משמרות כהונה על סדר נזיקין· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת בבא קמא · פרק שמיני
דף פג:
בד"ה מכה וכו' וא"ת דרבא וכו' עכ"ל כוונתם להקשות למסקנא מנ"ל דאי בעי עיניה לא ניתיב ליה נימא ג"ש לכדרבא ולא אמרי' אין ג"ש למחצה לאפוקי קרא ממשמעותיה דעין ממש וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה ר"א ודלא כמהרש"א ז"ל ע"ש:
דף פד.
בד"ה אלא וכו' ותנאי דלעיל וכו' עכ"ל משמע מדבריהם דלכולהו תנאי אית להו האי דרשא דאבל אתה לוקח כופר לראשי איברים ומ"מ אצט' להו קרא אחרינא ולא סגי להו בקרא דלא תקח כופר כי היכי דלא נימא אי בעי ממון אי בעי עין:
פירש"י בד"ה דאי תפס וכו' אם יתפוס וכו' עכ"ל וכ"פ הרי"ף ז"ל ועיין בהרא"ש ז"ל ונראה פשוט דלדעת רש"י והרי"ף ז"ל מקבלין נמי עדות כמו שומה והרא"ש ז"ל שכ' בספ"ק דלא מקבלין עדות קודם שתפס לשיטה שכ' כאן אזיל וקשה לשיטת רש"י מאי קאמר לקמן אין מועד בבבל ופירש"י כיון דמנגיחת תמין לא מייתינן וכו' והא מ"ל דבתמין מייתינן לב"ד כי היכי דאם יתפוס ולהרי"ף י"ל דאין מועד בבבל משום דבעי' העדאה בב"ד מומחין וכמ"ש הר"מ בפ"ה מה' סנהדרין אבל לשיטת רש"י ז"ל קשה ועיין למהרש"ל ז"ל ביש"ש סי' ב' ועפ"י מ"ש שם בדעת רש"י והרי"ף ז"ל מתיישב שפיר ע"ש. ודע דלפי שיטת רש"י והרי"ף ז"ל וגירסתם מוכח מכאן דמאי דאמרי' בכולי גמ' אם תפס אפי' לכתחילה מצי לתפוס ולא מזהירי ליה ב"ד שלא יתפוס וכמ"ש ביש"ש לעיל בספ"ק ע"ש והנה דעת ר"ת לעיל בספ"ק דוקא תפס המזיק עצמו ומוכח מדבריו דאפילו תפס כל נכסי המזיק ל"מ מיניה וע"ש בהרא"ש ז"ל ויש מק' דא"כ לאיזה ענין קאמר הכא רבא זילו שומו ליה ונ"ל דדוקא קודם שומה הוא דאם תפס כל נכסי המזיק ל"מ מיניה אבל אם שמו כבר קודם שתפס אז היתר על השומה גזל הם בידו ומפקינן מיניה ולהכי קאמר רבא זילו שומו ליה:
דף פד:
גמ' כויה דלית ביה חבורה חבורה וכו' ק"ק לכתוב חבורה לבד בלא כויה ונ"ל דכיון דכויה דלית ביה חבורה משמע ממילא כ"ש דאית ביה חבורה וכדפירש"י וא"כ הוי כלל וחבורה פרט והו"ל ככלל ופרט בעלמא וס"ל השתא דדנין במרוחקין וכבר הק' התוס' בכ"מ בכל כלל ופרט לכתוב פרטא לחודיה ותי' משום דשמא איכא שום לימוד דמרבינן מיניה ולפי"ז אין חילוק בין אי אמרי' כויה דלית ביה חבורה משמע בין אי אמרי' כויה בין יש בה חבורה בין אין בה חבורה משמע דכולהו הוו כלל. אך מדברי מהרש"א ז"ל בסמוך משמע דכי אמרי' כויה דלית ביה חבורה משמע לא הוי כלל ע"ש ולפמ"ש ל"ק קושיתו כלל דהיא גופה אוקמתא דגמ' וס"ל להגמ' דאי דנין לא דרשי' ליה לדמים יתירי דטפי עדיף למדרשיה לכלל ופרט ועוד דניחא ליה להגמ' למימר דפליגי באי דנין כי היכי דאתי מיהא אביי דפ' בנות כותים כתנאי:
תוס' בד"ה א"נ וכו' וי"מ דוקא גזילות שע"י חבלות וכו' עכ"ל עיין לר"פ ז"ל ועיין למהרש"א ז"ל שם ברפ"ק דסנהדרין ע"ש:
דף פו.
בד"ה כגון וכו' הא נותן דמי : כולו וכו' עכ"ל ולחד תי' שכ' התוס' לעיל בד"ה חרשו דביש לו אומנות אין נותן דמי כולו י"ל דהכא ביש לו אומנות איירי:
דף פז.
גמ' החובל בת קטנה של אחרי' וכו' נראה דפשיט"ל בבתו קטנה דאין משלם לבתו ולא מבע"ל אלא בבת של אחרים וה"ט כמ"ש התוס' לחלק בעבד כנעני בין שלו לשל אחרים לענין רפואתו ה"נ בבת קטנה וכי פשיט ליה לא זכתה תורה וכו' מה"ט אפילו בבתו קטנה חייב דלא כהמבעי ולכך איתיביה המבעי גופיה מבריית' דהחובל בע"ע שלו אך מאי דאותביה מברייתא דהחובל בבנו גדול וכו' כיון דידע לברייתא מאי מבע"ל הא האי בריית' גם בשל אחרים קתני לאביה וצ"ל דלדידיה פשיטא ליה דשבת לאביה אלא ממאי דקאמר לא זכתה תורה וכו' משמע ליה דאפי' בשבת קאמ' ולכך אותביה ועיין בהטו' סי' תכ"ד דמשמע מדבריו דבתו ובת אחרים חד דינא אית להו. ועי"ל דהא דמבע"ל בבת של אחרים משום דבעי למבעי אפי' בסומכים על שלחנו דבבתו כיון דסמוכה על שלחנו דידיה הוא אפי' בנזק לדעת הר"מ בפ"ד מה' חובל ומזיק דלא כהתוס' לקמן:
תוס' בד"ה וכן וכו' שלבסוף חזר בו וכו' עכ"ל וג"ש דעיניך אצט' לכדדרשי' בספרי הביאוהו התוס' לעיל דף ה' בד"ה תחת למיטב ע"ש ובמ"ש שם וא"נ שהיא ג"ש גמורה מדל"ק עיניך וכו' ע"ש ק' מה הכרח הוא זה די"ל דגמ' שם אליבא דרבנן דר"י קאי דבודאי דלרבנן לא גמירי ג"ש ובריית' דספרי ר"י היא דגמיר ליה ג"ש זו וכדקאמר הגמ' בשמעתין:
בד"ה וכן היה וכו' הו"ל כמו נכרי וכו' עכ"ל אין להוכיח מכאן דלר"י סומא פטור גם ממצות ל"ת די"ל דגם אי חייב במל"ת כיון שהם בשב ואל תעשה נראה כנכרי ועיין לה' נודע ביהודה ח"ב חא"ח סי' וכה הראני עמיתנו הרב מהרש"ש נר"ו בס' המכריע סימן ע"ז דפשיטא ליה דסומא פטור גם ממל"ת וע"ש בהרב המגיה:
דף פח.
גמ' א"ק לא יומתו וכו' ק"ק לר"י דממעט עבד מאחיו בניהם וצ"ל דלר"י גר פסול לעדות וסיפא דקרא עיקר ורישא אגב סיפא ומאי דקי"ל להגמ' דגר כשר לעדות הוא ממתני' דפ' בא סימן דף מ"ט דקתני הכל כשרין לדון דמרבה גר כדאיתא התם וקתני סיפא כל הכשר לדון כשר להעיד וההיא מתני' דלא כר"י. ודע דאשה דפסולה לעדות מאנשיש נפקא ועיקר קרא להכי הוא הוא דאתא דלקמן א"צ קרא דעדות שא"א יכול להזימה היא כמ"ש רש"י ז"ל ולפי"ז ק' כיון דנ"ל פסול דעבד מקרא דלא יומתו או מגזלן ומקטן אמאי אצטריך קרא לפסולה דנשים ת"ל מק"ו מעבד דאיתיה במילה וכו' וכי פרכת מה לעבד א"ר לבא בקהל קטן יוכיח וכן שמעתי מק' משם הגו"ה ז"ל ולפמ"ש התוס' בפרק בא סימן דף ן' רע"א לחד תי' דאשה כשרה לדון א"ש דמה לעבד וקטן שכן פסולין לדון וע"ש מ"ש בשם הירושלמי ועיין בפ' מי שמת דף קנ"ה ע"ב דקאמר הגמ' טעמא דקטנים משום דכתיב אנשים ע"ש:
פירש"י בד"ה יצא וכו' שאין בא בקהל עכ"ל הק' הרב ת"ח ז"ל לפי"ז פצוע דכא וממזר דגם הם אין באים בקהל ליפטרן מבושת וליפסלו לעדות ע"ש ונראה דהני תרי לישני דרשי' כולהו חד פירושא ותרווייהו בעי' אין באין בקהל ול"ל חייס ולפי מה שפי' התוס' בכוונת רש"י י"ל דלפי' קמא בעי' חייס דלמעלה לבד וגם ביאת הקהל ומאי דלא נקט רש"י אלא ביאה הקהל לא נחית אלא לפלוגי בין גר לעבד דנזכרו בשמעתין אבל ממזר ופצוע דכא אתרבו משום דאית להו חייס ולפירוש בתרא בעי' גם חייס דלמטה ומתרבי גר מה"ט:
בד"ה זוממי וכו' וישראל לוקה וגולה ע"י עבד וכו' עכ"ל צ"ע דבגמ' מ' שם מסיק דלאו להעיד בו והוזם קאמר משום דכוותה גבי עבד עבד בר עדות הוא ולפי' התוס' ניחא שפיר דמרישא דהך דקתני עבד גולה ולוקה ע"י ישראל שמעי' דעבד יהרג:
תוס' בד"ה שכן וכו' וי"מ דאין מצווין וכו' עכ"ל אפשר לפרש מה לאשה שכן אינה במילה דהיינו דפסולה למול וכמ"ד בפ"ב דע"א דף פ"ט דאשה פסולה למול וקטן ועבד כשרין למול לכ"ע וכ"מ בש"ע רסי' רס"ד ע"ש:
דף פח:
גמ' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב וכו' כ' התוס' ביבמות דף ל"ו ע"ב דלר"י אע"ג דקנין פירות כקנין הגוף מ"מ מהני מיהא קנין הגוף לענין דמכורין מיהא כשימות האב אע"ג דבשעת מכירה עדיין לא מת האב ע"ש וק' מדאמרינן לקמן משום דראוי ליורשו והיינו דודאי אקני ליה לענין שיכול למוכרן דאי לאחר מיתה בלא"ה יורשו כדפירש"י ולפ"ד התוס' נימא דאקני ליה לענין שיכול למוכרן וקנה לוקח כשימות האב בחיי הבן וצ"ל דהתוס' לא מפ' כפירש"י אלא דראוי ליורשו אית ליה שייכות בגוויה יותר משאר קנין הגוף וכ"פ ר"פ ז"ל בתוספותיו ע"ש ולרש"י הטעם לר"י דמכורין מיהא כשימות האב בחיי הבן משום דמה מכר א' לב' כל זכות שתבא לידו כמבואר בדבריו בד"ה לא מת והא דמהני לן טעמא דראוי ליורשו משום דאי למוכרן לכשימות האב בחיי הבן היה יכול למוכרן בלא"ה במברר המכר כמ"ש התוס' בכתובות דף צ"א ע"ב גבי מה שאירש מאבא מכור לך דכי מברר המכר דהיינו שדה זו קני ולא הוי דבר שלא בא לעולם ע"ש. מיהו ק' לפירש"י דאתי עלה מטעמא דמה מכר א' לב' וכו' דבפ"ק דמציעא דף ט"ו גבי המוכר שדה שאינה שלו וחזר ולקחה דקנה לוקח משום מה מכר א' לב' וכו' פרכי' מההיא דמה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ומשני משום דלא סמכא דעתיה ע"ש וה"נ לא סמכא דעתיה דאפשר שימות הבן בחיי האב וצ"ל דהא לא שכיח' כ"כ וסמכא דעתיה ודוקא התם אמרי' לא סמכא דעתיה דאפשר שהיה האב מוכרן בחייו כדפירש"י שם ע"ש:
דף פט.
תוס' בד"ה כל וכו' ועי"ל דאפילו את"ל שאין יכולה למחול וכו' עכ"ל ר"ל דאין יכולה למחול לר"מ אפי' בהתקבלתי כס"ד דגמ' דפ' נערה ותרווייהו לתרץ הקושיא דלעיל שהק' דבסוף ביאה אין יכולה למחול וזה דעת הר"מ דפ' אין יכולה למחול אפילו בהתקבלתי ועיין לה' ב"ש בסי' ס"ו סק"ט דמאי דדחיקא ליה למר הן הנה דברי התוס' דהכא:
בא"ד מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם וכו' עכ"ל קושיא זו היא לשיטת ר"ת דבדינא דגרמי לא מחייב אלא מעות שקיבל אבל לפמ"ש לעיל דמחייב כל דמי השטר לא ק' דאי מוחלת משלמת הכל ללוקח ול"ל שום הפסד ללוקח ומ"ש לעיל דאפי' דמשלמ' וכו' מ"מ אטרוחי ב"ד וכו' ע"ש במהרש"א ז"ל:
דף פט:
בד"ה אפי וכו' ותמחול לבעלה יפסיד הכל וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל דמחוייבת מכח דינא דגרמי י"ל דהתוספות מק' לתי' קמא דלעיל שכ' וי"ל שהבעל לא ירצה וכו' ומ"מ נראה עיקר כמ"ש מהרש"א בכוונתם דמ"ש א"נ הא מוקמינן בסמוך וכו' ר"ל דלמסקנא ניחא דעפי"ז ניחא מה שהק' במ"ש לעיל אקושית דינא דגרמי ומיהו מצי למימר וכו' חשיב אטרוחי דב"ד וכו' דלפי"ז בלא קושית תזבין לההוא דחבלה ביה צ"ל אטרוחי בי דינא וכו' ומהגמרא נראה דלא הוצרך לאטרוחי ב"ד אלא מכח קושית דתזבין לההוא דחבלה ביה ועפי"ה ניחא דאכתי לא ס"ד דר"מ היא גם עפי"ה ניחא מאי דלא פריך בגמרא אמתניתין אי דנפישא כתובה מכתובה דאורייתא תזבין לבעלה ההוא דנפיש כדפריך אברייתא דבסמוך לחד תי' דהתוספות דמתניתין נמי ר"מ היא ועפ"י מ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת' ניחא שפיר:
בד"ה מאי וכו' ותימה דביבמות וכו' עכ"ל ע"ש בתוספות שכ' וא"ל דרבה ור"י ל"ל דרבא דשחרור מפקיע מידי שעבוד דמתני' היא בפ' השולח וכו' ע"ש וק' דהא טעמא דרבא משום דס"ל מכאן ולהב' הוא גובה כמ"ש התוס' לקמן אבל אביי דס"ל למפרע הוא גובה ל"ל דרבא ומתני' דהשולח ע"כ דמוקי לה כעולא וכמ"ש התוס' בפ' השולח וא"כ אין הכרח ממתני' דהשולח ועוד דהו"ל לדחויי דהא רבא גופיה פריך והתני' דמסייע לר' אמי וכמו שדחו שם אח"כ לתי' שכ' כאן:
דף צ.
בד"ה ר"מ וכו' ומש"ה קאמר דל"ל תקנת אושא וכו' עכ"ל פי' דבשלמא לגירסתנו ניחא מאי דלא קאמר כ"ע אית להו תקנת אושא ואית להו דרבא דשחרור מפקיע מידי שעבוד ולא אלמוה דהשתא ניחא ברייתא דלאשה יוצא אבל ההיא דלא לאשה אמאי ומש"ה הוכרח לומר דכ"ע ל"ל תקנת אושא ול"ל דרבא ופליגי בקנין פירות אבל לגי' זו הומ"ל דכ"ע אית להו תקנת אושא ודרבא ומש"ה לר"י לאשה יוצא משוה דשחרור מפקיע וההיא דלא לאשה ולא לאיש משום דבעי' עבדו המיוחד לו ולזה תי' דלר"א א"צ לתקנת אושא וכיון דלר"א ל"ל קאמר שפיר כ"ע ל"ל כנ"ל דלא כה' מש"ל ז"ל דפ"ח מה' עבדים דלפ"ד כיון דלר"י מוכרח דל"ל תקנת אושא קאמר שפיר כ"ע ל"ל דהא הגמ' בא לדחות מאי דאמר תקנת אושא תנאי. ובמ"ש התוס' דלר"א א"צ לתקנת אושא ק' דהא אצטריך להיכא דכתב לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן כמ"ש התוס' לעיל בדף פ"ח בד"ה באושא לר"י ע"ש:
דף צא:
בד"ה אלא האי תנו וכו' אפי' לצורך כגון אשה שטפח' וכו' עכ"ל ק"ק לפי"ז אמאי לא משני דמתני' וברייתא תרווייהו בחבלה ומאי דקתני רשאי בחבלה דלצורך דהיינו ההיא שטפחה ומתני' בשלא לצורך והכי קתני לא מבעיא לצורך דרשאי דאז פשיטא דאחרים חייבין אלא אפילו בחבלה שלא לצורך דאינו רשאי אחרים שחבלו בו חייבין וכדאוקי' בגמ' גבי בושת וי"ל:
דף צג.
גמ' הא דאתא לידיה בתורת שמירה וכו' ק"ל דבגמרא בפ' א"נ דך ט"ל ע"ב אמרי' משל דמפותה לאדם שאמר לחבירו קרע כסותי והפטר וכ' התוס' אע"ג דמפותה לא אמרה והפטר מ"מ ע"י הנאת בעילה מחלה ע"ש והשתא הא לא בעי' למימר והפטר אלא בדאתא לידיה בתורת שמירה וא"כ ע"כ במפותה דליכא לתא דשמירה לא בעי' והפטר ואפילו ליכא הנאת בעילה פטור כמו קרע את כסותי בדלא אתא לידיה בתורת שמירה:
פירש"י בד"ה הכני וכו' בדאמר נחבל וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ולק"מ דבריית' אתא לאשמועי' דאדם מוחל על הכהתו ולאפוקי ממאי דפרכי' מעיקרא וכי אדם מוחל וכו':
תוס' בד"ה ור"י וכו' וי"ס שכתוב בהן כיצד וכו' עכ"ל ר"ל שכתוב בהן כיצד הכני פצעני וכו' ול"ג תנ"ה ולפי האי גי' ר"י מילתא באנפי נפשה קאמר ולאו אמתני' קאי דהא מתני' לא קתני הכני פצעני ולהכי התוס' בדבור שאח"ז כ' דכל עיקר התנא לא בא להשמיענו אלא דבנזקי ממונו מהני נקטו מהני ולא מהני שהוא אוקמתא דרבא ולא נקטו אוקמתא דר"י משום דלפי אותה גירס' ר"י מילתא באנפי נפשה קאמר: