן דבפרהסיא הוה דאי הכי אפי' בשאר עבירות ולאו בע"ז לחוד גם להאי תי' צ"ל דמאהבה דפטר רבא מט"א הוא משום דלאו עבודה היא ומאהבה ומיראה דקאמר לאו מחד טעמא הם ועמ"ש מהרש"ל ז"ל:
דף סב.
גמ' אבות זבוח וקיטור ניסוך והשתחואה דקדק מהרש"א הא השתא קיימי' אי השתחואה ללאו יצתה ע"ש וי"ל דמאי דיצתה ללאו היינו שלא כדרכה אבל כדרכה לא גרע ממגפף ומנשק והשתחוואה דנקט הכא בכדרכה מיירי ועיין להתוס' לקמן ריש דס"ג:
גמ' חילוק מלאכות דעכו"ם נמי ת"ל מאחת מהנה וכו' י"ל דכל זה מדברי רב יוסף דפריך עוד אדר' אבא דת"ל חילוק עבודות מאחת מהנה ועיין למהרש"א בפירש"י:
גמ' אלא לרבא דאמר פטור מא"ל לפי' הי"מ שכ' התוס' לעיל דרבא מודה בסתם עכו"ם הומ"ל בסתם עכו"ם אלא דבלא"ה מהני לה שפיר:
דף סב:
גמ' הניחא לאביי אלא לרבא וכו' לפי' הי"מ שכ' התוס' לעיל דרבא מודה בסתם עכו"ם קשה נוקמה בסתם עכו"ם וי"ל דבלא"ה אוקמת' זו דמאהבה ומיראה דחויה היא דא"כ אפי' בשבת חייב כדפריך בתר הכי באומר מותר וכ"כ התוס' בשבת דמ"ש הניחא לאביי לאו ניחותא ממש היא ובהכי ניחא מאי דק' לאביי אמאי א"ל ר"י פוק תני לברא הא מיתוקמי שפיר כולם בעכו"ם ובמאהבה ומיראה מיהו בזה י"ל דלאביי ל"מ לאוקומה בעכו"ם דהא אביי ס"ל לקמן השתחואה לחלק יצתה:
תוס' בד"ה רישא וכו' לוקמה בשאר מצות כמו בנרבע וכו' עכ"ל וסיפא בחלב ונרבע וחלב שאר מצות מקרו לגבי ע"א ובשוחט וזורק בחוץ לא ניחא לאוקומה הכי כיון דמשכחת לה בגופיה משא"כ אי מוקמי' רישא בנרבע אז סיפא כיון דלא משכחת לה בנרבע מיתוקמא שפיר בשאר מצות ועיין למהר"ם:
בד"ה להגביה וכו' ת"ל מכה וכו' עכ"ל. אין להק' לימא שמואל כר"י ס"ל דלא דריש בה למתעס' די"ל א"כ אמאי אצט' בחלבים לטעמא דנהנה ותי' דה"ק בשבת פטור אף על פי שנהנה וקרא דבה אצט' לשאר אסורין דלא נפקי ממלאכת מחשבת:
דף סג.
פירש"י בד"ה אבל וכו' לא תלכו וכו' א"נ אל תפנו וכו' עכ"ל כתב מהרש"א דדבריו אלה למאן דדריש לא תעבדם לעשאן כולן עבודה א' ומ"ש במתני' מלא תעבדם היינו למ"ד השתחואה לחלק יצתה ע"ש וקשה דלמ"ד נמי לחלק אמאי לא נ"ל מגפף מהני קראי דמייתי רש"י כאן ועוד דרש"י בסמוך בד"ה לדבריו כ' לאביי דס"ל לחלק לא תעבדם ללאוי יתירי ע"כ נר' דדברי רש"י במתני' וכאן ב' פירושים הם וכלומר א"נ וה"ק נ"ל מלא תעבדם והני קראי ללאוי יתירי א"נ נ"ל מהני קראי ולא תעבדם ללאוי יתירי ועפי"ז ניחא לי מאי דק' בגמ' לעיל דס"א ע"א דפריך לא יזבחו למ"ל והקשו התוס' בזבחים הביא דבריהם מהרש"א שם נימא דאצט' לאזהרה למחשבין מעבודה לעבודה וחי' דנ"ל מלא תעבדם ע"ש וק' מאי פריך הגמ' ולא יזבחו למ"ל נימא דמאן דפריך אימא השתחואה יצתה ללמד על הכלל ה"ל לא תעבדם לעשאן כולן עבודה אחת כדר' אמי ולא וזבחי לאזהרת מחשבין מעבודה לעבודה ועפי"ה י"ל אייתר לן הני קראי דמייתי רש"י כאן ונ"ל מינייהו שפיר אזהרה למחשבין מעבודה לעבודה דלמאן דדריש עשאן כולן עבודה לית ליה דאתו ללאוי יתירי:
דף סג:
גמ' והא היכא כתיבא דכתוב כרע בל וכו' מוכח להדיא דמאי דאמרינן כל ע"א הכתובה בתורה לאו דוקא בתורה אלא אפילו בנביאים ומכאן מק' עמ"ש ה' יערות דבש דמ"ש בגמ' בשבת המן מן התורה מנין היינו משום דהמן הוא גופיה ע"א כדאמרי' לעיל נעבד כהמן וע"ז שואל הגמ' המן מן התורה מנין כדי שיהיה שרי להזכירו ע"ש והרי מוכח מכאן דסגי אי מוזכר בנביאים והמן מוזכר במגילה ומה צורך להביא מן התורה וי"ל דהגמ' שואל על הזמן ההוא של מרדכי ואסתר היכי היו מזכירין אותו מרדכי ואסתר והא לא הוזכר בתירה מקודם:
דף סד.
תוס' בד"ה אף ע"ג וכו' ולעובד' בבזוי וכו' עכ"ל כתב מהרש"א דה"ד לענין סקילה אבל מ"מ חייב חטאת מעובדא דרב מנשה ע"ש ולפ"ד מאי דס"ל לרבא מאהבה ומיראה פטור היינו פטור ממיתה אבל חייב חטאת דהא כתבו התו' דמכוין לבזויי גרע מעובד' מאהבה ומיראה וק' דא"כ מאי פריך לעיל לרבא מבריית' דפר כהן משיח ומברייתא דחומר בע"א משאר מצות ועמ"ש לעיל על דברי הי"מ שכ' התוס' לעיל דס"א ע"ב בד"ה רבא. גם מ"ש מהרש"א דהר"מ מפ' למשנתנו בחטאת מיירי ע"ש ליתא דבגמ' לעיל גבי האומר אלי אתה מבואר להדיא דמתניתין בקטלא מיירי ובכוונת התוס' נ"ל עיקר דבמכוין לבזויי לית ביה לא סקילה ולא חטאת אלא איסור' בעלמא ורבא דאמר מאהבה ומיראה פטור פטור אבל אסור כפיטורי דשבת. ודע דלהי"מ שכ' התוס' לעיל דרבא מודה בסתם עכו"ם לא מוכחי התוס' כאן מידי מדס"ל לרבא מאהבה ומיראה פטור:
דף סד:
גמ' העביר כל זרעו פטור כתב מהרש"א עפי"ד הסמ"ג דטעמא דאמרי' בעלמא אין עונשין מ"ה משום דלא תסגי ליה ע"ש וק' דא"כ היכי אמרי' לקמן בפ' הנשרפין דע"ו ע"א דילפי' בתו דבשריפה מק"ו דבת בתו דכיון דגלוי מילתא עונשין מ"ה ע"ש ולפ"ד מהרש"א נימא דבתו שהיא קרובה לו ביותר לא תסגי ליה במיתה גם לפ"ד הסמ"ג לא מק' התוס' בשמעתין דלחייב מקמא מידי דנימא דכי גמר כל זרעו לא תסגי ליה אלא ע"כ דלית להו האי סברא כלל וטעמא דאין עמ"ה כמ"ש בעלי הכללים משום דאפשר דאיכא שום פירכא ובדבר שהוא גילוי מילתא ליכא למיפרך מידי:
גמ' אין לי אלא זרע כשר וכו' עיין להשע"ה בפ"ו מה' עכו"ם ע"ש:
גמ' ולמ"ד מולך עכו"ם כרת במולך למ"ל וכו' הומ"ל דתרי קראי בשלא כדרכה לעולם הזה ולעוה"ב וכמ"ש התוס' בד"ה וכי אלא משום דלרי"ש דבסמוך ע"כ צ"ל דאחת למעביר בנו שלא כדרכה נקט נמי הכא הכי:
דף סה.
תוס' בד"ה מאן וכו' תימה הא ל"מ רע"ק במגדף אלא משום דכתיב וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל נימא דהתם שאני דגלי באומר אלי אתה דחייב משום דאתקש לזביחה ועוד השתחואה גופה איתקש לזביחה בההוא קרא ע"ש וי"ל במ"ש התוס' בתחילת הסוגיא דלא איתקש אלא בכדרכה ואם כן י"ל דדוקא בכדרכה הוא דלא בעי מעשה וברייתא דהכא דקתני זיבוח וקיטור וכו' ולא תני מרקוליס ושאר עבודות דאית בהו מעשה משמע דנקט עבודות דמחייב עלייהו אפי' שלא כדרכה וע"ז מק' התוס' השתחואה שלא כדרכה דלא איתקש ולא כתיב כרת במקום קרבן אמאי מחייב ובהכי ניחא הא דלא מוקי ר"ל ברייתא הלזו אפילו כרבנן ומשום דאיתקש ועיין במהרש"א לעיל בשמעתא דהאומר אלי אתה ע"ש:
דף סה:
גמ' שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול. לגי' זו מוכח דעקימת שפתיו הוי מעשה לר"י ודוקא במגדף דישנו בלב וי"מ לפי"ז בגמ' לעיל דס"ג דפריך אר"א דאמר בכולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו וכו' נודר בשמו נמי לאו שאב"מ ומאי פריך נימא דכר"י ס"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה ול"ק דדוקא לענין חטאת הוא דהוי מעשה אבל לענין לאו שאב"מ עקימת שפתיו לא הוי מעשה ודוקא בחסימה הוא דלקי משום דבדיבוריה עביד מעשה וכדאיתא בריש תמורה והגמ' דפריך הכא מחסמה בקול מב"ש פריך:
תוס' בד"ה הואיל וכו' מאי משני מכל הני וכו' עכ"ל משמע דלשינוייא דישנן בקול ניחא מכל הני וקשה הא לגירסא זו ע"כ דישנן בקול היינו ע"י השמעת ב"ד כדפירש"י ומקלל אביו ואמו מה קול צריך ונ"ל דמקלל אביו ואמו ל"מ עד שישמעו הקללה אביו ואמו או אחרים דלא הוי ביזוי אלא בכה"ג:
דף סו.
גמ' א"כ לכתוב רחמנא לא תקל כתב מהרש"א דבדיין לוקה משום דאתי מבינייא מנשיא וחרש ע"ש וי"ל מנ"ל דדיין הוא דמייתר ואתי מבינייא ולקי דילמא נשיא הוא דמייתר ואתי מדיין וחרש ואז בדיין אינו לוקה דהוי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד וי"ל אי ילפינן הכי אז גם בנשיא אינו לוקה דהא מדיין הוא דאתי וכלל הוא בכל התורה דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומר' לחומרא מקשי' ולאו משום ספיקא הוא אלא מידה היא בתורה וכמ"ש התוס' בריש ב"ק ע"ש. וה"ה בכל לימוד כק"ו ובינייא אמרינן הכי ולכך אית לן למימר דדיין הוא דמייתר ואתי מבינייא מנשיא וחרש ואז לוקה בשניהם בנשיא ודיין מיהו אכתי קשה ע"ד מהרש"א דהא דבר דאתי מבינייא נמי לא לקי דבכה"ג נמי אין מזהירין מ"ה דחד טעמא אית להו ודוקא בהיקישא הוא דמזהירין:
דף סו:
תוס' בד"ה עד וכו' וק' הקשה להו לרבנן דמחייבי אפי' סקילה וכו' עכ"ל ז"ל קושיתם הלזו במ"ש לקמן בד"ה ואי שהק' לר"מ הא מבע"ל להשני בחנק ותי' תרתי ש"מ והשתא י"ל לרבנן לא פריך משום דכתיב לבדו ע"כ ומתו גם שניהם לדרשא אחריתי אבל לר"מ דמבע"ל להב' בחנק פריך שפיר והכתיב ומתו גם שניהם והדר קאמר מ"ט שתיק רב נימא לבדו ותרתי ש"מ:
בא"ד וי"ל לרבנן וכו' דבנשואה כתיב וכו' עכ"ל. לפמ"ש מהרש"א בדבור זה דגם בארוסה והוצאתם את שניהם קשה הא בארוסה נמי כתי' וקשיא אפי' לרבנן ויש ליישב:
בא"ד ומתני' דמייתי לעיל וכו' לא אתיא כוותייהו וכו' עכ"ל דחייב דקתני התם לאו חטאת אלא מיתה מדקתני סיפא ומומתין ע"י כדאיתא לקמן בפ' בן סורר וס"ל להתוספו' דמדקתני מיתה בסיפא משמע דגם רישא חייב מיתה: קאמר וע"ש בפי' רש"י בר"פ בן סורר ועיין מהרש"א שהק' דאמאי לא פריך הגמ' אמתני' דהתם ע"ש מה שנדחק בזה וי"ל דשיעור דבריהם כך הוא דהשתא לפי הס"ד דפריך ומתו גם שניהם לר"מ ע"כ דמתני' דהתם בארוסה מיירי ולא דייק כדדייק לעיל מסיפא מומתין ע"י אפי' בהמה אבל למאי דדייק לעיל אפילו בהמה ע"כ במסקנא דהכא דמייתי פלוגתא דתנאי בזה ואתיא כר' יונתן אפי' נימא דגם למסקנא רבנן ור"מ מודו בנשואה כדס"ד מעיקרא באופן דמ"ש דאתיא דלא כוותיהו הוא חמסקנא דהכא ומ"ש דאתיא כרבנן ובארוסה הוא לס"ד ולא דייק אפי' בהמה כדדייק לעיל:
דף סז:
פירש"י בד"ה סמכו וכו' מדמיהם בם וכו' וגמרי' מאוב וידעוני וכו' עכ"ל אע"ג דס"ל להני תנאי ב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין מ"מ בג"ש מלמדין ועיין להתוס' בפסחים דף ס"ד ע"ב עיין שם ועיין לעיל דף נ"ד ע"ב דמייתי שוכב בהמה בג"ש אחריתי ועיין שם במהרש"א:
תוס' בד"ה וכי וכו' משום דאיכא ג"ש דמפקא וכו' עכ"ל משמע דגם לר"י אית ליה הך ג"ש ולמאי דיליף ר"י מדבר שהיה בכלל דריש הך ג"ש לדרשא אחריתי ועי"ל דלאו ג"ש ממש היא אלא ילפותא בעלמא ילפי הנך תנאי:
דף סח.
בד"ה כן וכו' וי"ל דהו"א דקודם הבאת שערות וכו' עכ"ל ר"ל דנהי דמאיש ידעי' סמוך לגבורתו של איש מ"מ לא הוה ידעי' כמה שיעור סמוך דאפשר דאפי' קודם הבאת שערות הוי בן סורר ומורה דשנה קודם גבורתו הוי סמוך כמו מופלא הסמוך לאיש וכל הזמן ההוא עד גבורתו של איש הוי בן סו"מ ולהכי תנא טעמ' שלא בא לכלל מצות לכן מסתברא דעד שיביא ב' שערות ואי לאו משמעות דלאיש שהוא גבורתו של איש הו"א הכא גזה"כ הוא כמשמעות כן ומש"ה הקשו מתחילה דנימא כמו מופלא הסמוך לאיש ודלא כמהרש"א ז"ל: